על ההורים לספק לילדיהם הדרכה המותאמת לגילם ולהזהירם מהשפעות רוחניות מזיקות, בטרם יהיה מאוחר מידי / הרב בנימין ברגר הי"ד

תמונת הרב בנימין ברגר הי"ד

עוד דבר חשוב ונחוץ, אנו יכולים וצריכים ללמוד מהנשים הצדקניות.

זו שאלה דיאלקטית, שהרבה יתמהו מדוע אני מביא אותה בספר שמיועד ונכתב עבור יהודים ונשים יראי שמים. אולם למרות שאני יודע טוב מאד שהעבירות החמורות והנוראיות, שבעונשם המבול מחה את העולם, לא ימצאו את חס ושלום יהודים יראי שמים, אולם אני חושש מהעתיד. כי מי בכלל העלה על דעתו לפני 30-40 שנה, שיום יבוא, שבחורה יראת שמים תתלבש בצורה כה מחפירה ומופקרת וזולה, כמו שלבשו אז שחקנים ואנשי דלא מעלי. ולדאבוננו הגדול, אנו שקועים כה עמוק, עד שבכנסיה נוזפים בבנות הגויים, "האם אינכם מתביישות להתלבש כמו הבנות היהודיות?". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ווי לכזאת שפל, ווי לכזאת חרפה! הקב"ה ירחם וישוב אלינו, ויביא במהרה את הגואל, כי מי יודע מה הגלות עוד תביא עלינו.

אולם באמת ישראל קדושים, עובדתית היהודים הם עם קדוש, (השוכחים את עצמם קצת עקב הגלות). אם היינו תיכף בהתחלה מוחים, ועושים מהומה וזועקים 'געוואלד' כאשר המודרניזציה ובגדי ההפקרות התחילו, לא היינו מגיעים לכך. בעקבות כך, אנו צריכים לחפש את המכשול האחרון ולהזהיר עליו טרם יהיה מאוחר מדי חלילה.

האמא צריכה ללמד את ביתה, כשהיא כבר גדלה והיא צריכה לדעת את זה, שהנשים הצדקניות במצרים לא עשו כלום כדי ללהרוס, חס ושלום, את הברכה להביא כל כך הרבה ילדים, כמו שהקב"ה נתן להם.  להיפך, כמו שמובא בגמרא ובמדרש, שאפילו אז, כאשר הנשים צדקניות היו צריכות לעבוד קשה ולגדל את ילדיהן לבד, כי בעליהן סבלו את העבודה הקשה, ולא היו להם עוזרות ושמרטפיות או נוחיות אחרת שהטכנולוגיה מספקת לנו כיום, וסביר להניח שאת לחמם היום יומי היו צריכות לעמול להשיג ולייצר בעצמן. ובכל זאת, לא הייתה אפילו אחת מביניהן, כמובא בזוהר הקדוש, שרצתה למנוע את הברכה של הבאת ילדים לעולם.

צריכים אנו לעשות חשבון נפש, אנו החיים בשגשוג, איך יכולים אנו להעז ולעשות עבירה גדולה כזו, רחמנא ליצלן, שבגללה אנו לא רק מפסידים את העולם הבא, אלא גם מחטיאים את הבעל והילדים.

כאלו וכאלו שיחות ודיבורים, שיהיו לאמא עם בתה הגדולה, (כמובן שעל ההורים להיות זהירים מאד במה שמדברים בסביבת הילדים, ולהשגיח מאד שהילדים לא ישמעו, ייראו או ייקראו דברים שלא מותאמים לגילם. רק כל דבר בזמנו). לא כמו שלצערנו הרב שומעים, שישנם אימהות הסוברות שלא מן הראוי לדבר עם בנותיהם אודות החובות של אמא יהודית. וכאשר מגיע הזמן הן נותנות להן ספרון, שיקראו אותו, אבל לא מסבירים להן בעל פה דבר, בעקבות חשש מזויף של צניעות. ובעקבות כך, לדאבוננו התדרדרו כל כך עד שבנות ואימהות מסוימות, ממשפחות בני תורה, לא יודעים לפרוש בטהרה, והם לא יודעים איך לעשות נכון את הבדיקה. ומדובר בהלכות כאלו שעבירה עליהן כרוכה באיסור כרת, ומביאות גם על בעליהם איסור כרת, רחמנא ליצלן, והיכן נמצאת האשמה? בצניעות המזויפת! בהרגשת הבושה של האימא, הסבורה שלא מתאים לדבר עם בתה, ולהסביר לה.

והאם מובן יותר זה שהולכות עם ברכיים חשופות, עם צוואר וחזה חשופים? כמובן, כי זה מה שהיצר הרע דורש, העבודה זרה, המודרניזציה?…

אבל אל תחשבו אחי ואחיותיי הנאיביים, שבמציאות, הילדים שלכם יהיו מוגנים מכאלו השפעות, לא!, אני מחנך, ואני מדבר מניסיון. יהודים אהובים שלי, אל תהיו קלי דעת בביקורת על ילדיכם. תעקבו אחרי השיחות שלהם, תופתעו מסגנון השיחה שמנהלים ילדים בני 13-14, במיוחד בערים שבהן הם רואים את הפריצות לנגד עיניהם, והם גדלים במשך השנים ביחד עם הריקנות. וכי מה ימנע מהם מלהיגרר לשיח כזה? זה ניתן יכול לעשות רק על ידי הפיקוח של ההורים. אבל היכן הוא הפיקוח? מדהים עד כמה חלש כיום הפיקוח של ההורים על ילדיהם. הרבה פעמים יכולנו לחסוך המון טעויות גדולות, הגורמות אחר כך לעוגמת נפש רבה להורים, לצער ליגון ולאנחה, אם ההורים היו מפקחים יותר והיו מונעים מבנותיהם ספרים לא טובים, או חברות לא מהוגנות. זה קרה גם להורים טובים, אפילו במשפחות בהן האב הוא בן תורה, שהבת לא רצתה לגזור את השיער ולחבוש פאה. רק לאחר מאמץ רב, לאחר שהאימא בכתה והאבא איים, ולאחר תחנונים רבים, הבת הסכימה לבקשתם. ולפעמים היה כבר מדי מאוחר, ולא יכלו לפעול אצל הבת בשום אופן. דברים דומים וטראגיים יותר שומעים מעוד בתים טובים ושלמים. וכל זה הגיע מחברה לא ראויה, או מספר שהיה 'בלתי מזיק', שההורים היו צריכים לאסור מלכתחילה.

(אמירה לבת יעקב, פרק ד, בתרגום חופשי מיידיש)

אתר 'תורתך לא שכחתי' מודה לחבר, החפץ בעילום שמו, אשר התנדב לתרגם את פרק מתוך הספר 'אמירה לבת יעקב' מיידיש, זכות הלימוד באתר יעמוד לו ולכל בית ישראל.


הרב בנימין ברגר הי"ד – "ר' בנימין בעלעלדער' – נולד בשנת 1865 לאביו הגביר הצדיק ר' זלמן, מנכבדי קהילת בלד (מחוז שופרון), שפיזר הון רב לצדקה ולגמילות חסדים. משפחתו הייתה משפחה אשכנזית מובהקת. כשחזר לביתו בפעם הראשונה אחרי ביקור בבאבוב קנה שטריימל ולבשו במשר כל השבוע אחרי דין ודברים ממושך עם בני משפחתו התפשרו ביניהם שרק בשבת יחבוש את השטריימל לראשו.

הרב בנימין היה תלמידו של הגאון בעל "ערוגות הבושם" בעיר קליינווארדיין ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, אב"ד ויזניצא ובאבוב. הוא ישב בחצר הרבי על התורה והעבודה במשך שמונה שנים. בתום לימודיו אמר לו האדמו"ר שיהיה מרביץ תורה. לאחר פטירת האדמו"ר היה מקושר לבנו האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא, ובמסירות נפש שמר על זקנו ועל פיאותיו, למרות שהוראות הצבא אסרו זאת. בתום המלחמה, חזר למשפחתו והודיע להם על החלטתו להפסיק את עיסוקו במסחר ולהתמקד בהרבצת תורה: "הן הייתי ארבע שנים במלחמה ושכבתי בבורות במדינת איטליה הטמונים באדמה כדי להינצל מכדורי האויב". הכדורים פגעו בחיילים ששכבו בבורות מימינו ומשמאלו אך הוא ניצל בחסדי ה' יתברך, מפגיעת הכדורים. "אבל המקום היחיד שפגע בו הכדור הוא בחנות שלי, כי מעתה ואילך אין רצוני להיכנס לחנות ורצוני רק להרביץ תורה לתלמידים".

הוא כיהן כמורה, מחנך אשר ייסד, ניהל ועמד בראש ישיבה עם מאה בחורים, בני שלוש עשרה עד שמונה עשרה, בעיירת מולדתו, בלד. הישיבה התנהלה בנוסח אויבערלאנד. אשתו ניהלה בית מסחר גדול לעצים וחומרי בניין שממנו מימן את פרנסתם של תלמידיו הרבים בבית מדרשו. הוא יזם את הקמתה של חברת "מהדירי הש"ס" בעיירה והיה פעיל בחברת "מחזיקי הדת" המחוזי.

בגודל ענוותנותו של הרב בנימין, הוא מעולם לא הרשה לתלמידיו לקרוא לו "רבי" רק "ר' בנימין". אחד מתלמידיו, ר' דוד הויער מקרעסטיר, סיפר כי בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לעיירה בלד ברכבת. כשירד מקרון הרכבת, פגש יהודי עם זקן לבן ששאל אותו לאן רצונו ללכת. הוא ענה שרוצה ללכת לישיבת רבי בנימין. היהודי המבוגר הרים את חבילתו הכבדה של דוד הצעיר והלך אתו לתוך העיירה בעודו נושא את החבילה. הוא הכניס את הבחור לבית ואמר לו "כאן גר ר' בנימין". היה זה ר' בנימין עצמו, שדאג לכל צרכי תלמידיו.

לעת זקנתו ירד מנכסיו והצטער צער רב שאין לו יכולת להמשיך ולהחזיק את הישיבה. בסביבות שנת תרצ"ג (1933) עבר לנייפשט הסמוכה לבודפסט, שם ספקו לו דירה ופרנסה ר' עמרם גשטטנר ובניו, ר' כלב ור' אליעזר דוד, כך שיוכל להמשיך ולהרביץ תורה לתלמידיו. הישיבה התקיימה שם למעלה מעשר שנים, עד להשמדת הקהילה בשנת תש"ד (1944).

מחבר הספר "אמירה לבת יעקב" על אודות חינוך בנות ישראל (בודפסט, תרפ"ד, מהדורה שניה יצאה לאור על ידי תלמידיו בברוקלין, תש"ל), בו התריע על לימוד חכמות זרות לבנות, באופן המביא לנטישת דרכי הצניעות והיהדות.

אפרים, בחור שעמד לצדו ברגעיו האחרונים במחנה ההשמדה אושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד, מסר בעדותו: "בעומדו על יד הקרמטוריום סמוך מאוד לתאי הגזים, מוקף בחסידיו ובמעריציו, אינו פוסק מלמלמל פסוקי ייחוד וכולו שלהבת לקדש שמו הגדול בסילודין. לפתע, מראה בידו על הבחור אפרים ומרמז לו: סור ממני, כלך מכאן מהר. לפלא היה הדבר, מה לו לצדיק ולבחור הלז? מה פשר הקפדתו עליו? כשהעיר לו אחד ממקורביו על זה, השיב לו: אני מתכוון לקיים מצוות קידוש ה' כמו כל מצווה, שצריכה להיות בשלימות ובשמחה ופניו העצובות של אפרים מבלבלות ועלולות לפגום בשמחת המצווה ובשלמותה, לכן רציתי שיסור מעל פני". (אנציקלופדיה שמע ישראל, ב, עמו' 204).

הרב היה כבן שמונים כשנרצח על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 6

מכתב לבן שהתחתן ודרוש לשבת שובה, במעלת עבודת ה' בשמחה / הרב שמעיה לעוו הי"ד

תמונת הרב שמעיה לעוו הי"ד

ב"ה

החיים והשלום לך אהובי בני רחומי מחמד נפשי ולזוגתך כלתי הצנועה והחשובה בת גדולים שתחיה, תזכו שתבנו בית נאמן כרחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל אמן כן יהי רצון.

בני יקירי נ"י, להיות כי בעת שמחתך לא היה הזמן גרמא לדבר ולטייל אתך באריכות להורות לך הדרך אשר יעשה האדם וחי בהם, על כן אמרתי לבוא במגילת ספר כתוב הדר הוא לכל מי שרוצה לילך בדרך התורה כאשר קבלתי מפי מוריי זקינינו הגאון הצדיק זצ"ל.

ראשית דבר לאשר זכית בזכות אבות אבותי לקחת בת תלמיד חכם וגדול הדור מפורסם אשר כל העם עונים אחריו מקודש, על כן אחלה אותך שאליו תשמע כאשר יורה אותך ואל תסור מדבריו, וכאשר יאמר כן תעשה, כי נתאמת אצלי שכל דבריו המה תורה ויראת שמים , ואפילו שיחות חולין של תלמידי חכמים, כביכול, צריך לימוד. ד' יאריך ימיו ושנותיו. והגם שכל התחלות קשות, אמנם לאחר שתרגיל עצמך לשמוע בקול דברו הנאמר באמת וצדק מעומק הלב, תראה עד היכן דבריו מגיעים לתכלית האמיתי כי רצונו להרבות כבוד שמים בכל דבר ודבר.

אמנם אני מזהיר אותך שיהיה הכל בשמחה, כמאמר דוד מלך ישראל "עבדו את ד' בשמחה". ותרגיל עצמך במדות ישרות והגונות, כאשר ציווה הרמב"ן ז"ל לבנו, כמבואר באגרת הרמב"ן ז"ל, לילך בדרך הענווה האמיתית ולהסיר מדות הכעס מכל וכל, אל יזכר ואל יפקד, אפילו בעת שנראה שצריך לכעוס חס ושלום, אל תאבה ואל תשמע, כי דברי חכמים בנחת נשמעים.

ובעניין סדר לימודך יש ת"ל מי שיורה אותך, חותנך הגה"צ שליט"א. ובוודאי מהטוב שתעשה לך זמן קבוע לכל לימוד ולימוד, ותמחול לעיין בספר תשובת חות יאיר בסימן קכ"ד אופן וסדר הלימוד לשמה, יעויין שם.

וכבר נודע לך בני רחומי מאמר חז"ל, שצריך לכבד אשתו יותר מגופו, ובשאר ענינים שבינו לבינה תלמוד בשלחן ערוך אורח חיים סימן ר"מ ובראשית חכמה ושל"ה ושאר ספרים הקדושים המדברים מזה. וכן תעשה וינעם לך. ובעניין טבילת עזרא, מינה בל תזיע. ותעיין במאור ושמש פרשת אמור ותראה עד היכן הדברים מגיעים, שלכך תפילתן ותורתן של תלמידי בעש"ט הקדוש זלה"ה זי"ע עולה למעלה לאשר היו נזהרים בזה. יעויין שם.

