קטגוריה: שלום ומחלוקת

מה שהעיר (בסימן י"ג) על תרומת הדשן דסבירא ליה דתפילין אינם בכלל סוג כלים, ממה שתרגם יונתן על הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" דלא ילבשון תפילין, ולפי עניות דעתי יותר קשה ממשנה שלימה כלים פרק י"ח משנה ח, דמתחיל תפלה ארבעה כלים וכו', עיין שם במפרשים דנראה דיש שם כלי על תפילין. וצריך עיון.

אגב אביא פה מה שפירשתי בזה המשנה סוף עוקצין, אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר "ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום". וכבר העירו המפרשים על הלשון "כלי מחזיק ברכה", מה היה חסר התנא אם היה אומר: "לא מצא הקב"ה ברכה לישראל אלא השלום", מה כוונתו באומר והוסיף "כלי מחזיק"?

ויש לומר על פי מה דמצינו (בברכות ו') מנין שהקב"ה מניח תפילין, דכתיב "נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו" וגו', הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. ומסקינן, "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" בחד ביתא, "אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" בחד ביתא, "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" בחד ביתא, "ולתתך עליון על כל" וגו' בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון הגמרא.

כוונה הלוטה במאמר הנפלא הזה הוא כי ה' האמירנו להראות התקרבותו לעמו ישראל, התקרבות הזאת מתחלת מאב הראשון אברהם אבינו עליו השלום שבחר בו מכל הבריות, כמו שנאמר "אתה ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים",

ונמשך אחר כך שמכל זרע אברהם יצחק בחר רק ביעקב ובניו, כמו שאמר הכתוב "ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים".

ובעת יציאת מצרים לקח ה' אותנו לעם, כדכתיב "ולקחתי אתכם לי לעם".

אבל עד ביאת משיח צדקינו אנחנו נרדפים מכל האומות, ורק אחר התגלות המשיח במהרה בימינו אמן יתראה ויתגלה התקרבותנו לעיני כל העמים שידעו ויכירו כי אנחנו באמת עם ה' אלה ונהי בעיניהם לשם ולתהלה ולתפארת, היפך מכיום הזה.

ורעיון יקר הזה כתובה בחרט אלקים בארבעת פרשיות דמרי עלמא לאות ולמופת להראות אהבה ודבקות ה' יתברך לישראל לעולם. בפרשה ראשונה כתיב "כי מי גוי גדול", לאות על בחירת אברהם אבינו. בפרשה שנייה כתיב "אשריך ישראל" וגו'. השם "ישראל" נתחדש בעת שבחר ה' את יעקב לנצח את עשו והשר שלו שנאבק עמו הודה לו על הבכורה ועל הברכות, לאות על בחירת יעקב. בפרשה השלישית כתיב "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", אות על בחירת עם ישראל מכל האומות. ובפרשה הרביעית כתיב "ולתתך עליון על כל" וגו', אות על הבטחה לעתיד במהרה בימינו אמן, כי אז כולם יודו וישבחו ויפארו כי בצדק ובמשפט בחר אותנו לעם סגולה ולעם קדוש, ונהיה בעיני כולם לשם ולתהלה ולתפארת.

וזאת הכוונה "כלי מחזיק ברכה לישראל", היינו תפילין דמרי עלמא מחזיק ברכה עולמית לעמו ישראל, ועל ידי השלום מזכה לברכה זו שיתגלה במהרה בימינו, כמו שהאריכו בספרים כי המחלוקת והפרוד לבבות בישראל מעכב הגאולה, רחמנא ליצלן. וגדול השלום! "ה' עוז לעמו יתן" ונהיה עליון על כל אם "ה' יברך את עמו בשלום".

לוי שלום פירסט רב דק"ק טשוס.

(קובץ "הנשר", י, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד, 91-92).

רבי לוי שלום [ליאו] ב"ר חיים דוד פירסט (תרמ"ב-תש"ד, 1882-1944), תלמיד ה"דעת סופר" בפרשבורג, רבי אליעזר חיים דייטש בבוניהרד ורבי מאיר יהודה ליב פריי בשוראן. נשא לאשה את מרת קילא שרה בת רבי מרדכי אפרים פישל זוסמן סופר ראב"ד בודפשט. משנת תרע"ד (1914), כיהן ממלא מקום חותנו לעתיד, כרב קהילת צ'וז (טשוס, סלובקיה) וכראש ישיבה שם. חיבב את האתרוגים מארץ ישראל ושלח לארץ ישראל כספים שאסף לטובת עניי הארץ. משנת הופעת ירחון "הנשר", תרצ"ג, פרסם בה רבי לוי שלום מאמרים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, בעקבות הסכם מינכן. ב- 11.1938 סופח להונגריה החלק הדרומי של סלובקיה, ובכלל העיירה צ'וז, ועל היהודים הוטלו חוקים מפלים מטעם ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית, יהודים רבים נותרו ללא פרנסה, ואלו שלא היה בידם תעודת אזרח הונגרי גורשו לפולין. בשנת 1940 נשלחו הגברים היהודים לעבודות כפייה במסגרת פלוגות מיוחדות של צבא הונגריה. מספר שבועות לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה נשלחו היהודים לגיטאות. יהודי צ'וז גורשו למחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה בסיון תש"ד (06.1944). הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ז סיון תש"ד. רעייתו שרדה את השואה ונפטרה בי"ב באייר תשמ"ג.

מספר הצפיות במאמר: 239

קטעי ציטוטים מתוך מכתביו ודבריו של רבי משה בצלאל:

"והנני דורש שלום ידיד נפשי החסיד… ועליך אתמה ביותר מדוע יושב אתה ושותק, ולא תשתיק המחלוקת. ובפה אומרים: מאחר שאין לכם דאגת פרנסה יש פנאי לחשוב על מחלוקת. ואם כי איני חושדך ח"ו שתהיה מבעלי המחלוקת, אבל הלא אתה איש פנוי, ורודף שלום מעולם, קבל נא עליך זו המצוה לעת זקנתך, וחפץ ד' בידך יצלח להחזיר השלום באמת.

אלו דברי ידידך דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' מקץ תרצ"א.

… ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש לא תשנא את אחיך בלבבך, ומצות עשה ואהבת לרעך כמוך, ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחבירו, אז הזמן לקיים 'ואהבת', וממילא כמים הפנים, ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים.

ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר…

ותהלה לא-ל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רחמנא ליצלן.

ואם כי יש לך עוולות ממי, הלא כמה גדול המעביר על מדותיו, וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על לבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אחר כך יערב ויבושם לך.

ואם תודיעני שתאות לזה, אדבר עם כ"ק אחי מרן שליט"א מזה.

דברי דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"והנני דורש שלום כבוד… וכאשר נאמר 'סתירת זקנים בנין', אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר 'עזוב תעזוב', עזוב מה דבלבך כו' (אונקלוס שמות כג,ה). וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום! והלא צריכין לומר בכל לילה 'שרי לכל מאן דמצער לי', רק אני. אומר מפורש להאיש: כן עשית לי, וגם אם אינו מפייס אותי נשאר לי תביעה עליו, אבל לא שנאה חס ושלום. וראה נא במסילת ישרים פרק י"א… תתבונן כי צודקים דברי דברי…

דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' ויחי תרצ"א.

