ל"ג בעומר / רבי יוסף שפירא הי"ד

הרב יוסף שפירא הי"ד

"יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" (תהלים קכב,ז-ח). יש לרמז בו העניין דל"ג בעמר, על פי הידוע (יבמות סב,ב) אשר תלמידי רבי עקיבא מתו כולם עד היום הזה, וחטאם היה מחמת שהיו שונאים זה לזה ומיום ההוא והלאה נתהווה שלום ביניהם, ועל כן "יהי שלום" עולה "יום ל"ג בעמר" שאז באמצעות השלום התחיל התנוצצות 'החיים' ביום ח"י לחדש אייר. וזה שלום 'בחילך' דייקא שכן "בחיל" נוטריקון ביום חי לחדש. וכן "שלוה" נוטריקון היום שלשה ושלשים לעמר, שאז פסקו מלמות ונשארו "בחיים" התלמידים הנשארים, כמו שנרמז בתיבת "חילך" שעולה "חיים", ובהיות שהנהו חמשה תלמידים תקנו הפרצה וגדרו גדר של שלום ביניהם, לכן "בחילך שלוה בארמנותיך" עולה כל החמשה תלמידים הנקובים בשמותן "שמעון יוסי אלעזר יהודה מאיר" עם הכולל.

ולאשר שנהגו ישראל לייחס השמחה של היום הזה לרבי שמעון בר יוחאי יותר מכל החמשה תלמידים, עיין בספר "צבי לצדיק" לזקיני זצ"ל טעמים נחמדים לזה, על כן שמו הקדוש נרמז ביחוד בהראשי תיבות של יהי שלום בחילך שנוטריקון שמעון בן יוחאי, שעל ידו ובזכותו פסקו מלמות ביום הנכבד הזה שהוא "יום חי באייר" שעולה "ארמון", וזה שלוה "בארמנותיך" דייקא והבן.

וזהו גם כן כוונת הכתוב דסמיך ליה "למען אחי ורעי" וכו', כי בהיות שידוע (יבמות שם) אשר כולם מתו בחולי אסכרה רחמנא ליצלן, שהוא חולאת הגרון שמשם יוצא הדיבור, לכן זהו טעם הכתוב למען אחי "ורעי" שעולה "אסכרה". וביום הזה דל"ג בעמר שהוא י"ח אייר, הנרמז בתיבת "אחי" שנוטריקון י"ח אייר, נתקן הכל ונתהפך מספר אסכרה למספר "ורעי", באמצעות "האחוה והרעות", שנתהוה ביום הזה ונמשך רפואה לחולי הגרון שמשם יוצא הדיבור. וזהו למען "אחי ורעי אדברה" נא וכו' והבן. ובהיות שידוע מדבריהם ז"ל שחטאם היה גם בלשון הרע, כמו שכתב המהרש"א (יבמות שם ד"ה מפני), לכן זה שמסיים הכתוב "אדברה נא שלום בך" שעולה "לשון הרע", שנתקן באמצעות השלום שנתהוה בין התלמידים של רבי עקיבא. והראשי תיבות אדברה נא שלום עולה באמת למספר "ל"ג בעומר", שאז נתקן החטא הלז של לשון הרע ונמשך רפואה וחיים לנו ולכל ישראל אמן…

מה שנאמר בש"ס ובכמה מקומות "בן יוחי" ולפעמים "בן יוחאי" בא', נראה לי על פי דבריהם ז"ל בש"ס מסכת שבת (קלח, ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר להו רבי שמעון בן יוחאי, חס וחלילה שתשתכח, שנאמר (דברים לא,כא) "כי לא תשכח מפי זרעו", עד כאן. והנה מה שסמך עצמו רבי שמעון בר יוחאי על הך קרא דייקא, הוא משום דהסופי תיבות של הנך תיבין כי לא תשכח מפי זרעו המה אתוון "יוחאי", היינו על ידי זרעו של זה לא תשתכח התורה, וכאשר באמת "לא תשכח" עולה "רבי שמעון בן יחאי". והנה כי כן יש לומר באפשר דמקודם שהיה הסלקא דעתך כחכמים שתשתכח התורה חס וחלילה, וממילא היה נחסר מילת "לא" מהפסוק הנ"ל, ואם כן "כי תשכח מפי זרעו" הסופי תיבות הם רק אתוון "יוחי". אבל לאחר שחידש רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אם כן הסופי תיבות הם אתוון "יוחאי" בתוספת א'. ושפיר מאז והלאה נקרא שמו בישראל רבי שמעון בן "יוחאי" דייקא והבן. ואולם מאחר שעיקר שמו "יוחי" ורק שניתוסף לו האות "א" על ידי רבי שמעון בנו, שהוא החזיר עטרה ליושנה בהעמדת תורה שבעל פה ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא הנשארים בחיים, כדברי חכמינו ז"ל בש"ס יבמות (סב,ב), על כן "כי לא תשכח מפי זרעו", חוץ מאתוון "יוחי" שבסופי תיבות עולה באמת למספר כל החמשה תלמידים בטוב שמותן "שמעון נחמיה אלעזר יהודה מאיר" במספר המכוון, יען שעל ידם ובאמצעותם לא תשתכח התורה מפינו ומפי זרעינו, ותהיה התורה הקדושה עומדת לעד ולנצח נצחים. והבן היטב כי נכון בסייעתא דשמיא בעזר החונן לאדם דעת.

(זכרון יוסף, עמו' קצו-קצח)


רבי יוסף שפירא, בנו של האדמו"ר מבלוז'וב רבי מאיר שפירא הי"ד. רבי יוסף הוציא לאור, ביחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. רבי יוסף נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב אליהו בומבך הי"ד אב"ד אושפיצין וכיהן כרב צעיר בבלוז'וב וכאדמו"ר בריישא. דבריו הודפסו בספר "זיכרון יוסף". הרב, רעייתו ושני ילדיו נספו בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

מספר הצפיות במאמר: 52

הדרך לטהר ולישר מעשיו, על פי הנרמז ממצוות העומר וממצוות מילה / הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

תמונת הזמנת הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גורר מצוה וכו'.

איתא במדרש (ויקרא רבה כח,ו) רבי יוחנן אמר לעולם אל תהיה מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב "ונתתי לך ולזרעך אחריך", על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה מצות העומר.

וקשה לכאורה איך גורם מצות העומר לירש את הארץ, ועוד האיך מרומז זה כאן הלא לא מצינו שהעומר נקרא "ברית" אלא תורה ומילה מצינו שנקרא "ברית". עוד איתא במדרש (שם א), "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" וכו', בכל עמלו אינו מועיל אבל בעמלה של תורה מועיל. אמר רבי יודן "תחת השמש" אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו. עיין שם. וצריך להבין מהו השייכות של זה למצות העומר.

אבל העניין אפשר לומר דידוע מספרים הקדושים שבפסח מקריבים עומר מאכל שעורים מאכל בהמה, ובשבועות מביאין מאכל חיטים מאכל אדם, והוא על פי הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה" וגו', והיינו כשעשה האדם חשבון הנפש בפסח כמה חייב לה' יתברך שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו כל כך חסדים טובים ומתעורר לתקן הליכותיו ולעשות תשובה, עדיין המצות והתורה שלומד אינם בשלימות כל כך כיוון שאינו מקיימם כראוי לאדם יציר כפיו של הקב"ה שעשה ועושה ויעשה עמנו כל כך חסדים טובים, על כן מה שמקריבין לה' יתברך הם רק דומין כשעורים מאכל בהמה, ואחר כך מתחיל לספור ספירת העומר לזכך ולטהר ולישר מעשיו עד שבא זמן קבלת התורה שאז כבר מעשיו מתוקנים מקריבין חיטים מאכל אדם.

ועוד אפשר לומר טעם אחר דהנה בעת שעושה תשובה לא די לו אם יתחיל מכאן ולהבא לקיים המצוות וילמוד תורתו הקדושה אלא צריך להתחיל לזכך החומריות והבהמיות והמגושמקייט שיש לו, ולפרוש קצת אף מדברים המותרים בבחינת קדש עצמך במותר לך, ואז בהכנה זו יהיה מוכשר לקבל התורה הקדושה בהתרוממות הנפש. וזה בעיקר על ידי שמקדים להקריב במסירת נפש ענייניו המגושמים והבהמיות שנאחזין בו. והיינו ענין הקרבת העומר שעורים מאכל בהמה, שמקריב בחינת החומריות והבהמיות שלו להקב"ה ומקדש את עצמו  להתורה הקדושה הנקרא "ברית", שבלא זה אי אפשר. וכן היה באברהם אבינו שזכה לארץ ישראל בזכות "את בריתי תשמור" היינו התורה הקדושה, ואיך הגיע לזכות לזה הוא דווקא על ידי הקרבת בחינת העומר, שהפריש את עצמו מחומריות ובהמיות שלו. ואם תאמר איך אפשר להאדם להתחזק לבוא למדה זו לקדש את עצמו במותר לו ולפרוש ממותרות, הוא על ידי שיתבונן מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אלא עיקר היתרון הוא במה שהוא למעלה מן השמש, עמלה של תורה, שירגיש התרוממות הנפש על ידי דביקותו בתורה לה' יתברך והבן.

