קטגוריה: אהבת תורה ויראת שמים

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". "יקח" במסורה תרין, דין, ואידך (איוב כח,ב) "ברזל מעפר יקח" (הובא בבעל הטורים).

ונראה להבין על פי מה שאמרתי לפרש הכתובים (דברים כ,ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודיבר אל העם". וברש"י: בלשון הקודש. "ואמר אליהם שמע ישראל", וברש"י: אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם. "אתם קרבים היום למלחמה וכו' כי ד' אלקיכם ההולך עמכם", וברש"י: זה מחנה הארון וגו'.

בהקדם דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב,יג) "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הכוונה שלא ידמה אדם בנפשו, כי כבר קיים את כל התורה ומצות, והוא במדריגה העליונה של יראת שמים יותר משאר בני אדם, כי אם כה יעשה האדם, אז ייפול ברשת היצר הרע להיות מתגאה. וזה (משלי טז,ה) "תועבת ד' כל גבה לב", ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו', אמר התנא (אבות ב,ד). אך זה הדרך ישרה שיבור לו האדם, לראות במעלות חברו אפילו אם הוא כבר עשה ואסף לו תורה ומעשים טובים. וזה שאמר "את אלקים ירא", שאם ידבר מענין יראת שמים, "ואת מצותיו שמור", שהרבה לעשות מצותיו ומעשים טובים, "כי זה כל האדם", זאת יראה אצל כל האדם, אבל בעצמו תמיד יראה חסרונות שחסר בעבדות ד', והבן.

הרי לפניך דעל האדם לראות כל המעלות אצל שאר בני אדם, והוא יהיה תמיד בשפלות, ויתאמץ להעלות מעתה ועד עולם בעבודת ד' מעלה מעלה. אבל לדאבונינו אשמתינו בראשינו, כל אחד יאמר כבר הגעתי למעשי צדיקים במידות נשגבות, ועל ידי זה איתמשך גלותא, וכל לבב דוי לראות עם ישראל מוכים ונרדפים מכל צד ופינה. אבל הקב"ה הבטיח אותנו ברוב רחמיו וחסדיו לגאלינו מיד שנטהר אותנו, ונהיה חף מפשע הזה, לדמות כל אחד בעיניו שהוא איש השלום בכל המעלות ובמידות.

וזה שאמר הכתוב (ויקרא טז,לד) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", רצה לומר היינו אפילו ביום הזה הקב"ה מכפר לכם ויחוס עליכם לשוב קוממיות לארצינו, רק שתטהרו עצמכם מכל חטאותיכם, מהעוון הזה שמלמד אתכם הכל, של זה כל אדם, שיראה כל אחד מעלות חברו ולא חסרונם, והבן.

והנה אם האדם מדמה בנפשו שהוא איש הישר בעיני אלקים ואנשים, אז נעשה לו כהיתר לדבר לשון הרע ורכילות ולבייש את חברו, וממילא נצמח מזה מחלוקת ודברי ריבות בשעריך, ונעשה פירוד לבבות בין הדבקים אלו ישראל שהם דבקים בהשם ברוך הוא ויתעלה, ואלה שנא ד' אלקיך (שמות כ,ב), ואמר אליהם בלשון יחיד, יען שהיו בני ישראל כאיש אחד בלב אחד, (כמו שפרש"י ז"ל על הכתוב "ויחן שם ישראל"), וביקש מהם (דברים הף,כו) "ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' "כל הימים", להיות באחדות ורעות, אז בטוח אני ולא יהיה לך אלקים אחרים, כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד:).

