יהי רצון שה' יתברך יתן בפי מילים, בכדי שיהיו דברי נשמעין / הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

תמונת הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה דף ל"ח).

כי סליק וכו'. וקשה להבין המאמר הזה, וכי היה רבי אבא רודף אחר הכבוד אשר כל מגמתו היה שייטב בעיני העם הדרשה שלו, שעל ידי זה יאמרו עליו שהוא דרשן נאה. חס ושלום, חלילה לחשוב כזאת. ובוודאי היה כוונתו לאיזה תועלת במה שהתפלל לד' שיאמר מילתא דתתקבל. אכן היא הדבר, דהנה יש שני מיני חכמות, חכמת אנושי וחכמת אלקית. חכמת אנושי הוא מה שהאדם מוצא בכוח שלו אשר חנן ד' אותו, וחכמת אלקית היא מה שאינו בשום שכל, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הפסוק "רוח ד' דובר בי ומילתו על לשוני". והנפקא מינה בין שני חכמות האלה היא כך, כי מה שהוא חכמת אנושי, אין האיש בטוח שישמע לדבריו, כי יוכל להיות חכם יותר שלא ייטב בעיניו דברי החכמה ששפע, מאחר כי מה שזה בונה זה סותר. אבל חכמת אלקית, זה היא מה שהאדם שומר פיו ולשונו וכאשר ידבר איזה דבר חכמה, זה וודאי חכמת אלקית ומחויב וההכרח לשמוע אותו, כמאמר האלשיך על הפסוק "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שאינו מחלל דיבורו, שכל דיבוריו רק בדברי תורה, לאיש כזה, "ככל היוצא מפיו יעשה", היינו שכל אחד שומע לדבריו.

ובזה יובן היטב מדוע הוטב לפרעה פתרון יוסף מכל הפתרונות, דכאשר אמר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". ופירש רש"י, אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, ייתן ענייה בפי לשלום פרעה. עד כאן לשונו. וכאשר פתר יוסף החלום לפרעה כתיב, "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" וכו' "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", היינו מכל החרטומים לא יכול פרעה לקבל בטוב את הפתרון, כי המה עשו בחכמתם חכמת אנושי, ומה שזה בונה זה סותר. לא כן יוסף הצדיק, אשר לא דיבר מרוב חוכמתו רק רוח ד' דובר בו ,כמו שפירש רש"י כנ"ל, מוכרח לקבל. ולא יכול שום אדם לסתור הדבר.

והשתא יובן היטב דברי רבי אבא, דאמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. לא שהתפלל שיוטב הדרשה בעיני העם, חס ושלום, כדי להתפאר על ידי זה, רק התפלל אשר לא יאמר מרוב חכמתו, רק שהשכינה יהיה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הכתוב "רוח ד' דובר בי", וממילא על ידי זה מהכרח יהיה שדבריו יהיו נשמעים לכל, ודו"ק. ובכן גם אני אלמוד ממנו ואתפלל כתפלתו, שה' יתברך יתן בפי מילין, בכדי שיהיו דברי נשמעין. ולא שאדבר מרוב חכמתי, ובפרט בעת שאני מזכיר אבותי הקדושים זצלה"ה שבוודאי היתה שכינה מדברת מגרונם, בטוח אני בזכותם הקדוש, שבוודאי יתקבל דבריהם הקדושים וכל איש ואיש שישמע דבריהם הקדושים יעשה רושם בליבם ויבואו כל העם, כולם כאיש אחד, לקנות הספר היקר הזה, בכדי להכניס ברכה בתוך ביתם דרך הפתח, שכל אחד ואחד אשר יקנה את הספר הזה בטח ישפיעו עליהם אבותי הקדושים זצ"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. ובזכותם יושעו בכל משאלות ליבם, לטוב להם כל הימים אמן כן יהי רצון.

(ספר היחס מטשרנוביל, פתיחה)


הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד, אב"ד גארשקוב (הסמוכה ללובלין), מחבר ספר היחס טשרנוביל ורוזין (לובלין, תרצ"ב ותרצ"ח).

הוא היה בנו של האדמו"ר מלובלין רבי משה מרדכי מטריסק (בן האדמו”ר רבי יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן רבי אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר ‘מגן אברהם') וחתנו של דודו האדמו"ר ר' זאב וואלף (וולוולה) טברסקי מקאוולי ושם ניספה יחד עם חותנו הי"ד בשנת תש"ג.

ספרו 'ספר היחס מטשרנוביל ורוזין" זכה להסכמתם של אבי המחבר רבי משה מרדכי טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מלובלין (טריסק-וורשה) הי"ד, רבי דוד אהרן טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מזאריק הי"ד, הרב נחום משה (ב"ר זאב מרחמסטריבקא ) טברסקי הי"ד אב"ד קאוולע, חותן המחבר רבי זאב טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מקוביל הי"ד, רבי משה ליב טברסקי (ב"ר מנחם נחום) האדמו"ר מחלם, הרב משה רוקח הי"ד בשם אביו האדמו"ר מבעלז רבי אהרן (ב"ר ישכר דוב), רבי ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד אב"ד זאמושץ האדמו"ר מקעלץ, רבי אברהם יעקב פרידמן הי"ד (ב"ר יצחק) האדמו"ר מבויאן ורבי משה פרידמן (ב"ר שלום יוסף) הי"ד האדמו"ר מבויאן-קראקא.

דמותו של הרב אהרן דוד בצעירותו מופיעה בתמונה שמוצגת בדף זה, אך לא ברור לי האם הוא הנער שבמרכז התמונה או הנער שבצד שמאל של התמונה.

