צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה אפילו על עשיית הטוב, כשעשה המצווה עם יצר הרע / הרב שמעון לנגסם הי”ד

תיקון

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה’ וגו’ הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה’. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש”י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו’, וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה’ אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה’ אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב”ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי”ג, וכן אנכי ה’ מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב”ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, “לפני” דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו’ שנאמר שובה ישראל עד ה’, היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 8

מדוע ניזוק יוסף כשנשלח לאחיו בשליחות אביו, והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים? / הרב ישעיהו קאליש הי”ד וגיסו בשם חותנם הרב ליב פרידמן זצ”ל

תמונת הרב ישעיהו קאליש הי"ד

… ונציגה פה מה שאמר סמוך לפטירתו בסיום מסכת חולין בחברת הש”ס כפי אשר שמעתי מאהובי הרבני המופלג בתורה ויראה חו”ש מוסמך להוראה כש”ת מו”ה משה אליעזר המכונה ליפמאנן דאנאטה נ”י אחד מן המיוחדים מתלמידי מו”ח ז”ל אשר לא הניח דבר קטן וגדול מתורת רבו הגדול והעתיק כמעט כל שמועותיו חדושים אשר שמע בלמוד הישיבה ובחברת הש”ס, והוא העלה בזכרונו מה שאמר אז בשעת הסיום. ולפי שהם היו דבריו האחרונים, לכן חביבים עלינו מאד להעלותם כאן בהקדמת הספר:

הנה איתא התם בסוף חולץ תניא דבי רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה. בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת יימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה ותבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה?! אלה למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך. ודילמא לא הוה? רבי יעקב מעשה חזה. ודלמא מהרהר בעבירה הוה? מחשבה רעה אין הקב”ה מצרף למעשה. ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, ואמר רב אחא בר יעקב זו מחשבת עבודה זרה. הכי קאמר אם איתא דאיכא שכר מצוה בהאי עלמא תהני עליה ותגן עליה ללא ליתי לידי הרהור וליתזק. ומסקינן בגמרא דשלוחי מצות אינם ניזוקים, דמצוה מגין ומציל אלא בחזרתן ובמקום דשכיח הזיקא.
והשתא אתי שפיר להכל שוחטין, אפילו מומר, ולא חיישינן דלמא היה לו הרהור עבודה זרה בשעת שחיטתו ויהא אסור בהנאה, אלא משום דאמרינן דמצות ד”וזבחת” שמקיים, הוא מגין עליו שלא יבוא לידי הרהור חטא.
ובסברא זו מיושב גם כן מה שהקשה הבית יוסך בסימן תכ”ט למה מתענים דוקא אחר פסח וסכות ב’ ה’, ולא אחר שבועות. אלא הטעם דמתענים הוא אולי חטאו מתוך משתה ושמחה, כמו שאמר איוב אולי חטאו בניו. ולכאורה קשה, הלא שמחת יום טוב הוא מצות הבורא ואמאי חיישינן לחטא, הלא אמרינן דמצות מגץ מן החטא. אלא יש לומר משום דפליגי תנאי רבי אליעזר ורבי יהושע אי אמרינן חציו לד’ וחציו לכם או כולו לד’ או כולו לכם. אבל בעצרת איתא בפסחים דהכל מודים דבעינן לכם. והשתא אתי שפיר, דבפסח וסוכות אינו ברור כל כך שמצוה הוא עלינו לשמח במשתה ותענוגים גשמיים, לכן חיישינן אולי חטאנו, וצריכים להתענות אחר יום טוב. אבל בעצרת דהכל מודים דמצוה לשמוח במאכל ומשתה, משום הכי אמרינן דמצוה מגין ומציל מן החטא, ואינן צריכים להתענות אחריו.
בדרך זה מיושב גם כן קושיה מהרש”ש בהגהות הש”ס על בא דאיתא בברכות אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירש הרב ברטנורא רמב”ם דרוב נחשים אינם נושכין. והקשה הנ”ל הא אמרינן אין הולכים בפקוח נפש אחר רוב. והניח בצריך עיון. אבל לפי הנ”ל לא קשה, דהנה אמרינן בפסחים דף ח’ דשליח-מצוה אינו ניזוק אפילו בבדיקת חמץ, שהוא רק מצוה דרבנן אחר הביטול. והכי נמי במצות תפילה, שהוא מצות דרבנן לא חיישינן להיזק, רק בעקרב, שהוא שכיח הזיקא, שאני.
ובבחינת זאת פירש גם כן הפסוקים בפרשת וישב, שאמר יעקב לבנו יוסף “הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם”. “וימצאהו איש והנה הוא טועה בשדה”. ואיתא במדרש בשדה שהרג,קין את הבל. לכאורה קשה האיך ניזוק יוסף, הלא שלוחי מצוה אינם ניזוקים?! וצריך לומר דמקום ששכיח הזיקא שאני, ושנאת האחים גברה כל כך על יוסף ששכיח הזיקא יקרא. ואם כן קשה למה שלח אותו אביו למקום ששכיח הזיקא. אלא יעקב טעה בדמיונו וחשב כי עוד לא פסק מלבם אהבת אחים לגמרי, כי הלא בשכם הראו במסירת נפשם, כי אש אהבת אחים תוקד בקרבם, ונקמו נקמת אחותם אחי דינה. ועל כן חשב יעקב דאינו שכיח הזיקא הוא המקום אשר שלחו. וזה שאמר ליוסף “הלא אחיך רועים בשכם” באותו מקום אשר הערו נפשם בעד אחותם דינה, ובכן אין אני חושש שתזוק בשליחותך. אבל הוא טעה בדמיונו, דקנאת אחים גברה על אהבת הטבעי שהטביע היוצר באדם כאשר ראינו בקין שהרג את הבל מחמת קנאה. וזה שאמר המדרש והנה טועה בשדה, באותו שדה שהרג קין את הבל אחיו. וזאת אשר דבר להם אביהם “ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה כי באפם הרגו איש”, זו שכם, כלומר לא מחמת קנאת ואהבת האחווה לדינה אחותם, אלא באפם ובכעסם עשו זאת, ולראיה “כי ברצונם עקרו שור”, זה יוסף שרצו לעקרו ולא חמלו עליו:

מסכת חולין היתה מסכת אחרונה אשר לימד ברבים בחברת הש”ס כאן פסק פומיה מגירסא וידום פה מפיק מרגליות, רב לך אל תוסף קראו ממרומים, והחולשה גברה עליו מיום ליום וירד יהודא מטה מטה. ויהי ביום ערב שבת קודש בתשעה ימים לירח שבט וענן כבד בא על שמי עם ישראל ונכבה המאור הגדול פתאום בצהרים בא השמש ונפל ארז לבנון בשבת חמישים ושש לימי חייו, אחר ששמש קהילתו באמת ובתמים כ”ד שנה. ויבכו אותו כל בית ישראל וכל בני הקהילה קוננו וספדו את השבר הגדול כי נוטל כבודם וזיום הודם והדרם. אשריך יהודא שיצאת נשמתך בטהרה:

אשרינו שזכינו לצקת מים על ידיו ולשרתו. להאזין בלימודו. להתחמם באורו. להתאבק בעפר רגליו. לחזות בנועמו, לראות כל תנועותיו וכל מפעליו וכל רגעי חייו אשר חי בהם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועתה נפרוש כפינו בקידה בכריעה ובהשתחויה לפני שוכן שמים, הואל נא ברוב רחמיך וחסדיך והשפע רב ברכות עלינו ועל צאצאינו, ויקויים בנו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. וזכות המחבר יעמול לנו לגדל את בנינו בנחת ובשמחת לתורה לחופה ולמעשים טובים אמן:

מנשים באהל תבורך זכור תזכרנה לטובה שתי בנות הגאון המחבר ז”ל הרי הן נשינו הצנועות האשת מרת בלומא תחיה והאשה מרת אסתר מלכה תחיה, וגם האשה צנועה מרת גליקל תחיה אלמנת הרב המחבר זכורה לטוב:

דברי חתני המחבר לוקחי בנותיו.
ישעי’ קאליש דיין דפה
שלמה בנעט, בן הגאון מו”ה יחזקאל בנעט זצ”ל אב”ד דק”ק ס. וואראהל

 

(מתוך הקדמת חתני הרב ליב פרידמן, הרב ישעיהו קאליש הי”ד והרב שלמה בנעט הי”ד, בהקדמתם לספרו שו”ת הריב”ד)


הרב ישעיהו קאליש אב”ד טורנוי ומבית הדין הגדול בפרסבורג, נולד בעיר דיאסעג שבהונגריה בסביבות שנת תרמ”ג (1883) לאביו הרב גרשון קאליש מחבר הספר “עבודת הגרשוני” על הש”ס. היה תלמיד מובהק למהר”ם שיק, למד בישיבת פרסבורג מהרב שמחה בונים סופר מחבר “שבט סופר”, למד במשך שנתיים בפולין אצל המנחת אלעזר ואצל הרב יצחק שמעלקיס מחבר “בית יצחק” מלבוב, בטאפאלטשאני מהרב יצחק שוויגער, ומהרב ישעיה עהרענפעלד אב”ד שוראן. שבהיותו בחור נסע כחבר במשלחת בחורים מישיבת פרסבורג לאסיפת רבנים בבודפסט. נסמך להוראה מרבותיו הרב שמחה בונים סופר והרב ישעיה עהרענפעלד, מהרב דוד ניימאן ראב”ד פרסבורג, מהרב ישעיה זילברשטיין אב”ד וויצן ומהרב יוסף צבי דושינסקי אב”ד ירושלים. בשנת תרס”ח (1908) התחתן עם מרת ברטה בלומה בת הרב ר’ לייב פרידמן ראב”ד פרסבורג מחבר הספר “שו”ת הריב”ד” (הוצא לאור ע”י הרב ישעיה קאליש הי”ד, בשנת תרפ”ב), ונולדו להם שמונה ילדים. בהיותו כבן שלושים מונה לדיין בפרסבורג, ובשנת תש”א (1941) מונה לראב”ד.

במשך שנים נתן שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה לתלמידי הישיבה הגדולה, ולאחר פטירת חותנו לימד את “השיעור הפשוט” בתלמוד עם ראשונים ואחרונים. לימד בחברת הש”ס תלמוד סדר נשים לחבורת בעלי בתים שהיו תלמידי חכמים מופלגים. הוא התפרסם בכל המדינה כפוסק בעל שיעור קומה ושאלות רבות נשלחו אליו. הוא התכתב עם המעשי למלך ולבוש מרדכי. היו לו חידושי תורה בכתב יד.

בין מאמריו ניתן למצוא מאמרים בתל תלפיות – תרע”ד ותרע”ו, ובפני הנשר השישי (תרצ”ח). מאמרו “בעניין זמן קבלת הקניין בכתובה” הובא בספר כתובה כהלכתה (תשנ”ו). חידושיו לפרשת וירא מימי צעירותו הובאו בספר הגהות מהר”י קרט.

תשובה אליו בשו”ת ברכת חיים מהרב חיים יצחק ירוחם הי”ד (תשט”ו), בשו”ת משנה שכיר חו”מ כד (תשנ”ו), מאת הרב שלמה ישכר טייכטל הי”ד, בשו”ת מוהר”ש מאת הרב שמואל ענגיל.(תשי”ד) ובהמעין מאת הרב חיים יצחק ירוחם (תשט”ו). וראה מכתב אליו בספר היובל קרנות צדי”ק.

הרב הי”ד חתם על הסכמה לבית המדות (תש”א), וסמך להוראה את הרב זאב צבי פארהאנד אב”ד פראג (המאור וזכרון בספר), את הרב מברוקלין הרב יחזקאל שרגא הכהן כהנא (המאור) ואת הרב בנימין זאב בנדיקט רבה של אחוזה שבחיפה (הרמב”ם ללא סטיה מן התלמוד – אסופת שיעורים).

הרב הרב אברהם שטרן הי”ד מזכירו בידידות בספרו מליצי אש.

במוצאי יום הכיפורים תש”ה גורש עם אחרוני יהודי פרסבורג לאושוויץ, ונהרג שם בי”ח בתשרי תש”ה (05.10.1944) יחד עם רבים מבני קהילתו ומבני משפחתו, ובהם אשתו הרבנית, בניהם, כלתם מרת בילא בת הרב הגאון רבי שמעון ליבוביץ אב”ד יאקא, נכדיהם הפעוטות שמעון ושולמית. הי”ד.

בחידושי החת”ס, לונדון תשט”ו, מתאר בפירוט המוציא לאור, הרב שטרן, את אותו המשלוח מפרסבורג לאושוויץ בו הוא נסע:

“לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי בשנות השואה הנוראה שעברו עלינו. שנות ראינו רעה. ואני בתוך הגולה יותר מאלפים ושתי מאות נפשות משארית הפליטה יהודי פרעשבורג הנשארים שם מן השבי שבשנת תש”ב, בו שב”ת כל שמחה, שנשלחו חושך ולא אור ליום ו’ עש”ק, י”ב תשרי תש”ה למחנה סערעד (סלובקיה), ומשם ביום ג’, ב’ של סוכות, למחנה אוישוויטץ, והגענו שם אור ליום ה’, ד’ של סוכות. שם נפרדו ממני כל מחמודי עיני: אמי מורתי הצדקת, אחי היקר ואחיותיי היקרות הי”ד, המה לוקחו לימין כצאן לטבח יובל ואני עם מתי מספר לשמאל, התעיף עיני בם ואינם, ובו ביום הומתו באכזריות בתאי הגאזים ונשרפו עקד”ה. את אלה עקדות תראה ותקום נקמת דם עבדיך והשב שבעתיים אל חיק מענינו חרפתם אשר חרפוך ה’… אל מלא רחמים שוכן במרומים, דיין אלמנות ואבי יתומים ימציא לנשמתם המאירה מנוחה תחת כנפי השכינה, בגן עדן תהא מנוחתם, ה’ הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבותם”.