ובזה פירשתי הכתוב (דברים כו,יד) "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ד' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני". רצה לומר דאם האדם מלשין על חברו, אמרו חז"ל (ערכין טו:) קטיל לשלשה אנשים, למספרו ולמקבלו ולאומרו. וזה שאמר "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת", היינו שלא ספרתי לשון הרע, וממילא לא הרגתי לשום איש. ומהיכן זכיתי למדה טובה זו, יען ששמעתי בקול ד' אלקי, כדאמרו חז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו. ועוד זאת היה לי בעוזרי מחמת ש'עשיתי ככל אשר ציותנו', כמו ש'הכל' מצוה אותי, לראות אצל אחר המידות, אבל אצלי הייתי במידת שפלות וענוה ועוד תקנה יש לו לאדם שישיג את מידה הנעלה ההוא ולנצח את היצר הרע שמפתו להתגאות, אם יסתכל שסופו רימה ותולעה ולעפר ישוב, ואם כן למה לו להתגאות.

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ". "יקח" במסורה תרין, דין, ואידך (איוב כח,ב) "ברזל מעפר יקח" (הובא בבעל הטורים).

ונראה להבין על פי מה שאמרתי לפרש הכתובים (דברים כ,ב) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודיבר אל העם". וברש"י: בלשון הקודש. "ואמר אליהם שמע ישראל", וברש"י: אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם. "אתם קרבים היום למלחמה וכו' כי ד' אלקיכם ההולך עמכם", וברש"י: זה מחנה הארון וגו'.

בהקדם דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב,יג) "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". הכוונה שלא ידמה אדם בנפשו, כי כבר קיים את כל התורה ומצות, והוא במדריגה העליונה של יראת שמים יותר משאר בני אדם, כי אם כה יעשה האדם, אז ייפול ברשת היצר הרע להיות מתגאה. וזה (משלי טז,ה) "תועבת ד' כל גבה לב", ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו', אמר התנא (אבות ב,ד). אך זה הדרך ישרה שיבור לו האדם, לראות במעלות חברו אפילו אם הוא כבר עשה ואסף לו תורה ומעשים טובים. וזה שאמר "את אלקים ירא", שאם ידבר מענין יראת שמים, "ואת מצותיו שמור", שהרבה לעשות מצותיו ומעשים טובים, "כי זה כל האדם", זאת יראה אצל כל האדם, אבל בעצמו תמיד יראה חסרונות שחסר בעבדות ד', והבן.

הרי לפניך דעל האדם לראות כל המעלות אצל שאר בני אדם, והוא יהיה תמיד בשפלות, ויתאמץ להעלות מעתה ועד עולם בעבודת ד' מעלה מעלה. אבל לדאבוננו אשמתינו בראשינו, כל אחד יאמר כבר הגעתי למעשי צדיקים במדות נשגבות, ועל ידי זה איתמשך גלותא, וכל לבב דוי לראות עם ישראל מוכים ונרדפים מכל צד ופינה. אבל הקב"ה הבטיח אותנו ברוב רחמיו וחסדיו לגאלינו מיד שנטהר אותנו, ונהיה חף מפשע הזה, לדמות כל אחד בעיניו שהוא איש השלום בכל המעלות ובמידות.

וזה שאמר הכתוב (ויקרא טז,לד) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", רצה לומר היינו אפילו ביום הזה הקב"ה מכפר לכם ויחוס עליכם לשוב קוממיות לארצינו, רק שתטהרו עצמכם מכל חטאותיכם, מהעוון הזה שמלמד אתכם הכל, של זה כל אדם, שיראה כל אחד מעלות חברו ולא חסרונם, והבן.

והנה אם האדם מדמה בנפשו שהוא איש הישר בעיני אלקים ואנשים, אז נעשה לו כהיתר לדבר לשון הרע ורכילות ולבייש את חברו, וממילא נצמח מזה מחלוקת ודברי ריבות בשעריך, ונעשה פירוד לבבות בין הדבקים אלו ישראל שהם דבקים בהשם ברוך הוא ויתעלה, ואלה שנא ד' קלקיך (שמות כ,ב), ואמר אליהם בלשון יחיד, יען שהיו בני ישראל כאיש אחד בלב אחד, (כמו שפרש"י ז"ל על הכתוב "ויחן שם ישראל"), וביקש מהם (דברים הף,כו) "ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" וגו' "כל הימים", להיות באחדות ורעות, אז בטוח אני ולא יהיה לך אלקים אחרים, כי כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד:).