מספר הצפיות במאמר: 6

אם אין תורה אין חיים, כי בלי תורה הוא כמת ממש / הרב שרגא זאב מגיד הי"ד

רחיצת רגליהם של עבדי אבות

"ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים וגו' ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (בראשית כד,לב).
ובילקוט (קט) אמרו על זה: אמר רבי אחא, יפה רחיצת עבדי אבות מתורתן של ראשונים, שאלו רחיצת רגליהם צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה וכו'.
ולמה באמת היה צורך ליכתב בתורה הקדושה כל פרטי התהליך של כניסת אליעזר עבד אברהם לביתו של בתואל? מאי נפקא לן מיניה – אם העבד רחץ רגליו או לא? אבל לפי מה שהאריך אדמו"ר זצ"ל [ר' יוזל, הסבא מנוהברדוק] לבאר את העניין, יובנו גם הדברים הללו.
לאליעזר עבד אברהם – הייתה בת, והיה יושב ושוקל בדעתו – שגם בתו ראויה ליצחק בן אדוניו. על הפסוק "אולי לא תאבה האשה" אמרו חז"ל" "אלי" כתיב, ורש"י כתב (שם כד,לט) שהיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, ולפי זה, רצוי היה לאליעזר לפי חישובו ולפי טבעו של אדם, שבתואל יסרב למסור את בתו ליצחק. אבל אליעזר ברוב צדקתו ותמימותו, והיותו עבד משכיל (ילקוט קז, עיי"ש) לא הלך סחור סחור, אלא נקט בדרך קיצונית כנגד חישוביו וטבעו של אדם, והזדרז בדבר והרבה בתפלה שד' יעשה חסד עם אדוניו אברהם, ומיהר לומר "לא אוכל עד אם דברתי דברי", ועשה כל אשר בידו כדי לקבל הסכמתו של בתואל. הוא קיים את שליחותו באמונה תמימה.
מטבע האדם, שמסתכלים קודם על חיצוניותו של האדם, על בגדיו – אם הם נקיים, מה מראהו וכו', ויש שקונים שביתה בליבם של אחרים על ידי מראה בלבד, או על ידי מלבושם המהודר, ולהיפך – יש אנשים הנמנעים מלהראות פנים לזולתם, משום שחיצוניותו לא חן בעיניו.
ולכן נקט אליעזר עבד אברהם – גם בשיטה זו כלפי בתואל, התנהגותו הייתה נימוסית ביותר, וראויה לאיש מכובד הרוכש אמון בכל מקום. משום כל לא חסכה התורה הקדושה לפרט את הליכותיו של אליעזר – רחיצת עבדי אבות, כי לימוד גדול יש לנו מזה, עד כמה שדקדוק אליעזר לשבור את מידותיו ולהישאר נאמן למשלחו, אף כי בתוך לבו רצה אחרת…
"התורה נתנה לצרף את הבריות, וכל עבודת ה' תלויה בתיקון המדות" (הגר"א ז"ל).

(הנאמן: בטאון חניכי הישיבות, גליון י"ב (פ"ד), תל אביב, שנה עשירית, אב-אלול תשי"ח, עמ' 20)

"והאלקים עשה את האדם ישר"

"ויבא הביתה לעשות מלאכתו", חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר מלאכת העבירה. "מידי אביר יעקב", נזדמנה לו דיוקנו של יעקב ואמרה לו עתידין אחיך להחקק על חושן ואפוד ואתה תישאר רועה זונות. ולהבין הדבר אם הסכים לעבירה איך הצילו הדיוקנא, ואם כח לה להציל, אם כן הלא אין כאן ניסיון, ובמה כוחו גדול שעבר הנסיון? ומצינו עוד בגמ' שבת בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" קודם ל"נשמע" אמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה, רז שמלאכי השרת משתמשין בו. ובאמת איזה רז זה, ואם רז מי גילה?

אמנם בעצמיותו של אדם אמר הכתוב "האלוקים עשה את האדם ישר", היינו שאם יעשה האדם חשבון הנפש אז יראה כי מעלות השלימות תמיד קרובים אליו להשיגם. והסתכל קוב"ה באורייתא וברא עלמא, היינו כי כל המידות המה בהאדם רק מפני שצפה הקב"ה בתורה, והתורה דרכיה דרכי נועם, אם כן נברא אדם כזה עם מידות טובות. ולכן המידות הרעות מוציאין את האדם מן העולם, כי מה שאין על פי תורה אין בהעולם, ולכן אם יעשה האדם חשבון יראה שהאדם צריך לחיות על פי תורה, מפני כי בלא תורה לבד מה שאין מוצא מטרתו בעולמו, עוד נוסף כי הטבע עושה נקמה בהאדם ואין לו מנוחה בחייו, וכל המידות מוציאין ממנו המנוחה. מה שאין כן התורה הקדושה נותנת נעימות גדולה בחיים, וכמו שהימ האדמו"ר זצ"ל אומר תמיד כי עצם ה"לשמה" הוא רוח חיים של האדם, כי אין לך רוח חיים זולת זה בחיי התורה, ורק תלוי אם יעבוד ברגשי נפשו, כי הנשמה של האדם מלמדת לו כל התורה, היינו אם האדם יתרגש תמיד בלימוד המוסר אז ההרגש יראה לו איך "האלוקים עשה את האדם ישר", ורק החיסרון מה ש"המה בקשו חשבונות רבים" אשר המה מדלדלים מוחו ומרחקים אותו מן הדרך הגבוה. וזהו ראה דיוקנו של יעקב, שתבעה אותו אם חס ושלום תבטל מה מההרגש וליסוד המוסר אלא תסמוך על החשבונות הרבים הרי תרד מטה ותשאר בדיוטא התחתונה. וזאת הדיוקנא הראה אותו שיש עולם גבוה וכי אחיו חקוקים על חושן ואפוד, וזה כל האדם שיראה בנפשו ויתבונן תמיד וכי יש דיוקנא גבוה אשר נברא בישרות גדולה, ורק אם ישן האדם כמו שכתב  החובות הלבבות אתה ישן לו והוא ער לך, אז בל יראה שיש מי שתובע ממנו תמיד מדריגות השלימות,

וכמו שאמרו ז"ל באברהם אבינו עליו השלום שהיה בלי רב ומהיכן למד, רק "מים עמוקים עצה בלב איש", שהמים העמוקים הנמצאים בלב כל איש אשר יוכל לדלות הרבה היינו מהדיוקנא של יעקב, אם ירגיש תמיד אז יוכל לעמוד על מצב השלימות, רק צריך לדלות מי תבונה מהמים העמוקים, אז יגיע ללב נבון עד אין חקר, עמוק עמוק בלי שיעור, ואז יראה גם הנעימות בחיים. ומי שלא חפץ לחתור בליבו אז הולך בלי הרגש. ואם הרגש חסר, אז הוא כמת ממש. וזהו כל הרוממות מאברהם אבינו עליו השלום שחתר הלב הנבון, הישר של האדם מה שהאלוקים עשה. ואם יחתור האדם ימצא אוצר גדול, ואם לאו הרי ידמה לפלוני אשר אוצר לו בקרקע ואם לא יוציאנו הרי לא יוכל להנות ממנו כלום, ויישאר עני כל חייו.

