מי שאינו פועל גם לטובת זולתו וחי רק לצורך עצמו, הרי הוא כבהמה / מיכאל הלוי איש הורוויץ זצוק”ל

מי לי או (בה)מה אני

הוא (הלל) היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי (אבות א,יד).

הנה שאלת העצם שונה הוא אצל האדם, מכל הנבראים זולתו, כי על “האדם” שאיננו מכירים אותו רגילים אנחנו לשאול שאלת “מי”, מי הוא, מי אתה, מי הם. על בהמה וחיה ועוף ושאר הנבראים אנחנו שואלים שאלת “מה”, מה זאת, מה הוא. וזה שאמר הלל “אם אין אני לי”, כשאין ה”אני” שלי, כלומר, בעד עצמי בשרי לבד, רק משתתף אנכי את ה”אני, שלי לעבוד בעד אחרים, ולטובת זולתי, אז “מי לי!” אדם הנני! ושאלת “מי” שייכת לי. אבל “כשאני לעצמי”, אם “אני” שלי רק בעד עצמי ואינני משתדל כלל להביא תועלת גם בעד זולתי, אז “מה” אני, לא יתכן עוד עלי שאלת “מי” אלא שאלת “מה” כמו לכל בהמה וחיה שהם גם כן אינם חיים אלא לצורך עצמם!

וכדי שלא יאמר האדם הלא חיי קודמים לחיי זולתי ולכן אשתדל מקודם בעד עצמי בלבד, ובמלאות ספקי אז אעשה גם לטובת זולתי, לזה הוסיף “ואם לא עכשיו אימתי?”, כי מי יודע מה יולד יום, לכן מזה וגם מזה אל תנח ידך וירא אלקים יוצא ידי שניהם!

מיכאל הלוי איש הורוויטץ בהגאון אבדק”ק קראקא

(פרח לבנון, עמ’ 4)


הרב מיכאל הורביץ נולד בשנת תרכ”ט או תר”ל לאביו ר’ חיים אריה ליב רב ואב”ד קראקא. הוא למד בתלמוד תורה של אביו מרבי מרדכי ריפס. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף ל”מזרחי” והיה מראשי הנהלת הסניף בקרקוב, חבר הנהלת החינוך בעיר. היה תלמיד חכם מופלג, נואם מצוין ובקי בלשונות. לאחר פטירת אביו, כשראה שמועמדותו גוררת מחלקות והתנגדויות מצד החסידים והמתבוללים, וויתר על ההתמודות, וכסא רבנות קראקא נותר פנוי במשך שלושים שנה. הוא עסק זמן קצר במסחר יהלומים באנטוורפן ובמסחר בירה ויין. 

הוא עסק רבות בעבודה ספרותית רבנית. בשנת תר”ץ הוציא לאור את “עבודת הלווים” ובו פירושו לחמש מגילות: איכה, מגילת אסתר, קהלת, מגילת שיר השירים ורות. הוא היה העורך האחראי בעיתונים ובעלונים של “המזרחי” ופרסם בהם מאמרים, לרוב בעילום שם בשל צניעותו הרבה. ממאמריו הפזורים ניתן למצוא את המאמרים “לא תעשו איתי ואלהי כסף“, “ואת ובית אביך תאבדו” – מתוך “דבר בעתו”, מכתב ב”ילקוט הרואים”, חידושי תורה לפרשות ויחי וויקהל – מתוך רבותינו שבגולה בעריכת הרב נתן נטע לייטר הי”ד, קמץ גרגרים בהבנת מקראות – מתוך בית המדרש החדש, שערי אגדה לפורים – שערי אורה, סימן מה, ובאהל תורה סימן כב. מילין דרבנן – מתוך הפלס תרס”א. קול רחיים כסימן לנישואין – מתוך אור תורה, תמוז תר”ץ. לפרשת תולדות בעניין במקום שבעלי תשובה עומדין – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ז. הערה בפרשת בראשית ונח – מתוך הפרדס. רעיונות בעניין הגדה של פסח – מתוך בית ועד לחכמים שנה ה (הובא בבן פורת יוסף). הוצאת אצבעות במקדש – מתוך בית ועד לחכמים. קהלת – מתוך מגיד. ביאור “ב”, “עובר” ו”נעשה אדם” – מתוך המאסף סי’ סד (המשך למאמר קודם). בעניין היתר מכירה – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ב. “חשבונות של מלך” ו”למען שמו באהבה” – מתוך הפלס. אגדה לחג הפסח – מתוך בית ועד לחכמים. כינוי “ראש” לע”ז – מתוך בית ועד לחכמים. לימי הסליחות – מתוך תולדות יהודא. ועוד.

הרב מיכאל הורביץ נפטר בקרקוב בט’ בכסלו ת”ש (21.11.1939) תחת הכיבוש הנאצי. בנו, ר’ משולם ישכר, עלה לארץ.

מקורות: אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ב, עמ’ 58-59. מאורי גליציה, ב, עמ’ 258-260.

מספר הצפיות במאמר: 9

המצוה לזכות את הרבים להוכיחם מוטלת על כל אחד ואחד מישראל / הרב אליהו רייך הי”ד

מעלת המוכיח

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה’ דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש”י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י”ב משנה ה’, וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי”ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז”ל אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב”ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו’. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז”ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה’ אשנא וכו’ – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה’ ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה’ מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב’ טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ”א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה’ קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב”ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש”ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)


הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר”ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב”ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה”שבט סופר”. חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב”ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה”דעת סופר”.
משנת תרס”ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח”א, ח”ב, ח”ג, ח”ד, ח”ה. תרס”ח-תרע”ד) על התורה ושו”ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו”ת. כתב גם ב”המאסף” שנה י”ז (תרע”ב) חוברת ג סימן לז, ב”וילקט יוסף”, שנה י”ח (תרע”ו) סימן מ”ה, שם שנה ה (תרס”ז) סימן ס, סימן קט”ו ומאמר לאחר סימן קפ”ח, ובפני הנשר שנה ח’ (ת”ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר “בית יוסף להבה – תולדות מהרי”ץ” עמ’ שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע”פ “החתם סופר ותלמידיו” הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש”ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ’ 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 6

מוסר השכל ממצות ספירת העומר, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד / הרב מרדכי בריסק הי”ד

הרב הי"ד

פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ”ד, בס”ד.