והעיקר שכל מעשיך יהיו בהשכל ודעת באופן שתמצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל בשמחה, שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה של מצוה. ודי לחכימא. ותראה שתלמוד הלכות נדה בשולחן ערוך בעיון שיהיה שגור בפיך ובפרט בענייני הווסת. ובזה בל תכשל חס ושלום. ותעמידו דור ישרים כאשר בצפיתני בעזר יתברך שמו. ובין תבין אשר לפניך ובחרת בחיים, ותעלה מעלה מעלה, מדרגה לדרגה, עד רום המעלה, כאשר עם לבבך ולבב אביך המשתוקק באהבתך והמצפה לישועת ישראל ולגאולת עולם במהרה.

קריסטור, ב' לסדר 'והיתה לו ולזרעו אחריו'. 'כל הברכות' לפ"ק.
שמעי' לעוו

(מכתבה הרב שמעיה לבנו לאחר חתונתו, בני שמעיה, עמו' י)

במדרש פרשת תבא 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא תורה, לכך משה מזהיר את ישראל 'עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר.

ונראה לי בסיעתא דשמיא לפרש בהקדם מאמרם ז"ל ביצה ט"ו ע"ב, דדריש מקרא 'כי חדות ה' הוא מעוזכם', אמר להם הקב"ה לישראל, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. והקשו בתוספת, מהא דאמרינן פסחים ק', עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ובפשיטות נראה לי לחלק, דהנה מקרא זה נאמר בנחמיה ח', ושם מיירו בראש השנה, כדכתיב 'ביום אחד לחדש השביעי', ואם כן להמבואר בכריתות ו' והוריות י"ב דסימנא מלתא לאכול בראש השנה רוביא, תלתא וכו' דברים המורים לסימן טוב, וכן הוא בשולחן ערוך סימן תקפ"ג מהאי טעמא לאכול בשר שמן. וברמב"ן על התורה ריש פרשת לך שכתב, ודע כי כל גזירות עירין משיוצא למטה סימן לזה לא ישתנה בשום אופן, ועל פי זה כתב בחיי אדם הלכות ראש השנה שזה הטעם שאמרו חז"ל סימנא מלתא, עיין שם. ואם כן יש לחלק דבריש שתא לסימנא טבא שפיר דמי אפילו ללוות וליקח בהקפה שלא יחסר לו מאומה, ובעזרו יתברך שמו יפרע גם כן הקפותיו. אבל לענין שבת ויום טוב אחר, נאמר עשה שבתך חול, כמו שכתב הטור ריש סימן רמ"ב.

ובספר הקדוש תולדות יעקב יוסף בפרשת תבוא כתב לתרץ קושית התוספות בדרך נפלא, על פי משל ומליצה מרבו הקדוש הבעש"ט זי"ע, לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין אנשים פחותי ערך. ובהאריך הזמן שמה הגיע מכתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים, ולשמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ומשקים המשכרים. ועד שהם שמחים בעסק היין, הוא מוצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו. והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אביו מלך מלכי המלכים הקב"ה, בהנשמה יתירה, שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא בן כפר. לכן ציוותה התורה הקדושה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף, אז יש פנאי להנשמה לשמוח בשמחת דביקות הקב"ה. וזה כוונת הש"ס, לוו עלי, כי הנשמה חלק אלקי ממעל. וקדשו קדושת היום, רצה לומר, שהנשמה תקדש את עצמה בקדושת היום. והאמינו בי, כי האמנה הוא דביקות הנשמה בהקב"ה וכו', אז אני פורע. מה שאין כן עשה שבתך חול, היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך, רק בשביל בן כפר לחוד, שאז 'שבתך' בבחינת 'חול', אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות. עיין שם דבריו הקדושים כי נעמו.

ועיין תשובת שערי צדק אורח חיים סימן קכ"א לענין לשחוט ביום שני דראש השנה לצורך שבת שאחריו, שכתב להתיר. עיין שם שכתב שאפשר גם כן לאחר שהם ימים קדושים ונוראים, בוודאי כל ישראל כמאז המה בחזקת טהרה לעשות עיקר השמחה בשמחת אביו, כבן המלך הנ"ל.

ובזה נאמר להבין דברי הש"ס ברכות ו', כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות'. ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. עיין שם. ולכאורה שמחה מה זו עושה להיות שכרו גדול כל כך. אמנם להנ"ל יש להסביר, דהנה עיקר השמחה לשמוח חתן וכלה, הוא בדרך הנ"ל, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ובלא חומה ובלא טובה, כמאמרם ביבמות ס"א. ועיקר השמחה והסעודה בשמחת הגוף, הוא שאז יש פנאי להנשמה לשמוח בדביקות הקב"ה, כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד. ובגלל זה עיקר השמחה, שמחת הנפש, לשמוח בשמחת החתן שזוכה לתורה וחומה כנ"ל. ואם הוא משמחו באמת ואין כוונתו לשמחת הגוף, על ידי זה שכרו שהוא גם כן זוכה לתורה, מידה כנגד מידה, וכנ"ל.

ולפי זה נאמר בכוונת המדרש הנ"ל, 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא 'תורה'. דהנה כתיב 'לא טוב היות לאדם לבדו', ואמרינן יבמות ס"ג, זכה עוזרתו, והיינו שעל ידי זה [ש]עוזרתו, הוא זוכה לתורה, שנשאר לו עת ללמוד. ואם כן תכלית הטובה אשר נתן ה' אלקיך לך ולביתך, הוא אשתו, שעל ידי זה יזכה לתורה. ועל כן הזהיר משה את ישראל, עשר בשביל שתתעשר, וכתיב בתריה 'למען תלמד ליראה', כי על ידי זה יהיה לו פנאי, ויהיה מקום לשמח את הגוף לתכלית שמחת הנפש בתורה ומצות.

ובזה יש להבין דברי הזוהר הקדוש שכתוב לגנות על הני דצווחין בימים הקדושים 'הב הב. הב לן מזונא. הב לן מייא'. ולכאורה הלא בביצה ט"ז אמרינן כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ומפיק ליה מקרא "כי חק לישראל הוא'", ו'חק' הוא לישנא דמזוני, מקרא ד'ואכלו את חוקם', ומקרא 'הטריפני לחם חקי', ולא לחנם השמיענו זאת חז"ל, אלא בוודאי להתפלל עליו. ואמרינן בראש השנה ט"ז, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. וכן שתי הלחם בשבועות, על פירות האילן. וניסוך המים בחג, על גשמי שנה. עיין שם. הרי שיש לאדם לעשות פעולה שיתברך בכל צרכיו, ואם כן לפי זה מהראוי בראש השנה שנידון על מזונא, להתפלל עליו. אולם באמת יש לומר דבוודאי מי שמתפלל על צרכי הגוף שיהיה הגוף בשמחה כדי שעל ידי זה יהיה מקום לשמח הנשמה בעניין תורה ומצות, וכהמשל הנ"ל מהבעש"ט זי"ע, בוודאי ראוי לו להתפלל עליו אפילו בימים הנוראים. והזוהר הקדוש מיירי בכאלה שמגמתם הוא רק לצרכי הגוף, כבני הכפר שהשמחה שלהם רק לצרכי הגוף, בוודאי אין הזמן ראוי כעת להתפלל באופן כזה.

וזה יש לומר בפסוק "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו", היינו אף על פי שצריך לתקוע בשופר, והעיקר לשבר הלב להתעורר בתשובה, וכמו שכתב הרמב"ם, עורו ישנים מתרדמתכם, ובכל זאת "כי חוק לישראל הוא", יש להתפלל גם על פרנסה, שעל ידי זה יהיה ה"משפט לאלקי יעקב", לקיים מצות וחוקי התורה, וכנ"ל.

ובזה יש לומר "שובה ישראל עד ה' אלקך", על דרך המבואר בספר הקדוש 'ישמח משה' על פי מאמרם ז"ל "ואתם הדבקים בה'", וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי חכמים. והיינו "שובה ישראל עד ה' אלקך", להחזיק ביד ברכי תלמידי חכמים, "כי כשלת בעונך", שלא היית מחזיק לתלמיד חכם שיהיה פנוי ללמד אתכם חוקי התורה והמצוה, על כן "כשלת בעוניך,, כי שגגת תלמוד עולה זדון. עיין שם. ועל זה וכיוצא מותר להתפלל שיהיה להם פרנסה, להיות בכוחו להחזיק ידי תלתיד חכם, ועל זה אמר "קחו עמכם דברים", היינו כמו 'לכם' 'לכל צרכיכם', גם אותן הדברים שאתם מתפללים לצרכי הגוף, היינו פרנסה וחיים, "ושובו אל ה'", שאתם רוצים בזה עצמו שתסייע אתכם לידבק בה' יתברך, "אמרו אליו כל תשא עון", היינו לכל אדם אפילו מי שאינו בגדר שילמוד בעצמו, מכל מקום גם לו תשא עונו, על ידי "ונשלמה פרים שפתינו", על דרך כל הלומד פרשת עולה, כאילו הקריב עולה, ועל ידי שיחזקו ביד התלמיד חכם העוסק בתורה, ממילא הלימוד שהמה לומדים תכפר גם עליהם. אמן כן יהי רצון.

(חלק מתוך דרשה לשבת שובה, בני שמעיה, עמו' צה)


הרב שמעיה לעוו, נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב אשר (בנו של הרב הצדיק המפורסם רבי מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטרדאם) ולאימו מרת חיה בת הרב הצדיק המפורסם רבי יהודה גרינפלד אב"ד סעמיהאלי.

הרב שמעיה נשא לאשה את מרת חוה בת הרב יעקב יהודה הכהן גליק, ואחותו של המהרש"ג, הרב שמעון גרינפלד. לאחר נישואיו התגורר במשך מספר שנים בכפר אורישור, והוציא שם לאור את ספרו של הרב דוד טעבלי מפוזן "שערי ציון".

הרב שמעיה למד אצל הסבים שלו, וכן בישיבת הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר "שבט מיהודה" ו"זכרון יהודה".

הוא היה מקושר לבניו ונכדיו של ה"דברי חיים" מצאנז, לרבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים בעל ה"קדושת יום טוב" מסיגט ולבנו רבי חיים צבי טייטלבוים מסיגט מחבר שו"ת "עצי חיים", וכן לדודו הרב אברהם יהושע פריינד מנאסוד.

דודו זקנו, היה הרב יששכר בער קאהן, רבה של קהילת ערדא-סענזשארץ, מחבר שו"ת "בינת יששכר".

משנת תר"ע (1910) כיהן כרבה של סעקעלי-קרסטור, שבטרנסילבניה (רומניה), והיה רבה היחיד של העיירה. בשנת תרע"ד. בשל מלחמת העולם הראשונה נתמעטו הכנסות הקהילה ולא היה בידם לשלם את משכורת הרב ושאר עובדי הקהילה.

מחבר ספר "בני שמעיה" – על התורה, על המועדים ודרושים ושו"ת (ברוקלין תש"ך). הספר יצא לאור על ידי בנו, הרב משה אריה לעוו, הרב מטעמשוואר ורב בית המדרש "תפלה למשה" בברוקלין, שהוסיף בה מקצת מתולדות אביו המחבר. הרב משה אריה היה חתן האדמו”ר רבי אליעזר פיש מביקסאד הי"ד שהיה תלמיד של רבי מרדכי יהודה לעוו באינטערדאם.

נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. כן נספו הרבנית חוה, וילדיהם חנה מלכה, ריקל (וחמשת ילדיה: אברהם יהושע, חנה מלכה, חיה, צירל ואשר זעליג, שנרצחו באושוויץ בט' בסיון תש"ד), שרה רבקה (וילדיה: משה שלום, פראדל ואברהם יהושע, שנרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד) ויהושע נפתלי (שנרצח בשנת תש"ה).

בתו פייגא נצלה ונשאה לאחר המלחמה לרב יחזקאל הלוי מנדל, נכד רבי יחזקאל פנט.

מספר הצפיות במאמר: 38

כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, שבית המקדש מכפר והאשה מצילה מן החטא / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק ג

בעת כתבי עלתה בדעתי לפרש מאמר חז"ל שהבאתי בריש דיבור במסכת מועד קטן, רבי אמי יליף דמיתתן של צדיקים מכפרת מסמיכת מיתת מרים לפרה אדומה, ורבי אלעזר יליף מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה. ואפשר לומר דלכאורה צריך להבין למה לא יליף רבי אמי מילפותא דרבי אלעזר ורבי אליעזר מילפותא דרבי אמי, מאי נפקא מינא אם ילפינן מהא דסמיכת מרים לפרה אדומה או מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה.

ואפשר לומר דהנה הטור באורח חיים סימן ק"כ מביא המדרש דמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על גבי מזבח של מעלה, ועל זה תקנו בתפלת שמונה עשרה "ואשי ישראל", עיין שם. וראיתי בספר אחד מחכמי הספרדים שמסתפק אימתי מכפר מיתת הצדיק, אם הוי סמוך למיתה מיד ממש, או אם הוא כקרבן, ואז דוקא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא בשם "מערכי לב" דלא מיד אחר המיתה הוא מכפר, אלא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא על זה ראיה מגמרא יומא דף מ"ד ע"א, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז), כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. ואיתא (שם דף מ"ג:) תנא דבי רבי ישמעאל, כך הוא מדת הדין נותנת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא דמיתת צדיק מכפר על הדור, היינו אחר הקבורה וטהרה וניקיון וטבילה בנהר דינור, דעל ידי זה הוכשר לקרבן שיקריב מיכאל השר הגדול, ואז הוא דמכפר על הדור דוגמת הקרבנות, דהכפרה בעת ההקרבה. וכן כתב השל"ה בענין הכפרות בערב יום הכיפורים, לעולם יסובב מתחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא אומר בכהאי גוונא "וכפר בעדו" ואחר כך "בעד ביתו" כנ"ל.

אמנם בעל נחמד למראה דעת אחרת עמו, דאין הכי נמי לעניין הקרבן שמקריב מיכאל במזבח של מעלה נשמתן של צדיקים, צריכים תחילה שיקבלו עונשם הראוי להם על חטאהם הקלים. עם כל זה גדולים צדיקים במיתתן שתיכף ומיד מכפרים על הדור, אף שלא נטהרו הן עצמן. והראיה שמביא ממסכה יומא הוא מדחה בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך, ותמצית העניין שיש פנים לכאן ולכאן, יש סברה לומר שתיכף ומיד בסילוק נשמתן של צדיקים מכפרים, ויש סברה לומר דרק אחר ההבאה, כמו קרבן ממש, אחר גמר הקרבתן.

והנה יש נפקא מינא בין כפרת פרה אדומה לכפרת בגדי כהונה. פרה אדומה הוא קרבן ממש ומכפרת רק אחר כל גמר מצותיה, לא תיכף ומיד אחר שחיטה. אמנם בגדי כהונה מכפרים תיכף ומיד אחר הלבשה. ובזה יש לומר דרבי אמי סבירא ליה דמיתת צדיקים מכפרת, לא תיכף ומיד אחר המיתה, כי אם אחר הטהרה הניקיון והקבורה, כקרבן ממש אחר כל גמר מצותיה, ועל כן יליף דמיתתן של צדיקים מכפרה מפרה אדומה. ורבי אלעזר סבירא ליה דמיתתן של צדיקים תיכף ומיד אחר מיתתן מכפרת, בעל כורחו צריך למילף מבגדי כהונה, כמו שבגדי כהונה תיכף ומיד אחר ההלבשה מכפרין, כן נמי מיתתן של צדיקים. ובכן נפקותא גדולה איכא בין שני מימרות הנ"ל.

