התמדת זכרון בית המקדש וירושלים בכל ימי גלותינו, מעידה על כך שיש עוד תקוה לאחריתנו / הרב עמרם וייסמנדל הי"ד

* בשעת תפלת שחרית שבת קודש ויגש, נפל במחשבתי "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" וכו'.

עיקר קיום שבתות שכך צריכים להיות הוא בזמן שישראל על אדמתם ומקדש על מכונו שיכולים "לעשות" את השבת בפועל בקורבנות היום, או על כל פנים בשנים כתיקונם שיש לנו מקדשי מעט שבו נכנסים להתפלל ומרגישים טעם שבת, ואין אנו מוכרחים חס ושלום על ידי גזירות לבטל מנוחת שבת, ואז הם השבתות "ברית עולם".

אבל בזמן כזה בעוונותינו הרבים שבני ישראל רחמנא ליצלן הם דחופים וגולים ומפוזרים בין העמים, ובעוונותינו הרבים כמה וכמה צריכים בעל כורחם לחלל השבתות, אבל מכל מקום השבת קבוע וקיימא, וגם בעניין ובמצב הזה השבת הוא ביני ובין בני ישראל "אות" (רושם למה שהיה בתחילה), אף שצריך בעל כורחו רחמנא ליצלן לחלל שבת, הדבר מועט שעושה לשבת כמו למשל אם עושה מלאכה הוא נזהר שלא יהיה איסור דאורייתא, או על כל פנים למעט באיסור, כמו שיש ספר מיוחד שכתב לאנשי הצבא הגאון בעל חפץ חיים הנקרא 'מחנה ישראל', שם יש על כל מלאכה מל"ט מלאכות איך יוכל ליזהר בהם למעט איסורו. או איזה אות קטן שעושה באכילה ומלבוש לשם שבת, אם אי אפשר בעניין אחר ה' יתברך רואה ללבב ואונס רחמנא פטריה ומחשבה טובה נחשבת כאילו עשה בפועל.

וזה הוא "אות היא לעולם", שהאות נשאר בכל זמן, אף בזמנים מרים כאלה. אבל אחר כך אנו מתפללים לה' יתברך אף שגם באופן כזה הוא שבת, רק אנו רוצים בפועל "לעשות את השבת" בכל פרטיה בעונג כו', כי אם אין ישראל מקיימים את השבת (מחמת הגזירות שיש עליהם) מי יקיים אותה, שמא העכו"ם (שהם יושבים שלוים ושקטים), הלא לא נתת להם הזכות שיהיו יכולים לקיים את השבת, רק לנו נתת כדי לקיים אותה כתיקונה. ועל כן אמר "ולא נתת ה' אלקינו וכו' לגויי הארצות כי לישראל עמך נתתו", (ואנו מבקשים "קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך" וכו') לקיים אותה ככתוב בתורתך, על כן ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים וכו' כדי לקיים השבת כתיקונה במקום המקדש, ושם נקריב לפניך קרבנות חובותינו במהרה בימינו אמן.

* מחברי שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א, באמת לא היה נס ביום א' אבל קבעו אף על פי כן ח' ימים, כדי להודיע שגם מה שהוא דרך הטבע ולפי הנראה אינו נס, גם כן הוא השגחה ונס, ועל זה קבעו גם ח' ימים חנוכה, ועל כן נקרא 'זאת חנוכה', דזה רצה לנו להורות חנוכה לידע כי הדרך הטבע הוא בהשגחה.

ובזה הדרך אמר גם כן כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א הכוונה בתפלת על הנסים וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול ועל כולם יתברך וגו', דקבעו ח' ימים כדי ללמוד מזה להודות ולהלל לשמך הגדול על כולם.

* בסליחות בפזמון י' טבת – ארכו ימי אבלי ועוד לבי נאנח, שובה אל לאהלי מקומך אל תנח. ואמר לי חברי כי עלה בדעתו זה הרעיון כי העכו"ם מונין את ישראל ואומרים שה' יתברך עזב את ישראל ולא ישיבו עוד לארצם ולבית המקדש. אבל אם רואים שבכל המשך ימי הגלות עוד לא נשכח מאתנו בית המקדש וירושלים, הרי זה סימן שיש עוד תקוה לאחריתנו, כי גזירה הוא על המת שישתכח מן הלב. וזה כוונת הפייטן, 'ארכו ימי אבלי' ואף על פי כן 'לבי נאנח', זה סימן שיש 'שובה אל לאהלי מקומך אל תנח', שלא החלפת ישראל חס ושלום באומה אחרת או ירושלים בעיר אחרת – ונכון הוא.

* כ"ק אדמו"ר שליט"א רגיל לומר כי הקב"ה מראה ניסים, כדי לעורר את האדם שידע שגם דרך הטבע הוא נס נסתר, והכל בהשגחה. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". וכמאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו. אבל דוד המלך עליו השלום התפלל לה' כי יראה לנו נסים גלויים לא נסים נסתרים. ואמר "אנא ה' כי אני עבדך" וגו' "פתחת למוסרי", מה שישועתך ונסים שלך אסורים בעבותות הטבע ומכוסים מעיני הבריות. ונדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו, נגד כל ישראל תגלה ותראה מלכותו עלינו בריש גלי.

אמנם אמר אף שאנו אין אנו מכירים בנסים נסתרים שלנו, אמנם הגויים הרשעים אשר בכל יום ויום מתייעצים בעצות ותחבולות לכלותינו, הם יודעים כי הקב"ה עושים עמנו נסים כדין שה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים יודעים כי גם למעלה מן הטבע הוא, שאין ביכולתם לעשות כליה עם אותו השה החולה והחלש, אף שהשה בעצמו אינו רואה את הזאבים, ואינו מכיר בניסו. וזה שאמר "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים", אתם הגויים עליכם לשבח ולראות את הנסים הגלויים של הקב"ה "כי גבר עלינו חסדו", ואינו מניח אתכם שבעים זאבים טורפים לעשות כליה בשה הנדח. ואף שלנו בני ישראל הנס הזה נסתר הוא, אבל להגויים הרשעים נגלה הוא, ועליהם היה להכיר בנס נגלה הזה.

הנה האיש הזה אשר אני מתחבא עמו מראה לי חיבור מן כומר, בישאף אחד רשע בזמנינו זה, ושכותב שם כי כל הרעות הבאות על ישראל הוא בשביל שאנו מחזיקים באמונתנו הקדושה, ואין אנו מקבלים את אמונתם הכוזבת. מה גדול היה הטעות לקוות מן הכומרין ישועה ועזר, הם המה נותני העצה, והם המה ההורגים והרוצחים, ואחר כך באים במסווה החנופה והניקיון לומר שהרציחה אירעה בשביל שאין אנו כמותם.

וכשאמרתי היום תהלים נפל בדעתי כי הוא כמעט הפשט הפשוט בדברי דוד המלך עליו השלום, "עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו", והם המדכאים והמענים והרוצחים, אומרים אחר כך להמדוכאים והנרצחים מהם "לא יראה י-ה ולא יבין א-להי יעקב", היינו טעמא שאתם נרצחים משום ש"לא יראה י-ה", שהסיר השגחתו מאתכם. ואמר המשורר, אבל האמת, "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה". יש כאן תכלית להיסורין, וה' יודע תכליתם, אבל לא כמו שחושבים הרשעים הארורים, אלא "כי לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב", גם בעת צרה כזאת.

ועל כן צריך להודות לה' ולתן לו שבח והודיה גם בעת צרה והסתרת פנים כזו, ובמהרה יבוא הזמן אשר ה' יתברך יקדש שמו הגדול על ידי משיח צדקנו ובקיום כל הנבואות הקדושות, ואז נראה אל כל הצרה הזאת כאדם המסתכל על חלום אשר חלם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה", כמו שכתב לעיל "הללו את ה' כל גוים כי גבר עלינו חסדו", ונראה למפרע ונבין שהיה צורך באלו היסורים והקב"ה ברחמיו יקרא את שמו הגדול במהרה עלינו על ידי נסים גלויים.

