לפרשת החודש / הרב יצחק ניסנבוים הי”ד

לפרשת החודש

אין ישראל נכנסים ל”חודש הגאולה” אלא אם קראו ושמעו תחלה “ארבע פרשיות”: שקלים, זכור, פרה וחודש. פרשיות אלה תורתן והפטרתן הן פרשיות שלמות בעבודת הגאולה.

הסימן הראשון של השחרור הפנימי של כל עם, שחרור רוחו  – אם הוא בא לפני שחרור גופו או אחריו – הוא התכוננותו לבניין בית שלו: בנין משכן לרוחו, מרכז לתרבותו המקורית. התכוננות זו מובעת קודם כל בהבאת תרומות-העם לצורכי הבניין. תרומה זו היא “נשיאת הראש”, היא הרמת קרן ישראל. (“אמר משה לפני הקב”ה: במה תרום קרן ישראל? אמר לו: בכי תשא”… בבא בתרא י.) אבל בית זה יוכל להבנות רק אם תרומה זו תהיה באמת תרומת העם, שכל אחד ואחד מהעם ייתן אותה – ואם כל התרומה הזאת תבוא לקופה אחת ותמצא בידי הנהלה אחת. את הדבר הראשון הננו למדים מתוך פרשת השקלים שבתורה, והוא ידוע לכל, ואת הדבר השני הננו למדים מתוך ההפטורה של פרשת השקלים.

יהואש מלך יהודה עלה בידו לחדש את הבית ולחזק את בדקו רק כאשר הביאו את כל כספי העם לארון אחד ומסרו אותם אחר כך ביד הנהלה אחת, הנהלה מעורבת מקודש וחול – “סופר המלך והכהן הגדול” – והנהלה זו נתנה את “הכסף המוכן” על ידי עושי המלאכה…

אבל אין עם בונה את בית-חייו רק בכספים לבד. בנין בית כזה פוגש תמיד מכשולים עצומים על דרכו; ועל העם, השואף לחופש, להלחם נגד “עמלקים” שונים, ו”מלחמה” – כבר דורשת גיוס הכחות והכשרונות של העם. ואם קוראים הננו בתורה: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים”, כי זנב כל הנחשלים… הנה עלינו לזכור גם את אשר עשו בעת ההיא גם ראשי עם ישראל. מנהל המלחמה היה הצעיר, יהושע, משה עזר לו בהרמת ידיו. “וידי משה כבדים”-  ואהרן וחור תמכו ידיו. זקנים וצעירים התאחדו יחד ונצחו.

ובקראנו את ההפטרה של פרשת זכור מה שעלתה לשאול על שמעו בקול העם… עולה על זכרוננו מאמר חז”ל: “שאול באחת ודוד בשתים” (יומא כ”ב.) וכפי הפירוש הידוע, כי שאול היה בחייו הפרטיים כתינוק בן שנה שלא טעם טעם חטא, ממש צדיק וקדוש, וגם, כנראה, “דימוקרט” אמיתי… אבל ל”מלוכה” לא הצליח ונדחה… ודוד – היה מוכשר למלוכה, ונתקיים בתור מלך. במלכים, במנהלים מדיניים, העיקר – כשרונם המדיני. על חטאותיהם בחייהם הפרטיים יש דין ויש דיין, אולם מכסא מלכותם אינם נדחים…

אבל כספים, גבורה וכשרון מדיני גם יחד אינם מספיקים עוד לבנות בית-חייו של עם ישראל. בית ישראל על אדמתו אם טמא יהיה, אם יושביו יטמאוהו בשקוציהם – יתפוצץ לרסיסים. בית ישראל בארץ אבותיו צריך להיות טהור מכל טומאה, מ”טומאת ארץ העמים”… וטהרה זו לא תבוא על ידי ,”פרה אדומה”… “כל הפרות כלו”… אין לנו עתה אפילו “פרה אדומה אחת שלא עלה עליה עול”… ומה שיותר גרוע: אין לנו פרה אדומה שאינה מעלה עול על אחרים… ואדרבה, כל מה שהפרה אדומה יותר, העול שלה כבד יותר… ואם אמרו: “האי שחור, אדום הוא, אלא שלקה”, הנה יש לאמור פה: “האי אדום שחור הוא אלא שמלקה”… וגם השורפים את הפרה האדומה לאפר לא יטהרו אותנו… כי גם שורפיה ואוספי אפרה, המתקדשים והמטהרים, טמאים הם מתחלתם טומאה חמורה… אולם מצד שני עלינו לדעת, כי טהרה זו בוא תבוא רק אחר שובנו לארצנו. ומה שיהיה שם ואיך שיהיה שם – מבארת לנו ההפטרה של פרשת פרה. הפך בה והפך בה דכולה בה. ופרשת החודש מסכמת בקצרה תורת הגאולה ועבודתה: “החודש הזה לכם ראש חדשים”… תקופה חדשה מתחלת, שהעיקר בה: לכם. מנין מיוחד לחדשים ושנים, מנין שלכם ואין לזר חלק אתו. תורה שלכם, משפט שלכם, ארץ שלכם וכו’ וכו’ (שמות רבה טו).