ובזה פירשתי הכתוב (דברים כו,יד) "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ד' אלקי עשיתי ככל אשר צויתני". רצה לומר דאם האדם מלשין על חברו, אמרו חז"ל (ערכין טו:) קטיל לשלשה אנשים, למספרו ולמקבלו ולאומרו. וזה שאמר "לא אכלתי באוני ממנו ולא נתתי ממנו למת", היינו שלא ספרתי לשון הרע, וממילא לא הרגתי לשום איש. ומהיכן זכיתי למדה טובה זו, יען ששמעתי בקול ד' אלקי, כדאמרו חז"ל (מכות כד.) אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו. ועוד זאת היה לי בעוזרי מחמת ש'עשיתי ככל אשר ציותנו', כמו ש'הכל' מצוה אותי, לראות אצל אחר המידות, אבל אצלי הייתי במידת שפלות וענוה ועוד תקנה יש לו לאדם שישיג את מידה הנעלה ההוא ולנצח את היצר הרע שמפתו להתגאות, אם יסתכל שסופו רימה ותולעה ולעפר ישוב, ואם כן למה לו להתגאות.

ובזה אתי שפיר הכתוב הנ"ל, "והיה כקרבכם אל המלחמה", היינו להילחם עם היצר הרע. "ונגש הכהן", היינו המנהיג, "כי שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב,ז), ויזהירם "ודבר אל העם", ויאמר להם בלשון הקודש, שלשונם יהיה קודש, שישמרו אותו מבלי להרע עמה לאחר, שלא ידבר עמה רכילות ולשון הרע. "ויאמר אליהם שמע ישראל" (מלשון (שמואל א טו,ד) "וישמע שאול") שיתאחדו ויתלכדו להיות באחדות, וזאת אי אפשר להשיג כי אם כשישמרו שלא ינקשו בלשונם, וממילא יהיו באחדות, ואז אפילו אין בכם זכות אחר רק זאת, כדאי אתם להושיע מיד אויביכם. ועוד יש לכם תקנה אחרת שתזכו להשראת השכינה, וד' הולך עמכם, אם תשים לפני עיניכם מחנה 'הארון', שזה סוף כל האדם, אז בטח תנצחו את היצר הרע, והבן.

וכן הדבר כשאדם מדמה בנפשו לאמר שכל אלה שברכו ד' בכל טוב, הוא בשביל כחו ועוצם ידו הוא עשתה לו החיל הזה, ובשביל שיש לו רגלים לרוץ מהרה אחרי טרף לבני ביתו, יחשוב אם ד' יעצור את השמים ולא יהיה מטר, אז לא יתנו פרים עץ השדה, והשדה לא תצמח והארץ יהיה שממה, ואז יראה כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד', ואז תיכף יכנע לבבו מבלי להיות ברשת הגאוה.

וזהו "יקח נא מעט מים", רצה לומר שאתה תוכל לראות מזה שחלילה לו לאדם להיות בעל גאוה, ולדמות שמעצמו על ידי שיש לו רגלים לרוץ מהרה הרכיש לו כל החיל הזה, הלא אם "יקח… מעט מים", שהקב"ה יעצור את השמים ממטר, אז תיכף "ורחצו רגליכם" אתם מוכרחין לרחוץ את [ה]עפר מרגליכם שהייתם עובדים להם, באומרם שעל ידי הרגלים היה להם כל אלה. ואתם תראו "והשענו תחת העץ", שאתם מוכרחין להשען על אבינו שבשמים הנותן לחם לכל בשר. ואם על ידי זה עוד לא ירך לבבך, אז יש תקנה "והשענו תחת העץ", שאתם מוכרחין להשען על אבינו שבשמים הנותן לחם לכל בשר. ואם על ידי זה עוד לא ירח לבבך, אז יש תקנה אחרת. כדאמרינן (סוכה נב:) תנא דבי רבי ישמעאל, פם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, כדכתיב (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", והיינו על ידי מים כנ"ל, ו"אם ברזל הוא מתפוצץ" וכו', עיין שם.

