קטגוריה: פרשת ויגש

"אל תרגזו בדרך", אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר (דמש"א) מליצה מוסרי האיש אשר יחפוץ לעזור דלים ולתמוך עניים, עליו לצמצם בהוצאות ביתו, ולחנך את אנשי ביתו להסתפק בהכרחי, ולא ידרשו אחר מנעימי חלד ותענוגות בני אדם, כי אך אז לאל ידו לחונן דלים ולהשביע רעבים. כן פירש מדר"ש 'יהי ביתך פתוח לרווחה', זאת אומרת אם תחפוץ שביתך יהיה פתוח לרווחה ודופקי דלתי חסדך לא ישובו ריקם, אז אעצך 'ויהי עניים בני ביתך', תרגיל את בני ביתך שלא ילכו בפסיעות גדולות, רק יתנהגו כעניים. והמלצתי במקרא קודש 'מאשר שמנה לחמו', לו לעצמו אף לחם יבש שמנה ויסתפק בו, אבל לאחרים "והוא יתן מעדני מלך". ואמר הכתוב "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", אם תתנהג עצמך כעני אשר די לו לחם צר ומים לחץ, אז יהיה ביכלתך להלוות כסף ולגמול חסד לקשי יום. ושמעתי מדרשן אחד צחות מוסרי בביאור הקרא "ומלכי צדק מלך שלם הוציא להם ויין והוא כהן לאל עליון", הכוונה שמלכי צדק הוציא לאורחים לחם ויין, אבל "והוא" לעצמו הסתפק במועט ככהן לאלקיו. וזאת אשר דבר יוסף לאחיו אל תפסיעו פסיעות גסות לילך בגדולות, ואז יהיה בידכם להכניס 'חמה' ושמש צדקה ומרפא בכנפיה לעיר, להיות מושיע לאביונים. והבן.

הרב גרשון גאיטיין נר"ו מ"מ ד'חברת עדת ישורון' פרעסבורג (עם הוספות המאסף)

(המגיד, מגד ירחים, שנה יא גיליון ו, עמו' כה)

קונטרס 'כסף צרוף' סדר ויצא

א. תפלות אבות תקנו!
הרבה שסרו מדרך ה' לצערינו באים ביום יאהרצייט לבית הכנסת , ואם לא אבותיהם, כבר היה נשכח אצלם כל ענין התפלה – רי"ד מבריסק.

ב. סולם בגימטריה ממון!
הממון משפיל אף מרומם. אם השימוש בו לרעה, הרי הוא מוצב ארצה, אבל אם השימוש בו לטובה, ראשו מגיע השמימה – בעל הטורים.

ג. והיה זרעך כעפר הארץ!
הארץ מטיבה הרבה ובכל זאת דשים עליה (עפר עם מים הוא טיט) – רבי צבי קאלישער (מעשה).

ד. אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי!
ה' יש רק אז במקום שהאדם נמצא, אם האדם עניו ומחשיב את עצמו לכלום, ואינו עושה שום בעל דבר מעצמו – פנים יפות.

ה. וזה שער השמים!
כל הדר בארץ ישראל, מכיוון שהארץ סובלו הוא בחזקת צדיק, כי אם לא היה צדיק היה הארץ מקיאו. וזה סוד 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו', ארץ ישראל הוא שער השמים, וראשי תיבות 'צדיקים יבואו בו', הוא 'צבי', ארץ צבי – טוב הארץ.

ו. ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש… והיה ה' לי לאלקים!
כל זמן שאין לאדם רק ההכרח, הוא מתדבק באלקים חיים, ומכיוון שיש לו מותרות כבר סכנה קרובה להיות מן 'וישמן ישורון ויבעט' – כלי יקר.

ז. הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה!
1. אותיות ה' נ' אין להם זיווג כידוע, כל זמן שישראל נפרד איש מעל אחיו ואין להם התחברות זה עם זה, 'עוד היום גדול לא עת האסף המקנה' – רבי נפתלי ראפשיצער.
2. אם עוד לא בא הגאולה, על כל פנים 'השקו הצאן ולכו ורעו', כדי שיהיה כוח בנו לשמור ולעשות עד יבא לציון גואל, כך התחנן רבי מאיר מפרעמישלאן.