וההפטרה של פרשת החודש אומרת: “וחטאת המקדש – מאיש שגה ומפתי”… “ולא יקח הנשיא מנחלת העם – לא יפוצו עמי איש מאחוזתו”… (יחזקאל מה, מז,יח).

דרשה נוספת לפרשת החודש:

בשעה שהעבירו במחנה ישראל אשר במצרים את קול הפקודה-הבשורה: “החודש הזה לכם ראש חדשים”, “בחודש הזה אתם נגאלים” – נבוכה כל ארץ גושן. אמנם זה שהים שמדברים על גאולה זו; וזה חדשים אחדים, ש”אותות ומופתים באדמת בני חם” מעידים, כי שנויים כבירים מתחוללים לבוא. אולם כי הגאולה כה תמהר דרכה, כי תבוא עוד באביב זה, והחודש הנוכחי כבר ראשון יהיה לתקופה חדשה בישראל, תקופת השחרור והפדות – לזה לא חכו כלל. הן ה”חשבון” אינו מתאים. על פיו הם צריכים להישאר במצרים עוד מאה ותשעים שנה. והם, בחיותם על פי “חשבון” זה השקיעו את כל חושיהם בבניין מצרים ועריה ו”טנפו את כל המדינה בעבודה זרה שלהם”, כלומר: קשטו אותה בעבודה עברית, ועתה קשה עליהם פרידתם ממנה… ולא עוד אלא בהיותם כל כך עסוקים בבנין מצרים “אין בידם כל מעשים טובים” בשביל עצמם… ופתאום – “בחודש הזה אתם נגאלים”! האיך? וה”חשבון” מה יהיה עליו? ועבודתנו במצרים מה תהא עליה? ובלי מעשים טובים מה יהיה עמנו? וארץ גושן נבוכה…

והנה באה פקודה חדשה: “ויקחו להם איש שה לבית”, הקריבו קרבן פסח! כל הצלחה של גאולה תלויה במידת מסירות-הנפש של הגאולים על גאולתם. אם מסירות-נפש זו כללית תהיה, משותפת לכל עדת ישראל על בניה ובנותיה הגדולים והקטנים;  ואם מסירות־נפש זו לא תהי רגעית, כי אם נמשכת ימים רצופים, אזי אינם מחשבים חשבונות, אינם חסים על בניני הגלות ואינם חוששים למעשים טובים, שעוד אינם… מסירות-נפש על הגאולה כבר תחולל מעשים טובים כבירים, שגם לא חלמו עליהם בשעת השעבוד… מסירות-נפש זו פותחת שערי אוצרות-מרץ נגוזים בעמקי נשמת העם, ומקורות כחות נפלאים מתגלים ויצירות פלאי-פלאים נוצרות… מסירות-נפש זו הראו אבותינו במצרים, בקחתם ובשחטם את הפסח בתתם את דמו על המשקוף ועל שתי המזוזות. ובזכות דם הפסח נגאלו אבותינו ממצרים. (חזית ב,ח. פסיקתא פיסקא ז).

(מתוך הספר “אמרי דרוש“, מאת הרב יצחק ניסנבוים הי”ד, וורשה, תרפ”ד)

מספר הצפיות במאמר: 21

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק / הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד

תמונת רבי קלונמוס קלמיש שפירא הי"ד

אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. להבין הלשון זרעו של עמלק, שגם שהראשון היה שמו עמלק וכולם זרעו הם, מכל מקום הא גם כל האומה נקראת עמלק, כמו שאמר הפסוק בפרשת שלח עמלק יושב בארץ הנגב, וכן בשמואל אגג מלך עמלק, והיה צריך לומר עד שימחה עמלק.