… מוכרח אתה לשכוח בכל אלה, ולהתקשר בשלום עם כולם, כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, וכאשר יהיה השלום  – ממילא ימלאו מבוקשך… ואם תצטרכו לוותר משלכם, כדאי הכל למען השלום.

ומה שאמרו חז"ל אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, מה קא משמע לן, הכל רואין זאת, רק הפירוש אפילו שדומה לאדם בבירור שבכהאי גוונא טוב יותר המחלוקת מהשלום, על זה אמרו שאינו כן, ואין שום דבר טוב יוצא ממחלוקת… ואם כי קשה מאוד בתחילה, אבל הוא אחד [מהדברים] שהעולם קיים על זה, בכן נא חזק והתחזק ועמוד בזה למלאות מבוקשי, ותעשה בזה דבר גדול…

דברי ידידך דורש שלומך בכל לב ונפש חפצה,

משה בצלאל

האדמו"ר מגור מרן הפני מנחם סיפר ביום פטירתו של דודו רבי משה בצלאל: "פעם בתוכחתו על מעשה של משובת נעורים אמר לי: יהודי הוא כמו ספר תורה, וצריך להזהר שלא להרים עליו יד. היו אלו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומני אז איני מסוגל לתת ליהודי מכה, ואפילו לצורך מצות חינוך מיעטתי בכך" (אוצר דרשות פני מנחם, ח"א עמ' צד-צה – כ"ג אלול תשמ"ח).

באחד ממכתביו הזכיר ה'פני מנחם' כי במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה למד תורה ומוסר עם דודו מידי יום כחצי שעה עד ליציאתו מוורשה: "בסך הכל הדיבורים שדיבר עמי הר"ר משה בצלאל הם אחת עשרה, ואני זוכר רק עשר, והראשון היה להיות נזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל" (אוצר מכתבים פני מנחם, מכתב רב).

(שם ושארית)

רבי משה בצלאל אלטר, בנו של האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת", נולד בחודש אדר שנת תרכ"ח (1868). מצעירותו למד תורה בשקידה עצומה מאביו הקדוש ומבחירי המלמדים, והתעלה בתורה וביראה, בקדושה ובטהרה.

בחודש שבט תרמ"ד נשא לאשה את מרת חיה שרה, בת דודו רבי שמעון חיים אלטר. לאחר חתונתו המשיך להתגורר בחצר גור, בצל אביו הקדוש, ולעמול בצניעות ובשקידה רבה בתורה ובעבודת ה'.  

לאחר פטירת אביו, נעשה חסיד נאמן של אחיו ועמד לפניו באימה כחסיד מן המניין. ה"אמרי אמת" הורה בצוואתו שלאחר פטירתו אחיו "רבי משה בצלאל ינהיג את קהל החסידים, והוא ימשיך את לבכם לאביכם שבשמים".

בשנת תרפ"ה ביקר רבי משה בצלאל בארץ ישראל, ובשנת תרצ"ט (1929) קיבל סרטיפיקט ותכנן לעלות לארץ ישראל. בהמשך ויתר על הסרטיפיקט לטובת נכדו.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עבר עם האדמו"ר ה'אמרי אמת' לגיטו ורשה, שם המשיך לעמול בתורה וללמדה.  

לאחר שאחיו ה'אמרי אמת' עזב את פולין ועלה לארץ ישראל, היה רבי משה בצלאל למנהיגם של חסידי גור בפולין. יחד עם אחיו, רבי מנחם מנדל אלטר הי"ד, פעל להמשך לימוד התורה בגיטו, עודד את רוחם של אחיו היהודים המעונים בגיטו וניסה להקל על סבלם.

עם התגברות המשלוחים למחנות המוות, עבר, יחד עם רבנים נוספים, לעבוד בבית החרושת לנעליים "שולץ" שניהל ר' אברהם הנדל.

רבי משה בצלאל נתפס יחד עם יהודים נוספים ונלקח לרחבת המשלוחים. הלל זיידמן כותב ביומנו שבעמל רב ובשוחד עצום הצליח ר' אברהם הנדל להביא לשחרורו. במהלך ה'אקציה הגדולה' בגיטו ורשה, נתפס שוב, וממש ברגע האחרון חולץ מקרון הרכבת בסיוע שוטר יהודי. כעבור מספר ימים נתפס שוב וגורש לטרבלינקה, שם נרצח על קידוש ה', בכ"ג באלול תש"ב (1942). עמו נספו רוב בני משפחתו. הי"ד. מסופר כי לפני מותו אמר ש"לפעמים גם המוות הוא מצווה, אם הולכים בשמחה לעשות את רצון הבורא יתברך ויתעלה".

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב. אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

בנו הילד יהודה אריה לייב ז"ל נפטר על פני אביו. בנו רבי יצחק מאיר הי"ד נהרג בהפגזה גרמנים על ורשה בפרוץ המלחמה. כן נהרגו בניו רבי דוד ורבי יואל, וחתנו רבי לייבל קמינר. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 146

"פן יש בכם איש וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם וגו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' ורבצה בו כל האלה" וגו' (דברים כט,יז-יט) והנה הפליאה יושבת בפתח עיניים דאיך יתברך שלא יזיקו לו כל הקללות, אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו את דברי האלה.
ונראה לי ביאור הכתוב על פי מה שכתוב בספר "אמרי שפר" (פרשת נח) על מה שכתוב "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות" וגו' (בראשית יא,ו), דהעניין כי אמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא, פרק ט) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד,יז) דאם יש שלום ואחדות בישראל אפילו עובדי עבודה זרה כדור אנוש מוחלים להם. [אבל חלק להם אתה יאשמו]. והנה הם בנו המגדל לשם עבודה זרה, כפירוש רש"י (בראשית יא,א) אך היה להם אחדות, כמו שכתוב (שם יא,ו) "הן עם אחד [דהיינו שלא דברו בשתי שפות אחת בפה ואחת בלב] ", וידעו שזה להם למחסה, על כן רצו לבנות המגדל לעבוד עבודה זרה ולא יראו מעונש [ועל זה אמר הכתוב "וירד ה' לראות" דהיינו לעיין במחשבתם, כלשון חכמים: "ירדה התורה לסוף דעתו"]. אבל באמת טעו, דבשלמא כשיש ביניהם אחדות והמה עובדי עבודה זרה לתומם מבלי לסמוך על זכות האחדות, אז כדאי זכות האחדות. [שאם רוצים לבנות סתם, הרי בגלל האחדות אינו יכול להפריע להם, אבל הם חושבים שככיוון שיש להם אחדות יכולים הם לבנות, הרי אין האחדות זכות להם, אלא להיפך]. אזי לא יוסיף תת כוח זכות האחדות להגן עליהם. אדרבא, האחדות גופא חלק מן החטא, שזה היה התחלת החטא, כמו שנאמר "הן עם אחד", שאמת שהם באחדות אבל אצלם לא מועיל זה, משום "וזה החילם לעשות", כלומר שהאחדות היתה התחלתם לעשות, שבכוח האחדות חשבו שלא יענשו [שהרי בגלה אמרו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות] על כן "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" וגו' [שלא תעשנה ידיהם תושיה]. עד כאן דברי הספר אמרי שפר.
ובזה אתי שפיר הכתובים שבפרשתנו "פן יש בכם איש וגו' לעבוד את אלהי הגויים ההם והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רצה לומר שיהיה לו שלום ואחדות ועל ידי זה לא ייענש על מה שיעבוד עבודה זרה, על כן "לא יאבה ה' סלוח לו" וגו', כי הוא סומך מעיקרא על האחדות, וכהאי גוונא לא מהני זכות האחדות להגן וכנ"ל, ואתי שפיר.