שלמה המלך עליו השלום אמר בשיר השירים (א) "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", הכוונה דמעלה האיש ומדרגותיו בקל יוכלו להכיר בהתנהגותו בקרב הבריות על ידי תורתו ותפילתו במשא ומתן שלו בקיום המצוה וכדומה. אמנם מעלה האשה ומדריגתה, אשר עליה נאמר (תהלים מה) "כל כבודה בה מלך פנימה", ועל ידי כן היא אינה מעורבת בין הבריות ופטורה מתורה ומצוה עשה שהזמן גרמא, קשה מאוד ההבחנה אם היא באמת אשת חיל במעלות ובמידות, ומוכרחה היא להסתיר מעשיה, אם כן איפה סימן מובהק של צדקתה. אמנם גם לה ניתן אות ומופת על זה, היינו גידול בניה, אם רואים שבניה הולכים בדרכי התורה ויראה, לא פונים אל רהבים ושטי כזב, ומגדלת בניה בדת ואמונת היהדות כדרך אשר הנחילנו אבותינו ורבותינו זי"ע, הוא ראיה חזק ומצוקת שאין עליו שום תשובה כלל שהיא אשה צנועה משכלה וצדיקה, כי האב אשר הוא טרוד כל היום בעסקיו להביא טרף לביתו בזיעת אפו, הוא עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ראשו ולבו מלא דאגות ועשתונותיו מבוכות, כל יום הוא חוץ לבית, והרבה פעמים גם לרבות הלילות אין עתו וזמנו מופנה לגידול הבנים באהבה ויראה ה', ואין ביכולתו לתת עינא פקיחא בדקדוק נכון ואמיתי על התנהגות בניו ובנותיו. ורק האשה היא האם, לה ועליה משמרה הקודש הזאת, יען עסקה תמיד בבית פנימה. ובכן אם אנו רואים זרע ברך ה', אך למותר לחקור אחר האם, ובלתי ספק כלל היא צדיקת.

וזהו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אם אין ידוע לך אם האשה היפה במעשה בכשרות ובמידות, אז העצה לזה, "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכל בעקבי ודרכי הצאן, הן הבנים שלה, ורעי את גדיותיך שוכנים ורובצים על משכנות הרועים, אצל המלמדים והרבנים שנקראים 'רועים'. אם אהלם ומשכנם באהלי הרועים, באהלה של תורה, בבתי וועד חכמים, אזי בטח שהאשה יפה בנשים היא. ומצאתי שכבר דרך בדרך זה בפירוש הנ"ל בספר שערי שמחה על התורה פרשת חיי שרה, ועיין עוד מה שכתב בזה הנודע ביהודה ז"ל בספרו 'אהבת ציון' דורש שביעי.

איתא במסורה בפרשה השבוע בפסוק (בראשית ח) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואידך "כי הוא טרף וירפאינו" (הושע ו), הכוונה לפי דברינו לעיל, כי אף אם נטרף צדיק בחצי ימיו, לא נגרע משכרו כלום, והוי כאילו חי ימי גבורות. והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה כידוע, וזהו שכתוב "ותבא אליו היונה", כשבא נשמה אצל הקב"ה "לעת ערב", לא בערב ממש כשכלו כל שנותיו, אלא "לעת ערב" בעוד שהיא עוד עת לערב, "והנה עלה זית" יש בידה, היינו שנושאה עמה עלים ופירות של זית של חיי עולם הזה, שהן מרורות כזית. הנשמה לא באתה ריקם לפני קונה, ויש לה מצות ומעשים טובים חיי מרורין של עולם הזה, אמנם "טרף בפיה" אותה העלה של זית הפירות של עולם הזה שטרפה עצמו בחינה של צער ויגון ואינה בשלימות, יען נלקחה הנשמה קודם זמנה ונטרפה קודם קצה, בפיה מקובלת היא שטרף מה לי לעשות שלא יכלה להשלים עצמה כדבעי, הלא נטרפה באבי בדמי ימיה. על זה משיב המסורה לה אין משפט חטא, אין נגרע לה משכרה השלם מאומה, יען "הוא טרף", הוא הקב"ה טרף ומי יכול לעמוד בסוד ה', לא חס ושלום היא טרפה את עצמה, כי אם הוא הקב"ה טרף, ועל ידי זה "וירפאינו".

איתא במסכת סנהדרין דף כ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הכוונה אפשר שבית המקדש היה לנו לעיניים, לא לבד שמשם יצאה הוראה לישראל, אלא בזמן שבית המקדש קיים אם חטא אדם בשוגג היה מביא קרבן לכפרה, וכהן גדול היה מכפר על עוונות ישראל, ובכן לאחר החורבן בעוונותינו הרבים לא היה מזבח לקרבן ואפס כהן גדול לא היה מי שמכפר, ודרשות רז"ל ידוע (ברכות כ"ו ע"ב) שתפילה במקום קרבן. אמנם מה שהקרבן מכפר הוא מחסדי ה' יתברך כידוע דברי הרמב"ן בפרשה ויקרא אם בשעה הבאת הקרבן האדם שב בכל לבבו ונפשו, כי זולת זה פיגול הוא לא ירצה, כי אין בהקרבה הקרבן בלי כוונת הלב שום מעלה ויתרון, ומה גם בתפלה שהוא רק במקום קרבן, בוודאי צריך שתהא כוונת הלב ומחשבות קדושות בלי הרהור ומחשבות זרות חס ושלום וחרטה ותשובה גמורה. ובעוונותינו הרבים מי יכול לכוון בתפילתו כדבעי ולהסיר מלבו כל מחשבות נפסדות. אמנם אשה משכלה עזר לבעלה עומדת לימינו בכל עניינים מצלת אותו מן החטא, וכמאמר רז"ל (יבמות סג:) דיינו שמגדולה בנינו ומצילות אתנו מן החטא, היא מונעת את בעלה מכל חטא ועוון ואשמה. ואם כן מעלת אשה צדקת וחסידה כמעט יותר מן בית המקדש, שבזמן בית המקדש היה קיים נתכפר האדם מן החטא שיש בידו, ואשה חשובה וצדקת מצלת את האדם שלא יבוא כלל לידי חטא ועבירה.

ואם כן כוונת הגמרא כשמתה עליו אשתו הראשונה ואין מי שיעמוד אצלו כחומה נשגבה להצילו מן החטא, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי לאחר החורבן לא היה מי ובמה להתכפר מן העבירות, ולכן בעוונותינו הרבים יש לי לבכות ולאונן במר נפשי ולבבי כעל חורבן בית המקדש ממש, לפטירת זוגתי הצדקת עליה השלום. יודע ומכיר אני האבידה גדולה בהפרדה מעלי וממנו בפטירה שלה. לא עליה על דמי נעוריה תשתפך עלי נפשי ולבי וכלו בדמעות עיני, אף שהולכה לעולמה רכה וצעירה לימים בת ל"ב שנים, עם כל זה רכשה לעצמה סכום מצות ומעשים טובים כזקינה לימים. אם אמרתי אספרה כמו כל המידות והמעלות טובות שלה קצרה רוחי. השמחה וששון שלה בעסק המצות אין לשער, והרבה פעמים כמעט מסירת נפש, עם כל זה לא רפתה ידה. היא טרחה בערב שבת בזיעת אפים, הכינה והזמינה לעצמה תפנוקי מעדנים לאכול בשבת. אמנם אוי ואבוי לי אשר אבדתי מרגלית טובה מרגניתא דלית ביה טימא, מקונן הנני עלי ועל נפשי. אין מי יעמוד בעדי, אין מגן בעדי. נשברה חומת ברזל המספקת ביני ובין החטא, לקו מאורות עיני ואיך אנחם. ואני אנא אני בא מגודל הצער של שלשה ילדי הקטנים שנשארו בלא אם. איך אתראה אליהם אם יבקשו ממנו איה עזבתי את האם האהובה. מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.

הנביא ירמיה מקונן "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" (ירמיה ח). הכוונה דאם בא יבוא חס ושלום אסון על האדם והוא אינו יחיד כי הוא מכת מדינה או עיר אחרת, או היגון נפלה על איזה אנשים, יכולים יחד בקריאת השבר וכולם מרגישין הצער והיגון היושבים יחד באבילות רחמנא ליצלן וקוננים ומהאבלים יחד על האבידה, אין אותה צער והיגון גדולה כל כך, יען כולם משתתפים זה עם זה, ונחלק על ידי זה אותו הצער לחלקים. לא כן אם קרה האסון על האדם רחוק מבני משפחתו ואין אחרים יודעים כלל מאותו האסון, אין מי שינחם אותו לדבר על לבו, אז השבר גדולה עד למאוד.

והנה גבי חורבן בית המקדש ראשון, אמר הנביא (ירמיה ט) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", לא היה עסוקים בתורה ועזבו את מצות ה', ולא היה מרגישים האבידה גדולה על חורבן בית המקדש ולא היה משתתפים בצער גלות השכינה, אף שהרגישו יד האויב דבר חרב ויגון בנוגע לגופם ומאודם, אבל לא האסון הנורא של חורבן בית המקדש, בית ה' כי הורס וכי הודש, שיד האויב הרס כל מחמדי בית ה', ועל ידי זה יבוטל וישבות לעלות בית ה'. דבר זה לא נגע עוד ללב גודל החסרון של בית המקדש הרגיש רק ירמיה נביא ה', על כן התאפק לא יכול, ולכן בכה וקונן ויליל במר נפשו וצער גדולה עד למאוד יען לא היה שום אדם מרגיש מאותה הצער של חורבן בית המקדש לחדרי לבבו. כמו כן אני בעוונותינו הרבים נשארתי לבדי בצער יגון ואנחה, גדול שברי עד למאוד, לא אמצא מנוח ומרגוע לנפשי. אין אתי מי שינחם אותי ונפלה כל הצער ושבר עלי לבדי.

ולסיים בקצת נחמה, דהנה הנביא אומר בהפטורה פרשה זו (נח), "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד), ודרשת רז"ל ידוע (ברכות ס"ד) אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. הכוונה דהנה כבוא נשמה, אף אם היא טהורה היא, לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיה ופעולותיה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מקדימים ובאים מלאכי מליצי ישרה שנבראו מהמצות ומעשים טובים של הנשמה הנוכחת, כידוע שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך מליץ אחד שמקדמת והולכת, כמו שכתוב (ישעיהו נח) "והלך לפניך צדקך". אמנם בעוונותינו הרבים אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יען הוא היה מדובק בחומרי, ועל ידי כן אולי ישנם מלאכים של כת אחרת אשר מחבלים ומשחיתים ומקטרגים חס ושלום סרה, הללו מימינים והללו משמאילים. אמנם הקב"ה מלך מלכי המלכים, האב הרחמן, והחסד והסליחות, אשר לפניו נגלו כל מצפוני לבבות האדם, הוא היודע הוא העד שלא בזדון ובשאט לבו עשה מה שעשה, אם עשה איזה פגם וחטא, כי אם על ידי שאור שבעיסה הוא היצר הרע אשר הוא דבוק בהאדם מיום היוולדו הוא השיאו, אמנם לבו היה נכון לה'. וכמידת אב הרחמן על בנו, כן אבינו מלכינו רוצה לרחם על כל נשמה ונשמה. אמנם יש דין למעלה, המקטרגים עומדים על בירור הדין, ולעומתם המליצי ישרה מבקשים את שלהם, ואין שלום בעליונים.

אמנם אם בא יבוא נשמה אשר על ידי המליצים גם נסתם פי מקטרגים, כביכול לא מוכרח ה' יתברך לתווך השלום, כי ממילא נעשה שלום, ואם יוכלו המליצי ישרה להמליץ בזה האופן שהנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף עודנה עוסקת במצות על יד בניה שגידלה וחינכה לה' ולתורתו, כידוע דעל ידי הבנים שהם יראי השם נחשב לה כאילו עשתה בעצמה, אז בעל כרחך יסכר פי המקטרגים ויש שלום בעליונים. וזהו שכתוב "וכל בניך למודי ה'", אם השארת בנים למודי ה', אז "ורב שלום בניך", גורמים בניך לרב שלום בעולם העליון, יען לא לבד 'בניך', אלא גם 'בוניך', הם בונים אותך תמיד למעלה. ובכן לכי לשלום, שלא תהיה שום קטטה בעבורך כאמור "ובלע המות לנצח".

(בתמונה צילום של חלון בבית הכנסת במושבה מטולה.)

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

מספר הצפיות במאמר: 33

מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק א

הספד מר תאניה ואניה על הלקח ממנו מחמד נפשי ולבי, זוגתי החשובה והצנועה אשת חיל עטרת בעלה ותפארת בניה, הצדיקת הענא לאה בת חיה שרה ע"ה שנפטרה באשמורת הבוקר שבת קודש פרשת בראשית אסרו חג של סוכות שנת תרצ"ד בעיד וויען, ונקברה למחרתו ביום א' בשעה א' אחר צהרים במחלקת שומרי שבת, וקצת מזה אמרתי לפני מיטתה כפי מסת הפנאי.

במסכת מועד קטן דף כ"ח אמר רבי אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשה פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרה אף מיתתן של צדיקים מכפרה אמר רבי אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת. יש לדקדק למה להגמרא להביא ב' ראיות על שמיתת צדיקים מכפרה ממיתת מרים וממיתת אהרן, בחדא לא סגי לן בתמיה. ועוד יש לדקדק דר' אמי אמר בלשונו 'לומר לך מה פרה אדומה מכפרת', ור' אלעזר לא אמר הלשון 'לומר לך', ועוד יש לדקדק דהתוספות שם בד"ה מיתת אהרן כתב בגדי כהונה דכתיב (במדבר כ') 'והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרן יאסף ומת שם'. ואם כן בחד פסוק היה להגמרא להביא מתחילה הםמוכין דרבי אלעזר דהםמוכין שלו חד פסוק ואחר כך הםמוכין של רבי אמי דהסמוכין שלו בשני פרשיות.

ואפשר לומר דהגמרא רוצה להשמיענו שבל תטעה לומר שרק מיתתן של צדיקים אנשים מכפרת יען אמרו חכמינו ז"ל (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, וכן מה שהצדיק היה יותר ברוב המעלות והמדות בתורתו וצדקתו מחיים, לפי מדריגתו שהיה בחייו לפי ערכו גדול במיתתו, ולכן אנשי צדיקים הזכרים יוכלו להשיג בחייהן מדריגה גדולה ואמיתות הן בלימוד תורה הקדושה והן בקיום המצות, ולכן מיתתן מכפרת. לא כן נשים צדקניות לא ניתן להם אפשריות להגיע למדריגה גדולה כל כך כמו אנשים, כי הם פטורים ממצוה עשה שהזמן גרמא, ופטורים מלימוד ועסק תורה הקדושה בחייהן, הוה אמינא שמיתתן אינו מכפרת.