ילידי משפחת ווטיץ הי"דעוד שם היו משה אריה ווטיץ בן ר’ יהודה ווטיץ, ורעייתו שרה זנטה לבית זקבך שהיתה מורה מסורה ומוערצת בבית יעקב בווינה, עם תשעת ילדיהם: רחל, אסתר, חנה, בנימין זאב, לביאה, שמואל, ישראל שמחה, מרדכי מרכוס והתינוקת מרים. הי”ד.

כיומיים לאחר רציחתם, בלילה של אור לכ”א בתשרי תש”ה (7.10.1944), פרץ מרד הזונדר-קומנדו (ראה מאמר באתר זה על הדיין הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד שנהרג בפיצוץ המשרפות במרד), ואחריה הופסקה למעשה ההשמדה בתאי הגזים.

מקורות: תולדות אנשי שם (תש”י), הוספות לקונטרס ותשר דבורה, הישיבות בהונגריה דברי ימיהן ובעיותיהן, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, דף עד על שמו ב”אתר יד ושם” מאת בתו.

עוד ראה אודותיו במאמר ביידיש על פרסבורג – אידישע ווארט, כסלו תשל”ט, וראה מכתבו המובא בספר קרית ארבע על התורה (תשכ”ה).

מספר הצפיות במאמר: 47

יש לבטוח בד’ שמושיע בהשגחה נפלאה גם בדרך שלא עלתה על מחשבתנו / דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, הרב מאיר ליב פרייא הי”ד

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד’ להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד’ אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד’ תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד’ עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד’ עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל”ג), פירוש שחסד ד’ יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד’ יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא”ה ז”ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט’), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב’ פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל”ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד’). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש”י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש”י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד’) הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד’ שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד’ כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד’ המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד’ ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו’ (דברים ל”ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו’ על התשועות ועל המלחמות וכו’ על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד’ על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד’ באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע”י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד’ מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד’. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 20

דרוש לחנוכה חלק ג: נר ישראל לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

נר ה' נשמת אדם

וזהו שאמרו שאכלו מפרכסת או בהמה הנבראה על ידי ספר יצירה בלא שחיטה דוגמת האיסור של אבר מן החי, כי כבר אמרו ז”ל סבורים היו שתחיית המתים מגעת בימיהם, ורצו להתחיל להכניע הכל תחת הקדושה. אמנם ידוע כי להוציא בלע הקדושה לפני זמנו צריכין מקודם להיות איש גבור חיל שיוכל לגרות ביצרו להיות גירא בעיניה דשטנא, כמו שאמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה שמתאבק עם יצרו ומתחזק בד’ שלא יפול ברשתו, ומי לנו גדול מיעקב שישר אל מלאך ויוכל לו ואף על פי כן עדיין לא הכניעו לגמרי כמו שכתבנו לעיל, לכן התחיל יוסף לסלסל בשערו לגרות יצר הרע אנפשיה לצאת למלחמה נגדו. וכאמור כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו בספרי נגד אויבך ובאיש כזה יוכל להתקיים ושבית שביו. והשבטים אם שהיו קדושי עליון, גבוה הערך, לא התרגלו בעבודה כזו ולא ניסו באלה, לכן נקרא זאת “רוגזו של יוסף”, שהוא התחיל חידוש עבודה להיות מרגיז יצר טוב על יצר הרע. ובמקום אחר ביארתי שכל מה שעשו השבטים בשלשה דברים הנ”ל עשה יוסף שלשה דברים כנגדם, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, ומתלא בעקבו, והראה להם בזה שעדיין לא בא העת לזה וצריכים מתחילה להתפזר בגולה. ואבינו יעקב, אף שאמרו במדרש שסבור שתגיע תחיית המתים בימיו וראה עבודת בניו הקדושים שמכינים עצמם לזה, אך על פי כן שמר בלבו גם דעת יוסף, וזה היה שנאת השבטים אל יוסף, שסברו שאלמלא הוא, תיכף מתקיים גזרת בין הבתרים בארצם ולא היו צריכים לירד לגלות עוד והיה התיקון הגמור, ועל כן כתיב ולא יכלו דברו לשלום, כי לעת תיקון הגמור נאמר ונתתי שלום בארץ, כידוע.

וזהו כוונת המדרש שם, למה וישנאו אותי כדי שיקרע הים לפניהם. קשה להבין מה זו שאלה למה וישנאו אותו, הלא מפורש בקרא על חלומותיו ועל דבריו, ומהו תשובתם. אבל הפירוש בזה הוא, שהיה קשה להם בעניין נשגב כזה שכל עליות העולמות תלויות בו, היו צריכים להיות נדברים יראי ד’ עמודי העולם האלה, ולהתיישב גם עם אביהם יעקב ומלפניהם יחד יצא דבר ד’ ולמה שנאוהו ולא דברו ביניהם בעניין זה. אבל נסבה מאת ד’ היתה, שצפוי לפניו שעתידים לצאת לפני זמנם ממצרים, ושר של ים יטען כי עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה. וטענה זו היא רק נגד יוסף שהמשיך בני ישראל לארץ לא להם, אבל נגד השבטים אין זו טענה כי על זה התקוטטו ואמרו מראש כי אפשר להישאר בארץ ישראל ושם לשלם השטר. ולזה אמרו ז”ל הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה, כי ידוע שכל שבט היה לו שביל מיוחד בים סוף, והיה קשה להם למה נקרע בשביל מיוחד ודרך בים ליוסף שהוא פסק שצריכים להיות בגלות ארבע מאות שנה. ועל זה אמרו שבאמת קריעת שביל יוסף לא היה ברצון שר הים, אבל ראה ארונו וינוס בעל כורחו, והארכתי במקום אחר.

