האם ניתן להדליק את אור החשמל כדי לצאת בו ידי חובת נר של שבת קדש / הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם הי”ד

תמונת הרב חיים יצחק אייזיק האלברשטאם הי"ד

מאת הרב הגאון מ’ חיים יצחק אייזיק האלבערשטאם אבד”ק סלאטפינא שליט”א

בענין הדלקת נר שבת קדש בנר עלעקטער – ואף שכבר דברו מזה ההלכה איזהו מגדולי אחרונים, אף על פי כן אמרתי לחוות דעתי העניה בקצרה, לא באריכות דברים.

והנה ראשון נאמר לברר מה החיוב בענין הדלקת נר שבת קדש, אם החיוב הוא שיהיה אור בבית שלא יכנסו בשבת קדש באופל ובחשכה ויבטל שלום בית וענג שבת קדש, אבל אין נפקא מינא על ידי איזהו אופן שיהיה אור בבית, או החיוב רמי על קרקפתא דגברא דוקא שידליק הוא בעצמו נר של שבת קדש.

והנה יש לומר דבזה פליגי השני דעות בטור אורח חיים סימן רס”ג, אי צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש או אין צריך לברך. דה”יש אומרים” שהביא הטור דאין צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, סבירא ליה דאינו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שבת קדש, רק עיקר החיוב שיהיה אור בבית ושלא יהיה בטול ענג שבת קדש, וממילא הוי הדלקת נר לשבת קדש כמו שאר הכנות לכבוד שבת קדש, כמו הטמנת חמין ובשול המאכלים וכיוצא בזה דאין צריך ברכה עליהם, דלא הווי רק הכנה לעונג שבת קדש, והוא הדין גבי הדלקת נר שבת קדש הוי גם כן רק הכנה לעונג שבת קדש. ומשום הכי סבירא ליה לה”יש אומרים ” דאין מברכין על הדלקת שבת קודש.
מה שאין כן  לסברא השניה דמברכין על הדלקת נר שבת קדש, וכן הלכתא דצריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, משום דסבירא ליה  דזה לא הוי כמו שאר הכנות לעונג שבת קדש, רק חכמינו ז”ל הטילו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו דוקא נר של שבת קדש, ומשום הכי צריך לברך על ההדלקה. ואף דבאמת אמרו דהדלקת נר הוא משום שלום בית, על כרחך צריך לומר דהוסיפו חז”ל על זה שיהיה גם כן חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו, דאם לא כן רק העיקר הוא שיהיה אור בבית ויהיה הכנה לעונג שבת קדש, אמאי הטילו ברכה על זה יותר מעל בשול המאכלים ושאר צרכי עונג שבת קדש דאין מברכין עליהם. ועל כרחך צריך לומר צ”ל דשאני הדלקת הנר, דיש חיוב להדליק בעצמו דוקא, ומשום הכי מברכין על זה יותר מעל שאר עונג שבת קדש.
וכן נראה מדברי התוספות שבת דף כ”ה ע”ב בדיבור המתחיל “הדלקת נר בשבת חובה”, שכתבו פירוש במקום סעודה וכו’, אבל להדליק נר גופא לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה הוא כדאמרינן על שלש עבירות נשים וכו’. עד כאן לשונו. ואם כן נראה מדברי התוספות דיש חיוב להדליק חוץ מהחיוב עונג שבת קדש. וכן מוכח מלשון הש”ס במסכת שבת דף ל”א, נשמה שנתתי לכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותה מוטב. עד כאן. נראה גם כן דיש חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שת קדש. ועיין בפנ”י פני יהושע מה שכתב שם על דברי התוספות עיין שם הדבר. ותמיה לי דברי התוספות שבת כ”ה בדבור המתחיל חובה, דרצונו לומר דאפילו אם היה נר דלוק מערב שבת אין צריך לכבותה כדי להדליקה, רק דיוצא בזה אף שלא נדלק לשם שבת קדש, ואפילו הכי צריך לברך. כמו גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואף על פי כן אם מכסה צריך לברך. וכן נולד מהול דאין צריך להטיף דם ברית, ואף על פי כן כשמל צריך לברך. עד כאן דברי התוספות. ובעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, מה הדמיון לשם, דבשלמא גבי כסוי הדם אי לא כסהו הרוח יש לו ברירה לכסות, וכן כשנולד ערל החיוב עליו מהתורה לכסות ולמול, ואין יוצא ידי המצוה במה שאחר מל ואחר יכסה, וכן אין יוצא ידי המצוה במה שכסהו הרוח ובמה שנולד מהול, ורק אי כסהו הרוח וכן כשנולד מהול אין לו ברירה דאי אפשר לו לקיים המצוה, משום הכי שפיר אי נולד ערל וכן אי לא כסהו הרוח החיוב רמי עליו לכסות ולמול ואינו יכול לפטור את עצמו מן המצוה, ומשום הכי חייב לברך. מה שאין כן הכא אי יוצא בזה במה שהנר דולק ממילא, ואין חיוב עליו לכבותה להדליקה, על כורחך משום דאין חיוב רמיה עליו להדליק, רק שיהיה אור בבית, והוא רק כמו שאר הכנות לשבת קדש, דאם לא כן היה החיוב לכבותה ולהדליק. ואם כן אפילו כשמדליק, האיך יברך על ההדלקה יותר משאר הכנות לעונג שבת קדש דאין מברכין. ודו”ק. לא זכיתו להבין דבריהם הקדושים בזה. ועיין בתשו’בות חתן סופר ס”ו מה שהעיר על דברי התוספות בזה וכתב דהתוספות חזרו מסברתם וסבירא ליה באמת דאם מברכין על הדלקת נר שבת קדש, צריך לכבותה ולהדליקה לשם שבת קדש . עיין שם. והיינו משום דלא הוי כשאר הכנות על עונג שבת קדש, דעיקר שיהיה עונג שבת קדש, אבל הכא מוטל עליו החיוב להדליק ומשום הכי צריך לכבותה להדליק בעצמו, ומשום הכי מברכין על זה.