א.

דבר אל בני ישראל וגו’ והאבתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).

ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש”, אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו’ אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) “שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך”, משה אמר (במדבר טו,לט) “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, ושלמה אמר (קהלת יא,ט) “והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'”. כיון שאמר שם “ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט”, אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.

ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) “שבע שבתות תמימות תהינה” (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.

רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו”ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.

ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי”ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד”ה ויאמר ה’) שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.

ויש לפרש בזה מאמרם ז”ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש”א ז”ל (מהרש”א חידושי אגדות מכות כג,ב ד”ה תרי”ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו’ ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה’. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.

ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו’ כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.

המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב”ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.

ב.

ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ”ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.

ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב”ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ”ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה’ ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו’ (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב”ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה’ כל ימי חיינו.

ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י”ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי”ם, דהיינו החמישים יום. והבן.

ג.

אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב”ה, ענשו הקב”ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב”ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.

וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז”ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו’, והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב”ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב”ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.

אמנם, הרמב”ם ז”ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד”ה ולזה וד”ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב”ם ז”ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו’ (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו’.

ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו”ק בדברי תורה, היינו שהקב”ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו”ז ז”ל (אורח חיים סימן מז ס”ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב”ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו”ת רמ”א תשובה ה).

ועל כן אמר שלמה המלך ע”ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.

ד.

אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז”ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.

ויש לכוון בזה מאמרם ז”ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.

וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,

אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.

וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס”ק בתורה לשמה וכו’, ולא עו”ד אלא שכל העולם וכו’. דייק לומר כל העוס”ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו

בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב”ם ז”ל. ולא עו”ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב”ם ז”ל הנ”ל.

(מתוך ספר דרשות מהר”ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ’ ל-לג)


תמונת חותמת הרב מרדכי בריסק הי"דהגאון רבי מרדכי ב”ר יהושע בריסק, המהר”ם בריסק (תרמ”ו – י”א בסיוון תש”ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ”ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ’בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.

בתרס”ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב”ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע”א (1911) מונה מהר”ם בריסק לדיין ומו”צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע”ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.

חיבר את הספרים שו”ת מהר”ם בריסק ד’ חלקים, דרשות מהר”ם בריסק, דרושי מהר”ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש”ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש”ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות. 

בשנת תש”ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י”א בסיוון תש”ד עם רעייתו ורבים מילדיו.

לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב’ עמ’ 73, עולמי ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 61

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים / הרב שמשון אלטמן הי”ד

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"ד

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ”ד,מ”ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז”ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי”ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד’ יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד’ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד’, אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י”ז ד”ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו’. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז”ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש”י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו”ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ”ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד’ ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד’, ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד’, איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ”ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד’ יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג’ פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז”ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה”י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב”ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד’, כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד’ במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ”ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו’. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש”ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז”ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ”ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג’ כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר”ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד’ לרשעים (ישעיה מ”ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב”ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ”ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב”ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד’, לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב”ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד’ יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש”ס ע”י בני חברת ש”ס שחלקו אותה ביניהם, ל”ג בעומר, תרמ”ה)


 

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"דהרב שמשון אלטמן הי”ד, רב ואב”ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר”ן (1890), לאביו הרב יהודה אב”ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר”. הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש”ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד, הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר “ים של יהודה”. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו”ת “מי יהודה” חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש”ג הוא הוציא לאור את אותו השו”ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש”ס הרבים של הרב יהודה זצ”ל, נכתבו כספר בשם “זרע יהודה”, נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע”ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב”ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ”ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ”ך. בשנת תר”ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב”ד ור”מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב”ד טאב.

בשנת תרפ”ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ”ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו”ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי”ד מצאתי בתל תלפיות תרע”ג סימן יט, בתל תלפיות תרע”ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ”ה, בתל תלפיות תרפ”ד סימן נ”ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ”ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ”ח סימן מו, בתל תלפיות תר”צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ”ג, מחברת שניה, סימן נ”ג, אור תורה תרצ”ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ”ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ”ט בספרו שו”ת “שבולת הנהר”, על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר “שבולת הנהר” על התורה, יצא לאור תשמ”א ו“שבולת הנהר” על הש”ס יצא לאור בתשנ”ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו”ד סימן קי, שם בשו”ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו”ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה”ע סימן ה, חו”מ סימן ט), שו”ת בנין צבי, חלק ב, יו”ד סימן לא, שו”ת הריב”ד יו”ד סימן מט, שו”ת פני מבין סימן קצט.

לאחר הכיבוש הנאצי רוכזו כל יהודי העיר בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י’ בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו הרבנית הישישה אסתר אלמנת הרב שמעון סופר, בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה’ בי”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.

בנו משה עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

מקורות: נזר התורה ניסן תשס”ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ’ 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 40

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם / הרב ישראל ליטווין הי”ד

תמונת הרב ישראל ליטווין הי"ד

רבי אלעזר הקפר אומר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד,כט).