וזהו העניין דכתיב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ופירש רש”י לרעות את עצמם. כי ביעוד העתיד כתיב ויטו שכם אחד לעבדו כאמת. ואמרו שכם הוא מקום פורעניות, שם עינה את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד. כי בכל זמן ועת שהייתה קרובה הישועה לאחד את העולם כלו להקדושה, כמו תחילת ביאת יעקב לגור בארץ ישראל וכינוס שבטי ישורון יחד, או בעת מלכות שלמה שהיתה הלבנה במילואה קרוב לישועה האמתית, ולא הגיעה עדיין השעה, נתגבר אז כח הסיטרא אחרא ובא בשביל והירוס בזה.

וזו הייתה כוונת האחים בשכם להטות שכם אחד לעבדו, וכתיב לעתיד וגר זאב עם כבש וגו’ ונמר עם גדי ירבצו ילדיהן וגו’ ולא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי יסור מהם כח נחש הקדמוני כידוע, וסר קנאת אפרים וגו’ ומלאה הארץ דעת ד’. וזה השלום הגמור העתיד להיות כמו שכתב הרמב”ן בפרשת בחקותי. לכן בשעה שהלכו השבטים ולהטות שכם אחד עם הצאן. אמר יעקב ליוסף,  הלא אחיך רועים בשכם לכוונה זו, לך נא וראה את השלום הגמור. ואת שלום הצאן אם יחדו ירעו וירבצו עם החיות הטורפות. ואז גם הוא יכין עצמו לזה. ויוסף השיב הנני, אני מוכן להתקרב לזה. ופגע בו איש זה גבריאל המלאך הממונה על הגלות קץ הימין (דניאל ט) וגילה לו שנסעו מן האחווה, ולא הגיע עדיין להשלום המיועד, שלא ידעו שיוסף הבטיח ליעקב שהוא מוכן לקבל דעתם. והם בטרם יקרב אליהם לקבל דעתם, התנכלו להמיתו שלא יעכב עליהם הגאולה. והתחילו להראות לו פנים של זעף לומר בעל החלומות הלזה בא. ומזה הכיר יוסף שלא הגיעה עדיין השעה, ולכן ציווה ראובן להשליכו לבור שבו נחשים ועקרבים. כי לדעתם הגיע העת שישתעשע היונק על חור פתן וישבות חיה רעה מן הארץ. ואם ינצל יוסף, אז יודה על האמת, וישוב לדעת אביו להישאר בארץ ישראל. וזהו “להשיבו אל אביו”. אבל נורא עלילות, הבורא יתברך, סיבב כרצונו. וישלחהו מאותו עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, שיתגלה על ידו שישראל ניצולים בדרך נס וההנהגה שעל ידה יתנהגו בעולם הזה לא תהיה הנהגה טבעית רק ניסית. וישראל למעלה מן המזל והטבע. ואין ראיה מזה שינצל מהנחשים והעקרבים.

וזהו מאמר המדרש המוצג בראש דברנו, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן. כי הדודאים שהתחיל ראובן לגלות על ידם ההנהגה הניסית בנותנו אותם לאמו ולא לרחל. נתנו ריח גם בהשלכתו את יוסף לבור של נחשים. ואף שהיה יכול להצילו בדרך הטבע על ידי האחים, אבל לא היה בזה בירור ההנהגה הניסית של ד’ יתברך בעולמו, רק ההלכה בעניין מחלקותם הרמה הנ”ל.

ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה, שמצוותה להניח על פתח הבית מבחוץ, שאף דהוא זכר על נס המנורה שהיתה לפנים בהיכל, אף על פי כן תקנו להניחם מבחוץ. והעניין בזה כי היוונים החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיכפרו בהנהגה ניסית אשר חלק ד’ עמו והוא בדד ינחנו למעלה מהנהגה הטבעית המסודרת לעולם הזה. ורצונם היה שגם ישראל יפול תחת מערכת המזלות. ומפני זה טמאו כל השמנים שבהיכל, שלא ידליקו את המנורה בת שבעה נרות. שהם מול פני שבעת כוכבי לכת המשפיעים במערכות, להרות כי ישראל מושפעים בשבעת קני המנורה על פי התורה למעלה מהמזל והזמן. וזהו שאמר להעלות אתכם בפני האומות. והיונים רצו להשכיחם תורתו ולהעבירם ממצוותיו, והכל לכוונה זו. וכשראו שד’ יתברך לא עזבם ליפול תחת מערכת עולם הזה, והמנורה דלקה בנס, הכירו כי נרם לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל. ולכן התקינו שיפורסם זאת לרשות הרבים, לבין אומות העולם המושפעים בעולם הזה מטבעיות המסודר לרבים. אבל ישראל המה תמיד כרשות היחיד העולה עד לרקיע, ונרם בוקעת מפתחיהם גם לרשות הרבים, ומושגחים מאתו יתברך בהנהגת ניסית ולא יעזבום ולעולם נשמרו, עד בא עת תיקון הגדול להפנות אליו כל רשעי ארץ ויקבלו כולם את עול מלכות עליהם במהרה בימינו, אמן.

 יצחק זעליג מקאצק אבד”ק סאקלוב

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ”ד, דרוש ו)

מספר הצפיות במאמר: 27

דרוש לחנוכה – חלק ב: ישיבת יעקב בשלווה ורוגזו של יוסף / האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד

תמונת רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד

והנה אמרו חז”ל על הכתוב וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וצריך בירור למה נקרא הרוגז על שם יוסף, הלא יוסף הלך לראות את שלום אחיו, ואדרבה הם הרגיזהו ולא יכלו דברו לשלום, והוא אמר להם גם לבסוף אל תרגזו. ומהו העניין שרצה יעקב לישב בשלוה.

ומקודם נבאר עניין הגירות שנגזר על זרע אברהם, גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו’ ארבע מאות שנה, וראינו כי הזמן נחשב מלידת יצחק אף שמעולם לא יצא יצחק לחו”ל. והענין כי בעת שבאה זמן שיצא מאברהם העם הנבחר, שעמהם ינהג הקב”ה עולמו והם יהיו חבל נחלתו, כתיב, ויוצא אותו החוצה וגו’ וספור הכוכבים וגו’ כה יהיה זרעך, ועל זה כתיב והאמין בד’ ויחשבה לו צדקה. ואחרי זה הבטיחו שיתן לזרעו ארץ זבת חלב ודבש, ועל הבטחה זו אמר אברהם במה אדע, ושאל אות מאת ד’ וגם זה צריך מובן.