וזהו אמרם "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ובעת הניסיון היותר גדול התבונן לראות את הדיוקנא של אביו, ומצא וראה כי עתידין אחיו להחקק על חושן ואפוד, אם כן הלא גם הוא יכול להיות כמוהם. וזהו ה"נעשה" של האדם, כי אין צריך האדם לומר "נשמע" כמו מלאך שאין צריך לומר "נשמע" כי יודע על מה הוא נברא, כמו כן האדם טמון בקרבו כל ה"נשמע" אם יהיה מוכן לה"נעשה". ואם יהיה מוכן, אזי ה"נשמע" מובן מאליו, כי אם אין תורה אין חיים, כי בלי תורה הוא כמת ממש. אם כן צריך לומר "נעשה" ועל הפרטית של התורה היה ה"נשמע" אחר כך. וזהו רז שטמון בלב כל אחד, שהרז הזה שה"נעשה" קודם הוא הישר שהאלוקים עשה את האדם, וזהו חיים המלאכיים. ואם יתבונן האדם בזה יראה העולם הרוחני ממש בחייו, כעניין שאמרו "עולמך תראה בחייך", היינו שהעולם הרוחני יראה בחייו. וזה ייתן לו עוז ורוח חיים וממש רואה את הדרכיה דרכי נועם, וכמו שאמר הגר"א ז"ל עיקר חיות האדם תלוי בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים. וזה כל האושר האמתי מה שיש להרגיש תמיד בלימוד המוסר.

(חיי המוסר: מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, א, עמו' קעז, מהדורת ירושלים תשכ"ג)


הרב שרגא זאב מגיד הי"ד, למדן מופלג ומלא יראת שמים, נולד בעיר ווארז'אן שבליטא, וכונה בישיבה "דער ואז'אנער". הוא למד בסלוצק ואחר כך בישיבת "בית יוסף" שבהמל. ראש הישיבה, הסבא מנובהרדוק, הכיר בכישרונותיו, למדו את דרכי כבישת המידות ותיקונם, ושלח אותו עוד בצעירות לערים שונות, ובהם מוהילוב ורצ'יצה, למסור שיעורים בגמרא וחידושי תורה. הרב שרגא זאב חיזק את הצעירים ומשך את ליבם שיתמסרו לתורה וליראת שמים במסירות נפש. הוא נתן שיחות מוסר בהתרגשות עצומה, בשפה יפה ובביטויים חריפים ויפים כאחת. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אהרן בילסטוצקי. בשנת תרפ"ב נמנה על חבורות הבורחים שעברו דרך מינסק לקוידינוב על מנת לברוח מגבול רוסיה לפולין. על אף מצב החירום בעיר והחשש שיתגלו בידי שוטרים, העביר הרב שיעור במוסר וחשבון נפש במגרש גדול, כאילו היו בישיבה. הם הצליחו לעבור את הגבול בלי עיכובים ומכשולים בדרך, והגיעו לפנות בוקר לעיר ברנוביץ. הרב נכנס ישר לבית המדרש ועלה לתורה לברך "הגומל". באותו יום נודע לו שאשתו, שעברה את הגבול מספר שבועות לפניו, נתפסה ועמדה להיות מוסגרת לרוסיה, ומייד התאמץ והביא לשחרורה. הוא ייסד ישיבה בקובל, ואחר כך ייסד את ישיבתו בעיר לודמיר, ובמסירות רבה העמיד תלמידים רבים. הוא נהג ליסוע בין העיירות ולאסוף תלמידים, רובם מבתי חסידים בוואהלין, וללמדם תורה ומוסר בבתי הכנסת של לודמיר. בכל פעם עברה הישיבה לבית כנסת אחר, ואכלו "ימים" אצל בעלי בתים בעיר. הוא נהג להתבודד בבית המדרש ולעסוק בתורה ומוסר, לילות כימים. במהלך נסיעותיו נהג גם להתחבא בבתי מדרש בלילות ולעסוק בתורה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח לווילנה. ככל הנראה נאסר על ידי השלטונות הרוסים ונאסר, ומאז אבדו עקבותיו. משפחתו הענפה נספתה בשואה. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 43

לשבת חנוכה / הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

במדרש "ופרעה חולם", הרשעים חולמים רק מן הארץ, שנאמר "והנה שבע פרות וכו'". הצדיקים חולמין מן השמים ומן הארץ, שנאמר גבי יעקב אבינו ע"ה "מוצב ארצה וכו' וראשו מגיע השמימה". וגבי יוסף ע"ה "והנה אנחנו מאלמים אלומים וכו', והנה השמש והירח וכו'". יש לפרש בדרך מוסר דבאמת חיי אדם בעולם הזה כאיש חולם חלום שבונה מצודות ובנין מלכים ואוצר בם כל כלי חמדה ומשכיות כסף ותתענג נפשו בהם. וכאשר יקוץ בבוקר יציץ וחלף ואיננו. כן העולם חושבים שכל תכליתם והוייתם רק לטרוח יום ולילה לאסוף חיל ורכוש למען ישבעו ויתענגו וישכחו כי לא לתכלית זאת נשלחה הנשמה לעולם השפל. אולם כאשר ידכה וישוח מיד ה' אשר נגע בו, אז יתעורר ויקיץ הוי ואבוי כי חשבתי בשלוי בל אמוט – אבל הצדיקים בכל אופן ומעמד ומצב שהם עומדים תמיד עיניהם ולבם לידע כי המה רק כגר בארץ וכאזרח נוטה ללון וכל חיי עולם הזה כחלום יעוף. ורק עיקר התכלית לאצור חיל בתורה ומצות ומעשים טובים ולזכור תמיד את הבורא יתברך שמו שעושה עמו חסד ורחמים בכל עת ובכל שעה. כן לעומת זו תמיד בכל עת יזדרז לקיים מצות לירא את ה' ולאהבה אותו להודות ולהלל לפניו בכל עת, הן בשלותו הן בצערו חלילה. וזהו שאמרו, הרשעים אינם זוכרים כי חייהם רק הבל וחלום, רק כשהם נדכאים ונשפלים עד ארץ, כמו פרעה, שרק אז התפעם רוחו בחשבו כי יבואו עליו פגעים רעים, כמו שאמרו חרטומיו. אכן הצדיקים תמיד יודעים כי העולם הזה כחלום הן כשמוצב ארצה, הן כשראשו מגיע השמימה.