ואם כן לפי פסק הלכה דמברכין על הנרות נר שבת קדש על כרחך סבירא ליה דחיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו לשם שבת קדש, ולפי זה יש לומר דאין מברכין על הדלקת נר עלעקטער לשבת קדש, על פי מה שכתב בתשובת הרשב”א סימן י”ח, וזה לשונו, וכן אין מברכין על מצוה שאין תלוי כוחה ביד העושה, ואפשר שלא יתרצה חברו, ונמצא מעשה נתבטל, כמו מתנת עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בזה. ואם כן הכי נמי כיון דתלוי ביד בעד הבית של המכונה של העלעקטריציטעט שיבעיר האש ויתן כח ההבערה, דאם לא יוסף כח, וכן אם יסגור המכונה יכבה ממילא הנר בבית, אם כן תלוי ביד אחר אם יסייע לזה שיהיה הנר דלוק בשבת קדש או יכבה, ואם כן אין תלוי מצות הדלקת הנד עלעקטער ביד ישראל המדליק, רק בבעל המכונה, ואם כן אין מברכין על זה לסברת הרשב”א הנ”ל.

ועוד אני מוסיף לזה לומר דמלבד דאין יכולין לברך על זה לסברת הרשב”א הנ”ל, על כורחך אין יוצאין ידי מצות הדלקת נר לשבת קדש, אף דברכות אין מעכבות על פי דברי תשובת קול אריה אורח חיים סימן ח’ דחידש דאף דברכות אין מעכבין, הוא דוקא באם ראוי הדבר לברך, רק הוא לא ברך, אז אמרינן דברכות אין מעכבין, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. אבל בדבר מצוה שאין ראוי לברך, אז אין יוצאין ידי המצוה גם כן. ונסתמך לזה מדברי הגהות מימוניות שהביא הבית יוסף באבן העזר  סימן ס”ב אין בעיר עשרה דאין מברכין ומעכב הקידושין. עיין שם הדבר. ואם כן הכי נמי כיון דאין בעיר מכונה לישראל שיהיה ביד בלא סיוע מן אחרים להדלקת הנר עלעקטער שבת קדש, ואם כן אינו ראוי לברכה לסברת הרשב”א, ואם כן הדבר מעכב ואין יוצא כלל בהדלקת העלעקטער לנר שבת קדש.

והנה ראיתי בתשובת בית יצחק חלק יורה דעה סימן ק”כ שהתיר להדליק נר שבת קדש בנר עלעקטער ולברך גם כן, רק הוא לא נחית רק לענין אם האור הדבוק בהכלי של עלעקטער אם הוי נר ואם הוי זו ממש או לא, אבל לא העיר לכל מה שכתבנו. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(ירושת הפליטה, סימן ז)


הגאון הצדיק המפורסם, הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם נולד בדולינה בשנת 1899 לאביו הרב יהושע, בן הרב משה מבארדיוב נכד ה”דברי חיים”. את עיקר תורתו למד אצל אביו. הוא היה אב”ד דולינה שבגליציה, והחל משנת תרפ”ה אב”ד סולוטבינו (סלוטפינה) שבצכוסלובקיה ושל מחוז סולוטבינו כולו. 

נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת הרב והאדמו”ר מסיגט רבי חיים צבי טייטלבוים מחבר ספר “עצי החיים” על התורה ואחיו הבכור של רבי יואל טייטלבוים, האדמו”ר מסאטמר. כשנפטרה הרבנית, נשא את אחותה, מרת העסא. (אחות נוספת, הרבנית פעסיל הי”ד, היתה רעייתו (בזיווג ראשון) של רבי יקותיאל יהודה הלברטאם, האדמו”ר מצאנז קלוייזנבורג).

בשנת תרפ”ב (1922) לערך, שקד על התורה בהאלמין יחד עם חברו הרב יצחק יעקב וייס, ה”מנחת יצחק”. 

