קטגוריה: בגדי לבן

דרוש לכל נדרי, תרע"ג לפ"ק.

במשנה מסכת תענית (דף כ"ו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. ואמרינן בגמרא (דף ל"א) מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהן היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרוני בזהובים.

עיין בספר ייטב פנים בקונטרס ליום העשרה אות מ"ב לפרש הרישא כי המנהג ללבוש ביום הכיפורים בגדי לבן הטלית והקיטל, בגדי מתים למען לזכור אחריתו כי באלו הבגדים עתיד לילך מזה העולם ולאחר פטירתו יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל ימיו ושנותיו אשר היה חי עלי חלד, ומה פעל ועשה בזה העולם, כמה צוות צבר בחפניו, ומה הם המעשים טובים אשר עשה עם בני אדם. כי שם לפני בית דין של מעלה לא יועיל לו שום אדוואקאט (עורך דין) ולא שום רמאות ושקר. ואם יכפור, אוי לו ואבוי לנפשו. ואף כי יאסו, מאה אלפים לא יועיל הון ביום עברה ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומצוות ומעשים טובים, ואז אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' (משלי כ"א). ורק עתה בזה הרגע הוא העת לעמוד לפני בוראו בלב נשבר ונדכה ולהתחרט חרטה דמעיקרא ונפשו עליו תאבל על העבר ולבקש סליחה ומחילה מלפני ד' על החטאים והפשעים אשר עבר כל השנה אולי יחנן ד' צבאות וימחול לו. והנה אלו הבגדים הם שאולים לפי שעה, כי הלא מיוחדים המה ללובשם אחר פטירתו אלא ששואל אותם היום לשעה זו למען הכניע את לבבו בזכרו אחריתו, המזכיר לו יום המיתה.

והנה בני עליה, הם אינם צריכים להבגדים הללו, להתעורר ולהכניע לבם כי גם בלאו הכי לבם נשבר בקרבם מאימת יום הדין ומפחד הדר גאונו, וכל ימיהם בתשובה, ומעתה למה הם בכל זאת לובשים אותם הבגדים הלבנים, אין זה אלא בכדי שלא לבייש את מי שאין לו בחינה זו, להתעורר מאליו וצריך הוא לבגדים השאולין הללו להתעורר. ומעתה נראה לעניות דעתי לפרש בתוספת נופך, והוא ידוע דצדיקי הדור מכונים בשם "בנות ירושלים", דירושלים נראה על שם "יראה" ו"שלם", כי אברהם קראה "יראה" ובמקום אחד כתוב "ומלכי צדק מלך שלם", ועל ידי כך נצטרפו שתי השמות מ"יראה" – "שלם" לקיצור "ירושלם". וכן הצדיקים שיש להם יראה שלימה, נקראין כן, ועל כן אנו מכנים אותם "בנות ירושלים". ועל זה אומרת המשנה כי בנות ירושלים, אלו הצדיקים, יוצאות בבגדי לבן שאולין, בבגדי מתים, להתעורר דרך זו ולהכניע לבבו לשוב בתשובה. ואף שהם אינם צריכים לזה, אלא שלא לבייש מי שאין לו בחינה זו להתעורר מעצמו, אף על פי כן לבשו הם בכדי שאחרים יתעוררו על ידי כך.

במסכת תענית (ט"ו ע"ב) במשנה, סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו', הזקן שהבם אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה (יונה א') "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכן הרעה", ובקבלה (עיין שם רש"י) הוא אומר "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב'). והכוונה נראה דהזקן שהיה אומר "וירא אלקים", שלא ראה את שקם ואת תעניתם רק את מעשיהם ששבו בלב שלם, שלא נלבש אלו הגדים על דרך ההרגל שהורגלו ללבוש בגדים אלו בבוא יום הדין הגדול הזה מבלי משים שום מחשבה לעורר אותנו בתשובה, כי בלא זה אינו מועיל כלום. ואחר כך אמר אף שתשובה זו גם כן טובה, אבל זו רק תשובה מיראה ועל כן אומר לפניהם לעלות למדרגה שמעצמן יחזרו בתשובה, "וקרעו לבבכם ואל" תצטרכו ל"בגדיכם", היינו גם ביום אחרי שלבשתם את הבגדים הללו גם אחרי יום הכיפורים.

