בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה / הרב מאיר ליב פרייא הי”ד

אופני הביטחון בה'

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי”ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ”ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד’ יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז”ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך (תהלים נ”ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י”ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז”ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב’ אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד’ שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד’ יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד’. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ”ל ושפתים ישק.
ב’ אופני בטחון הנ”ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד’ ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב’ שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד’ מבטחו, זה יוסף שבטח בד’ כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות “אשרי הגבר אשר” נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד’ שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב’ שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא”ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט”ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד’ למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש”י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד’, שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד’ לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז”ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י”ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד’ להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ”ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז”ל במה שאמרו (יבמות ס”ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה’) דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד’ נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ”ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד’ אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה, הרב מאיר ליב פרי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 13

יש לבטוח בד’ שמושיע בהשגחה נפלאה גם בדרך שלא עלתה על מחשבתנו / דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, הרב מאיר ליב פרייא הי”ד

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד’ להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד’ אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד’ תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד’ עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד’ עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל”ג), פירוש שחסד ד’ יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד’ יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא”ה ז”ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט’), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב’ פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל”ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד’). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש”י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש”י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד’) הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד’ שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד’ כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד’ המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד’ ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו’ (דברים ל”ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו’ על התשועות ועל המלחמות וכו’ על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד’ על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד’ באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע”י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד’ מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד’. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 20

תחושת המחר / הרב ישראל יעקב לובצ’אנסקי

תמונת הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד

הרב ישראל יעקב לובצ’אנסקי נולד בתרל”ב ,1872, בכפר מוש, לרב חיים לייב הרב של הישוב היהודי המתחדש בברנוביץ שבוואלין. הרב חיים לייב היה גאון, צדיק ואוהב ישראל אמיתי . ביתו המלא תורה, היה אכסניה לכל עובר אורח.

משחר נעוריו הצטיין ישראל יעקב בכישרונות נעלים ובמידות טובות. כשגדל ישראל יעקב נשלח ללמוד בישיבת נובהרדוק, שם עשה חיל בתורה והתעלה במדרגות היראה. ר’ יוסף יוזל הורוביץ, ה”סבא” מנובהרדוק, בחר בו כחתן לבתו מרת פייגא מלכה. הוא עזר ל”סבא” לנהל את הישיבה בחרקוב שבאוקראינה והתמסר כולו לחינוך בני הנעורים.

אחרי פטירת אביו, בשנת תרס”ו, מילא את מקום אביו ברבנות ברנוביץ. בתקופה זו נהג רבי ישראל יעקב להשכים בכל בוקר ולחטוב עצים, להסיק בהצנע את התנור בבית המדרש, ולשאוב מים עבור המתפללים, בכדי להקל על מלאכת השמש.

לבקשת חותנו עזב את תפקידו ברבנות ברנוביץ ומסרו לגיסו הרב דוד וייצל. הוא חזר לישיבה בנובהרדוק ועלה בהשתלמות ביראת ד’.

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה עם חמו-רבו לרוסיה שם עזר לו הרבה בהפצת תורת המוסר וביסוד ישיבות נובהרדוקיאות בערים חרקוב, צאריצין ועוד.

בשנת תר”פ עבר מרוסיה לפולין יחד עם התלמידים הגדולים של ה”סבא”. הוא התקבל להיות ה”משגיח” בישיבת “אהל תורה” בברנוביץ,  לצידו של הרב אלחנן וסרמן, והתמסר כולו לתפקידו. בכל ערב שבת היה הולך אל לשוק ומזכיר לחנונים על השבת הממשמשת ובאה. הוא אהב כל תלמיד אהבה עזה, התעניין במצבם ודאג לכל מחסורם. היתה לו השפעה אדירה על התלמידים. הוא נודע כפדגוג אומן, מלהיב לבבות לתורה ויראת שמים, בעל מידות נשגבות וענוותן הבורח מן הכבוד, ונחשב כאחד מהדמויות המרכזיות בכל עולם הישיבות בדור שלפני החורבן.