(מי משה, פרשת נצבים)

הרב משה יעקב כהנא הי"ד, שו"ב ומגיד מישרים בסיגט, נולד בשנת תרמ"ז (1887) לאמו, מרת לאה בת הרב מאיר כהנא, ולאביו, בן דוד של אמו. אבי אביו, הרב שלמה כהנא, היה ראש השוחטים בסיגט ובמחוז מרמרוש, בנו של הרב משה יעקב כהנא – העליר, בנו של הגאון רבי יוסף מרדכי כהנא דומ"ץ דראגמירשט, בנו של הגאון רבי יהודה הלר אב"ד סיגט בעל "קונטרס הספיקות" ו"תרומת הכרי" על טור ושולחן ערוך חושן משפט. מנעוריו למד הרב משה יעקב תורה בעמל ויגיעה. הוא היה תלמידו של רבי משה בן עמרם גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט. בהיותו כבן 14 השתדך עם בת רבי יצחק מאיר הכהן שווארץ מחבר הספר "אמרי יצחק" דומ"ץ בדראגמירשט. כעבור כחמש שנים, לאחר נישואיו, היה הרב משה יעקב סמוך על שולחנו של אביו והמשיך ללמוד מתורתו וחכמתו. נולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. בניו למדו תורה בישיבות סיגט, סאטמר וסומבוטהיי, כולם הוסמכו לרבנות וכיהנו כשוחטים וחזנים. הוא נהג ללמד תורה בבית המדרש של בעל "עצי החיים" בסיגט ונשא דרשות בשבתות ובמועדים. הוא נודע כאחד מגדולי השו"בים באזור, חינך והדריך שוחטים חדשים וענה לשאלות בהלכה מידי שבוע. בימי מלחמת העולם השנייה חרד לגורל כתביו הטמין אותם בארגז מוגן שרכש, וביקש מבני משפחתו לפני שגורש למחנות לשמור על כתבי היד. הרב ורבים מבני משפחתו עלו על המוקד בכ"ז באייר תש"ד. מכל משפחתו העניפה שרדו רב בתו שרה ונכדתו רעכיל [אשת הרב צבי מאיר פוגל] בת בנו הרב חנניה יו"ט ליפא הי"ד.

רוב כתביו של הרב משה יעקב אבדו, והספר 'מי משה' בכתב ידו שרד, ויצא לאור על ידי נינו, ר' חנניה יו"ט ליפא פויגל (ירושלים, תשנ"ח).

על גיסו, הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד, נכתב כאן בעבר.

מספר הצפיות במאמר: 141

הנני ניתן לפניכם היום 'ברכה לחיים' מלוקט מספרן של גאונים וצדיקים מפורסמים, התנהגותם בעניין מה שנוהגין לומר בשתית היין 'לחיים', וחבירו משיב 'לחיים טובים ולשלום', וכמה טעמים נאמרו על זה וכולם נובעים ממקורים נאמנים אלו ואלו דברי אלקים חיים, והננו בתקוה ברצי"ה כי יתענגו בו הקוראים, ובקשתי שטוחה לכל אחד ואחד מאחב"י הי"ו לקנות קונטרס זה בכסף מלא והביאו ברכת החיים לבתיכם כי שם צוה ה' 'את הברכה חיים' לפ"ק. הק' חנניה יו"ט ליפא ברוין.

א] בשו"ע או"ח (סי' קע"ד) בפרמ"ג (ס"ק י"א) כתוב בשם א"ר (אות ע"ז) כששותה כוס מברך תחלה ויטעום מעט, ואחר כך יאמר 'לחיים' וכדומה דכבוד שמים עדיף. ויש אומרים שיש לומר תחלה 'לחיים' דכבוד הבריות גדול הוא. וכתב בספר לקוטי מאיר שכך נהג גם הרה"ק מסטרעטין זצלה"ה ובניו הקדושים זי"ע לומר מקודם 'לחיים' ואח"כ לברך, וכן מצאתי בספר דרך צדיקים שכך נהג הרה"ק ר' מאיר מקאלשין נכד הרה"ק היהודי מפרשיסחא זצלל"ה לומר לחיים קודם הברכה, והביא שם שראה בספר אחד ששאלו לצדיק אחד מפני מה נהג כן להקדים ברכת הדיוט לברכת שמים, והשיב שזה כעין שמקדימים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' קודם התפלה, אולם בספר זכור לאברהם כתב אם רוצה לשתות משקה יברך תחלה וישתה מעט ואחר כך יאמר 'לחיים'.

ב] בספר אגרת הטיול בחלק הרמז כתב טעם אמירת 'לחיים' כשרוצים לשתות יין במסיבה, כי אמרינן במסכת סנהדרין כל היוצא ליהרג היו נותנים לו כוס של חלתית בכוס של יין, ולכן נוהגים חברים כששותין שאומרים 'לחיים' על כל כוס וכוס, כלומר כוס זה יהיה לחיים ולברכה ולא כאותו הכוס ששנינו שם.

ג] ובספר ט"א הביא בשם התיקונים טעם לפי שעץ הדעת שאחר אדם הראשון גפן היה, כמו שאמרו חז"ל סחטה לו אשכול ענבים וכו' ויען כי אז נגרם מיתה על העולם על ידי היין, על כן כששותים יין אומרים 'לחיים'.

ד] ובאלף המגן הנספח למט"א (סימן תרפ"ג ס"ק י"ג)  כתב אמרו חכמינו ז"ל במדרש ביקש הקב"ב להוציא כהונה משם בן נח, וע"י שהקדים ברכת עבד לברכת רבו נדחה מכהונה. על כן ראוי לאדם ליזהר בזה שיברך תחלה וישתה מעט ויאמר לחברו 'לחיים' ושותה השאר.

ה] ובספר שיחות צדיקים הביא שאיתא במדרש כששותין ואומרים 'לחיים' הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל, ואיתא בסה"ק תעלומות חכמה מהרה"ק ר' יודא צבי זי"ע מראזדיל, שאמר המדרש הלז בשם חותנו ודודו הרה"ק ר' צבי זי"ע מזידיטשוב, ואמר הרה"ק מראזדיל כי הוא לא ראה את המדרש רק מסתמא אם חותנו אמר הוא בנמצא, ופירוש בו כך כי הנה הי"א תיבות שבזכרנו לחיים וכו' הם נגד העשרת ימי התשובה ושני תיבות האחרונות 'אלקים חיים' המה נגד יום הכיפורים, והנה 'אלקים' בגימטריה 'כוס' וכששותים לחיים הקב"ה מוחל עונותיהם כי 'אלקים חיים' הוא נגד יום הכיפורים.