ח. הכי אחי אתה…!
בתחילה 'אך עצמי ובשרי אתה', ואחר חודש ימים, 'הכי אחי אתה', ולבסוף, 'ויעבוד יעקב ברחל', כדאמרי אינשי אורח, טורח, ואחר כך סורח – מלאכת מחשבת.

ט. טוב תתי אותה לך…!
איש צדיק הופך את אשתו לצדקת, וכן אשה צדקת הופכת את בעלה לצדיק, לכן אמר לבן בראותו את בתו שהיא צדקת, שטוב יותר שתנשא ליעקב שגם הוא צדיק, ויהיה רק בית אחד של צדיקים, משייתן אותה לאיש אחר וגם יעקב יישא אחרת, ויהיה עולם של כולם צדיקים שנואי לב לבן – רבי בונם.

י. ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה…!
אדרבה, אבל יעקב כל כך החשיב את רחל, שמה שבקש לבן שבע שנים בעדה, היה לפי רום גודל ערכה, עוד מעט בעיניו, כימים אחדים – רבי שלמה קלוגר ז"ל.

יא. והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב!
העטופים אלו הצבועים, והיה במחשך מעשיהם, והם הרמאים אשר ללבן. אבל הקשורים המתקשרים בתמימות להקב"ה, רק אלו ראויים והגונים להקרא על שם יעקב – רבי משה קוברינער.

יב. לקח יעקב את כל אשר לאבינו!
מעולם לא רימה אדם את לבן, והיה יחיד בדורו ברמאותו, וזה היה הודו והדרו. ועתה בא יעקב, שהיה אחיו ברמאות, ולקח עוז גאוותו זה. וזה שהתאוננו בני לבן – כלי יקר.

יג. וישב לבן למקומו… ויעקב הלך לדרכו!
כל זמן שהיה יעקב אצל לבן, הוצרך בעל כרחו להתנהג עמו ברמאות. אבל מכיון שנתפטר ממנו, הלך יעקב בדרכו, דרך התום והיושר – רבי משה ליב סאסובר.

יד. ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה!
ושלמה המלך עליו השלום אומר "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", אלא שכך פשוטו של מקרא, בוודאי שקר החן וכן הבל היופי כשהם לעצמם, אבל כשהיופי והחן נמצאים באשה יראת ה', אז נאה לשבח את האשה ביופיה וחנה – דרך אבות.

רעיון אחד באותו ענין מחלק שני של 'כסף צרוף':

אשה עיניה צרה באורחים.
כן למדו חז"ל ממעשה שהיה, שאברהם אבינו אמר ליתן קמח לאורחים, ושרה אמרה ליתן סולת. והקשו המפרשים, הא איפכא משמע, שאשה עיניה יונים וטובים לאורחים לתת להם מאכל טוב ומשובח. וגם קשה, וכי כך דרכם של חז"ל לדבר בגנות הנשים?! ונראה לומר במעשה הידוע מאבא חלקיה במסכת תענית, שבעמדו בתפלה ותחנונים הוא ואשתו, הקדימו העננים לבוא מאותו צד שעמדה היא, והסביר שמפני שהיא נותנת מאכלים מתוקנים ונגמרים לאכילה, ובכן רב כוחה בגמילות חסד יותר ממנו, שהוא נותן רק מעות כסף ולא שווה כסף. ועוד נקדים מה שאמרנו בתירוץ מה שהקב"ה מנע את הנשים מלימוד התורה, ואם מנע הטוב מהם, צריך שנבין מדוע, וגם באיזה טובה אחרת מילא את חסרונן. ונראה שמנע מהן את טוב תורתו, כדי שתיתן עיניה ולבה לטובת בעלה ובני ביתה, ובכל כוחה ואונה תעבוד בטובתם ובתיקונם, ובכלל זה גם האורחים ועניים מרודים שתביא ביתה, שגם הם צריכים שיהיו בני ביתה, כמו שאמרו ז"ל במשנה 'ויהיו עניים בני ביתך'. ואם העולם עומד על שלשה עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים, והאשה חלקה יותר גדול בגמילות חסדים מחלק האיש, נמצא שמה שנגרעה מאחוזת נחלתן בתורה הקדושה, נתווספה להן בעסק הגמילות חסדים. ואם נצרף כל זה, נמצא שבכוון עשה הקב"ה את עיני השגת האשה צרה וחלושה בהבנת תורה הקדושה, כדי שתקדיש כל זמנה ומבחר כוחותיה לטובת האורחים. וזה אמרם ז"ל 'אשה עיניה צרה' בהבנת תורה הקדושה, ולמה, 'באורחים', בשביל האורחים, שתעבוד יותר בתקנתם. ולפי זה האיש זוכה לחלק עולם הבא בשביל תורה שלומד, והאשה בשביל הגמילות חסדים שהיא עושה. וחשבה אותה צדקת שרה אמנו, אם בעלה מקמץ בגמילות חסדים ורוצה ליתן רק קמח, כך יפה לו, כי הוא רב כחו בתורה הקדושה, ויזכה על ידה לחלקו בעולם הבא. אבל היא, שרק אחת לה לזכות על ידו לעולם הבא, היא עסק הגמילות חסד, צריך שתעשה זאת באופן היותר טוב והמשובח, לכך במקום קמח נתנה סולת נקייה ומשובחת.