בגמרא (עבודה זרה י"ט ע"א) על הפסוק (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ד'", ופריך הגמרא, אשרי איש ולא אשה, אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, כדפירש רש"י (שם) כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה. ובזה אפשר לפרש "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר", היינו שיעשו תשובה כשהוא עדיין שובב, היינו צעיר, כשהוא בימי עלומיו, "חוץ מאחר", פירוש שלא יהיה התשובה בזמן שהוא כבר איש אחר ממה שהיה בזמן העבירה, היינו כי בשעת העבירה היה עוד צעיר והתשובה הוא עושה בזקנותו שהוא כבר איש אחר. וכאשר אמרו בגמרא (סוכה נ"ג) תנו רבנן יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו, ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכפרה ילדותנו, אלו בעלי תשובה. והנה בתשובה העיקר הוא להתחרט ולא יחטא עוד ואך כי זה יהא אפשר מחמת יראה, אך עתה שיסגל מצוות ומעשים טובים נחשבת התשובה לתשובה מאהבה. והנה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים.

וכעת נבוא לפרש המשנה בתענית, שבנות ירושלים יוצאות, דהיינו הצדיקים חסידים ואנשי מעשה, בכלי לבן שאולין, והיפיפיות שבהן אומרות, היינו הגאוני ארץ שרי התורה דעליהן נאמר חכמת אדם תאיר פניו וכן אמרו והדרת פני זקן זה שקנה חכמה שמחוייבים להדרו, וכן אמרינן בגמרא עשרה קבין חכמה ירדה לעולם ט' נטל ירושלים וא' בכל העולם כולה, עשרה קבין של יופי ירדה לעולם ט' נטלה ירושלים ואחד כל העולם. הרי דזה בזה תליא. ועל כן היפיפיות היו אומרות "בחור שא עיניך", היינו שתראה להגביה עינך למעלה ולראות מה למעלה ממך ולחזור בתשובה "ותן עיניך ביופי", היינו שתראה לאחוז בלימוד, כי תלמוד תורה כנגד כולם, "שאין האשה", הכוונה על הנשמה שהיא הזוג של הגוף כדאיתא בגמרא, כמו האיש והאשה שהאיש מפרנס את האשה כן הגוף מפרנס את הנשמה, שאין האשה הנשמה אלא ליופי שהנשמה ירדה לעולם אלא ליופי, היא התורה, שתהא יושבת בישיבה של מעלה עם הצדיקים ולהנות מזיו השכינה, בלי כל בושה, שלא יהא כנהמא דכסיפא, כי האי מאן דאכל לאו מדילי הבעית לאסתכילו באפיה, אבל תהא ביכולתו להנות מזיו השכינה.

"מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה", המה צדיקים אשר עמוד העבודה התפילה בידיהם שאינו דומה צדיק בן רשה לתפילת צדיק בן צדיק שכן תפילותיהם יותר מתקבלות, המה גם מעוררין לתשובה ואומרות גם כן, "בחור תן עיניך", בעודך בחור תשא עיניך.

"העשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בממון", אלו הם פרנסי העיר התופסים בעמוד הגמילות חסדים, המה אמרו "תנו עיניכם בממון", להיכן תתנו כספכם, הלא אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא מצוות ומעשים טובים, וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"א) תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו וכו' אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פ"ח) "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פ"ט) "צדק ומשפט מכון כסאך", אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר (ישעיה ג') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" וכו', אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נ"ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך". על כן העשירות, פרנסי הציבור העוסקים בגמילות חסדים, אמרו "תנו עיניכם בממון" ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב, ולעשות את מלאכת עבודת הקודש לכל אשר צוה ד', ולדעת לאיזה מקום אתם מניחים את הממון. ועתה בבוא ימי החורף, אשר יש כמה עניים שאין להם הצרכים, לא בענייני אכילה ושתיה ולא בענייני בגדים, מבלי כסות ושלמה או עצים להסיק את הבית, "את העני עמך".

הבינוניות שבהן, היינו שאין בידם מאומה, לא עמוד התורה כי לא למדו, ולא עמוד התפילה כי אפילו את פירוש המילים אינם יודעים, ולא גמילות חסדים כי לרש אין כל במה לעשות צדקה וחסד, הנה אף על פי כן בבוא יום הדין יום הקדוש והנורא עורו נא והתעוררו נא לעשות כל דבר לשם שמים בכל דרכיך דעהו, ומשום הכי אמרו "קחו מקחכם לשם שמים", כל אשר תקחו יהיה בלתי לד' לבדו.

יהי רצון מלפניך שומע כל בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות.

