קטגוריה: מסכת אבות

זה לשון רבנו יונה (שערי תשובה, שער ב, אות כו): והנה נחתום הענין במאמר נכבד אשר לחכמי ישראל ז"ל. 'הלל אומר: אם אין אני לי מי לי…', ביאור הדבר: אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים, כי אף על פי שנכנסים בליבו ביום שומעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו.

לכאורה מה מחדש כאן רבנו יונה? אולם אפשר להסביר את דבריו, לפי מה שאנחנו רואים יום יום, בפרט בשנים האחרונות, שפעולות או עבודות שלפני כמה שנים עמל האדם עליהם ימים שלמים, כיום הם מבוצעים במשך שעות אחדות בלבד. המכונות הגדולות הן המבצעות את הפעולות. גלגל אחד מסבב את השני והשני את השלישי, וכך מסתובבים גלגלים לאלפים ולרבבות, ולחיצה על כפתור מספיקה כדי להפעיל מאות קרונות מסע המסיעים אלפי טונות משא.

אבל בכל זאת, הפעולה הראשונה, הלחיצה על הכפתור, צריכה שתבוא על ידי האדם בלבד. בלעדה לא יסתובבו הגלגלים ולא תפעל המכונה. זהו הסוד הגדול של 'אם אין אני לי מי לי', שרבנו יונה מצא לנכון להדגיש בשבילנו שהוא מאמר נכבד, ולחתום בו את השער השני של ספר התשובה שבו מדובר על ששת הדרכים שהוא מבאר בדרך השיבה אל ד'. כי כל דרר כשהיא לעצמה היא גלגל גדול המסבב הרבה. כגון: א. היסורים והצרות, ב. הזקנה והשיבה, ג. לשמוע דברי חכמים ותוכחתם, ד. הקריאה בתורה ובנביאים, ה. עשרת ימי תשובה, ו. כי לא ידע האדם את עתו. כל דרך כנ"ל הוא פרק אחד בחיים, וכל תקופה בחייו של האדם יש בה בדי להשפיע על האדם בצורות שונות, להחרידו, לזעזעו וללחוץ עליו שיעזוב את דרכו הרעה ומעשיו אשר לא טובים ולהעלותו על דרך ד', לצאת בעקבות הצאן, לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.

אבל לדאבוננו אין אנו רואים זאת ואין אנו שמים לב, כדברי הנביא (ירמיה ח,ו): אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי כי כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה.

והרי יש לנו כל כך הרבה דברי מוסר ותוכחות, האם אין אנו רואים במו עינינו את הקנאה, התאוה והכבוד, המוציאים את האדם מן העולם? האם לא ראינו את ההשמדה הנוראה ולא ידענו כי כל זה היא תוצאה מהמדות הרעות מן החיה הטורפת שבאדם, מן העובדה שיצר לב האדם רע מנעוריו? ולמה לא למדנו מזה כלום? למה לא לקחנו מוסר השכל מכל מה שאירע לנו וממה שאנו רואים יום-יום?

זהו הסוד הגדול שגילו לנו חז"ל במאמרם: 'אם אין אני לי, מי לי', כל התוכחות ודברי המוסר לא יועילו, הגלגלים לא יסתובבו, אם האדם לא יעשה פעולה כלשהי כדי להגיע אל לבו.

ואולי זה גם הביאור בדברי הלל, שאמרו (סוכה נג, ב) כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן, 'אם אני כאן הכל כאן'. המצב הנעלה של שמחת בית השואבה, העניק את האפשרות לכל נפש בישראל להיות מושפע שפע רב. זוהי תקופה של 'תשובה מאהבה' אחרי התקופה של 'תשובה מיראה', שהיתה בימי הדין והמשפט של ראש השנה ויום הכפורים. וכמו שכתוב ששאבו רוח הקודש. אבל גם במצב נעלה כזה, יש לזכור כי העיקר הוא: 'אם אני כאן'.

---

הרב יצחק הלפנד (הלפאנד/ העלפאנד/ עלפאנד) הי"ד מסלונים, 'ר' יצחק סלונימר', למד בצעירותו בסלוצק, היה מתלמידי ה'סבא' בישיבת נובהרודוק, ואחר כך למד בישיבה המרכזית בהומל.

בעודו תלמיד ישיבה בהומל התמסר ר' יצחק לסידור כל העניינים הכספיים של הישיבה ולביסוסה, ודאג למחסורם של בני הישיבה בכל נפשו. הוא ידע איך לרתום את עשירי העיר ונכבדיה, בחכמה ובמתינות, לתמוך בישיבה בשעת דוחקה, ובזכות כך יכלה הישיבה להתרחב ולקלוט עוד לתלמידים צעירים חדשים מקרב בוגרי הישיבות הקטנות בפרברים ובעיירות הסמוכות. הוא דאג לתלמידים שבריאותם היתה רופפת, מתוך מסירות רבה ואהבה גדולה.

לאחר שעבר בגניבה את הגבול וברח מרוסיה לפולין, בקיץ תרפ"ב, ביחד עם קבוצה של בני ישיבת הומל, הוא נשא לאשה את אחותו של הגאון רבי אברהם יפה'ן, והיה גיסו של הרב אברהם זלמנס ראש ישיבת 'בית יוסף' בוורשה. הרב הלפנד קבע את מקום מגוריו בביאליסטוק והתמסר לחיי תורה ומוסר. מידי יום היה מוסר שיעור גפ"ת בפני התלמידים המצטיינים ב'קיבוץ' של הישיבה, ונשא ונתן בהלכה ובפלפול עם כלל תלמידי הישיבה. השיעור הכללי שמסר לישיבה במסכת הנלמדת, חידד את מוחם ונתן להם כלים להוסיף חקירות וחידושים משלהם. הוא נבחר לכהן כמנהל וראש ישיבת 'בית יוסף' בפולטוסק הסמוכה לעיר ורשה, וחינך את תלמידיו בדרכי תנועת המוסר הנוברדוקית. הוא נודע כלמדן, גדול בתורה, ענוותן, חריף ועמקן, ובעל מוח אנליטי ותובנות מעמיקות, המתהלך עם הבריות בפשטות ובדרכי נועם. תושבי העיר, שרובם היו חסידים, העריצו אותו, וישיבתו גדלה במהירות בכמות ובאיכות, וקלטה תלמידים מכל הסביבה. הוא ידע לעמוד על אופיו של כל אחד מתלמידיו, וחינך והדריך אותם בדרכי המוסר.

שנים רבות עוד זכרו תלמידיו את מתיקות הלימוד בשיעוריו של הרב יצחק ואת החשק שהכניס בלבבם ללימוד התורה.
פעם אמר לתלמידיו משל על הפסוק שאמר לבן "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע". משל למה הדבר דומה, לאדם שרצה לנסוע למקום אחר, אך לא היה בידו את הכסף להוצאות הדרך. והחליט שילך לתחנת הרכבת לנסוע, ופגשו חברו ושאלו: האיך תיסע ואין בידך פרוטה לפורטה? וענה לו: אני בוטח בה'. חברו נד לו בראשו לאות רחמנות – לו יהי כדבריך. והנה הרכבת כבר צופרת צפירה ראשונה, וכל הנוסעים עם הכרטיסים כבר עולים ומתיישבים במקומותיהם. צפירה שניה, והוא עדיין יושב בתחנה וממתין לישועת ה'. והנה צפירה שלישית, ויהודי רץ מרחוק וצועק לו: למה תעמוד בחוץ? האם אין לך כרטיס? וכשומעו שאין לו כרטיס, אמר לו: בוא ותעלה עמי, יש לי גם עבורך. וכן היה. ואז אמר לו חברו: הרי כמעט שהפסדת את הנסיעה עקב הבטחון שלך, וכי כמה היה חסר שהרכבת תתחיל לנסוע ואתה תישאר בחוץ? השיב הבוטח במתק שפתיו ואמר: הרי עדיין היה הזמן הנכון והמתאים לעלות ולנסוע, כל זמן שהרכבת עדין לא נסעה. וכי יש חילוק אם עליתי בצפירה ראשונה או בשלישית…
כן הוא הדבר בדברי לבן. לבן אומר ליעקב: הרי הנך רואה שיש לאל ידי לעשות עמך רע, וכי כמה היה חסר שאוכל לפגוע בך, אלא שברגע האחרון אמר לי אלוקי אביכם שלא אגע בך לרעה. והרי לילה אחד היה הקובע הגורלי לפגוע בך לרעה. אך האמת היא שאין בדבריו כלום, וכי האם יש חילוק אם עיכבוהו ברגע האחרון או כמה ימים קודם לכן, וכדברי הבוטח.

בפרוץ מלחמת העולם השניה, ניסה לברוח מפולטוסק לנובהרודוק, עם כל משפחתו הגדולה, ומאז נעלמו עקבותיהם. הי"ד.
על שואת יהודי פולטוסק ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מאמרו 'אם אני כאן' יצא לאור בקובץ 'דבריהם זכרונם' בעריכת ח' אליעזר בן ציון ברוק, ירושלים תש"ך, וכן בספרים 'משל האבות', עמו' קסא ו'גוילי אש', עמו' קעז.

מאמר לזיכרו ביידיש הובא בספר הזכרון לקהילת פולטוסק עמו' 50-48.

פרטים ביוגרפיים רבים עדיין חסרים לנו: מתי נולד הרב יצחק הלפנד ומתי נפטר? מי היום הוריו ומה שם רעייתו? האם השתמרה תמונתו?… אשמח אם מי מהקוראים יוכל להעשיר את הידע הביוגרפי שלנו על הרב הלפנד.

התמונה של האנדרטה לזכר קהילת פולדוסק וסביבתה, בבית העלמין האזורי בחולון, מובאת כאן באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 4

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, "ואתה פה עמוד עמדי"! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת "כשם" בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה"צבי", בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז"ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז"ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד' עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד' כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד' קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל"ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע"י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד' פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של "שדי", כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו"ד הוא חכמה, כמו שכתוב "אם חכם לבך" וגו' (משלי כ"ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע"י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו"ד של השם הנ"ל אל אותיות "שד" של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת "שד" ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי".

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד' בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד', יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי"ן ודל"ת לצרף השם "שדי" עם היו"ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת "שד" ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ"ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"!! וגם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל וגו' ובכל מאודך וגו'", ומרעיש עולמות אצל ה"אחד"! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד' יתברך. הוא דורש נאה "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך", שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון 'דבר אחד לדור' שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד', ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ"ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ"ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם 'דיפלאמאטיע' לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד' להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר 'על הארץ', רק 'ארצה', לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט"א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות "אנשי-אמת", וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד' יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד' באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א' "איסקופה", על גמרא שבת דף ט' "איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי", עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא 'איסקופה', מלשון 'אית קופה', על פי הגמרא יומא כ"ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן 'קופה' של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד' יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות "ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם", ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; "פתח פתוח כלפנים" – פתחו פתוח לרוחה כנ"ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום "פתח נעול" לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד' יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי", היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד' ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ"ל, ואזנם יהיה פתוח כנ"ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז"ל; "כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד' יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'", על פי אמרם ז"ל "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה "כי הלל רשע", להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו "על תאות" ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת "נפשו", בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא "בוצע" וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד' כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה "ברך" כש"בוצע-ברך" עוד לד' על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה "נאץ ד'" מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך "נאץ ד'" גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד' על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד' הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד' בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד' מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום "לא תהיה כהנת כפונדקת". אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד' יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד' יתברך בכל לבבם, וה' הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב' פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב' אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה"ר מנחם מאיר ז"ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל"ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ"ל, "ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה", כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ"ז ז' כסליו, יזכר שמו לטוב.