---

הרב גרשון גאיטיין (גויטיין) הי"ד – נולד בסביבות שנת תרס"ד (1904) לאימו הרבנית פרל (בת הרב הגאון רבי גרשון ליטש סג"ל רוזנבוים, אב"ד טאליה, מחבר הספר "משיב דברים") ולאביו הרב יוסף שלמה הי"ד אב"ד העדיעס, בנו של הצדיק רבי אליהו מנחם אב"ד העדיעס, בנו של הרב הגאון רבי ברוך בנדיט גאיטיין מחבר הספר "כסף נבחר".

הרב גרשון היה תלמידו של רבי עקיבא סופר בישיבת פרשבורג והיה מעורכי כתב העת של הישיבה, "המעיין". הוא כיהן כמגיד מישרים בעיר פרשבורג והכין לדפוס כעשרת אלפים מאמרים, אך כמעט כולם אבדו בשואה, מלבד שרידים שהודפסו בספר "זכרון אבות, רבי ברוך גאיטיין ותולדותיו", עמו' קצו-קצח.

הרב גרשון ייסד את חברת "אהבת עולם", לימד משניות וקיים משמרות לאמירת תהלים. הוא עסק בצורכי ציבור ופעל להצלת הפליטים בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתחילת המלחמה עוד יכל להסתובב בחופשיות בעיר, בהיותו נתין זר בעל אזרחות הונגרית, והוא ניצל זאת לצורך דאגה לסייע לתלמידי ישיבת פרשבורג שהמשיכו ללמוד במסירות נפש במקום מסתור בבית המדרש הישן של רבי משולם איגרא והחתם סופר. הרב גרשון נהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד, יחד עם רעייתו מרת רחל, ורבים מקרובי משפחתו. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 15

במדרש: הדודאים נחנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה זר נר חנוכה.

ופליאה להבין הכוונה בזה. ואמרתי בזה בדרך דרוש בדברים הנוגעים למצב העת. והמה יאירו נתיב יושר בדרכי הלימוד והחינוך לנערי בני ישראל. דהנה כל עיקר חיזוק עם ה' ובית ישראל, כי יתאמצו באזירת און ובשגיבת חיל לתת חינוך טוב לנערי בית ישראל על דרך חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו. ובעוונותינו הרבים עולם הפוך אנחנו רואים ובטרם יגדל הנער, אבותיו ידאגו על חיי החומרים לתת לו עתיד טוב למצבו הגשמי ועל חייו הרוחנים להאיר שביב אור נשמתו, לחכמו ולחנכו על דרכי התורה עד כי יהיה יהודי נאמן לדתו, אין איש שם על לב, מה שבאמת חיים הרוחנים צריכין להיות יסוד ועיקר לחיי האנושי, מה שבלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.