הוא היה אישיות נפלאה. קיצוני ביראת השם וותרן לכל אשר נגע לו עצמו. היה תמיד מהלך עמוס מחשבות, מדקדק בכל דבר כחוט הערה . הוא לא היה מצליף בשיחותיו, אלא מרטית את הלב, מלטף ומזכיר כי כל רגע בחיי האדם הוא יקר מפז. כהולך בדרך רבו, ראה בלימוד המוסר את הדרך היחידה לשלימות הדם. בשיחותיו בפני תלמידי הישיבה הרבה מאוד לדבר על הכח הטמון בלימוד המוסר יום יום. בלומדו מוסר בניגון עצוב הוא היה שוכח הכל ומתלהב. הוא היה עובד ד’ בכל נימי נפשו ודרש זאת גם מתלמידיו.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלוש מאות תלמידים. התלמידים הצעירים חזרו ברובם לביתם, והמבוגרים בחלקם התפזרו למקומות שונים. ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב ברחו יחד עם קבוצת תלמידים , והגיעו לאחר תלאות רבות לעיר קובנה שבליטא, באמצע חודש סיון תש”א. כעבור כשבועיים, כשנכנסו הגרמנים לעיר. הם הוכנסו לגיטו סלובודקה, שם סבלו קשות מהתעללויות אכזריות. בתקופה זו הרבה הרב ישראל יעקב לדבר על אמונה וביטחון בד’, תוך שהוא מחזק ומעודד את האנשים סביבו. הוא קידש וטיהר עצמו לקראת קידוש השם. הרב ותלמידיו נספו על קידוש השם במבצר קובנה ונקברו בקבר אחים. השם יקום דמם.

יום הזיכרון שלו –ע”פ ספר מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם – הוא בי”א תמוז תש”א (בספר המוסר והדעת, עמ’ 115, מופיע תאריך אחר. וראה בויקיפדיה שם מופיע ה’ במרחשוון תש”ב).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, מורה האומה ח”ג 154-158, אור אלחנן ח”א קנה-קס. מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם עמ’ 335, תורת המוסר עמ’ 185, הנאמן ניסן תש”ט עמ’ 22).

תחושת המחר / הגה”צ ר’ ישראל יעקב לובצאנסקי זצ”ל הי”ד

נרשם בידי הרב בן ציון ברוק ופורסם בביטאון הנאמן, תל אביב ניסן תש"ט, עמ' 22-23.

עתה ירא פרעה איש נבון וחכם ויפקד פקידים על הארץ וחפש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו’ (בראשית מא, לג).

לכל התכניות שהציע יוסף לפרעה שיקציב את כל אוכל השנים הטובות ויהיו לפקדון לשבע שני הרעב היו דבר הגיוני מאוד, לכאורה כל אחד שיידע כבר את הסוד שיבואו שבע שני רעב מבין שיש להכין משנות השובע לשנות הרעב. מה צריך לכן, באיש חכם ונבון דוקא שיפקד פקידים על הארץ?

אבל כאן לפנינו דבר מיוחד במינו, והוא ההכנה הנפשית לקראת המחר השונה מן היום תכלית שנוי. בטבע העני והדל שידאג גם לפירורים משלו, מפני שהמחסור עומד על מפתנים והוא מדגיש בו בחוש. לא כן המושפע בטובה, שקשה לו לחסוך. יש מדינות עשירות שזורקות אלפי של מיני מזון, משום שאין זה נחשב בעיניהם, ואף כי יש לחשוש שמא יחסר להם בשנים הבאות. כך היה המצב במצרים. יוסף צפה  שבשבע שנות השבע כאשר שנה אחרי שנה תהיה הארץ משופעת בכל טוב ואין אוכל נחשב למאומה, הרי אף שידוע להם כי בעוד שנים אחדות יופסק השבע ויבוא רעב גדול, בכל זאת, כל עוד לא רואים בחוש את הרעב — יתכן שאנשים יתרשלו מלעבוד את האדמה וגם יהיו פזרנים בתבואה.

הלכך היה צורך באיש חכם ונבון שידע לעורר את העם על סכנת הרעב. “וחמש” פירש”י כתרגומו “ויזרזון” שיזרז את האנשים שיזרעו בכל יכלתם, שלא ישאירו שטח אדמה פנוי מזריעה ויאחסנו בצורה מתאימה את התבואה שיאספו. ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ היינו שגם הנולד בעתיד יהיה לפניו כדבר מוחשי, כדבר המתרחש עתה, שיראה בשנות השובע את הרעב ממש פוקד אותו ואת בני ביתו, שיראו את המחר כאלו הוא כבר בא היום