ו] ובדברי צדיקים (אות י' סימן ה') כתב מנהג ישראל כששותים יין ואומרים 'לחיים' זה לזה, מראה לי על פי מה שכתב בספר ישמח משה על הגמרא (שבת ס"ז ע"ב) חמרא וחיי' לפומא דרבנן ותלמידיהון, ופירש משום שידוע כשאדם שותה יין מרבה דברים ונתמעט החיות, משום כשנכנס יין יצא סוד, וידבר דברים בטלים, ועל זה נאמר נפשו יצאה בדברו, וזה דוקא כשמדבר דברים בטלים אבל דברי תורה אדרבה מרבה החיות כידוע, וזה שאמרו בגמרא חמרא וחייי, פי' לשתות יין ואף על פי כן הוא לחיים, זה דווקא לפום רבנן וכו', על כן אומרים 'לחיים' זה לזה שיזכרו שיהיה 'לחיים' ולא ידברו דברים בטלים כי אז ימעט חלילה החיים, אלא ידברו דברי תורה ויתרבה החיות. עכ"ל. ובייטב לב פרשת תבא הביא על הגמ' הנ"ל, שמעתי ממורי ז"ל הגה"ק בעל ישמח משה פירוש הדבר בשם גאון ספרדי כי על הפסוק 'ויהי האדם לנפש חיה', תרגומו לרוח ממללא, הרי נפש האדם הוא כח המדבר וכו'.

ז] ובספר אלפא ביתא בשם הה"ק מהר"מ מקאסוב (בעל אהבת שלום) זי"ע שאמר מה זה שאנו רואים שהחסידים שותים ומברכים לישועה ולרפואה, דאיתא במסכת סוטה (כ"ז) כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, נמצא היא שותה המים והמים מפסידין אותו אם קלקל הוא, מכל שכן במדה טובה שמרובה ממדת פורעניות זה שותה ואיש אחר מקבל מזה רפואה וישועה.

ח] שם (ובסימן י') כתב כששותים יין אומרים 'לחיים' זה לזה לפי שיש יין לטובה ולברכה ויש גם כן ח"ו להיפך דהוא מסטרא 'גפן סדום גפנם', כי לרוב הוא דבר הניזק, ומצאנו שלא זלזלו השבטים רק מרוב היין, וכן בעגל אחר אכילה ושתיה 'ויקומו לצחק'. וכן כמה וכמה מחלוקות ע"י השתיה. וכן 'לא תרוה ולא תחטא'. על כן אומרים 'לחיים', שיזכירו לחיים טובים ולשלום. וכן מצאנו בר' עקיבא (שבת ס"ז) על כל כוס וכוס אמר 'חמרא וחיי' לפום רבנן' וכו'.

ט] עוד שם בשם הרה"ק מהר"ם מקאסוב זי"ע (וכן איתא בשם הרה"ק מסטרעליסק) אשר המנהג בין החסידים יראי ה' לשתות יי"ש ולומר 'לחיים' זה לזה על כל צרה של תבוא, כי 'לחיים' בגימטריה 'מנהג' ומנהג משבר ומבטל את הדין ונמתק הדין לרחמים, עי"ש שראשי תיבות של 'כוס' הוא 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם כי שני יודין ששותים הם שם מלא ודפח"ח.

י] ובספר הנהגות מזידיטשוב כתוב בשם רבו הרה"ק החוזה שלובלין זי"ע אחר התפלה כששותים יי"ש יקח כוס של יי"ש ביד ימינו ויברך שהכל ואחר הברכה יקח הכוס י"ש בשמאלו וישתה בעמידה (לקוטי מאיר) וכן מצאתי בספר ילקוט אברהם בח"ב ויוסף אברהם שכך נהג הה"ק מזידיטשוב וגם הברכה אמר מעומד ואמר רמז לזה 'שרפים עומדים' עכל"ה.

יא] ובטעמי המנהגים בליקוטים (אות י"ג) כתב בשם מרן החת"ס זי"ע שהקפיד אם שותים משקה ואומרים זה לזה 'לחיים', שלא לומר 'לחיים טובים' לבד, כי אלו השתי תיבות בגמטריה 'קללה' ח"ו, רק לומר דווקא 'לחיים ולברכה' או 'לחיים טובים ולשלום', וכן ראיתי בשם הרה"ק מלובלין זצוק"ל שהקפיד על זה.

יב] ובספר עירין קדישין בליקוטים (דף כ"ב) שאמר על שתיית יי"ש קודם השינה וחסידים קוראים אותו 'ק"ש של בעש"ט' ואמר בעבור זאת נקרא 'ק"ש של בעש"ט' יען כי על פי דין שלחן ערוך אינו מברך ברכה אחרונה בורא נפשות, ולכן שותים יי"ש שלא יהא הוא בורא נפשות ח"ו.

יג] בספר בית ישראל מהרה"ק מרוזין זצוק"ל הביא שפעם אחת נתוועדו יחדיו הרה"ק מאפטא והרה"ק ר' משה צבי מסאבראן וגם הרב הקדוש מרוזין זי"ע וכיבדו אותם במשקה והרה"ק מסאבראן נתן 'לחיים' בהושטתם ידו יד ליד, ואחר כך שתה הה"ק מרוזין ונתן 'לחיים' בפה קדשו, אבל לא הושיט את ידו וענה הרה"ק מסאבראן ואמר כתיב 'ישלח דברו וירפאם', ראשי תיבות 'ידו' מוכח כשנותנים לחיים בידו מביאים רפואה, נענה בתרי' הרב ה"ק מרוזין הנה הסופי תיבות של 'ישלח דברו ורפאם' הם 'מוח'. ואחר כך מצאתי בספר טהרות ישראל (על הלכות נדה) שהביא בשם הרב ה"ק מרוזין שהוא תיקון לחטא הידוע כשנותנים לחיים בהשטת ידו.

יד] שם (בדף ט"ו) הביא בשם הרה ה"ק מרוזין [הובא ג"כ בספר ארץ החיים אות רע"ג] שפעם אחת בא הרב ה"ק לבית מדרשו ומצא את החסידים יושבים ושותים יי"ש ומברכים זה את זה בברכת 'לחיים' כאהבת ריעים אהובים, ושאל אותם אם נזהרים לשתות יי"ש עם פערבייסען ואמר בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע כי אם נזהרים שלא לשתות יי"ש בלי פארבייסען ניצולים מכל המכשלות. עד כאן. ואני אומר אמר הרב ה"ק מרוזין זצוק"ל כי בזה ניצולים ממיתה קודם הזמן וממיתה משונה וממיתה ע"י עכו"ם ר"ל.

טו] שם (בדף ע"ח) ראיתי בשם הרב ה"ק מרן מנחם נחום זצ"ל משטיפינעשט שאמר טעם על מנהג העולם בשתיית לחיים אומרים 'לחיים ולשלום', פירוש 'אגאנצער לחיים'. וביאר דהנה אומרים בתפלת ראש השנה ויום הכיפורים 'החותך חיים לכל חי'. ויש להתבונן מהו הלשון 'החותך', וכי החיים צריכין לחתוך. אכן דהנה אם נגזור ח"ו על האדם שימות והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת מהפך הדין של מיתה על דלות, ועני חשוב כמת. והנה 'חיים' עולה מספרו ס"ח ו'דל' עולה ל"ד, הוא חצי ממספר ס"ח, וזהו החותך 'חיים', שחתכו לחצאין ונשאר 'דל'. וזהו שאנו מבקשים שיהא 'חיים שלום' שלא יהא נחתך לחצאין ותהיה חיים עם פרנסה, השם ישמרנו מדלות ומשפלות.