וכתפוחי זהב במשכיות כסף רעיון יקר וקדוש צפון במה שספרה לנו תורתנו הקדושה במה שנתווכחו השבטים בעת מכירת יוסף, וראובן נטה מדעת יהודה שאמר "לכו ונמכרנו לישמעאלים", בהיות כל עין רואה ישפוט מישרים אחרי שימסרוהו לעם טמא שפתים ויתערב בגוים בוודאי ילמוד ממעשיהם, כטבע הטבועה בלב נער רך בשנים ודעתו רפויה לקלוט לתוכו כל שמץ רעל וילך מדחי אל דחי. ועל כן זאת היתה לו לראובן באמרו "השליכו אותו אל הבור הזה", מה שלכאורה יש לתמוה, אחרי שעינינו הרואות כי ראובן חפץ חסד היה לעשות ליוסף, ואם כן איפוא טוב היה לפניו עצת יהודה שיישאר על כל פנים בוודאי בחיים חיותו ממה שהיה בסכנה גדולה בהשלכתו אל הבור, ובפרט לפי דרשת חז"ל והבור ריק וכו', מים אין בו אבל נחשים ועקרבים היו בו. אולם דעת ראובן זכה וברירה וכוונתו רצויה לשמים כי טוב לפניו להעמידו בספק סכנת הגוף, ממה שיהיה בסכנת הנפש בוודאי אחר שילכד בפח יקוש ויתגאל נפשו בדעותיהם ומעשיהם המזוהמים. ואך יוסף הוא הצדיק, הוא המשביר אשר ברגשי קודש לא שינה את דרכו ולא עשה בו שום רושם תכונותיהם ומעשיהם, אף כי נתגדל ביניהם. ומרגליות טובה תלוי בפי יוסף באמרו "בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה", דלכאורה, אינו מובן למה הוצרך לבנימן לגרום צער להם ולאביו. אכן כמצרף לכסף רצונו היה להעמידם על הבחינה, אם עזבו את דרכם מכמו שהיתה ורגשי קודש אתם עתה מבלי להניח שיבוא אחיהם הקטן לחשכת מצרים המגואלה בטומאתה, פן ישחית דרכו. וזאת היתה כוונתו במה שאמר "הורידהו אלי ואשימה עיני עליו", הורה בזה כי אנכי אהיה המדריכו והמחנכו בשימת עיני עליו, כפי תכונת נפשי. ובוודאי הם, לפי שחשבו אותו לאיש מצרי, זאת תהיה הבחינה אם רוב שנים הודיעו להם חכמה וישכילו בכל אשר יעשון לעמוד על המשמר לטובת נפש אחיהם הקטן, שלא ילכד בתיעוב מצרים ולא יתנו אוזן קשבת לדברי המושל אף שהם בסכנת מיתה הגשמית. וכה כאור בוקר יזרח שמש, כן האיר אור צדקתם, כי עמדו על נפשם ונכונים היו לצאת למלחמה אתו, כדרשת חז"ל על הפסוק ויגש יהודה, הגשה למלחמה, והיו עומדים בסכנת גופם אחרי ששמעו כי רצון יוסף שיישאר בנימן בארץ הטמא, ויוזק בדעותיו ובמעשיו. וכדעת ראובן כדברינו למעלה.

וזה כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח, זה ראובן", כנ"ל, שעיניו היו פקוחות ובנטף דם האחרון למען קדושת שמו יתברך העמיד אחיו יותר בספק סכנת הגוף ממה שימסרוהו לישמעאלים, מפחדו שלא יוחמץ. "ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה", והרעיון הנשגב הנ"ל מרומז בנר חנוכה, במה שאמרו "נר חנוכה שהניחוה למעלה מעשרים אמה פסולה", והיינו, דנר חנוכה המרומז לתורה, אם לא יעשו מהתורה עיקר וכל השתדלותם יהיה בטובת הגוף "פסולה", לא עשה ולא כלום, כי העיקר כדעת ראובן שהניח את אחיו בספק סכנת הגוף ממה שח"ו יפול בפח יקוש סכנת הנפש.

שמואל האגער בהרה"ג מו"ה גרשון האגער שליט"א, רב במחוז העשרים בפה וינה

(מתוך "קבוצי אפרים", שנה ז, טבת-שבט תרפ"ד, עמ' 45)

---

הרב שמואל האגר, נולד בסביבות שנת תר"ס כבנו יחידו של הרב גרשון אב"ד טויסט בעל "מנחת הגרשוני". הוא נשא לאשה את רחל בת האדמו"ר מסמבור. במלחמת העולם הראשונה הם נדדו לווינה, בה מונה אביו לרב הרובע העשרים. בשנת תרצ"א השיב לו רבו, אברהם אריה רוזן אב"ד פאלטשאן, בספרו איתן אריה לג-לה. הרב שמואל האגר, רעייתו וילדיהם בת שבע ושמשון, נעלמו בשואה. הי"ד.