וזה הוי רץ למצוה קלה, והיינו בחינת הקרבת העומר שנקרא "מצוה קלה", שכן אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך כנ"ל, שעל ידי שיזכה להיות בורח מן העבירה דהיינו תאוות הבהמיות והמגושמקייט יברח גם מעבירות חמורות, ועל ידי זה יזכה לקבל ולקיים התורה והמצוות באופן מאוד נעלה כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ושכר מצוה מצוה. והבן.

(קול יעקב, פרשת עקב)

רמזי מילה שבשמירתו מסייעו לסור מרע ועשה טוב

הנה אמרו חז"ל (בשבת דף ק"ל) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב "שש אנכי על אמרתך". עד כאן לשונו. וכתבו על זה בתוספות שם וזה לשונם, וכן אמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דהיינו ביום השמיני דמילה, כמנין ה"ג מל. עד כאן לשונו. וצריך בירור למה נרמז מצות מילה בשמיני באופן זה, הגם כי ה"ג בגימטרייה ח' אבל למה נחלק לשתי אותיות אלו ובאופן זה דייקא, דהיינו ה"ג, הלא דבר הוא.

ואמרתי בזה כעת בדרך מוסר ורמז, והוא על פי מה שהביא בילקוט ראובני (פרשת תזריע) וזה לשונו, "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה סוד "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", "מלח" מל ח'. עד כאן לשונו. ונראה לי הדל לרמז בזה דהנה כתב רבינו בחיי (פרשת ויקרא) כי המלח יש בו כח המים כי בא מן המים ונמס במים, וגם כח האש כאמרו חז"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי עיין שם, ונרמז בזה ב' בחינות, בחינת חסדים בחינת מים, ובחינת הדין והגבורה בחינת אש. עיין שם.

ונראה לי לרמז זה בתיבת "מלח" כי "מלח" במילוי כזה מ"ם למ"ד חי"ת האותיות שניות הן "מים" בחינת החסד והרחמים, והסופי תיבות הוא "מדת" בחינת הדין והגבורה שנותן קצבה ומדה לכל דבר כידוע כל זה מספרים הקדושים. ונרמז עוד בענין המלח, דיש לו שני פעולות. האחד שמתקן המאכל שיהיה טוב לאכול כידוע מאמר חז"ל ביצה כל קדירה צריכה מלח ודו"ק. ותכלית השנייה שמשמר המאכל שלא יתקלקל. והנה ב' בחינות אלו נצרך לכל אדם שרוצה לבוא אל שער המלך להיות דבוק במלכו של עולם בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה תכלית בריאתו בעולם הזה דהיינו ראשית שצריך האדם שמירה יתירה עד מאד שלא יקלקל חס ושלום חלק נשמתו חלק אלקי ממעל שבא אל האדם בטהרה, כמו שאנו אומרים "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא", וצריך האדם לשמור אותה כל ימי חייו שלא ילכלך אותה בלכלוכי עונות ולא יפסיד מה שקיבל, הגם שהוא עבודה גדולה. ובאמת לא די לאדם בזה שלא יקלקל, כי תכלית ביאתו היא שיתקן נשמתו ויגביה אותה למעלה למעלה על ידי תורה ומצות בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. כמו שהביא באגרא דפרקא אות כט שאמר הבעל שם טוב ז"ל על הרב הקדוש רבי יצחק מדראביטש ז"ל שנתן לו הקב"ה נשמה קטנה עד מאוד והוא הגביה את נשמתו למעלת נשמת רשב"י. עיין שם.

ואם יחשוב האדם הלא הוא קרוץ מחומר ואיך אפשר שיזכה לכל זה מאחר שמיד בבואו לעולם הזה מסובב מיד בתאוות ותענוגי עולם הזה שעל ידם מתגבר היצר הרע עד מאוד, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביא את האדם לידי עבירות שונות ומשונות, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך וכו'. אבל האמת הוא כי הבורא יתברך שמו אשר בראנו לכבודו הוא ידע את יצרנו וזכור כי עפר אנחנו, ועל כן בשביל זה עצמו ציווה אותנו להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, דהיינו שנתן לנו מצות מילה, ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומזה נעשה הכנה וכח ההתגברות לכללות ב' הבחינות הנ"ל. ראשית שמירה שלא יקלקל מה שניתן לו ולא עוד אלא שיזכה גם לתקנו ולגדלו ולחנכו ולחכמו מיום השמיני והלאה ירצה דמו ויהי ה' אלקיו עמו. על כן מל ח' הם תיבת "מלח", שיש בו ב' כוחות הנ"ל שלא יתקלקל ועוד שייתן טעם טוב בדבר ודו"ק היטב.

אפשר לרמז בזה כי מל ח', ח' פעמים "מל" בגימטריה "תקון" עם האותיות, והבן. ואיך בקיום מצות מילה נעשה הכנה לב' בחינות הנ"ל שלא להפסיד מה שישי לו וגם לתקנו בכל מה דאפשר, אפשר לומר דהנה בחינה האחת שלא יקלקל מובן על פי מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה להחליש כח התאוה, וידוע לנו כבר כי כל התאוות נכללות בתאוה הלזו וכשנחלש כח התאווה הזה נחלשו עמו כל התאוות שבעולם ויש בזה להאריך בדברי מוסר. ודוק. ובחנה השנייה שעוד יתקן ויעלה הוא על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק "התהלך לפני והיה תמים" הנאמר במילה, כי על ידי מצות מילה נעשה תמים (נדרים ע"א:). ויש להסביר הענין כיוון שמצווה זו לא מש מאתנו לעולם ממילא הוא תמיד מלובש במצות אות ברית קודש, וכבר אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה, וזוכה על ידי זה לתיקון נפשו האמיתי. ודו"ק.

ראיתי להעיר עוד בתיבת "מלח" – מל חי', דהנה אותה ה' מרמז על הקדושה, ואות ח' על הטומאה, כמבואר בשל"ה הקדוש שחמץ ומצה מרמזין על הרע והטוב, והחילוק שביניהם הוא רק באות ח' וה'. על כן כל עבודותינו לבטל בחינת הח' מאתנו ולעשות ממנו בחינת ה'. וזה בחינת מל ח', דהיינו למול בחינת הרע מלבינו להיות תמיד רק קשור ודבוק להקדושה. והני נחזי אנן החילוק שבין הה' לח' בחשבון הוא מנין שלשה, לרמז שאם האדם פוגם בעין ולב ועל ידי כך במעשה, כמו שאמרו חז"ל עין רואה ולב חומד וכל המעשה גומרין, עיין רש"י סוף פרשת שלח. על ידי שלשה דברים הנ"ל מתהפך נפשו הטהורה מבחינת ה' לבחינת ח'. ומי שזהיר ומשמר עצמו שלא יבוא לידי חטא בשלשה דברים הנ"ל והוא על ידי שמקיים דברי חז"ל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אז מל ח' ונתבטל אות ח' מתיבת "מלח" ונעשה מח' אות ה' שהם אותיות "מלה". ודו"ק.

ונפרש כעת משנה זה בהשלשה דברים שמבטלין כח היצר הרע, דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', דהנה אמרו חז"ל בסוטה אמר ריש לקיש אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דהנה אי אפשר לו לאדם לבוא לידי עבירה כל זמן שהוא בדעתו השלימה, כי אז כששוקל בדעת השלימה הנאה העבירה, שכר העבירה כנגד הפסידה בעונש מרובה בעולם הזה ולעולם הבא בוודאי לא יעשה העבירה. נמצא דעיקר השמירה לאדם בכל דרכיו ובכל מעשיו הוא להיות מתבונן תחילה מה שהוא רוצה לעשות שיהיה אז בדעתו השלימה. נמצא בחינת "דע" הוא היסוד שהכל תלוי בו, ועל זה אמר שלמה המלה עליו השלום "דע את אלקי אביך" וכו'. וזה גם כן הבחינה של "בכל דרכיך דעהו" ןדן"ק. והוא בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" שעל ידי זה יקיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", דעל ידי שויתי ה' על ידי זה חיים כלכם, דלא יבוא לידי עבירה הנקרא "מיתה" ודוק.