ובהפטרה (זכריה ד,ב) "ראיתי והנה מנורת זהב וכו' ושני זתים וכו' מימין ומשמאל מי אתה הר הגדול וכו' והוציא את אבן וכו'". על פי מה שאמרו מדרש וישלח, נשר שלח למנחה, על פי מה שאמר הרב הקדוש מלובלין זצ"ל, יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסיא חוורא – דבאמת ישראל צריכין עשירות וברכה רבה, כי צריך להרבות הוצאות לתלמוד תורה ומצות ומעשים טובים וצדקה וחסד לשבתות וימים טובים להזמין עניים ולהאכיל ללומדי תורה ולהחזיק התורה. אכן, אמר יעקב אבינו ע"ה, "למה תתראו?" בחוץ וברחובות קריה לא יתראה ישראל לעשיר, אדרבה האומות לא יראו עליו שובע, רק בשבתו בבית בין בני ביתו בוודאי לא יחסר לו מאומה. והנה הסוס כשמוליכין אותו לשוק אז מלבישים אותו הוורדא ושאר כליו, אכן כשהוא בדיר שלו, אז מפשיטין מעליו כל המשא למען ירווח לו וינוח מטרחו ויגיעו. וזה אומרו, כמו במקום שנאה לסוס הכלים שלו, דהיינו בחוץ, שם נאה לישראל עניותא, דהיינו מבחוץ בעיני העמים יתנהג בצמצום כאיש פשוט ועני ואל יתנו בו רע עין. ודברי פי חכם חן. זי"ע.

ובזה אמרתי (במדבר כג,ט) "הן עם לבדד", כשישראל בבדידות בביתו ובתוך עמו הוא יושב, אז ישכון במשכנות שאננים ומובטחים. אכן "ובגוים", לא ירצה להיות חשוב ונכבד "לא יתחשב". ודו"ק. וידוע מה שפירש מהר"מ שיק זצ"ל (בראשית מח,יא) "ראה פניך לא פללתי והנה הראה וכו'", דיוסף הצדיק ע"ה הגם שהיה משנה למלך במצרים והיה יכול לגדל בניו לשרים ופרתמים, ואף שזה היה בשבילו ניסיון גדול בכל זאת עמד בצדקו ובחר לבניו לשבת בחדרי תורה בארץ גושן, ומאס בשבת גדולים שרי צוען, והדריך בניו בדרכי התורה בלבוש יהודי ובלשון יהודית. ואדרבה על ידי זה נתגדל כבודו בגוים – והנה יעקב אבינו ע"ה היה מתיירא שמא חס ושלום אבד יוסף צלמו, צלם אלוקים, מעל פניו בהתערבו בגוים. ועתה זכה שראה עצמו וצורתו הקדושה גם בבני יוסף, כי צלם אלוקים האיר על פניהם. וזהו שאמר "הראה אותי" בעצמי "גם את זרעיך", ונכרים כי המה זרע ברך ה', זרע יעקב.

ובשגיאה הזאת שגו הרבה מן העם כי חושבין אם מתנהגים במנהגי האומות אז יהיו נכבדים בעיניהם. והניסיון מלמדנו ההיפך. כי הן זה רבות בשנים לא היתה השנאה כל כך גדולה כמו בדורנו, שישראל כקוצים בעיניהם בכל עבר ופנה, רחמנא ליצלן. וכל זה רק מחמת (שמות א,ז) "ותמלא הארץ אותם", שהמה בכל המקומות יפרצו ויקפצו בראש, וזה גורם השנאה כידוע. לא כההמון שאיש יהודי שלובש מלבוש יהודי ולשון יהודי נבזה בעיניהם. כי זה רק בעין אדם חסר שכל, אבל גדוליהם לא ישנאו איש יהודי אמיתי. אדרבה, נכבד בעיניהם התנהגותו על פי התורה בכל ענין, כאשר באוזנינו שמענו. ועיקר רק עבור שיש אנשים יהודים שרוכבים ברכש ואחשתרנים בסוסים ופרדים כאחד משרי עמים וכמעט קט שישיג עושר, הוא נוסע במרכבות מלכים וביתו משוח בששר ואטוני מצרים ומרבדי פרס. וזה רע וצר בעיני עשו, כי באמת זה היה ברכת עשו, כי בעניני עולם הזה יתראה עשו לעין כל, כי הוא השליט. ויצחק בירך את יעקב בכל מיני ברכות משמים ומשמני הארץ, אכן לבדד ישכון, וכהנ"ל שעשו לא ירגיש זאת, כי עשו לא יצטער רק אם יעקב ירצה להיות יושב בכל מקום על גפי מרומי קרת. ואז "כאשר תריד", שירגיש עשו שיעקב רוצה להגביה עצמו עליו, אז יצטער "ופרקת עולו" ודו"ק. וזהו שאמרו, כשרצה יעקב לפייס את עשו הסביר לו העניין, כי הוא כדוגמת נשר, כמו שפירש רש"י ז"ל בתהלים, "תתחדש כנשר", כי כשהנשר יעוף בשמים למעלה למעלה אז ישרפו כנפיו – כן יעקב עיקר ברכותיו אם לא ירצה להתראות ברחובות קריה בעשרו וברכתו, לא כן אם ירצה כנשר להגביה על עשו אז כנ"ל. ודו"ק.