בעקבות שינויי הגבולות בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה סלוטבינו שבצכוסלובקיה מקהילת האם מארמרוש-סיגט שעברה לשליטת רומניה. לרבה של סיגט היה קשה בעקבות כך לנהל את ענייניה של סולוטבינו והיה צורך למנות רב מקומי לקהילה. בנוכחות בעל ה”עצי חיים” הוכתר חתנו הרב חיים יצחק אייזיק, בשבת פרשת “שמיני” תרפ”ה, לכהן כרבה של סולוטבינו , ועד מהרה ייסד שם ישיבה חסידית, בה למדו בין מאה למאה וחמישים תלמידים. התלמידים נדרשו ללבוש לבוש חסידי, לטבול במקווה לפני התפילה, להתפלל עם אבנט ולגדל זקן ופאות. הרב דאג להקים עבורם חדר אוכל בישיבה, ומימן מכספו הפרטי חלק מההוצאות לכך. רבים מחסידי דולינא ומתלמידי חותנו, הגיעו אליו לסולוטבינו.

בשנת תש”ד (1944) גורש עם יתר היהודים לגטו. הרב נאסר ע”י שוטר ועונה קשות. לאחר חג הפסח החל גירוש היהודים מסלוטוינה לתאי הגזים באושוויץ. בא’ (או בב’) בסיוון תש”ד (05.1944), כאשר הועלה הרב עם משפחתו ובני קהילתו לרכבת, ביקש להתבודד. הוא ישב מכונס בפינתו וחזר על לימודו בעל פה, בריכוז ובהתמדה עצומים. לאחר שהרכבת יצאה מסלובקיה, פרץ בבכי, וביקש מתלמידיו “בואו ונקדם את ה’ מתוך דברי תורה”, ומיד התחילו ללמוד בעל פה את הלכות הפסח שלמדו בגטו. 

רעייתו ותשעה מאחד עשר ילדיו, בגילאי שנה עד ששה עשר נספו אתו באושוויץ. הי”ד.

חתניו, שניצלו והיו לאדמו”רים בארה”ב, הם רבי צבי הירש הלברשטאם האדמו”ר מרודניק בלוס אנג’לס, ורבי יואל טייטלבוים האדמו”ר מקירלהאזע בניו יורק.

נותרו ממנו רק מעט כתביו, ובהם הסכמה לספר לחם אבירים, לתפילת מרדכי חלק א, לפרדס מרדכי, ולקובץ התוספות חלק א, תשובות בשו”ת מנחת יצחק ב’ ובשו”ת מקדשי השם, בקובץ עץ חיים (באבוב) חוברות י”ז וכ”ג.

דרשותיו לחנוכה בשנים תרצ”א-תרצ”ו יצאו לאור בתשס”א בספר “אורות חיים, דרושים לחנוכה”, ובהקדמת הספר כותב המו”ל על כוונותיו להמשיך ולהוציא את דרשות הרב הי”ד על התורה והמועדים וכן את חידושי הסוגיות לימד את תלמידיו בישיבה.

מקורות: דפי עד באתר יד ושם, אנציקלופדיה לחסידות חלק ב עמ’ פח, ושם חלק ג עמ’ תקצה-תקצו. אשכבתא דצדיקיא חלק ב עמ’ עט-פ, מפעלות עבדי יעקב עמ’ קמד, נחלת צבי ט עמ’ צח, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית עמ’ 173, קהילות הונגריה עמ’ 42-43, נרות לקדושי עליון עמ’ 179.

מספר הצפיות במאמר: 39

שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מכל חילול שבת / הרב אברהם דב שפירא הי”ד

שמור את יום השבת

ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז,כו). יש לדקדק, לאיזה צורך נכפל הפסוק הזה, והלא כבר כתוב במקרא הקודם, כי המן לא יהיה בשבת, כדכתיב: כי שבת וגו’ היום לא תמצאהו בשדה. והתיבות: ששת ימים תלקטהו, ודאי כמיותרות, חדא דלקיטת המן לאו מצוה היתה, ועוד דאף גם זאת, כבר נאמר למעלה, בראש פרשת המן (שם ד’) הנני ממטיר לכם לחם וגו’, “ולקטו” דבר יום ביומו?

אכן יתבאר, על פי דברי חז”ל, בזוהר הקדוש פרשת יתרו דף פ”ז ע”א, כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין וכו’ ומההוא יומא מתברך כםל שיתא יומן וגו’. עיין שם. ובמסכת שבת דף קי”ט ע”א, אמרו רבותינו ז”ל: עשירים שבשאר ארצות, במה הן זוכין, בשביל שמכבדין את השבת. וידוע דהמן הוא רמז לפרנסה, וכבר צווה הר”י קארו ז”ל, להיות רגיל בפרשת המן. וכתב, דקבלה ביד החכמים, כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יחסר לחמו לעולם. עד כאן לשונו.

ועתה אפשר לומר, שנתכווין הכתוב כאן באמרו: ששת ימים תלקטהו לתקננו בעצה טובה, כלומר אימתי תלקטו ותמצאו בכל ששת ימי החול, פרנסתכם ברחבה: וביום השביעי שבת, כאשר תעשו את יום השביעי שבת, וגם לא יהיה בו שום חילול וכל מלאכה, אז מובטחים אתם, בפרנסה בנחת ובכבוד, ואפילו בעשירות, כדאיתא במדרש רבה על הפסוק (משלי י’) ברכת ה’ היא תעשיר, זה יום השבת.