(קונטרס חיי עמרם)


הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד מנייטרא, היה בנו של השו"ב הרב יוסף ואחיו של הרב חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל ראש הישיבה מנייטרא במאונט קיסקא. בהיותו במחבוא במרתף בימי השואה, בחורף תש"ה, כתב מידי יום ביומנו חידושי תורה בהלכה ובאגדה. מתוך קונטרס זה ניכר "איך קדושים הללו עסקו בתורה בקדושה גם בשעת השמד הנורא רחמנא ליצלן, כשנתקיים במלואו הפסוק מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובמצבים כאלה עסקו בתורה בהתמדה, ולא עוד אלא גם בזמן כזה חידשו חידושים בתורה הקדושה".

בתוך היומן ציין את היום בו שהה במחבוא שלשה חודשים: "חזרתי היום על ח"י פרקים משניות ולמדתי את פרק שלישי ממסכת חגיגה, ובזה סיימתי ברוך ה' סדר מועד משניות. מיום שבאתי לכאן בכ"ב אלול תש"ד, והיום כ"א כסליו תש"ה הרי זה ג' חדשים. ב' פרקים הראשונים של פסחים לא למדתי לפי שחסרים במשניות שלי".

לאחר שהצוררים מצאו את מקום מחבואו, גורש הרב עמרם "והגלוהו עם הגולים ונהרג באמצע הדרך ביום י"ב אייר תש"ה לפ"ק" (25.04.1945). הבית בו הסתתר נהרס במלחמה, וכתביו של הרב עמרם נמצאו בשלימות בזוית המרתף ההרוס. לקט חידושי אגדה מכתבים אלו יצאו לאור בקונטרס 'חיי עמרם', המחובר לספרו של אחיו, 'לחם חמודות' (ניו יורק, תשס"ב). חלק מחידושים אלו מובאים בשמו של הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד ור"מ קהילת טירנו-נייטרא ויצאו לאור גם בתוך ההגדה של פסח "נאות דשא" בשנת תשכ"ג.

אשתו, הרבנית שינדל לאה בת הרב משה פישר מאלטנדורף נהרגה עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ה (1944), יחד עם בתם הרבנית אסתר ייטל שטרן ובעלה הרב גרשון משה שטרן וילדיהם מרים ויוסף דוד.

ייחד עם הרב עמרם ווייסמנדל הי"ד שהה במחבוא ר' דב הניג, המוזכר מספר רבות ביומנו של הרב עמרם. עדות של ר' בנימין זאב הלוי על ר' דב הניג על תקופת המחבוא ועל היומן שנמסר למשפחת ווייסמנדל הועלתה לאתר משפחת הוניג.

מספר הצפיות במאמר: 21

השבת מקודשת בכל מקום לפי מקומו ושעתו / הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד

חתימת כתב יד קודשו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד

ולא אמנע מלכתוב כאן מה שלעניות דעתי בדברי המדרש רבה על מקרא בראשית א' "ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". ואמרו חכמינו ז"ל במדרש "לאותות", אלו השבתות, "ולמועדים", אלו הימים טובים וכו'.

ותמהו המפרשים מה הוא משמעותיה ד"לאותות" על ענין השבתות, כי בשלמא המועדים שפיר תלויים בעניין הלוך החמה ע"י שהם נקבעים לימי החודש ומצוות הבי"ד לקדש על פי הראיה בעת שנראית חידוש הלבנה, אשר הילוכה מקושר עם הלוך החמה כידוע, ושפיר אמר עליהם שיהיו לתיקון המועדים, מה שאין כן בשבת דקבוע וקיימא בלאו הכי, מאי נפקא מינא בהילוך החמה.

ונראה לעניות דעתי לתרץ דבאמת יש לנו לחקור כפי הידוע שיש מקומות בעולם העומדים ברקיע השמים תחת קוטב שלנגדנו ממש, ובשעה שאצלנו לילה ואין החמה נראית לנו, אז ממש שם היא מאירה לאור יומם. וכן להיפך הארת הלבנה. ומעתה כיון שהשבת הוא אות לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, אם כן נחזי אנן ונחקורה ונדע באיזה החלק מקוטב הרקיע הייתה החמה עומדת בהתחלת השבת בראשית, אם תחת הקוטב הזה שאנו בו או תחת הקוטב שנגדנו, אשר שם הוא לילה בעת שאצלנו הוא יום. ולפי זה תהיה מבוכה גדולה מתי הוא מתחיל יום השבת של שבת בראשית, אם בשעה שאצלנו לילה או בשעה שאצלנו יום ובקוטב שלנגדנו הוא לילה. והנה על אותה שבת של שבת בראשית ממש, מסתברא טובא שהיה כפי הלוך החמה בארץ ישראל, כיוון דעיקר הבריאה היה בשביל ארץ ישראל, ושמה הוא אבן השתיה שממנה הושתת העולם. ואולם עדיין יש ספק לבני חוץ לארץ הדרים מפוזרים בארבע כנפות הארץ, ובשעה שאצלנו לילה לאחינו בני ישראל היושבים במרכז וקוטב שלנגדנו, הוא להם אור יומם. ויש ספק מתי יקיימו השבת. וצריך לומר על כורחך דאנו אין לנו אלא מה שהנחילו לנו אבותינו בתורה הניתנה לנו על פי ה' ביד משה, דהשבת מקודש בכל מקום לפי מקומו ושעתו, ושפיר אם כן תלה הכתוב את יום השבת בהלוך החמה ולבנה, "והיו לאותות" לקדש בכל מקום כפי הילוכם. ודוק כי הוא חקירה נפלאה בעזרת ה'. ושוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע"ו שעורר בזה.

ויש עוד לחקור בזה בעניין שהלוך החמה והלבנה והשתנות לילה ויום כפי מקום כדור הארץ התחיל דווקא בעת תליית המאורות ביום ד' ומתחלה אפשר היו יום ולילה שווים בפעם אחת בכל העולם. עוד יש לחקור על פי מאמרם דאותו יום שנברא בו אדם הראשון היה של ל"ו שעות ואין להאריך בזה, כי אין זה מגמת חבורינו להאריך בחקירות כאלו והגיון אשר אין לדבר עם כל איש בתעלומות ועמקי דברים כאלו.

ואולם נראה לעניות דעתי לומר כי השבת אשר הקב"ה שובת בו כביכול הוא על כורחך לשעות השוות בכל פעם אחר כלות ששת ימי המעשה כמו שהיה בתחילת הבריאה. ואפשר דגם בזה יש לומר דהווי כמו השבתות שבארץ ישראל, ועל כל פנים לדברינו יבואר היטב מאמר רבי שמעון שהביא ברש"י על פסוק ד"ויכל אלקים ביום השביעי", ביום השביעי ממש, ומכוון, ודוק בזה.

והנה דודינו הגאון הקדוש מו"ה הלל ליכטענשטיין זצוק"ל אב"ד דקאלאמעא יצ"ו כתב במקרי דרדקי פרשת בראשית לפרש דברי המדרש הנ"ל, והעלה דעל כורחך כשאין הלוך כוכבים ומזלות, אין שבת נוהג. ולכן ביהושע במלחמות יריחו שהייתה שמש בגבעת דום, אף על פי שידעו בברור דזמו לילה הוא, מכל מקום כיון שהחמה עמדה אין שבת נוהג. ולפי זה שפיר תלוי קדושת שבת בהלוך החמה. עד כאן תורף דבריו.

ופירשתי בזה לפי עניות דעתי, ומתחלה נקדים דברי הספרים על פסוק "ויכלו השמים" דעל כורחך מימות עולם היו שומרי שבת בעולם, ועל ידי זה יש קיום להעולם. ויעיין באורח חיים שם. ובזמן נח הוא היה המקיים העולם בשמירת שבת. יעויין שם. ועל פי זה שוב יש לומר דעד שהיה נח מקיים השבת היה נקרא "צדיק תמים", כי נעשה על ידי זה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מה שאין כן בימי המבול, דיש דעה שלא שמשו אז הכוכבים ומזלות אף לא למעלה משטח העננים, ויעויין במדרש ורש"י פרשת נח בקרא ד"יום ולילה קיץ וחורף לא ישבותו". יעויין שם. וממילא כיון דלא שמשו הכוכבים ומזלות, לא היה נח משמר אז שבת, ולכן לא נקרא שוב "צדיק תמים". ומדויק לפי זה מקרא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", רצה לומר כל עוד שדורותיו היו גם כן חיים וקיימים ולא היה עדיין המבול, מאז שמר שבת גם כן. מה שאין כן להלן הוא אומר "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", רצה לומר בדור המבול, שלא היה יכול לקיים השבת, ועל כן לא נקרא שוב רק "צדיק", כי היה חסר ממנו מצות שמירת שבת. ודוק.