ובמדרש בראשית רבה, "וחושך זה יון, שהשחירו פניהם כשולי קדרה". אולי יש לרמז בעמקות דבריהם הקדושים, כי פשתה מספחת חכמת יונית והמון עם חשבו כי אם יתנהגו עמהם באחווה ולא יתראו בחוצות במלבוש ולשון יהודי ויתדמו קצת בענייני היונים, אז יהיו עמהם בשלום ושלווה, כאשר טועים גם עתה מדלת העם. אכן נהפוך הוא, כי על ידי זה הגדיל אויב וגבר עליהם גזירות רעות, רחמנא ליצלן. ועיין ברמזי רמב"ן הקדוש פרשת וישלח ודו"ק. וידוע מה שפירש הגאון מנ"ש "הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום", כי הקדרה עושה שלום בין אש למים. ודו"ק. והם חשבו להיות כקדרה, אכן הושחרו פניהם על ידי זה – ולכן הצדיקים הקדושים הכהנים הבינו כל זאת ולמדו דעת לעם כי העיקר לאחוז בתוקף עוז בדרכי תורתנו הקדושה ללמד בניהם חכמת תורה הקדושה ולהתחזק בשמירת שבת קודש ובענייני יהדות גם ברחובות קריה בחוצות ושווקים, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. על כן צוו לנו להדליק נר על פתח ביתו בחוץ, ואדרבה, זהו יגרום שלום, ואז יפרקו מעל צווארם עול מלכות.

ויש לרמז בהפטרה ענין הנ"ל כי זית רומז לשלום. ויש שני אופנים, אחד שחושבים ההמון לילך בדרך שמאל להתדמות לאומות העולם, חס ושלום. אבל עיקר השלום יהיה רק אם הולכים בדרך ימין תורתנו הקדושה. וזהו שאמר (זכריה ד,ג) "ראיתי והנה מנורת זהב", רמז על ישראל כמו שאמרו במדרש "וגולה על ראשה", הוא על הגלות, גם אז יהיה לישראל זהב וכל טוב, "ושנים זתים עליה", שני דרכים שגורמים שלום, דהיינו משמאל כשמקרבין עצמם לאומות העולם, אז יהיה להם אחווה, אבל לא זה העיקר, אדרבה, זה יוליכם לשמאל. ועיקר היא "ושבעה נרותיה מוצקות", הם היסוד והם יעמידו השלום, שבת, כמו שכתוב במדרש, ועוד "שבעה" הם דרכי האבות הקדושים לילך בדת יהודית גם ברחובות ובחוץ, ואז גם "הר הגדול", גם צר ואויב הגדול, "למישור" "לפני זרובבל", היהודי האמתי הדבוק בתורת חכמינו ז"ל והוציא גם לחוץ להדליק נר התורה גם מבחוץ, כי היא "אבן הראשה" אז "תשואות חן חן לה" בעיני כל, וזה יגרום השלום במהרה בימינו אמן.

(אור פני יהושע, פרשת מקץ)


הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, מגדולי הרבנים וראשי הישיבות בהונגריה, נולד בפאפא שבהונגריה בשנת תרל"ז (1877) לאביו ר' יוסף, שהיה שוחט. בילדותו עבד בחנות של הוריו ובזמנו הפנוי למד אצל הדיין הרב משה יוסף הופמן מחבר הספר "מי באר מים חיים" על מסכת ברכות. בהיותו בן שש עשרה למד אצל הרב שמואל רוזנברג מחבר שו"ת "באר שמואל" בישיבת אונסדורף. הוא למד בהתמדה מתוך הדחק, והיה לאחד מהתלמידים המצוינים בישיבה.

בשנת תרנ"ט (1899) הוסמך להוראה בידי רבו ובידי רבה של מאד, רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר מחבר הספר "לבושי מרדכי". נשא לאשה את מרים הי"ד בת הרב מאיר בלוך, ונולדו להם: ר' נפתלי הי"ד, ר' יונה (נולד בתרע"ט), ר' שמואל (נולד בתר"פ), ר' יחיאל יוסף הי"ד מו"צ ודיין בגלנטא חתן רבי גרשון אברהם גאלדבערגער אב"ד בערצאל מחבר הספר "נחלת הגרשוני", אסתר גינצבורג הי"ד, מלכה הורביץ הי"ד, ר' אברהם יצחק הי"ד רב ור"מ בקאניזא, יהודה הי"ד (נולד בתרפ"ו), רבקה הי"ד (נולדה בתרפ"ז) ומאיר חיים הי"ד (נולד בתרפ"ח).

הרב יהושע למד במשך עשר שנים כשהוא סמוך על שולחן חותנו בעיר אויהל. בתקופה זו כתב עשרות קונטרסים של דברי תורה, התעמק גם בלימוד התנ"ך, התקרב לחסידות והיה לחסידו של האדמו"ר משינאווה, רבי משה הלברשטם. בהמלצת רבו, רבי שמואל רוזנברג, מונה בשנת תר"ע (1910) לרבה של מגנדורף והקים בה ישיבה. בשנת תרפ"ב (1922) מונה לאב"ד גלנטה שבסלובקיה, הקים בה ישיבה גדולה שבשיאה מתנה הישיבה 230 תלמידים. הרב התייחס באופן אישי לכל תלמיד, בחן אותם לעתים קרובות ועודד אותם להשקיע ולהתעמק בלימודם. הוא סידר להם חדר אוכל מסודר ודאג אישית לכלכלת התלמידים מבני העניים. התלמידים נדרשו להקפיד על הופעתם החיצונית המסודרת. הרב עודד את תלמידיו ללמוד תנ"ך ומוסר, ואף לימוד לעתים מוסר בישיבה. הרב היה דרשן מעולה ונתן שיחות מרתקות בישיבה בשבתות. על אף אהבתו לארץ ישראל, ורצונו לעלות לארץ, דחה את עלייתו בשל מחויבותו לקהילתו ולתלמידיו. בנוסף הרב הצטרף לחברה קדישא בגלנטה.
יהודי גלנטה גורשו לאושוויץ-בירקנאו בסיוון תש"ד. לפני הנסיעה דרש הרב על מצוות קידוש השם ובמהלך הנסיעה שר עם תלמידיו "אני מאמין". הרב נספה באושוויץ בכ"ו בסיוון תש"ד.