רבי אלעזר הקפר אומר וכו’ השלשה דברים אלו קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מקצרין ימיו של אדם. והשטופים באלו המידות, סופן שנכשלים בהן ומקצרין בזה ימיהם של אחרים ולסוף גם ימיהן של עצמן, כמו דאיתא במדרש על הקנאה: הרג שאול נוב עיר הכהנים על הקנאה הלשינו הכשדים את חנניא מישאל ועזריה ונהפכה עליהם, דכתיב גבריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו, קטיל הימין שביבא דנורא. על הקנאה הלשינו הכשדים את דניאל, ועליהם נהפכה, דכתיב דניאל וכה ואמר מלכא והיתיו גובריא אילך דיא אכלו קרציהו בדניאל וכו’, ולא מטו לאירעית גובא עד די שליטו בהון אריותא וכל גרמיהו הזיקו. ואמרו חז”ל במסכת סוטה ט’, וכן מצינן בקין קרח ובלעם ודואנ ואחיתופל וגחזי ואבשלם ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניתם במה שאינו שלהם – מה שבקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטלו מהם. ואמר החכם מכל אדם “ורקב עצמות קנאה”.
והתאוה גם כן סיבה לקיצור ימיו של אדם, כדאיתא במסכת שבת קנ”ב, אמר רבי יצחק מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עש בילדותו משחירין פניו לעת זקנתו. וכן איתא בספרי עקב (יא, טו) אנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהן שורו עיבר ולא יגעיל, תפלט פרתו ולא תשכל, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, יבלו בטוב ימיהם, וכרגע שאול יחתו. וכן אתה מוצא באנשי דור המגדל שלא מרדו בהקב”ה אלא מתוך שביעה וכו’ מה נאמר בהן, ויפץ ד’ אותם משם על פני כל הארץ. וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה וכו’ ואיתא בספרי האזינה, וכן אתה מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באתה להם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה באה. וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה וכו’.
והכבוד כדאיתא בסנהדרין ק”ב א”ר נחמן, גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם וכו’. וכן איתא אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, מאי אחר, אמר ר’ אבא, אחר שתפשו הקב”ה לירבעם בבגדו אמר לו חזור בך. ואנו ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו ומי בראש, אמר לו בן ישי בראש, אמר אי הכי לא בעינא. וכן נדב ואביהו מתו משום שרדפו אחרי הכבוד, דאיתא שם נ”ב, וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהן מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב”ה נראה מי קובר את מי.
מכל הנ”ל נראה כי השלשה מידות רעות הללו מקצרין ימיו של אדם. ועל כן ירחיק האדם מאלו השלשה דברים, כמו שמפחד ומתרחק ממות, כי המה סיבות היותר גדולות ומסוכנות לחיי האדם.
ועוד נוכל לפרש, כי כל העבירות שאדם עובר בילדותו על ידי הסת יצר הרע הוא, משום שאדם בילדותו על ידי טבע רתיחות דמו עושה מה שעושה. ולכן בעת זקנתו אחרי אשר דמו יתקרר, אינו הולך אחרי עצת יצר הרע ואינו שומע בקולו. ולכן דרשו חז”ל אשרי איש ירא ד’,  אשרי כשהוא איש ירא ד’, שבילדותו ירא ד’. אבל כשהוא ירא ד’ בזקנתו, אשר אז אין כח ביצר הרע להסיתו, אין מעלתו גדולה כל כך, ועל כן פסק הרמב”ם בהלכות תשובה, שבעל תשובה דווקא באותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן, והיינו במצב שהיה בעת עשיית העבירה, במצב כזה צריך להיות בשעת תשובתו, ואך אז תשובתו מתקבלת. וכן אמרו חז”ל במסכת סוכה דף נ”ג, ת”ר יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא בישה זקנתינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, שאף בימי ילדותם בעת רתיחת הדם לא חטאו. ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכיפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה ששבו מדרכם הרעה שהלכו בה בימי ילדותם. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא. ומי שחטא ישוב וימחול לו, כי אפילו אם ישוב לעת זקנתו אף שתשובתו אינה גדולה וחשובה כל כך, בכל זאת מתכפר. וכמו שהאריך בעל חובות הלבבות שער התשובה.

ובא רבי אלעזר בן הקפר ואומר כי שלשה מדות אלו והן הקנאה והתאוה והכבוד לא יסורו מן האדם אף בעת זקנותו, ועוד יותר אפילו ברגע פרידתו מן העולם, שאז הלא ראה האדם בעיניו כי אך הבל כל עמלו שיעמול תחת השמש וכל תקוותו נשאר מעל, אך את אשר הכין עבור נשמתו זאת יקח עמו בקבר לחיות חיי נצח בעולם שכולו טוב. בכל זאת השלשה מידות רעות האלה לא יסורו ממנו אף ברגע האחרון הזה, ועד זבולא בתרייתא ידבקו עמו ולא יתפרדו. והיינו דקאמר מוציאין את האדם מן העולם, פירוש שהמה מלוין את האדם מן העולם.

(קול אבות)


תמונת הרב ישראל ליטווין הי"דהרב ישראל ליטווין, נולד בעיר סלונים פלך גרודנה, בשנת תרכ”ג (1863), לאביו הרב משה שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל עסק, מצאצאי השל”ה מצד אביו, ומצד אמו נכד הגאון רבי יהודה חריף מחבר “נחלת יהודא” על הש”ס, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד.

הרב ליטווין למד בישיבות סלונים, וואלוזין ואיישישאק. היה גדול בתורה ופיקח במילי דעלמא, בעל לב טוב, ענוותן וצנוע ומעורב עם הבריות. הוא נסמך להוראה בידי הנצי”ב מוואלוזין זצ”ל, רבי שלמה הכהן מווילנה זצ”ל ורבי שלמה זלמן זצ”ל מחבר “גליון האלפס”. 