והנה לזכות לזה שיהיה נשמתו זך ומזוכך תלוי הרבה במחשבת האב והאם בעת יצירתו, כמבואר זה בספרים הקדושים ובראשם בזוהר הקדוש, על כן מזהיר לנו התנא "דע מאין באת", דהיינו בעת יצירתו של אדם צריך ליזהר שלא יהיה כפרד אין הבן, כמו שהאריכו על פסוק זה בזוהר הקדוש, אלא צריך להיות אז בבחינת "דע", לעשות מעשיהו בהשכל ודעת, ובבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". ואפילו אם כבר זכה לנשמה יקרה וטהורה ע"י שאבותיו קיימו בחינת "דע" ביצירתו, צריך האדם להוסיף דעת על זה כל ימי חיותו על האדמה עד שובו לעפרו להיות תמיד בבחינת "דע" ובחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" בכל ענין וענין שיבוא לידו, ויבין וישכיל בדעתו אם יעשה הדבר או יפרוש ממנו. וזה גם "דע… ולאן אתה הולך" בכל המאורעות כל ימי חייו, וזה תכלית כל האדם.

אבל יש עוד יסוד שהתנא מזהיר שיהיה האדם בזה בבחינת "דע" והוא מה שידוע לנו מתחבולות היצר הרע שלפעמים האדם שנברא מן האדמה שוכח כל זה והולך אחר יצרו כשור לטבח, וידע האדם כי אוי לו ואוי לנפשו שמחליף עולם נצחי, עולם הבא, בשביל עולם עובר, העולם הזה. ותענוג תמידי מחליף בתענוג לפי שעה, ומביאו זה אחר כך לידי יאוש חס ושלום. על כן צריך האדם לידע גם כן כי עדיין יש תקווה לו ואם ישוב הקב"ה מקבלו, כי הוא אב רחמן שידו פשוטה לקבל שבים. והענין הזה הוא חיוב גדול לידע, דדרך היצר הרע הוא לעכב את האדם מתשובה בטענה שמרד כל כך באדונו ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, אין לו עוד תקנה לשוב, כי הגיהנם יכלה ועוונותיו לא יכלו. וכדומה מטענת היצר הרע.

על כן בעת שנותן לבו לשוב אליו יתברך שמו צריך גם כן להאמין כי "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו ה' מדת הרחמים שהוא מקבל תשובת עמו ישראל ברחמים. וזה "דע" גם כן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו. ועל ידי שיהיה לו לזכרון בין עיניו "שויתי ה' לנגדי תמיד", זה שלשה רגלים בבחינת "דע", ינצל מכל העבירות. ובזה נכלל בין בחינת סור מרע, ובין בחינת ועשה טוב, על כן שלשה פעמים "דע" בגימטרייה "רכב", על כן הצדיקים נקראין "רכב". וזה כוחו של "מלח" שגימטרייה ג' הוויות הנ"ל ששומר את האדם שלא יתקלקל, וגם שיתקן נשמתו להיות טוב ושיבטל בחינת הח' בחינת הרע להביאו אל הקדושה לבחינת אות ה', נמצא זוכה לתקן בחינת הח' ולהעלותו להחינת אות ה' המרמז על הקדושה. וזה סוד שנעשה אז מאות ח' ג"ה בגימטרייה ח', ונעשה מרע טוב גמור. ומקור והכנה לכל זה נעשה על ידי קיום מצות מילה שניתנה לח' בבחינת מל ח', על כן נרמז מצות מילה שהוא ביום הח' על ידי ב' אותיות הנ"ל ה"ג ביום ה'ג'-מל את יצחק. והבן.


הרב חיים יעקב ברזניץ, נולד בסביבות שנת תר"ע (1910) לאביו רבי יצחק אב"ד סענץ. [השם "חיים" נוסף לו לאחר שחלה]. בילדותו התייתם מאביו. היה תלמידו של הרב אברהם איינהארן מסערדאהעלי, ובהמשך היה תלמיד הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, שהעיד עליו "כי הוא תלמיד חכם מופלג ויראתו מאוד נעלה, ומתנהג גם כעת בדרכי חסידות והוא בעל מעלות ומדות נכבדות חזון יקר בזמנינו ומצא חן בעיני כל מכיריו ולומד עם בעלי הבתים דקהילת קודש סענץ יע"א ומאוד מפליגים בשבחו… והוא אחד ומיוחד בתלמידי החביבים". בנוסף להיותו למדן ובקי בהרבה ממקצועות התורה, בנגלה ובנסתר, נודע במידותיו התרומיות, ביראתו ובדבקותו בה'. הוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, דיבר בנחת, בסבלנות, בכנות ובהבנה. תפילותיו היו בהשתפכות הנפש ובדמעות. הוא היה קם לתיקון חצות, אותה אמר בבכי ואנחה, והמשיך ללמוד בהתמדה עד לבוקר.

בהדרכת רבו נשלח הרב חיים יעקב לחצרו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא, בעל "מנחת אלעזר", ממונקאטש ולמד ממנו את דרכי החסידות ואת דרך חידושיו.

בשנת תרצ"ג נשא לאשה את מרת בריינדל בת הרב שלמה ברוך פראגר הי"ד אב"ד פטרוביסלה. בנו של הרב הגאון ר' יעקב סג"ל פראגר, אב"ד אדה, בעל שו"ת "שאילת יעקב", חתן "מהר"ם שיק" ותלמיד ה"כתב סופר". לכבודה של הכלה, לכבוד התורה – כלת משה ולכבוד השכינה הקדושה – הכלה העליונה, חיבר אז הרב חיים יעקב את החיבור "קישוטי כלה" על מסכת כלה.

בנוסף לכך, חיבר את ספר "קול יעקב" על פרקי אבות ואת "כוכב מיעקב" חידושים בחסידות על דרך החיד"א (ברוקלין, תשס"א), את הספר "מימי הדעת" על הלכות נדה ומקוואות, "פרי יעקב" על הלכות טריפות, "תולעת יעקב" על הלכות תולעים, "טל חיים" על מלאכות שבת ואמירה לגוי, "פרחי חיים" על סוגיות הש"ס, "אמת ליעקב" על התורה, "בית יעקב" על שבתות ומועדים, "ליעקב אמת" על תהלים, דרשות "חיים וברכה", "חרדת חיים" שו"ת מימי השואה, "מגיד דבריו ליעקב "על תרי"ג מצות, "מגורי יעקב" רמזים ופרפראות ו"סמוכים לעד" על סמיכות סוף התורה לתחילתה. חידושים מתורתו הובאו גם בקונטרס "ילקוט הבשם על עניני נישואין" (ברוקלין, תשס"ג). רוב חיבוריו אבדו בשואה, ורק מעטים מכתביו שרדו בדרך נס על ידי גיסו, הרבי יונה וויטריאל.

לאחר נישואיו המשיך בלימוד התורה בפטרוביסלה, ונהג לחלק בסתר כסף לנזקקים בנדיבות. הוא מונה לדיין בעיר, ולימד בציבור פרקי אבות, בשילוב דברי מוסר ותוכחה, ודברי חיזוק לתשובה ולאהבת ה', לאמונה ולביטחון.

בשנת תש"ד עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, קרא הרב לציבור להתחזק ולבטוח בה', תוך שהוא מעורר את הרבים לתשובה ולתיקון המעשים. כשנלקח לעבודות כפייה בשבת – עשה את מלאכתו בשינוי. לאחר הפסח גורש עם משפחתו לגיטו בעיר סעגעדין, שם ילדה אשתו הרבנית בריינדל זמן קצר לפני שהחלו משלוחים מהגטו לאושוויץ. ברית המילה של התינוק, יוסף משה, נערך במסירות נפש במסתור במקווה. היולדת ובנה התינוק לאשפוז לבית חולים, בעוד שהרב, בנו יצחק ובנותיו בילא ורחל, גורשו לאושוויץ. עם הגיעם למחנה נערכה סלקציה, בה נשלחו שלשת הילדים לשמאל, להשמדה, והרב עמד להישלח לימין. על פי עדות של מי שנכח שם, הרב ביקש שלא להיפרד מילדיו בטענה שהוא דואג לחינוכם, ונשלח יחד איתם להשמדה, בי"א בסיון תש"ד. הי"ד.

כעבור זמן קצר נדרשה גם הרבנית להיכנס עם בנה התינוק לרכבת המסע שנסעה לאושוויץ. הקרונות האחוריים יועדו לצעירים המוכשרים לעבודה, בעוד הזקנים, הנשים והילדים הוכנסו לקרונות הקדמיים. ברגע האחרון שלח אותה אחד הממונים, עם בנה בידה, לקרון האחורי. באמצע המסע הופרדו קרונות הרכבת: רוב הקרונות הגיעו לאושוויץ והקרונות האחרונים הגיעו לווינה. הרבנית הצליחה להחזיק מעמד במחנה העבודה, על אף עבודת הפרך והתנאים הנוראיים, ועל אף שחלתה במחלה אנושה. בסוף פסח תש"ה עברה דרכם רכבת שנסעה לשוויץ, והרבנית הצליחה לעלות על הרכבת עם בנה. לאחר המלחמה נסעה לארה"ב, ובשנת תש"ז נישאה לרבי מסטראפקוב, רבי מנחם מנדל הלברשטאם. לאחר פטירתו נישאה לרבי לוי יצחק גרינוואלד אב"ד קהילת צעהלים. בנה, שגדל בתורה ויראה, הוא הרב יוסף משה גרינוואלד אב"ד קהילת  ערוגת הבשם צעהלים.