שרידים מדברי תורתו, בהלכה באגדה, כונסו בידי תלמידיו בשני כרכים של הספר "אור פני יהושע", הכוללים

מקורות: אידישע וועלט פארומס, ויקיפדיה, אתר זכור, אתר המכלול, ערוץ התורה, דפי עד ב"יד ושם".

ראה עוד את תולדותיו ב"אלה אזכרה" ח"א, ובהקדמת "אור פני יהושע" עה"ת.

תמונה נדירה ממנו הוצג למכירה בבית המכירות Winners.

מספר הצפיות במאמר: 201

בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה / הרב מאיר ליב פרייא הי"ד

אופני הביטחון בה'

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי"ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ"ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד' יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז"ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך (תהלים נ"ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י"ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז"ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב' אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד' שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד' יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד'. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ"ל ושפתים ישק.
ב' אופני בטחון הנ"ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד' ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב' שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף שבטח בד' כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות "אשרי הגבר אשר" נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד' שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב' שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא"ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד' למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש"י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד' לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז"ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד' להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ"ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז"ל במה שאמרו (יבמות ס"ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה') דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד' נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ"ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד' אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 95

יש לבטוח בד' שמושיע בהשגחה נפלאה גם בדרך שלא עלתה על מחשבתנו / דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד' להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד' אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד' תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד' עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג), פירוש שחסד ד' יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד' יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא"ה ז"ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט'), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב' פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל"ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד'). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש"י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש"י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד') הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד' שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד' כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד' המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד' ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' (דברים ל"ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד' על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד' באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע"י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד' מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד'. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 64

תחושת המחר / הרב ישראל יעקב לובצ'אנסקי

תמונת הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד

הרב ישראל יעקב לובצ'אנסקי נולד בתרל"ב ,1872, בכפר מוש, לרב חיים לייב הרב של הישוב היהודי המתחדש בברנוביץ שבוואלין. הרב חיים לייב היה גאון, צדיק ואוהב ישראל אמיתי . ביתו המלא תורה, היה אכסניה לכל עובר אורח.

משחר נעוריו הצטיין ישראל יעקב בכישרונות נעלים ובמידות טובות. כשגדל ישראל יעקב נשלח ללמוד בישיבת נובהרדוק, שם עשה חיל בתורה והתעלה במדרגות היראה. ר' יוסף יוזל הורוביץ, ה"סבא" מנובהרדוק, בחר בו כחתן לבתו מרת פייגא מלכה. הוא עזר ל"סבא" לנהל את הישיבה בחרקוב שבאוקראינה והתמסר כולו לחינוך בני הנעורים.

אחרי פטירת אביו, בשנת תרס"ו, מילא את מקום אביו ברבנות ברנוביץ. בתקופה זו נהג רבי ישראל יעקב להשכים בכל בוקר ולחטוב עצים, להסיק בהצנע את התנור בבית המדרש, ולשאוב מים עבור המתפללים, בכדי להקל על מלאכת השמש.

לבקשת חותנו עזב את תפקידו ברבנות ברנוביץ ומסרו לגיסו הרב דוד וייצל. הוא חזר לישיבה בנובהרדוק ועלה בהשתלמות ביראת ד'.

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה עם חמו-רבו לרוסיה שם עזר לו הרבה בהפצת תורת המוסר וביסוד ישיבות נובהרדוקיאות בערים חרקוב, צאריצין ועוד.

בשנת תר"פ עבר מרוסיה לפולין יחד עם התלמידים הגדולים של ה"סבא". הוא התקבל להיות ה"משגיח" בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ,  לצידו של הרב אלחנן וסרמן, והתמסר כולו לתפקידו. בכל ערב שבת היה הולך אל לשוק ומזכיר לחנונים על השבת הממשמשת ובאה. הוא אהב כל תלמיד אהבה עזה, התעניין במצבם ודאג לכל מחסורם. היתה לו השפעה אדירה על התלמידים. הוא נודע כפדגוג אומן, מלהיב לבבות לתורה ויראת שמים, בעל מידות נשגבות וענוותן הבורח מן הכבוד, ונחשב כאחד מהדמויות המרכזיות בכל עולם הישיבות בדור שלפני החורבן.

הוא היה אישיות נפלאה. קיצוני ביראת השם וותרן לכל אשר נגע לו עצמו. היה תמיד מהלך עמוס מחשבות, מדקדק בכל דבר כחוט הערה . הוא לא היה מצליף בשיחותיו, אלא מרטית את הלב, מלטף ומזכיר כי כל רגע בחיי האדם הוא יקר מפז. כהולך בדרך רבו, ראה בלימוד המוסר את הדרך היחידה לשלימות הדם. בשיחותיו בפני תלמידי הישיבה הרבה מאוד לדבר על הכח הטמון בלימוד המוסר יום יום. בלומדו מוסר בניגון עצוב הוא היה שוכח הכל ומתלהב. הוא היה עובד ד' בכל נימי נפשו ודרש זאת גם מתלמידיו.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלוש מאות תלמידים. התלמידים הצעירים חזרו ברובם לביתם, והמבוגרים בחלקם התפזרו למקומות שונים. ר' אלחנן ור' ישראל יעקב ברחו יחד עם קבוצת תלמידים , והגיעו לאחר תלאות רבות לעיר קובנה שבליטא, באמצע חודש סיון תש"א. כעבור כשבועיים, כשנכנסו הגרמנים לעיר. הם הוכנסו לגיטו סלובודקה, שם סבלו קשות מהתעללויות אכזריות. בתקופה זו הרבה הרב ישראל יעקב לדבר על אמונה וביטחון בד', תוך שהוא מחזק ומעודד את האנשים סביבו. הוא קידש וטיהר עצמו לקראת קידוש השם. הרב ותלמידיו נספו על קידוש השם במבצר קובנה ונקברו בקבר אחים. השם יקום דמם.