והביאור בזה, הנה ידוע שהעולם מתנהג על פי מזלות וכוכבי לכת, גרמי השמים, ואין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, ואין שום בריאה בעולם שאין שורשו בשמים, וטבעו מתנהג על פי מזלו השופע עליו מלמעלה, כידוע. אבל ישראל המה למעלה מן המזל, רק ה’ בדד ינחנו, וגלותם וגאולתם הכל בהנהגה מיוחדת מאת ד’ יתברך, לא על ידי מלאך ומזל, רק על ידי הקב”ה בכבודו ובעצמו. וכן ארץ ישראל לא נמסרה תחת שום מערכת השמים, רק עיני ד’ בה מראשית השנה עד אחריתה. וזה הראה ד’ יתברך מתחלה לאברהם, שהוא שרשן של ישראל, הוציאו החוצה, ופירש רש”י שהגביה אותו למעלה מכל גרמי השמים. ויאמר הבט השמימה מלמעלה למטה וספור הכוכבים, שיראה איך כל דבר ודבר למינהו מושפע מכוכב שלו, ורק הוא לבדו אינו נמסר להם, והוא למעלה מהם. ואמר לו ד’ יתברך כן יהיה זרעך, כל ישראל כולו יהיה כמוך למעלה מכל מזל וגרמי שמים. ועל זה כתיב והאמין בד’ ויחשבה לו צדקה, מה שד’ יתברך עושה עמו ועם זרעו לנהלם בכבודו ובעצמו יתברך לא על פי הנהגה טבעית וסדרי עולם הזה. ואחרי זה הבטיחו על הארץ הזאת, ארץ ישראל דווקא, לרשתה, כי גם ארץ ישראל מושגחת מד’ יתברך לבדו, ואף שהיא ארץ זבת חלב ודבש מסודרה בסדר שטחי ככל העולם, אבל כל הנהגותיה היא הנהגה ניסית בכל דבר, כאמור כי לי הארץ, מיוחדת בכל מצוותיה המיוחדות לה, מתאימות להנהגתן של ישראל, וארץ צבי כתיב בה, כשישראל עליה מחזקת ארבע מאות פרסה וכשאין ישראל עליה גם שטחיות קרקעה נאבדה, וכן כל יבול אדמתה וברכת פירותיה הכל תלוי בקיום התורה ומצות, שהיא הנהגה ניסית כמו שכתב הרמב”ן (ריש פרשת וארא) כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עברה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבע או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים, והם נסתרים, יחשב בהם להרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר האמת. עד כאן לשונו הקדוש. והיא הנהגה נסיית רק לישראל ובארץ הקדושה, מה שאין כן שאר חלקי העולם הזה וכל סדרי בראשית לא שנו תפקידם בשביל מעשי אנוש. ואמרו ז”ל (ברכות לה:) אפשר אדם חורש בשעת חדישה וגו’ תורה מה תהא עליה. אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואפילו ר’ ישמעאל שאומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, אמרו שם חסידים הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם ארעי, היתה מלאכתם מתברכת וזה וזה נתקיים בידם.

לכן בשעה שהבטיח ד’ יתברך לאברהם אבינו עליו השלום על ירושת הארץ, שאל במה אדע כי יתנהג עמהם אפילו בעסקם בצרכי עולם הזה בהנהגה ניסית, ופן ירום לבם וישכחו וישובו ליפול תחת טבעיות העולם, כדכתיב ונושנתם בארץ, כי נתיירא אברהם אבינו עליו השלום פן כשיתיישבו בארץ נושבת ויעסקו בחרישה וזריעה בסדר המסודר לכל העולם, ישכחו כי הארץ הזאת לד’ לבדו היא. ושאל אות כי כל  אשרם והצלחתם יהיה על פי תורה, למעלה מן הטבע, ומי שירצה לעשות כרבי שמעון בר יוחאי, יתקיים בו ועמדו זרים ורעו צאנו ומלאכתו תתברך. ועל זה באה התשובה מד’ יתברך ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, פירוש, שגם ישיבתם בארצם יהיה בארץ לא להם, כי לא יקרא הארץ להם רק לשמו יתברך. וגם בעת ישיבתם בארצם יחשבו בעיני עצמם כגרים בארץ לא להם, ולמדרגה זו יבואו שבתחלה יהיו בארץ אשר ממש לא להם, ויהיו מסוגרים בגופם ונפשותם בידי זרים, כאומרם ז”ל שמעולם לא היה יכול עבד לברוח ממצרים, ויוגאלו משם ביד חזקה למעלה מהזמן והטבע, ולא עוד אלא שאחר כך יצאו ברכוש גדול שלא ביגיעה ולא בעמל, רק ד’ נתן חנם בעיני המצרים וישאילום בעל כרחם, וזה אות כי כל ההנהגה אתם תהיה ניסית ויעמדו זרים ויעשירום אפילו שלא לרצונם.

וזהו ביאור אמרם ז”ל (ברכות ט:) דבר נא וגו’ וישאלו כו’ כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וגו’ קיים בהם, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. כי היה קשה להם, אם צידה לדרך וחיי הנפש לא הכינו להם, למה ציווה להם לעשות עושר. וביותר קשה שמלות למה להם, מאחר ששמלתם לא בלתה מעליהם כל ארבעים שנה. אבל הכל מפני אותו צדיק ששאל אות על ישיבת זרעו בארץ ישראל בהנהגה ניסית, ולכן גם אם יצאו ממצרים לפני הזמן בהנהגה ניסית, לא יתברר עוד  מזה שלא יפנו לבם אחרי זה בבואם לארץ להבלי עולם הזה ולא ירום לבם ויגרמו שיפלו תחת מערכת השמים. לכן ציווה ד’ יתברך למשה בקשה ממך כו’, בבקשה מכם שאלו ממצרים, להורות כי אפילו כסף וזהב ושטרות שנפשו של אדם מחמדתם, ההכרח לבקש אותם בבקשה מאת ד’ לקחת, ואלולי זאת לא היו נוטלים, וד’ יתברך נתן חנם בעיני מצרים וישאילום בעל כורחם, והמצרים בעצמם באו ונתנו להם ויבואו זרים ויעשירום. ומפני זה נקראה ביזת מצרים, שביזו חמדת עולם הזה  ובא להם שלא ביגיעה ועמל, ויהיה לאות כי יתנהגו בהנהגה ניסית וכשימאסו בחמדת עולם הזה, יקויים בהם ועמדו זרים ורעו צאנם.

ומעתה מובן איך נחשב ישיבת יצחק בארץ הכנעני לנידות. כי הגם שהכנעני אז בארץ, הם הז’ עממין, שהם הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, והיה בארץ מושפלת אז תחת הסתר הטבע, אף על פי כן יצחק, שהיה עולה תמימה היה מעלה הכל לד’ יתברך, וחסן ברכה באשר זרע בהנהגה ניסית מיוחדת בעדו, וישב יצחק בארץ לא לו, ומדידתו הותחל ההבטחה, שנאמרה לאברהם במאמר ויוצא אותו החוצה, כן יהיה זרעך, להתקיים, והארץ היתה לא לו.