ונראה לעניות דעתי דלעניין קריאת שמע ותפלה יש גם כן לומר דכל עוד שאין הכוכבים ומזלות משמשים כלל ועמידתן נראה במקום אחד, נידון כיום או לילה כפי העת והזמן שעמד בו. וכן אף על גב שהיה מהראוי להיות לילה או יום כפי סדר הראיה, מכל מקום נידון הכל כפי הלוך הכוכבים ומזלות הנראה לנו. ויעיין היטב באגדת "ויזרח לו השמש" מסכת חולין צ"א ע"ב, יעויין שם. וכן נראה לעניות דעתי דהוא הדין לעניין קרבנות דהוי כן, דהכל תלוי ביום ולילה הנראה לנו. ובהאריך היום על פי נס נידון כיום, וכן להיפוך בלילה. ודין הקרבת האמורין ונותר, הכל תלוי בזה. ונפקא מינא לפי זה טובא בלאו הכי בעניין הילוך כוכבים ומזלות לקרבנות של שבת, וכן לעניין דאין אברים ופדרים של חול קרבים בשבת. וקל להבין.

(שמן המאור, ברכות, סוף סימן י"ב)


הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד, רבה של לכניץ והגלילות (סאס לאקאנצא, טראנסילוואניה, רומניה) בן הרב ברוך בנדט הי"ד, אב"ד קראסנא והגלילות, בן הרב יעקב קאפל ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן, וואשארהעל וראדאוויטץ במדינת בוקובינה. אחי סבו היה הגאון הצדיק רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמייא. עשרים וששה דורות ממנו ולמעלה, זה אחר זה, ישבו על כסא ההוראה.

הוא נולד בשנת 1878 לערך, והיה צדיק, למדן וגאון עצום בש"ס ובפוסקים, בקי וחריף, מגדולי רבני מדינתו. מילדתו וכל ימיו שקד בהתמדה עצומה על התורה, ולמד מתוך הדחק. היה תלמידו של אביו וכשהיה בן שנים עשרה שנים החל את לימודיו בישיבת רבי חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגט בעל "קדושת יום טוב". בגיל שש עשרה נסמך להורות ולדין מאת הגאון המפורסם רבי אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשאווא בעל "יד יצחק" ומאת הגאון הרב מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטערדאם ונאסויד. בהיותו בן שמונה עשרה התחתן עם מרת הציל הי"ד, בת דודו הגאון רבי יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו-דודו, המשיך ללמוד בהתמדה ושימש כדומ"ץ בקהילה.  בשנת תרס"ו (1906) לערך נבחר לכהן לרבה של לכניץ והגלילות. שם הקדיש ימיו לתורה, ירד לעומק הדין לאמיתו, נשא דרשות חוצבי להבות ועמד בראשות ישיבה בה למדו קומץ בחורים. 

חיבר חידושי תורה רבים ובהם חיבורים שלמים. כמעט כל חיבוריו אבדו בשואה, ובכללם רוב חיבורו על ספר הרוקח, וחבל על דאבדין. ספרו "שמן המאור", הכולל תשובות להלכה למעשה וחידושים בסוגיות הש"ס, יצא לאור בהוצאת בנו הרב אליהו דוד ליכטנשטיין בשנת תש"כ (1960).

נספה באושוויץ בי"ג בסיון תש"ד (1944). כן נספו הרבנית הציל, ובניהם הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל, הרב יוסף שמואל אב"ד סילאג'צ'ה, יצחק ישראל ויעקב משה ובתם מרת רחל חיה אשת משה שמואל בריסק. הי"ד.

שרדו הרב אליהו דוד ב"ר שמעון ליכטנשטיין, ואחיו של הרב שמעון, הרב הלל ליכטנשטיין, אב"ד ור"מ קראסנא מחבר ספר "כונת הלב", שו"ת "כונת הלב", "חותמי ברכה" על שו"ת חתם סופר וספר "רני עקרה" על תקנת עגונות.

מספר הצפיות במאמר: 112

ביאור מאמר חז"ל "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" / הרב יצחק בורשטין הי"ד

תמונת הרב יצחק בורשטין הי"ד

הנה ידוע דברי המכילתא וכן הוא בגמרא שבועות, 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע', ואינו מובן לכאורה הכוונה מזה שנאמרו בדיבור אחד.

הנה בפשטות יש לבאר בעזרת ה' על פי המבואר שם בשבועות כ' דנשים חייבות בקידוש היום מהתורה משום דכתיב 'זכור ושמור', כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשים כיוון דחייבין בשמירה דשבת, דהיינו לא תעשה דמלאכה, חייבין גם כן בזכירה, דהיינו עשה דקידוש היום ועונג שבת וכיבוד שבת, ועל זה כתיב 'לקדשו', דהיינו דהמצווה הוא דכיבוד שבת ועונג שבת יהיה לשם קדושת שבת. ו"שמור" דשבת הווי אזהרה על לא תעשה דמלאכה בשבת, וגם על זה כתיב "לקדשו", דהיינו דשמירה ממלאכה דשבת לא יהא הכוונה רק למנוחה ועונג הגוף, רק "לקדשו" כדי שיהיה יוכל להשיג השגת קדושת יום השבת ולקדשו בקדושת התורה שנתן הקב"ה לישראל ביום השבת. אם כן יכול בפשטות דזה הכוונה ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", דהיינו שנלמוד מזה דשני בחינות אלו, בחינת "זכור" דהווי מצוות עשה דשבת, ובחינת "שמור" דהווי לא תעשה דשבת, הכל באופן אחד שיהיה "לקדשו" לשם קדושת השבת כמבואר.