---

הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר' מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים "חדר יסודי התורה" בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר "דברי צבי" על פרקי אבות (פרק א) "על דרך מוסר לפי רוח הזמן" (פיטרקוב, תרצ"ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו "כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי' לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם". בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב' של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ"ב נמנה על החותמים על "היתר מאה רבנים" להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא והרב מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב "מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות".

הרב יצחק צבי נהרג עקה"ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.

מספר הצפיות במאמר: 4

אור ליום ב' בה"ב טל אורות למב"י תש"א לפ"ק קאפוואר יע"א

שלום חיים וברכה וכל טוב סלה לך אהבת נפשי וחמדת לבבי כבן יקיר לי הבחור החשוב ירא ושלם וו"ח בנם של קדושים מר י. ש. שליט"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ואהע"ז אהבתיך, היגיעוני שורותיך הנעימים האירו מול עבר פני ושמחתי לראות מעשי אצבעותיך כוננו ידיך, האף אומנם תוכן מכתבך נגע עד תוך ליבי בבשורה הלוא טובה וגם לרבות הוסיף לי עוצב כי ראיתי שאתה מצטער יותר מדי והצער גרם לך שבא מכתבך בלתי מסודר עד שלא יכולתי להבין תוכן מבוקשתך ממני ונלאתי למצוא פשר דבר, ואני הנני העני ממעש לא תואר ולא הדר לא דעת ולא תבונה מה מני יהלוך ומה אוכל לייעצך ואני בער ולא אדע, ולא מחמת חוסר אהבה ודבקות אליך חס ושלום, כי אהבתך תקוע בליבי כאב את בן ירצה, וביותר מאשר הרבה נתעוררתי מדברי קדוש אביך זי"ע בשבועות שעברו בקראי בספרו הקדוש והטהור על המועדים והרגשתי בו מתיקות ונועם טעם דקדושה כבאחד מספרי תלמידי הבעש"ט זי"ע, וקשרתים על לוח ליבי קחם על זרועותי ותמיד תהילתו בפי.

ואם אמנם באת להתייעץ עמי אם אני מסכים לנסיעתך לחסות בצל כ"ק האדמו"ר מקאסאני שליט"א על זה תשובתי כי הלוא הרב הנ"ל מפורסם ברוב קדושתו ויגידו באייס צדקתו וכי להסכמה אתה צריך על זה ואם אולי כוונתך לסעדך ולתמכך בענין ההוצאות הנצרכות לך על הדרך אהובי ידידי כבני הלוא ידעת כעת מעמדי בעניני הפרנסה וגם לקבץ על יד אצל הבעלי בתים הי"ו דפה קשה כעת מכמה טעמים עם כל זאת אם על זה היה כוונתך נא בטובך כתוב לי בכתב מפורש בלי שום בושה ואזדרז בעה"י לעשות כמצותך את כל האפשרי והנה אף כי הסכמתי לעיל לנסיעתך אם אולי כוונתך להישאר שם בקאסאני נא בטובך עשה איתי אות לטובה וכתוב לי משם באריכות אופן הנהגת הישיבה דשם ואז אם יהיה ברצונך אביא הדברים עוד הפעם בכור הבחינה ואכתוב לך הסכמת דעתי העניה

ודע לך שאם עתה בדעתך לעזוב את הישיבה דקהילת קודש… אין אני מתנגד לזה מטעמים כמוסים אי אפשר לפורטם בכתב. והנה אני ממעריצי הרב הגאון הצדיק מורך ורבך שליט"א, והרבה יעצתי לחסות בצל קדושת בית מדרשו, אמנם לעת כזאת אשר אתה קצת בעצבון כאשר ראיתי ממכתבך וגם לפי טבעך ומזגך, אם כך עלתה במחשבה לפניך גם אני איעצך ויהי אלקים עמך. ויספיק לך בזה הקיצור ואני לשם שמים נתכוונתי.

הנה בידינו שני ספרי מוסר שורשיים ועיקריים, והם הולכים על שני אופנים ודרכים שונים זה מזה. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, לתכלית אחד מוליכים. והם ספר הקדוש חובת הלבבות והשני הוא ספר הקדוש ראשית חכמה. והמה בכלל על שני דרכים מוליכים בעבודת ה' יתברך, רחוקים זה מזה, כי הספר הקדוש ראשית חכמה הוא מביא את האדם לידי קדושה וטהרה על ידי אמונה פשוטה זכה וברה, והספר הקדוש חובת הלבבות דרכו בקודש לעורר את שכל האנושי להטותו ולברר לו חיוב עבודת ה' יתברך על ידי ראיות מופתיות מן השכל. ועל זה נאמר: דע את אלוקי אביך ועבדהו.

והנה בדור שלפנינו היו שני ישיבות רמות במדינתנו היותר מפורסמות, ישיבת חוסט וישיבת אונסדארף. ואני אמרתי מאז שהפרש גדול היה ביניהם, כי חוסט היה ראשית חכמה ואונסדארף היתה חובת הלבבות. והחילוק הזה היה ניכר ממש באופן הנהגות הישיבות הנ"ל, וגם ניכר הוא בכל אחד מן התלמידים עד היום הזה. ואני כבר הקדמתי לך שאין לאחד מן הדרכים שום מעלה על חברו, אמנם טבע האנשים בכלל גם כן הוא נוטה לשני דרכים הנ"ל, ומשונים המה בדעתם ואופן הילוך שכלם, ועל זה אמרו חז"ל שאין האדם זוכה ללמוד תורה רק במקום שלבו חפץ, רצה לומר במקום שמתנהג באופן אשר גם דעתו נוטה בטבעו להנהגה זו.

אמנם גם שני הדרכים צריכים זהירות יתירה שלא לנטות חס ושלום אל הקצוות יותר מידי בשני הדרכים הנ"ל, כי הנטייה אל הקצוות חס ושלום מביאה לידי היזק, ה' ישמרינו. ועתה לעת כזאת וכאשר אני רואה מעמדך ומבין מתוך מכתבך אולי ישר הוא לשנות מקומך, ודי בזה. וה' הטוב ינהלך על מי מנוחות וינחך במעגלי צדק למען שמו יתברך ובזכות אביך הצדיק זי"ע.

ועל אודות מה שביקשת ממני לעשות לך סדר למשנה ולקבוע עיתים מסודרים בדרך הלימוד וסדר העבודה, הקשית לשאול ממני, כי מיום עמדי על דעתי הרבה יגעתי וטרחתי להגיע לידי מידה זו ועדיין טחו עיני ולא ראיתי אור מימי. ביקשתי את שאהבה נפשי ביקשתיו ולא מצאתיו. עם כל זה אם רואה אדם שלא הגיע עדיין לשום מעלה לא ייפול פניו חס ושלום מזה ולא יתייאש מן הרחמים, ואפשר להבין הדברים קצת על פי מה שפירשתי דברי רבי יצחק במגילה דף ו', אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין, ולכאורה קשה דבשלומא ברישא שייך לומר אל תאמין, כלומר שלא תאמין לו שיגע, שאלו היה מתייגע בוודאי היה מוצא. אבל בסיפא על יגעתי ומצאתי תאמין מה אמונה שייך בזה, על זה שמצא למה לנו להאמינו הלוא יש ואפשר להבחינו. ואם על מה שאמר יגעתי, וכי למה לא נאמין לו כיון שאנו רואים שמצא, וכי כל כך רחוק הוא מלהאמינו עד שהתנא צריך להזהיר על זה.

אמנם ידוע כי תכלית הידיעה היא לידע שאינו יודע, ולפי זה הרישא וגם הסיפא מיירי במי שיודעים בו שיגע. ואם אדם שאנו יודעים בו שייגע יאמר לך יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין, כי מה שהוא אומר שלא מצא הוא תכלית הידיעה, וזה פשוט. אמנם משמיענו רבי יצחק שאפילו יאמר לך יגעתי ומצאתי, ובוודאי הוה אמינא שמי שאמר "מצאתי" אף על פי שאנו יודעים בו שיגע מכל מקום אי אפשר להאמינו שהרי אומר שמצא, אפילו הכי קא משמע לן שתאמין, כי אף על פי שלא הגיע עדיין לתכלית הידיעה מכל מקום כיון דייגע בוודאי מצא, אף כי לא מצא עדיין תכלית הידיעה. ובזה יובן גם כן לשון מציאה דקאמר, דכיון שמתייגע בדין הוא שייטול שכרו מה לשון מציאה שייך בזה, ולהנ"ל מובן.

ועל כן אני אומר לך שלקבוע סדר מיוחד וקבוע בענייני עבודת ה' יתברך הוא בלתי אפשרי. ואמנם כבר אמר התנא והכל לפי רוב המעשה, והעיקר הוא זריזות בעבודת ה' יתברך ולב שמח להרחיק את העצבות המבטל את הזריזות. ואם אדם רואה שמזגו נוטה חס ושלום לעצבות, צריך להגביר רצון דקדושה ולבטל רצון גופו שהוא מזגו וטבעו, שרצון הגוף ורצון דקדושה של הנשמה המה שני הפכים מתנגדים תמיד, ועל זה נאמר: חכם עיניו בראשו, והראש הוא תמיד למעלה בנהירו דאנפין, וכסיל בחושך הולך במיעוט שמחה וחשכת העצבות והדאגה. ה' ישמרינו ויצילינו.

ובשבת קודש העל"ט בסעודת זעיר אנפין פירשתי בזה מאמר הכתוב: ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכו', על פי מה שאמרו ז"ל במשנה דזבחים: עלה בכבש ופנה לסובב וכו'. כי הנה כתיב: ולא תעלה במעלות על מזבחי. ואפשר לפרש דעל ידי הבנת וידיעת מדרגות רמות וגבוהות בידיעתם והבנתם בכוח השכל לחוד אי אפשר לזבוח יצרו הקשה. וזה שכתב לא תעלה במעלות, כלומר על ידי ידיעת המעלות לא תבוא על מזבחי, כלומר שיזבח יצרו הקשה. אמנם אמרו חז"ל במשנה הנ"ל כי הדרך המביא לזה הוא, עלה בכבש על ידי שהוא כובש יצרו ועושה נגד טבעו ורצון גופו, ופנה לסובב כלומר שעושה נגד טבעו והולך אחר עצת יצרו הטוב וחכמת אלוקים אשר בקרבו, והיינו שפנה והפך אחור מן התאוות שלו נגד הסובב שהוא רומז לחכמה שנאמר בו: סובב סובב אל דרום, אז, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, כי הרוצה להחכים ידרים ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, והבן. ובזה יובן ממושבתיכם דייקא תביאו לחם תנופה, וקשה עלי האריכות ולחכם שכמותך הקיצור יספיק.