ובעונוותינו הרבים, הרבה מבני עמנו נכשלים עתה בחילול שבת, ובפרט בעירות גדולות, דיומא דשוקא הוא דקא גרים, שחל כמעט תמיד ביום השבת [כמו גם בעירינו פה פרעסבורג]. ורבים אומרים, אם לא נפתח החנות אז, נפסיד הרבה. ובאמת ונהפוך הוא, אם ימכרו נשבח, בטח ישלם להם הקנא ונוקם, היזק ממקום אחר, כדכתיב [תהלים ל”ד] כפירים רשו ורעבו – ובעיני ראיתי, כמם אנשים, ששנים רבות שמרו את השבת כהלכתו, וגדלו והצליחו ועשו פרי, ואח”כ עבר עליהם רוח שטות וטומאה, ויפתחו חנותם בשבת, ואז הלך כל רכושם לטמיון, ונעשו דלים, ועניים מרודים, לא עלינו. לכן שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מחילול שבת כל דהו, ואז מובטח כל ימיו בפרנסה טובה ובעשירות.

חסד לאברהם, מאת הרב אברהם דב שפירא הי”ד

 

מספר הצפיות במאמר: 25

בזכות הצדקה והחזקת התורה יגאל הקב”ה את ישראל / הרב קלמן קדישביץ הי”ד

בזכות הצדקה נגאל

האדם נברא בערב שבת, כדי שיכיר חסרונותיו, יפשפש במעשיו ויעסוק בתורה ובמצות, יתקדש וילך בדרך הישר
ברוך ד’ אלקי השמים והארץ אשר ברא את הכל בששת ימי המעשה ובאחרונה ברא את האדם בערב שבת. ואמרו חז”ל (בסנהדרין ל”ח) אדם נברא בערב שבת מפני מה וכו’ שאם תזוח דעתי עליו, אומרים לי יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצווה מיד. עיין שם. כי האדם אם אין הולך בדרך הישר, הוא גרוע מכל הנבראים שבעולם ויוביל לחרוב כל העולם כולו, מה שאין כן כל הנבראים שאינם יכולים להזיק רק הקרוב להם ולא הרחוק, ולכן נברא באחרונה להראות לו חסרונותיו כי גם המלאכים קטרגו על בריאתו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (בסנהדרין ל”ח) ולא על בריאת שאר הנבראים. (ובעירובין י”ג) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. עיין שם. אבל כשמפשפש במעשיו ועוסק במצות ובמעשים טובים אזי הוא מבחר הברואים וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (בשבת ל’) ולכן נברא האדם סמוך לקדושת השבת שגם קדושת השבת הוא מעת הבריאה, כדכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (ובבא בתרא קכ”א) מועדי ד’ צריכין קידוש בי”ד, שבת בראשית אינה צריכת קידוש בי”ד. ופירש רשב”ם שבת בראשית קרי לשבת משום שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית. דבשבת ראשונה כתיב בו ביכולו ויקדש אותו עכ”ל. ויום השבת גם בבריאה נשתנה מששת הימים, כמבואר (בסנהדרין ס”ה) נהר סמבטיון יוכיח. ופירש רש”י, נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח עכ”ל. בעל אוב יוכיח, ופירש רש”י שאינו עולה בשבת עכ”ל. קברו של אביו יוכיח, ופירש רש”י דטורנוסרופוס כל ימות שבת היה מעלה עשן שהיה נידון ונשרה ובשבת פושעי גיהינם שובתין. עד כאן לשונו. ובמדרש פרשת בראשית פרשה י”א באריכות בזה שטורנוסרופוס בדק מה יהיה מעלה את אביו כל ימות השבת ועלה, וביום השבת לא עלה, ואחר השבת עלה. ושאלו לאביו ואמר לו שאחר מיתתו נעשה יהודי. והשיב אביו שאחר מיתתו בעל כרחך שומר שבת ונח ערב שבת. ומשום קדושת השבת מחויבים לקדשו בכניסתו ולהבדיל ביציאתו, להבדילו מימות החול. ולכן גם האדם אם הולך בדרך הישר מתקדש עצמו (וביומא ל”ט) אדם מקדש עצמו מעט, מקדשיו אותו הרבה. עיין שם (ובעבודה זרה כ’) וקדושה מביאה לידי רוח הקדש.  ופירש רש”י להשרות עליו שכינה. עד כאן לשונו. ולכן היו נביאים בישראל, אבל כשאינם שומרים המצות ובטל הקדושה גורם לביטול האמונה, כי יסוד האמונה הוא תורה ומצות שמביא לקדושה ואמונה.