לכן גם יעקב בשובו מבית לבן ביקש גם הוא לקיים הגירות בארץ כיצחק אביו, ולשבת שם עד תשלום הארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו בניו מזוככים לגאולה שלימה, כי ידוע שכל הגלויות הם להשלים הקץ שנה שחסרו במצרים, ומפני זה גאולה העתידה נקראת קץ, כדאיתא בתיקוני זהר. וכשהיה יעקב משלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ישראל והיו בניו משתלמין בכל השלימות היו זוכים לגאולה העתידה ולתיקון הגמור והיה מתקיים ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לד’ המלוכה.  מה שאין כן עתה עדיין הרע נאחז בהטוב, וראשיה דעשו בעיטפיה דיצחק, כידוע. וזהו כוונתם ברבה שם.

תנא כינוסו וכינוס בניו הצילם מיד עשו, ואת כולם ישא רוח יקח הבל, זה עשו ואלופיו. עיין שם. כוונתם ליישב מה שביקש יעקב לישב בארץ ישראל להשלים הגירות, ואמרו כי אף שיעקב התאבק עם שרו של עשו ויוכל לו, ובא שלם מעשו ומלבן ומשכם, אף על פי כן ראה שעדיין לא העביר גילולים מן הארץ לתקן עולם בתיקון הגמור, והצלתו מעשו היתה רק בכינוס כחותיו וכחות בניו נגדו, וזאת הצילם רק בדרך הצלה מיד עשו שלא יוכל לו, אבל לנצחו להעבירו מן העולם להוציא בלע הקודש ממנו, וכל הרשעה כעשן תבלה, וכולם, עשו ואלופיו, ישא הרוח ויקח הבל, עדיין לא בא הזמן, על כן רצה עתה לישב בארץ מגורי אביו לתקן כל זאת. וזה שסיימו שם במדרש, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, פירוש שהיה יעקב מתיירא אם יתקן זאת על ידי סבל גלות וטרדות בארצות אחרות עד שיוציא בלעו מפיו, פן לא יוכלו חס וחלילה לעמוד בתוכחה כזו, ואז פן למסת נקיים ילעג, אבל בארץ ישראל ומכל שכן יחד עם אביו יצחק יאירו ויושלמו להיות נושעים תשועת עולמים.

וזה כוונת המדרש מגורי אביו, אברהם מגייר גרים, יעקב מגייר גרים, ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, תני רבי יצחק בשם רבי הושעיא רבה בשם רבי יהודה בר סימון מן הדא דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי, מאי  מגורי אביו, מגיורי אבי. ותמוה מה ענין גרים לכאן. אבל לדרכנו יובן היטב, כי ידוע שלא נתפזרו ישראל בגלויות, אלא כדי שיתווסף עליהם גרים (פסחים פז:), פירוש שיש ניצוצי קדושה שנפלו ונתפזרו בין הגויים וישראל צריכים להוציאם משם ולהוציא בלע הקודש מן הסיטרא אחרא, ואז יהיה תיקון הגמור, ואם כן לכאורה יוקשה איך רצה יעקב להשלים הארבע מאות שנה בארץ ישראל שיהיה תיקון השלם ומי יוציא כל האבודים האלה, הנמצאים בשאר הארצות, כי על תושבי ארץ הכנעני נאמר לא תחיה כל נשמה, כי אין דבר קדוש נמצא בתוכם, ולכן לא שמענו ביצחק שיגייר גרים בארצו, כי לא נמצא שם ניצוצי קדושא. (ואל תשיבני משכם שיצא משם על ידי ביאת דינה נשמת רבי חנינה בן תרדיון, כידוע, כי יש הרבה סוגים בהעלאת הניצוצין, יש שיוצאים על ידי ראיה לבד ויש על ידי ביאה, כעניין לקיחת יפת תואר שמקיים בה ושבית שביו, ויש שמושרש כל כך עד שצריך גירות, כידוע ליודעי חן. וגירות לא היתה בתושבי ארץ כנען. וזהו לא שמענו גירות ביצחק. והבן).

אבל ידוע כי גם בזה יש אופנים שונים, יש שצריך לרדת למקום שם נמצאת הקדושה להוציאה, ויש שדבר הנצרך להתעלות בא מעצמו להמעלה אותו, על כן ביצחק שאמר לו הקב”ה שכון בארץ הזאת, ולא הרשה לו לצאת לחו”ל, משמענו הכתוב כאן שבאמת גם הוא הוציא ניצוצי קדושה מארבע כנפות הארץ, רק שבאו אליו מעצמם. ומפגי זה לא שמענו, כי כבוד אלקים הסתר דבר, כידוע. ובאופן זה שעשה יצחק, ביקש גם יעקב לשבת בארצו ללקט האורות מקצווי ארץ. והבן.

וזה העניין שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ומה שאמרו ז”ל על הכתוב ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, שאוכלים אבר מן החי, ותולין עיניהם בבנות הארץ וקורין לבני השפחות עבדים, אשר לכאורה קשה מאוד, דגם אם נימא כפירוש המזרחי שהיו אוכלים מפרקסת שמותר לישראל, או שהיו בוראים בהמות על ידי ספר יצירה שאינו טעון שחיטה, על כל פנים מי דחקם לעשות זר מעשיהם נגד חוקי בני נח בפרהסיא ולעיני בני בלהה וזלפה ויוסף, והלא אסור לתלמיד חכם לעשות דבר התמוה לרבים. ולומר שעשו כן להורות הלכה שיצאו מדין בני נח אפילו לקולא, יוקשה על יוסף שהיה לו לשאול הלכה זו מאביו אם מותר או לא, ומדוע הביא דבתם רעה אל אביהם, שמא גם אביהם יסכים עמהם, ולפי דרכינו נאמר אחרי כי יעקב ביקש להשלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ולהשיב השביה מעמק עכור, שיבואו אליו, כמו שעשה יצחק, גילה הסוד לבניו עמו, והמה רצו לסייע להוציא כוונת וחפץ אביהם לפועל, התחילו לתלות עיניהם בבנות הארץ, לראות איזה מרגליות טובה שיש עוד ביניהן להוציאן על ידי ראייתם והבטתם, כי תושבי הארץ לא היו צריכים גירות כמו שכתבנו לעיל. וכשראו שבני השפחות לא הגיעו למדרגה זו היו קוראים אותם עבדים, בידוע שיש צדיק שנקרא שר לפני המלך יש שנקרא עבד, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי על  רבי חנינא בן דוסא (ברכות) וכן בכלל ישראל בגולה נאמר עליהם, כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו’ כן עינינו אל ד’ אלקינו עד שיחננו. ולעתיד נאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כשר לפני המלך. ולכן קראו אותם בשם עבדים, לומר שמרגישים עצמם עדיין כעבדים לפני המלך.