 

מספר הצפיות במאמר: 99

לספירת העומר / הרב מנחם מנדל הגר זצוק"ל

תמונת הרב מנחם מנדל האגר זצוק"ל

'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לד", וברש"י שם ולא עד בכלל והן ארבעים ותשעה יום – הקב"ה מושיע את ישראל בכל צרתם בשביל פנימיותם, שכללות ישראל פנימיותם הוא טוב ורק השאור שבעיסה וטרדות הזמן מעכב, ועל דרך אמרם ז"ל (ברכות יז,א) שחד תנא לבתר דמצלי היה אומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה. עיין שם. והקב"ה מסתכל בפנימיות ישראל וזה שאמר הכתוב 'ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם' – שישועת ישראל הוא 'מתוכם' ע"י תוכם פנימיות הלב, ועל ידי זה פדאם הקב"ה לחירות עולם. ועל זה רומז ימי הספירה שהם מ"ט יום כמספר הראשי תיבות של 'אני י' חוקר לב' – שפנימיותם טוב ועל כן 'אף אם יתמהמה אחכה לו' – לישועת ד', 'כי לא יעזוב את חסידיו', וכולם הראשי תיבות מכוונים, ויושיענו במהרה דידן, ונזכה להקריב מנחה חדשה לד' בגאולה שלימה במהרה.

ל"ג בעומר

כתיב בקהלת .(ט,ז) 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה הא-להים את מעשיך' – נודע מהספרים הקדושים שמל"ג בעומר מתחיל הארת קבלת תורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, שכל זה נצרך לקבלת עול מלכות שמים, ואי אפשר בלעדם, לכן איתא בספרים הקדושים אשר 'תורה כתב פה' גימטריה אלף קי"ח כמספר יחודא עילאה של 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. וזה שאנו אומרים בתפילה 'ובתורך כתוב לאמר'. 'ובתורתך', שהוא תורה 'כתוב לאמר' בכתיבה ובעל פה, ע"י אמירת 'שמע ישראל' וכו' כנ"ל. והנה בסיני ניתן תורה שבכתב והבעל פה היה על ידי שכל הקדוש של חכמינו ז"ל ע"י הפלפול אמת שהוא בחינת עוקר הרים, על כן 'סיני עוקר הרים' גימטריה 'עצרת' עם הכולל, זמן מתן תורתנו, לכן שלחו לתמן ושאלו בסוף הוריות (יד,א) איזהומהם עדיף, ובא התשובה סיני עדיף, דאמר מר הכול צריכים למרי דחיטי, רצונם לאמר 'למרא' לעבודת ה' יתברך וקבלת עול מלכות שמים הכל צריכים, בין בחינת 'סיני', שהוא תורה שבכתב ובין בחינת 'עוקר הרים', שהוא תורה שבעל פה. ל'מרא' נצרך גם 'חטי', הראשי תיבות של 'חלב חטים ישביעך' (תהלים קמ"ז), ולכן 'קמח תורה' עם הכולל עולה 'עצרת', עיין באמרי נועם.

ועל פי האמרו שבין בחינת 'סיני' ובין בחינת 'עוקר הרים' צריכים לעול מלכות שמים, נרמז מה שאמרו שם בגמרא, רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, 'רבה עוקר הרים יוסף סיני' עולה 'שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד', עיין עט"י.

וכיוון שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא החמשה תנאים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי אלעזר, רבי נחמיה, רבי שמעון, עמודי התורה וחיות העולם, 'בשלשה ושלשם (חסר י' כבשמואל א' ט,כב) יום', עם הכולל עולה 'בלע המות לנצח ומחה אד' ד' דמעה מעל כל פנים', על ידי סם חיים של תורה הקדושה, וכדרשת חכמינו ז"ל (קידושין ל, ע"ב) ושמתם סם תם, נמשלה תורה לסם חיים, ועל ידי כך נזכה לתחיית המתים שלא תהיה המוות 'לנצח', על ידי יחודא עילאה אמונת ד' יתברך הכולל כל חמישים שערי בינה, לכן 'מאיר יהודה אלעזר נחמיה שמעון' עולהאלף קי"ח יחודא עילאה הנ"ל ['שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד'] עם נ' הרומז לחמישים שערי בינה, שנסמכו בל"ג בעומר להעמיד הדת על תילה, תורה 'משה' שעולם 'ל"ג בעמר', בלי וא"ו. וזכות תורתם יגן עלינו לקבל התורה הקדושה מתוך הרחבה וכל טוב סלה.

כוונות יום האחרון של הספירה הוא 'ארץ' מ'למנצח' ו'תעלומות' מ'אנא בכח', ובגמרא שבת קנ"ג ע"א שאמר רבי אליעזר לתלמידיו לפני פטירתו שוב יום אחד לפני מיתתך וכו', וכי אדם יודע איזה יום ימות, אמר להם וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר. וזהו אומרו 'וספרתם לכם ממחרת', היינו להתעלות בבחינת 'ספיר ויהלום' הוא על ידי 'ממחרת' אותיות 'מחר מת', 'מיום הביאכם את עומר התנופה', 'עומר' נוטריקון 'מקום עפר רמה ותולעה', בחינת 'ולאן אתה הולך', על ידי מצוות הללו 'שבע שבתות', הרומז ל'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', 'תמימות תהיינה', ותעשו בהם רצונו של מקום על ידי 'ממחרת' כנ"ל. וכל זה עד שבת הרומז לקבלת התורה, דלכולי עלמא בשבת נתנה תורה )שבת פ"ו,ב) שעד שבת קבלת התורה ההכרח להשתמש בעצות הללו, אבל מקבלת התורה יש לקיים 'ויגבה לבו בדרכי ד" (דברי הימים ב', יז,ו) ולנצח את היצר הרע ע"י התורה הקדושה.

וזהו כוונת יום אחרון של הספירה שהוא 'ארץ' מ'למנצח', וזהו 'משפיל גאים עדי ארץ', עד סוף הספירה צריך להיות עם עצות של שפלות האדם, ואז בהתקדש החג זמן מתן תורה 'ומגביה שפלים עדי מרום' רומז לתורה שהוא מן השמים, ועל ידה ינצל מן היצר הרע.

לשבועות

'ועשית חג שבועות לד' א-להיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ד' א-להיך (ראה טז,י) – אפשר לומר על פי דאיתא בספר הקדוש בני יששכר לחג המצות, דביום ראשון של פסח בא אתערותא דלעילא מלמעלה שלא בהדרגה, אבל אין לה קיום, על כן עלינו לעלות ממדריגה למדריגה ע"י מ"ט ימי ספירת העומר, אתערותא דלתתא, עד חג השבועות. וזה שאמר הכתוב 'ועשית חג שבועות לה' א-להיך' על ידי 'מסת נדבת ידך' דייקא, היינו שהקדושה שאנו מגיעים לה בחג השבועות הוא מסת נדבת 'ידך', על ידי מעשינו בימי הספירה ויש לה קיום. יוצא מזה שמא שבא מאתערותא דלעילא לבד אין לו המשך, ומה שבא על ידינו נמשך והולך.

(שארית מנחם, חלק ב, עמ' רד-רו)


האדמו"ר רבי מנחם מנדל הגר זצוק"ל, נולד בשנת תרמ"ה (1885) כבנו הבכור של האדמו"ר רבי ישראל  מוויז'ניץ בעל ה'אהבת ישראל'. הוא למד תורה בהתמדה והתפרסם כלמדן עוד בצעירותו. הוא נסמך להוראה על ידי רבי שלום מרדכי שבדרון ורבי בנימין אריה וייס מצ'רנוביץ'. בגיל 17 התחתן עם בת דודו, כיהן כר"מ בישיבת "בית ישראל" בוויז'ניץ ובהמשך כיהן כראש הישיבה. בשנת 1908 נבחר כרב בוויז'ניץ. במלחמת העולם הראשונה עבר עם אביו ובני משפחתו לגרויסוורדיין בטרנסילבניה, שם פעל לטובת פליטי המלחמה ולקח חלק פעיל בכל ענייני הציבור. הוא היה מנהיג פעיל ומפורסם באגודת ישראל ונודע כדרשן ונואם מצוין בעל כישרון עצום. משנת 1921 היה רבה של העיירה וישווה שבמחוז מרמורש, הקים בה ישיבה גדולה אשר למדו בה למעלה מארבע מאות בחורים. בשנת 1936, בהיותו בארצות הברית במטרה לגייס מימון לטובת בניין ישיבתו, נפטר אביו, ורבי מנחם מנדל נקרא לשמש כאדמו"ר. הוא פעל רבות לחיזוק הדת בכל חבל מרמרוש, תוך שהוא ממשיך לפעול רבות להחזקת הישיבה, להעברת שיעורים בה ולבחינת תלמידיה.