הקב”ה משנה הטבע לגאולת ישראל
ובפרשת שמות כתיב ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד’ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (ובקדושין ע”א) רבי אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביוד הא ונקרא באלף דלת. עיין שם. ביאור הפסוק כן, כי מצרים בעת שהיו ישראל שם היו עשירים מאד בכסף ובזהב כי בשנות הרעב בימי יוסף בא כל הכסף מכל הארץ למצרים בעד האוכל ונעשה מצרים ממלכה עשירה וגדולה בעולם, והיאך יעמדו ישראל נגד ממלכה כזו ולמרוד בהם. ולכן אמר הקב”ה למשה שיאמר לישראל ד’ אלקי אבותיכם, שהוא משנה הטבע כמו ששנה לאברהם שהצילו מכבשן האש וכן ליצחק כשאמר לו אבימלך מלך פלשתים לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ונתייבשו אצל פלשתים המעיינות והאילנות לא עשו פרי. וכשראו כן באו אצלו לפייסו שימחול להם, וכמו שכתוב בתרגום יונתן פרשת תולדות פרשת רביעי. וכן ליעקב הצילו מלבן ומעשיו. ולכן גם לבני ישראל יעשה נסים ושינוי הטבע (ובברכות ז’) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב”ה את העולם לא היה אדם שקרא להקב”ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון. ופירש המהרש”א שם, שאדון מורה על שינוי הטבע, ואברהם הודיע בעולם שהקב”ה משנה הטבע. עיין שם. ולכן אמר זה שמי לעולם, היינו הויה, שפירושו היה הוה ויהיה, זה לעולם. אבל זכרי, היינו אדנות, שמורה על שינוי הטבע הוא רק לדור דור, היינו ב’ דורות, דור של יציאת מצרים ודור של ימות המשיח, שאז ישתנה הטבע, וכמו שכתוב מיכה ז’, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמו שכתב הראב”ד בפי”א מהלכות מלכים. עיין שם. ולדעת הרמב”ם שם קאי על העולם הבא כי הכל נרמז בתורה מה שיהיה עד עולם.

כל מה שיהיה עד עולם רמוז בתורה
ועיין ספרא דצניעותא פה דף נ”ה בביאור הגר”א שם, וזה לשונו והכלל כי מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלל בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד אלא הפרטים של כל מין ומין ושל כל אדם ומה שאירע לו מיום הולדתו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו, וכן של מין בהמה וחיה וכל בעל חי בעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם מכל מין ומין עד לעולם, ומה שיארע להם ושרשם וכו’, וכל זה כולו נכלל בפסוק בראשית עד נח, וכללו נכלל בפרשה ראשונה עד ברא אלקים לעשות. וכלל כללי הכללים בפסוק ראשון, בז’ תיבות, ז’ אלפי. כמו שכתב בפרק א’, שתא אלפי שני בשתא קדמאה. עד כאן לשון הגר”א. ועיין בזוהר פרשת בהעלתך דף קנ”ב אמר ווי להדיא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוט, דאי הכי אפילו בזימנא דא אנן יכולין למעבד אורייתא במלין דהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו וכו’ אלא כל מלין דאורייתא מילין עילאין אינון ורזין עילאין וכו’ תא חזי מלאכי עלאה בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושי דהאי עלמא, ואי לא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך, באורייתא על אחת כמה, כיון דנחתת לעלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. והאי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איקרא, בגין כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא וגו’. עד כן לשונו. וכן כתב הרמב”ן בפתיחת התורה וזה לשונו, יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב”ה ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. עד כאן לשונו.  ועיין בזוהר פרשת וירא קף קי”ז בשית מאת שנין לשתיתא [לאלף הששי] יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי, וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעינות תהום רבה. עד כאן לשון הזוהר. ובזה ייתישב מה שרבים תמהו מדוע במאה האחרונה נתחדשו בעולם כל החוכמות שבעולם, כידוע, ולא קודם מזה. אנו רואים שהזוהר שנתחבר זה יותר מאלף וחמש מאות שנה מרמז לזה וזה מופת חותך שהזוהר נתחבר ברוח הקודש.

אתחלתא דגאולה מתעוררת, אך להמשך בנין הארץ נחוצים תורה, תשובה וצדקה
וכאשר ברחמי שמים התנוצץ בימינו עמוד השחר של גאולה אתחלתא דגאולה ונתרבתה העליה לארץ ישראל ועשה פרי. ועיין בסנהדרין דף צ”ח ע”א אמר רבי אבא אין לך קץ מגונה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, ופירש רש”י מגולה מזה כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. עד כאן לשונו. וכבר רמז לזה הגאון בעל יריעות שלמה בהקדמה. ועוד רמז לגמרא דברכות דף מ”ט אימתי בונה ירושלים ד’, בזמן שנדחי ישראל יכנס. עיין שם. אך כאשר גרמו העונות נתכסה הישועה לעת עתה, כי לבנין הארץ נחוץ שמירת התורה. ועיין בברכות מ”ט, כל שלא אמר תורה בברכת ארץ לא יצא ידי חובתו. ובירושלמי ברכות פ”א הל”ו, לא הזכיר תורה בברכת הארץ מחזירין אותו, שנאמר, ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו, מפני מה, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו נצורו, וגם לזה רמז הגאון הנ”ל שליט”א שם.