וכזו ממש צריכה להיות הרגשת האדם ביחס לעניניו הרוחניים. ימי חיי האדם ספורים עלי אדמות, אחר כך יבואו ימי החושך, מה שלא הכין האדם לעצמו – יחסר לי ולא יושלם משום מקום, כמ”ש חז״ל “העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא לשבת, מי שלא טרח בערב שבת -מה יאכל בשבת” העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים מי שלא הכין ביבשה מה יאכל בים, (ע׳׳ז ג׳). והנה בעוה״ז התורה והמצוות נתונים לאדם ממש בחנם, מתגלגלים ברגלי אדם על כל פסיעה ופסיעה, ובכל זאת פעמים רבות אדם דש מצוות בעקביו נדמה לו כי עוד יספיק כי יש עוד זמן לאסוף מצוות ומעשים טובים. אבל האיש החכם והנבון יודע שלא לבטל מימיו ושעותיו ומזרז את עצמו שלא להתעצל להכין צידה לדרך, לשנות הרעב הבאות אחרי ימי חייו, כפי שמשלו חז״ל, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה וכו’­ אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאין שנא׳ כה אמר ד’ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ירונו מרוב טוב ואתם תצעקו מכאב לב (שבת קנ”ג) אשרי מי שיש לו בהוה תחושת המחר, כהגר״א זצ״ל מוילנא שבכה לפני פטירתו ואמר כמה יקר הוא העולם הזה שבעד פרוטות אחדות אפשר לקיים מצוות ציצית שזוכים על ידה לקבל פני השכינה. הוא הוא החכם הרואה את הנולד!

מאמרים נוספים מהרב הי”ד:

אוצר בלום

שבת אחים

הדרך הגבוה

לקט מתורותיו הובא בספר המאורות הגדולים

מספר הצפיות במאמר: 39

מחשבות משה על פרשת מקץ / ר’ משה בוכנר הי”ד מכשאנוב

ר’ משה בוכנר הי”ד

(משה אברהם העשל’ס)

כמו סבו, רבה הראשון של כשאנוב, גם הוא היה בחזקת נסתר, נחבא אל הכלים שמעולם לא חיפש פירסום, ונחשב לאיש תם יושב אוהלים. אפילו בקרב אחיו יהודי כשאנוב  לא היה פופולרי במיוחד , כי הציבור הרחב לא הכיר אותו, ולא ידע על חריפותו ובקיאותו הרבה בים התלמוד ובספרות הרבנית. אך הוא נודע כלמדן גדול בציבור הלומדים בכשאנוב וגם בקראקוב, ששם התגורר במשך שנים רבות.

ר’ משה נתגלה בציבור, ובעיקר בקרב חכמי היהדות בשנת 1926, בהיותו בן 60, הודות ל”ספר מחשבות משה” שלו. בו הוא מגלה בקיאות עצומה וחריפות-שכל יוצאת מהכלל, שרק יחיד סגולה זוכים לכך. בכשאנוב הוא היה התלמיד החכם היחיד שהוציא לאור חיבור משלו, שחשיבותו רבה ומוכרת בעולם כולו.

בשנותיו האחרונות כתב ר’ משה והביא לידי גמר ספר שני. היה זה מעין ילקוט של חידושי תורה ודברי פרשנות לקטעים בלתי ברורים בתלמוד. למרבה הצער כתב היד הושמד על ידי הגרמנים. בין תלמידי החכמים בכשאנוב, תפס ר’ משה מקום בראש למרות צניעותו והענווה שלו ולמרות בריחתו מן הכבוד. דווקא בפשטותו היוצאת דופן שימש דוגמה, וסביבתו ידעה להעריך את מעלותיו ואת אישיותו הטהורה. הוא חי בסביבה חסידית, אך לא היה חסיד, והאמין מעט מאוד ב”רביים” וה”חצרות” שלהם.

ר’ משה חזה על בשרו את חורבן עירו על כל מוראותיו. כישיש בן 79, ובנוסף לכך גם סגי-נהור, מלווה בידי ביתו הצעירה טייבל, שלא רצתה להשאירו לבדו בין המרצחים, אף שהיא בעצמה יכלה להינצל – נילקח במאי 1942 לאושוויץ הסמוכה, שם נפח את נשמתו הטהורה יחד עם יהודי כשאנוב רבים. ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.