ולזה בא הגמרא להודיענו שלא כן הדבר, כי גם מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, והטעם כי זולת נשים צדקניות לא היה באפשר כלל לבעליהם להשיג מדריגה גדולה כראוי, היא מנהלת צרכי הבית ועל ידי זה יש מקום לבעלה לעלות מעלה מעלה לתכלית המכוון, ובכן יש להאשה כשירה חלק בכל מה שרכש הבעל בתורה ובמצות, והוא ממש כעניין יששכר וזבולון הנודע. וזולת נשים צדקניות שמטריחות עצמן בצער גידול בנים ובעולל ויונק, היא היא הראשונה ביסוד בנין התורה של בנים, באהבתה ובחכמתה היא מגדלת ומחנכת בנים הקטנים, ומוליכות בניה באורח סלולה ביראת שמים בקטנם להיות מוכשרים לקבל עליהם עול תורה ומצות. וידוע מה שפירש היערות דבש בדרוש ח' מאמר חז"ל במסכת ברכות דף י"ז נשים במה זכיין דנטרין לגברייהו. עיין שם. ובכן בדין הוא דגם מיתת נשים צדקניות מכפרת, הא חדא.

ועוד אדרבה מיתת נשים צדקניות יותר מכפרת ממיתת אנשים צדיקים, והטעם יען ריבה הכתוב לאנשים תרי"ג מצות, וכמעט אי אפשר לשמור כולם, כל מצוה ומצוה בפרטותיה בדקדוקיה וכוונותיה, ואפילו אם מקיים כל המצות, מי יודע אם כוון לאמיתה של המצות כי רבים הם המצות. לא כן נשים דאצלם המצות המצוות עליהם מעט מספר המה, ואותן המעט ביכולתן לקיים בכל כוונותיהם. ובכן על מה שהן פטורין אין להם חיוב כלל לשמור, ומה שמחויבת הן באמת נשים צדקניות מדקדקת עליהם עד להפליא, ואם כן אדרבה לפי חיובן הן יכולין להגיע למדריגה יותר גדולה מאנשים.

ובזה אתי שפיר מה שדקדקנו בגמרא הנ"ל, ראשית רוצה להשמיענו רבי אמי ממיתת מרים שאף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת, ורבי אלעזר דדרש ממיתת אהרן שמיתת צדיקים מכפרת ולא היה לנו סגי בחד ילפותא כיון דיש בכל אחד פנים לכאן ולכאן כמו שכתבנו, ולא הוי זה כראוי זה, כי אם היה מביא רק הילפותא ממיתת מרים, היינו אומרים שרק מיתת נשים צדקניות מכפרת ולא מיתת אנשים צדיקים, יען אנשים לא יוכלו כמעט לבוא בכל חיובי המצות שלהן בכל דקדוקי הכוונות לתכלית כל הכוונות, ואם היה לנו רק ילפותא ממיתת אהרן היינו אומרים להיפוך כנ"ל, על כן צריכים שני ילפותות, חד לנשים צדקניות וחד לאנשים צדיקים. והקדים הגמרא הילפותא שמיתת נשים צדקניות מכפרת כי יותר הסברא נותנת שמיתתן מכפרת ממה שמיתת אנשים צדיקים מכפרת, כי באמת היא במדריגה יותר גדולה מאנשים צדיקים, יען יש להם חצי שכר המצות של בעליהם על ידי שהיא עוזרתו לכך, ועל ידי זה היא שוה לבעלה. אולם יש לה עוד מצות מה שהיא מקיימת מה שאצלה מכחה, על כן במכוון הקדים הגמרא הילפותא דרבי אמי. גם מדוקדק הלשון של רבי אמי לומר לך כדי להחזיק ביתר תוקף ושאת הילפותא שהיא העיקר.

ויש להמתיק עוד כוונת רבי אמי כי לכל מצוה ומצוה יש לה טעם ידוע, זולת מצוה פרה אדומה כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה י"ט ג') על דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז') 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני', ולהשיג טעמי המצות בלתי אפשר כי אם על ידי לימוד תורה הקדושה בהעמיק עצמו האדם בעמקי ים התלמוד, וכבר ידוע מה שכתבה שהתורה הקדושה דאם האדם יודע ומבין טעם המצוה ומקיימה אין שכרו גדולה כל כך כמו השכר של האדם כשמקיים המצות בלי שום טעם ידוע, רק שכן ציותה לנו התורה הקדושה, כי כן נגזרה מאתו יתברך שמו. ואף שאדם אין משיג טעם המצוה לא יוכל לקיים המצוה בכל הכוונות הנקשרים לה, עם כל זה ערבה לה קיומו בכוונת גזרת המלך, כי הוא לא יחטיא המטרה. ובכן אנשים צדיקים שמקיימים מצות יען למדו ועסקו בתורה הקדושה אין חידוש גדול כל כך יען יודעים ומבינים טעם המצות, ואף אם הם מקיימים לא מחמת טעם הידוע אלא כמצות המלך, עם כל זה יען יודעים הטעם אם כן עשיית המצוה מובן מעצמו ודבר פשוט הוא אצלם שצריך לקיים. לא כן הנשים, שלהן לא ניתן מקום להגות בעמקי תורה הקדושה, להן מופלא בלתי נודע טעם המצות, ועם כל זה מקיימין הן המצות שלהן מטעם גזירת המלך כי כן צוה ה' יתברך, זהו מדריגה גדולה עד למאוד, והוא ממש כמצות פרה אדומה שהטעם מופלא מכל.

ואתי שפיר מה שיליף רבי אמי מסמיכות מיתת מרים לפרה אדומה, היינו מיתת נשים צדקניות לפרה אדומה, כי מדריגה אחת לשניהם כמו שמצות פרה אדומה הוא חוק בלי טעם, כן נמי קיום המצות של נשים צדקניות לא בעבור טעם המצוה.

והנה מה שפרה אדומה מכפרת עיין שם בתוספות ד"ה מה פרה אדומה פירוש על מעשה העגל, וכדאמרינן במדרש (במדבר רבה י"ט ד) משל לבן השפחה שטינף פלטרין של מלך, אומר המלך תבוא אמו ותקנח צואת בנה. ועיין שם בחידושי אגדות מהרש"א שכחב על דברי התוספות והוא דחוק שנתכווין לאותו מדרש, ומה שכתב בחידושי אגדות מהרש"א הטעם שמכפרת גם כן דחוק. אמנם לפי מה שכתבתי יבוא על נכון ופשוט הוא שפרה אדומה מכפרת יען קיום מצותיה הוא חוק בלי רשות להרהר אחרי הטעם, ואם ישראל מקיימין מצות פרה אדומה אף על פי שאין יודעין לה שום טעם, בזה גילו דעחם ורצונם שהם מקבלים עליהם עול תורה ומצות ה' מחמת גזירתו יתברך שמו, וענין זה לחוד סגי ודי לכפרה. כמו כן נמי מיתת נשים צדקניות שבחייהן נשתעבדו עצמם למצות ה' למען חפצו ורצונו יתברך שמו כן.

ויש לפרש בזה כוונת המסורה מובא בבעל הטורים פרשת ויקהל ג' פעמים 'וכל הנשים': 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' (שמות ל"ה), 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' (אסתר א), 'וכל הנשים העומדות קהל גדול (ירמיה מ"ד). דהנה בגמרא (תמיד ל"ב) איתא, איזהו חכם הרואה את הנולד. שם חכם לא יאות אלא על מי שמבין ומתבונן לא לבד על ההווה אלא גם על העתיד, וצריך האדם לידע את אשר לפניו לעשות, כי לא לעולם יחיה ומה יהיה יתרון לכל עמלו שיעמול תחת השמש, אם לא שעומל בתורה ובמצותיה שהוא נצחיות, ויהיה לו מזון נצחיות לעולם הנצחי. וכל מה שיותר מזדרז עצמו האדם לאסוף לעצמו הרבה מצות, כן ולעומת זה יהיו חייו מאושרים לעולם הנצחי. והא תינח אנשים שיש ביכולתם לקיים כל מצוה ה', ועל ידי זה יש בכוחם לרכוש לעצמן הון רב, אמנם מה יעשו הנשים שצימצם להם תורה הקדושה המצות שלהם ואין ידם משגת לצבור בעצמן בעולם הזה כאות נפשם, וכי על ידי זה יהיה מושבם בדיוטא התחתונית, לא כן הדבר אלא כמו שכתבתי אם הן עוזרות באמת ובתמים בכל מאמצי כוחן את בעליהם שיכלו להשיג מדריגה האמיתות וכל מגמתה וחפצה הוא רק שבעלה ובניה יעסקו בתורה ובמצות, והיא עוזרתן ומסייען לכך, ובלתי תמיכתה לא היה אפשר להם לבוא לכך, האופן כזה הוא בשותפות ממש עמהם וכאילו היא בעצמה השלימה עצמה בכל וכל. וידוע מספרים הקדושים שעולם הזה הוא עולם ההולך, הרצון שיש ביכולת האדם לילך מעלה מעלה בסולם העולה בית ה' על ידי קיום התורה והמצות. לא כן לאחר שמת נעשה חפשי מן המצוה הוא במדריגת עומד, שם בעולם הבא אין יכול להגיע למדריגה יותר גבוהה ממה שהכין לעצמו בעולם הזה.

וזה כוונת המסורה. 'וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה', שחכמות הן ורואין מה שעתיד לבא להן לעולם הבא, ושם אי אפשר לחיות רק עם תורה ומצות שהכינו לעצמן בעולם הזה, וזה אי אפשר להן בכל וכל, יען מעט מאוד מספר המצות שלהן, ונשים חכמות האלה, על כן 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהם', עוזרהו ומסייעו לבעליהם בקיום המצוה שלהן, ועל ידי זה 'וכל הנשים' אף ש'עומדות' בעולם הבא, שהן בבחינת 'עומדות', עם כל זה 'קהל גדול', יש להם קהל גדול תורה ומצות על ידי שגרמו לבעליהם שהשלימו עצמו, בזה נחשב כאילו הן בעצמן עסקו בהן.

ובעיקר הדבר מה שרבי אמי מסמיך מיתת מרים לפרה אדומה וכו', יש לומר הטעם דמצות פרה אדומה ידוע שהוא חוק מופלא ובלי להשיג טעמו, כמו שאמר הכתוב (במדבר יט) "זאת חוקת התורה", ואופן עשייתה מתחילה ועד סוף ותכלית עשייתה מכוסה ונעלם מעין ושכל כל איש. רק זאת ידוע לנו שמכפרת, כמו שכתוב  כמו שכתב החא"ג "כפרה כתיב בה כקדשים", כי תכלית עשייתה לאפרה הוא ומאפרה היה מזין כל טמא לנפש, כל הבא לאוהל המת או נגע במת מטמא. ואפשר לרמוז דבראיית אדם המת, החי יתן אל לבו כי סוף כל האדם למות, ובעל כורחך אתה מת. אוחזת האדם פחד ועצבון, כיון שאחריתו יהיה לעפר רימה ותולעה, ומה יתרון בכל עמלו שיעמול ומחשבתו אחוז בעבותות הדאגה ויגון ומש ששון ושמחה. ובכן כמעט מן הנמנע הוא לעבוד עבודתו, עבודת ה', עבודה תמה וברורה. ולא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (ברכות יז:) אונן פטור מכל המצות עשה, יען כוונתו ומחשבתו אי אפשר להיות בתכלית המכוון.

וזה הרמז שמת מטמא פנימיות האדם עושה אצלו רושם גדול ומפגל אישיותו שבעה ימים, כי ימי שנותינו שבעים שנה. וקיום מצוה ה' יתברך צריכה שתהא בשמחה ולא מתוך עצבות, כמו שאמר הכתוב (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה". ועל כן גזרה חכמתו יתברך שמו ויתעלה להזות על הטמא מת מאפר פרה אדומה לטהרתו, הרצון כמו שפרה אדומה חוק בלי טעם ואין לנו רשות להרהר אחריה ומוכרחים לכוף ולשעבד עצמינו תחת עול מצותיו, אף אם הדבר נגד שכלינו טמיר ונעלם משכל אדם, חומר משותף בזוהמת הגוף, כן גם טמא למת לא יעלה על דעת האדם אם לפי שכלו והבנתו הוא כחס ושלום מתרעם על מידותיו של הקב"ה, וכחס ושלום עביד הקב"ה דינא בלא דינא על מה זה ולמה טרף צעירה בימים בעודה באבה בדמי ימיה קטף שושנה בעת פרחה וריחה נודפת למרחקים לששון ולרוב נחת לכל מכיריה, הרס מבצרי בנות יהודה ולא חמל על עוללים וטפים שנשארו בלי משענה.

ולכן בא הציווי להזות אפר פרה אדומה להזות על האדם טמא ברוח עשתונותיו, להזות עליו להקיצו לעוררו דייקא מן אפר פרה אדומה, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, אין לך רשות להרהר אחריה. אף אם אין דעתך ושכלך משגת הדבר, להזות מן אפר פרה אדומה, לרמז לנו כי רואה הנך אפר פרה אדומה, כן עפר אתה ואל עפר תשוב. ובכן אתי שפיר שפרה אדומה מכפרת, יען שעל ידי זה הוא מוכרח לשעבד עצמו תחת גזירותיו של הקב"ה, יען הוא חוק, כן נמי מיתת צדיקים, אף שהוא נגד שכל האדם, מכפרת, הרצון הוא מצדיק על עצמו ענין המיתה, אף אם הוא מיתת צדיקים אז הוא מכפרת.

כתיב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה וגו' שני חיי שרה" (בראשית כג), ומדקדק רש"י ז"ל על שהכפיל "שני חיי שרה", דהלא פתח הקרא "ויהיו חיי שרה". ולולי דבריו הקדושים אפשר לומר דהנה איתא במדרש רבה (פרשה נ"ח) על "ויהיו חיי שרה", הדא הוא דכתיב (תהלים לז) "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר ההמשך דהנה שלמה המלך עליו השלום אמר (בקהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה". הכוונה על פי מה שפירש הש"ך על התורה בפרשת פנחס הפסוק (במדבר כו) "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו", "לרב" אם למדת תורה הרבה עסקת וקיימת מצות הרבה אזי "תרבה נחלתו" בעולם הבא. "ולמעט", היינו מי שלא עסק בתורה ובמצות אלא מעט, אזי "תמעיט נחלתו" בעולם הבא, יקבל רק מעט נחלה כשחושבים אשר טרח בערב שבת יאכל בשבת.


הרב נפתלי צבי שלזינגר. נולד בשנת תרנ"ה.

אביו, הרב יהודה אריה (לייבוש) שלזינגר שהיה שו"ב ומו"צ בקאללא ובקהילות נוספות. הוא פעל רבות לחיזוק התורה והיהדות וזכה לבנות 16 מקוואות. הוא  ונפטר בכ"ה באלול תרפ"ב (1922) בהיותו בן 58.

אמו, מרת רייכל בת ר' יוסף סופר דושינסקי, נפטרה בכ"ה באייר תרע"ט (1919).

הרב נפתלי צבי, למד בצעירותו בישיבת פרשבורג, והיה ראש וגבאי ל'חברה חריפות', וקיבל היתר הוראה מבית הדין של פרשבורג. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה נשא לעיר סובאטיצה שביגוסלביה ונשא לאשה את מרת הענא לאה בת הרב חיים צבי וייס, שנפטרה באיסור חג, בכ"ד בתשרי תרצ"ד (1933). הספדו של הרב נפתלי צבי עליה מובא כאן למעלה. בזיווג שני נשא את מרת שרה בת הרב שמחה ומרת מאטל.