בהתאם ל'תכתיב וינה', הועברה הריבונות על צפון טרנסילבניה מרומניה להונגריה ביום 30.08.1940. עם קבלת השלטון על צפון טרנסילבניה, החלו ההונגרים בהשלטה מדורגת של משטר איסורים ומגבלות כנגד היהודים, בהתאם לחקיקה ההונגרית. פרוץ מלחמת העולם השנייה והגזרות הנוראות גרמו לאדמו"ר סבל רב עד שנחלה, נותח ונפטר מחוליו בקלוזנבורג י"ג בטבת תש"א בהיותו בן 56. הוא הובא לקבורה בישווה ולימים הועלו עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, באוהל אדמו"רי ויז'ניץ בבני ברק.

האדמו"ר רבי מנחם מנדיל מווישאווא השאיר אחריו כתבי קודש בפנקסים שנערכו ויצאו לאור בספרי 'שארית מנחם' על התורה, על המועדים, על תהלים ועל הגדה של פסח.

הערה: האדמו"ר רבי מנחם מנדל הגר – חלה ונפטר מחוליו תחת שלטון הונגרי פאשיסטי, שהחל להחיל גזירות נגד היהודים. אך הוא לא היה תחת שלטון ישיר של הנאצים ולא נהרג ישירות על ידי הנאצים ועוזריהם, כך שהיה מקום להתלבט האם לכלול את דבריו באתר "תורתך לא שכחתי", והכללת המאמר אודותיו באתר עשוי לגרור ביקורת מצד מי שלא מסכים לכך שהוא בכלל הנספים בשואה. עם זאת, משמצאתי בספר 'תולדות אנשי שם' את הדברים הבאים: "בפרוץ המלחמה השני' והגזרות הנוראות סבל נורא עד שנחלה", החלטתי בכל זאת לכתוב אודותיו ולהעלות לאתר דוגמה משרידי תורתו.

מספר הצפיות במאמר: 203

טעם לקריאת יום הסתלקות הצדיק "יומא דהילולא", והצורך להזהיר גדולים על הקטנים / הרב שלמה זלמן קליין הי"ד

לזכר הרב שלמה זלמן קליין הי"ד

בענין להזהר בדבר קטן כגדול.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו' קדושים יהיו לאלקיהם וגו'.

פירש רש"י "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים", וכן מדקדק רש"י יתור תיבת בעמיו, ומביא על זה את התורת כהנים בעוד שהמת בתוך עמיו.

ואפשר לומר שכאן רמזה לו תורה הקדושה אזהרה יתירה לבעלי מדריגה ויראי השם, להזהר בכל דבר קטן כגדול. דהנה יש טעם למה שאנו קוראים את יום הסתלקות הצדיק "יומא דהילולא", משום שבכל שנה ושנה ביום הסתלקות הצדיק מעיינים במעשיו ומעלים אותו מדרגא לדרגא והוא הולך מחיל אל חיל בין צדיקים שבמחיצתם לא היה יכול להגיע לפני שנה. ולזה יאות להקרא יום הזה "יומא דהלולא". ולזה אנו מאחלים אז ביום היוהרצייט "עלייה לנשמה". אבל דא עקא, שעם עלייתו לדרגא יותר גבוה ולחברתם של צדיקים יותר גדולים מתגלים אז אותם החטאים שלפי מחיצתו בשנה העברה לא היו נחשבים בכלל לחטאים, ומפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, החטא הזה הקטן נחשב גם כן לגדול בין הצדיקים שהוא צריך לבוא עכשיו במחיצתם. ואולי גם יתעכב על ידי חטא הקטן הזה מלבוא בחברת הצדיקים והקדושים שבעולם העליון ההוא עד שיזדכך ממנו.

וידוע שהתלמידי חכמים והצדיקים נקראו כהנים, על פי "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא", ודרשו מזה אם הרב דומה למלאך ד' צבאות וכו'. נראה מזה שהרב נקרא כהן. ולפי זה נוכל לומר בצדק שגם כאן בתיבת "הכהנים" הרמז לתלמידי חכמים ובעלי מדריגה.

וזהו, אמור אל הכהנים וגו' שאני מזהיר אותם לנפש לא יטמא בעמיו, לא יטמא את נפשו בעודו בעמיו, בעולם הזה. ועל זה מפרש רש"י להזהיר גדולים, מזהירים בזה את הגדולים, היינו את גדולי הדור ולבעלי מדריגה, על הקטנים, על החטאים הקטנים, שגם בחטאים קטנים לא יתלכלכו, משום ש"קדושים יהיו לאלקיהם", הלא יבוא הזמן שהם יהיו קדושים ויצטרכו לעלות בכל שנה לעולם יותר גבוה ושם בעולמות הגבוהים גם החטא הקטן לגדול יחשב. (זה מדברי אבי מורי הי"ד, אבל אין זה לשונו ממש, כי נאבד ממני הכתב יד וחבל על דאבדין. בן המחבר).

(זכרון שלמה לפרשת אמור)


הרב שלמה זלמן בן הרב אלעזר קליין הי"ד, נולד בשנת תר"ל (1870) בסאטמר או בסביבתה. הוא למד בתלמוד תורה בסאטמר, אחר כך בישיבת הרב שלמה זלמן ארנרייך הי"ד ובישיבת הרב משה גרינוולד בעל ערוגת הבושם.

חותמת וחתימת רש"ז קליין הי"דלאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי"ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס"ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר "זכרון שלמה". כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג'-צ'ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם  נספו, בחודש סיון תש"ד (1944).

בנם הרב אלעזר קליין, היה אחר השואה דיין בעיר מארגרטן, עלה לישראל והתגורר בכפר גדעון. אחר כך עבר לבאר שבע ושם היה אב"ד של קהילת התאחדות היראים ור"מ בישיבת "בית הלל", הוציא לאור את ספרו של אביו "זכרון שלמה על התורה", בשנת תשט"ו ובשנת תש"ל, והוסיף עליו את חידושיו בשם "כיבוד אב". בסוף הספר הוסיף את רשימת הניספים בשואה בקהילות שבסביבתם תחת הכותרת "אלה מזבחות זכור!".

בתוך הקדמת הספר מביא הרב אלעזר התנצלויות שונות למה ראה לנכון שיפרסם את חידושיו, "וכי לאנשים בגילי לחבר לזכר האחים הי"דספר? ולחוות דעה באמרי שפר?". ואז הוא מוסיף:

ואחרי כל הדברים האלה, אני בעצמי אומר ועונה, כי אין הדברים הללו אמורים לאדם כמוני העומד בדיוטא התחתונה, והואיל שעוד קיימת השאלה "מה ראית על ככה?", אענה על כך בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ותהיה מתורצת לך השאלה בדבריהם:

אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קידושין ע"ו ע"א).

ראה נא המזבחות אשר ערכתי, למעלה משמונים אחוז מבני משפחתי, שנהרגו ונשרפו על קדושת שמו, בתוך ששת המליונים חלק ד' עמו, אבי הצדיק ואמי הצדיקת ואחיי ואחותי, שני בני ובתי וזוגתי, כולם עלו באש השמים ונשמתם צרורה בצרור החיים. לבי לבי על חלליהם. ולא מצאתי לנפשי מרגוע ומבלי לעשות זכר למעניהם, ולכן אל נא תבדוק אחרי שאני מלא חטא ועולה, כי "אין בודקין מן המזבח ולמעלה". שים זאת זכרון בספר.

בשנת תשכ"ב הוסיף והוציא לאור את הספר "קרית ארבע חברון", עם "זכרון שלמה" חלק שני ו"כיבוד אב" חלק שני.

מקורות: זכרון שלמה, חכמי טרנסילבניה עמ' 213-214, דפי עד באתר "יד ושם".