ד’ אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. וקבלת התורה היה קודם ביאת הארץ וד’ רוצה בתשובה. ועיין בספרא דצניעותא בביאור הנר”א שם שכתב שביום הששי בבראשית מרומז הקץ, וסיים שם הגר”א, ואני משביע בחי העולמים שמי שיבין זאת לא יגלה. עד כאן לשונו. ומה שנתרבה הגלות בארץ ישראל מפני הישמעאלים, ואנחנו מחכים לד’ שיפולו כבר. כתב הבעל הטורים סוף פרשת חיי שרה על הפסוק על פני כל אחיו נפל, וסמיך ליה אלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים, אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק. עד כאן לשונו. ועיין בסנהדרין דף צ”ח רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. עיין שם. ובישעיה א’ ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ופירש הרד”ק ובצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה. וזהו ושביה בצדקה. עד כאן לשונו. וכן כתב במצודת דוד, ההשבה מן הגלות תהיה על ידי הצדקה אשר יעשו. עד כאן לשונו. ובזכות הצדקה והחזקת התורה שישראל עושין יגאל הקב”ה את כל ישראל ויביאם לארצינו הקדושה במהרה בימינו אמן.

(מתוך ההקדמה לספר תולדות יצחק)


הרב קלמן יצחק קדישביץ הי”ד, “הצדיק מלוטובא”, תלמיד ישיבת טאלז, מגדולי התורה וההוראה בליטא בדור שלפני השואה, נולד לאביו פסח מרדכי, באנרקסט-לוטבא שבליטא, בסביבות שנת תרל”ח (1888). הוא נשא לאשה את הרבנית מרת שינא טויבא בת הרב יצחק סאקראטאס הכהן. הרב קלמן יצחק נהג ללמוד כל היום בטלית ותפילין.

בשנות גלותו במלחמת העולם הראשונה שכן בעיר יעליסאוועמנדאד פלך דערסאן. אח”כ כיהן כרבה של אנישקט שבליטא. בשנת תרצ”ז (1937) הוציא לאור את ספרו תולדות יצחק ובו הערות על הש”ס, והפוסקים וחידושים, עם הסכמת הרב אברהם דובער כהנא שפירא ורבנים  נוספים.

השמדת יהודי אניקשט החלה בסוף יוני 1941. כשבועיים לאחר הכיבוש צוו כאלפים יהודי אנישקט לנטוש את בתיהם ולעבור לגור בבית המדרש ובחצר שלידו. האנשים הצטופפו בדוחק רב. לאחר זמן מה הוצאו היהודים ליער הסמוך בשיליאליס, שם הוחזקו תחת כיפת הרקיע למשך מספר שבועות בקור ובגשם. רבים חלו וגם מתו בתנאים אלו. הגברים והנשים הוצאו לעבודות כפייה, עד שבסוף יולי הוחזרו כל היהודים ליער ורוכזו שם גם כל יהודי הסביבה. בד’ אב תש”א (28.7.1941) נלקחו היהודים בקבוצות, על ידי ליטאים בהשגחת הגרמנים, לגבעות חול המרוחקות מספר קילומטרים מאנישקט. נאמר להם שהם הולכים למחנה עבודה ובקרוב יצטרפו אליהם בני ביתם. לפני הירצחם התעללו בהם הרוצחים והשפילו אותם תוך שהם מאלצים אותם לבצע “אימוני ספורט” משותים, מתישים ומחלישים, עד לכלות כוחם. עם הנרצחים בקבוצה הראשונה היה גם הרב קדישביץ שנורה עם קהילתו על שפת בור, בהיותו מעוטף בטלית ועטור בתפילין, בקדושה ובטהרה. לאחר מספר שבועות נלקחו לשם הנשים והילדים ונרצחו גם הם. הי”ד.

מקורות: אתרי ההריגה של יהדות ליטא – אתר יוצאי ליטא בישראל, אניקשט – באתר ויקיפדיה, דף עד באתר יד ושם, אתר רבנים שנספו בשואהיהדות ליטא – שלשה כרכים.

מקורות נוספים: רבני ליטא עמ’ 4, פנקס הקהילות ליטא עמ’ 154-155, 344, יהדות ליטא תמונות וציונים עמ’ 95, 235, חורבן ליטע עמ’ 199-200.

מספר הצפיות במאמר: 19

בדין אין בישול אחר בישול / הרב שאול שמחה מאלין הי”ד

נייר רשמי של הרב שאול שמחה מאלין הי"ד

דברי הרא”ש בדין בישול אחר בישול

כתב הרא”ש בפרק ג’  דשבת וזה לשונו:

ולמאי דפרשינן דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל, לא תקשה הא דאמרינן בפרק במה מדליקין דף ל”ד דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח. התם לאו משום בישול, אלא משום שמא יחתה.

ורש”י פירש גזירה שמא ירתיח, ונמצא מבשל בשבת. וכן בפרק קמא דף י”ח גבי יורה עקורה, דפריך, והלא מגיס, ופירש רש”י ובמבשל הוי בישול. למדנו, שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול.