יום הזיכרון שלו –ע"פ ספר מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם – הוא בי"א תמוז תש"א (בספר המוסר והדעת, עמ' 115, מופיע תאריך אחר. וראה בויקיפדיה שם מופיע ה' במרחשוון תש"ב).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, מורה האומה ח"ג 154-158, אור אלחנן ח"א קנה-קס. מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם עמ' 335, תורת המוסר עמ' 185, הנאמן ניסן תש"ט עמ' 22).

תחושת המחר / הגה"צ ר' ישראל יעקב לובצאנסקי זצ"ל הי"ד

נרשם בידי הרב בן ציון ברוק ופורסם בביטאון הנאמן, תל אביב ניסן תש"ט, עמ' 22-23.

עתה ירא פרעה איש נבון וחכם ויפקד פקידים על הארץ וחפש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' (בראשית מא, לג).

לכל התכניות שהציע יוסף לפרעה שיקציב את כל אוכל השנים הטובות ויהיו לפקדון לשבע שני הרעב היו דבר הגיוני מאוד, לכאורה כל אחד שיידע כבר את הסוד שיבואו שבע שני רעב מבין שיש להכין משנות השובע לשנות הרעב. מה צריך לכן, באיש חכם ונבון דוקא שיפקד פקידים על הארץ?

אבל כאן לפנינו דבר מיוחד במינו, והוא ההכנה הנפשית לקראת המחר השונה מן היום תכלית שנוי. בטבע העני והדל שידאג גם לפירורים משלו, מפני שהמחסור עומד על מפתנים והוא מדגיש בו בחוש. לא כן המושפע בטובה, שקשה לו לחסוך. יש מדינות עשירות שזורקות אלפי של מיני מזון, משום שאין זה נחשב בעיניהם, ואף כי יש לחשוש שמא יחסר להם בשנים הבאות. כך היה המצב במצרים. יוסף צפה  שבשבע שנות השבע כאשר שנה אחרי שנה תהיה הארץ משופעת בכל טוב ואין אוכל נחשב למאומה, הרי אף שידוע להם כי בעוד שנים אחדות יופסק השבע ויבוא רעב גדול, בכל זאת, כל עוד לא רואים בחוש את הרעב — יתכן שאנשים יתרשלו מלעבוד את האדמה וגם יהיו פזרנים בתבואה.

הלכך היה צורך באיש חכם ונבון שידע לעורר את העם על סכנת הרעב. "וחמש" פירש"י כתרגומו "ויזרזון" שיזרז את האנשים שיזרעו בכל יכלתם, שלא ישאירו שטח אדמה פנוי מזריעה ויאחסנו בצורה מתאימה את התבואה שיאספו. ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ היינו שגם הנולד בעתיד יהיה לפניו כדבר מוחשי, כדבר המתרחש עתה, שיראה בשנות השובע את הרעב ממש פוקד אותו ואת בני ביתו, שיראו את המחר כאלו הוא כבר בא היום

וכזו ממש צריכה להיות הרגשת האדם ביחס לעניניו הרוחניים. ימי חיי האדם ספורים עלי אדמות, אחר כך יבואו ימי החושך, מה שלא הכין האדם לעצמו – יחסר לי ולא יושלם משום מקום, כמ"ש חז״ל "העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא לשבת, מי שלא טרח בערב שבת -מה יאכל בשבת" העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים מי שלא הכין ביבשה מה יאכל בים, (ע׳׳ז ג׳). והנה בעוה״ז התורה והמצוות נתונים לאדם ממש בחנם, מתגלגלים ברגלי אדם על כל פסיעה ופסיעה, ובכל זאת פעמים רבות אדם דש מצוות בעקביו נדמה לו כי עוד יספיק כי יש עוד זמן לאסוף מצוות ומעשים טובים. אבל האיש החכם והנבון יודע שלא לבטל מימיו ושעותיו ומזרז את עצמו שלא להתעצל להכין צידה לדרך, לשנות הרעב הבאות אחרי ימי חייו, כפי שמשלו חז״ל, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה וכו'­ אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאין שנא׳ כה אמר ד' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ירונו מרוב טוב ואתם תצעקו מכאב לב (שבת קנ"ג) אשרי מי שיש לו בהוה תחושת המחר, כהגר״א זצ״ל מוילנא שבכה לפני פטירתו ואמר כמה יקר הוא העולם הזה שבעד פרוטות אחדות אפשר לקיים מצוות ציצית שזוכים על ידה לקבל פני השכינה. הוא הוא החכם הרואה את הנולד!

מאמרים נוספים מהרב הי"ד:

אוצר בלום

שבת אחים

הדרך הגבוה

לקט מתורותיו הובא בספר המאורות הגדולים

מספר הצפיות במאמר: 270

מחשבות משה על פרשת מקץ / ר' משה בוכנר הי"ד מכשאנוב

תמונת הרב משה בוכנר הי"ד

ר' משה בוכנר הי"ד

(משה אברהם העשל'ס)

כמו סבו, רבה הראשון של כשאנוב, גם הוא היה בחזקת נסתר, נחבא אל הכלים שמעולם לא חיפש פירסום, ונחשב לאיש תם יושב אוהלים. אפילו בקרב אחיו יהודי כשאנוב  לא היה פופולרי במיוחד , כי הציבור הרחב לא הכיר אותו, ולא ידע על חריפותו ובקיאותו הרבה בים התלמוד ובספרות הרבנית. אך הוא נודע כלמדן גדול בציבור הלומדים בכשאנוב וגם בקראקוב, ששם התגורר במשך שנים רבות.