מספר הצפיות במאמר: 199

איסור הנאה ממעשה נסים ועץ החרוב של רשב"י / הרב יוסף שאלל הי"ד

לזכר קהילת יאברוב

בעניין אין נהנים ממעשה נסים

… יש להעיר לפי מה שכתב הרד"ק במלכים (ב',ד') בנס דאלישע בשם תוספתא, וזה לשונו, וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרה ליה לנביא, אית לי עישור מהאי מישחא או לא, אמר לה, דמן נס הוא ואין צריך לעשר. עד כאן לשונו. ונשמע מזה דבר חדש מאוד, דדבר הבא ע"י נס פטור ממעשר. וכבר האריך בדברי הרד"ק אלו בשו"ת בית יצחק יורה דעה סימן פ"ד בדברים ערבים …

ועל פי דברי הבית יצחק הנ"ל בביאור דברי הרד"ק דלכך דבר הנתהווה על ידי נס פטור ממעשר משום דדבר ניסי יורד מן השמים, ואין דבר רע יורד מן השמים ולכך אין צריך תיקון להתעשר, העירני ידיד נפשי הבחור הגדול בתורה כמר מרדכי יודא לובארט יחיה מקוטנא ליישב הקושיא המפורסמת מאדמו"ר רשכבה"ג מבעלזא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בש"ס שבת (דף ל"ג) גבי רבי שמעון בר יוחאי בעת שהיה במערה איברי לי חרובא ועינא דמיא ואכל מזה. והקשה דאיך אכל תיכף מאותו אילן חרוב בעת שנברא לו, הרי קודם ג' שנים הוי ערלה דאסור באכילה. עד כאן לשונו. ולהנ"ל יש ליישב לפי מה שאמרו בזהר הקדוש קדושים (דף פ"ז) דענין שצריכין להמתין באילן ג' שנות ערלה הוא משום דהאילן צריך תיקון זה, וקודם שעברו עליו ג' שנים לא נתקן עדיין שיהיה ראוי לאכול ממנו. עיין בזהר הקדוש  שם באורך. והוי נמי ענין מעשר שהוא גם כן לתיקון התבואה ואם כן לפי דברי הרד"ק הנ"ל דדבר הנתהוה על ידי נס פטור ממעשר משום דאין צריך תיקון, דאין דבר רע יורד מן השמים, כמו שהסביר הבית יצחק. אם כן גם הכא, דהאי חרובא נתהוה על ידי נס, בוודאי דלא היה מחויב בערלה [שהיא גם כן תיקון, כמו שכתב בזהר הקדוש], דדבר הנהתווה על ידי נס אין צריך לתיקון כלל ושפיר היה  מותר לו לאכול תיכף מהאי חרובא. ומיושב קושית מרן הקדוש זי"ע מבעלזא. עד כאן דברי ידידי הנ"ל. ויפה אמר. [ובגוף דברי הש"ס שם בשבת (ל"ג) אין להקשות דהאיך נהנה רבי שמעון בר יוחאי מהאי חרובא, הרי היה מעשה נסים. זה אין קושיא כלל, כיון דשם היה פיקוח נפש, שירא לצאת לחוץ מאימת המלכות כנזכר שם בגמרא, ואם לא היה אוכל ממה שנברא לו שם במערה על ידי נס, היה מת ברעב, ואם כן הוי פיקוח נפש ממש, ולצורך פיקוח נפש הותרו אפילו איסורים חמורים, ומכל שכן הא דאין נהנין ממעשה נסים]…

והנה לעיל הבאתי את קושית החיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדמות, דאיך היו ישראל מותרין ליהנות מהמן, הרי היה מעשי נסים. ותירץ, דכיון דה' יתברך ציוה להם לאכול והוי על פי הדיבור, לכך היו מותרין ליהנות. עד כאן דבריו הקדושים.

ובזה אמרתי פרפרת נאה, דהנה ראיתי בשו"ת חדות יעקב להגאון מלאסק ז"ל בסימן כ"ו מובא שם תשובת הגה"ק מגור שליט"א ורצה שם לחדש, דבמן דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר, אם עברו והותירו, אותו הנותר היה אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה, דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [ויותר חידוש מצאתי בשו"ת מהרי"א הלוי סימן ק"ט שכתב דבמדבר היו כל הכלים של ישראל צריכין הגעלה בכל יום, דכיון שבישלו בהם המן, ואם כן בכל יום הבליעה של יום אתמול הוא נותר ואסור באכילה. עד כאן דבריו, עיין שם]. וכעין זה נסתפק המנחת חינוך מצוה רט"ו לענין נותר, דאם הותיר, יהיה אסור בלאו דלא תאכל כל תועבה. עיין שם. והגאון בעל חדות יעקב שם תמה עליו מתוספות חולין (קט"ו ע"א) ד"ה חורש, דמשום הכי מעשי שבת אין בהם משום לא תאכל כל תועבה, משום דבמעשה שבת אין ניכר שעושה בשבת, וכל שאין ניכר התועבה לא שייך לאסור משום לא תאכל כל תועבה, ואם כן גם הכא לא ניכר במן שהותירו אותו ולא שייך לאוסרו משום לא תאכל כל תועבה. עד כאן דברי הגאון בחדות יעקב. עיין שם.

ולעניות דעתי להצדיק גוף חידושו של הגה"ק מגור שליט"א דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה. אך לא מטעמיה דלא תאכל כל תועבה [דזה אינו, כמו שתמה הגאון בחדות יעקב הנ"ל]. וטעמא חדתא קאמינא. והוא על פי דברי החיד"א הנ"ל, דבאמת קשה האיך היו ישראל מותרין בכלל ליהנות מהמן, הרי אין נהנין ממעשי נסים. ועיקר התירוץ הוא דהיה על פי הדיבור שה' יתברך ציוה להם לאכול, ועל כן היו מותרין. וכל זה יתכן רק במן של אותו יום דציוה להם ה' יתברך לאכלו, אז שפיר היו מותרין ליהנות ממנו ולא היה בזה האיסור ממעשה נסים. אכן במן שהותירו על יום מחר, דמן כזה לא ציוה ה' לאכול, אדרבה ציוה שלא להותיר לאכול ביום מחר, ואןם כן שוב אהדריה לאיסורא קמא, דאין נהנין ממעשי נסים, דלא שייך הכא התירוץ דהיה על פי הדיבור. דהרי בזה אדרבה על פי הדיבור היה שלא להותיר מהיום לאכול למחר. ונמצא דשפיר יוצדק דין הנ"ל, דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה מטעם דאהדריה לאיסורא קמא ממעשה נסים, והבן כי זה נתמד בעזרת ה' יתברך.

ולכאורה יש להעיר על דברינו אלה, מהא דאיבעיא לן בש"ס חולין (י"ז ע"א) אברי בשר נחירה שהיו להם לישראל בכניסתן לארץ ישראל, אי נאמר הואיל והותרו כבר פעם אחת איברים אלו במדבר, דהיה מותר להם אז בשר נחירה, הותרו גם כעת בכניסתם לארץ ישראל, או לא. ועיין ברא"ש שם דנפקא מינא לעניין מי שנדר מאיזה דבר והיה לו מאותו המין מזמן קודם שנדר, אי נאמר הואיל ואותו המין כבר הותר לו קודם שנדר, יותר לו גם כעת לאחר שנדר. ועיין בנודע ביהודה תניינא  חלק יורה דעה סימן ס"ד, מה שפלפל שם בדברי הרא"ש אלו בארוכה.

ולפי זה לכאורה גם בנידון דידן יש לומר. דכיון דאותו המן שהותירו כבר היה מותר פעם אחת באותו יום שנפל, משום דאז היה באמת על פי הדיבור לאכלו ולא היה שייך אז האיסור דאין נהנין ממעשה נסים. אם כן גם בהותירו אותו למחר, אך דכעת לא שייך ההיתר דעל פי הדיבור וכנ"ל, מכל מקום כיון שאותו המן כבר הותר פעם אחת שוב יהיה מותר גם כעת.

אך אחר העיון דברינו צודקים, ואין שום דמיון נידון דידן להא דחולין הנ"ל. דבשלמא שם דהאיסור דבשר נחירה הוא על גוף הבשר והאיברים, אם כן שפיר שייך לומר, כיון דאותן האיברים כבר היה עליהם פעם אחת חלות היתר במדבר, לא שייך כעת לומר שיתהפכו לאיסור כמובן. אבל בנידון דידן דכבר ביררנו דהאיסור דאין נהנין ממעשי נסים, אינו על גוף החפץ, רק האיסור עלינו שלא נהנה, ואם כן מאי איכפת לנו דביום אתמול היה המן מותר. ביום אתמול, דהיה על פי הדיבור ולא היה שייך בו האיסור דאין נהנים ממעשה נסים, שפיר היה מותר, וכעת שהותירו אותו למחר, דלא היה עך פי הדיבור שוב אסור ליהנות ממנו. כיון דבחפץ גופא לא נעשה שום שינוי, דגוף החפץ גם כעת מותר הוא, רק דביום אתמול בעת שלא היה נותר והיה על פי הדיבור, לא היה עלינו האיסור דמעשה נסים וכעת שנעשה נותר ולא הווי על פי הדיבור, יש עלינו האיסור דמעשה נסים, ואם כן לא שייך הכא לומר כיון דאישתרי פעם אחת אישתרי גם כעת ושפיר יש לאוסרו. וכל זה ישר בסברא בעזרת ה', ודברינו הנ"ל צודקים, והבן…

ובגוף קושית החיד"א הנ"ל, דאיך היו מותרין ישראל ליהנות מהמן הרי אין נהנים ממעשה נסים, נראה לעניות דעתי ליישב על פי דברי הגבורת ארי שהבאתי לעיל דהא דאסור ליהנות ממעשה נסים זה רק למי שנעשה בשבילו ובזכותו, דאז שייך טעמא דמנכין מזכיותיו, אבל לאחרים, שלא נעשה בזכותם, שפיר מותרין ליהנות. ואם כן, לפי מה דמבואר בתענית (דף ט' ע"א) דהמן היה בזכות משה, אם כן שפיר היו כל ישראל מותרין ליהנות מהמן, דהרי לא היה בזכותן רק בזכות משה, ולא שייך לאסור מצד מעשה נסים. וממשה גופא לא קשיא האיך נהנה מהמן הרי היה בזכותו וכהאי גוונא אסור ליהנות. דיש לומר דאולי גבי משה לא שייך לומר דמנכין לו מזכיותיו, דנפיש זכותיה טובא, כדאיתא בתענית שם,. ועיין עבודה זרה (דף ה' ע"א) שאני משה דרב גובריה. ומיושב קושיית החיד"א. וזה נכון.