ובזה אשים קנצי למילי, ואני עיני וליבי נשואות לשמים שיזכיני ה' יתברך לעבודה שלימה ותמה ולהרבות ולהרחיב גבול הקדושה וישימני בקרן אורה ושמחה ולה' הישועה בקיבוץ נדחי ישראל במהרה.

כאנה"ט וא"נ אוהבך לב ונפש.

הק' אברהם צבי

(מכתב מאת רבי אברהם צבי אונגר לתלמיד שביקש ללמוד בישיבת קאסוני, קובץ מחנה אברהם, עמו' כא-כד)

---

הרב אברהם צבי אונגר, אב"ד וראש ישיבת קאפוואר (גפובאר Kapuvar), היה מגדולי הונגריה בדור שלפני השואה ומחבר ספר "מחנה אברהם" הכולל פירוש על מסכת מקוואות וחידושים על מסכת ביצה. הוא היה דור שישי לבעל ה"פנים מאירות" ומצאצאי האר"י הקדוש.

הוא נולד בשנת תרנ"ו (1896) בצעהלים, לאביו, הרב חיים (ב"ר יחיאל מיכל אונגר), בעל הבית, תלמיד חכם בעיר צעהלים ותלמיד מובהק של הרב מנחם פרוסטניץ כ"ץ מגדולי תלמידי החתם סופר. אמו, מרת חנה, הייתה בתו של הגביר הרב אפרים שמואל זלמן ברגר, שתרם כסף רב למאבק לעצירת השפעת הרפורמים והמשכילים על קהילתו הונגריה.

בבחרותו למד הרב אברהם צבי בישיבת הרב אליעזר דוד גרינוואלד מחבר הספר 'קרן לדוד' בצעהלים ובאויבר-וישעווע. אחר כך למד בישיבת הרב שמואל רוזנברג מחבר הספר 'באר שמואל' באונסדורף ואחר כך שב ולמד אצל רבו הראשון עד לשנת תרע"ד (1914), וקיבל ממנו היתר הוראה.

בימי מלחמת העולם הראשונה גוייס הרב לצבא, וגם בימים הקשים המשיך להגות בתורה, כשספר "מנחת חינוך" היה שגור בפיו. בשנת תרע"ט (1919), לאחר המלחמה, נשא לאשה את מרת חוה לאה, בת דודו הרב ישי הכהן לווינשטיין מהעיר בעלעד, ונולדו להם עשרה ילדים. לאחר חתונתו התיישב הרב בעירו של חותנו, בעלעד, שם למד בישיבת הרב יואל פלנר ולקח ממנו את "דרך לימודו איך להתעמק ולהתייגע בלימוד על הדף בתכלית הפשט". בנוסף לימד הרב אברהם צבי שם בישיבת דודו, הרב בנימין ברגר.

בשנת תרפ"ו (1926) התמוטטה פרנסתו, ובהוראת רבו ה"קרן לדוד" קיבל על עצמו את תפקיד אב"ד העיירה קאפאוואר, לצד רב העיר, הרב דוד סניידרס הי"ד בנו של הרב בנציון סניידרס הי"ד. הקהילה שם התנתקה מהזרם הנאולוגי וחברה לאורתודוקסיה, אך רוב המשפחות היו מחללי שבת והחילונים שלטו בקהילה. הרב אברהם צבי טיפח את התלמוד תורה ופעל לבצר את היהדות, תוך שהוא סובל התנכלויות מצד החילונים בקהילה. מיד עם בואו לקהילה הקים הרב ישיבה שמנתה כארבעים בחורים. הוא לימד שיעור עיון על סדר המסכת, עם שיטות הראשונים וגדולי האחרונים, ותוך כשנתיים וחצי היה מסיים ללמוד עם תלמידיו בישיבתו את כל ששת סדרי המשנה. לצורך המחשת הבדלי השיטות צייר לעיתים לתלמידיו טבלאות מיוחדות. הוא נהג לומר לתלמידיו שתכלית הלימוד בישיבה צריכה להיות ללמוד את דרכו ושיטתו של ראש הישיבה.

הוא היה שוחט, אך בשל תפקידו כרב לא נהג לשחוט לאחרים. הרב הקפיד לטבול מידי יום במקווה. הוא חלה בשנת ת"ש ורגלו השמאלית נקטעה. בעודו מאושפז בבית החולים בפעסט עבר התקף לב. לאחר שקיבל רגל תותבת חזר לטבול במקווה, ופעם בדרכו למקווה מעד ונפל לתעלה מכוסה שלג, ולא הצליח לצאת משם עד שהגיעו התלמידים לחלץ אותו.

בתקופת המלחמה הצליח להסתיר מספר בחורים בבית חולים לחולי רוח בעירו, על ידי תשלום שוחד, ובכך הציל אותם מגיוס ל"שירות העבודה". לאחר פלישת הגרמנים, במרץ 1944, ניתנה הוראה לסגור את הישיבה והבחורים נשלחו לביתם. עם התגברות הצרות הורה הרב שכל מי שיכול יציל את נפשו ויחבור לפרטיזנים ביגוסלביה.

בי"ז בתמוז תש"ד גורשה קהילת קאפובאר לאושוויץ. הרב לקח עמו את סכין המילה, ובירידתו מקרון הרכבת באושוויץ הוא מל תינוק בן שמונת ימים בהסכמת אימו, וקרא לו שם בישראל, כשהוא מסביר ש"אם אכן נגזרה הגזרה, שילך התינוק על קידוש ה' – מוטב שיקדש את השם כשהוא מהול כיהודי".  הרב והרבנית נהרגו על קה"ש יחד עם ילדיהם אליעזר דוד, רחל, חנה, מנחם עזריה וחיה ביום י"ז בתמוז תש"ד. הי"ד.

שרדו ילדיהם הרב יצחק שלמה אונגר, הרב ישעיה יואל אונגר, הרב שמואל אפרים זלמן אונגר, הרב יחיאל מיכל אונגר ומרת בת שבע – אשתו של הרב אהרן יעקובוביץ.

בנו, הרב יצחק שלמה אונגר, סייע לאביו בניהול הישיבה וענייני הרבנות בקהילה בתקופה בה היה אביו מרותק למיטת חוליו, לימים מונה הרב יצחק שלמה לגאב"ד חוג חתם סופר בבני ברק ובשנת תשכ"ב הקים ישיבה על שם אביו. בספריו, "רשומים בשמך" ו"תורת איש", הביא הרב יצחק שלמה שמועות וחידושי תורה בשם אביו ובשם הרבי ממונקטש בעל "מנחת אלעזר".

מספר הצפיות במאמר: 126

"הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א,יב). זקני חכמי ארץ ישראל דייקו שהנוסח אינו "אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה", כי אם כן, אין זו אהבה כלל.

אנו אוהבים כל יהודי מפני שאנו מצווים בכך. "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד בתורה, ומצווה לאהוב כל יהודי כגופו. קיום מצווה זו המסורה ללב לא באה לאדם בקלות, וגם קשה לצוות על האדם שיאהב את זולתו! בשביל קיום מצווה זו יש לאדם לעבוד על עצמו, להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו האנוכיים, כדי להגיע לקיים את המצווה בשלמות.

מתוך מאמץ לסלק לצדדים את כל המעיקים עליו מלקיים המצווה, האדם מגיע לדרגה עילאית של אהבת ה'. מתוך התבוננות בגדלות ה' יתברך הוא מגיע לאהבת כל בריותיו. מתוך כך הוא רואה שהוא וחברו שווים. אין שום סיבה לא לאהוב אותו כפי שהוא אוהב את עצמו. להבנות כאלה מגיעים רק על ידי לימוד תורה.

מובא במדרש על אהרן שכשראה אדם עושה עבירה, היה מתחבר ומתקשר אליו עד שנעשה ידידו והיה מתנהג עמו שווה אל שווה. זה אומר לחברו "זה אהרן הכהן היה יודע שבליבי אינני כזה טוב כפי שהוא חושב עלי לא היה מתחבר איתי", עד שמתבייש במעשיו ומתקן את מעשיו.

כל מי שמתבונן בהליכותיו אלו, רואה בזה כוחה של תורה ומתקרב לתורה.

זה יכול להיות ההסבר של "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", בגלל שכך זה צריך להיות, ועל ידי דוגמה אישית שלו, "מקרבן לתורה".

רואים בהליכותיו של הלל ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ובזה הוא מקרב רחוקים.

הלל אומר – בדרך הלצה היה אומר: הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" צריך לפרש כך: את עצמך אתה אוהב ורוצה בכל דרך אפשרית להטיב עם עצמך גם אם אינך מצווה על כך, את חברך אתה בוודאי צריך לאהוב , הרי אתה מצווה על כך.

 

"רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו" (אבות ג,ד). וכי למה החמירו אתו כל כך?

וכי מי ששנתו נודדת מסיבה כל-שהיא הוא חוטא? ואם הוא שומר לילה וזה פרנסתו? שמא בעל ייסורים הוא חס ושלום? שמא מחמת דאגותיו אינו ישן? שמא ההצלחה שלו או אי ההצלחה שלו, או של ילדיו, מדירה שינה מעיניו.

וכי המהלך בדרך יחידי ממקום למקום, מהכא להתם, פושע חס ושלום? אולי הוא הולך לדבר מצווה, אולי הלך לצרכי פרנסה, למה אם כן הוא מתחייב בנפשו?

ההסבר המקובל הוא, מפני שהלילה זמן למזיקים. מי שהולך לבד בלילה יכול חס ושלום להסתכן מהמזיקים. אין לך מציל ומגן מובטח יותר מלימוד תורה. אם היה לומד בדרך, היה תורתו מגינה עליו, ומצילה אותו מפני הפורענות.

בפרשת ואתחנן אנו אומרים בקריאת שמע "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח), חובה על כל בר-ישראל ללמוד תורה. חובה ללמד ולשנן דברי תורה לילדיך.

וכי איך צריך לשנן דברי תורה לילדים?

רק על ידי כך שדיברת בם! אם האבא בעצמו לומד תורה ומדבר בבית דברי תורה, זה הנושא בעל החשיבות הראשונה בשיחת הבית. הילד הרואה את זה, גדל עם זה ושומע את אביו מדבר אתו בדברי תורה, מדי יום אף שואל אותו מה למדתם היום ובוחן אותו בסוף כל שבוע, הילד הזה מתחנן וגדל עם ההבנה, שזה מה שחשוב בבית וכל היתר הוא צדדי, כך אפשר לקוות שהילד גם ילמד "ושננתם לבניך, ודברת בם".

ומה הגבול? כמה יש לשנן את הנלמד?

יש לשנן ולחוזר על מה שלמד עוד ועוד. עד שיבין, ולא רק עד שיבין, אלא עד שיזכור.