והנה ידוע מה שכתב רש”י (בריש פרשת כי תצא.) ושבית שביו, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דבמלחמת מצווה לא שייך לומר ושבית שביו, דהרי כתיב לא תחיה כל נשמה. והקשו המפרשים הלא הרבה איסורים הותרו ביפת תואר (עיין מנחת חינוך מצווה תקל”ב). אבל העניין הוא שמצוות יפת תואר כבר ביאר באור החיים שהוא נשמות קדושות שנשארו בשביה מחטא אדם הראשון בין אומות העולם ומוכרחים לעלות משם בעת שישיב ד’ שבות עמו, והמה ניכרים ונמצאים רק לאיש קדוש, שבכחו להעלותם מעמק עכור לפתח תקווה ולהשיב שבותם לד’. ודבר נשגב כזה אין הקב”ה מוסר אלא למי שכבר קיים כל המצוות שבתורה, וכל עבודתו היא לקדש עצמו במותר לו, לעשות מכל דבר רשות מצוה. וכמו שיש בכל התורה איסור, מצוה, ורשות, כדאיתא בחובת הלבבות, והלוחם ביצרו לקיים מצות ד’ או לפרוש מאיסורים, נקרא לוחם מלחמת מצווה, שכן מצווה ועומד. אבל הלוחם ביצרו לקדש כל דבר לרצונו ית’ ולמצוא בדבר הרשות לעשות רצון העליון יתברך, נקרא לוחם מלחמת הרשות העולה על הכל. וכן ממש במלחמות וכיבוש ישראל בארצות מושבותיהם, מתחלה נכנסו לקדש את ארץ ישראל כמצווה עליהם ולהברית השבעה עממים המעיקים לשכינתו כביכול, ואחר כך כשרוצים להרחיב שכינת הקדושה ולתקן כל העולם במלכות שמים, אז נמצאים להם כל הניצוצי קדושה להשיבן אל מקור קדושתן. ולמי נראה ניצוץ כזה, למי שכבר נזדכך בקיום כל מצות ד’, ועבודתו היא רק לעשות ולהעלות כל דבר רשות לשורש קדושתו. וזה נתקיים בדד המלך עליו השלום שהרג יצרו ולבו חלל בקרבו בלי נטויה של רע, מה שאין כן מי שיש בו עוד שמץ רע, אין בכחו לעמוד על תשוקת וחמדת לבו לדעת שכוונתו לשם שמים לבד, בלי שום פניה, ואין בכחו להעלות שביה כזו לקדושתה ולשרשה. וזהו העניין שאמרו ז”ל כל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כותיה, להורות אף שכל הדברים שאסרה תורה המה וטעמיהם אסורים וטעם כעיקר דאורייתא, אבל רק בצביונם ותוארם שאמרה תורה, אבל טעם כזה ממש בדמות וצביון אחר מותר. והענין הוא, שכל נברא בעולם נשתלשל מלמעלה בשרשו ממקום קדושה עד למטה בבריאה פשוטה, ועומד להתעלות על ידי ישראל. ואותן הבריאות שאין עומדות להתעלות אסורות לישראל, ועוד מטמאות את אוכליהן כאמור ונטמתם בם. ולכן הקדושים אשר בארץ אכלו גם חולין על טהרת הקודש להעלות לריח ניחוח לד’, כמו קדשים הכלילים לאישים ומתעלים באש שלמעלה, כידוע. ועל ידי שמעלים בההיתר לריח ניחוח לד’ אותו הטעם שיש דוגמתו באיסור, בכחם להפנות גם הרע אל הקדושה מתחלה באתכפיא ואחר כך באתהפכא חשוכא לנהורא, כידוע, עד שלעתיד רוח הטומאה יעבור מן הארץ והכל ישוב לטהרתו האמתי, כאמרם ז”ל לא ניתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה, וכל מי שאינו אוכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה ואוכל לעולם הבא (מדרש רבה פרשת שמיני). ואין כאן מקום להאריך.

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ”ד, דרוש ו, מאת האדמו”ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 26

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ח / הרב דוד בודניק הי”ד

מידת הדין

אמר ר’ אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד’ (מדרש רבה ויגש פרשה צ”ג).

הקשה בזה אדמו”ר ז”ל בספר “דרכי החיים”, שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה’, והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב”ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז”ל “מעשה אבות סימן לבנים”, ואמרו ז”ל “כבוש דרך לבני” ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) “הכר בשביל הכר”, לפי שאמר יהודה “הכר נא הכתונת בנך היא אם לא”, אמרה לו תמר “הכר נא למי החותמת והפתילים”. “ונראה כנגד ונראה”, בשביל שאמרו “ונראה מה יהיו חלומותיו”, לפיכך צווחה רוח הקודש, “ונראה מה יהיו חלומותיו”…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב “וירד יהודה מאת אחיו”. והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה “מאי דסני לך לחברך לא תעביד”. כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו “מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו”. ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה”אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה”, כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב”ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר “כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד”… מיד נבהלו מפניו “הגיבורים הללו” עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד “התוכחה” אלא גם מצד “הדין” שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו “אני ד’!”, שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב”ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה’ יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 16

דברי דוד על פרשת “וישב” ועל חנוכה/ הרב דוד טייטלבוים הי”ד

ספר דברי דוד

הרב דוד טייטלבוים, מחבר הספר “דברי דוד”, נולד בשנת 1869 תרכ”ט (או תר”ל) בקאלבאסוב בשנת תר”ל, לאביו , הרב אברהם אהרון טייטלבוים, רבה של קאלבאסוב, בנו של הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים ה”ייטב לב”, בנו של הרב אלעזר ניסן טייטלבוים, רבה של דרהביטש, בנו של הרב משה ה”ישמח משה”. ולאמו הגברת רייצא בת הרב יחיאל רובין, רבה של קאלבאסוב,  בן הרב אשר ישעיה רובין, רבה של ראפשיץ.

לאחר נישואיו עם בתו של הרב שמעון מארילעס רבה של ירוסלב שבגליציה המזרחית, חי הרב דוד בירוסלב וכיהן שם כדיין ומו”ץ. בתרס”ד, 1904, התקבל כרב בעטשעד. שבקרפטורוס, על יד מונקאץ, ושם הקים ישיבה. נספה בתש”ד, 1944, באושוויץ. בנו, הרב נפתלי, היה הרבי מעטשעד בניו יורק.