אף שהיה גאון חריף ובקי, ולמד הרבה תורה וחידש בה חידושים רבים ומעמיקים, לא נשא בתפקיד רבני והתפרנס בעמל רב מיגיע כפיו במסחר בחלק מהיום. אף שהיה טרוד על המחיה ועל הכלכלה, היו כל מחשבותיו בתורה. בזמנו הפנוי למד תורה עם בחורים ועם בעלי הבתים, וייסד "חברה ש"ס". בהזדמנויות רבות, ובייחוד בשבתות, היו מכבדים אותו לשאת דרשות, המלאות דברי מוסר ויראת שמים.

מחמת דוחק הפרנסה, עבר בשנת תרצ"ב (1932) לעיר נייזאץ (אויווידעק/ נובי סאד), ובנה שם מקווה טהרה.

בשנת תש"א (1941) כבשו הונגרים את האזור, עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה הקהילה היהודית כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, בתחילה על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. ההונגרים החלו בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. הגברים מגיל עשרים ועד חמישים נלקחו לעבודת כפייה מפרכת. הרב נלקח לעבודת כפייה ולא היה מסוגל לפרנס את משפחתו. בשל מצב המלחמה בין רוסיה והונגריה, נאסר הרב לאחר שקיבל מכתב מאחיו ר' ישראל שהיה בקייב תחת השלטון הרוסי, בחשד שיש לו קשרים עם הרוסים.

קרוביו ביקשו לקרוא לבנו, ר' יהודה אריה שלמד בבית מדרשו של הרב אליעזר יעקב רוזניץ בעיר זענטא, על מנת שיסייע בפרנסת המשפחה הרעבה בשעה מצוקתה, אך למרות ההפצרות הרבות שיסכים לכך, התנגד לכך הרב נפתלי צבי בתוקף, ואמר: "חס ושלום, בני לא יבוא לביתי בשום אופן שבעולם, כי הוא צריך ללמוד תורה. וגם אל תגידו לו כלום מצרת נפשי שאני אסור בבית האסורים, כי אז לא יהיה לבו נכון ללמוד בהרחבת הדעת". לאחר מספר שבועות, עם שחרורו ממאסרו כתב לבנו שישאר בימים הנוראים בעיר זאנטא, בה יש לו חברים ללמוד איתם תורה, ויגיע רק לחג הסוכות. כשהגיע הבן לביקור, לא זיהה את אביו מרוב בצרות שסבל בבית האסורים. מיד לאחר סוכות שלח אותו אביו חזרה ללמוד תורה בעיר זענטא. הרב ליווה את בנו לתחנת הרכבת, וביקש ממנו שילמד בהתמדה. היו אלו הדברים האחרונים ששמע הבן מאביו.

תקריות בין כוחות פרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בשלהי 1941 ותחילת 1942 שימשו תירוץ לביצוע טבח באזור. על העיר הוטל עוצר מלא, וחיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע, בערב שבת, ה' בשבט תש"ב (1942), נשלחו יהודי נייזאץ וסרבים אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות בטבח ההמוני בנאבי סאד. גופותיהם הושלכו לתוך הנהר הקפוא. בין הנרצחים היו הרב נפתלי צבי, רעייתו שרה (מזיווג שני) ושתי בנותיו, חיה שרה ורייכל, הי"ד.

בנו, הרב יהודה אריה, שרד את השואה. לאחר רציחת בני משפחתו נסע הרב יהודה אריה לקהילת פאפא, שם היה תלמידו של רבי יוסף גרינוואלד אדמו"ר ואב"ד פאפא. בכ"ב בסיון תש"ד, הוא נשלח לעבודות כפייה בחזית, ועבר צרות ותלאות. אחר כך נלקח לבודפסט, שם שהה מספר חודשים. בפסח תש"ה הוא הלך בצעדה ממושכת, וניצל מירי שכוון אליו. הוא שוחרר ביום ב' של חול המועד פסח, אך נדרס בידי משאית רוסית, אושפז ועבר מספר ניתוחים. לאחר מספר שבועות חזר לקהילת פאפא ובירך 'הגומל'. לימים עלה מארה"ב לירושלים ונפטר שם בט"ז בתשרי תשע"ד (1913).

הרב נפתלי צבי כתב חידושים על התורה ועל המועדים, על פרקי אבות, דרשות ופלפולים עמוקים בסוגיות הש"ס. הוא גם ניהל תכתובת עם הרבה מגדולי דורו, ובהם רבי אליעזר דייטש אב"ד באניהד ורבי מאיר אריק אב"ד בוטשאטש, עם רבני יגוסלביה ודייני פרשבורג. רוב חידושיו אבדו בשואה, ושרדו רק מעט חיבורים, שנמצאו ביוגסלביה לאחר המלחמה על ידי גיסו הרב אליעזר וייס.

חידושיו יצאו לאור בספר "נר צבי" בהוצאת בנו, הרב יהודה אריה. ובשנת תשע"ט יצאו לאור על ידי נכד המחבר.

תמונת האנדרטה לזכר חללי הטבח בנובי סאד לקוחה מתוך ויקיפדיה, והועלתה לשם ע"י Itaygur.

מספר הצפיות במאמר: 53

כבוד ישראל והאשה הישראלית / הרב אברהם אייזנברג הי"ד

אצל כל האומות, שאורח חייהן מבוסס על הנציונליזם המופשט, נחשב הכבודה לאומי לדבר קדוש ויקר, וכל מי שמזלזל בכבוד הלאומי מוקע אל עמוד הקלון כבוגד העם.

ואילו אצל עם ישראל הנצחי, אשר אורח חייו מבוסס אך ורק על עקרוני היסוד של תורתו הנצחית ואשר סיסמת חייו היא: "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הוא" – המושג כבוד ישראל כולל גם את המושג כבוד התורה, שכן בלי תורה לא יתכן כבוד ישראל, ואם אדם מישראל מחלל את דת ישראל, הרי בעת ובעונה אחת הוא מחלל גם את רגש הכבוד של עם ישראל.

הכרה זו של גאווה דתית יהודית קננה מאז ומתמיד בקרב העם היהודי כולו, ובכללו גם האשה והבת הישראלית, אשר הצטיינה מעולם בזקיפות קומתה הדתית.

ראוי להן לבנות ישראל להתבונן בפרשה במעניינת המסופרת בתנ"ך (שמואל ד'), שיש בה כדי ללמד כיצד אשה מישראל הבינה את המושג כבוד ישראל.

במלחמה שניטשה בין בני ישראל והפלישתים, ניגפו הישראלים לפני אויביהם ורבים מהם נפלו חללים בשדה הקרב. ביניהם היו גם שני בניו של עלי הכהן, חפני ופנחס. אולם פי כמה גדול היה האסון בהילקח ארון הקודש על ידי הפלישתים הטמאים. עלי הכהן בשמעו את הבשורה המחרידה הזאת נפל מכסאו ומת. ואשתו של פנחס, אשר הרתה ללדת, בשמעה את בשורות האימים משדה הקרב תקופה צירי הלידה ונפחה את נשמתה מתוך כאבים וייסורים. אך לפני צאת נשמתה עוד הספיקה לקרוא שם לבנה נולד לה: "אי כבוד" – "לאמר גלה כבוד מישראל, אל הילקח ארון האלוקים ואל חמיה ואשה".

מה מפליא ונשגב הדבר. בעלה נפל זה עתה במלחמה, היא עצמה נאבקת עם מר המוות תוך ייסורים קשים, והנה מונח לו בתוך חיק האם הגוססת הרך הנולד, אשר גורל היתמות והשכול כבר מקדם את פניו עם צאתו לאוויר העולם. וברגע נורא ונואש זה אין האשה הישראלית שמה לבה לכל אלה, אלא כל כולה דואבת ושותת דם על כי "גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוקים". אלה היו המילים האחרונות שבהן נפרדה האשה הגוססת מן העולם ומבנה היתום.

לנוכח הרוחות הזרות אשר חדרו לתוך שורות היהדות, עת המשכילים והלאומיים למיניהם צועקים, בדומה לאם-השקר במשפט שלמה: "גזורו!" – נתקו את הקשר הנצחי בין התורה וישראל, באמרם: "ככל הגויים בית ישראל" – אין נשמת היהדות, אין רוח ישראל סבא, יש רק "כבוד האומה" ועוד מיני סיסמאות כיוצא בזו. בעת כזאת יש לזכור את הפרשה המופלאה הזאת ולשנן, כי בשום פנים לא ייתכן לשמור על כבוד האומה ובו בזמן לחלל את קודשי האומה ולרמוס את תורתה ומצוותיה, אשר אבותינו ואבות אבותינו מסרו את נפשם עליהן.

מי ששמר על כבוד התורה ומכבד את ערכי היהדות ועקרונותיה המוסריים, רק הוא שומר על כבוד האומה והוא הוא גאוותה ותפארתה.

(אם בישראל, ג, עמ' 203)


הרב אברהם אייזנברג הי"ד היה תלמיד חכם מטובי המחנכים בפולין. הוא עבד כמלמד בתלמוד תורה "יסודי התורה" בעיר קאליש, ונודע כמחנך בחסד שיראתו קודמת לחכמתו. בין מלחמות העולם עבר מרכז חסידות סלונים ובית מדרשו של האדמו"ר רבי אברהם וינברג (השני) לברנוביץ'. בעקבות בקשת הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד מהאדמו"ר מסלונים, ביקש האדמו"ר ממנהליו של הרב אברהם אייזנברג לשחרר אותו מעבודתו שם, וקרא לו לעבור וללמד בתלמוד תורה לבנים "חורב" בברנוביץ'.

מאמריו הפדגוגיים של הרב אברהם  התפרסמו בביטאון "בית יעקב זשורנאל" בלודז' בעריכת הרב אליעזר גרשון פרידנזון הי"ד. מטרת הביטאון הייתה לעודד הורים לשלוח את בנותיהם אל "בית יעקב".

בספרים "אור אלחנן" ח"ב וב"אם בישראל" ח"ג, מוזכר כי הרב אברהם נהרג עקה"ש בשואה.

בספר "זכרון קדוש", ברשימת אנ"ש בעיר לודז', מוזכר ר' אברהם ב"ר ניסן אייזנברג (שנפטר כ"ז בניסן ת"ש), ובניו: שמואל חיים, משה ושמחה – הונצחו. ושם הונצח בין הנרצחים מברנוביץ' ר' אברהם שלמה ב"ר ניסן אייזנברג. טרם התברר האם יש קשר בין המחנך מלודז' וברנוביץ' הרב אברהם אייזנברג ובין ר' אברהם שלמה אייזנברג הנזכרים לעיל.

מספר הצפיות במאמר: 106

דרך האדם אל עצמו / ר' אברהם מרדכי רוגובי הי"ד

תמונת ר' אברהם מרדכי רוגובי הי"ד

מספרים: מעשה בר' אייזיק של ר' ינקל שנאמר לו בחלום, כי בעיר פטרסבורג הרחוקה מצוי אוצר נסתר, שיש בו כדי להעשירו לכל ימי חייו. למחר נטש ר' אייזיק את ביתו, מכר את מעט מטלטליו והלך לפטרסבורג כדי לחפש אחרי האוצר. אחרי שזכה סוף-סוף להגיע למחוז-חפצו, שבע עמל ויגיעה, נודע לו שם בחלום אחר, כי האוצר המבוקש אינו נמצא בפטרסבורג הרחוקה, כי אם דווקא אצלו בביתו, ממש מתחת לתנור…

מוסר-השכל של מעשיה זו הוא פשוט למדי: אסור לו לאדם לחפש את אוצרו, את אושרו, במרחקים, בניכר, כי אם בתוכו הוא, בפנימיותו הנסתרת, בעמקי לבו ונשמתו הוא. שם, ברטט החרישי של הלב, באור המהבהב של המוח, מצוי שפע של אוצרות גנוזים, שיש לחטט אחריהם כדי לחפשם ולגלותם.

על האדם רק למצוא את הדרך אל עצמו, למען יוכל לפרוט בקצב הרמוני על הנימים הענוגים והדקיקים ביותר בלבו. וכמו סימפוניה שופעת ומשתפת לקצב שרביטו של מנצח מעולה, כך ישתפך שפע של רוח ורגש בקרב האדם אשר מצא את הדרך אל עצמו.

רוח ורגש – שתי המתנו היקרות שניתנות לאדם, המהוות את כוח-הדחף לכל המעשים הנעלים, ואת מקור הרצון, המרץ והכשרון. יש אנשים שחייהם חולפים מתוך הסח-הדעת, כשהם שוכחים מאנשים ומעצמם. אין הם רואים בעצמם אלא כעין פושטי-יד שכל תכליתם בחיי העולם הזה אינה אלא לקבל מבלי לתת מאומה. הללו מעולם לא מצאו את הדרך אל עצמם. אמנם אין בזה משום הוכחה, שהם באמת פושטי-יד חסרי-כל. יתכן מאד שבעמקי נשמתם גנוזים אוצרות של זהב ופנינים, אך אין הם מבחינים בהם ואינם מסוגלים להגיע אליהם. רואים הם אוצרות בפטרסבורג אבל לא בתוך עצמם…

אוצרות גנוזים אלה דומים לפלג מים תכולים, רוגעים ושקטים, שאינם זעים. אך יש ובאקראי משהו לא-נודע מזעזע את המים השקטים והם מתחילים לאגוש ולגעוש, והגלים הפתאומיים סוחפים ומעלים את הכוחות הגנוזים מן התהון. כך "פושט היד" העלוב מזדקר בבת-ראש ונעשה גיבור בעל יד רחבה, אשר מנדבנותו הפעילה נהנים עולם ומלואו.

ברם, כיצד מגיעים לידי כך, שיתעוררו הרוח והרגש ויתהפכו למבוע של ברכה?

רק על-ידי האידיאל!

אדם החי למען אידיאל; אדם אשר שאיפה רוחנית מסוימת מהווה נקודת-מוקד של מחשבתו, וכל-כולו ציפייה מרטיטת לב להשיג אידיאלי זה – אצל אדם כזה מן ההכרח שיתגעש ויתפרץ ים הרגשות והרוח. לבת-האש מוכרחה לפרוץ מבעד לקפאון, והנפל מאתמול הופך היום לענק-רוח, המהווה נקודת מרכז להרבה נפלים אחרים, שגם בהם מתעורר רטט רוחני לאיזו שהיא שאיפה.

ואל יאמר אדם: קטן אני ודל. אותי לא חננו מן השמים בשום כשרון ואין בידי לתת לעולם מאומה. איהנה איפה מזיעתו של הזולת, מעבודתם ויצירתם של אחרים. לא, בני. למה זה תחרוץ את משפטך להיות פושט-יד לצמיתות. בעוד יתכן כי בנשמתך גנוזים אוצרות של עשירות רוחנית, ורק בגלל רפיונך ורשלנותך לחפש ולחטט, הנך פושט ידך ללחם-נדבה?! למה זה תבזבז את כוחותיך בחיפושי-שווא אחרי אוצרות בפטרסבורג, בזמן שאתה יכול למצאם בשפע מתחת לאפך ממש?…

והרי לא רק פושט-יד תישאר כל חייך, אלא גם גזלן. שכן אם חנן אותך הבורא באיזה כוח שהוא, כוח של דיבור, כתיבה, זמרה, או כל אמנות אחרת; כוח העשוי להלהיב את רוחותיהם ורגשותיהם של בני-אדם קפואים, לעודד נשמות נדכאות ולרפא לבבות רצוצים; כוח שביכולתם להמריץ ולהניע מחנה ענקי של בני-אדם שיפרצו בעד קירות-ברזל להגשמתו של אידיאל מקודש – הלא עליך להבין ולדעת, בתורה מאמין בהשגחה עליונה פרטית, כי כוח-השפעה זה לא ניתן לך כדי שתניחהו במרתף נפשך עד שיעלה חלודה, אלא שליחות חובה היא שהוטלה עליך להערות כוח זה על אלה שבשבילם הוא נועד.