הרב ליטווין נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת בתיה בת הרב חיים מאיר גרין, רבה של גרובין בקורלנד. במשך כעשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיירה פילטן. ספרו “קול אבות” על מסכת אבות יצא לאור בשנת תרצ”ז. בנוסף היו לו כתבי יד לספרים הבאים: “קול תורה” על חמישה חומשי תורה, “קול שיר” על שיר השירים, “קול שבתות” ובו דרושים לכל שבתות השנה, “קול שבירת ארזים” ובו הספדים, “קול נורא” ובו דרושים לימים הנוראים, “קול מועד” דרושים לימים טובים”, חידושים על הש”ס וספר שאלות ותשובות. 

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לריגה. בשנת תר”פ (1920) הוא כותב לרבני עזרת תורה – “ממצב בני ישראל בכלל הנני להודיעו כי מצבם הרוחני ירד עשר מעלות אחורנית, כי דור החדש המה צעירי בני ישראל פנו לבקש פרנסה מעיסקם ורחקו מדרך התורה והמצות ואין לנו להשען אך על אבינו שבשמים שיקל מאתנו את עול הגלות ועול הפרנסה ואך אז אולי ישובו צעירנו לאבינו שבשמים ולתורה הקדושה. ועל זה אין להוסיף”.

בתקופת השואה הרב והרבנית גורשו לגטו ריגה. הם נספו עם בנם יעקב ורעייתו, ועם נכדיהם התינוקות דוד וחנה הי”ד.

בנו של הרב ישראל הי”ד, ד”ר יוסף ליטווין מלונדון, היה עורך “שערי ציון” וכתב על שם אביו את הספר “ישמח ישראל – על אהבת ישראל וארץ ישראל“.

 מקורות: קול אבות, ישמח ישראל, אהלי שם, זכרון בספריהדות לטביה – ספר זכרון (תל אביב, תשי”ג, עמ’ 397), מסמכים במאגר השמות ביד ושם.

מקור לעיון נוסף: גטו ריגה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

הערה: באהלי שם כתב שנולד בשנת תרכ”ז, אך במסמכים רשמיים שלו הופיעה שנת הלידה 1863.

מספר הצפיות במאמר: 46

חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים למרות העושר והכבוד / הרב שלום שפירא הי”ד

מחזור הירח

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי”ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ”א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו’. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו’. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז”ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ’ ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז”ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ”ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר”ן ז”ל בנדרים פ”א על דברי הגמרא ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וכו’, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר”ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז”ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו’, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו’. יין שם. אלו דברי החסיד ז”ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ”ל. ואמרו רבותינו ז”ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו’,  לא למד כו’ ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז’.

והנה בדברי הגמרא הנ”ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'”ס ברכות מ”ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו’ חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש”ס ברכות ט”ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב”ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש”ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו’, או חיים שיש בהם כו’, אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו’.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו’. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה’ בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ”ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ”ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז”ל כתובות קי”א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש”ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ”ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'”ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ”ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ”ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו’ ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו’. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו’ לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו’, לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ”א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה’ ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ”ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי”ד לספרו אהב שלום)

מספר הצפיות במאמר: 35

הקדמת לב אריה – חלק ראשון: על תלמיד חכם לכתוב הלכה, ובלבד שיכתוב בענווה / הרב דב אריה קליג הי”ד

ספר לב אריה
הרב דוב אריה קליג, נולד בסביבות תרמ”ה ונספה בשואה בשנת ת”ש, הי”ד. תולדותיו הובאו במאורי גליציה חלק רביעי עמ’ 509.
הקדמתו לספרו “לב אריה”, תובא בעזרת ה’ יתברך, במלואה, מחמת חשיבותה ומחמת בקשת המחבר בשער ספרו לקרוא את ההקדמה כולה, מתחילתה ועד סופה. מחמת אריכות הדברים, הם יובאו כאן בסדרה של ששה רשומות.
ההקדמה מאפשרת לנו להכיר את תולדות המחבר ואת מסירותו ללמוד התורה, את מצבו ומצב משפחתו, את חשיבות כתיבת דברי תורה, את יחסו לתמורות שעבר העם היהודי בתקופתו, את המצופה ממנהיגי הדור ומוריו, את צערו הגדול של המחבר על כתבי היד שכתבם בעמל רב ואבדו במלחמת העולם הראשונה. במהלך ההקדמה מבאר המחבר את היחס בין הוראת הלכה ואגדה, כפי שעולה מעיון במדרשים ובמקורות נוספים. הספר יצא לאור בתרצ”ו, אך רוב ההקדמה נכתבה כבר בשנת תר”צ.

הנה איתא בפרשת אבות (א, טז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא עכ”ל:

והנה כבר נתקשו בזה המפורשים במה דכייל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי הלא הלימוד והגדה בתורה לא תעשה בשתיקה כי אם בדיבור. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם ההבדל בדבור.

וגם לפי פשוטו דמיירי במילי דעלמא האיך שייך אחר כך הסמיכה ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה.

וגם יש לדקדק במה שאמר לגוף טוב, הלא אין לחוש על הנאת הגוף כי אם על הנאת הנפש וזהו עיקרו של אדם, והכי הויא ליה למימר ולא מצאתי “לאדם” טוב (והנה בספרי “לב שמח”, מה שיש לי בכתב יד על כל פרקי אבות הארכתי שם בזה המאמר, אך כאן אמרתי לפרש באופן אחר בהבנת דברי חז”ל וחידותם).