(ספר כשאנוב לזכרם של בני העיר שנספו בשואה, 1992, עמ’ 41)

MB

פרשת מקץ

במדרש איתא שם בזה הלשון: “אשרי האיש אשר שם ד׳ מבטחו – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים – זה מצרים שנקראו רהב, שע״י שאמר לשר המשקים כ׳ אם הזכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים”. והקשו המפורשים דהמדרש סותר את עצמו, דמתחיל “אשרי האיש – זה יוסף”, משמע דיוסף בטח בד׳. וסיים “ולא פנה אל רהבים וכו׳ שעל ידי שאמר לשר המשקים נתוספו לו שתי שנים”, משמע דלא בטח בד׳ רק בשר המשקים. והנראה לעניות דעתי בהקדם ליישב מה שיש לדקדק בפרשת וישב שאמר יוסף “כי אם הזכרתני”, “והזכרתני”, שכפל דבריו. והיה די באומר “והזכרתני” לבד. ועוד קשה מה שאמר “כי אם הזכרתני”, משמע דהוא לשון תנאי. ואיזה תנאי התנה עמו, הלוא לא ביקש ממנו רק שיזכרנו אל פרעה. ואמאי אמר “כי אם” משמע שהוא תנאי.

על כן נראה לי דיוסף היה יודע דטבע של אדם אם עושין לו טובה אז רוצה להחזיר לאדם .שעשה לו הטובה גם כן טובה, הגם שלא ביקש ממנו. ובפרט שראה כי יוסף הוא איש אשר רוח אלקים בו והיה יושב בבית הסוהר, אם כן בודאי כשיצא מבית הסוהר השר המשקים ילך אל שר הטבחים ויאמר לו שיוצא את יוסף מן בית הסוהר, כי הוא שם אותו בבית הסוהר.

ולפי זה יהיה מתורץ הקושיה מה שקשה על הא דאמר “והזכרתני אל פרעה”, דהיה לו לומר “והזכרתני אל שר הטבחים”, כי הוא נתן אותו שם ולא פרעה. גם לפני המלך אי אפשר להזכיר כי אם בעת הכושר, כמו שהיה באמת שלא הזכיר אוהו רק כשחלם פרעה, והיה נצרך אליו. וזה דבר רחוק ועל כן אם דעת להזכירו, היה לבקש שיזכר אותו לפני שר הטבחים.

על כן אני אומר דאמת לא רצה יוקף שיזכיר אותו כלל, מפני שבטח על ד׳, רק אדרבא שיוסף אמר לו שלא להזכיר אותו כלל. רק חשש כיון שטבע האדם שירצה להחזיר לו טובה, על זה אמר לו בלשון תנאי שאם תרצה להזכיר אותי, לא תזכיר אותי כי אם לפני פרעה. והא דנתן לו רשות להזכירו לפני פרעת הוא על פי שמצינו במשלי כ״א “פלגי מים לב מלך ביד ד׳ לכל אשר יחפוץ יטנו”. ע״כ. ופירוש הרלב״ג שם למלך אין לו בחירה רק לבו ביד ד׳. על כן נתן רשות להזכירו לפני פרעה, דזה גופה הוי בוטח בד׳, כיון דמלך אין לו בחירה. אם כן מתורץ שפיר הלשון “כי אם” דבאמת הוא תנאי. וזה ידע יוסף דזה דבר רחוק שיזכירו תיכף לפני פרעה, רק צריך זמן רב, כמו שהיה באמת בעוד שתי שנים. ואין רחוק לומר דיוסף ידע מזה שצריך להיות בבית הסוהר עוד שתי שנים עד שיחלום פרעה כיון דיוסף “איש אשר רוח אלקים בו”. ולפי דרכנו יתפרש המדרש באופן שלא נענש יוסף כלל, רק הפירוש הגם שידע יוסף שעל ידי שאמר לשר המשקים “כי אם הזכרתני… והזכרתני”, היינו שלא להזכירו כי אם לפני פרעה נתוספו לו שתי שנים. מכל מקום לא רצה להזכירו לפני שר הטבחים כי אם לפני פרעה מפני שלבו ביד ד׳, כנזכר למעלה.

ומעתה יש לומר פירוש הכתוב “ולא זכר שר המשקים את יוסף” שעשה כמו אמר לו יוסף, והגם שאמר לו להזכיר אותו לפני פרעה זה שכח, ובזה מתורץ מה שהקשו המפורשים שהלשון כפל ולא זכר וישכחהו ולפי הנ״ל הכל יבוא על נכון ודו״ק:

מספר הצפיות במאמר: 38