 איסור גמור לגרום לשכוח את לימודו, כפי המובא בפסוק "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה" (דברים יא,כב), אומר רש"י אזהרת שמירות הרבה, להיזהר בתלמודו שלא ישתכח.

אם הוא כבר מבין וזוכר, יש לשנן עוד ועוד עד שידע בעל פה. אם האדם יודע תלמודו בעל פה, הוא יודע פרק תהלים בעל פה, הוא יודע משניות בעל פה, הוא יודע גמרות בעל פה, אז יש לו מה ללמוד כאשר הוא נוסע בדרכים, או שהוא נעור בלילה, או נמצא במצב שאין לו ספר בהישג יד.

המדרגה הזו לא באה בין לילה, ואת זה יכולים להשיג רק על ידי יגיעה ועמל מתמיד של שנים, ובמיוחד בימי הבחרות.

כך גם מבואר בהלכות תלמוד תורה (ג,יג) אף על פי שחובה ללמוד תורה ביום ובלילה, אין האדם למוד רוב חכמתו אלא בלילה.

זה מה שהמשנה אומרת לנו!

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה", זאת אומרת בשעת לימודו ובשנות לימודיו הטובים, דהיינו בצעירותו כאשר הדעה עדיין צלולה והראש עדיין פתוח, לא הכין את עצמו לכך שיהיה לו מה ללמוד בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, לא די שאין לו חומר על מה להרהר כשהוא שוכב חס ושלום וייסורים מציקים לו ויכול היה למצוא לעצמו מזור והקלה בלימוד משנה בעל פה על מיתת חוליו, אלא שאז מתחייב בנפשו שהתרשל להתמיד ולאגור תורה וחכמה באותן השנים הטובות שלו (בשבע שנות השובע) שהזמן עמד לרשותו, כל האפשרויות היו בידו, אבא אמא דאגו לסיפוק צרכיו ומחסורו, והדעת רחבה לקלוט דברי תורה.

עוד כוונה אחרת, בלכתך בדרך:

בפרשה הראשונה של קריאת שמע הכתובה בפרשת ואתחנן כתוב: "ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז) –  הכל נאמר בלשון יחיד, ומזה צריך להבין שמדברים אל האב, אתה האב תשנן ותלמד לילדך דברי תורה בכל מצב ובכל דרך.

בפרשה השנייה הכתובה בפרשת עקב:

"ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך" וגו' (דברים יא,יט) בלשון רבים, אל מי הכוונה? למורים? למלמדים? אם כך היה צריך לכתוב "בשבתכם בבתיכם"? אלא הכוונה היא לאב, ואחר כך לילדים. התורה פונה לאב שילמד את ילדיו בכזו התמדה, בחשק והתלהבות ולשנן להם כך, שיהיה להם את הרצון ואת היכולת להמשיך ללמוד תורה בעצמם. כך אפשר להבין את סיבת הדבר שהתורה פותחת בלשון רבים ומסיימת בלשון יחיד…

בכל המצבים שאדם נתון בהם בטוב וחס ושלום ברע בצעירות ובזקנות, בעושר או בעוני, בבריאות או חס ושלום בחולי, אם מוקף בידידים או בודד, בהרחבת הדעת או בשפיפות, תורתו מגנה עליו ומשמרתו…

"הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה" ואין בו תורה להעסיק עצמו בעת זקנתו, "הרי זה מתחייב בנפשו" שלא שנן דברי תורה במידה מספקת בימי בחרותו, ועתה כזקן מסכן יושב בטל ומוצץ את המקטרת ומשתעמם.

(הלל היה אומר, דברי תורה בעל פה שנמסרו בשמו, עמו' 36-40).

 

---

הרב הלל אונסדורפר הי"ד, נולד בפרשבורג בשנת תרנ"ב (1892).  לאביו הרב מרדכי אריה דומ"ץ ושו"ב בעיר גוטא. אחיו של הרב הלל היה הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד מפרשבורג, הרב הלל היה מחשובי תלמידי אב"ד פרשבורג רבי עקיבא סופר, ה"דעת סופר" ותלמידם של הרב יוסף צבי דושינסקי כשהיה רבה של גאלאנטא ושל רבי אלכסנדר הכהן שטיינברג. לאחר שנשא לאשה את הרבנית רבקה בת רבי חיים צבי רוזנברג, הם התגוררו בפרשבורג. בשנת 1919 הוקמה אגודת ה"מזרחי" בפרשבורג, והרב הלל שהיה בין פעילי האגודה סייע להתארגנות מחדש של אגודות המזרחי בכמה מערי סלובקיה, יחד עם ידידיו הרב משה אשר אקשטיין הי"ד ורבי יוסף אהרן פרנקל הי"ד מחבר הספר "בית מדות". בכל האירועים הציבוריים ראו אותם ביחד, הולכים בדרך ומתפלפלים בתורה.

הרב הלל נודע כאיש אשכולות, חריף ובקי בתורה, העוסק בצרכי ציבור באמונה. בהמלצת רבו ה"דעת סופר" מונה הרב הלל בקיץ תר"פ לרב בקהילת לושוניץ שבסלובקיה, שם כיהן כאב"ד ור"מ. לאחר קבלת הרבנות הפסיק את פעילותו ב"מזרחי". למרות שהרב דושינסקי תמך במועמדותו של הרב אברהם יעקב קאפל זינגר לתפקיד זה, הוא לא נמנע במכתבו מלהפליג גם בשבחו של הרב הלל אונסדורפר, וכתב:

"תלמידי חביבי מהו' הלל אונסדורפר נ"י… לפני ימים ושנים למד אצלי, והי' לו שכל זך וצח והי' כלי מוכשר לתורה וטהרה ומאז עברו ימים ושנים וכמה פעמים עמד לפני וראיתי שעלה כמה מעלות בקודש, וגם נודע לי מתנהג הוא כראוי לת"ח ביראת השם, ורחוק הוא מהמחדשים.. ותלמידי הנ"ל כפי מה שהבטיח לי מחזיק בדרך המורשה… ראוי הוא לעמוד בראש עדה קדושה".

משנת תרפ"ז היה הרב הלל מעביר שיעורים לחברת "צעירי אמוני ישראל" לנוער, בשבתות ובימי החול. בשיעורים אלו למדו הנערים במשך כשעתיים חומש, רש"י וגמרא. הרב היה גם מוהל זריז, שוחט ובודק, בעל תפילה מצוין בעל קול טנור מרשים, בעל מנגן, נואם בחסד עליון, בעל קורא מעולה ובעל דקדוק חסר פשרות. הוא הרבה לכתוב על סוגיות הש"ס, חידושי בהלכה ובאגדה, דרשות על פרשת השבוע ועוד. הוא התכתב בקביעות עם רבני דורו ובהם הרב דוד וועסעלי דומ"צ בפרשבורג, הרב יצחק שטיינר מיעמערינג, הרב משה אשר אקשטיין רבה של קהילת סערעד, הרב יחיאל באום מגוטה, הרב ברוך לעבעל סגן מנהל ור"מ  ב"יסודי התורה" בפרשבורג, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק וייס בעל ה"חקל יצחק" מספינקא, האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש (איתו היה נפגש מידי שנה במקום המרפא סליאטש למרגלות הרי הטאטארה), ר' שמואל ויינגרטן לימים היה יושב ראש המועצה הדתית בירושלים, ועוד.

במשך לילות שלימים היה הרב הלל יושב בלשכתו שעל יד בית המדרש ומתקתק את מכתביו במכונת כתיבה, תוך שהוא שומר לעצמו לרוב העתקים ממכתביו. במשך שנים רבות נאגרו כתביו הרבים היו בתוך מזוודות עור וקרטונים שאוחסנו על גבי מדפים רבים בצמוד לבית מדרשו. בצוק העיתים נהרסו ואבדו כתבים אלו, וחבל על דאבדין. הרב הספיק להוציא לאור את הספר "מאורות אש" (תרפ"ז) מאת הרב שטיינברגר, והוסיף לו הקדמה משלו ובה מתולדות המחבר.

בתקופת השואה אגר הרב מזון מהשוק השחור לצורכי קהילתו, אף על הסכנה הרבה שבדבר. בכסלו תש"ג הוא חיזק את היהודים המפוחדים בצוק העיתים ואמר להם:

"מלאכת 'הוצאה' בשבת מורכבת משני חלקים, עקירה והנחה. אם לא בוצעה הנחה, אזי לא חייבים גם על העקירה. בימים אלו מלאים לבבות ישראל בצער רב על אודות ה'עקירה' מהבתים, העקירה מהמשפחות, העקירה מה'היים', העקירה מהקהילות, בתי הכנסת ובתי המדרש שב'שטעטלאך'. כל יחיד כל כך רווי בצרותיו וסאת יגוניו, עד כדי שבדרך הטבע איננו מסוגל לקלוט שה'עקירה' אינה אלא חצי פעולה – בדרך ל'הנחה' בארץ חמדה טובה ורחבה!".

הרב גורש עם קהילתו לאושוויץ ומשם הוא נשלח למחנה הריכוז גינסקריכן, שם נפטר בז' בטבת תש"ה. עד ראיה מסר לנכדתו כי היה עם הרב ברגעיו האחרונים ואף הביאו לקבר ישראל. רעייתו נפטרה במחנה הריכוז ברגן בלזן בכ"ד בניסן תש"ה.

לרב הלל נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות.

* בתם חנה (נולדה 1919) ובעלה הרב חיים אליהו פלברמן רבה של נאג'-אידה, נספו בשואה עם ילדיהם יצחק-צבי ולאה לאחר שהוגלו מגטו קאשוי.

* בנם צבי (האשי) (נולד 1920) היה תלמידו של הרב יצחק שטיינר בישיבה ביעמערינג. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל ללמוד בישיבתו של הרב דושינסקי בירושלים. הוא התגורר בתל אביב, ובמשך מספר חודשים נמנה עם רעייתו על מייסדי הישוב נווה צוף. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה בנם ר' הלל אונסדורפר (תשי"ב – י"ז בשבט תשנ"ג) חייל בנח"ל שלחם במוצב המזח. לאחר שבוע של לחימה עיקשת התקבלה נפל המוצב. התמונה של ר' הלל בעת ההליכתו אל השבי, כשהוא צועד בראש מורם עם ספר התורה בידו, היא אחת התמונות הייצוגיות של אותה מלחמה. לאחר שחרורו מהשבי אמר "הרגשתי שחיי שנתנו לי במתנה, לא ניתנו על מנת לפתח את עצמי למען עצמי, אלא לפתח את עצמי למען הכלל. צריך לחנך את כל עם ישראל למצב של יותר קשר לארץ, יותר קשר למקורות והדברים האלה הולכים ביחד". הוא התנדב לסייע בהקמת הישוב קשת ברמת הגולן, למד תורה מספר שנים ומונה לרב הראשון של הקיבוץ בית רימון שבגליל ולדיין בדיני ממונות. לאחר שנהרג בתאונת דרכים נבנה בית הכנסת החדש בקיבוץ על שמו ונכתב עליו הספר "הלל ממוצב המזח" מאת מנחם מיכלסון. 