וזה שאמר המסורה, אם על ידי התקנה  הנ"ל של 'מים' אתה מנצחו ונימוח הרי טוב, ואם ברזל הוא שנתקשה לבבך על ידי יצר הרע, שאין אתה יכול לנצחהו, אז, הברזך מעפר יקח, ואתה תוכל להסיר ממך על ידי שתסתכל שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר, ואז בטוח לא ינצחהו. ודוק.

(תולדות ישראל, הרב זאב וולף גינצלר הי"ד, מהדורה חדשה, ניו יורק תשע"ב, עמו' פב-פד)

---

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים". ונראה לי על פי שאמרתי לרמז בדרך מוסר מה שכתבו הספרים הקדושים (יוסד יוסף פ"ב) פעולה שלא יבא האדם לידי הרהור עבירה חס ושלום, ושלא יסור מדרך הישר והטוב הסולל לו מבית אביו, שיחשוב תמיד וישום נגד עיניו דמות דיוקנא של אביו.

ואמרתי לרמז בדברי חז"ל (ברכות ה:) אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. הרמז, 'אבא', אם האב חפץ, 'בנימין', שבנו יהיה נוטה לצד ימין דקדושה, אז צריך שיוכל לאמר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על תפלתי, שזה היה העיקר תפלתו שבנו ישים תמיד נוכח עיניו, לפני מטתו, כאילו עומד לפני מטתו, בעת שהנני שוכב על ערשי ערש דוי ונפשי יצאה בדברו אתו, שבל יסור מדרך הישר והטוב, ואם זה יהיה תמיד לפני עיניו, בטח גם כי יזקין לא יסיר מדרך הטוב והישר. וגס על זה צריך לו לאב לבקש, שיהיה מטתו נתונה בין צפון לדרום. ובין צפון לדרום יש מזרח ומערב, שלא לבד כששקע שמשו של הצלחה והערוב אצלו, כי אם גם כששמש הצלחה זרח ולא מש מאהלו, גם כן יזכור על מטתו של אביו, בכדי שלא יבעוט בד' כשיהיה לו מכל טוב, והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו, "ושבתי בשלום אל בית אבי", אני חושק ומשתוקק תמיד לשוב אל בית אבי, אפילו כשאצלי שלום וברכה. והטעם שאני אוכל לזכור תמיד ואינני שוכח מבית אבי, יען והיה ד', המדת הרחמים, דומה עלי לאלקים, כאלו הוא מדת הדין. וכידוע מהרב הקדוש הרבי רבי בער זי"ע (הובא בייטב פנים אבני זכרון אות כה) על הכתוב (תהלים לו,יא) "משוך חסדך ליודעך", שהחסדים שאתה משפיע ליודעיך, דומה להם כאילו האל ברוך הוא נוקם, יען שחושבים שאינו מגיע להס לרוב פשעיהם. וזה שאמר ושבתי אפילו בשלום אל בית אבי, והבן.

"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים". ונראה לי על פי שאמרתי לרמז בדרך מוסר מה שכתבו הספרים הקדושים (יוסד יוסף פ"ב) פעולה שלא יבא האדם לידי הרהור עבירה חס ושלום, ושלא יסור מדרך הישר והטוב הסולל לו מבית אביו, שיחשוב תמיד וישום נגד עיניו דמות דיוקנא של אביו.