ואם אינך עושה כן, הרי אינך אלא גזלן, גזלן אכזרי! אם שני אנשים הולכים במדבר-שממה ואחד מהם יש לו מזון יותר מכפי צרכו, בעוד השני אין לו מאומה, הרי אם הלה ייתן לחברו לגווע ברעב ולא יחלק לו מלחמו – הרי יחשב לרוצח.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי האשה הישראלית. אל לה לאשה הישראלית לישב בחיבוק ידים ולצפות לאוצר אשר יבוא ממרחקים, מבחוץ. ההתעוררות חייבת לבוא מבפנים, מצד האשה עצמה. אל לה לרפות ידיה ולומר: דלה אני, חסרת כוחות.

תהיה נא האשה הישראלית הדורה כולה בשאיפה אמיתית לאידיאל הקדוש של חיי תורה ומצוות. שאיפה זו תעורר בה את הרוח והרגש, ואז יזדרם בכל עורקיה שפע של רצון, מרץ וכושר-פעולה.

ואז האשה הישראלית האמיתית תמצא את הדרך אל עצמה…

(אם בישראל, ג, עמ' 248-251)


ר' אברהם מרדכי רוגובי, נולד בשנת 1898 בלודז', במשפחה חסידית שעסקה במסחר. ר' אברהם מרדכי רוגובי היה חתנו של ר' וואווע מנדלביץ והיה מפעילי "אגודת ישראל" בוויילון, בין שלהי שנת תרע"ו ובין שנת תרפ"ד (1916-1924). לאחר לימודים בחדר למד בישיבת "תורת חסד", שהייתה ישיבה ליטאית בלודז' בראשות הרב שלמה גרודזנסקי. ראש הישיבה ייעד את אברהם מרדכי להיות סופר חרדי מובהק, והוא החל לשלוח מכתבים למערכת של עיתונים שונים. לצד הכתיבה פיתחה את יכולת הביטוי וההסברה שלו, רכש אברהם מרדכי ידיעות רבות ומעמיקות בספרי חקירה, אגדה, מוסר וחסידות. הוא החל לערוך את כתב העת של ישיבת "תורת חסד", ולאחר מלחמת העולם הראשונה מונה לאחד מהמשתתפים הראשיים בעיתון האורתודוקסי הראשון "דאס אידישע ווארט". עד מהרה הוא לקח חלק מרכזי בכתבי עת אורתודוקסיים נוספים שהחלו להופיע, וחתם על מאמריו בכינויים שונים, כמו: עוזיאל, בן יאיר, א. דאווידזאן, בן-דויד, ועוד. במאמריו פעל למען כבוד התורה, כבוד הרבנים והרבנות, ולמען איחוד היהדות החרדית לכלל ציבור מלוכד. בשנת 1923 החל להוציא לאור בלודז' את העיתון החרדי היומי "די אידישע שטמע". כעבור שנתיים העיתון נכנס לחובות ונסגר, והוא ארגן את ההוצאה לאור של הבטאון "אונזער טרייבקראפט" [הכוח המניע שלנו]. מעבר להיותו סופר ופומלציסט, פעל ר' אברהם מרדכי רוגובי כאחד מטובי עסקני "אגודת ישראל". יחד עם ר' אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה ליב אורליאן, לייבל פרום, פאליק לנדברג, ועוד, הוא נמנה על מייסדי "פועלי אגודת ישראל". עבורם הוא ייסד את הבטאון "דער אידישער ארבייטער". בשנת 1925 נבחר כנציג "פועלי אגודת ישראל" לעיריית לודז', והתמסר לטובת הכלל והפרט. הוא פעל לארגן את ה"חדרים" הפרטיים והציבוריים בארגון מרכזי של בתי הספר "חורב" בהנהגות ר' אלכסנדר זושא פרידמן. בבתי ספר אלו והמוסדות שבסביבתם למדו כמאתיים אלף תלמידים ותלמידות. הוא פעל ליישם את חזונה של שרה שנירר, שכנע את "אגודת ישראל" לתמוך בתוכנית ביסוסה של "בית יעקב" ומשנת 1932 היה אחד ממנהיגי המרכז הרוחני של "בית יעקב". בשנת 1935 ייסד בוורשה את "הגימנסיה למסחר בית יעקב", שנעשתה מוסד גדול, חשוב ומסועף. ליד ארגון "בית יעקב" ייסד בית הוצאה שפרסמה ספרות לנוער.

לאחר פטירת רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, כתב עליו ר' אברהם מרדכי רוגובי את המאמר "הנסתר והמפורסם" (יצא לאור בספר רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, ב, עצ' 235-237.

בשנים שטרם השואה הוא היה מחשובי הכותבים ואחד מהעורכים בעיתון "דאס אידישע טאגבלאט" (שהיה ממייסדיה בשנת 1929), מנהל ארגון בתי הספר לבנות "בית יעקב" ומנהל הגימנסיה למסחר "בית יעקב". לצד פעילות עניפה זו מסר הרצאות ל"צעירי אגודת ישראל" ול"בנות אגודת ישראל", פעל בוועידות החינוכיות, באסיפות לחיזוק הדת ובמגביות למען ארץ ישראל,  וניהל תעמולה לחיזוק נציגי "אגודת ישראל" בסיים הפולני, במועצות העירוניות ובקהילות ישראל בפולין. הוא תרגם כתבים מאת רבי שמשון רפאל הירש, לטובת הקוראים הצעירים. מאמריו לנוער החרדי היו ספוגים בדברי חז"ל, במוסר ובחסידות, ונועדו לחזק בקוראיו את הרגש היהודי, להעמיק את ידיעותיהם באוצר המחשבה היהודית ולהלהיב אותם לקיום אורח חיים יהודי. הוא הוציא לאור תרגם ליידיש של "פרקי אבות" עם "שמונה פרקים" לרמב"ם. הוא הדפיס אוסף מכתביו של ד"ר נתן בירנבוים בשם "עת לעשות", אך בשל המלחמה שפרצה לא הספיק להפיץ את הספר. הוא הכין לדפוס חלקים מעובדים מיצירות חשובות מעולם המוסר כמו "מנורת המאור", "חובת הלבבות" ו"הכוזרי", וכתב הקדמה לתרגום "מסילת ישרים" שנעשה בידי ר' אלכסנדר זושא פרידמן.
לאחר הכיבוש הנאצי, ניסה רוגובי להוציא לאור עיתון מחתרתי, ותרגם את התנ"ך כולו ליידיש. הוא היה מפעלי "העזרה העצמית" בגטו, שהקימה רשת של בתי תבשיל ומוסדות סעד. הוא המשיך לתכנן תוכניות חדשות, ומונה למועצה הדתית שפעלה לצד היודנראט. כאשר הותר לקיים בתי ספר בגטו, הוא ארגן וניהל בגטו ורשה את בתי הספר של "בית יעקב". הוא המשיך בפעילותו הציבורית במרץ, על אף הסכנות והביזיונות, עד שגורש לטרבלינקה בשבת י"ח באב תש"ב (01.08.1942). פקידים מהיודנראט השתדלו להביא לשחרורו כפקיד היודנראט באמצעות שתדלנות ומתן שוחד, אך הוא סירב להציל את עצמו, והצטרף לקרון המוות יחד עם אשתו וילדיו, חתניו והוריו (ראה ע' רינגנבלום – כתבים פון געטא, כרך ב', עמו' 198), ובהם חתנו, הרב שאול בוימאן הי"ד,

בחלק ב' של ספר "בגיא צלמות" מאת יהודה אריה פינגולד, עמ' שעח-שפא, מתוארים קריאתו של אברהם מרדכי רוגובי ליהודים לקדש את השם ברבים, לקראת גירושם לטרבלינקה. עוד מתוארת שם ההתעללות שעברו הוא ומשפחתו בעקבות כך, לפני שהושלך לקרון המוות.

מספר הצפיות במאמר: 77

מעלת החזקת התורה / הרב אברהם דרושקוביץ הי"ד

תמונת חותמת הרב אברהם דרושקוביץ הי"ד

במסכת ברכות י"ז אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין –  באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרן גברייהו עד דאתו מבי רבנן. עד כאן. ולכאורה שאלתו תמוה, "נשים במאי זכיין?". האם בהחסר להן מצות תלמוד תורה וחלק מצוות עשה שהזמן גרמא, אין להן כבר במה לזכות. הלא מחייבות הן בכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא וגם ממצוות עשה שהזמן גרמא ישנן, שהתורה חיבתן, וכל המצוות לא תעשה ששווין בהן כאנשים, וגם המצוות דרבנן כולן, ומי יוכל להעריך ולשקול שכר וזכות כל מצוה ומצוה, כמו שאמרו באבות "שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ובוודאי גם הנשים הן בכלל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא?

והגאון ר' יונתן פראגער זצ"ל בספרו "יערת דבש", מבאר ששאלתו על פי מאמר הגמרא קדושין ל' ובבא בתרא ט"ז "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", שבזה עצה ותחבולה לנצח יצר הרע, אם כן נשים שפטורות מתלמוד תורה חסר להן האמצעי במה לנצח יצר הרע. וזהו שאלתו "במאי זכיין". ועל זה משני, הואיל ועל ידם נלמוד, כי מסייעם לגברייהו ללמוד, וכן מדריכים בניהם לתורה, הרי כאלו הם לומדים התורה. ואף בזאת התורה מסייעם ללחום עם היצר הרע כאלו הם לומדים התורה. וכן בכל אדם שאינו בעל תורה, אם כן הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר. ובמה יגין על עצמו? ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק לומדי תורה ולסייעם בכל מה שאפשרי. עד כאן דבריו.

ואני בארתי ע"פ מה דאיתא במסכת כתובות קי"א: אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינכם חיים וכו' דכתיב כי טל אורות טליך וכו' – כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער ר' יוחנן, א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בד' וכו', והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. עד כאן. ולכאורה קשה, דעם הארץ, אף שאינו לומד תורה ויחסר לו מצות תלמוד תורה, הלא יכול הוא יקיים כל תרי"ג מצוות, ומדוע לא יקום בתחיית המתים? מוכח מזה דאף אם האדם יקיים כל תרי"ג מצוות שכרו הרבה מאד למעלה למעלה לעולם הבא, אבל לקום בתחיית המתים, זהו רק ע"י למוד התורה ואור התורה מחייהו לעתיד. ואמרתי פירוש הפסוק "תורת ד' תמימה משיבת נפש", שבזכות התורה יזכה למשובת הנפש, יקום בתחיית המתים, כהנזכר. וזה אנו אומרים בתפלה, "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו וכו' ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", היינו כי בזכות התורה אנו זוכים עולם החיים הנצחיים. ודוד המלך עליו השלום אמר "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חיתני", פירוש, בתחיית המתים.

ומסיק הגמרא דאם מהנה לתלמיד חכם מנכסיו זה נחשב לו שיש לו חלק בתלמודו בשכר שמחזיק בו ונותן לו האפשרות ללמוד ולעסוק בתורה, כדאיתא בסוטה כ"א על הפסוק "אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'", לא כשמעון אחי עזריה. ופירש רש"י תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה ע"י אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות לימודו של שמעון, וכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו. וכן פירש רש"י במשנה דזבחים.

ובמדרש רבה פרשת קדושים ג"כ מצינו כעין זה, דאמרו שם, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות, פירוש למחזיקי התורה, אצל בני תורה בגן עדן. ואית ליה ג' קריין (פירוש מג' פסוקים למדין אנו) חדא "כי בצל החכמה בצל הכסף". ב', "אשרי אנוש יעשה זאת". והדין "עץ חיים היא למחזיקים בה"). שמעון אחי עזריה אמר משמו, והלא שמעון היה גדול מעזריה, אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון, לפיכך נקרא הלכה על שמו. ודכוותה "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהלך", והלא יששכר גדול היה מזבולן, אלא ע"י שהיה זבולן מפרש מיישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, נותן לו שכר בעמלו, לפיכך נקרא הפסוק על שמו, שנאמר "שמח זבולן בצאתך וגו'. עכ"ל המדרש. וזהו לפי דברינו, כוונת הפסוק "שמח ובולן בצאתך", היינו בצאתו מן העולם, בעת מיתתו – אין לו לפחוד מכיוון שלא למד תורה באיזו זכות יזכה לתחיית המתים? לכן אמר הכתוב – "ויששכר באוהליך", שלמד תורה על ידך בהחזיקך בו, לכן תוכל לשמוח ביום האחרון ולהיות סמוך ובטוח

כי יש לך חלק בתלמודו. וזהו מה שאמר הכתוב "עץ חיים היא" – לעמוד לעת התחיה ולחיות חיי עד –  "למחזיקים בה", פירוש למחזיקי התורה. ובזה יהיה פירוש הגמרא "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו שלא למד ועמל בתורה, רק מה שעשה מלאכתו בידו, ומהריווח החזיק את התלמיד חכם, יש לו על ידי זה חלק בתלמודו ע"י מעשי ידיו. לא כן התלמיד חכם, תלמודו שלמד בפיו מוחו ולבו ועמל הרבה בתורה, עליו אין כל חידוש שיזכה לתחיית המתים, כהנ"ל, רק החידוש על המחזיק כאמור. וזהו לדעתי שאלתו של רב לרבי חייא, "הני נשים במאי זכיין", פירוש כיון שפטורות מתלמוד תורה ובהחזקת התורה לא יוכלו לתן, כיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואין לה ממעשי ידיה כלום, אם כן באיזו זכות יזכו לקום בתחיית המתים. ואמר לו "באקרויי בינייהו לבי כנישתא וכו'", וזה שגורמין ומסייעין שילמדו בניהן ובעליהן, הוא גם כן בכלל החזקת התורה ויש להם חלק בלימודם. והיוצא לנו מזה, כי אף איש פשוט שאין לו כל כך שייכות ללמוד בעצמו, יוכל ע"י החזקת ידי לומדי התורה והספקת צרכיהם לזכות לחיי נצח אשר אין לשער ובתענוג של עולם הבא, כדפירש הגר"א זצ"ל בספרו (דבר אליהו איוב ג,כא) על הפסוק "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", פירוש שמחה יסובב על עצם שיגיע לו בעת יחפץ וישקוד אחריו כמו העושר והכבוד אז ישמח בעת ההיא. וגיל יתכן על דבר הנמשך זמן רב. והגילה בו יתברך תחיה כאשר נזכה להתעדן מזיו שכינתו תמיד בלי הפסק. והשמחה תהיה על ידי התחדשות חידושי תורה והתגלות עמקי סודותיה עד אין קץ. ואם תהיה עונג עולם הבא על בחינה אחת ועל מעמד אחד לא היה העונג והנועם מורגש רק בתחילתו, בהשגתו אותו, כמו שעינינו רואות בעונג העולם הזה שיגיע העונג והעידון אך ברגע הראשונה. אבל ענין תענוג של העולם הבא יהיה נוסף בכל עת השגתו יתברך ועומק תורתו לבלי קץ. ובכל פעם נוסף דעת לדעת אותו יותר ויותר ותתגבר תשוקת הנפש להתדבק בו יתברך, ותהי עודפת והולכת רגע אחר רגע. והוא אשר קראוהו חז"ל "סעודת לוויתן". וביאור "לוויתן", ענין דבקות, כמו "לוית חן" (משלי א), וזהו "לויתן זה יצרת לשחק בו", רצונו לומר כי השחוק הוא שמחה פתאומית המגעת לאדם, לכן כאשר נבין ונשיג ידיעתו יתברך ידיעה חדשה בכל פעם בפתע פתאום, מה שאי אפשר להשיג בגוף נגוף ובחומר עכור, יתכן לומר לשחק בו שהוא נופל על שמחה פתאומית. עד כאן לשון הגר"א זצ"ל.