הענין דאמרינן, אם כל השערים ננעלו אבל שערי דמעות לא ננעלו. ולכאורה צריך טעם על כך. ונראה לי דוודאי התפילה אפשר שיהיה משפה ולחוץ, וכמו שאומר הנביא (ישעיה כ"ט) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה". אבל דמעות אי אפשר שיבואו רק מעמקי דליבא. אולם גם הדמעות הללו אף שיש להם יתר שאת מן התפילה, עדיין צריך בחינה עבור מה תהיה הבכיה, אם בעד צורכי העולם הזה בוודאי כוחם קטן מאוד. והעיקר הבכייה צריך להיות עבור גלות השכינה ועבור יראת שמים, ואז המה חשובים לפני הקב"ה ואת אלו הדמעות הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.

ואולם על כי לבינו לב האבן להוריד דמעות גלות השכינה, ועבור יראת שמים. על כן העצה לזה שישום אל לבו צרת נפשו ושבר על שבר אשר עברו עליו וממנו נקח לעבוד ד' שיורידו דמעותינו על עבודת השם. ואז יהיו חשובים לפני הקב"ה ונוושע בכל מיני ישועות. ומעתה זה הפירוש, "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות", דקול בכיות הקב"ה לעולם שומע כי שערי דמעות לא ננעלו. אולם עדיין עוד אינו ברור שיעשו פעולתם, שאפשר כי גם עליהם יהיו מקטרגים ויאמרו כי אלה הן רק דמעות שוא שמתפלל רק על עניני עולם הזה. וזה שאנו מבקשים, "שתשים דמעותינו בנאדך להיות", שתכלית דמעותינו תהא עבור כבוד שמו יתברך, וממילא "תצלינו מכל גזירות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות", שדמעות עינינו המה תלויות רק בד' איך ידונם כיוון שהם באים עד ד' ואין השערים ננעלים, אבל בשאר עניינים אפשר שיהיו מסטינים ולא יתנו להם לעבור את הדרך עד ד' ולא פרחת לעילא. אבל בדמעות אף כי יהיו מסטינים ומקטריגים מכל מקום הפסק דין תלוי רק בד'.

ומתורץ הקושיא על מה שאומרים, "כי לך לבד עינינו תלויות", והוא נראה כדובר שקרים, כי בכל דבר צריך האדם לעשות את שלו ואז "וברכתיך בכל אשר תעשה" ואיך הוא אומר "כי בך לבד" ואין בלתו. אבל לפי מה שאמרנו הכוונה היא, כי המשפט, היינו תוצאות המשפט, הפסק דין, תלוי רק בד' ואינו נותן אחיזה למקטרגים בדרך.

ומעתה זה יהיה הפירוש, "אור זרוע לצדיק", דזה שהוא צדיק וכאשר יפתחו לו שערי אורה להוריד דמעות וכיוון שכבר נתעורר הלב וזו רק ההתחלה הגרעין הנזרע, ו"הזורעים בדמעה" כאשר נטמן הזרע של הדמעה "ברנה יקצורו". אבל אתה יודע מתי תקצור את הפירות כאשר "הלוך ילך ובכה", צעד אחר צעד, הליכה אחר הליכה, אז "בוא יבוא ברינה" ו"נושא אלומותיו" וכן אמר הכא: "אור זרוע לצדיק", כדי שאחר כך יהיה "ולישרי לב שמחה".

(גבורות יצחק: דרוש וחידוש, עמו' רלא-רלה)

---

הרב יצחק רוזנברג, מגדולי רבני הונגריה שלפני השואה, נולד בשנת תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף רוזנברג אב"ד פישפיק-לאדאן מחבר הספרים "יד יוסף" ו"רביד הזהב" על השולחן ערוך. הרב יצחק נשא לאשה את מרת רייזל בת הרב ברוך בנדיט בן הרב הלל ליכטנשטיין מקאלאמאי. הוא השתלם אצל אביו וחותנו ועלה במעלות התורה, עמד בראש ישיבה והשפיע על כל סביבתו במסירות רבה. היה אב"ד וראש ישיבה בקהילת האדהאז שבהונגריה במשך שישים שנה, משנת תרמ"ד (1884) ועד לשנת תש"ד (1944). הוא העמיד תלמידים רבים ושירת נאמנה את קהילתו, תוך שהוא מורה להם את דרך התורה בדרשותיו מידי שבת וחג. הוא שקד כל ימיו על התורה ובירר את סוגיות הגמרא ואת שיטות המפרשים. למרות שחי חיי דחק בצפיפות בדירה קטנה, המשיך תמיד לעסוק בתורה בעיון רב ולכתוב את חידושיו. הרב העריך מאוד את מסירותה של אשתו, שהייתה מלאה באהבת תורה ואפשרה לו ללמוד בלא דאגות. היא אף מכרה את כל תכשיטיה כדי לקנות ספרים לבעלה.