ועוד יש לבאר הכוונה בהא ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ובזה יש לבאר הא דכתיב בדברות הראשונות גבי "זכור" טעם דשמירת שבת הוא לזכר חידוש העולם ע"י ה' יתברך ובדברות האחרונות גבי "שמור" כתיב שם דטעם שמירת שבת הוא משום זכר ליציאת מצרים. והיינו דלכאורה אינו מובן הא דכתיב בדברות אחרונות "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וכו'  ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' לעשות את יום השבת". ולכאורה איזה שייכות יש לציווי דשבת להא דהוציא ה' יתברך את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל לפי המבואר בפרקי דרבי אליעזר דבאמת הייתה הגזירה של גלות בני ישראל במצרים לארבע מאות ושלשים שנה, כדכתיב בקרא "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים" וכו', ועיין בפירוש רש"י שם שכתב דאם נחשוב מלידת יצחק אין כאן אלא ארבע מאות שנה וחסר עוד שלשים שנה גירות, אלא על כרחך דהחשבון גירות מתחיל תיכף מגזירת ה' יתברך בברית בין הבתרים. עיין שם. וראיתי מכבר בשם בעל או"ת זיכרונו לברכה שכתב דשפיר יש לומר דאין החשבון גירות מתחיל אלא מלידת יצחק ולא היה אלא ארבע מאות שנה, אלא כיוון שישראל עבדו תחת שיעבוד העבודה במצרים משך רד"ו שנה בלא יום מנוחה בשבת קודש כלל, עד שבא משה רבינו בבשורת הגאולה לישראל במצרים ואז ביקש משה רבינו אצל פרעה לתן להם יום מנוחה ונתרצה לזה ובירר משה רבינו את יום השביעי למנוחה, כמבואר במדרש. ובאמת על יום השביעי שנתקדש בקדושת יום השבת מתחילת בריאת העולם לעניין יום שביתה ומנוחה לבני ישראל, בוודאי יום השבת קודש לא הווי בכלל הגזירה של "ועבדום ועינו אותם" וכו', אם כן במשך הרד"ו שנה שהמצרים שיעבדו את בני ישראל גם ביום השביעי שהיה שבת קודש, דלא הווי בכלל הגזירה, היה חלק שביעית של רד"ו שנה, דהיינו שלשים שנה שנוסף על ארבע מאות שנה של שני הגירות מלידת יצחק משום הכי שפיר מבואר בקרא דמושב בני ישראל היה שלשים שנה וארבע מאות שנה. אם כן לפי זה ולפי מה דידוע בשם האר"י ז"ל על הקרא דלא יכלו להתמהמה, דאלו היו ישראל צריכין עוד להתמהמה תחת עבדות מצרים אפילו זמן קטן, אז חלילה לא הייתה להם תקומה. אם כן קדושת יום השבת קודש ביום השביעי שעל ידי זה נגמר אז החשבון של שני הגירות מלידת יצחק ובצירוף של שלשים שנה בעד ימי השבת קודש ששיעבדו בני ישראל במצרים היו עיקר הגורם של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן שפיר מבואר בקרא דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' משם ביד חזקה ובזרוע הנטויה", והיינו כדי למהר הגאולה משום דלא יכלו להתמהמה. אם כן חיוב השביתה דשבת קודש היה עיקר הגורם אז של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן לפי זה שפיר מבואר דלגבי "שמור", דמשמעות הוא לעניין לא תעשה דמלאכה כתיב שם, דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, כיוון דהזכר הוא שעל ידי שלא נחו בשבת קודש במצריים מעבודת פרעה, משום הכי היה מצטרף החשבון בשנים לזמן הראוי לגאולה. אבל לעניין "זכור" בדברות הראשונות דמשמעות הוא על מצוות קידוש היום דשבת, אין זה שייכות ליציאת מצרים, אלא דזהו זכר לקדושת שבת קודש שברכו וקדשו אותו ה' יתברך שנח ביום השביעי כדכתיב שם. ובזה דמבואר לעיל אמרתי לבאר שפיר הא דכתיב כבי "שמור" "כאשר צוך" וכו', והיינו דידוע דרש דחז"ל ד"כאשר צוך" וכו' הוא במרה שנצטוו בני ישראל על שמירת שבת. ובאמת מדוע רק שמירת שבת נצטוו תיכף במרה קודם נתינת התורה. אבל לפי מה דמבואר דעיקר גרם ליציאת מצרים היה משום דבני ישראל צריכין לשבות ביום שבת קודש, לא הווי יום שבת קודש בכלל הגזירה של "ועבדום" כו', אם כן לפי זה שפיר הזהיר ה' יתברך לישראל על שמירת שבת קודש תיכף לאחר יציאת מצרים וקריאת ים סוף במרה, דאם לא כן היה קטרוג על בני ישראל דנגאלו בשביל שנצטרף לחשבון יום שבת קודש, דהוא יום שביתה לישראל, ואחר כך כשיצאו ממצרים אינם שובתים ביום שבת קודש. אם כן מבואר שפיר דדווקא גבי "שמור" בדברות השניות דכתיב שם דיום שבת קודש הוא זכר ליציאת מצרים משום ד"שמור" הוא מורה על שביתה ממלאכה, שפיר כתיב שם "כאשר צוך" וכו', והיינו במרה, דבשביל זכר דיציאת מצרים נצטוו במרה על שביתה ביום שבת קודש. ובזה אמרתי לבאר שפיר הא דאמרינן על פי נוסח אשכנז של ברכת הקידוש דשבת "כי הוא יום תחלה למקראי קודש" וכו', וזה הוא הנוסח של רש"י הקדוש, כמבואר בפירוש רש"י ברכות מ"ו עמוד א, עיין שם. והכוונה הוא על פי מה דמבואר דהא דנצטוו בני ישראל על שבת קודש במרה קודם לצווי של שאר יום טוב מקראי קודש שנצטווה בסיני, הוא משום דשבת קודש, כיוון דהוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי נצטוו תיכף במרה, וזה הוא כוונת הנוסח "כי הוא", יום שבת קודש, "תחלה למקראי קדש", דהיינו שנצטווה תחלה לשאר יום טוב משום "זכר ליציאת מצרים", והיינו כיוון דשבת הוא זכר ליציאת מצרים משום הכי נצטוו בני ישראל על השבת במרה כמבואר.

אבל לפי המבואר דהא דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, אם כן שפיר מבואר זה בהא דכתיב בדברות השניות "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך" וכו'. אבל הא דכתיב אחר כך "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", אינו מובן כלל, דמשמעות הלשון "על כן" משמע דרק בשביל זה כדי שיזכור את יציאת מצרים היה הציוי של שמירת שבת לישראל ובדברות הראשונות מפורש שם דטעם השבת הוא משום "כי ששת" וכו'. ועוד דבלאו הכי אינו מובן הא דכתיב "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", דהלשון "לעשות את יום השבת" אינו מבואר כלל, דלכאורה, היה יותר מבואר לכתוב הלשון "לשמור את יום השבת".

לכן נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לבאר הקרא לפי דעת הראשונים, דהיינו דעת התוס' והרי"ף והרא"ש ושאר הראשונים דסבירא ליה דתוספת שבת דאורייתא הוא, וכן קיימא לן להלכה כמבואר דעת הטור והשלחן ערוך באורח חיים סימן רס"א, אם כן שפיר יש לבאר הקרא זה דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים יוציאך" וכו', דהיינו כיון דשביתת השבת הוא זכר ליציאת מצרים כמבואר "על כן צוך" וכו', זה קאי על ציווי של תוספת שבת בין מלפניו ובין מאחוריו, דבשביל זה שהשבת הוא "זכר ליציאת מצרים" והיה גורם לגאולת מצרים, משום הכי צוך הקב"ה לעשות את יום השבת. והיינו שבני ישראל יהא עושים הזמן של תוספת שבת שיחול על זה קדושת יום השבת בין בכניסת יום השבת ובין ביציאת יום השבת ושפיר שייך על זה הלשון "לעשות את יום השבת" לפי המבואר במכילתא, רבי אלעזר בן פרטא אומר מניין שכל המשמר שבת מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, דכתיב "ושמרו וכו' לעשות את יום השבת". והיינו, כיוון דכל המשמר שבת כהלכתו בוודאי הוא זהיר גם בזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, דמחוייב מדאורייתא, וכיוון דבזמן של תוספת שבת הוא עושה זה ליום השבת, משום הכי גם הזמן של יום השבת גופא נחשב כאילו הוא עצמו עשאו את יום השבת. ושפיר יש לבאר זה על פי המשנה, דמבואר בפרק קמא בבא בתרא דף ד' עמוד ב', דתני התם, המקיף את חברו משלש רוחותיו, דאין מחייבין את הניקף לשלם בעד הגדר, עיין שם דטעמא הוא משום דהניקף לא ציווה לו לגדור. ומבואר שם במתניתין דרבי יוסי אומר דאם עמד ניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. וטעמא הוא כמו שמפורש בגמרא שם משום דבזה גלי דעתיה דניחא ליה במה דגדר חבריה, משום הכי חייב לתן חלקו על זה דגדר חבריה כמו שעשאו הוא בעצמו, עיין שם. אם כן הכי נמי לעניין שמירת שבת, אם הוא משמר שבת כהלכתו, דהיינו עם הזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, הרי בזה שהוא מוסיף הזמן תוספת שבת על זמן של עיקר השבת מגלה דעתו שהוא מקבל באהבה וברצון את שמירת כל השבת. אם כן כמו התם גבי גדר, כיוון דניקף הוסיף לגדור את הרוח הרביעית, מחויב הניקף לשלם גם בעד שלשה רוחות שגדר המקיף כאילו עשאו הניקף. אם כן מכל שכן לעניין שמירת שבת, הווי כאילו המשמר עשאו כל השבת. אם כן שפיר מבואר הקרא דכתיב "וזכרתי כי עבד היית במצרים" וכו', היינו כיוון דשביתא בשבת קודש ממלאכה גרם ליציאת מצרים, כמו שמבואר דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי ציוה הקדוש ברוך הוא אתכם להראות גילוי דעת שאתם מקבלים את שמירת השבת קודש באהבה וברצון בזה שאתם עושים את הזמן של תוספת שבת שיהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהיה נחשב כאילו אתם עושים את כל יום השבת, משום הכי שפיר מסיים הקרא "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", היינו בתוספת שבת שאתם עשים הווי כאילו עשיתם את כל יום השבת.

(מטעמי יצחק ח"ב, דף ק"כ עמוד ב')


הרב יצחק בורשטיין, תלמיד חכם, גאון גדול ומפורסם, נולד בלאמזא לאביו הנדיב רבי שלמה בורשטיין, בשנת תרכ"ט (1869). למד תורה מפי הלמדן הלומזאי המובהק רבי שלמה פיונטניצקי, מחבר "נחל הערבים" על מסכת ערובין. עוד בצעירותו התפרסם בכישרונותיו המצויינים ובקיאותו הגדולה בהרבה ממסכתות הש"ס עם פירוש רש"י ותוספות כמעט בעל פה. בגיל 15 נשא לאשה את מרת יענטא בת הלמדן הגביר והנדיב הלומזאי ר' צבי דוב גלצינסקי. לאחר חתונתם עבר לקוטנה והשתלם בתורה אצל רבי ישראל יהושע טרונק אב בית הדין שם. עוד לפני שהגיע לגיל עשרים הוסמך להוראה מאת הגאון רבי יצחק אלחנן, רבה של קובנה.