טז] ובספר כנסת ישראל (דף פ') מהרב ה"ק מרוזין זצוק"ל בעניין תענית שובבי"ם ת"ת שידוע מספה"ק שהוא לתקן תיקון הברית, ואמר הרה"ק מרוזין שתיקון זה יכול להיות גם כן בשבת אחים יחד כדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה בשתיית לחיים, כי שני פעמים כ"ף בגמטריה מאתים, ומדינא ערלה בטילה במאתים, וידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בבריתו ח"ו מושך ערלתו עליו, ודי למבין.

יז] ושם (בדף ס"ה ע"ב) על עניין ששותין ואומרים לחיים ביד ליד, שמעתי מאיש נאמן שמו ר' מאיר נכד הרה"ק מברדיטשוב זי"ע ששמע בעצמו מפה קדשו של הרה"ק ר' דוד משה מטשארטקוב זצ"ל עפ"י מעשה שבא איש אחד והגיש בקשתו על איזה ענין ובכה מאוד על איזה ענין צרה ר"ל, והרה"ק מטשארטקוב בירך אותו בישועה כדרכו בקודש שה' יתברך יהיה בעזרו, ואחר כך אמר בפה קדשו גם החסידים יברכו אותו בישועה וישתו לחיים זה לזה שה' יתברך יפקוד אותו בדבר ישועה ורחמים, ויזהרו שישתו לחיים בתקיעת כפם דווקא ולא בפה לבד, כי העניין ששותים לחיים ונותנים יד ליד הוא סגולה להרחקת הנזק ולהקרבות התועלת, וככה אמר ב' פעמים בלה"ק וגם פירוש דבריו בלשון אשכנז ואמר שזה מרומז בקאפיטיל 'יענך ה' ביום צרה' ראשי תיבות בימטריה שם 'יבק' והוא סגולה להרחקת הנזק לענות ביום צרה. ובסוף הקאפיטיל 'יעננו ביום קראנו' הוא גם כן ראשי תיבות בגימטריה שם 'יבק', והיא ענין הקרבות התועלת, וביד יש ה' אצבעות גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, ראשי תיבות בגימטרי' גם כן שם 'יבק', וכששותים לחיים ונותנים יד ליד מייחדים בזה ב' פעמים שם 'יבק', אחד להרחקת הנזק ואחד להקרבות התועלת.

יח] ובספר שפתי קודש (דף ט"ו ע"א) הביא שהרב ה"ק ר' פישל מסטריקוב זצ"ל נהג בכל לילה קודם השינה לקח מעט יי"ש ובירך עליו ושתה מעט ואז אמר 'לחיים ריבונו של עולם שאתה הוא מקור וחיי החיים יהיה לך לילה טובה'. ואמר בל"א 'אגיטע נאכט'. ופעם אחת פירוש את כוונתו, כי היה מכווין בזה שיהיה לכל חולי ישראל המוטלים על ערש דוי רפואה שלימה במהרה, כי על פי רוב דרך הטבע הוא שבלילה המחלה מתגברת יותר ויותר וצר להם להחולים. והנה כתיב 'בכל צרתם לא [לו] צר', כביכול, לכן כאשר יהיה לילה טובה לחולי ישראל, אז וודאי יהיו בזה תענוג ונחת רות לה' יתברך. ע"כ.

יט] ובשיח שרפי קידש ח"ד (אות קצ"ט) הביא בשם הגה"ק החידושי הרי"ם זי"ע טעם על זה שבבוא אורח אומרים לו שיתן תיקון והוא נותן להם משקה, דהנה נודע מספרי הצדיקים כי בכל נסיעותיו שאדם עושה 'מה' מצעדי גבר כוננו' לתקן בנסיעותיו איזה תיקון, וזהו שמזכירים את האורח שהוא צריך לתקן איזה תיקון, ולכן יהיה זהיר וזריז במעשיו שיתקן מה שצריך לתקן. ועל זה הוא מכיר להם טובה ונותן להם משקה.

כ] בספר מ"ה הביא מעשה מהרב ה"ק ר' יחיאל מאיר מגאסטינין זי"ע, וזה לשונו, 'נדחי ישראל יכנס', ידוע מנהגו בכל ראש חודש להיות יחד עם המתפללים אצלו אחר התפלה בערב ובבוקר ולשתות עמהם יחד יי"ש ולשמוח בשמחת היום עם דיבורי חידושי תורה וסיפורי מעשיות מצדיקים. והנה פעם אחת בראש חודש אלול שחרית צהלו פניו מאוד והמשיך דיבורים עד שדיבר מעניין טובת התאספות ישראל יחד אפילו בשתיה של יי"ש אם הכוונה לשם שמים לבוא להתחברות זה את זה. ואמרתי לו שהרהרתי הפסוק 'נדחי ישראל יכנס', הוא ראשי תיבות  'יין'. וענה לי הרב ה"ק הנ"ל שעלה גם ברעיוני רמז זה.

כא] והביא עוד שם בשם הרב ה"ק הנ"ל פעם אחת בראש חודש יום ב' בהיותו יחד עם המתפללים אחר התפלה לשתות יי"ש לכבוד ראש חודש וסיפר מה שאירע ליהודי הקדוש מפרשיסחא בלובלין עם הרה"ג האב"ד מלובלין שהיה נקרא 'ראש הברזל' והאב"ד הלז היה מתנגד על החסידים. והנה פעם אחת נסבה שנפגשו יחד על ברית מילה היהודי הקדוש עם הגאון האב"ד הנ"ל, והתחיל הרב אב"ד לדבר להיהודי הקדוש ואמר לו בזה הלשון, אשאל ממעלתכם שאלה אחת מדוע אצלכם חסידים המנהג כשנפגשים יחד ורוצים להתחבר ביניהם זה עם זה באהבה אומרים זה לזה נקחה נא יי"ש ונשתה יחד, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מה שאין כן  בינינו מתנגדים לא כן הוא, שכשנפגשים יחד באהבה מתחברים עצמם ביניהם על ידי דברי תורה שאומרים זה לזה נדבר נא איזה פלפול מחידושי תורה ומפלפלים עצמם בדברי תורה, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מוטב היה אם סיגלתם התחברות ביניכם ע"י גבורה של פלפולי תורה ולא בשתיה של יי"ש. והשיב להם היהודי הקדוש, אביא לכם ראיה מן הש"ס כי לא כן הוא כדבריכם, כי סגולת התחברות יותר חזקה ושלימה ע"י שתיה יחד מאשר ע"י פלפולים, כי ביין מצינו לחכמינו ז"ל שאסרו יינם וכו' משום בנותיהם, ובדברי תורה מצינו אצל רבי מאיר שהקשו 'ורבי מאיר היכי למד תורה מאחר' ומשני 'רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק', הרי מפורש שהתחברות ע"י שתיה יותר מקרבת הדעת זה לזה לבוא על ידי זה להתחברות מבדברי תורה. וכמו כן לאידך גיסא ללימוד דרך טובה.