(קונטרס נס על הגבעה, ז-ט, הודפס בסוף ספר גבעת הלבונה)


הבחור הרב יוסף שאלל הי"ד בן הרב שרגא פייביל ואסתר מקהילת יאברוב שעל יד לבוב, היה נין ונכד לבעל תבואות שור, נולד ב1912, היה תלמידו של דודו הרב נפתלי הירץ בומבך הי"ד, ולמד מפיו במשך מספר שנים הלכה ואגדה.

הרב שאלל למד בישיבת חכמי לובלין. הוא עסק בהדפסת ספרו של דודו "גבעת הלבונה" וצירף לסופו את הקונטרס שכתב, "נס על הגבעה" בענייני נס חנוכה ומעשה נסים. קושיה משמו הובאה גם בספר "בית המלך" מאת הרב יוסף אריה ליב בוים הי"ד, עמ' 116.

בשנת 1942 נספה הרב שאלל ביאברוב. הי"ד.

על שואת יהודי יבוריב ראה בספר הזכרון לקהילה, באתר האנציקלופדיה של הגטאות ובאתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 308

מוסר השכל ממצות ספירת העומר, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד / הרב מרדכי בריסק הי"ד

הרב הי"ד

פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ"ד, בס"ד.

א.

דבר אל בני ישראל וגו' והאבתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).

ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו' אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך", משה אמר (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר (קהלת יא,ט) "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'". כיון שאמר שם "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.

ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) "שבע שבתות תמימות תהינה" (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.

רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו"ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.

ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי"ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד"ה ויאמר ה') שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.

ויש לפרש בזה מאמרם ז"ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש"א ז"ל (מהרש"א חידושי אגדות מכות כג,ב ד"ה תרי"ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו' ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה'. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.

ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו' כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.

המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב"ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.

ב.

ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ"ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.

ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב"ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ"ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה' ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו' (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב"ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה' כל ימי חיינו.

ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י"ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי"ם, דהיינו החמישים יום. והבן.

ג.

אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב"ה, ענשו הקב"ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב"ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.

וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו', והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב"ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב"ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.

אמנם, הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד"ה ולזה וד"ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו' (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו'.

ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו"ק בדברי תורה, היינו שהקב"ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו"ז ז"ל (אורח חיים סימן מז ס"ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב"ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו"ת רמ"א תשובה ה).

ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.

ד.

אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז"ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.

ויש לכוון בזה מאמרם ז"ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.

וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,

אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.

וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס"ק בתורה לשמה וכו', ולא עו"ד אלא שכל העולם וכו'. דייק לומר כל העוס"ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו

בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב"ם ז"ל. ולא עו"ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב"ם ז"ל הנ"ל.

(מתוך ספר דרשות מהר"ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ' ל-לג)


תמונת חותמת הרב מרדכי בריסק הי"דהגאון רבי מרדכי ב"ר יהושע בריסק, המהר"ם בריסק (תרמ"ו – י"א בסיוון תש"ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ"ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ'בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.

בתרס"ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב"ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע"א (1911) מונה מהר"ם בריסק לדיין ומו"צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע"ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.

חיבר את הספרים שו"ת מהר"ם בריסק ד' חלקים, דרשות מהר"ם בריסק, דרושי מהר"ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש"ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש"ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות.

בשנת תש"ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י"א בסיוון תש"ד עם רעייתו ורבים מילדיו.

לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב' עמ' 73, עולמי ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 302

עניינו של יום ל"ג בעומר / הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד ואחיו הרב פנחס זליג הכהן שוורץ הי"ד

תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

העתק מאמר זה מקובץ וילקט יוסף (מחברת י"ב קונטרס י"ז) לאחי הרה"ג נ"י.

המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ"ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס"ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל"ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).

ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג' אלפים תתפ"א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר"י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב"י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס"ד מערכת א' אות ו').

וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל"ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב"י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).

ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א' ממסכת שבועות, כי יש בה מ"ט דפים ורומזים למ"ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל"ג עמוד ב' איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג"ל יארצייט שלו. ובדף ל"ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב"י זי"ע (שער בת רבים אות מ"ו).

ושמעתי כי גם הרמ"א נפטר בל"ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב"י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א (עיין אוצר ישראל). ל"ג בעומר לעולם הוא בח"י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה"ו ולא בימי בד"ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל"ג בעומר וסימנך פל"ג (ועיין שו"ת מהרי"א ח"ב סימן ל"ט).

ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל"ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר, וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג' אריכות דברים בזה).


ועתה בשעת הדפסה מצאתי
בשו"ת מים חיים (רפ"פ) סימן כ"ב אות י"ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל"ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או"ח סימן תצ"ג בהג"ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו' והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו"ע סימן תק"פ. ונראה על פי מאמרם ז"ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר"ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש"י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ"ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב"י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו', ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.

ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג), ובספרי "הדרת קודש" אשר ערכתי על ענייני ח"ק הארכתי בזה. עיין שם בד"ה ובטעם.

י'. ה'. ש'. (הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד)

על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי"ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:

  • עיין לעיל בסימן תל"ג ובדברינו שם ס"ק ד', ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י"ב אות י"ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים על פי מה שכתב החיד"א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ"ט יום, מנין מספר ל"ב טו"ב. והבן.
  • ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג' אות א') במה שנוהגין שמחה ביום ל"ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ"ט ימים מנין ל"ב טו"ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל"ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל"ב (היינו ל"ב נתיבות חכמה) טו"ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה' יתברך לספור מ"ט ימים, מנין ל"ב טו"ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל"ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל"ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל"ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו"ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל"ג בעומר שמחה. והבן.
  • וידידי הה"ג מו"ה משה שמעון נ"י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד"א (מורה באצבע סימן ח' אות רכ"ג) שכתב יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר"א הלוי זלה"ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה'). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל"ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
  • עיין שו"ת חתם סופר חלק אבן העזר ח"א סימן ק', וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר"ם אש זצ"ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ד' וגו', לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא "ידיעות הטומאה" ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני "שבועות" דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
  • ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ"ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח"א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד "שיר חדש" מבעל דברי שיר הנ"ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל"ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. "קרי" בגימטריה "עמר" (עיין במגישי מנחה אות ט"ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד' כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב"ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ"א מ"ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
  • עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה' בד"ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו"ה גרשון העניך זצ"ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט"ו) בשלשה פסוקים י"ג, י"ד, ט"ו, מד"ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ"ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת "מועד" הוא ל"ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו"ק (גנזי יוסף).

(מתוך מנחת עומר, מאת הרב פנחס זעליג שוורץ הי"ד)


הרב פנחס זעליג הי"ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ"ל אב"ד מאד, באויבוורישווא, בי"ט טבת תרל"ז (1877).

הרב אליהו כץ בקינה על קדושי קליינוורדייןכאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר"מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ"ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע"ג), ראו זה ספר חדש (תרע"ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ"ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ"ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח"ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש"א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.

על החשיבות הרבה שראה הרב פנחס זעליג בהוצאת דברי התורה לאור כתב בהקדמתו לספרו מנחה חדשה:

ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו"ר הגה"ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה"ה (בתרעא זעירא לספרו שו"ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד"א ז"ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד"ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה' שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.

הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי"ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה' באשוויץ בשנת תש"ד.

ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי'-י"ב בסיוון.

על קורות קהילת קליינווארדיין (קישווארדה) בשואה – ראה באנציקלופדיה של הגטאות, ובספר לזכר הקהילה.

(בתמונה למעלה – תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד. טרם מצאתי את תמונה אחיו הי"ד).

 

מספר הצפיות במאמר: 412

מקור לסעודת הח"ק בל"ג בעומר / הרב יצחק וייס הי"ד

ל"ג בעומר

והנה מרנא בעל החתם סופר ז"ל הנהיג פה (בפרעשבורג) והוסיף על מנהג יום ל״ב בעומר שיתקבצו כל בני החברא קדישא נ״ה אל חצר ההקדש ושם דרש בפלפול עצום בסוגיא עמוקה המדברת מעניני קבורת המתים או גמילות חסדים כמובא בחידושי סוגיות של מרנא ז״ל שנדפסו בירושלים עיר הקודש תובב״א. ואחר כך דרש דרוש אגדה המעורר על גמ״ח ביקוד חולים וקבורת המתים, ככתוב בס׳ תורת משה איש האלפים מרנא ז"ל חידושי אגדה דס׳ ויקרא.