בשנת תרנ"ד (1894), בהיותו בן 25, נתמנה לכהן כרב בפנטנציא הסמוכה ללומזה, ושימש בתפקידו זה במשך אחד עשר שנה, בהם התמיד בלימוד תורה, נפגש תדיר לעסוק בתורה יחד עם חכמי הישיבה הלומזאית והיה מבאי ביתו של הגאון רבי מלכיאל צבי טננבוים, מחבר ה"דברי מלכיאל". משנת תרס"ה (1905) כיהן כרבה של אוסטרולנקה, התפרסם  כאחד מגדולי רבני פולין והיה משיב בענייני הוראה והלכה לרבנים מובהקים מקרוב ומרחוק. בסיום הקדמת ספרו "מטעמי יצחק" חלק שני (וורשה, תרח"ץ), הוסיף וכתב "ואשפוך שיחי לפני יוצרי ובוראי רחום וחנון ראה במצב עם הישראלי כי היינו ללעג ולקלס בגויים ורחם עלינו למען כבוד שמך שלא יתחלל שם הקודש עוד ותוציאנו ממצוקותינו ותעלנו לארצנו ברננה ויתעלה כבוד שמים בשום ה' את שיבת ציון ב"ב אמן". ספרו זכה לתפוצה גדולה בעולם הישיבות ובין הרבנים.

רבי יצחק בורשטין נמנה עם הרבנים שתמכו באגודת ישראל (ראה קובץ הסתדרותי של אגודת ישראל התרע"ב התרפ"ג, עמ' 24-26) וכן היה בין הרבנים שקראו לתמוך בקרן הקיימת לישראל, לאחר הקמת "מחלקת חרדים". בזמן המלחמה היה בגטו וורשה, משם נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה ונספה בשנת תש"ג 1942. הי"ד. בתו רבקה נשאה לבן דודה רבי אברהם בן רבי יוסף בורשטין.

מספר הצפיות במאמר: 175

סוד המתקת ימי בין המצרים / הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג הי"ד

תמונת הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

"ה' אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו". פירש רש"י ז"ל, ואל כל שכניו, עמון ומואב והר שעיר. ויש לדקדק, דבאמת כן הוא, שעמון מואב ואדום הם בנחלתנו וגורלנו, שהם קני קניזי קדמוני. אמנם לא יינתן לנו עד לעתיד לבוא במהרה בימינו, ואיך שייך לומר על העת ההוא שמיד יבואו שמה. ויש לפרש הפסוקים בענייני ימים האלה, ימי בין המצרים, דהנה ימים האלה הם בחלקו של עשו, כנודע. והם ימי הקטנות וקשה לעבוד בהם את הבורא ברוך הוא. אמנם השבתות אשר בין ימים האלה, המה במדרגה יותר גדולה משבתות בימי הגדלות, כנודע. ועיין בספר הקדוש "מאור ושמש" טעם לזה. והשבתות אשר בהם, הם הממתיקים את ימי החול. ואף שימים האלה הם ימי הדין והגבורה, אף על פי כן יכולים להמתיקם. וזהו "ה' אלקינו דבר אלינו בחרב". "חרב", לשון חרבן ו"דבר" הוא דבר קשה, בסוד הדין. ורצונו, אף שבחרבן הבית היה בסוד הדיבור, סוד הדין, והגבורות היו מתגברים, אף עף פי כן יכולים להמתיקן להיות "לאמר", בסוד אמירה רכה, היינו רחמים וחסדים. עוד יש לומר על פי מה שכתב בספר הקדוש "בני יששכר" שהשעות של ימים האלה מי"ז בתמוז עד ט' אב הם תקכ"ח שעות, ובהסיר שעות של שלש שבתות וראש חדש ושש שעות של תשעה באב מן המנחה ולמעלה, שהם שעות הממותקות, נשאר תכ"ו שעות. עיין שם. נמצא ששעות הממותקות הם ק"ב שעות, וזהו "ה' אלקינו דבר אלינו בחרב לאמר", "אלקינו" גימטריה ק"ב. ורצונו שאף אמנם שימים האלה הם ימי הדין, אמנם ק"ב שעות בהם הנ"ל הם בסוד המיתוק, ואומר הכתוב "רב לכם שבת בהר הזה", אל תקרי "שבת" בסגל, אלא "שַׁבָּת" בפתח וקמץ, ופירושו, יש לכם שבתות גדולים ורב במעלה בגלות הזה, עד שאפילו בהיותכם על אדמתכם לא הי' לכם שבתות גדולות כאלה. וכמו שכתב רבינו הרב הקדוש מקאמארנא זצ"ל בספרו "נצר חסד" על אבות (בסוף פרק ו', עיין שם) בשם הרב הקדוש מלאנצהיט זצ"ל "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה", פירוש בהגלות, "תִּשְׁבֹּת", יהיה לכם שבתות, "אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ", שאפילו כשהייתם בארצותיכם לא היה לכם שבתות כאלו, עד כאן, ודברי פי חכם חן. ודווקא "בהר" הזה, שכן "הר" גימטריה "מדי יון בבל אדום", כמו שכתוב בספרים. והבן. ואומר לנו הכתוב, מאחר שיש לכם שבתות גבוהות כאלו הממתיקים את ימי החול, בזה "פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו", שהוא עמון ומואב והר שעיר, ורצונו לומר שעל ידי השבתות תכלו לבוא אל ימי החול, שהם ימי הדין וקטנות, חלקו של עשו, ואף בהם תכלו לעבוד את הבורא ברוך הוא עבודה שלימה ותמה כראוי וכיאות, בלי שום עיכוב כלל, והבן. ויהי רצון שיאורו לנו ימים האלה בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

(אור מלא, דף נ"א ב').


הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג, בן הרב יוסף מחבר הספר "בני שלשים", נולד הסוכות שנת תר"ן (1889). בהיותו בן שלשים, בשנת תר"ף נפטר אחיו, הרב חיים שלמה, רבה של קהילת קאסאני והרב צבי ישראל נקרא למלא את מקומו ואת מקום אבותיו, כרב ואב"ד קאסאני וסביבתה. הרב עמד גם בראש ישיבה שם והנהיג את קהילתו תוך שאינו פוסק מלימוד תורה, ובכל שבת נשא דרשה בסעודת הלילה על דרך החסידות, מלא יראת ה'. ובכל שבת בבוקר נשא דרשה על דרך דרוש ורמז, ובסעודה שלישית היה דורש על דרך פרד"ס, בענייני סוד עמוקים. בדבריו היה מתלהב, בוכה ומתחנן מכל שומעיו שיתנקו את דרכם. בשבתות הרגל היה דורש בבית הכנסת, להורות לציבור את הדרך, תוך שהוא משלב גמרא ומדרשים בטוב טעם ודעת. כמו כן היה דורש בכל ימות החנוכה ולאחר קריאת המגילה בפורים, ועוד. אך מסיבות השמורות עמו לא העלה את חידושיו על הכתב.
רעייתו מרת מינדל, בת אחיו הרב חיים שלמה, נפטרה בשנת תרע"ט, והרב נשא לאשה בזיווג שני את אחותה מאת רחל מלכה, שנפטרה בשנת תרפ"ה.  בזיווג שלישי נשא לאשה את מרת אדל בת האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם מרעצפערט הי"ד.

הרב נספה בד' בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית מרת אדל. עתם נספו בנו הבחור אלתר חיים שלמה, ובתם הצעירה מרת ציפורה יענטל וילדיה: יוסף, אלטע מינדל והענדיל. בתו הבכורה של הרב ישראל צבי הלוי, מרת אלטע רחמה, נספתה עם בעלה הרב יהודה צבי אייכנשטיין, וילדיהם: חיה מינדל, חוה, אסתר, רחל מלכה וילד נוסף שלא נודע שמו. על פי השמועה הם נהרגו יחד בקמניץ פודולסק בפולין בחודש אלול תש"א.