(תחילת ספר 'ברכה לחיים')

הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין מגרוסוורדיין, חיבר את הספרים 'ספר יוחסין – זכור לאברהם' (תרצ"ו), 'צדיק כתמר יפרח' (תש"א), 'ברכה לחיים' (תש"א), 'דרכי משה החדש' (תש"ב), 'תולדות גדולי ישראל אנשי שם' (תש"ג) תפארת שמואל (תש"ג) ו'תולדות אנשי מופת' (תש"ד), תפארת חיים, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד: דרכי ישרים, תולדות גדולי אחרונים, אבן ישראל. נספה באושוויץ עם כל משפחתו – אמו, אשתו וארבעת ילדיו. חותנו, הרב מאיר הולנדר היה שו"ב ומו"ץ ביושב אהרישאר ונפטר בי"ח ניסן תרצ"ח.

אביו של הרב חנניה ליפא יום טוב, רבי ישראל ברוך ברוין מגרויסוורדיין חיבר את הספרים אבן ישראל (יחד עם בנו) וכנסת ישראל, נשא לאשה את אחותם של הרבנים בנימין, חיים ושמואל שמעלקי שטרן, היה תלמיד בעל קדושת יו"ט ונפטר בי"ז בכסלו תש"א.

הערה: כאן מובאים כ"א סעיפים ראשונים מתוך ל"א סעיפים שבספר 'ברכה לחיים'.

מספר הצפיות במאמר: 352

וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה וגו'. הנה הא דציווה הקב"ה לעשות את התיבה דווקא בשיעור זה באורך ורוחב וקומה, נראה לפע"ד ליתן טעם לזה על פי מה שהבאתי לעיל בשם רש"י ז"ל, שעיקר בנין התיבה היה כדי שיראוהו אנשי דור המבול וישאלו על זה ואולי ישובו. ועיין שם.

והנה נבין מקודם טעם דאמרו ז"ל, ומובא ברש"י ז"ל, שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל. ועיין שם. ולכאורה קשה, הלא עברו על חטא עבודה זרה וגלוי עריות שהם עבירות חמורות מגזל, כי העובד עבודה זרה ככופר בעיקר וכאלו כופר בכל התורה כולה כאמרם ז"ל. וכן חטא גלוי עריות חמור מאד שהוא נמנה תמיד עם עבודה זרה ושפיכות דמים. גם אמרו נ"ל דעל חטא גלוי עריות יהרג ואל יעבור מה שאין כן על חטא הגזל, ובפרט שנכלל בו גם כן עניו הגזל שגזלו כל אחד נשי חבריהם. ועיין בבראשית רבא פרק כ"ו דאיתא שם שבשעה שהיו מטיביו אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחילה. ועיין שם, ואין לך חמס גדול מזה, ואם כן קשה מדוע לא נחתם גזר דין אלא על הגזל דווקא.

אכן יבא הדבר על נכון על פי מה דאיתא במדרש רבה פ' ל"ח, וכן הוא ברש"י ז"ל לקמן בפסוק 'ומשם הפיצם', וזה לשונו: וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר 'שפה אחת ודברים אחדים'. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום. עד כאן לשונו. ועיין במדרש שם, וזה לשונו: רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה שלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל משנחלקו מה הוא אומר, 'חלק לבם עתה יאשמו וגו", הא למדת גדול השלום ושנאוי המחלוקת. עד כאן לשונו' ועיין עוד במדרש רבה פ' שופטים, וזה לשונו: דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין, ולמה כן מפני שלא היו בהם דלטורין וכו'. עד כאן לשונו ועיין שם. ולדעתי עולה בסגנון אחד עם המדרש הנ"ל כי טעם הדבר שלא היו בהם דלטורין הוא גם כן מחמת שהיתה ביניהם אהבה ורעות, כי השנאה גורמת שילשין אחד את רעהו וידבר עליו לשון הרע, והדבר פשוט.

ומעתה מבואר היטב העניין מה שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל, כי הן אמת שחטאו בעבירות חמורות יותר מגזל וכנ"ל, אולם כל זמן שהיה שלום ביניהם לא הייתה יכולה לשלוט בהם מדת הדין וכנ"ל. אולם אחר שעברו על גזל גם כן ואז ממילא נעשתה מריבה ביניהם ונתרבתה המחלוקת והשנאה בין איש לרעהו מחמת הגזל, ממילא היה כח למדת הדין לשלוט בהם ולהיפרע מהם על חטא עבודה זרה וגלוי עריות. אבל לעולם עיקר עונשם היה מחמת העבירות החמורות, דהיינו חטא עבודה זרה וגלוי עריות, רק הגזל היה סיבה שתוכל מדת הדין להיפרע מהם, וכנ"ל. ואתי שפיר מאד.

היוצא מזה שלו היה שלום ואחוה בין אנשי דור המבול לא היו נאבדים מן העולם, ועל פי זה אתי שפיר מה שרמז להם הקב"ה בבנין התיבה בשיעוריו דאורייתא. כי מאחר שחפץ חסד הוא ורוצה בקיום העולם ואינו חפץ בהשחתתו על-כן רמז להם באיזה דבר שיוכלו להתקיים בעולם ולא ילכו לאבדון והוא – השלום. והנה אם תצרף מנין האורך ורוחב וקומה של התיבה יעלה ש"פ, והוא בגימטריא 'שלום' עם האותיות. ואתי שפיר. והוא רמז נכון, והבן.

(קול דוד – פירוש על התורה על דרך הפרד"ס, עמ' לט-מ)

הרב המקובל ר' דוד (פתחיה) וינשטוק, "צדיק נפלא טמיר ונעלם" (כפי שאמר עליו הרב חרל"פ), נולד בכ' בניסן תרל"ה (1875) לאביו הגביר הידוע ר' גרשון ויינשטוק ולאמו מאטיל, בקוטיב (קוטטי) שבגליציה. מילדותו הצטיין בלימוד תורה בהתמדה נפלאה ועד מהרה היתה לו ידיעה רבה בכל חדרי התורה ואף בקיאות בדקדוק. עוד בצעירותו למד אצל קרוב משפחתו, הגאון הרב מאיר אראק זצ"ל, אב"ד דק"ק יזלוביץ, מגדולי דורו שלימים שהיה לימים רבה הנודע של בוטשאטש ושל טרנוב. עמד לשאת לאשה את בת דודתו הינדא, שנפטרה ימים ספורים לפני מועד נישואיהם. היה נשוי בזיווג ראשון למרת גיטל עטיא, במשך עשרים שנה, בלא שזכו לזרע של קיימא. בזיווג שני נשא את מרת חיה יהודית. לאחר חתונתו, בסביבות שנת תרס"ג התגורר במשך שנים רבות בפודהייץ. לפרנסתו פתח בנק ועבד בבנקאות, בעודו מקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה. במלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו מהרוסים ועבר לווינה. לפרנסתו סחר בווינה באבנים טובות, והמשיך לעסוק בתורה ובסודותיה. הוא היה בעל קורא בשטיבל בעלזא, בעל תוקע בקלויז סאדיגורא וכתב ספרים ומחברות מלאים רזי תורה וחידושים, רובם ככולם על דרך האגדה, הגימטריא והקבלה. פירושיו על התורה, יצאו לאור בספר "קול דוד", אותו כתב בהיותו בשנות השלושים טרם הגיעו לווינה, ו"קול דוד תנינא", שכתב בשלב מאוחר יותר, הכתובים בבקיאות רבה בשילוב פירוש על דרך הסוד. ספרו "קול דוד תנינא", בניגוד לכתיבתו המוקדמת יותר, מבוסס כל כולו על טהרת הקבלה. נותרו ממנו עוד כמה עשרות מחברות בכתב יד, אותם שלח המחבר בקיץ תרצ"ט ללונדון. מהדילוגים במיספור המחברות, ניכר חסרונם של מחברות רבות נוספות. חלק מכתביו שלח לאנטוורפן ועקבותיהם אבדו בתקופת השואה. בשל היותו תמים וצנוע, שתקן, נחבא אל הכלים ופרוש מהבריות, ידעו רק יחידי סגולה בווינה עליו ועל מעשיו. גם בני משפחתו לא ידעו על אוצרות ההגות שהעלה על הכתב.

במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באלול תרצ"ט, נלקחו אלפי יהודים למחנות ריכוז. ר' דוד נלקח אל מחנה הריכוז בוכנוולד, שם נפטר כעבור כמה שבועות, ביום ג' בחשוון ת"ש. אפרו נשלח למשפחתו, ונקבר בווינה.

על פי מה שכתבו אחיותיו ב"דפי עד", ר' דוד נלקח למחנה דכאו בשנת 1939. אחת האחיות אף ציינה שהוא נורה שם.
ע"פ המובא בספר היכל הבעש"ט נהרג בידי הקרואטים במחנה סאבאטש שביגוסלביה.

מקורות: הקדמות 'קול דוד', דפי עד ב"יד ושם", היכל הבעש"ט ל"ב עמ' ר"א.

מספר הצפיות במאמר: 252

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ"ד,מ"ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז"ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי"ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד' יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד' וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד', אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י"ז ד"ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו'. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז"ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש"י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו"ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ"ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד' ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד', ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד', איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ"ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד' יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג' פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז"ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה"י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב"ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד', כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד' במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ"ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו'. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש"ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז"ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ"ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג' כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר"ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד' לרשעים (ישעיה מ"ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב"ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ"ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב"ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד', לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב"ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד' יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש"ס ע"י בני חברת ש"ס שחלקו אותה ביניהם, ל"ג בעומר, תרמ"ה)

הרב שמשון אלטמן הי"ד, רב ואב"ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר"ן (1890), לאביו הרב יהודה אב"ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה"דעת סופר". הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש"ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי"ד, הוציא לאור בשנת תרפ"ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר "ים של יהודה". בשנת תרצ"ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו"ת "מי יהודה" חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש"ג הוא הוציא לאור את אותו השו"ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש"ס הרבים של הרב יהודה זצ"ל, נכתבו כספר בשם "זרע יהודה", נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע"ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב"ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ"ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ"ך. בשנת תר"ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב"ד ור"מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב"ד טאב.

בשנת תרפ"ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ"ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

כאשר רוב רובם של בעלי הבתים והצעירים מקהילת פאקש שבהונגריה נשלחו למחנות עבודה, רק מעט וקנים ונכשלים נשארו בבית, דרש הרב שמשון אלטמן הי"ד על המשנה בפרק במה מדליקין "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו", על אלו שנשארו בתוך ביתם ולא נלקחו לצבא, עליהם לדעת כי אנו חיים ב"ערב שבת" בעיקבתא דמשיחא, בחשכת הגלות, ממש "עם חשיכה", וצריך לומר בלשון שאלה "עשרתם" את כספכם ליהנות ממנו לעניים ודלים הנאנחים ונאנקים. "ערבתם", האם יצאתם ידי חובתכם לתת ערבות גוף להצלת האומללים נשים וטף אשר נשארו בלי משען לחם. "הדליקו את הנר", בלשון צווי, צריך להדליק את הנר של משיח צדקנו, שאם עשיתם את כל המוטל עליכם כאמור, תזכו לאורו של משיח במהרה.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו"ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי"ד מצאתי בתל תלפיות תרע"ג סימן יט, בתל תלפיות תרע"ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ"ה, בתל תלפיות תרפ"ד סימן נ"ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ"ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ"ח סימן מו, בתל תלפיות תר"צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ"ג, מחברת שניה, סימן נ"ג, אור תורה תרצ"ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ"ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ"ט בספרו שו"ת "שבולת הנהר", על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר "שבולת הנהר" על התורה, יצא לאור תשמ"א ו"שבולת הנהר" על הש"ס יצא לאור בתשנ"ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו"ד סימן קי, שם בשו"ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו"ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה"ע סימן ה, חו"מ סימן ט), שו"ת בנין צבי, חלק ב, יו"ד סימן לא, שו"ת הריב"ד יו"ד סימן מט, שו"ת פני מבין סימן קצט.

עם בא השמועה על כניסת הנאצים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, כיהן הרב שמשון את קהילתו לבית הכנסת הגדול, שם התפללו והתחננו בהתעוררות גדולה ובאמירת פרקי תהלים. למחרת הגיעו אנשי האס אס לפאקש וגזרו על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. הם הגיעו לבית הרב ואיימו להרוג את ראשי הקהל אם יברח יהודי מהקהילה או אם יתארח יהודי מקהילה אחרת. עוד נגזר על כל היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם. כל יהודי העיר רוכזו בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י' בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו של הרב שמשון, הרבנית הישישה אסתר בת הרב משה סופר רבה של קהילת טיסא-פורעד ומחבר הספר "מהר"ם סופר", בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה' בי"ז בתמוז תש"ד. הי"ד.

אחיה של הרבנית אסתר, הרב חיים סופר, גר שנים רבות בפרנקפורט דמיין שם העמיד תלמידים רבים ולימד תורה ברבים. לאחר עליית היטלר לשלטון חזר הרב חיים סופר להונגריה והתיישב ליד אחותו בפאקש. בעת הגירוש היה מצבו הרפואי קשה, והוא נפטר בקרון בדרך לאושוויץ.

בניו של רבי שמשון, הרב משה והרב שרגא צבי אלטמן עלו לארץ ישראל. נכדו, הרב יוסף מאיר .

מקורות: נזר התורה ניסן תשס"ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ' 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 392

בספר מלאך רפאל בשם הבעל שם טוב, שעשרה רועים נפקדו על ישראל קודם התגלות מלכות מלך המשיח, הלא המה נביאים שופטים או זקנים מלכים כהנים תנאים אמוראים נשיאים גאונים רבנים והאחרונים הם הצדיקים. וישאל השטן מה זה מנהיגים הצדיקים, הלא כל ישראל מחויבים להיות צדיקים, כמו שנאמר "ועמך כלם צדיקים". וישיבו לו, שתהיינה כתות חסידים, וכל כת יהיה לה ראש ומנהיג אשר יקראו לו בשם "צדיק", והוא יורם דרכי החסידות ועבודת ה' יתברך. והבין השטן שלא טוב הדבר עבורו, ואמר שיחגור עצמו בכל כחו לחרחר ריב ומדון בין כתות החסידים שלא יתאחדו בשום אופן, שכל כת ידברו עתק על המנהיג של כת השניה ויבזו אותו תמיד, ויסברו שעושים מצוה רבה. עד כאן. והמשכיל יבין איך שיצרא דמחלוקת בוער מאוד וביותר בלב החסידים וזאת מעכב את הגאולה (ע"כ).