ר' משה נתגלה בציבור, ובעיקר בקרב חכמי היהדות בשנת 1926, בהיותו בן 60, הודות ל"ספר מחשבות משה" שלו. בו הוא מגלה בקיאות עצומה וחריפות-שכל יוצאת מהכלל, שרק יחיד סגולה זוכים לכך. בכשאנוב הוא היה התלמיד החכם היחיד שהוציא לאור חיבור משלו, שחשיבותו רבה ומוכרת בעולם כולו.

בשנותיו האחרונות כתב ר' משה והביא לידי גמר ספר שני. היה זה מעין ילקוט של חידושי תורה ודברי פרשנות לקטעים בלתי ברורים בתלמוד. למרבה הצער כתב היד הושמד על ידי הגרמנים. בין תלמידי החכמים בכשאנוב, תפס ר' משה מקום בראש למרות צניעותו והענווה שלו ולמרות בריחתו מן הכבוד. דווקא בפשטותו היוצאת דופן שימש דוגמה, וסביבתו ידעה להעריך את מעלותיו ואת אישיותו הטהורה. הוא חי בסביבה חסידית, אך לא היה חסיד, והאמין מעט מאוד ב"רביים" וה"חצרות" שלהם.

ר' משה חזה על בשרו את חורבן עירו על כל מוראותיו. כישיש בן 79, ובנוסף לכך גם סגי-נהור, מלווה בידי ביתו הצעירה טייבל, שלא רצתה להשאירו לבדו בין המרצחים, אף שהיא בעצמה יכלה להינצל – נילקח במאי 1942 לאושוויץ הסמוכה, שם נפח את נשמתו הטהורה יחד עם יהודי כשאנוב רבים. ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.

(ספר כשאנוב לזכרם של בני העיר שנספו בשואה, 1992, עמ' 41)

פרשת מקץ

במדרש איתא שם בזה הלשון: "אשרי האיש אשר שם ד׳ מבטחו – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים – זה מצרים שנקראו רהב, שע״י שאמר לשר המשקים כ׳ אם הזכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים". והקשו המפורשים דהמדרש סותר את עצמו, דמתחיל "אשרי האיש – זה יוסף", משמע דיוסף בטח בד׳. וסיים "ולא פנה אל רהבים וכו׳ שעל ידי שאמר לשר המשקים נתוספו לו שתי שנים", משמע דלא בטח בד׳ רק בשר המשקים. והנראה לעניות דעתי בהקדם ליישב מה שיש לדקדק בפרשת וישב שאמר יוסף "כי אם הזכרתני", "והזכרתני", שכפל דבריו. והיה די באומר "והזכרתני" לבד. ועוד קשה מה שאמר "כי אם הזכרתני", משמע דהוא לשון תנאי. ואיזה תנאי התנה עמו, הלוא לא ביקש ממנו רק שיזכרנו אל פרעה. ואמאי אמר "כי אם" משמע שהוא תנאי.

על כן נראה לי דיוסף היה יודע דטבע של אדם אם עושין לו טובה אז רוצה להחזיר לאדם .שעשה לו הטובה גם כן טובה, הגם שלא ביקש ממנו. ובפרט שראה כי יוסף הוא איש אשר רוח אלקים בו והיה יושב בבית הסוהר, אם כן בודאי כשיצא מבית הסוהר השר המשקים ילך אל שר הטבחים ויאמר לו שיוצא את יוסף מן בית הסוהר, כי הוא שם אותו בבית הסוהר.

ולפי זה יהיה מתורץ הקושיה מה שקשה על הא דאמר "והזכרתני אל פרעה", דהיה לו לומר "והזכרתני אל שר הטבחים", כי הוא נתן אותו שם ולא פרעה. גם לפני המלך אי אפשר להזכיר כי אם בעת הכושר, כמו שהיה באמת שלא הזכיר אוהו רק כשחלם פרעה, והיה נצרך אליו. וזה דבר רחוק ועל כן אם דעת להזכירו, היה לבקש שיזכר אותו לפני שר הטבחים.

על כן אני אומר דאמת לא רצה יוקף שיזכיר אותו כלל, מפני שבטח על ד׳, רק אדרבא שיוסף אמר לו שלא להזכיר אותו כלל. רק חשש כיון שטבע האדם שירצה להחזיר לו טובה, על זה אמר לו בלשון תנאי שאם תרצה להזכיר אותי, לא תזכיר אותי כי אם לפני פרעה. והא דנתן לו רשות להזכירו לפני פרעת הוא על פי שמצינו במשלי כ״א "פלגי מים לב מלך ביד ד׳ לכל אשר יחפוץ יטנו". ע״כ. ופירוש הרלב״ג שם למלך אין לו בחירה רק לבו ביד ד׳. על כן נתן רשות להזכירו לפני פרעה, דזה גופה הוי בוטח בד׳, כיון דמלך אין לו בחירה. אם כן מתורץ שפיר הלשון "כי אם" דבאמת הוא תנאי. וזה ידע יוסף דזה דבר רחוק שיזכירו תיכף לפני פרעה, רק צריך זמן רב, כמו שהיה באמת בעוד שתי שנים. ואין רחוק לומר דיוסף ידע מזה שצריך להיות בבית הסוהר עוד שתי שנים עד שיחלום פרעה כיון דיוסף "איש אשר רוח אלקים בו". ולפי דרכנו יתפרש המדרש באופן שלא נענש יוסף כלל, רק הפירוש הגם שידע יוסף שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם הזכרתני… והזכרתני", היינו שלא להזכירו כי אם לפני פרעה נתוספו לו שתי שנים. מכל מקום לא רצה להזכירו לפני שר הטבחים כי אם לפני פרעה מפני שלבו ביד ד׳, כנזכר למעלה.

ומעתה יש לומר פירוש הכתוב "ולא זכר שר המשקים את יוסף" שעשה כמו אמר לו יוסף, והגם שאמר לו להזכיר אותו לפני פרעה זה שכח, ובזה מתורץ מה שהקשו המפורשים שהלשון כפל ולא זכר וישכחהו ולפי הנ״ל הכל יבוא על נכון ודו״ק:

מספר הצפיות במאמר: 95