בשנותיו האחרונות החלו כמה מתלמידיו להעלות את הדרשות על הכתב, בתחילה ללא ידיעתו. אחר זמן ביקש הרב מבנו הרב אלתר חיים שלמה וכן מתלמידו הרב דוד פלברבוים, לאסוף את המאמרים, להגיהם ולהוסיף להם מקורות. שרידים מחידושי תורתו, שנמצאו לאחר המלחמה האיומה בדרך נס ופלא, יצא לאור לאחר המלחמה הספר "אור מלא". בהקדמת ספר זה נכתב ש"לא נחלץ מצרה לצדיק אף גם אחד מיוצאי חלציו, ועמהם הלך לאבדון הונם ורכושם, ספרי וכתבי הקודש… ואין לנו שיור רק התורה הזאת, 'אמר מעט' מהני מילי מעליותא שכתבנו… אשר בחמלת ה' לא נתננו טרף לשיני רשיעי בחורבנא דדין, ועלינו לשבח לאדון הכל אשר בתוך הצרה רצה ה' להשאיר לנו כזאת… להחיותנו כהיום הזה ולהיות זאת נחמתנו".

מספר הצפיות במאמר: 201

בזכות רחיצה וטבילה בערב שבת, זוכה להארת פנים קדושה בשבת / הרב ישראל אהרן הולר בשם הרב יצחק ליפשיץ הי"ד, האדמו"ר מוויליפולה-בריגל

תמונת רבי יצחק ליפשיץ הי"ד

הנה זמן ועידן שאני עובר אורח בנע ונד בעוונותי הרבים עם ספריי, וכמה פעמים הייתי על ימים טובים וימים נוראים במחיצת קדשו של הרב הצדיק ידיד ה' וידיד ישראל באהבה וחיבה מו"ה יצחק ליפשיץ שליט"א אבד וויעליפאלי וכעת חונה בבריגיל, ומאוד תמיד קירב אותי (כדרכו בקודש לקרב באמת ובאהבה וחיבה ובסבר פנים יפות העוברי אורח בנע ונד, יותר מכדי כחו כידוע) הן בנתינות גדולות הן בהלבשה על שבת וחול ועל ימות החורף. ולפעמים שלח לי הנ"ל לביתי וקיים דברי הס"ח סימן תתרל"ו (ועיין ספרי זה אות ל"ב ואות ל"ג) והכל יותר מכדי כחו, ויותר מהחיוב הראוי להגון, מה שאיני. והכל להכרחיית על לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא על מותרות, חס ושלום, שאין דרכי בביתי בכך מעולם (עיין ספרי זה ד' כ"ה וד' פ"ה) כנהוג בכמה מקבלים בזמנינו ובפרט בכמה בני עלייה וכדומה שהמה מן המשקלי שקלי על מותרות שאינם תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ועליהם אמר ישעיה הנביא סימן א', בנים משחיתים, פירוש משחיתים ממון ישראל. ועיין שבת נ"ד ואור החיים קדושים יט,ב ורש"י ע"ז דיבור המתחיל "צדיק" ותראה שהמה בעצמם נקראים "כלי משחית" כהנ"ל ו"כלי חמס", חמסן יהיב דמי על זה. (ועיין מוסר בזה בספרי זה אות מ"ו). והמה מיהבו לא יהבו לטובת ותועלת עצמן בזה ובבא. עיין ספרי זה ד' כ"ד וד' ס"ו. לא כתבתי חס ושלום על הכלל, אלא על הפרט. וראיתי בספר מרגניתא דרבי מאיר, רב ורבי אחד היה קמצן ואוהב כסף לעצמו, ואמר עליו הרב הקדוש מורינו הרב רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע זה דור דורשיו, "דור שוא", מבקשי פניך, המבקשים פני יתברך שמו בתפלה ולימוד ומקוואות וכדומה, היינו טוב לשמים ולא לבריות. "יעקב סלה", ואינו נותן לצדקה, על דרך הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי וכו'. עיין שם. ועיין ספרי הנוכחי אות לב. והרב שליט"א הנ"ל לא כן בזה כידוע ונראה.

ואכתוב בכאן במקום הסכמה דבר בשם אומרו, הרב שליט"א הנ"ל, אמר לפרש הפסוק "ההופכי הצור אגם מים", עם המדרש בראשית רבה פרשה י"א, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באור פניו של אדם וקדשו באור פניו. אינו דומה פניו של אדם כל ימי השבוע כמו שהוא דומה בשבת. וכתב שם העץ יוסף בשם יפה תאר רמז נפלא בזה. "יפה תאר" גימטריה "שבת", שבאור פניו אשר באדם קדוש יאמר לו. עד כאן.
וכן איתא בשבת כ"ה, אמר ר' יהודא אמר רב כך היה דרכו של ר' יהודא בר עילעא ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ פניו יד ורגליו ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. עד כאן. בוודאי, המקיים ורוחץ גופו ופניו וידיו ורגליו בחמין וטבילת מקוה בערב שבת, והוא בסתם לקדושת שבת, הוא הזוכה להארת וקדושת פנים לשבת, כל אחד ואחד לפי דרגו, הן מעט הן הרבה.
ומרומז בפסוק הנ"ל, ההופכי הצור, פירוש, צורתו והפנים של איש הישראלי נהפך בשבת קדש להארת ואור פנים בקדושה יותר, על ידי אגם מים, ברחיצה במים חמין וטבילה במי מקוה בערב שבת כהנ"ל.
כן שמעתי באמת מבני תורה בעת שהייתי בוויעליפאלי בשם הרב שליט"א הנ"ל, ואחד מבחורי חמד דשם תלמיד חכם וירא שמים אמר לי אז שבאם אפשר יהיה אדפיס הנ"ל ויתרבה טהרה בישראל, והמזכה הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועלתה בידי בסייעתא לשמיא.

(אהבת וסגולת ישראל, שנת תרצ"ב)


האדמו"ר רבי יצחק ליפשיץ הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"א (1871) לאביו רבי נתן נטע דוב (ר' נטע'לי) מויעליפאלי שבגליציה המערבית בן הרה"ק רבי אהרן זעליג (הנקרא רבי אהריש זצ"ל) בן רבי אריה ליב ה"אריה דבי עילאי".

בצעירותו למד בוישניצא בישיבת רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, אביו של ידיד נפשו, רבי בן ציון הי"ד. האדמו"ר רבי שלמה היה מכבדו לפתוח בשבת בזמר "אשת חיל", עד שהגדיל בנו הקדושת ציון ונכנס לעול תורה ומצוות. 

רבי יצחק ליפשיץ נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב יהושע רמר"ז שהיה דיין בקרוסנא. בשנת תרנ"ה, עוד בחיי אביו, כיהן כרבה של ויעליפאלי, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע"ה מילא את מקומו כאדמו"ר ואב"ד. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה (ראה שמו ברשימת הרבנים הגולים בספר רבותינו שבגולה). בתר"ף (1920), עבר לבריגל-בז'סקו והיה לאדמו"ר מוויליפולה-בריגל. בחגים היו מגיעים אליו מאות מחסידיו, והרב נודע כבעל מופת.

מגדולי חסידיו היה רבי שמעון אנגל-הורוביץ מזליחוב.

בזמן המלחמה עבר לגטו בוכניה שם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו"רים. נורה ונספה כאשר נתגלה במחבואו בג' באלול תש"ג (3.9.1943)

מקורות: רבנים שנספו בשואה, פורום אידישע וואלט, ספר יזכור של קהילת בריגל בז'סקו והסביבה, אנציקלופדיה לחסידות ח"ב עמ' שמג, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ו עמ' 850-851, מגן אבות בעניני שבת קדש מאת רבותינו הק' מבאבוב עמ' קעג.

מקורות נוספים:
סרטו של דוד טייטלבוים, אשר צילם בצבע את העיירה וויליפולי, בשלהי שנות ה 30 – מוצג באתר יד ושם.
ראה בספר היובל למהר"ם שפירא, מהדורה חדשה (תשמ"ג) עמ' תמד.
וראה תולדותיו באריכות בספר שלשלת הזהב עמ' קנ"ד-רס"ג.
אודות הרב ישראל אהרן הולר מבקשביץ- ראה מאורי גליציה חלק ב, 102-104.