אבל הרמז הוא עד שימחה מה שעמלק זורע, כי גם אחר שימחה עמלק, הזרעים שזרע, ישארו, השבת שמחללים הרבה מישראל רחמנא ליצלן באונס מפני צרותיו של עמלק, ישאר בכמה מהם זמן רב מחולל אצלם, וקדושתו מחוללת, ולא יפחדו כל כך מלעשות בו מלאכה כמו עד עתה. הזהירות ממאכלות אסורות לא תהא אצל הרבה מהם כל כך חמורה כמו עד עתה אם חס וחלילה נכשלים בהם בימי עמלק. והאם אותם בני הנעורים שמוכרחים להתבטל מתורה ואינם יודעים בעצמם אם חיים הם מצער וצרות רחמנא ליצלן, ישובו במהרה להכניס את ראשם ורובם לתורה כמאז, גם אחר שימחה עמלק, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה גם זרעו של עמלק, הזרעים שזרע בנו. ולכן מחה אמחה את זכר עמלק, כי הלשון כפול מורה על מהירות הדבר כמו ועל השנות החלום פעמים כי ממהר אלקים, ועל משה משה שקרא ד’ בסנה בלא פסיק טעמא איתא במדרש (מדרש רבה שמות פ”ב) משל לאדם שנתן עליו משוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי וכו’, היינו גם כן לשון מהירות, מחה אמחה מהרה כדי שלא ישאר אחריו הרבה זרעים.

(אש קודש)

הרב קלונימוס קלמיש שפירא היה מצעירי האדמו”רים בפולין שבין המלחמות, ומן הבולטים שבהם.

בקישור הבא ניתן לראות סרט על האדמו”ר מפיאסצנה.

תמונת האדמור מפיאסצנה הי"דהרב נולד בי”ט באייר תרמ”ט (1889) בגרודז’יסק מזובייצקי שבפולין לאביו רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק, מצאצאי רבי אלימלך מליז’נסק והמגיד מקוז’ניץ, ולאמו חנה ברכה, שהיתה בתו של האדמו”ר רבי חיים שמואל מחנצ’ין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל שלוש, גדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ’ין ובהמשך גדל אצל אחיינו, האדמו”ר מקוז’ניץ רבי ירחמיאל משה הופשטיין, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה.

בגיל 16, בשנת תרס”ה (1905), נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה הופשטיין. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז’ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם גם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת תרס”ט (1909) לאחר שנפטר חותנו, קבע הרב קלונימוס קלמיש את מרכז פעילותו בעיירה פיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה נתמנה שם לאדמו”ר. בשנת תרע”ג (1913) מונה לרבה של העיירה. בשנת תרפ”ג ייסד את ישיבת “דעת משה” בוורשה  (על שם חמיו), ושימש בה כראש ישיבה במקביל לאדמו”רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים . הרבי היה פעיל בארגון “שומרי שבת” בוורשה, ואחר כך היה נשיא הארגון. בשל מאמציו הקים הג’וינט מטבח עם שבו סעדו לפני הקמת הגטו ואחריו רבים מיהודי פיאסצ’נה שנמלטו לוורשה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער עזבו את הדת, החליט הרבי להירתם לנושא חינוך הנוער. הוא חילק את זמנו בין פיאסצנה לוורשה, שם הקים בתרפ”ג (1923) את ישיבת ‘דעת משה’. הוא נודע כאיש חינוך והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, החשוב שבהם “חובת התלמידים” ו”הכשרת האברכים”.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלכד בוורשה המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו (בת האדמו”ר רבי שלמה חיים פרלוב הי”ד) ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סרב להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו וורשה. שם המשיך לנהל במסתרים “שולחן חסידי” (טיש) מדי שבת ואף נשא דרשות בהתאם לנסיבות הימים. הרבי מפיאסצ’נה לא חדל לעודד את היהודים הכלואים בגטו גם בשעה שמצוקות הגטו הלכו וגברו. הרבי עשה מאמץ עליון לסייע ליהודים בקיום המצוות בגטו. הוא פעל לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לאפיית מצה בפסח, לקיום ברית מילה, ועוד.