(מתוך “רבנים שנספו בשואה” ומתוך תרגום של ערך בוויקיפעדיע)

דברי דוד

פרשת וישב

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ולכאורה קשה קושיא עצומה על יעקב אע״ה דהוא היה מובחר שבאבות והיה מטיל קנאה בין הבנים דהא היה יכול לשער בעצמו הלא מעת בריאת העולם דהיה רק קין והבל בעולם ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד׳ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ד׳ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאד. ומחמת זה הקנאה שקיבל ד׳ את מנחת הבל ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ולמה לא חשש יעקב אבינו עליו השלום על זה הדבר גם כן שלא לעשות ליוסף כתונת פסים יותר משאר בנים כמו שהיה באמת שמחמת הקנאה מכרו אותו למצרים ונתגלגל הדבר עד שיעקב עצמו היה צריך לירד למצרים.

 ונראה לי לתרץ מעט על פי מה דאיתא בשולחן ערוך הלכות יום הכיפורים טעם א’ על מה שאנו לובשין  קיטל על בגדיו ביום הכיפורים כדי שיהיה לבו נכנע לפני השי”ת, ושפיר יכולים לומר דכוונת יעקב שעשה לו כתונת פסים היה גם כן לדבר הזה מחמת שראה יעקב שיוסף היה מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה, כמו שפירוש רש”י ז”ל על הפסוק “והוא נער”, לכך ירא יעקב שלא יפול יוסף, חס ושלום, במדת ההתפארות וגיאות חס ושלום. על כן עשה לו כתונת פסים על בגדיו דהיינו נגד לבן כמו קיטל כדי שיהיה לנו נכנע מחמת שהוא בגד של מתים ויהיה לבו נכנע ולא יבא, חס וחלילה, ליד׳ התפארות וגיאות, ושפיר מתורץ הקושיא הנ”ל, דיעקב לא עשה לו הכתונת הנ״ל שיהיה לו לכבוד ולתפארת, רק אדרבה שיכנע את לבבו, ומחמת שיעקב אהב את יוסף מכל בניו, חשש בו יותר והשגיח עליו בעיני פקיחא שלא ירגיל עצמו במידות מגונות בגסות וגיאות. ולכך עשה לו כתונת לבן להכניע את לבבו כנ״ל.

ועל פי הנ”ל נוכל להבין התפילה בשעת הדוכן שאנו אומרים ותתננו לאהבה לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואינו וכו׳ כמו שנתת את יוסף צדיקיך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו וכו׳ ולכאורה קשה קושיא עצומה, הלא אדרבה, מחמת שעשה לו כתונת פסים נאמר אחר כך ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל בניו וישנאו אותו וכו’, ואם כן מה זה שאנו מתפללים שיהיה לנו חן וחסד כמו שהיה ליוסף בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים?

 אבל לפי מה שפירשתי לעיל דאביו עשה לו הכתונת כדי להכניע את לב יוסף שלא יהיה בעל גיאה, מתורצת קושיא זו, דאנו מתפללין ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו כמו שנתת את יוסף צדיקיך “בשעה” שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד, כי “בשעה” שהלבישו אביו את יוסף בכתובת לבן ורמז לו על יום המיתה, בוודאי נכנע ונשבר מאוד לב יוסף. ועל ידי זה מצא חן “בשעה” זו בעיני כל רואין ודו”ק .

לחנוכה

ויהי מקץ שנתים ימים. וצריך להבין למה כתוב “ויה׳” דהוא לשון צער גבי יציאת יוסף מבית האסירים ונעשה מלך. ואקדים מה דאיתא בבית יוסף. הוקשה בית יוסף למה קבעו שמונה ימים כיון דבשמן שבפך היה בו כדי להדליק ליל א׳, נמצא שלא נעשה נס אלא לז׳ ימים. ותירץ ג’ תירוצים. עיין שם. ועיין בט”ז שתירץ גם כן בטוב טעם. ולי נראה לתרץ באופן זה, דהנה איתא בגמרא על הפסוק “יצו ד׳ אתך את הברכה באסמך” דרשו בגמרא: “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. ולפי זה קשה האיך היה יכול לבוא הברכה בפך השמן הא היו רואין כמה שמן שיש בהפך במידה ובמשקל, והאיך היה יכול לבוא הברכה דהא אין הברכה מצויה אלא ברבר הסמוי מן העין. אלא על כרחך מוכרח לומר שהיה על פי נס אף שהיה במדה ובמשקל. הרי חזינן דהיה הנס גם ביום הראשון אף שהיו רואין בהפך כמה שמן שיש בו, היה בא הברכה, וממילא שפיר קבעו שמונה ימים משום דיום הראשון גם כן היה הנס. ושפיר מתורץ קושיא הנ”ל.

וזאת ידוע דשלושים וששה נרות יש בין הכל, יום ראשון – אחד, ויום שני – שנים, בין הכל כל הנרות שדולק יש שלושים וששה נרות. והנה התיבה “ויהי” גימטריה שלושים ושש עם הכולל ואותיות, מרמז לזה שמהנס של חנוכה יוכל לראות הקץ גם כן. כמו שהיה גבי חנוכה, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים כך יהיה גם כן במהרה בימינו. ואם כן הכי פירושו “ויהי” שהוא בגימטריה ל”ו עם האותיות והכולל, היינו מל”ו נרות נוכל לראות שיהיה “מקץ”, רק צריך לזה לעשות תשובה שלימה ויהיה זכו אחישנה כידוע, הגם שצריך עוד להתעכב הגאולה כמה שנים, עם כל זה אם זכו אחישנה. וזה פירוש הכתוב “ויהי מקץ” רצונו לומר מנס של חנוכה יוכל לראות את הקץ גאולה גם כן כמו שהיה אצל חנוכה כך יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן, וזכו אחישנה שנתיים ימים הגם שצריך להתעכב עוד שנתיים, עם כל זה באם זכו יהיה ימים עבור השנים, כי זכו אחישנה כנ”ל בעזרת ה’ יתברך.

הוקשה הבית יוסף מאחר שביום הראשון לא היה נס, דהא כבר היה בו כדי  להדליק יום אחד, מדוע עושין שמונה ימים, הא לא היה הנס רק שבעה ימים. וראיתי בספר תולדות יעקב יוסף שכתב דלכאורה יש לתרץ זאת עם מה שהוקשה עוד מדוע לא תיקנו תשעת ימים משום ספיקא דיומא כמו בכל מועדים. ואם כן יש לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתא. ובאמת לא היה ראוי לתקן רק שבעה ימים, אלא שתיקנו שמונה ׳מים משום ספיקא דיומא. עיין בערבי נחל באריכות. והט”ז תירץ דנשאר מהדלקת לילה ראשונה מעט כדי שיוכל לחול ברכה כי אין הברכה שורה על כלי ריקן. עיין שם.

מספר הצפיות במאמר: 24