מספר הצפיות במאמר: 286

שבת קודש היא בחינת אהבה והיא הסיבה לגאולה במהרה בימינו / הרב נפתלי הירצקא אמסל הי"ד

שבת בחינת אהבה

אהבה. אהבה בכל לב, אהבה בכל נפש, אהבה בכל מאוד – בגימטריה שבת. כך שמעתי ממחותני הרב הקדוש מורנו הרב צבי הירש זללה"ה מזדיטשוב. ויש להבין העניין מדברי הזוהר הקדוש, שבת איהו כללא דאורייתא. עד כאן. והנה כל התורה הוא לדבקה בו יתברך שמו וימסור לבו ונפשו ומאודו בעבור אהבתו. והנה שבת קודש איהו כללא דאורייתא, על כן בגימטריה כנ"ל (בני יששכר, מאמרי השבתות, אות ט).

אמר המלקט, ונקיטנא נפשאי בשיפולי גלימא של רבינו הקדוש הנ"ל דמהאי טעמא אפשר אומרים בשבת קודש אהבה רבה ולא אהבת עולם. עיין בספר הקדוש בני יששכר, מאמרי חג השבועות, מאמר מעלת החג, אות ו' באריכות, ועיין עוד בשערי תשובה אורח חיים סימן ס' סעיף קטן א. וצריך עיון  קצת שם. עיין שם. ושוב שנית אפשר לומר על פי המקובל אצל צדיקים וחסידים בשם תלמידי רבינו קודש קודשים הבעל שם טוב זללה"ה שאמר לו משיח צדקינו דדין גרמא דעציראו שמעוכב לבא, משום שאין מאריכין באהבה רבה. וכבר הבאתי לעיל מכמה מקומות ששבת היא הסיבה לגאולה במהרה בימינו אמן, על כן אנו אומרים בשבת קודש אהבה רבה דייקא שמאריכין בה, ועל ידי זה יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן סלה ועד.

ואתה תחזה שרבותינו הצדיקים תלמידי ותלמדי תלמידי של מרן הבעל שם טוב זללה"ה יתלהבו ברגש קודש באריכות נפלא בשבת קודש בעת אמירת אהבה רבה, כאשר אמר משיח צדקינו להבעל שם טוב זללה"ה שכשיתפשט תורתו של מרן קודש הקודשים הנ"ל בעולם, אז יצפה לרגלי דמשיחא במהרה בימינו אמן, כן נזכה לחזותו במהרה בימינו אמן מתוך חיי נחת דקדושה לאחר ההמתקות שהמתיקו מרורת החבלי משיח רבותינו הקדושים רבי ר' אלימלך ורבי ר' זישא זי"ע, אמן כן יהי רצון.

 אהבה. שבת קודש הוא בחינת אהבה וימי החול הם בחינת יראה, כנודע. ומחמת שעיקר שלימות היראה היא כשהיא מתוך אהבה וכו' על כן אנו מונין ימות החול על ידי השבת, היום יום ראשון בשבת וכו׳ וכן כסדר. והוא כדי לקשר השבת בימות החול וכו' ויהיה יראה מתוך אהבה (ספר הקדוש נעם אלימלך, פרשת ויגש).

אמר המלקט, ואתה תחזה שרבותינו הצדיקים תלמידי בעל שם טוב זללה"ה זי"ע הרגישו זאת הבחינה בפועל ממש, כאשר יסופר בספר דבש השדה, שפעם אחת ביומא דהלולא של רבינו הקדוש מורינו הרב נפתלי צבי זללה"ה מראפשיטץ היה יושב רבינו הקדוש מהר"ש מיערסלאב זללה"ה במסיבת מריעים המקשיבים בסעודה לכבוד ההלולא. ובאמצע הסעודה בא להחדר מרן הגאון הקדוש בעל דברי חיים זללה"ה, וכאשר ראה אותו רבינו מהר"ש הנ"ל, עמד לקראתו מעל  כסא קדשו, חבקו בשתי זרועותיו הקדושות ואמר לו בזה הלשון "ברוך הבא חיים לעולם הבא"; כך בלא שום תואר, ואומר לו שוב, "חיים לעולם הבא. הנה אל ירא בעיניך על אשר אני קורא אותך כך בלא שום תואר רבי, כי רבינו הקדוש זי"ע מלובלין לא היה קורא בשום תואר למי שהיה אוהבו. ואני לא זכיתי למדריגה הזאת, רק ביום השבת, והיום השגתי ברוך ה' מדריגת ובחינת שבת קודש ומעלתו. והא ראיה שכאשר התפללתי לפני העמוד, אז בברכת יוצר אור אמרתי בניגון ושמחה של שבת קודש". עד כאן. הרי לך בהדיא שרבותינו הקדושים הרגישו זאת בפועל, שבשבת קודש היה להם בחינת אהבה.

(מתן שבת)

הרב נפתלי הירצקא אמסל הי"ד ב"ר יחזקאל ז"ל, מדמצ'ר שבהונגריה, פרסם בתרצ"ז את ספרו "מתן שבת" וזכה להסכמות רבות ונלהבות לספרו.

בנו, הרב יעקב חיים, הוציא לאור בשנת תשל"ג את ספרו "נחלת יעקב" ובו כתב:

בעקבי אבי הקדוש הי"ד דרכתי, ה"ה הרב הגאון בתורה ביראה ובחסידות,שושן סודות מה"ר נפתלי הירצקא זצ"ל, שמיום עמדי על דעתי היה כותב חידושי תורה בכל המקצועות, בנגלות ונסתרות, בהלכות ובאגדות. ומחמת עוני ודוחק לא היה בידו להוציא לאור כתבי ידיו, ולא נדפסה ממנו רק ספר מתן שבת, ובו נתן מתנה בעין יפה וברה מעניני שבת קודש על סדר א"ב מאות א', עד אות ה'. ספר קטן בכמות אבל רב באיכות. ומשאר ספריו כתבי יד לא נשאר כלום, כי נאבדו בימי השואה. וגם זה הספר לא נתפשט בעולם מחמת חמת המציק שעלה הכורת אחר כלות גמר ההדפסה.

מספר הצפיות במאמר: 98

משפט האדם והבהמה ועניין ענוותנותם של גדולי האנושות / הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי"ד

ספרו של הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי"ד

וידבר ה' אל משה לאמר, שור או כשב כו' ומיום השמיני  והלאה ירצה כו'. במדרש (ויקרא רבה פרק כ"ז ומדרש תנחומא) אדם ובהמה תושיע ה', אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שווין, משפט אדם – ביום השמיני ימול, משפט בהמה – ומיום השמיני כו'.

צריך להבין מה לימוד יש בזה, ומה אשמעינן הכתוב והמדרש. ובגמרא (חולין ה:) אדם ובהמה תושיע ה' אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם כהן ערומין בדעת (כאדם הראשון) ומשימין עצמן כבהמה. ולהלן במדרש איתא, והיה שבעת ימים תחת אמו כו', משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה. כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת כו'. אמר רבי יצחק משפט אדם כו'.

נראה שהוכרח ולמד לומר טעם זה מיתור לשון הכתוב, דהוה ליה למימר 'כי יולד מיום השמיני והלאה כו", אלא שהשמיענו שצריכה ההויה דשבעת ימים תחת אמו, שאין שבעה בלא שבת ויראה פני המטרונה:

עניין השפלות ועניוות של אנשים הגדולים, וכמו שנאמר על משה רבינו עליו השלום (במדבר יב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם, ומסירות נפשו על הפחות שבישראל, אינו מובן. הלא הוא  שנאמר עליו (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו', והיו לו מ"ט שערי בינה (ראש השנה כא:, עיין שם). כללא דמילתא, הגדול שבעולם בכל הדורות, ואיך יאמר באמת שהוא השפל ואינו כלום.