בדרך צחות אמרתי בזה שאנו אומרים בברכת החודש בתפלת יהי רצון תפלת רב, "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים, שאין בהם בושה וכלימה וכו'". ולכאורה למה כופלים אנו עוד הפעם, אחר כך, "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים"? ואמרתי בזה על פי מאמר הגמרא שבת דף כ"ג, "דרחים רבנן הוויין ליה בנין רבנן. דמוקיר רבנן הוויין ליה חתני רבנן", נמצא שעל ידי שאוהב או מכבד תלמיד חכם, שכרו הוא שמקבל נחת מבניו, אשר זהו מטרתו וחפצו של כל אדם. לכן אומרים אנחנו "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה", פירוש "בהם", בהבנים, שתהיה בהם יראת שמים ולא נבוש מהם בעולם הזה ועולם הבא. והעצה לזה, "שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים", כהנ"ל, "דרחים רבנן וכו'".

היוצא מדברינו, שגם האיש העוסק במסחר או במלאכה כל ימיו, אם נותן הוא משכר מעשי ידיו להחזקת התורה, יוכל לבוא ע"י זה לתכלית הנרצה לעבודתו יתברך שמו, לחיי העוה"ב, לחיי הנצחי. וזה ראה יעקב אבינו בחלומו, "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", פירוש שעוסק בעניינים ארציים ועל ידם מגיע ראשו השמימה לזכות לחיי עד. "והנה מלאכי אלקים עולים יורדים בו", היינו אם יתן משכרו להחזקת התורה, בא ע"י מעשיו לעליה. ואם כל עמלו ועבודתו רק להנאות גופו ומשפחתו ולא ייתן חלק לתורה – זהו ירידה מתכלית האדם בעולם. "ויקץ יעקב וכו' אכן יש אלקים במקום הזה", פירוש שגם אם עוסק בענייני העולם, יוכל לבוא לענייני אלקות. "ואנכי לא ידעתי", שחשבתי שרק ע"י שבתי בבית ד' בבית מדרשו של שם ועבר, אוכל לזכות ולבוא לחיי הנצח, ועכשיו נודע לי כי גם האדם העוסק בענייני העולם , אם ייתן חלק הראוי להחזקת התורה, הוא סולם מוצב ארצה לעלות בו השמימה ולזכות לחיים הנצחיים. ובאבות פרק ב', "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא", פירוש "קנה לו דברי תורה", הוא המחזיק.

על כן עצה ותחבולה לכל אדם הטרוד בענייני פרנסתו ולא יוכל כל כך בעצמו ליקח חלק חשוב בלמוד התורה – להחזיק בידי לומדי התורה. ובפרט בימינו אלה, שבעוונותינו הרבים, התמוטט מצב הישיבות והלומדים סובלים הרבה, ואיש שם על לב לפעול לטובתם, אוי לעיניים שכך רואות מה שעלה בימינו.

והנה רבים ממתנדבים בעם רפו ידיהם מליקח חלק בהמצווה הגדולה הזאת מהחזקת התורה מפני שהזמן גרמא לזה, בעת הזאת אשר כל העולם כלו סובלים מהקרזיס הנורא ומאד קשה מזונותיו של אדם הנחוץ לפרנסת בני ביתו.

ואנכי אמרתי על זה, מה דאיתא בכתובות דף נ', "עושה צדקה בכל עת", זה הזן בניו ובנותיו וכו'. ואמרתי הכוונה בזה, בעת שהזמן ועת טוב שפרנסתו בריווח ולא בצער, אזי ייתן תרומתו גם להחזקת התורה וכן לצדקות שונות. אבל בעת רעה, טענתו שלא יוכל לתן מאומה, אבל לפרנסת בני ביתו ולכל צרכיהן ייתן אף בעת רעה. וזהו "עושה צדקה בכל עת", פירוש איזה צדקה ייתן, אף בעת רעה, זה הזן בני ביתו, ובאמת יש לו להאמין. בדרשת חז"ל "עשר בשביל שתתעשר", "ובחנוני נא בזאת אמר ד'". ואמרו בירושלמי, מי שיש בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל "ארור [חס ושלום] אשר לא יקים וכו'". ומרובה מדה טובה, מי שמחזיק הרי זה בכלל "ברוך", ו"ברוך" יאמר לו כפולה ומכופלת מן השמים.

וכתב בספר שיח ספונים, "בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" וכו' [קהלת ז] רצונו לומר, בצל החכמה הוא יכול לבוא אם בא בתחילה בצל הכסף, שעל ידה הוא יכול לעסוק בתורה מתוך הרחבת הלב ויבא לחכמה אמתית, מה שאין כן בעוסק בתורה מתוך דחקות שאינו יוכל לבא לעמק הלכה מחמת טרדת הפרנסה.

וכן כתב הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בהקדמה על ספרו "באר יצחק" על פסוק "באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם" וכו'. וזה לשונו, "באר" זו התורה המתחדשת ונובעת כמו באר מים חיים על ידי חידושי תורה. "חפרוה שרים" אלו תלמידי חכמים, "כרוה נדיבי עם" אלו המתנדבים נדבות ללומדי התורה, שהם מחזיקים את התורה להיות "תמכין דאורייתא", כי על המחוקק, אלו תלמידי חכמים, חקקו לב במשענותם, אלו המסייעים שיוכלו להוציא את חפצם להגדיל תורה ולהאדירה ולהפיצה על פני תבל. עד כאן לשונו הקדוש.

לכן אחי ורעי שמעו ותחי נפשיכם, אם אי אפשר לכם מחמת טרדת הזמן או שאר מניעות לעסוק בתורה, לכל הפחות השתדלו והרבו להיות ממחזיקי לומדי התורה בכל מאי דאפשרי, אז יחשב לכם הקב"ה כאלו בעצמיכם עסקתם בתורה הקדושה ותזכו לחיי הנצח, וגם תתברכו בכל הברכות האמורות למחזיקי עץ חיים אורך ימים כימינה בשמאלה עושר וכבוד.

(שערי הוראה, פתיחה במעלת החזקת התורה).

הרב אברהם דרושקוביץ (דרושקאוויץ) הי"ד, נולד לאביו ר' שרגא מרגלית גורדון. שם משפחתו הוחלף על מנת להתחמק מגיוס לצבא רוסיה הצארית. הוא למד בישיבת סלובודקה, בקלם אצל "הסבא מקלם", רבי שמחה זיסל זיו. אחר כך עבר לישיבת ואלוזין והיה מקורב לראש הישיבה, רבי רפאל שפירא. לאחר חתונתו עם מרת הענה לאה, התקבל לכהן כרבה של העיר שאט וייסד בה ישיבה. לאחר כמה שנים, נקרא ע"י רבי רפאל שפירא לכהן כמנהל ומשגיח בישיבת ואלוזין. בתפקידו זה שקד על תורתו יומם ולילה, והכיר היטב את כל תלמידי הישיבה, והתמסר באהבה ובמסירות לדאוג לכל צורכיהם הגשמיים והרוחניים גם בתקופות הקשות. במלחמת העולם הראשונה, התקרבה החזית לואלוזין ואנשי העיר נמלטו. אז סיכן את עצמו במסירות על מנת לסייע לתלמידי הישיבה למצוא דרך הצלה באמצעות הברחת הגבולות. הצלת תלמידיו קדמה לדאגתו למשפחתו, בת שמונת הנפשות. בשנת תרע"ה (1915) נדד לגומל, ומונה שם כמשגיח רוחני לישיבת נווארדוק שגלתה אף היא לשם. בשנת תרע"ח (1918) הצליח להימלט מרוסיה לליטא, שם דחה מספר הצעות עבודה והעדיף להתפרנס מעמל משפחתו, שפתחה חנות, ולעסוק בתורה כרצונו.

על קורותיו אלו ניתן לקרוא בהקדמתו לספרו שערי הוראה:

הקדמה

דרך כל מחבר לבוא בפתח ספרו בהקדמה והתנצלות מה ראה על ככה ומה הגיע אליו להיות מחבר והתועלת שיש בספרו להקוראים ומעיינים בו. בפרט בימינו אלה עת תרד פלאים המצב של האומה הישראלית בין ברוח, שמעטים הם הלומדים והמתענינים גם בספרים הישנים, שרבו ומונחים כאבן שאין לה הופכין, ומה צורך יש מספרים חדשים? ועשות ספרים הרבה אין קץ. ובפרט שהמצב החומרי של כל העם בכל ארצות מושבותיהם ירד בעת האחרונה עשר מעלות אחורנית, ומצב הרוח של העם כולו נשבר ונדכא. ולכאורה איזה מקום ועניין יש עכשיו בשעה זו להוצאת ספר חדש?

אבל התורה הלא היא נחמתנו בענינו והיא הנותנת לנו כח אומץ ועוז להתנבא על כל אבני הנגף המונחות על דרכנו, ושלא ליפול בחבלי הייאוש ולאבד חס ושלום התקווה וההכרה כי עם ישראל חי ויחיה לאורך ימים כמיועד לנו על פי נביאנו הקדושים, ורק למוד התורה הוא המחזק בנו הכרה זו ומעודד אצלנו התקווה לעתידנו הגדול. ומשום זה לא פסקו תמיד גם בעתות היותר קשות בעולם ובישראל ספרים וחבורים שהם תוצאה מהלמוד והעיון בכל מקצעות התורה שהעם הוגה בהם.

גם אנכי אבאר בקצרה מה הגיעני לחבר ספרי זה והתועלת שיש ממנו המעיין בו. חבורי זה הקטן בכמותו ואיכותו חברתי לפגי שלשים שנה, עת שמשתי בכתר הרבנית בעיר שאט פלך קובנה, אשר אספתי ולקטתי משולחן ערוך יורה דעה ונושאי כליו הט"ז והש"ך פרמ"ג ב"ה פתחי תשובה וחכמת אדם, אשר באמת היא מלאכה ואינו חכמה. וקראתיו בשם "שערי הוראה", כי הוא מפתח ומראה מקום למצוא הדינים ע"פ סדר א"ב ובהלכות נדה ואבילות עשיתי לכל אחד א"ב בפני עצמו, כאשר יראתה המעיין.

וכאשר ידוע כי הרבה מכשולים יוצאים מספרי הקיצורים, לא חפצתי להביא פסק הדין והמסקנה בהחלט, רק הראיתי מקום להקורא לעיין במקום שהדין נמצא. אבל כתבתי בדרך שאלה אם דין זה וזה כשר? שאז לרוב הפסק דין שהוא כשר, ואם כתבתי בהשאלה אם הוא טרפה? אז לפי הרוב טרפה. אבל המעיין לא יסמוך עלי ויעיין במקום שאני מראה בספר. ואקווה בע"ה שספרי יהיה לתועלת גדולה להקל על המחפש איזה דין מיורה דעה, ימצא ע"פ הא"ב. וביחוד התועלת בעד שהצעירים הלומדים שולחן ערוך יורה דעה לחזור על למודם שלא ישכח באיזה סימן נמצא הדין.

גם אספתי כמאה היכי תמצא וחידות בעניני יורה דעה שיש בהם ענין לפני המעיין. ובסוף הספר הוספתי ענינים הנוגעים לדינא, להעיר את הלומדים, ואיזו חידושים והערות על שולחן ערוך יורה דעה. ואקוה בע"ה שספרי יקובל בכבוד אצל הלומדים. ואני תפלה לד' שיזמין לי פרנסתי ופרנסת בני ביתי בריווח וכבוד, ואזכה ליישב בד' אמות של הלכה, שזהו כל מגמת חפצי, כי עד שנות המלחמה עזרני ד' להסתופף בצל התורה. כי בימי חורפי למדתי בישיבות הגדולות ויצקתי מים על ידי גדולי הדור העבר. ובימי אברכות עמדתי בכולל קאוונא, והגאון רשכבה"ג מרן ר' יצחק אלחנן זצ"ל סמך ידיו עלי. ואחרי זה שמשת ברבנות בעיר שאט שנים אחדות. ועשר שנים עד פרוץ המלחמה הייתי משגיח ומנהלת בישיבה הקדושה דוולאזין, עד שלרגלי המלחמה שנתקרבה לשם הוכרחתי יחד עם כל בני הישיבה והמנהלים, יבדלו לחיים טובים, הגאון מרן ר' רפאל שפירא זצ"ל, אב"ד ור"מ דוולוזין ובניו הרבנים הגאונים שליט"א לצאת משם בגולה. וכעבור המלחמה, והפרעות החלו ברוסיא, נמלטתי עם בני ביתי יחיו לליטא. ומפני עמל וטרדת הזמן להחיות נפשי ונפשות בני ביתי לא הייתה לי האפשרות וביכולת לעסוק בתורה כחפצי.
ומקווה אני לד' שיעזרני להבא לעסוק בתורה מתוך הרווחה, ודבר ד' לא ימוש מפי ומפי זרעי לעולמים. ונזכה כולנו לאור חיי הנצח וליישב בבית ד' לאורך ימים. ויחד עם כל ישראל נזכה לראות בהקמת קרן ישראל וקרן התורה ולגאולה שלמה בקרוב. אמן כן יהי רצון. המחבר.

הרב הוציא לאור בשנת תרצ"ג (1933) מפתח לשאלות איסור והיתר בשו"ע יורה דעה. הוא עסק רבות בסדור דברי הגר"א על הש"ס, וליקוטיו יצאו לאור בספרי "חידושי וביאורי רבינו הגר"א על מסכתות" בשנת ת"ש (1940). ספרים יצאו לאור גם במהדרות מאוחרות יותר לאחר עשרות שנים.

הרב והרבנית דרושקוביץ עסקו רבות בגמילות חסד עם תלמידי הישיבה וביתם היה פתוח לרווחה. הם תכננו לעלות לארץ ישראל והספיקו לסדר סרטיפיקטים. מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה נסע הרב לאנגליה, לבית חתנו הרב נפתלי שקאויצקי, אב"ד של גייטסהעד, משם חזר לליטא, שם נרצח באכזריות על ידי הליטאים בעת הפוגרום שערכו ביהודי קובנה. עוד נרצחו בשואה, הרבנית הענה לאה, וכן בתם וחתנם הרב ראובן קרישנסקי, שנספו בגיטו קובנה בערב שבת שובה תש"ב (1941), ובניהם, הרב יחיאל דרושקוביץ והרב חיים שרגא דרושקוביץ, שניספו עם משפחותיהם בקלם. הי"ד.