וכן נהג מרנא בעל כתב סופר ז"ל אחריו, וכן נוהג עוד היום רבינו הגאון האמתי מרנא נ״י אחריו, ואמת מה נהדר לראות, כל בני החברא קדישא עם אלופים גבאים, ב"ד הצדק וכל אלופי לומדי תורה עם כל בני הישיבה הרמה דפה עוטרים סביב הבימה אשר עליה עומד אדמו״ר מרנא הגאון האמתי נ״י האב"ד ור״מ רבתא דפה בחצר בית ההקדש, ומשמיעם הוד דברות קדשו מראש מקדם פלפול עצום בסוגית היום, ואחר כך דרוש אגדה, דברים נכוחים מאירים ומעוררים לאחוז במדת גמילות חסדים אשר היא מידת ישראל קדושים.

וראױ להעלות גם כן על הספר סדר הסעודה אשר היא ביום שלאחריו, יום ל״ג בעומר, קודם הסעודה ישבו הגבאים בחצר בית הסעודה חצר ההקדש הנ"ל, לקבל הנכנסים מהדש בתוך החברא. ומעריכים כמה יתנו דמי חינוכם, וכן גובים אותיום גביית החובות ונדבות במקום הזה, וחדרי הסעודה מצויירים להפליא תלויין בו כל פרוכת נאה מכל הבתי כנסיות דפה וגם שאר תכשיטי ס״ת, ובני החברא דג״ח הישישים אשר כבר הרבה שנים בחברא יושבים בחדר הגדול ובראשם תחת כבוד חופה מרנא רבינו הגאון האמתי נ״י וב״ד הצדק עוטרים על ידו, ובחדר השני יושבים המתחנכים, ומי שמגיע יומו להתקרב לישב בשולחן הטהור אשר לפני הי קוראים אותו בקריאה של חיבה בהכרזה של כבוד בפיוטים, ומרן הגאון נ״י דורש אחר כך חדושי אגדה מעניני סעודת מצוה, ונמשכת תמיד עד קרוב ללילה.

והנה בטעם מנהג ישראל תורה שנהגו בני החברא קדישא לעשות סעודה, כתב בליקוטי חבר חלק חמישי בח״ב דף קט״ו ע"ב משמי׳ דמרנא בעל החתם סופר ז"ל, שהוא על דרך  שפירש בפירקי דרבי אליעזר ענין שעיר המשתלח למען יהי׳ גם לסיטרא אחרא חלק במצוה רבה ולא תקטרג, יעויין שם. גם יש כעין דמדומי ראי׳ לסעודה ו מגמרא כתובות דף ח׳ ע״ב, תנא י׳ כוסות תקנו חכמים בבית האבל הוסיפו עליהם ארבעה, א׳ כנגד חזני העיר, פירש רש"י, תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים. ואמר כנגד פרנסי העיר, שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים. ואם כי חז"ל החזירו עטרה ליושנה, שיהיו רק י׳ כוסות מטעם הנאמר שם, מכל מקום יש סמך משם לסעודה שעושים לבני החברא קדישא.

ויען איתא בירושלמי ביכורים פ״ג הלכה ג׳, אמר רבי יוסי בר בון אילין דקיימין מן קומי מיתא, לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמליה ליה חסד. ויעויין שם בפ"מ. ראוי להעלות כאן מנהג החברא קדישא שמתכבדים עושי מצוה וגומלי חסדים, מנהג מימים קדמונים פה שלא לקרות למפטיר בשבת חול המועד פסח שקורים הפטרת תחיית המתים בספר יחזקאל, כבטור או"ח סי' ת״ץ, רק לאיש שהוא מבני החברא קדישא נ"ה. גם תקנת קדמונים פה שבשבת שלפני ל״ג בעומר וכן בשני וחמישי שלפניו לא ימכרו המצות בכל הבתי כנסיות דפה, אלא יכבדו בם אלופי בני החברא קדישא נ"ה. ועלה בדעתי הקלושה ליתן טעם לקביעת יום זה לסעודה זו, כאשר דרש והתקין מרנא הגאון רבי ליפמאן ז"ל, לפי שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, כמובא במחבר ורמ״א סי׳ תצ״ג ס"ב וברמ"א קל"א ס"ו, ועיין פר"ח בסי' תצ"ג ס"ב שכתב וזה לשונו, ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה. ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך הרי לא נשאר א' מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו וכו'. יעויין בביאורי הגר״א ז"ל סי׳ קל״א מביא מקור לשמחת יום זה, שמצינו דוגמתו בתענית דף ל' ע״ב, שמחת יום ט״ו באב, לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר יעויין שם. והנה הריטב״א סוף תענית דפוס פראג דף כ״ד ד״ה לא היו י״ט וכו' כט״ו באב כו' ט״ו באב, שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת המ' ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר תשעה באב עכ״ל. ויען בני חברא קדישא גומלי חסדים עוסקים בקבורת המתים בחסד של אמת, על כן עושים הם את יום ח״י אייר לשמחה ומשתה ויו״ט:

ועוד נלע״ד לומר על פי מה שכתב  מרנא בעל החתם סופר ז"ל בתשובותיו יו"ד סי׳ רל״ג ששמחת יום זה הוא לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג׳ ימים בלא לחם ואחר כך ירד המן, אם כן היה הורדת המן ביום ל״ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ויעויין מה שכתב בזה בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג) עד כאן דברי קודשו. יעויין שם. ואיתא במכילתא פרשת בשלח על הפסוק, ותעל שכבת הטל, ר׳ אליעזר המודעי אומר עלתה תפלתן של אבותינו שוכני עפר לפני המקום, יעויין שם בדבריו. נראה בעליל שבזכות שוכני עפר זכו ישראל ללחם שירד מן השמים. ולהזכיר גודל כח צדיקים במיתתם שמתפללים בעד החיים והחיים ניזונין בזכותן, על כן עושים בני החברא הקדישא סעודה רבה ביום זה בכדי להעלות זאת לזכרון.

(אבני בית היוצר)

הרב הגאון הגדול מוהר"ר יצחק ב"ר ישעיהו ישכר דב וייס, מחבר ספר בית היוצר, שו"ת שיח יצחק, שיח יצחק עה"ת נ"ך חדושי אגדה ודרשות, אלף כתב, וקונטרס דבק טוב (המחובר לספרו של הרב טיכטל "משנה שכיר"), היה אב"ד דק"ק קאדלבורג, ומאז מלחמת העולם הראשונה מונה לאב"ד בקהילת  ווערבוי שבמערב סלובקיה. הוא היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים סופר, רבה של פרעשבורג, מחבר ספר שבט סופר זי"ע. נספה עם בני משפחתו ב-17/7/1944 (כ"ו בתמוז תש"ד). בהקדמת הספר "מי זהב", מזכיר הרב משה יעקב וייס זצ"ל, את הימים הקשים בהם נלקחו קרובי משפחתו, ואיך פעם להצלת שארית כתבי הרב יצחק הי"ד באותם הימים.

הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד כתב על הרב יצחק וייס הי"ד:  "ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, צמא מלא ספרא, צדיק נשגב כש"ת מורנו הרב ר"י הלבן שליט"א מלפנים אב"ד דק"ק קאדעלבורג וכעת ראבדק"ק ווערבא יצ"ו,.. קרא ושנה הרבה עד להפליא… וביותר הפליא פלאות בבקיאותו הנפלא וכל רז לא אניס ליה… ומאז באתי הנה התרועעה נפשי אתו בדבקות רוחא ברוחא, והננו ב"ה כתרי רעין דלא מתפרשין, וחברים הנוחים זה לזה בהלכה, להתעלס באהבים אהבה של תורה…" (בהקדמה לקונטרס "דבק טוב").  וכן כתב הרב שמואל הלוי ואזנר זצ"ל: "וזכיתי להכירו ולשיא וליתן אתו בדברי תורה, והיה בקי עצום בכל מכמוני התורה, כי לא שכח לעולם, והכל שגור בפיו, הלכה ואגדה שו"ת וספורי הדורות, ישב על התורה ועבודה תמה בקהלה לא גדולה, והיו לו חיבורים גדולים בכל שטחי התורה" (אגרת פתיחה והסכמה לשיח יצחק ח"א עה"ת).

תולדותיו הובאו בהקדמות לשו"ת שיח יצחק (מפעל מורשת יהדות הונגריה, מכון ירושלים תשנ"ה).

מספר הצפיות במאמר: 122