אבל הענין פשוט, שהרי אמרו ז"ל (נדה טז:) שהמלאך מביא הטפה לפני הקב"ה וגוזר עליה מה תהא, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני. ואם כן, מה לו להתגאות בגבורתו וחכמתו ועשרו שניתנו לו מן השמים. ואם תמצא לומר דאף על פי שנגזר עליו חכם, על כל פנים צריך להוציא השכל מכח אל הפועל ולפשטו באורך, רוחב ועומק. אבל גם זה אינו מכח האדם, ויתרון האדם מן הבהמה בשכל וכח הדבור הכל בא מלמעלה, כמו שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. בכל רגע משפיע החכמה, ומה שהאדם מתחכם ויודע הוא מן ה' יתברך.  ועל כח הדבור אמר משה רבינו עליו השלום (דברים לב) כי שם ה' אקרא, שבדבורו עביד מעשה גדול ונורא שהיה ממשיך ומגלה ומודיע שם ה, אבל על זה הבו הגודל לאלקינו, שהכל מכחו יתברך שמו. וכשעומדים להתפלל ולדבר לפני המלך, ואז האדם מתבטל ומכיר כח עליון, אומרים ה' שפתי תפתח כו' – בלתך איני יכול אפילו לפתוח הפה, ואתה תפתחנו להגיד תהלתך. וזה לשון השיר, 'הדעה והדבור', שהם המותר לאדם מן הבהמה, הם שייכים 'לחי עולמים', ואינם משל האדם:

ואם יאמר להתנשאות במעשים טובים, דלכאורה הם מכח האדם ובבחירתו, וכפי לשון הכתוב (ירמיה ט)  כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו כו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל כו'. והיינו דחכמתו, גבורתו ועשרו בכנוי קאי על הקב"ה, כמו שאמר שם כה אמר ה'. שהחכמה, גבורה ועושר הוא משלו, שכך גזר על הטפה. ויתהלל רק בהשכל וידוע אותי ועשיית חסד, משפט וצדקה, שהם דבר מצווה ושייך בהם בחירה.

אבל באמת ובעומק גם זה עיקרו מגבוה. ורק איזה נקודה קטנה בתחלת הרצון מצד האדם. כמאמר ריש לקיש (שבת קד.) בא ליטהר מסייעין אותו. וגם לשון הכתוב הנ"ל מורה כן, שהתחיל אל יתהלל חכם כו' ומסיים כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו', היינו כי בשלשה דברים הקודמים לא יעלה על דעת שום אדם להתהלל. אבל בזאת המתהלל, הרוצה להתהלל, יש לו איזה מקום לדמות בנפשו שיכול להתהלל. כי גם על הנקודה הראשונה אין מה להתנשאות ולהתהלל, כפי דברי המדרש (דברים רבה פרק ד) אמר רבי חגי, ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים. ובספרי (ריש ראה) רבי יהושע בן קרחה אומר, משל למלך שעשה סעודה והזמין כל האורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם והיה דומה ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה, כיוון שראה שאין בו דעה, אחז את ידו והניחה על המנה היפה. וכן הוא אומ, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי כו', ואומר אברך את ה' אשר יעצני. עד כאן לשונו. ומי הוא פתי יסור מליקח הדבר שמלך מלכי המלכים הקב"ה אחז בידו והניחה על הדבר שהיא מנה יפה. ומי שגם אחרי זה לא יבין ליקח המנה היפה, הרי הוא משוגע גמור, עקש ופתלתול. אשר על כן אין שום רבותא מה שהאדם בוחר במעשים טובים. פליאה היא בהיפוך, כשאיננו עושה מצות ומעשים טובים, שזהו באמת עושה מרצון עצמו:

ומעתה אין לתמוה מה שהערומים בדעת כאדם הראשון, כגון משה רבינו עליו השלום, היו בעיני עצמם כבהמה, שהכירו אשר המותר שלהם מן הבהמה הוא רק בכח עליון, אבל מצד עצמם בהמה המה להם. וזהו שנאמר (שמות ט"ז) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם כו' בתת ה' לכם בערב בשר כו' ונחנו מה כו', שכל המעשים אינם מכחנו, שהכל מעשה ה'. ואם יאמר האומר שעל כל פנים זה גופא יש להאדם ההכרה שאין העבודה משלו. גם זאת אינו שלו, ואפילו ההכרה דהכרה עד סוף כל הכרות, מאת ה' היתה זאת. וזהו, ונחנו מה, ממש לא כלום. וזהו שאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה', הן פעולת האדם בחכמה ודבור, הן ההכרה שהוא כבהמה, הכל הוא מישועת ה':

וידוע שענין מצות שבת רומז על זה שהאדם אינו עושה מאומה, ואמרו ז"ל (מכילתא יתרו והובא שם בפירוש רש"י) על הכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך כו' כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה. היינו, שעניין שבת הוא להכיר שכל מלאכתך, מה שהיה נדמה שהיא פעולתך ומעשה ידך, באמת היא עשויה מעצמה בלי כחך. ומאליו הוקם המשכן. וזה שרבה הכתוב 'כל מלאכתך', לא לבד מלאכת המעשים, אלא אפילו ההכרה שאינה משלך – זאת גם כן עשויה מאליה:

וזהו שאמר המדרש, משפט אדם ובהמה שווין הן. מעשה האדם, באשר הוא אדם ערום בדעת, הן מה שיודע שבהמה המה, הן שווין, שצריכים לראות פני המטרונה, השבת, לידע שהכל עשוי מלמעלה:

(דבר ישרים, פרשת אמור)

הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי"ד נולד בז'ליחוב שבפולין בשנת תרכ"ד (1864) לאביו הרב נפתלי צבי הירשלי ז"ל.

משחר ילדותו שקד ר' חיים דוד על לימוד התורה, ועשה בה לילות כימים. בגיל בר מצווה כבר נודע כעילוי הבקי בעל פה בכל הש"ס.

בגיל שמונה עשרה נשא הרב לאשה את בתו של הרב אביגדור יהודה לוינטל, רבה של קויל (קולו), ונולדו להם ששה ילדים. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה מופלאה.

בהוראת חותנו נסע לבקש כתב סמיכה מאת רבי יהושע טרונק זצ"ל מקוטנא והאדמו"ר מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ"ל בעל "אבני נזר". הרב מקוטנא עמד על גדולתו והסמיכו, על אף שנהג שלא לתת סמיכה לצעירים. האדמו"ר מסוכטשוב השתומם מגדולתו ועמד ונשקו על ראשו.

בשנת תרנ"ג (1893) נפטר חותנו, הרב אביגדור יהודה, וקהילת קולו ביקשה למנות את הרב חיים דוד כרב, אך הוא סירב בתחילה. רק לאחר שגדולי הדור תבעו זאת ממנו, הסכים הרב לקבל על עצמו את הרבנות. הרב הנהיג את הקהילה ביד רמה במשך כחמישים שנה והיה לרבה האחרון של הקהילה. הוא לא פחד לאסור את השחיטה בעיר מחשש שהקצבים, שנמנו על בעלי הזרוע, יאלצו את השוחטים לנהוג בניגוד לדין. במשך שלוש שנים היה בית המטבחיים מושבת, עד שלבסוף הושגה פשרה. הרב ביטל את ה"חדרים" הפרטיים עיר, ששיטת שכר הלימוד שהיתה נהוגה בהם פגעה בשכבות החלשות, ובמקומם הקים "תלמוד תורה" כללי.

בנוסף לניהול הרבנות, עסק הרב מספר שעות ביום בלימוד הנסתר והרבה לכתוב את חידושי תורתו. בנוסף עסק הרב בצורכי הציבור כחבר באגודת ישראל וכחבר במועצת גדולי התורה בפולין.

בשנת תרצ"ו הוציא לאור את ספרו דבר ישריםדרושים, באורים ורמזים ישרים בשתי התורות, שבכתב ושבעל פה, על סדר חמישה חומשי תורה והמועדים. חיבר עוד ספרים רבים שנשארו בכתב יד ואבדו בשואה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הרב  נמלט, נדד בין ערים שונות ולבסוף הגיע ללובלין. ביום כ' בכסליו תש"א, הסתתר הרב עם בני משפחתו בבית ביתו בלובלין. הבית הופצץ וכל יושביו נהרגו. הרב הובא למנוחות בבית העלמין הישן בעיר, בין קברות גדולי ישראל

 

מקורות: ספר דבר ישרים, דף עד באתר יד ושם שרשמה נכדתו (שם מוזכר ששם רעייתו הוא: צילה דבורה לבית מנדלסון),  ספר קולו (תמונות 224-225. שם יש גירסה שונה לגבי נסיבות מותו של הרב), קולו – באתר מרכז מורשת יהדות פולין, רבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה (ג, 248-243).

עוד על תולדות קהילת קולו – ניתן לקרוא  באנצקלופדיה של הגטאות.

עוד ראה: על טיבו של מחבר ספר דבר ישרים – מאת הרב ישראל אברהם הלוי גרינבוים, קובץ עץ חיים (באבוב), שנה ב, חוברת ג, תשס"ח

מספר הצפיות במאמר: 135