בזמן השואה דאג לאסוף את עשרה כרכים עבים של  כתבי יד ובו חידושיו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, פלפול ושו"ת, ושמר עליהם מכל צר. ביום בו גורשו יהודי האדאז (ע"י דברצ'ן) וניתנו להם כמה דקות להכין צידה לדרך, עסק בנו, הרב אפרים יהודה, בהטמנת כתבי אביו ברצפת ביתם על מנת להצילם. הרב יצחק רוזנברג וחלק ממשפחתו ומקהילתו גורשו למחנה העבודה באנגלבאך באוסטריה. על פועלו של הרב שם נכתב בראשי גולת אריאל:

"בגיא התופת הנאצי מחנה הריכוז באנגלבאך, התרומם רבי יצחק רוזנברג, רבה של האדהאז, לגבהים גדולים ביותר של קדושה ורוממות נפשית, הוא עלה מעלה מעלה בדרך העולה בית-אל. פניו קרנו יותר ויותר מרוב קדושה, מעיניו ניבט ממש אוקיינוס של צער וכאב, מתוך השתתפות בצערם של בני קהילתו החביבה, אשר התענו וסבלו יסורים קשים במחנה העבודה, חיו שם בתנאים איומים שלא ניתן לתארם. גופו הטהור והזך שנחלש מרעב ומצוקה ומצרות בני ישראל הנתונים בשביה במלתעות הרשע, הוא לא היה מסוגל להחזיק יותר מעמד, הוא חש בבירור כי הגיעה שעתו להיפרד מעולם זה".

הרב נפטר ונקבר שם באופן זמני בי"א בחשוון תש"ה (1944). לפני פטירתו הורה לבנו שידאג בבא היום להעלות את עצמותיו משם. לאחר מותו נקבר הרב בחלקה מגודרת בבית קברות לא יהודי.

לאחר המלחמה חזר הבן שבור ורצוץ מהמחנות ואסף את שארית הכתבים שהתגלגלו באשפה ואת הכתבים שהיו טמונים. כשהרב אפרים יהודה עלה לארץ ישראל בשנת תש"י, עם אשתו מרת מחלה לבית פאנעט, הוא לקח אתו מעט ציוד ובהם ספר תורה וחלק מכתבי אביו. רק במאמצים מרובים עלה בידו לקבל את אישור אנשי המכס הקומוניסטים במשמר הגבולות להמשיך בדרכו עם כתבים אלו. לאחר הגעתם לארץ נמסרו כתבים אלו לרב יהושע סג"ל דייטש בעל מפעל "מעין החכמה", שהתחיל להכינם לדפוס, והוציא לאור את הספר "גבורות יצחק" על הש"ס, חלק א.

בהמשך יצא לאור הספר "גבורות יצחק: דרוש וחידוש", במאמציו של נכדו של המחבר, הרב יוסף אפרתי מפרדס חנה. מתוך אותם כתבי יד שנתרו לפליטה, שחלקם הקטן יצא לאור לאחר השואה, ניתן לעמוד על גדולת המחבר וגודל ידיעותיו בכל מכמני התורה.

בשנת תשט"ז חזר הבן, הרב אפרים יהודה רוזנברג, להעלות את עצמות אביו מאוסטריה לישראל, והביאם לקבורה בבני ברק.  לימים העלה לארץ גם את עצמות אמו, הרבנית רייזל, שנפטרה בט"ו באב תש"ה.

שלשת חתני הרב יצחק רוזנברג היו: א. הרב עזריאל יהודה לעבאוויטש (תרע"ב-תשנ"ב) שנשא לאשה את מרת שינדל רבקה (נפטרה בשנת תשס"ה). ב. הרב מרדכי הופמן דיין באויפלו הונגריה מחבר "אמרי מרדכי",  שנשא לאשה את מרת ליבא (נפטרה בשנת תשל"ח). הוא שרד את השואה והתגורר בשנותיו האחרונות בבני ברק. ג. הרב מאיר גראס.

אחיו של הרב יצחק היה הרב זאב וולף רוזנברג ראב"ד דברצין, ששרד את השואה ונפטר בשנת תשי"ב.

מספר הצפיות במאמר: 161