הנה במשנה הקודמת איתא שם ר’ גמליאל היה אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולכאורה יש ללמוד מזה בהיוולד איזה שאלה לספיקה בדינא הלכות יאמר האדם הלא יש רב למורה ומה לי להכניס ראשי בתלי תולים של הלכות לבא בכתובים להגיד דעתו הנקלה. ואנכי זעירה מן חברייא, ובמה נחשב הוא, והדבר מסורה ללב הגדולים אשר בארץ המה, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, ונפשי מסולקת מן הספיקות, אשמרה דרכי מחטוא בלשוני ואשים לפי מחסום. ואם כה יאמר עוכר נפשו כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכמות כל אדם ימותון. ואף שבעודו בחיים חיתו עוסק בתורה ובמצות כל זה הוא גומל לנפשו שתשיב למקורה מקור מחצבתה ולהנות מזיו השכינה ולא תאכל מנהמא דכסיפא. אך עדיין הגוף שהוא המסייעו לדבר מצוה וסוגף עצמו לתורה ולמצות בהפרד נפשו ממנו עפר הוא ואל עפר תשיב ובמה יגמול טוב בעמלו ולא יסיף זכרו מזרעו. והקב”ה אינו מקפח שכר כל בריה.

ולזאת מצאתי מרגיע בלשון חכמים מרפא ביבמות (דף צ”ט) שאמרו כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי לב אדם בחלק ראשון באריכות מזה). ולזאת האדם העוסק בדבר הלכה וחוקק בעט סופר ליעשנה, כוון בזאת עת מצוא מרגוע לנפשו וגופו בהאמור דבר הלכה משמו, וזהו שאמר, ר’ שמעון בנו של רבן גמליאל אומר, אחרי שמעו דברי אביו שעמד ומכריז עשה לך רב והסתלק מן הספיקות, ומתיירא היה לבל יחזיקו בהו ידי תלמידי חכמים להתרשל מלעסוק ולחוות דעתם בדבר ספק הנולד ויהיה כל דבר הקשה יקריבו אל גדול הדור וממנו יראו וכן יעשה.

לזה אמר שמעון בנו כל ימי גדלתי בין חכמים והיה ספק בידי לשמור לפי מחסום נגדם לכל דבר הספק, אך אף על פי כן אמרתי לא טוב הדבר הזה, כי לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כלומר, היינו אחרי הפרד ממנו נפשו היקרה ולא יישאר רק גוף לבד לא טוב לו משתיקה שישתוק האדם בעודו בחיים חיותו לדבר דבר בעמו בדבר הלכה, כי במה יוודע איפה לדבר הלכה בשמו להיות שפתותיו דובבות בקבר.

ושלא יאמר האדם אעסוק ואהגה בתורה ובחידושי אורייתא במדרש ובפלפול, אבל לא אכנס ראשי לתקוע בדבר הלכה למעשה בכדי להסתלק עצמו מן הספק, ובזה יוצא ידי חובת שניהם, ולזה מסיים דלא כן הוא, ואומר ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. היינו המעשה אשר יעשה בדבר הלכה שיאמר משמו להורות העם אשר יעשה בדבר הלכה.

וזהו שמסיים וכל המרבה דברים מביא חטא, שדרך קצת מחברי חבור לדבר גבוהות על גאונים קדמונים במקום שתופסים דבריהם כאילו מהם תצא תורה ולא ידעו ולא יבינו לשאין אנו אלא כננס על גבי ענק. ולולי דדלי חספא לא מצא מרגניתא תותי, לזה מזהיר כל המרבה בדברים מביא חטא.

ובזה י”ל כוונת הגמרא חולין (ד’ פ”ט) אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מאי אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדבר תורה תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיש דעתו, תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם. הכוונה כמו שביארנו לעיל שבדבר תורה מצווה להרבות מילין ולגלות דעתו, אך שלא יגיס דעתו בהשגותו על הקדמונים:

 

מספר הצפיות במאמר: 61

כל ישראל יש להם חלק לעוה”ב / הרב חיים אלטר גינז (שלזינגר) הי”ד

תמונת הרב חיים אלטר גינז הי"ד

אבות פרק ב’

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

כבר דקדק בעל העקדה איך יחליט התנא, שכל איש ישראל בלי הבדל כלל אם הוא צדיק או רשע יש לו חלק לעולם הבא? ואם האמת כן, א”כ איפא מה יעורר את האדם להשתדל בעבודת ה’ אחרי שכבר נכון ובטוח שיהיה לו עוה”ב גם בלי יגיעה, ומה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו?

ביארנו כמ”פ על פי ההקדמה הידועה: בכל דרכיך דעהו, שצריך האדם לכון בכל פעולותיו לש”ש ואז הוא מעלה גם מעשיו הגשמיים למדרגה רוחנית.

ואמרו חז”ל: (פסחים ס”ח) ר”א אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר”י אומר חלקהו חציו לאכילת ושתיה וחציו לבית המדרש, ואמר ר”י שניהם מקרא אחד דרשו וכו’. אר”א הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ”ט יום שניתנה בו תורה. ומאמר זה יפלא שהלא אדרבה הסברא נותנת שיום שניתנה בו תורה ראוי להתעסק בו רק בלמודים רוחניים. אמנם ידוע כי מדרגות מדרגות יש במעלות הנבראים, הדומם משועבד להצומח והצומח מזון לבע”ח והבע”ח נעשה למזונו של המדבר. והנה מה שגכנע הצומח להחי שיש לו נפש מרגשת ומעולה הוא במדרגה, אתי שפיר, אבל מה שמזין החי את המדבר, דהיינו חלק הגשמי של המדבר, כי החלק הרוחני אין לו צורך באכילת ושתיה, הוא נגד היושר השכלי, אמנם זה טעות כי הלא הנפש השכלית מקושרה בנפש החיונית וע”י האכילה יתחזק האדם ויוכל לעבוד את בוראו. אם כן מתעלה גם האכילה הגשמית.