ונראה להביא ראיה לדבריו מהא דביצה פרק המביא, תנו רבנן אחד מביא האור ואחד מביא העצים – ואחד מגיס בה, כולן חייבין. אף על פי שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל, המגיס בה נמי חייב משום מבשל, אלמא יש בישול אחר בישול.

ואיכא למדחיה, דעד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, כל המקרב בישולו חייב, ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול. ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב. ואחר שהגיע כמאכל בן דרוסאי, אם נצטנן והרתיחו חייב, כדפירש רש”י. והא דפריך בפרק קמא, והלא מגיס, אפילו ביורה רותחת, איכא למימר סימנין לצבוע צריך בישול לעולם. אי נמי, לאו משום בישול, אלא משום צובע. עד כאן דבריו.

שיטות הפוסקים בהבנת שיטת הרא”ש:

והנה בביאור דברי הרא”ש אלו נסתבכו גדולי אחרוני הפוסקים.

הסבר הבית יוסף בשיטת הרא”ש: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישול, אלא אם כן הצטנן והרתיחו

הבית יוסף בסימן ש”ח החליט בדעתו דמשהגיע כמאכל בן דרוסאי, דווקא בנצטנן והרתיחו חייב. ולכן תמה על הטור דלא הזכיר לגמרי דעת אביו הרא”ש, ופסק אם לא נתבשל כל צרכו ואפילו כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול, אפילו בעודו רותח.

הסבר הב”ח בשיטת הרא”ש, וכן דעת הטור: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא נתבשל כל צורכו, יש בו משום בישול, אפילו בעודו רותח

ודעת הב”ח דמסקנת הרא”ש כרש”י, דדוקא בנתבשל לגמרי ונצטנן יש בו משום בישול. והא דאמרינן בביצה דכולם חייבים, דמשמע אפילו בעודו רותח, מיירי בבשיל ולא בשיל ואפילו כמאכל בן דרוסאי. ואף על פי שכתב אחר כך, ואיכא למידחי דהך דהמביא וכו’, אינו בדרך החלט, רק דאפשר למידחי, אבל לעולם דאיכא נמי לומר כפשוטו דבלא נתבשל כל צרכו יש בישול אפילו בעודו רותח. וזה שכתב הטור, משום דתפס בדעת הרא”ש לעיקר כמו שכתב בשם רש”י.

הסבר הדרישה: לרא”ש נראה שגם לדעת הרמב”ם אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי דינו כמבושל כל צורכו. (וכתב שאם כוונת הרמב”ם שיש איסור בישול במה שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, הדברים יסתרו את היתרו לשרות בכלי ראשון מה שבא בחמין מערב שבת, אף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי)

אמנם למרות זה, כתב הדרישה שהמעיין בדברי הרא'”ש יראה לעינים שסבירא ליה להרא”ש דמיד שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש לו דין נתבשל כל צרכו. ורוצה לומר, גם בשיטת הרמב”ם כן. דאם (לא) כן יהיו דברי הרמב”ם סותרים, שהרי כתב בפרק כ”ט מהלכות שבת: דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר, לשרות בחמין בשבת. כתב על זה הבית יוסף, ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כיון שנשרה במים רותחין חשוב כמבושל ומותר לשרות אותו בחמין אפילו בכלי ראשון. עיין שם בדרכי משה. ואיך יהיה מחולק כל כך, דלעניין בישלו על האש, אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול, ולשרותו בחמין, ואפילו בכלי ראשון אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי.

על פי הדרישה המגיד משנה יתכן שדעת הרמב”ם כדעת הרשב”א שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דורסאי, אך מפורש במגיד משנה שלשיטת הרמב”ם רק אם נתבשל כל צורכו אין בו משום בישול

וכתב שם עוד דמה שכתב המגיד משנה על דברי הרמב”ם שדעת הרשב”א ושאר מפרשים בנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ביה משום בישול, ומשמע דשיטת הרמב”ם אינו כן, אינו רק כמסתפק בדעת הרמב”ם, זה תמוה מאד. דהלא מבואר להדיא בהלכה ד’ גבי אחד נתן האור, בדברי המגיד משנה וזה לשונו: ובוודאי לדברי הכל כל שאין בבישולו חיוב, אין חיוב בהגסתו, רצונו לומר, במבושל כל צרכו לדעת רבינו ולא בהגסת מבושל כמאכל בן דרוסאי לדעת האחרים. הרי מפורש שהמגיד משנה אינו מסתפק כלל בדעת הרמב”ם, ולא כמו שכתב הפרישה.

גם בסתירת דברי הרמב”ם מה שהקשה, בנקל ליישב. וכבר הרגישו בכל זה באחרונים. ועיין במה שאכתוב להלן בשם הגר”א.

ובנוגע לדינא:

בשולחן ערוך פסק שיש בישול בתבשיל רותח שבושל כמאכל בן דרוסאי, ובנתבשל כל צורכו אם נצטנן.

הנה בשולחן ערוך אף שבסימן רנ”ג הביא שתי הדעות, אבל בסימן שי”ח פסק דתבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן, ואם נתבשל רק כמאכל בן דררוסאי אפילו בעודו רותח כדעת הרמב”ם והטור בשיטת רש”י.