אמרו חז"ל, מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות.

הרב הקדוש רבי פנחס מקאריץ זי"ע אמר, במקום ששני יהודים מריבים זה עם זה ומזלזלים זה את זה נטמא זה המקום סביבם עד ב' מאה אמה ותיכף נתמלא זה השטח קליפות ושדים משחיתים ומזיקים, ומזיק לעומד שם. עד כאן לשונו הקדוש.

בא וראה כמה קשה מחלוקת, כל העוזר במחלוקת הקב"ה מאביד זכרו (מדרש רבה במדבר פרשה יח).

אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר משום לא יהיה כקרח וכעדתו (מדרש רבה ).

מחלוקת, לאותיותיה נדרשת: מ' מכה, ח' חרם, ל' לקוי,  ק' קללה, ת' תועבה (ילקוט).

בית שיש בו מחלוקת, סופו לחרב. אבא שאול אומר, מחלוקת בית דין, חורבן עולם (מסכת דרך ארץ פרק ט).

אתם נצבים היום, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם. אימתי, בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אדם אחת אחת אפילו תינוק יכול לשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כלם אגודה אחת (מדרש תנחומא נצבים).

בעונש דור הפלגה, וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה. אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, ודור הפלגה היה שלום ביניהם, שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום (רש"י נח).

בשנאת חנם כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך", והוא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת יוסף לאחיו. ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגליות שהיו בסבת עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון. וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך לעבור על כל התורה (ד"כ).

במדרש "האספו ואגידה לכם", רבנן אמרי ציוה אותם הזקן על המחלוקת. אמר להון, תהון כלכון באסיפה אחת וכו', נעשו בני אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה. עד כאן לשונו.

פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. שהקב"ה יקרא לישראל פעם בשם אב, ופעם בשם שר. והדבר הגורם לישראל שיקרא יתברך להם אב או שר הוא השלום, שאם יש שלום ביניהם, אז יקראו לו "בנים", ואם חס וחלילה יש מחלוקת ביניהם, נקראים לו "עבדים" והוא להם לשר (מהגה"ק רא"ד מבוטשאטש).

מחלוקת נקראת "מצה", מפני שכל מחרחר ריב  נדמה לו שעושה בזה מצוה, אבל באמת היא עבירה. ולכך אות וא"ו, שהיא אות משם הויה, חסירה, שמחלוקת היא מסטרא אחרא (ישמח משה).

(הדעה והדבור, יהי שלום בחילך)

—

הדיין ומורה הההוראה במיהלוביץ (נאג'-מיחאלי, מיכאלובצה. אז הונגריה. כיום סלובקיה) הרב עזריאל יחיאל רובין  (מחבר הספרים עצי יער, שדה יער, שדה העיר ובית יער), הוא אביהם של הרבנים שמואל הי"ד, גדליה הי"ד ויהושע ז"ל.

הרב שמואל נולד בסביבות שנת תר"ס (1900),היה חתן של הרב משה גרינברגר ז"ל, ותלמיד מובהק של ר' צבי הירש דיק ז"ל ושל הרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד טירנאו ונייטרא. בין שתי מלחמות העולם שימש כמגיד בקהילת מיכאלובצה והסביבה, ובדרשותיו הטיף לגדור את פרצות הדור ומכשלותיו. לשם כך אף הדפיס את ספריו: אשרי המחכה (תרפ"ח), הדעה והדבור (תרפ"ח), חומת הדת (תרפ"ט), זוהר דעת (תר"צ),קיצור ספר אבן בוחן (תרצ"א),  קומי אורי (תרצ"א), לקוטי שמואל (תרצ"ב), מעשי נסים (תרצ"ב), תרי"ג מצות (תרצ"ד), עמודי עולם (תרצ"ה), ספר המצות – ביידיש (תרצ"ה), תשועת עולמים – ביידיש (תרצ" , תשמ"ד, תשמ"ח), צלותא דאברהם (תרצ"ו), שערי שלום וברכה (ת"ש), שערי ישועה (ת"ש) ותקנת השבים (ת"ש). את חידושי האגדה מעזבונו של אחיו הרב החסיד והפרוש ר' יהושע ז"ל, שנפטר בדמי ימיו ללא צאצאים ביום י"ח טבת תרצ"ד, הדפיס הרב שמואל בשנת ת"ש בספר דברי יהושיע.

ידיד נעוריו, הרב ישראל יעקב דוידוביץ', כותב עליו: "צדיק תמים ופרוש מן העולם הזה. תמיד הלך כשעיניו כבושות בקרקע ולא יצא מתוך ד' אמות שלו. בעל מוסר, ורבים השיב מעוון. הוציא לאור סידור תפילה וכמה קונטרסים בתורת המוסר. לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה". (ספר זכרון לקהילת מיכאלובצה, תצלום 41).

בפתיחת ספרו "הדעה והדבור" כתב מקצת מתולדותיו:

חסדי ד' אזכיר תהלות ד' על כל החסד והטובה אשר מעודי גמלני, ושם חלקי בין יושבי בית המדרש ומעלות בגורל יושבי קרנות הצילני, כי בן אחד עשר שנים הייתי בעת הלקח ממני אאמו"ר זצ"ל ונשארתי בלי מנהל ומורה דרך ישר, ולבי עלי דוי מאין יבא עזרי והחכמה מאין תמצא. וסמוך לאותה הפרק נפרצה מלחמות העולם והלכתי זמן רב עבר ובטל ונחבאתי לברוח מחברי שלמדו אתי תורה שלא ישאלוני באיזה לימוד אני עוסק. ואל ד' בצרת לי קראתי ויענני, והצלחני במסחרי בשבועות אחדים, וקיימתי מאמר רבי נהוראי הוי גולה למקום תורה. ושם ראיתי שפל ערכי בתורה נגד חברי וגילי שאבותם עמדו בעזרם. וגם שם לא שקטתי ויסר יסרני ד' זמן זמנם טובא ונפשי ערגה וחמדה לישועה מצרה הכפולה צרות הנפש והגוף צרורה. וקבלתי עלי אם יושיעני ה' ואזכה לקצת ידיעה בתורה כחברי וגילי ורפואת הגוף ישלח ד' לי ממרום אעבדהו ביראה ואהבה. ועתה שקרבני ה' יתברך לעבודתו ללמוד עם בחורים וברפואת הגוף יעטנו, אודה לד' בכל לבבי ובתוך רבים אהללנו, בד' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. אבל נדרי לא קיימתי. ונפשי יודעת אשמותי ואולתי. ורעה תחת טובות וחסדים גמלתי, ומה אשיב לד' על כל תגמילוהו אמרתי, ובמה אקדם ואכף לאלהי מרום.

בזמן מלחמת העולם השניה נכלא הרב במחנה הריכוז והעבודה סרד. הרב נרצח באושוויץ בסביבות א' סוכות תש"ה. כן נרצחו רעייתו ושני ילדיהם, ואחיו הרב גדליה עם רעייתו וילדם. הי"ד.

תלמידו הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מיכלוביטש, הידוע כ"רבי מיכל'ע" מזלאטשוב-נתניה זצ"ל, הלך בדרכי המוסר של רבו, והוציא שוב לאור בשנת תשמ"ו חלק מספרי רבו.

מספר הצפיות במאמר: 262