ואמרתי לרמז בדברי חז"ל (ברכות ה:) אבא בנימין אומר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. הרמז, 'אבא', אם האב חפץ, 'בנימין', שבנו יהיה נוטה לצד ימין דקדושה, אז צריך שיוכל לאמר כל ימי הייתי מצטער על שני דברים, על תפלתי, שזה היה העיקר תפלתו שבנו ישים תמיד נוכח עיניו, לפני מטתו, כאילו עומד לפני מטתו, בעת שהנני שוכב על ערשי ערש דוי ונפשי יצאה בדברו אתו, שבל יסור מדרך הישר והטוב, ואם זה יהיה תמיד לפני עיניו, בטח גם כי יזקין לא יסיר מדרך הטוב והישר. וגם על זה צריך לו לאב לבקש, שיהיה מטתו נתונה בין צפון לדרום. ובין צפון לדרום יש מזרח ומערב, שלא לבד כששקע שמשו של הצלחה והערוב אצלו, כי אם גם כששמש הצלחה זרח ולא מש מאהלו, גם כן יזכור על מטתו של אביו, בכדי שלא יבעוט בד' כשיהיה לו מכל טוב, והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו, "ושבתי בשלום אל בית אבי", אני חושק ומשתוקק תמיד לשוב אל בית אבי, אפילו כשאצלי שלום וברכה. והטעם שאני אוכל לזכור תמיד ואינני שוכח מבית אבי, יען והיה ד', המדת הרחמים, דומה עלי לאלקים, כאלו הוא מדת הדין. וכידוע מהרב הקדוש הרבי רבי בער זי"ע (הובא בייטב פנים אבני זכרון אות כה) על הכתוב (תהלים לו,יא) "משוך חסדך ליודעך", שהחסדים שאתה משפיע ליודעיך, דומה להם כאילו האל ברוך הוא נוקם, יען שחושבים שאינו מגיע להם לרוב פשעיהם. וזה שאמר ושבתי אפילו בשלום אל בית אבי, והבן.

(תולדות ישראל, הרב זאב וולף גינצלר הי"ד, מהדורה חדשה, ניו יורק תשע"ב, עמו' קפט)

מספר הצפיות במאמר: 68

יתברך הבורא וישתבח היוצר אשר זכינו והגיענו להוציא לאור חידושי אגדה על התורה המתוקים מדבר ונופש צופים מכבוד חותננו הרב הגאון הצדיק בוצינא קדישא חו"פ כבוד קדושת מו"ה ר' עוזיאל מייזעלס זצ"ל בן החריף ובקי החסיד מו"ה ר' יוסף אבדק"ק האנשאוויץ זצוקללה"ה. והנה להרבות בשבחו אין לנו רשות כי אדמו"ח זצ"ל צוה עלינו שלא לכתוב על מצבתו שום תואר רק כשאר בני אדם, רק נספר מקצת שבחו, דהיינו התנהגותו שלו. ראשית גודל השתוקקותו בכל מצוה שעשה היה כל כך בשמחה גדולה כמו איש שמרויח אלפים ורבבות ולא עברה עליו כמעט לילה אחת מלקום חצות לילה ולימד בשקידה רבה עד שהאיר היום ומסכת ביצה היה שגור על לשונו כי הוא למד מסכת ביצה כמעט מאה פעמים וסיגף את עצמו בעניני אכילה כמו שמבואר בראב"ד ז"ל והתענה תעניתים בלי שיעור ולא ידע מזה שום איש וסבל צער ויסורים בענינים שונים ולא ביטל תלמודו בשביל זה וחוץ מזה סבל צער גידול בנים ובשביל שלא הניח בן קיימא על כן קראנו את שם הספר "בן עוזיאל" שיהיה במקום בן, וטעם השני כלשון הכתוב בתורה יונתן בן עוזיאל. ואל יפלא בעיני הקורא אולי המצא תמצא לפעמים דבר אשר כבר קדמוהו בספרים הקודמים, זה היה מחמת שלא עיין רק מעט מזעיר בספרי אגדה והא ראיה שלא הביא הקדמות מספרים אחרים רק מעט מזעיר. וכשהיה דורש ברבים בשבת הגדול או בשבת תשובה, לא עיין בדברי אגדה רק מה שעלה אז במחשבתו. ויש בידינו כתבי יד על הרבה סוגיות הש"ס ומחמת צוק העיתים אי אפשר לנו להדפיסם כידוע. ועל זה מקונן ירמיה הנביא "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך", ופירשו המפורשים אבל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת, כן קרה לנו בעוונותינו הרבים כי כבוד קדושת אדמו"ח הרב הגאון הצדיק זצ"ל היה אצלינו כמו בן יחיד. ופתאום הוסר המצנפת והורם העטרה שנלקח מאתנו ארון אלקים בים שבעה עשר בתמוז שנת תרצ"ב. אוי לנו על שברנו, כמו שכתב רש"י ז"ל שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו הלוחות, על כן הדפסנו את החידושים שלו כדי שיהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר כמאמר חכמינו ז"ל "אגורה באהלך עולמים", ובזכות זה אנו נקוים שיליץ טוב בעדינו ובעד כל המשפחה ובעד העיר הזאת. וה' יתברך יעזור לנו שיקויים בנו מאמר הכתוב "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם".