והרמ”א הביא דעת המקילין (כדעת הרשב”א) בנתבשל כל צורכו והצטנן, ולא פירש דין נתבשל כמאכל בן דרוסאי. ויתכן שכוונת הרמ”א שיש בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפילו בעודו רותח, כדעת המגיד משנה בשיטת הרמב”ם.

והרמ”א גם כן לא הגיה כאן כלום, אלא בסעיף ט”ו כתב ויש מקילין דכל שאין נותן על גבי האש ממש אפילו נצטנן מותר. והוא כדעת הרשב”א המובא במגיד משנה שם הלכה ו’, והר”ן בפרק כירה. ובנתבשל כמאכל בן דרוסאי הניח הדבר סתום, אף על פי שלכאורה דין אחד להם. ואולי אפשר לומר משום שיטת הרמב”ם שבנתבשל כל צרכו מיקל אפילו בנצטנן לגמרי, כמו שהבאתי לעיל, מה שאין כן במאכל כמאכל בן דרוסאי, שהרמב”ם עם האוסרים כמו שכתב המגיד משנה בדעתו.

תירוץ לקושיית הדרישה על הרמב”ם: אף אם נסביר שיש בישול לדעת הרמב”ם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי,  התיר להכניס לכלי ראשון תבשיל שבא בחמין מערב שבת, לפי שאינו בא לידי בישול בזה ולא מיחזי כמבשל, לפי שאין דרך בישול בכך

ולעניין מה שהקשה הדרישה בסתירת דברי הרמב”ם, אפשר לומר כמו שכתב בביאור הגר”א בסימן רנ”ג ס”ק ס”א, הכלל כל מקום שאין בא לידי בישול וכל דבר שאין בו משום בישול, אף על פי שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו על גבי גרופה, משום דמיחזי כמבשל, לפי שדרך בישול בכך וכן על גבי האש. אבל בכלי ראשון או כנגד המדורה, שאין הדרך לבשל כן, אלא כמפיג צינתן, מותר.

ולכן המהרש”ק התיר לגוי להדליק את תנורי החורף, שאין נראה שכוונתו לבישול התבשילים שהועמדו בתוכן. ואסר להניח קדירות מגולות על ידי גוי אף קודם הסקת התנור, כי כשמסיק ניכר בזה שמתכוון גם לבישול הקדירות

וכתב משום זה הגאון מוהרש”ק בספרו טוב טעם ודעת לאסור לעמוד המאכלים לחמם ע”י אינו יהודי אפילו קודם הסקה על הקיכן, ולא דמי לתנורי בית החורף שלנו שאין הדרך כל כך לבשל בחול באייוואלאך שמלמעלה, ואין כוונת האינו-יהודי בההיסק רק לחמם הבית ולא לבשל הקרירות שעומדות שם, מה שאין כן על הפליטעס, שהקדירות עומדות מגולות, בוודאי כוונתו גם בשביל בישול הקדירות. עיין במשנה ברורה סימן רנ”ג שמסכים עמו בזה.

המשנה ברורה פסק לכתחילה כשולחן ערוך, ובדיעבד כדעת הראשונים שפסקו שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי

וראיתי במשנה ברורה סימן שי”ח בביאור הלכה שחיזק פסק השולחן ערוך ומביא עוד הרבה ראשונים דקיימו בשיטה זו. אמנם בדיעבד כתב דאפשר לסמוך על כל הנך ראשונים הרמב”ן, הר”י, הרשב”א, הרא”ש, הר”ן והמאירי, וכן משמע מתוספת ריש פרק כירה, דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול.

(אור שמחה, סימן ט)


הרב שאול שמחה מאלין הי”ד נולד בסביבות שנת תרל”ה (1875), לאביו יוסף שרגא פייבל אב”ד בריסק שבליטא, מחבר מצבת סבו של הרב שאול שמחה מאלין הי"דספר זכרון יוסף, ולאמו חנה בת הרב משה זיסרמן. ה הוא היה מורה הוראה בביאליסטוק, ושם הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את ספרו “תורת הניקור השלם” והוסיף לו את ספרו “אור שמחה, חלק א“, ובו חידושי הלכות ושו”תים בעניינים אקטואלים שונים מחלקי השולחן ערוך. בשנת תרצ”ה יצא ספרו “תורת השחיטה והבדיקה” כספר שימושי מקיף במקצוע ההוראה בדיני שחיטה וטריפות. הספר כולל ציורים אנטומיים והסברים מדעיים.

רב שאול שמחה ניספה בשואה בשנת תש”ב או תש”ג בביאליסטוק שבפולין.

כן נספו אחיו הרב אברהם משה, הרב דובער והרב איסר יהודה אב”ד בריסק. שמותיהם ושמות קרובים משפחה נוספים שנספו מוזכרים בהר הזיתים על מצבת סבם, הרב איסר יהודה, שחודשה לאחר מלחמת ששת הימים.

ניתן לקרוא אודות קהילת ביאליסטוק ועל אודות חורבנה – באתר יד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 12