חידושים ממנו הודפסו בכתבי עת תורניים ובהם: בבית ועד לחכמים שנה ששית תרפ"ז סי' ל"ד, אהל מעד, שנה ג, תרפ"ח, חוברת ג-ד, ושם ח-י. ובשנה ד תרפ"ט, א-ד. קבוצי אפרים תרפ"ח חוברת א-ב, שם תרפ"ט חוברת א-ב, שם תרפ"ט חוברת ה-ו. וכן בספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל, תשנ"ו, עמ' תשל"ד.

מקורות: מאורי גליציה ח"ב עמ' 80. ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל (תשנ"ו) עמ' תשל"ד.

מספר הצפיות במאמר: 90

אמר ר' אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד' (מדרש רבה ויגש פרשה צ"ג).

הקשה בזה אדמו"ר ז"ל בספר "דרכי החיים", שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה', והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב"ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", ואמרו ז"ל "כבוש דרך לבני" ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) "הכר בשביל הכר", לפי שאמר יהודה "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", אמרה לו תמר "הכר נא למי החותמת והפתילים". "ונראה כנגד ונראה", בשביל שאמרו "ונראה מה יהיו חלומותיו", לפיכך צווחה רוח הקודש, "ונראה מה יהיו חלומותיו"…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב "וירד יהודה מאת אחיו". והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה "מאי דסני לך לחברך לא תעביד". כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו "מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה"אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה", כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב"ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר "כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד"… מיד נבהלו מפניו "הגיבורים הללו" עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד "התוכחה" אלא גם מצד "הדין" שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו "אני ד'!", שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב"ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה' יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 65

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה.

הנה יש לתת לב להבין אומרו ואת "כל" אשר ראיתם – מה בא לרבות, הלא אין בכלל אלא מה שבפרט, שאם היה כתיב מקודם בפרוטרוט כל מיני כבודו, שייך לומר איר זה כלל ואת כל אשר ראיתם מבלעדי אלה – אבל אם גם בתחלה סתם כדרך כלל באמרו "את  כל כבודי", אם כן מהבא הכלל השני אחריו, ולמצער היה לו לומר "את כל אשר ראיתם" בלא וי״ו המחלקת והיה הכל אחד.

 אכן נודע לי הדבר בסיעתא דשמיא דכל כוונת יוסף הצדיק היה לא להתפאר בכבודו, חס וחלילה, כי אין זה מדרך הכשרים, כמאמרם ז"ל (ילקוט שמואל א') כל הרודף אחר השררה, השררה בורחת ממנו וכו'. וכן (בעירובין י"ג:) כל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו. וידוע כי גם אביו יעקב אבינו עליו השלום כאין וכאפס בעיניו הכבוד המדומה. אמנם התכוין להוציא היראה מלב אביו שיאמר בלבו מי יודע אם בני יוסף עומד בצדקו אחרי אשר גדלו המלך ונשאו מעל כל השרים ככתוב "ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלקיך". על כן ציוה לאחיו לאמר ליעקב כי יוסף הוא כמאז כן עתה לא שינה את טעמו וריח צדקתו לא פג. וזה הוא שאמר: "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים" – ובכל זאת – "ואת כל אשר ראיתם" כי מתנהג אני בכשרות בדרכי אבי הצדיק, כפי שאמרו חז"ל על הכתוב "וטבוח טבח והכן" – טול גיד הנשה בפניהם (חולין פרק גיד הנשה). אם כן ראיתם בעיניכם שאני נזהר בשחיטה ובניקור. ובזה "ומהרתם והורדתם את אבי הנה" שלא ירא לבבו עוד לבוא אלי:

ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו

במדרש (פצ"ג) אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה ולא יכלו לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תלים ני) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה.

וראיתי למפרשים שעמדו על כפל הלשון "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה". גם ראוי לדקדק באומרו "ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא", אל מה ירמזו המילים הללו "לפי מה שהוא".