ועד”ז: (דברים י”ב) “כי ירחיב ד’ את גבולך וכו’ ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר” – ר”ל: שהבשר מן החי אסור לאדם המדבר בתור תאוה גופנית, רק אם מתאוה להועיל להנפש המשכלת, – וז”ש בכל אות נפשך – אז – תאכל בשר.

וביארו המדרש: יודע ה’ ימי תמימים, כמו שהם תמימים, כך שנותיהם תמימות. הכונה שצריך האדם להקדיש כל יום מימי חייו לעבודת ה’, למען לא יחסר אף אחד מהם, בשובו אל אדמתו. אמנם כאשר אמרנו מכבר, לא יבאו בחשבון רק אלה שהיו מוקדשים לעבודת השם, ועד”ז: (משלי ט’) כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים  – שע”י עסק התורה יתרבו הימים הנרצים לה’. אכן ישאל האדם איך יוקדשו לד’ גם אלה הימים שכלינו בהבלי הזמן? ואמרו חז”ל: (שבת פ”ט) אמר הקב”ה ליצחק בניך חטאו והשיב כמה ימי שנותיו של אדם שבעים שנה דל מינייהו עשרים שנה דלא ענשית, ופלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי, לא נשאר רק חלק רביעי לעונש. וממילא גם אפשרות קיום המצוה היא רק בחלק רביעי מחיי האדם.

אמנם אם מעשיו הגשמיים מיוחדים לה’, כשמרבה בהענוגים בשבת ויום טוב כונתו לש”ש בשינה מכון  מן לנוח כדי שיוכל אח”כ לעסוק בתורה, במסחרו מכון שלא יצטרך ללסטם את הבריות ולהטיל עול על אחרים, ואם כן אין לנכות לו משכר מצותיו פלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי והוי כאלו חי שבעים שנת בשלמות.

וז”ש: יודע ד’ ימי תמימים, כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, שלצדיק לא ינוכה כלל נם לא מה שהשתמש בו לצרכי נופו.

ויבואר בזה: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו’ ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה, ואנכי ל א יידעתי. יעקב כל י”ד שנה שהיה במדרשו של שם ועבר לא שם תנומה לעפעפי, רק עסק בתורה יומם ולילה, והיה ירא שבבית לבן, בעסקו בצרכי העולם ימעט בעסק שמים. ע”כ הראה לו הקמה בחלומו באישון לילה, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – השקיע הקב”ה שמש של א בעונתה שיהיה מוכרח לישון במקום הזה – ולכן כתיב: ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד’ במקום הזה, – ר”ל שגם בשינה יש מקום לעבודה ואנכי לא ידעתי – דרך עבודה כזה.

והנה ישנם אנשים שלא לבד שאינם מקדשים את פעולותיהם הגשמיות לשמים, אלא גם כשעושים פעולה רוחנית, נ”כ מחשבתם לכבוד עצמם. ומבארים עד”ז הפסוקים:  כי ירחיב ה ‘ אלקיך את גבולך ואמרה אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר וכו’ רק קדשיך אשר יהיו לך ונדרך אשר תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד’. ופירש בעוללות אפרים, אם תשמע להסתת יצרך הרע שתעשה גם חפצי שמים בשביל יוהרא או הנאת ממון, לא טוב אתה עושה, כי קדשי שמים עכ”פ צריך אתה להעלות למדרגה רוחנית. וזה שאמר: כי ירחיב ה’ את גבולך ואמרת אוכלה בשר – והסבה שירדת כל כך במדרגתך היא – כי ירחק ממך המקום – ששכחת ד’ מרוב טובה, וממילא יש לחוש שתקלקל גם בחפצי שמים, לכן אני מזהירך – בכל אות נפשך תאכל בשר – שאם גם אכילתך תהיה למלאות תאות נפשך מ”מ – קדשיך אשר יהיו  לך – צרכי הנשמה עכ”פ – תשא ובאה אל המקום אשר יבחר ה’.

אמנם העובד את ד’ באמת ובתמים צריך לקדש כל מעשיו לד’, לא לבד הרוחניים רק גם הגשמיים.

וישנם בני אדם שחושבים להוליך את ד’ כביכול שולל. הס מכלים כל ימיהם בהבלי עולם הזה, באכילה ושתיה ובמסחר ואומרים שכונתם לש”ש, כי מצוה גדולה היא לפרנס אשה ובנים, או שמאמינים לצאת ידי הכל במצות צדקה, ועל סמך זה מזלזלים ביתר מצות ד’ – ועוד יאמרו שע”י יגיעת כפיהם הם מקיימים נם מצות אחרות, כגון לא תגזול וכו’ שאינם זקוקים לגזול מאחרים וכו’.