* בתם יהודית (נולדה 1921), אשת הרה"ח מאיר משה שפיצר, ובזיווג שני אשת הרב משה ניישלאס אב"ד שיכון סקווירא. נפטרה בשיבה טובה בניו יורק בשנת תשס"א.

* בנם הבחור אלכסנדר שמואל (נולד 1922), בחור חריף, כשרוני ומתמיד שלמד בישיבות שוראן ונייטרא, הוגלה למחנות עבודה באוקראינה ונפטר על סף השחרור.

* בתם שולמית (נולדה 1924), גורשה ונרצחה באושוויץ.

* בנם טוביה אונסדורפר (נולד 1925) למד בישיבה בקולטה. הוא שרד את השואה ועלה לארץ ישראל. בשנת 1942 כשגברו רדיפות יהודי סלובקיה, השתתף טוביה בארגון הבריחה היהודית אל מעבר לגבול. בשנת 1944 הוא נאסר וגורש למחנה ריכוז בהונגריה, אך ברח משם לבודפשט והסתתר תחת חסות הקונסוליה השוויצרית. כאשר הגיסטאפו הצליחו לעלות על עקבותיו ולתפוס אותו, הוא גורש למחנה ברגן-בלזן. לקראת סיום המלחמה תכננו הנאצים להטביע אותו  יחד עם אסירים נוספים מהמחנה, בנהר אלבה, אך הוא וחבריו שוחררו בטרם עלה בידי הנאצים לרצוח אותם. בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. בדרכו לארץ מצא טוביה ילד יהודי יתום בצרפת, טוביה לקח את הילד תחת חסותו, והביא אותו לארץ בתרמיל המסע שלו. הוא גר בחדרה, שם עבד כמדריך וכפועל במאפיות בשעות הלילה. מיום עלייתו לארץ הצטרף לארגון ההגנה ולקח בו חלק פעיל. מיד עם פרוץ המאורעות בשנת תש"ח התגייס לגדוד הראשון, גדוד 'העמק', בחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ושירת בעמק יזרעאל ובגליל העליון. ביום י"א בתמוז תש"ח (18.07.1948) נפל בשילטא אל בורג' בעת נסיגת היחידה שלו מהקרב בלטרון. לפני שיצא לקרב זה בא טוביה להיפרד ממשפחתו, ואמר להם: "אפשר ויפלו רבים, אך כדאי הדבר, ובלבד שירושלים תהיה שלנו". ביום א' באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

* בנם אהרן (ארי) (נולד 1926) למד ב"יסודי התורה" בפרשבורג, שרד את השואה, וחיבר את הספר "בית הלל" לזכר אביו. בספר מביא המחבר תיאור של קורותיו בשואה, וכן לקט של דברי תורה ששמע בשם אביו, משרידי מכריו ותלמידיו. בראש ספרו כותב אהרן כי מה שנתן לו כוח להחזיק מעמד ולשוב ולברוח בתקופת השואה, היה רצונו לשרוד ולהודיע לעולם כי בית הוריו בלושונץ היה "בית של תורה, חסד, הכנסת אורחים, אהבת ה' ואהבת כל ברואיו, בית של אהבת ישראל. בית שבו ה'שולחן ערוך' לא היה ספר מאובק על השידה, כי אם מצפן לאורחות חיים. בטוב וח"ו ברע, בחול וביו"ט השולחן ערוך היווה ציר מרכזי סביבו סבב הבית. כזה היה ביתו של הענק ר' הלל אונסדורפר זצ"ל זי"ע והרבנית האצילה שלו אמנו הצדקת, מרת רבקה בת נדיבים".

* בתם מרים תמר (מירי) (נולדה 1928) שרדה את השואה ונישאה בשנת תשי"ד (1953) לרה"ח ר' ישראל צבי הכהן פרנצויז, ששרד אף הוא את השואה. הם התגוררו בתל אביב, בטבריה ובירושלים.

מספר הצפיות במאמר: 374

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גורר מצוה וכו'.

איתא במדרש (ויקרא רבה כח,ו) רבי יוחנן אמר לעולם אל תהיה מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב "ונתתי לך ולזרעך אחריך", על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה מצות העומר.

וקשה לכאורה איך גורם מצות העומר לירש את הארץ, ועוד האיך מרומז זה כאן הלא לא מצינו שהעומר נקרא "ברית" אלא תורה ומילה מצינו שנקרא "ברית". עוד איתא במדרש (שם א), "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" וכו', בכל עמלו אינו מועיל אבל בעמלה של תורה מועיל. אמר רבי יודן "תחת השמש" אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו. עיין שם. וצריך להבין מהו השייכות של זה למצות העומר.

אבל העניין אפשר לומר דידוע מספרים הקדושים שבפסח מקריבים עומר מאכל שעורים מאכל בהמה, ובשבועות מביאין מאכל חיטים מאכל אדם, והוא על פי הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה" וגו', והיינו כשעשה האדם חשבון הנפש בפסח כמה חייב לה' יתברך שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו כל כך חסדים טובים ומתעורר לתקן הליכותיו ולעשות תשובה, עדיין המצות והתורה שלומד אינם בשלימות כל כך כיוון שאינו מקיימם כראוי לאדם יציר כפיו של הקב"ה שעשה ועושה ויעשה עמנו כל כך חסדים טובים, על כן מה שמקריבין לה' יתברך הם רק דומין כשעורים מאכל בהמה, ואחר כך מתחיל לספור ספירת העומר לזכך ולטהר ולישר מעשיו עד שבא זמן קבלת התורה שאז כבר מעשיו מתוקנים מקריבין חיטים מאכל אדם.

ועוד אפשר לומר טעם אחר דהנה בעת שעושה תשובה לא די לו אם יתחיל מכאן ולהבא לקיים המצוות וילמוד תורתו הקדושה אלא צריך להתחיל לזכך החומריות והבהמיות והמגושמקייט שיש לו, ולפרוש קצת אף מדברים המותרים בבחינת קדש עצמך במותר לך, ואז בהכנה זו יהיה מוכשר לקבל התורה הקדושה בהתרוממות הנפש. וזה בעיקר על ידי שמקדים להקריב במסירת נפש ענייניו המגושמים והבהמיות שנאחזין בו. והיינו ענין הקרבת העומר שעורים מאכל בהמה, שמקריב בחינת החומריות והבהמיות שלו להקב"ה ומקדש את עצמו  להתורה הקדושה הנקרא "ברית", שבלא זה אי אפשר. וכן היה באברהם אבינו שזכה לארץ ישראל בזכות "את בריתי תשמור" היינו התורה הקדושה, ואיך הגיע לזכות לזה הוא דווקא על ידי הקרבת בחינת העומר, שהפריש את עצמו מחומריות ובהמיות שלו. ואם תאמר איך אפשר להאדם להתחזק לבוא למדה זו לקדש את עצמו במותר לו ולפרוש ממותרות, הוא על ידי שיתבונן מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אלא עיקר היתרון הוא במה שהוא למעלה מן השמש, עמלה של תורה, שירגיש התרוממות הנפש על ידי דביקותו בתורה לה' יתברך והבן.

וזה הוי רץ למצוה קלה, והיינו בחינת הקרבת העומר שנקרא "מצוה קלה", שכן אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך כנ"ל, שעל ידי שיזכה להיות בורח מן העבירה דהיינו תאוות הבהמיות והמגושמקייט יברח גם מעבירות חמורות, ועל ידי זה יזכה לקבל ולקיים התורה והמצוות באופן מאוד נעלה כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ושכר מצוה מצוה. והבן.

(קול יעקב, פרשת עקב)

רמזי מילה שבשמירתו מסייעו לסור מרע ועשה טוב

הנה אמרו חז"ל (בשבת דף ק"ל) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב "שש אנכי על אמרתך". עד כאן לשונו. וכתבו על זה בתוספות שם וזה לשונם, וכן אמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דהיינו ביום השמיני דמילה, כמנין ה"ג מל. עד כאן לשונו. וצריך בירור למה נרמז מצות מילה בשמיני באופן זה, הגם כי ה"ג בגימטרייה ח' אבל למה נחלק לשתי אותיות אלו ובאופן זה דייקא, דהיינו ה"ג, הלא דבר הוא.

ואמרתי בזה כעת בדרך מוסר ורמז, והוא על פי מה שהביא בילקוט ראובני (פרשת תזריע) וזה לשונו, "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה סוד "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", "מלח" מל ח'. עד כאן לשונו. ונראה לי הדל לרמז בזה דהנה כתב רבינו בחיי (פרשת ויקרא) כי המלח יש בו כח המים כי בא מן המים ונמס במים, וגם כח האש כאמרו חז"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי עיין שם, ונרמז בזה ב' בחינות, בחינת חסדים בחינת מים, ובחינת הדין והגבורה בחינת אש. עיין שם.

ונראה לי לרמז זה בתיבת "מלח" כי "מלח" במילוי כזה מ"ם למ"ד חי"ת האותיות שניות הן "מים" בחינת החסד והרחמים, והסופי תיבות הוא "מדת" בחינת הדין והגבורה שנותן קצבה ומדה לכל דבר כידוע כל זה מספרים הקדושים. ונרמז עוד בענין המלח, דיש לו שני פעולות. האחד שמתקן המאכל שיהיה טוב לאכול כידוע מאמר חז"ל ביצה כל קדירה צריכה מלח ודו"ק. ותכלית השנייה שמשמר המאכל שלא יתקלקל. והנה ב' בחינות אלו נצרך לכל אדם שרוצה לבוא אל שער המלך להיות דבוק במלכו של עולם בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה תכלית בריאתו בעולם הזה דהיינו ראשית שצריך האדם שמירה יתירה עד מאד שלא יקלקל חס ושלום חלק נשמתו חלק אלקי ממעל שבא אל האדם בטהרה, כמו שאנו אומרים "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא", וצריך האדם לשמור אותה כל ימי חייו שלא ילכלך אותה בלכלוכי עונות ולא יפסיד מה שקיבל, הגם שהוא עבודה גדולה. ובאמת לא די לאדם בזה שלא יקלקל, כי תכלית ביאתו היא שיתקן נשמתו ויגביה אותה למעלה למעלה על ידי תורה ומצות בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. כמו שהביא באגרא דפרקא אות כט שאמר הבעל שם טוב ז"ל על הרב הקדוש רבי יצחק מדראביטש ז"ל שנתן לו הקב"ה נשמה קטנה עד מאוד והוא הגביה את נשמתו למעלת נשמת רשב"י. עיין שם.