מקורות: הקדמות ספרי הרב הי"ד, אתר תולדות מיכאל, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 656

בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! / הרב ד"ר מרדכי בורר הי"ד

תמונת הרב מרדכי בורר הי"ד

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

"ושמרתם את בריתי". ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה' עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב"ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז"ל [שמו"ר לו,ג] "נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך"). ולא את אבותינו בלבד כרת ה' את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה' את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל", מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!". על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה' והכשירים לשמע בקול ה'! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה' אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה' בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה' ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה' ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה' וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה', אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה" "והיה מחנך קדוש!" משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה', על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה' ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: "האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה' את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה' ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה' את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה' עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית' ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה' ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

"ממלכת כהנים וגוי קדוש" רצה ה' לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה' גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי "כהן" נאור באור ה' והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה', וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה': ולא "גוי", אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה'. כי אם "גוי קדוש", שיהיה קדוש בכל רמ"ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה' יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה' את ישראל ל"זרע-אל" ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש"!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה', המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה' אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה' כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה' על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה' הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר "כה תאמר לבית יעקב", ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס"ט,  עמ' קי-קיז, באדיבות מכון "זכרון מרדכי")


רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ"ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה"שרידי אש" בבית המדרש לרבנים בברלין ע"ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח"כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי"ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון "יבנה" לבנות. בשנת תרפ"ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד"ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ"ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב"אגודת ישראל" בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב"ליל הבדולח" נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח' בטבת תרצ"ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את "מכון זכרון מרדכי" העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס"ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של "יד ושם"  את הספר "למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר". תולדותיו וזכרונותיו ממסעו לארץ ישראל בשנת תרצ"ב 1932 יצאו לאור בספר "התקווה על הגבול" (תשע"ו, תש"פ).

(ירושתנו, שם, עמ' קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע"י Sgbmzm).

מספר הצפיות במאמר: 260

דרשה לשבועות, חלק 3: נזקי הריקודים המעורבים והצעה ליסוד אגודת נשים לקריאת ספרות איכותית / הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד

התאגדות

המקונן צווח שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו (איכה ה,טו) ובעוונותינו הרבים עלינו לקונן הקינה הזאת, כי מאז ומקדם היה לאב ואם שמחה וששון בעת נישואי בניהם, אבל עתה אם אחד משיא בת או בן נשמע מן אביהם ואמם רק דברים כאלה: באמת אין אני נהנה כלל מהשידוך, רק מה אוכל לעשות, כי הם יאמרו אם לא אעשה נשואין אז יאבדו את עצמם לדעת. לזאת אין ברצונם לעשות נשואין ברוב עם רק בהצנע ובצמצום מנין ונוסע לפעמים לעיר אחרת שבוש מזה לעשות נשואין בעיר שדר בו עתה ונוסע למקום שאין מכירים.

שבת משוש לבנו! נהפך לאבל מחולנו! כי עיקר הנשואין שהאב והאם עושה הוא משום שביניהם לא יאבדו את עצמם לדעת, שלא יהיה אבל, וכל המחול הוא שלא יהיה אבל, וזהו נהפך לאבל מחולנו.

שבת משוש לבנו, כל הרקודים עתה נהפך לאבל כי המחולות ורקודים בחורים ובתולות, אנשים ונשים, אשד ריקוד כזה גרוע מאד מאד. ומה הוא הסוף מן רקודים כאלה אחד הורג את חבירו, האשה את בעלה, האיש את אשתו, כל הטראגעדיעס הנוראים הנודעים הוא הריקודים מן אנשים ונשים. אין אנו מוחים בהאשה ללמוד את עצמה לרקוד, אך ורק שיהיה ריקוד על פי התורה בלא תערובות, רק הריקוד יהיה מן מין אחד ולא בכלאים אנשים ונשים. המחולות והרקודים של האמהות, כגון מרים הנביאה, ריקוד כשר, ולא בכלאים, ואם אותם חנן אלקים שהיא מסוגלת לרקוד, אבל רק שיהיה הריקוד על פי התורה במין אחד, אבל לא כרקודים בתערובות אנשים ונשים, הנהוג עתה, שהם רוקדים, הוא גרוע מאד מאד באין שיעור וערך, וזהו סם המות להגשם והרוח:

לזאת כאשר הצעתי כל גורל שלכם המר והנמהר מן בקורת ספרות הפסולה, הנני קורא לכם אחיות יקרות התאגדו כולם כאחד באגודה אחת בנות ישראל החרדות, ואני מצדי אשתדל עבורכם ספרים היסטריה חרדות טהורים מכל שמץ, ויהיה לכם מקום שתוכלו לאסף בכל יום איזהו שעות, ושמה יקראו בספרים כגון הד"ר הירש וד"ר לעמאן וכדומה, כי לא חסר לנו ברוך ה' כותבי היסטריה וספרות חרדית. ובזה תהיה בקי בכל היסטריה הישראלית מתחילה ועד סוף, וגם תהיו נאמנים לד' ולתורתו ולעמו וארצו,  וגם חס וחלילה לא יתערב בעת האספה איש, רק עבורכם לבד יהיה האספה. ותשתדלו להוסיף חברות ועל ידי זה לאט לאט גם העלמות שדבר ד' רחק מהם, ברוב הימים שיראו אשר באמת אגודה זו נושא פירות ומקבלים עונג מן החיים, אז גם מהם יפרד אחד אחד ויכנסו בתוך אגודתכם ומלאה כל הארץ דעה את ד':

 

(עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 124

דרשה לשבועות, חלק 1: כל קיום התורה תלוי באשה ובחינוך שנותנת לדור הצעיר / הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד

דרשה לשבועות

דרוש א' שאמרתי ביום ראשון דחג השבועות שנת תרפ"ו לפני כל קהל ועדה בבית הכנסת דפה קהילת קראסנאשילץ, על דבר חינוך הבנות.

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט,ג).
כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים (מכילתא שם).

וצריך ביאור למה לא אמר ד' מתחילה להאנשים, ואחר כך לנשים, רק אמר מתחילה להנשים ואחר כך להאנשים?

הורה בזה כי כל קיום התורה תלוי רק בהאשה, אם האשה ברצונה לקבל את התורה. ואם האשה מקבלת התורה יהיה קיום להתורה, אבל אם אין האשה מקבלת התורה לא יועיל במה שהאנשים יקבלו את התורה. כי קבלת התורה האיש בלא אשה לא יהיה קיום התורה לעד. והטעם כי האשה היא עקרת הבית. האשה מגדלת ומחנכת את הילדים מקטנותם, ואם האשה אין רוצית לקבל את התורה, ממילא גם ילדי המגדלת לא יהיו שומרי תורה ומצוה בלי שום ספק. ויסוד כל אומה הוא בחינוך הצעיר. והנה גורל כל עם וגורל דתו תלוי אך ורק על חינוך בניו, על חינוך הדור הצעיר אשר הוא עתיד ליקח את מקומו.

המביט בעין פקוחה על חיי העמים, עליתם וירידתם, הוא רואה לפניו חזיונות שבמשך עת קצרה עולה איזה עם מעלה מעלה, באושר פנימי בחכמה ודעת, ובמשך עת קצרה כמו לפתע פתאום הוא יורד מטה מטה. והסבה לזה שהכל תלוי בה, איך השגיחו הדורות הקודמים על חינוך דוד יבוא. אם השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא ימלא תפקידו בחיי עמו ודתו כראוי וישתדל לאושר העם ולהצלחתו. אך אם הדורות הקודמים לא השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא יהרוס כל פרי העמל של הדורות הקודמים, והעם יחל לרדת מטה מטה.

לכן אצל אומה הישראלית, החינוך הוא יסוד מוסד להעם בכלל, אשר עליו נבנה קיום התורה, כי מבלעדי החינוך הטוב, הוא כבונה ארמון על אדמת חול ולא העמיק לבנות יסודו, אשר רוח קל יהפכנו על פניו ולא יהיה עוד זכר ממנו. כי חיות האומה הישראלית הוא רק תלוי בחינוך הבנים. אם חינוך הדור הצעיר נתחנך על דגל התורה ומסורה, אז נהיה בטוחים כי הדור הבא יהיה שומרי תורה ומצוה. אך אם חס וחלילה הדור הבא נתחנך ברוח חדש, הרחק מדרך התורה, אז קיום האומה הישראלית, שקיומה היא התורה, יורד אחורנית. כמו שאמרו רבותינו ז"ל בירושלמי פרק עשירי דסנהדרין, אמר אחז, אם אין גדים אין תישים, אם אין תישים אין צאן. כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש. עיין שם. אחז הבין היטב כי לחתור במחתרת להתגנב בכרם ד' לחבול אותו הוא רק באופן אם הדור הצעיר יסורו מדרך התורה בעודם קטנים, אז בטח כאשר יגדלו הנערים יהיו כקוצים בכרם ד', ולאט לאט ירד מצב הרוח של העם מטה מטה. לזה אמר, אם אין קטנים אין גדולים כו', כי העיקר קיום התורה תלוי רק בקטנים.

וכן הבין המן הרשע כאמרם ז"ל במדרש אסתר בשעה שנחתמו האגרת ונתנו ביד המן כו' פגע במרדכי, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם כו', שאל לאחד מהם פסוק לי פסיקיך כו', כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח בשמחה גדולה. אמר לו המן מה הוא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקת הללו כו', מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. עיין שם. וצריך בירור מה איכפת ליה לאותו רשע בחיי אלו התינוקת. אך זהו שאמרנו כי הרשע המן היה מחפש איך לכלות העם הישראלי ברוח, ואז יהיה יכול לכלותם גם בגשם. וזאת ידע המן הרשע כי בעוד אשר עם ישראל יהיו דבוקים בו יתברך שמו לא ישלוט בהם שום אומה ולשון בעולם. לזאת עשו משתה להחטיא את הדור הצעיר שיעשו כרצונם, ועשו על המשתה כאשר לבבם חפץ ואז היה בטוח כי אם דור הצעיר עזבו את ד', ממילא לא יהיה קיום להתורה. ועל ידי זה יהיה לו שליטה בהעם הישראלי בגוף. אך מרדכי כאשר הבין הכל עשה בצדקתו חדרים ויסד בכל עיר ועיר מלמדים שילמדו בתנוקות של בית רבן, ובכח של התנוקות של בית רבן שעוד לא טעמו טעם חטא יתקיים האומה הישראלית. כי כאשר יתחנכו עתה ברוח התורה והמסורה ואז כשיתגדלו יהיו בנים נאמנים לד' ולתורתו. וזהו שהראה מרדכי הצדיק להמן הרשע את הבנים הקטנים, כי בכחם ינצח המלחמה עמו, כי הם יהיו עבדים נאמנים לד'. אם כי הנערים הגדולים אבדו האמונה הישראלית ברוחם, אך הם שמחים בהילדים הקטנים תנוקות של בית רבן, והם יהיו כלי זיין לנצח המלחמה. כי בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו. לזה כעס שלא היה יודע מן כלי זיין של מרדכי הצדיק, ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. היינו, שגם הכלי זיין של מרדכי יכלה כרגע על ידי שיבטל את החדרים והמלמדים וכל מי שיעסוק בתורה ידקור בחרב, לזה יהיה בכח לנצח את האומה הישראלית.

הכלל, כי עיקר קיום הרוח הישראלי תלוי בחינוך הדור הצעיר. והנה האשה היא עקרת הבית, ואם היא שומרת תורה ומצוה אז גם הבנים הנולדים מחנכה ברוח הטהור ובדרך התורה והמסורה. מה שאין כן אם היא, העקרת הבית, אינה מתנהגת על פי התורה וכל דבר מצוה לבוז הוא בעיניה וכל דבר קדוש דורסת ברגליה, ממילא הבנים הנולדים מחנכה ומגדלה בדרך הרע זה והם בנים מחבלים כרם ד' וכקוצים בהעם הישראלי. ועל ידי בנים כאלו יורד מצב הרוח מטה מטה.

לזה בשעת מתן תורה אמר ד' אל משה מתחילה תדבר עם הנשים אם הם יקבלו התורה, אם הם יתרצו לקבל עליהם עול מצוה, ואז אם יסכימו על זה, תוכל לדבר אחר כך עם האנשים. כי אז תהיה בטוח שיהיה קיום להיהדות לעד. אבל אם הנשים לא יסכימו לקבל עליהם עול מצוה, אין לך לדבר עם האנשים, מפני שעיקר קיום היהדות הוא רק בהעקרת הבית:

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א)

הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד נולד בסביבות שנת תר"ס (1900) לאביו הרב מיכאל משה יהודה מלודז בן הרב הגאון המפורסם רבי חיים יעקב נפתלי וויערשובר זצ"ל. הרב יצחק יוסף זילברברג היה רב ואב"ד של פיענטשנאוו (פינטשנוב), וואסאווי (וונסוב) וקראסנאשילץ.

נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ"ל אב"ד דוואהרש ואוסטרוב, מחבר הספרים כלי חמדה, חמדת ישראל, שאלו שלום ירושלים ועוד.

בשנת תרפ"ב (1922) נפטר בנו בכורו הילד אברהם בנימין אלעזר ע"ה.

בשנת תר"ץ (1930) נשלח הרב זילברברג מטעם הקהילה לארצות הברית כדי לאסוף כספים להקמת חברת גמילות חסדים. בעקבות הצלחת שליחותו נוסדה בקראסנאשילץ חברת גמילות חסדים בשם "חברת משה יוסף".

בצעירותו הוציא לאור את ספרו "ויען יוסף" (תרע"ז), ואחר כך את ספריו עצי זית, עצי זית חלק שני, ועצי זית – קונטרס אורות מאופל (תרפ"ג-תרפ"ט) ושו"ת עלהו רענן (תרצ"ו). בפתיחת הספר עלהו רענן, מובאים גם חידושי בנו, הרב ישכר ישראל מרדכי.

כמו כן כתב את הספרים שנשארו בכתב יד (וחבל על דאבדין): יד יוסף על הרמב"ם, עדות ביהוסף על ד' פרשיות ומועדים, חנוכה ופורים, עצי יוסף על כל התורה, זכרון יצחק על סוגיות הש"ס, עלהו רענן חלק ב, זכרון יוסף – הגהות וחדושים על שו"ת תרומת הדשן, יד יצחק על יורה דעה, שיח יצחק על אורח חיים.

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נשא הרב ישעיה גליקזאהן, נכדו של הגר"ח הלוי מבריסק, את בתו של הרב יצחק יוסף הי"ד.

הרב נספה בשואה בנאשלסק (פלך פולטוסק, פולין) בתש"ב (1942).

מקורות: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, הקדמות ספרי הרב ועוד.

הערה: לעיון בשיטת המהר"ל להקדמת האמירה לנשים לפני ההגדה לגברים – ראה תפארת ישראל פרק כח.

מספר הצפיות במאמר: 170