והנה פירש באוהל יעקב הפסוק: וקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא. ראוי להתעורר שמתחלה כמו מצדד בזכות העשיר לאמר – קרבה שנת השבע שנת השמטה – והיא לכאורה טענת אמת, ואח”כ אמר: והיה בך חטא – בלא טעם – אמנם: ורעה עינך באחיך האביון היא קושיה גדולה על העשיר: משל לעשיר שעשה מסחרו באורחות ימים והיה מהלך בספינה טעונה סחורות למכביר, אבל כדרך יהודי הוליך עמו גם טלית ותפילין וספרים יהודיים שונים, פעם התחולל רוח סערה וראו שהספינה קרובה להיטבע. ויקרא רב החובל ויאמר: מהר והקל משא הספינה ואל תחום עיניך על סחורותיך, כי לולא כן גוענו אבדנו. ויחרד הסוחר מאד וימהר ויקח את הטלית והתפילין והטילם לים, ואמר אליו משרתו למה תעשה כן וחטאת לאלקים? הלא אלה הם מקור חיינו הרוחני – טוב יותר שתטיל איזו חבילות סחורה כבדות לים ואז יקל המשא וננצל. הנמשל, כי צרכי האדם מרובים. וכשרואה שאין השעה משחקת לו, תחת אשר היה לו לקמץ בהוצאות בני ביתו המרובות, הוא מקמץ בפרוטת העני – “ורעה עיניך באחיך האביון” ולא כן אמרו חז”ל “יהי ביתך פתוה לרוחה”, ואם גם ימעט הבית, גם אז – ויהיו עניים בני ביתך – וזהו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. שאף שהאמת אתך שהשעה דחוקה, אבל למה דוקא – ורעה עינך באחיך האביון – לכן – וקרא עליך א ל ד’ והיה בך חטא.

המעלה השלמה היא שהאדם יקדיש לה’, לא לבד את עבודתו הרוחנית, כי אם גם את עבודתו הגשמית. ואל יאמין שמפקיע את עצמו במה שמתיגע בהבלי עולם הזה למען פרנס אשתו ובניו. ויכול להבטל מעתה מכל שאר מצות מעשיות כגון נתינת צדקה, כי הלא עושה צדקה בכל עת, זה המפרנס אשתו ובניו.

והנה המשנה באה להורותנו שלא יטעה האדם שאי אפשר להשתלם במעשי הגוף כי איך אפשר שיהיה החי משמש להמדבר כיון שמזין בו רק את הנפש החיונית, אבל כבר ביארנו שהכל יתגדל ויתקדש אם מכון במעשיו הגשמיים לעבודת ה’.

וז”ש: כל ישראל – בלי הבדל במה הם עוסקים – יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים, ועל ידי זה הוא אפשר כן, כי – לעולם, ר”ל, לעולם שכולו טוב ונצחי, שהלא מעוה”ב קמיירי כאן – ירשו ארץ – הם מכניעים ומשעבדים את הארציות (דאם אירדישע).

אבל אם תתקשה איך אפשר שהחלק הארצי יוקדש לשמים, ידמה התנא הדבר “לנצר” שהאדם יזרע זרע בארץ והזרע נפסד, ואחרי שנפסד וכלה יצא ממנו הנצר הקטן וממנו יוגדל האילן ששיאו עולה למעלה, כן המעשה הגשמי שיסודו כלה ונפסד יתעלה למדרגה רוחנית גדולה. והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

וע”ז יאמר, ישראל שהם מעשה ידי להתפאר הם  – נצר מטעי  – כמו שהנצר יוגדל מזרע נפסד, כן בני ישראל לוקחים את החלק הנפסד של הארץ ומפיחים בו נשמת רוח חיים של קדושה וטהרה.

קצת מתולדותיו

הרב חיים אלטר גינז (שלזינגר) נולד לרב משה גינז, אחיין של רבי עקיבא איגר, תלמיד של ה”שבט סופר” ורבה של ק”ק קערעסטור שבהונגריה. הרב חיים אלטר נשא את מרת רבקה בת הרב זאב וולף ציטרון זצ”ל אב”ד ק”ק האידא דאראג, מחבר ספר אגדות מהרז”צ עה”ת. לאחר פטירת אביו, מילא הרב חיים אלטר את מקומו ברבנות בעיר ב. קערעסטור, בשנים 1928-1944. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל בעל כשרונות, והוציא לאור את הספר “חוט המשולש” על פרקי אבות, בו מובאים פירושיו, ופירושי אביו וסבו. בנוסף כתב לכתבי העת “תל תלפיות” ו”נטעי בחורים”.

בחוברת “הבחור” (תרפ”ט, חוברת ה), ישנה הערכה רבה לכותבי “נטעי בחורים”: ה”נטעי בחורים” יצר חבל נביאים שזכו לבשורה והם מנבאים עד היום, חיים אלתיר גינז, יודא ליב פליישער, חיים יהודה עהרנרייך, שמעון חיים מיללער, יקותיאל יהודה גרינוואלד, שמואל מיללער, לוי שלום פירסט, יעקב טעסלר, מרדכי דוד גראס, ועוד בני אדם מצויינים. 

בספר “ישיבות בהונגריה” מובא שלא הצליח ברבנותו, כי עמי הארץ שבקהלתו חשדוהו במה שאין בו וכל שנות חייו שטמוהו ורדפוהו.

הד לרדיפה זו ניתן לראות בתוך הקדמתו לספר “חוט המשולש” בו הוא כותב על הקשיים שמנעו ממנו להוציא לאור את הספר עד אז: “אני בנך יחידך הממלא מקומך – גם בחיי צער – הרגשתי כי החובה המוסרית להעמיס על שכמי המלאכה הכבדה ומכבדה הזו, כי אם אין אני לי מי לי! אבל פגעה בי מדת הדין הקשה וידי היו אסורות זה כמה שנים – שנות עמל וחמס ממש – בסבת ההרפתקאות השונות דעדו עלי…  אבל לא היה ביכולתי לבטל המעצורים ולהסיר המסטינים מעל דרכי”.

בספר “עדות לישראל”, מופיע מדור “עדות לקדושים“, המכיל שמות של רבנים שנספו בשואה. מופיע גם שמו של הרב חיים אלטיר גנז שלזינגר ברשימת הרבנים מהונגריה שנספו בשואה. וכן הובא בספר “קהילות הונגריה” שהרב חיים אלטר גינז נספה בשואה.