ואם יחשוב האדם הלא הוא קרוץ מחומר ואיך אפשר שיזכה לכל זה מאחר שמיד בבואו לעולם הזה מסובב מיד בתאוות ותענוגי עולם הזה שעל ידם מתגבר היצר הרע עד מאוד, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביא את האדם לידי עבירות שונות ומשונות, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך וכו'. אבל האמת הוא כי הבורא יתברך שמו אשר בראנו לכבודו הוא ידע את יצרנו וזכור כי עפר אנחנו, ועל כן בשביל זה עצמו ציווה אותנו להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, דהיינו שנתן לנו מצות מילה, ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומזה נעשה הכנה וכח ההתגברות לכללות ב' הבחינות הנ"ל. ראשית שמירה שלא יקלקל מה שניתן לו ולא עוד אלא שיזכה גם לתקנו ולגדלו ולחנכו ולחכמו מיום השמיני והלאה ירצה דמו ויהי ה' אלקיו עמו. על כן מל ח' הם תיבת "מלח", שיש בו ב' כוחות הנ"ל שלא יתקלקל ועוד שייתן טעם טוב בדבר ודו"ק היטב.

אפשר לרמז בזה כי מל ח', ח' פעמים "מל" בגימטריה "תקון" עם האותיות, והבן. ואיך בקיום מצות מילה נעשה הכנה לב' בחינות הנ"ל שלא להפסיד מה שישי לו וגם לתקנו בכל מה דאפשר, אפשר לומר דהנה בחינה האחת שלא יקלקל מובן על פי מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה להחליש כח התאוה, וידוע לנו כבר כי כל התאוות נכללות בתאוה הלזו וכשנחלש כח התאווה הזה נחלשו עמו כל התאוות שבעולם ויש בזה להאריך בדברי מוסר. ודוק. ובחנה השנייה שעוד יתקן ויעלה הוא על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק "התהלך לפני והיה תמים" הנאמר במילה, כי על ידי מצות מילה נעשה תמים (נדרים ע"א:). ויש להסביר הענין כיוון שמצווה זו לא מש מאתנו לעולם ממילא הוא תמיד מלובש במצות אות ברית קודש, וכבר אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה, וזוכה על ידי זה לתיקון נפשו האמיתי. ודו"ק.

ראיתי להעיר עוד בתיבת "מלח" – מל חי', דהנה אותה ה' מרמז על הקדושה, ואות ח' על הטומאה, כמבואר בשל"ה הקדוש שחמץ ומצה מרמזין על הרע והטוב, והחילוק שביניהם הוא רק באות ח' וה'. על כן כל עבודותינו לבטל בחינת הח' מאתנו ולעשות ממנו בחינת ה'. וזה בחינת מל ח', דהיינו למול בחינת הרע מלבינו להיות תמיד רק קשור ודבוק להקדושה. והני נחזי אנן החילוק שבין הה' לח' בחשבון הוא מנין שלשה, לרמז שאם האדם פוגם בעין ולב ועל ידי כך במעשה, כמו שאמרו חז"ל עין רואה ולב חומד וכל המעשה גומרין, עיין רש"י סוף פרשת שלח. על ידי שלשה דברים הנ"ל מתהפך נפשו הטהורה מבחינת ה' לבחינת ח'. ומי שזהיר ומשמר עצמו שלא יבוא לידי חטא בשלשה דברים הנ"ל והוא על ידי שמקיים דברי חז"ל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אז מל ח' ונתבטל אות ח' מתיבת "מלח" ונעשה מח' אות ה' שהם אותיות "מלה". ודו"ק.

ונפרש כעת משנה זה בהשלשה דברים שמבטלין כח היצר הרע, דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', דהנה אמרו חז"ל בסוטה אמר ריש לקיש אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דהנה אי אפשר לו לאדם לבוא לידי עבירה כל זמן שהוא בדעתו השלימה, כי אז כששוקל בדעת השלימה הנאה העבירה, שכר העבירה כנגד הפסידה בעונש מרובה בעולם הזה ולעולם הבא בוודאי לא יעשה העבירה. נמצא דעיקר השמירה לאדם בכל דרכיו ובכל מעשיו הוא להיות מתבונן תחילה מה שהוא רוצה לעשות שיהיה אז בדעתו השלימה. נמצא בחינת "דע" הוא היסוד שהכל תלוי בו, ועל זה אמר שלמה המלה עליו השלום "דע את אלקי אביך" וכו'. וזה גם כן הבחינה של "בכל דרכיך דעהו" ןדן"ק. והוא בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" שעל ידי זה יקיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", דעל ידי שויתי ה' על ידי זה חיים כלכם, דלא יבוא לידי עבירה הנקרא "מיתה" ודוק.

והנה לזכות לזה שיהיה נשמתו זך ומזוכך תלוי הרבה במחשבת האב והאם בעת יצירתו, כמבואר זה בספרים הקדושים ובראשם בזוהר הקדוש, על כן מזהיר לנו התנא "דע מאין באת", דהיינו בעת יצירתו של אדם צריך ליזהר שלא יהיה כפרד אין הבן, כמו שהאריכו על פסוק זה בזוהר הקדוש, אלא צריך להיות אז בבחינת "דע", לעשות מעשיהו בהשכל ודעת, ובבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". ואפילו אם כבר זכה לנשמה יקרה וטהורה ע"י שאבותיו קיימו בחינת "דע" ביצירתו, צריך האדם להוסיף דעת על זה כל ימי חיותו על האדמה עד שובו לעפרו להיות תמיד בבחינת "דע" ובחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" בכל ענין וענין שיבוא לידו, ויבין וישכיל בדעתו אם יעשה הדבר או יפרוש ממנו. וזה גם "דע… ולאן אתה הולך" בכל המאורעות כל ימי חייו, וזה תכלית כל האדם.

אבל יש עוד יסוד שהתנא מזהיר שיהיה האדם בזה בבחינת "דע" והוא מה שידוע לנו מתחבולות היצר הרע שלפעמים האדם שנברא מן האדמה שוכח כל זה והולך אחר יצרו כשור לטבח, וידע האדם כי אוי לו ואוי לנפשו שמחליף עולם נצחי, עולם הבא, בשביל עולם עובר, העולם הזה. ותענוג תמידי מחליף בתענוג לפי שעה, ומביאו זה אחר כך לידי יאוש חס ושלום. על כן צריך האדם לידע גם כן כי עדיין יש תקווה לו ואם ישוב הקב"ה מקבלו, כי הוא אב רחמן שידו פשוטה לקבל שבים. והענין הזה הוא חיוב גדול לידע, דדרך היצר הרע הוא לעכב את האדם מתשובה בטענה שמרד כל כך באדונו ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, אין לו עוד תקנה לשוב, כי הגיהנם יכלה ועוונותיו לא יכלו. וכדומה מטענת היצר הרע.

על כן בעת שנותן לבו לשוב אליו יתברך שמו צריך גם כן להאמין כי "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו ה' מדת הרחמים שהוא מקבל תשובת עמו ישראל ברחמים. וזה "דע" גם כן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו. ועל ידי שיהיה לו לזכרון בין עיניו "שויתי ה' לנגדי תמיד", זה שלשה רגלים בבחינת "דע", ינצל מכל העבירות. ובזה נכלל בין בחינת סור מרע, ובין בחינת ועשה טוב, על כן שלשה פעמים "דע" בגימטרייה "רכב", על כן הצדיקים נקראין "רכב". וזה כוחו של "מלח" שגימטרייה ג' הוויות הנ"ל ששומר את האדם שלא יתקלקל, וגם שיתקן נשמתו להיות טוב ושיבטל בחינת הח' בחינת הרע להביאו אל הקדושה לבחינת אות ה', נמצא זוכה לתקן בחינת הח' ולהעלותו להחינת אות ה' המרמז על הקדושה. וזה סוד שנעשה אז מאות ח' ג"ה בגימטרייה ח', ונעשה מרע טוב גמור. ומקור והכנה לכל זה נעשה על ידי קיום מצות מילה שניתנה לח' בבחינת מל ח', על כן נרמז מצות מילה שהוא ביום הח' על ידי ב' אותיות הנ"ל ה"ג ביום ה'ג'-מל את יצחק. והבן.

---

הרב חיים יעקב ברזניץ, נולד בסביבות שנת תר"ע (1910) לאביו רבי יצחק אב"ד סענץ. [השם "חיים" נוסף לו לאחר שחלה]. בילדותו התייתם מאביו. היה תלמידו של הרב אברהם איינהארן מסערדאהעלי, ובהמשך היה תלמיד הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, שהעיד עליו "כי הוא תלמיד חכם מופלג ויראתו מאוד נעלה, ומתנהג גם כעת בדרכי חסידות והוא בעל מעלות ומדות נכבדות חזון יקר בזמנינו ומצא חן בעיני כל מכיריו ולומד עם בעלי הבתים דקהילת קודש סענץ יע"א ומאוד מפליגים בשבחו… והוא אחד ומיוחד בתלמידי החביבים". בנוסף להיותו למדן ובקי בהרבה ממקצועות התורה, בנגלה ובנסתר, נודע במידותיו התרומיות, ביראתו ובדבקותו בה'. הוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, דיבר בנחת, בסבלנות, בכנות ובהבנה. תפילותיו היו בהשתפכות הנפש ובדמעות. הוא היה קם לתיקון חצות, אותה אמר בבכי ואנחה, והמשיך ללמוד בהתמדה עד לבוקר.

בהדרכת רבו נשלח הרב חיים יעקב לחצרו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא, בעל "מנחת אלעזר", ממונקאטש ולמד ממנו את דרכי החסידות ואת דרך חידושיו.

בשנת תרצ"ג נשא לאשה את מרת בריינדל בת הרב שלמה ברוך פראגר הי"ד אב"ד פטרוביסלה. בנו של הרב הגאון ר' יעקב סג"ל פראגר, אב"ד אדה, בעל שו"ת "שאילת יעקב", חתן "מהר"ם שיק" ותלמיד ה"כתב סופר". לכבודה של הכלה, לכבוד התורה – כלת משה ולכבוד השכינה הקדושה – הכלה העליונה, חיבר אז הרב חיים יעקב את החיבור "קישוטי כלה" על מסכת כלה.

בנוסף לכך, חיבר את ספר "קול יעקב" על פרקי אבות ואת "כוכב מיעקב" חידושים בחסידות על דרך החיד"א (ברוקלין, תשס"א), את הספר "מימי הדעת" על הלכות נדה ומקוואות, "פרי יעקב" על הלכות טריפות, "תולעת יעקב" על הלכות תולעים, "טל חיים" על מלאכות שבת ואמירה לגוי, "פרחי חיים" על סוגיות הש"ס, "אמת ליעקב" על התורה, "בית יעקב" על שבתות ומועדים, "ליעקב אמת" על תהלים, דרשות "חיים וברכה", "חרדת חיים" שו"ת מימי השואה, "מגיד דבריו ליעקב "על תרי"ג מצות, "מגורי יעקב" רמזים ופרפראות ו"סמוכים לעד" על סמיכות סוף התורה לתחילתה. חידושים מתורתו הובאו גם בקונטרס "ילקוט הבשם על עניני נישואין" (ברוקלין, תשס"ג). רוב חיבוריו אבדו בשואה, ורק מעטים מכתביו שרדו בדרך נס על ידי גיסו, הרבי יונה וויטריאל.

לאחר נישואיו המשיך בלימוד התורה בפטרוביסלה, ונהג לחלק בסתר כסף לנזקקים בנדיבות. הוא מונה לדיין בעיר, ולימד בציבור פרקי אבות, בשילוב דברי מוסר ותוכחה, ודברי חיזוק לתשובה ולאהבת ה', לאמונה ולביטחון.