דברי חתני המחבר

ה"ק נפתלי מנחם וואלדמאן בהרב הגאון מהרמ"ע זצללה"ה דומ"צ דפה יצ"ו,

 ה"ק אלעזר מייזעלס,

ה"ק יעקב פוקס.

ה"ק שלמה זלמן ווינטערניטץ ח"ב

(בן עוזיאל, הקדמה מחתני המחבר לכבוד חמינו המחבר ז"ל)

---

הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד בן ראב"ד בארשא רבי משה עזריאל ולדמן ומרת חנה. הרב נפתלי מנחם נשא לאשה את מרת ברכה בת רבי עוזיאל בודנר (מייזליש) מחבר הספרים 'דברי עוזיאל' ו"בן עוזיאל", דומ"ץ טשחויב, רבה של העיר קומרניק (סלובקיה) ואחר כך דיין ומו"צ ביסטריץ (בעבר אוסטרו-הונגריה, משנת 1918 רומניה ובין השנים 1940 ו-1944 הונגריה).

הרב נפתלי מנחם היה שו"ב בבארשא (בשנת תרס"ד), דומ"צ בעקלאן ולאחר פטירת חותנו בשנת תרצ"ב (1932), מילא את מקומו כדיין ומו"צ בביסטריץ וכרבם של קהילת חסידי ויז'ניץ ממוצא בוקובינה ומאמארוש בבית המדרש על שם "ר' זישא קורליך" שם.

הרב נפתלי מנחם ולדמן מוזכר בשו"ת לחם שלמה, או"ח סי' קמט, שו"ת אמרי יהודה (בסוף מהדורת תשל"ט) סי' יד, יט,כ, הוא ניזכר גם בשו"ת דברי עוזיאל סי' ב,יד וחידושיו משוקעים בספר זה..

הרב נפתלי מנחם חתום על הקדמת ספר "בן עוזיאל" מאת חתני רבי עוזיאל בודנר, לצדו חתמו גם חתני המחבר, הרב אלעזר מייזליש הי"ד והרב יעקב פוקס, מנכבדי קהילת טאשנד, וכן חתן בת המחבר הרב שלמה זלמן ווינטרניץ.

הרב נפתלי מנחם נספה באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד (1944). נספו גם רעייתו הרבנית וארבעה מילדיהם: יוסף יהושע, רחל, אלטא שפרינצא ומשה עוזיאל. רק שלשה מילדיהם שרדו.

גיסו, הרב אלעזר מייזעלס, שו"ב ומטובי המלמדים ב"תלמוד תורה" בבסטריץ, נולד בסביבות שנת 1892 לאביו, הרב החסיד ר' יצחק אייזיק  ולאמו מרת רוזה בלומה, נשא לאשה את מרת פערל בת הרב עוזיאל בונדר (מייזליש). שניהם נהרגו בשואה בשנת 1942 עם ילדיהם: משה דוד, חיה, מרדכי, יוסף וחיים עוזיאל. הי"ד. בנם הרב נפתלי צבי שרד את השואה

מספר הצפיות במאמר: 106

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר "יעיר אוזן", חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה' יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז"ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד"א ז"ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז"ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז"ל בשו"ת שלו (באורח חיים סימן ר"ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות "נגד שמא אבד שמא", ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'", ואם איננו עושה לה', האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.

ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", דהנה "מזבח" מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ"ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי"ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם "מזבח", הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא "מזבח", שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל' עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ללמוד תורה בהתנשאות, "אשר לא תכלה ערותך עליו", למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז"ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה' לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ"ז) אתחנן ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג' משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא "אתה" הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא "אתה". ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ"א י"א) דהגוף נקרא "בית", והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא "בית ה'", ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב "לא יהיה בך אל זר". וכן אפרש "להעביר גילולים מן הארץ", ד"הארץ" נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ"א עמוד ב'). וזה יש לומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", דתפלתי הוא מן ה', "שבתי" הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ"ל שיהיה בבית ה' בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק"ב) "תפלה לעני כי יעטף" על פי מה ששמעתי בשם ה"בני יששכר" לפרש "הגבל את ההר וקדשתו", דאם מגבילין אותיות "הר" יצא "קדוש", היינו סביב האותיות "הר", לקודם הה"א הוי אות ד' ואחר הה"א אות ו', קודם הרי"ש אות ק' ואחר הרי"ש אות שי"ן, וזהו "הגבל את ההר וקדשתו". ועל פי זה יש לומר "תפלה לעני כי יעטוף", שיוכל לעטוף אותיות "הר" לקדש עצמו בקדושת ה' יתברך. ויש לרמז כי "יעטוף" בגימטרייה "הר". וכן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". אמן סלה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו "תוספות יעקב" על הספר "יעיר אזן" לחיד"א)

דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט"א.
אבות פרק ד' "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר "כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל" וכו' מאת רצו בתיבת "את" ותיבת "גופו". ואפשר לומר על פי פירוש רש"י בסנהדרין מ"ד ע"ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו "אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'". נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ"ב עמוד ב' "את" לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד "את" התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, "גופו" מכובד על הבריות, אבל המחלל "את" התורה, "גופו" מחולל על הבריות כנ"ל ודו"ק.

(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ' סג)

מגילה ט"ז ע"ב, כי מרדכי היהודי כו' ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ' ע"א) דר' אבהו דרש באגדתא ור' חייא בר אבא בשמעתא, ובשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י"ד עמוד א) ובכתובות (י"ז ע"א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס"ה ע"ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו'. עיין רש"י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.

(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ' קמב)

---

הרב יעקב ליפפא אב"ד זאשרוב, התחתן ביום י"ז סיון תרפ"ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב"ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ' אב תרצ"א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר "זכרון יעקב" והערות "תוספות יעקב" על ספר "עין זוכר – יעיר אזן" לחיד"א, ועורך כתב העת "משכנות יעקב" (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ"ב-תרצ"ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .

בהקדמתו לספר "יעיר אזן" עם "תוספות יעקב", כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: "הרב הגה"צ מוהר"ר ישראל דוד רוקח שליט"א… מצאתי ביתו בית נאמן לה' ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה' פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ"ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו"ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל"ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת 'שפרינצא ע"ה בת מוה"ר ישראל דוד' אשר נקטפה בדמי ימי' בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי' לה נפש תאוה למצות ה' ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה' ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי' קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א"ס [=אמן סלה]".

הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 115

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי"ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ"א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו'. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו'. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ' ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז"ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ"ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים פ"א על דברי הגמרא ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר"ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו', ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו'. יין שם. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו',  לא למד כו' ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז'.

והנה בדברי הגמרא הנ"ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'"ס ברכות מ"ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו' חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש"ס ברכות ט"ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב"ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש"ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו', או חיים שיש בהם כו', אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו'.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו'. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה' בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ"ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ"ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז"ל כתובות קי"א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש"ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ"ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'"ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ"ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ"ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו' ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו'. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו' לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו', לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ"א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה' ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ"ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי"ד לספרו אהב שלום)

מספר הצפיות במאמר: 259