 והנלע״ד בהקדם מה שראיתי בספרים פירוש על הכתוב "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", על פי הגמרא (יומא ל"ה) רבי אליעזר בן חסמא מחייב העשירים. הלל מחייב העניים. ׳וסף הצדיק מחייב הרשעים. וזהו רבות מחשבות בלב איש לפטור את עצמו מן הדין עשיר בעושרו, עני בעוניו, וזה הבעל תאוה ביופיו.

אבל הקב"ה מפר מחשבותם ומעריך לנגדם אלו השלשה הנזכרים ונסתתמו טענותם. וזהו: "ועצת ה' הי"א הלל יוסף אליעזר תקום" שמקים לנגדם אלה השלשה והופרה עצתם ויצאו חייבים. ועל פי זה יש לפרש הכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, בכפל מילים, דה' יתברך אומר אוכיחך בתוכחת מוסר על חטאיך ועוונותיך – ואם הכין לך טענות שונות להצטדק לפני על ידי עושרך, או עניך, או יפיך, אז ואערכה לננדך אלה השלשה הנ"ל ויתבטלו כל אלה הטענות כנ"ל. ובזה יובנו כפל הלשונות במדרש "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה". כלומר בתחלה כשיבוא הקב"ה לדון אותנו על מעשינו אוי לנו. ואם נדמה בנפשינו לפטור עצמינו מן הדין ושערי תירוצים לא ננעלו. על זה אמר "אוי לנו מיום התוכחה" כשיאמר הקב"ה אליעזר בן חרסום יוכיח, או הלל ויוסף יוכיחו ויסתתמו טענותינו ולא נמצא פתחון פה לפניו יתברך שמו.

ובזה יבואר גם כן מה שאמרו במדרש ויוכיח כל אחד ואחד "לפי מה שהוא" – רצונו לומר לפי הטענה של כל איש כפי מה שהכין לו בבחינתו תשובה ומענה לשון לפטור עצמו – כפי ערכו ובחינתו כן תהא התוכחה לנגדו לסתור טענתו:

הרב דוד ארי הי"ד, נולד בתרל"ו לרב פינחס אריה, שו"ב בעיר דינאב, בן רבי אברהם יהושע העשיל שו"ב בבערטש, בן רבי יעקב אב"ד טורקא חתן  ה"בני יששכר".

הרב דוד, היה מתלמידי ר' משה מייזליש מפרימשל ולימד שם גפ"ת כמלמד בתלמוד תורה, שם פרסם את ספרו "ויקונן דוד" (תרנ"ו, 1896). היה מחנכם של הרבים ד"ר שמואל הירשפלד (לימים רבה של ביאלה גליציה), של ר' אליעזר ב"ר יהושע מיזס  (לימים רבה של סמבור) ומחנכו של המרצה הידוע והמלומד ד"ר הרצל לנדאו (לימים בתל אביב).

  בתחילת תרע"ב,1911, נתמנה כרבה של קריפטש שעל נהר סאן וסביבתה, בגליציה המזרחית. ופרסם את ספרו "קול דודי" (תרצ"ה,1935) המעוטר בהסכמות רבות ונלהבות, בנוסף כתב את "מגדל דוד", ופירושי "פותח שערים", "שערי אורה" ו"מעשים טובים" על שער הציון, וההדיר ספרים רבים.

מובא בסיום הקדמתו לספר "קול דודי" : ואשא כפי אל כפים, לאבינו שבשמים. בתפלה לדוד, הושיעני ה' וחזקני ואמצני, ועוד תחייני ותקיימני,  ותן לאל ידי ללמוד וללמד בשמחה ובטוב לבב, ונחני כמעגלי צדק ונפשי תשובב. ונחת אנחת מכל צאצאי וצאצאי צאצאי. שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי לדור ודור. ועד נצח אראה אור. ויהי רצון שיגיעו מעשי למעשה אבותי הקדושים והטהורים נשמתם בגנזי מרומים. וזכותם יגן בעדי ובעד יוצאי חלציהם  לעולמים. ויהיו נא אמרי לרצון לפני שוכן רמים. ובא לציון גואל בקרב הימים. אמן כן יאמר ה'!

נספה בשואה.

(מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ספר פרימישל, ומתוך ספרי הרב דוד ארי הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 83