בשנת תש"ד עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, קרא הרב לציבור להתחזק ולבטוח בה', תוך שהוא מעורר את הרבים לתשובה ולתיקון המעשים. כשנלקח לעבודות כפייה בשבת – עשה את מלאכתו בשינוי. לאחר הפסח גורש עם משפחתו לגיטו בעיר סעגעדין, שם ילדה אשתו הרבנית בריינדל זמן קצר לפני שהחלו משלוחים מהגטו לאושוויץ. ברית המילה של התינוק, יוסף משה, נערך במסירות נפש במסתור במקווה. היולדת ובנה התינוק לאשפוז לבית חולים, בעוד שהרב, בנו יצחק ובנותיו בילא ורחל, גורשו לאושוויץ. עם הגיעם למחנה נערכה סלקציה, בה נשלחו שלשת הילדים לשמאל, להשמדה, והרב עמד להישלח לימין. על פי עדות של מי שנכח שם, הרב ביקש שלא להיפרד מילדיו בטענה שהוא דואג לחינוכם, ונשלח יחד איתם להשמדה, בי"א בסיון תש"ד. הי"ד.

כעבור זמן קצר נדרשה גם הרבנית להיכנס עם בנה התינוק לרכבת המסע שנסעה לאושוויץ. הקרונות האחוריים יועדו לצעירים המוכשרים לעבודה, בעוד הזקנים, הנשים והילדים הוכנסו לקרונות הקדמיים. ברגע האחרון שלח אותה אחד הממונים, עם בנה בידה, לקרון האחורי. באמצע המסע הופרדו קרונות הרכבת: רוב הקרונות הגיעו לאושוויץ והקרונות האחרונים הגיעו לווינה. הרבנית הצליחה להחזיק מעמד במחנה העבודה, על אף עבודת הפרך והתנאים הנוראיים, ועל אף שחלתה במחלה אנושה. בסוף פסח תש"ה עברה דרכם רכבת שנסעה לשוויץ, והרבנית הצליחה לעלות על הרכבת עם בנה. לאחר המלחמה נסעה לארה"ב, ובשנת תש"ז נישאה לרבי מסטראפקוב, רבי מנחם מנדל הלברשטאם. לאחר פטירתו נישאה לרבי לוי יצחק גרינוואלד אב"ד קהילת צעהלים. בנה, שגדל בתורה ויראה, הוא הרב יוסף משה גרינוואלד אב"ד קהילת  ערוגת הבשם צעהלים.

 

מספר הצפיות במאמר: 102

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

---

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

 

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

 

מספר הצפיות במאמר: 135

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? וכו'.

הנה ידוע הדקדוקים כאן לרוב בני אדם, למה הכפיל עקביא את השאלות שתי פעמים? והנראה לעניות דעתי בביאור דברי עקביא בן מהללאל, דהנה כאשר יסתכל אדם בהשאלות העולמיות שמעמיד התנא יכולים הם לפעמים להביא לידי תוצאות הפוכות מזה ח"ו. מהשאלה הראשונה אפשר אדם לבא לידי החלטה כוזבת שגם צדקתו ורשעתו של אדם באה בהכרח בירושה מלידה ומותר אדם מן הבהמה אין, כשן שאין חילוק בלידתו כך אין חילוק בהווייתו. וכן בהשאלה השנייה של לאן אתה הולך? אפשר לו לאדם לשדיא רישא בתר גופא ולהתחבר לאותן האומרים היום נחיה ומחר נמות. ומהשאלה השלישית של "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?" אם נרשה לו להסתכל בשאלה זו, אפשר לבא ח"ו מקוצר ההשגה לידי תוצאות כוזבות בבחירתו של האדם דאם הכהיכול יודע שהאדם יחטא ממילא מחייבת זאת הידיעה פעולתו שלאדם ולאו בר עונשין הוא. ואם לא, נמצא ח"ו חוסר ידיעה להמביט עד סוף כל הדורות, וזה אי אפשר. לכן מחלק עקביא השאלות בשני אופנים. ראשונה שאלות בלא תשובות, ואחר כך עם התשובות. הנה מצינו בחז"ל שכינו לאות וראיה לדבר בשם יד: "ידים מוכיחות" ו"ידים שאינן מוכיחות", לכן עקביא בן המהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא "לידי" העבירה אם תסתכל ותתבונן השכלה עיונית לא תבא לידי עבירה. רצוני, הידיים המביאות אותך למחשבות זרות וכוזבות ע"י השאלות השטחיות, אבל הן באמת אינן מוכיחות כלל. אין לך אלא לעמוד ולחזור השאלות עם התשובות כאחד ואז רק אז תבין ותפתור את החידה העולמית "מאין באת?". על כרחך אתה תענה מטיפה סרוחה, וזאת מראה בעליל כי האדם הוא בעל בחירה חפשית והוא פושט צורה ולובש צורה, לא בדרך אוטומטי, רק ע"י בחירתו הנפשית שניתן לו במתנה נחליאל, (כי עצם הזרע שממנו נוצר האדם משתנה ומתחלף אשר לא כן אצל שאר בעלי חיים). נראה כי האדם הוא לא יציר מוצק בטבעו כשאר בעלי חיים הטבעיים החיים חיים אנסטינקטים בלבד, אלא במעלליו יתנכר איש וטיפה זו מה תהא עליה צדיק או רשע, לא הוטבע בתחילת יצירתה והרכבתה. וכיוון שכן, הרי הותרה לך גם השאלה של "לאן אתה הולך", דכיוון דבאת ע"י טיפה סרוחה המשתנית ומתחלפת ממילא הגוף ישוב לשרשו הארצי, למקום עפר רמה ותולעה, והרוח תשוב אל הא-להים, אל שרשו העליון האצילי. וכאשר באת לידי הכרה זו שהאדם הוא בעל בחירה, על כרחך אתה בא לידי ההכרה שאתה עתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ומי שיכול להפריד בין הדבקים, בין חיי הבהמיי של אדם לחיי הרוח שלו, שהאחד לא יפריע את השני, הוא יכול לברוא בריאה כזו שידיעתו כביכול לא תגרור ותחייב מעשה האדם בהחלט, כמו שידיעתו של אדם אם אחד רץ בחוץ והשני רואה אותו בשעת מעשה ובתחילתו, אינו גורמת לו ידיעתו זאת למעשה הריצה, כן ברא הקב"ה חומר היולי כעין בחירה, שידיעתו כביכול לא תצור לו צורה מוחלטת.

רבי אליעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך.

נראה לעניות דעתי כי כוונת רבי אליעזר איש ברתותא נמשך על עניין חלה וצדקה הדומה לה, כי רבי אליעזר אומר "בעוון חלה מארה במכונס", לכן הוא אומר "תן לו משלו", והוא "ראשית עריסתך תתן לכהן"שהוא שלוחא דרחמנא, "שאתה ושלך שלו", כמאמר יחזקאל "ראשית עריסותכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך". ובשביל זה היא נקראת "ראשית", בשביל ששיריה ניכרים. על ידי הראשית שיריה ניכרים אצל בעל הבית. "גמרו שלא ליטול את החלה, רעב של כליה בא לעולם", שאין השיריים ניכרים אלא בשביל ה"ראשית" שניתן להכהן שפותח ראשון ומברך ראשון. "וכן בדוד הוא אומר כי מידך הכל ומידך נתנו לך". "ממך הכל" – כי לד' הארץ ומלואה, "ומידך נתנו לך" – והארץ נתן לבני אדם. לכן "תן לו משלו", שאין לשני אלא מה ששייר ראשון לראשונים.

רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואמר "מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה", מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ורוצה אני לדרוש בזה סמוכין, לפי שמסיים למעלה, "וכן בדוד הוא אומר", לכן סידר תיכף מאמרו של רבי יעקב, משום דמצינו דמיתתו של דוד המלך עליו השלום לא באה רק על ידי אותה סיבה דהמלאך המוות לא היה יכול לקחת את נפשו, הגם שהגיע קצו, עד שנדמה לו לקוצץ האילנות בתוך הגן והפסיק מתלמודו ואתרע דרגא ומית. והמסדר מילי דאבות רצה להראות לנו בזה כמה גדולים דברי חז"ל, שכל דבריהם אפילו המלה הפשוטה, בנויים על אמת ומציאות הסתורי, דבאמת גם אותו הרגש האצילי שמתמלא האדם בהסתכלותו במעשה הבריאה והדר הטבע אשר נעים זמירות ישראל שר אותה השירה האלקית ושירה העולמית, יכול לגרום ח"ו להתחייבות הנפש ממש, ורק תלמוד תורה כנגד כולם. והפך בה והפך בה דכולה בה, בה תמצא הכל השירה והאסתתיות כאחד בהתורה כבטבע בעצמה משתקפת הפואזיה היותר גדולה בעולם, תורת ד' תמימה ומשיבת נפש. בשביל שהיא תמימה היא זנה ומפרנסת לכל רגשי העדינות היופי והאצילות שבנפש האדם. היא כונסת ואוגרת כל הרגשים היותר דקים וטהורים וטווה ושוזרת אותם להנקודה היותר עליונה ומשיבה להנפש שבאדם.

(אהל ברוך, מאת הרב יהונתן אייבשיץ הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 134

על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים וכו' (מסכת אבות, פרק א). גמ"ח שמעתי לפרש בדרך צחות עפ"י המורגל בפי הבריות, לפרש הכתוב "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד וגו'" (בתהלים קיב,ג) דהנה דרך העולם שאם יזכה אדם שהשעה מצלחת לו וזוכה לעשירות, אז הוא מתחיל לנהוג ביתו כאחד העשירים, להלוך בגדולות ונפלאות, אבל מעט הוא במציאות שעל ידי עשרו ירבה בצדקה ובגמילות חסדים, כי באלו הדברים הוא נשאר עומד על מעמדו הראשון. וזהו "הון ועושר בביתו", אבל ""צדקתו", דהיינו מעשה הצדקה וגמילת חסדים, "עומדת לעד", בזה הוא נשאר עומד על מעמדו הראשון.

ודבר זה נרמזה במשנה, ש"על ג' דברים העולם עומד", כלומר שבאלו דברים האדם נשאר עומד על מעמדו הראשון, ואפילו כשהוא נעשה עשיר, עם כל זה הוא במעמדו הראשון כמו היה קודם עשרו. ואלו הן "תורה ועבודה וגמילות חסדים", כי באלו הדברים דרך העולם להישאר בבחינת "עומד" ולא הולך. והוספתי על זה בדרך הלצה, שעל זה רמז הכתוב הנ"ל באיש שנעשה עשיר ואינו מרבה בשלשה דברים שהם עמודי העולם, ובמה הוא ניכר עשרו נגד שאר בני אדם, ע"י שהוא מרבה בבגדים ותכשיטין לאשתו. וזהו "הון ועושר בביתו", זו אשתו, כי רק בזאת ניכר עשרו, וק"ל.