דרשותיו נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו. את תורותיו בתקופת השואה העלה על הכתב, והחביאם בתוך בכד חלב, בצירוף בקשה כי המוצאם שישלחם לאחיו הרב ישעיהו שידפיסם. לאחר מספר שנים נמצאו הכתבים על ידי פועלים שחפרו בהריסות הגטו. הכתבים הובאו למכון ההיסטורי היהודי בורשה. בשנת 1956, במסגרת תפקידו בסוכנות, עיין מר ברוך דודבדני בחומר רב לא ממוין מתקופת השואה והתגלגל לידו מכתבו של הרבי בו הוא מבקש מאחיו ומידידיו בישראל להדפיס את הכתבים שיתגלו. בעקבות גילוי המכתב חיפש מר דובדבני את הכתבים, ומשמצא אותם העבירם לידי ועד חסידי פיאצ’סנה בישראל. כתבים אלו פורסמו, בספר “אש קודש”, בשנת תש”ך.

משהחלו האקציות בגטו, בקיץ תש”ב (1942), נרשם בעזרתו של ר’ אברהם הנדל כעובד בשופ של שולץ והמשיך בהנהגתו הרוחנית גם שם. האדמו”ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בתו של האדמו”ר נחטפה וגורשה להשמדה בטרבלינקה ביום ב’ דר”ח אלול תש”ב). זמן מה הוסתר בבית החרושת למטוסים הֶנקֶן. לאחר מכן, בשנת תש”ג גורש למחנה הריכוז טרבניקה (או בודז’ין) שבאזור לובלין ונרצח כפי הנראה בד’ או ה’ בחשוון תש”ד, יחד עם שאר יהודי המחנה. הי”ד.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, “האדמו”ר החלוץ”, עלה לארץ בשנת תר”פ. הוא היה ממייסדי “הפועל המזרחי”, ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו”ר רבי אלימלך שפירא. בהגיע אליו השמועות האיומות על האסון הגדול שקרה לאחינו בני ישראל באירופה ועל מות אחיו האהוב, לא עצר כח, ונשמתו עלתה למרומים.

  • חובת התלמידים (תרצ”ב) –  הדרכה בלימוד ועבודת ה’, מיועד בעיקר לתלמידים צעירים. בסיום הספר הודפסו שלוש מדרשותיו. בהוצאות חדשות הובאו תולדות המחבר בסוף הספר.
  • הכשרת האברכים – הדרכה בלימוד וחסידות לנשואים. ספר זה מהווה המשך ישיר לחובת התלמידים ומהווה הדרכה לתלמידים מתקדמים.
  • מבוא שערים – הקדמות ללימוד חסידות, נספח להכשרת האברכים.
  • צו וזירוז – בענייני חינוך, נספח להכשרת האברכים.
  • חובת האברכים – ספר המשך להכשרת האברכים, שאבד בתקופת השואה.
  • דרך המלך – ספר דרשות.
  • דרשה (תרצ”ו) – דרשת שבת תשובה שאמר הרבי בבית המדרש בפיאסצנה.
  • בני מחשבה טובה – ספר להדרכת חבורת אנשים השואפים להתעלות בעבודת ה’.
  • אש קודש (תש”ך) –  דרשות חיזוק שבועיות שנתן האדמו”ר במשך ימי השואה, מראש השנה ת”ש (1939), עד שבת חזון תש”ב (1942). הספר הזה נחשב לתעודה החסידית האחרונה שנכתבה על אדמת פולין.

(מקורות: ויקישיבה, ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, אתר מט”ח)

קיימים עוד מקורות נוספים רבים, ובהם:

ספר זכרון קודש לבעל אש קודש (תשנ”ד), רב חובל באוניה טובעת – אתר דעת, תולדותיו בהקדמת המוציאים לאור לספר הכשרת האברכים (תשכ”ב), אתר דעת, בסוד משנתו החינוכית של הרבי מפיאסצנה זצ”ל (בית יעקב תשכ”ב 36), דרשות הרבי מפיאסצנה בגטו ורשה (אתר יד ושם), שבת אחת בכפר פינס בצלו של הרב שפירא ז”ל (נרות שבת תש”ה גליון 60), אלה אזכרה ה’ 163, אדמורים שנספו בשואה  247, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 166) …

 

הרב קרליבך מספר על האדמו”ר מפיאסצנה בסרטון הבא:

בסרטון הבא מובאת הרצאתה של הגב’ אסתר פרבשטיין – אש הקודש בגיטו ורשה:

תולדותיו הובאו בגיליון 68 של “ישע שלנו”:

מתוך ישע שלנו 68

 

מספר הצפיות במאמר: 220