 

מספר הצפיות במאמר: 17

ביאור להקדמת יראת חטאתו (“נעשה”) לחכמתו (“ונשמע”)/ “ברוך שאמר”, הרב ברוך הלוי אפשטיין

תמונת הרב ברוך אפשטיין

ר׳ חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.

ועל דעתי אפשר לפרש כוונת המשנה בדרך פשוטה וסלולה מאוד, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, והיינו שמקדים לעשות המצווה עוד טרם שחקר לטעמה, על דרך הלשון “נעשה ונשמע”, מקודם העשיה ואחר כך הבינה (והלשון “ונשמע” ענינו ממובן בינה, כמו בפרשת מקץ, והם לא ידעו כי שומע יוסף (כלומר, כי מבין יוסף) ואין המעשה משועבד להבינה אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. אבל זה שחכמתו קודמת, והיינו שמתחכם קודם מעשה המצווה לחקור ענינה וטעמה, אז אפשר לו שלא יגיע בפועל למעשה המצווה, כי החקירה והספיקות ייגעו אותו טרם שיעשה המצווה.

 וסמך לבאור זה מצאתי באבות דרבי נתן פרק כ”ב בזה הלשון, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כמו שכתוב כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.

 וגם אפשר לצרף לבאור זה את הכתוב בתהלים (קי”א) ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם, שהכוונה, שהשכל (החקירה) יבא לאחד שעשה חובתו ואינו מעכב את העשייה, ועל דרך הלשון בתורה, תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (פרשה שופטים).

ועפ”י זה יובן במס׳ שבת דף כ”א ע”א וע”ב באו כל דיני חנוכה. השמנים והפתילות וסדר ההדלקה ועוד, ואח”כ שאלו ‘מאי חנוכה’ וספרו ענין חנוכה ופך השמן וכו׳. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, מקודם סיפור המאורע ואח”כ הדינים. אך בסדר זה באים לרמז, כי לעולם יקדים אדם למעשה את המצות בפועל ואח׳׳כ יעמוד על טעמיהן וענייניהן, וגם זה בכלל. נעשה ונשמע, והנה זה באור על דרך צחות ורמז.

ועל דרך זה תתפרש סיפא דמשנה זו, כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. והכוונה, שעושה מעשיו עיקר לחכמתו אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. ומכוונים יחד, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, והיינו, כי טרם שעושה חוקר הרבה לטעם המעשה שיעשה, ואז אפשר שיטעה בחקירתו וממילא יתעה בדרכיו. ועבירה גוררת עבירה.

מתוך הספר “ברוך שאמר”

—————————————————

הרב ברוך הלוי אפשטיין (תר”ך, 1860, בוברויסק שברוסיה הלבנה – תש”ב, 1942, פינסק) נולד לרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל “ערוך השלחן”, ולמיכל’ה אחותו של הנצי”ב מוולז’ין.

 בגיל שלוש-עשרה החל ללמוד בישיבת וולוז’ין, ולמד שם חמש שנים, ונודע כעילוי מוולוז’ין. הוסמך לרבנות על ידי דודו הנצי”ב, ע”י הגרי”ד סולוביצ’יק וע”י רבנים נוספים.

לאחר חתונתנו, למד בבית חותנו, הרב אליעזר משה הלוי הורביץ רבה של פינסק, תורה ומדעים כללים. בהמשך למד באקדמיה למסחר ונתמנה למנהל בנק. לאחר פטירת חותנו סירב ר’ ברוך למלא את מקומו, וכן סירב להצעות לשמש ברבנות פטרבורג ומוסקבה.  אך הוא סירב והעדיף להמשיך בעבודתו בנק בפינסק.

בתרפ”ג-תרפ”ו, 1923-1926, שהה בארצות הברית כדי להכיר את החיים היהודיים שם, וכדי לאסוף כספים להוצאת ספרו הגדול “מקור ברוך”.

הרב ברוך הלוי הצטרף לשורות “המזרחי” עם היווסדה. הוא פעל לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל. . כשפרצה מלחמת העולם השניה והאזור הזה נכבש בידי הרוסים, עזר לפליטים שבאו לפינסק מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. הוא לא האמין בברית שנכרתה בין גרמניה לברית המועצות, ויעץ למי שיכול להימלט על נפשו. מכיוון שחשש שהרוסים יגרשו אותו למעמקי רוסיה התחמק מהם והחליף לעתים קרובות את מקום מגוריו. בשל כך לא קיבל מן השלטונות את כרטיסי המזון, וכך סבל מרעב קרוב לשנתיים. הוא נפטר בבית החולים היהודי בקרלין במהלך השואה – ביולי 1941, ימים אחדים אחרי שהגרמנים נכנסו לעיר, ושם נקבר.

במקביל לעבודתו, חיבר מספר ספרי ובהם את ספר “תורה תמימה” בה הוא עושה שימוש במקורות חז”ל בחריפות ובמקוריות רבה. במהלך השנים זכה החיבור לפופולאריות עצומה אך גם לביקורות חריפות.

מלבד חיבורו זה כתב גם את:

“מקור ברוך”- אוטוביוגרפיה; תולדות משפחתו; זכרונותיו על אישים בתקופתו; חידושים בגמרא.

“מקור ברוך” – על תלמוד ירושלמי.

“ברוך שאמר”- הלכות תפילה וביאורים על הסידור ועל הגדה של פסח.
“גשמי ברכה”- על חמש מגילות.
“נחל דמעה”- הספד על חותנו.
“שפה לנאמנים”- מאמר על לשון הקודש.
“תוספת ברכה”- חידושים על הש”ס.

“תוספת ברכה” – הוספות לתורה תמימה.

מתוך וויקיפדיה, מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ומתוך מאמר של יוחאי עופרן באתר גיליונות נחמה

מספר הצפיות במאמר: 107