עוד אפשר לומר על פי הלצה, שהנה ישנם בני אדם אשר הם מוכנים ומזומנים לדבר מצווה אשר אין בה חסרון כיס  ודרך מצוותך ארוצה. אבל באם בעת הלוכו לבית המדרש להתפלל דומה לו שבתוך זמן הזה שהוא מבלה בבית המדרש יוכל הקונה שלו לדפוק על פתחי חניות אחרים אשר על ידי זה יוכל להפסיד ממון, וכן לתן צדקה מכספו, אז הוא יוותר על כל המצווה כולה וישאר עומד בחנות מבלי שיזוז משם זיז כל שהוא, וישליך את המצווה אחר גויו וישאר על מעמדו. ואצל שיש כזה בכל דבר מהנה אם אומרין לו שייטיב מעשיו, אבל בתורה ועבודה וגמילות חסדים, העולם "עומד" על מעמדו ואינו זז ממקומו. והבן.

עוד יש לומר בסייעתא דשמיא, דהנה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי" (ב"מ פ"ה) ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה(בתענית כז:) "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכו', תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקורין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם וכו'". וזהו ע"י שתפלה במקום קרבן, וגם צדקה וגמילות חסדים הוא דבר גדול, וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה.

והנה בעוונותינו הרבים גולה אחר גולה גלתה יהודה בעוון ביטול תורה, עבודה וגמילות חסדים. ואם היו אדוקין בשלשה עמודי עולם הנ"ל אז היו יושבים בטח בארצינו הקדושה כהבטחת תורה הקדושה "אם בחוקותי תלכו וגו' וישבתם לבטח", וזה כוונת המשנה ש"על שלשה דברים העולם עומד" בטח איש תחת גפנו ותאנתו, "על התורה ועל העבודה ועל דמילות חסדים", שאם מחזיקים  בשלשה עמודי העולם הנ"ל, אז ישארו על מעמדם ומקומם ולא יצטרכו לילך בגולה. וק"ל.

ולחיבת קודש רשמתי כאן דבר נכון ששמעתי מהרב המאור הגדול מורנו ורבנו הרב ישראל וועלץ נ"י רב דק"ק טיניע יצ"ו קרוב לשלשים שנה, שדקדק דקדוק עצום, על הא דנקיט התנא "על התורה על העבודה" בה"א הידועה, ואצל עמוד השלישי, דהיינו "ועל גמילות חסדים נקיט בלא ה"א, אשר לכאורה היה צריך לכתוב שלשתם בלא ה"א, או את "גמילות חסדים" "ועל הגמילות חסדים" או "ועל גמילות החסדים". ואמר דבר נכון, שחילוק גדול יש בין השנים הראשונים, תורה ועבודה, לבין השלישי, גמילות חסדים. ששנים הראשונים, תורה ועבודה, צריך האדם לקיים בלתי לה' לבדו לשם שמים, שאף על פי שאמרו חז"ל שרשאי לעסוק בתורה אפילו שלא לשמה, אבל זהו דווקא באופן זה שמתוך שלא לשמה יבוא אחר כך לשמה. וכן בתפלה כשהאדם בסתר המדרגה, אז הוא אינו מתפלל כדבעי, אבל העיקר הוא שיגיע למדרגה של לשמה. אבל אצל צדקה מצינו שאמר הנביא "ובחנוני נא בזאת וגו'", ומותר לקיים אפילו שלא לשמה. ומיושב שפיר שאל תורה ועבודה נקט הוא ה"א בתחילתה, "התורה", "העבודה", שאות ה' רמז לשמו הגדול יתברך. אבל אצל גמילות חסדים, נקט בלא ה"א, אשר מורה לדבר זה ששני דברים הראשונים צריכים להיות בלתי לה' לבדו. מה שאין כן השלישי אפילו אם הוא מקיימו שלא לשמה, מכל מקום הוא לרצון טוב לפניו יתברך שמו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

(מנורת אהרן, עמ' קפג)

---

הצדיק, הגאון המפורסם,הרב רפאל אהרן קנופלר (קנאפללער) הי"ד, בן הרב אליעזר ליפמן וחנה, נולד בעיר טינייע שבהונגריה בשנת תרמ"ט (1889) והיה היה רב, מורה הוראה, שו"ב ודיין בקהילת טינייע. אבי אביו, ר' אברהם יהודה, למד בצעירותו אצל ה'חתם סופר' ולאחר פטירת ה'חתם סופר' למד שנים רבות אצל ה'כתב סופר'.
בהיותו בן שש התייתם מאמו, וגדל בבית אבי אמו הרב שלום פישל בעיר פאקש ולמד שם בחדרים אצל מלמדים מופלגים. בגיל בר מצוה נכנס ללמוד בישיבתו של הרב אליעזר זוסמן סופר אב"ד פאקש בעל "עט סופר". לאחר שנפטר רבו, המשיך ללמוד אצל בנו הרב יוסף ליב סופר בעל "ילקוט סופר". לאחר כעשר שנים היה תלמיד מובהק של הרב שלום בראך במגנדורף. הרב בראך עמד בראש ישיבות במגנדורף, בקראלי ובקאשוי, הוא העמיד אלפי תלמידים, אך נתן היתר הוראה רק לעשרה מהם, ואחד מהם היה הרב רפאל אהרן, שהיה בקי בחכמת התורה, בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים. הרב רפאל אהרן הוסמך גם על ידי הרב ישעיהו זילברשטיין אב"ד וויצן בעל "מעשי למלך".

הרב רפאל אהרן נשא לאשה את מרת לאה בת הרב הנגיד שלמה שפיגל, והיה סמוך על שולחן חותנו בצהלים לאחר נישואיו.

בשנת תרפ"ט (1929) דחה הצעה לכהן כרבה של קהילת היראים בפרנקפורט דמיין, ודחה הצעה לכהן כרבה של וואראשוואר . הוא עבר לעיר פיאומע ועסק שם בהפצת תורה ובפסיקת הלכה. בשנת תרצ"ב (1932) נבחר לשמש כרב, מורה הוראה ושו"ב בקהילת טיניע, שרבה הקודם רבי ישראל וועלץ עבר לשמש כדיין ומורה צדק בעיר הבירה בודפסט. לימים כתב הרב וועלץ על הרב קנופלר כי הוא "צדיק וגאון, איש קדוש האלוף המרומם אהובי וידידי הרב רפאל אהרן ז"ל שהיה שו"ב ומו"ץ בטיננע".

הרב קנופלר ניהל את קהילתו בחכמה, תוך שהוא משתמש בעת הצורך הן בסבר פנים יפות והן בשבט מוסר. הוא העביר שיעורים קבועים בימי החול, בשבתות ובימים טובים, בגמרא ובהלכה למעשה. בדרשות שנשא בשבתות ובימים טובים, היה מעורר במשך כשעה וחצי את לב שומעיו לעבוד את ה', ומשלב בדבריו דברי תוכחה ומוסר, בטוב טעם. בימי חול, בשבתות ובימים טובים מסר שיעורים קבועים בגמרא ובהלכות. הוא כיהן בעירו כגבאי כולל שומרי החומות קופת רבי מאיר בעל הנס. בכל שנה סיים מסכת ברכות, מגילה וחולין, ומסכת נוספת. סדר יומו והנהגותיו הובאו בהתחלת ספרו "מנורת אהרן".

הרב היה חסיד ודבק בצדיקי דורו, ובייחוד באדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקטש. הוא עסק בענייני צדקה וחסד ושימש כגבאי העירוני של "כולל שומרי החומות קופת רבי מאיר בעל הנס". הוא היה מעורב בין הבריות, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בנוסף היה דרשן ונואם נפלא, בעל קורא ובעל תפלה וסופר פורה. הוא פרסם מאמרים בעתון היהודי "זשידא אוישאג" לקרב את הבריות לתורה ולחזק את ענייני דת הצריכים חיזוק. בנוסף לכך, הוא כתב מאות חיבורים בכתב יד  בכל מקצועות התורה, חידושים על הש"ס ועל השולחן ערוך, חידושי אגדה והלכה, דרשות ושו"ת, ועוד, אך כמעט כולם אבדו בשואה. שנים מהקונטרסים שחיבר נמצאו על ידי בנו בחיפושיו לאחר השואה. קונטרס אחד הגיע ליד בתו, אך אבד ממנה לאחר מכן.

כתב היד שנמצא לאחר המלחמה יצא לאור בשנת תשנ"ז (1997),  בספר "מנורת אהרן", בהשתדלות נכד המחבר, הרב אלכסנדר אליעזר קנופלר.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, גזירת הגזירות על היהודים שם והתגרותם לצאת למסעות כיבוש התקין בעירו לומר בכל יום את תפילת "אחינו כל בית ישראל", היה מצטער ודואג על צרותיהם של ישראל ועורר בדרשותיו את העם לתשובה.

לאחר הכיבוש הגרמני גורש הרב עם יהודי עירו לגיטו בודאפאק. שם הוא סרב להצעת ראש השוטרים העירוני להציל אותו, וסירב להשאיר את קהילתו כצאן בלי רועה. לאחר כמה שבועות בגיטו, גורש לאושוויץ.

באחד בדפי העד ביד ושם נכתב שנספה באושוויץ, אך למעשה כותב בנו כי אביו נשלח בסלקציה של מנגלה לעבודות פרך. הוא גורש בין המחנות ועסק בעבודות פיזיות קשות בעינויים גדולים. גם בהיותו במחנות, עסק גם בתורה, למד עם אחיו האסירים שיעור בעל פה והתאמץ בכל כוחו שלא להיכשל באיסורים ולקיים את מצות ה' עד כמה שניתן. הרב נשלח בסופו של דבר לעבוד מחנה שטלטאך בגרמניה, שם שוחרר בידי הצבא האמריקני, אך נפטר שלשה ימים אחר השחרור, ביום כ"ט באייר תש"ה, בהיותו בן חמישים ושש. הרב נקבר בקבר אחים ולא נודע מקום קבורתו. הבן מייחס את סיבת פטירת אביו לאוכל מורעל שניתן לאסירים בידי הנאצים, לקראת שחרור המחנה בידי צבא ארה"ב.

אשתו, מרת לאה, וילדיהם חנה, יוסף אליהו ואברהם יהודה נספו באושוויץ בי"ט בתמוז תש"ד (1944).

בנם הבכור הרב יצחק נפתלי, מחבר ספר "קני המנורה" (ניו יורק, תשנ"ז), הוסמך על ידי בית הדין דקהל יראים בודפסט בשנת תש"ב. לאחר שובו ממחנה העבודה ארגן את התלמוד התורה הראשון בהונגריה. הוא היה שו"ב מומחה, מוהל מצוין, מנקר ומשגיח על המנקרים. בהמשך כיהן כאב"ד סנטיאגו צ'ילה, ולאחר השתלטות הקומוניסטית על המדינה היגר לניו יורק, שם נפטר בז' בכסליו תשנ"ב.

מקורות: הקדמות והסכמות "מנורת אהרן", דפי עד ביד ושם.

מספר הצפיות במאמר: 195

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)

---

הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

מספר הצפיות במאמר: 142