החיים הרוחניים צריכים להיות היסוד האמתי והעיקרי לחיי האדם / הרב שמואל הגר הי”ד

מרכזיות השאיפות הרוחניות

במדרש: הדודאים נחנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה זר נר חנוכה

ופליאה להבין הכוונה בזה. ואמרתי בזה בדרך דרוש בדברים הנוגעים למצב העת. והמה יאירו נתיב יושר בדרכי הלימוד והחינוך לנערי בני ישראל. דהנה כל עיקר חיזוק עם ה’ ובית ישראל, כי יתאמצו באזירת און ובשגיבת חיל לתת חינוך טוב לנערי בית ישראל על דרך חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו. ובעוונותינו הרבים עולם הפוך אנחנו רואים ובטרם יגדל הנער, אבותיו ידאגו על חיי החומרים לתת לו עתיד טוב למצבו הגשמי ועל חייו הרוחנים להאיר שביב אור נשמתו, לחכמו ולחנכו על דרכי התורה עד כי יהיה יהודי נאמן לדתו, אין איש שם על לב, מה שבאמת חיים הרוחנים צריכין להיות יסוד ועיקר לחיי האנושי, מה שבלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.

וכתפוחי זהב במשכיות כסף רעיון יקר וקדוש צפון במה שספרה לנו תורתנו הקדושה במה שנתווכחו השבטים בעת מכירת יוסף, וראובן נטה מדעת יהודה שאמר “לכו ונמכרנו לישמעאלים”, בהיות כל עין רואה ישפוט מישרים אחרי שימסרוהו לעם טמא שפתים ויתערב בגוים בוודאי ילמוד ממעשיהם, כטבע הטבועה בלב נער רך בשנים ודעתו רפויה לקלוט לתוכו כל שמץ רעל וילך מדחי אל דחי. ועל כן זאת היתה לו לראובן באמרו “השליכו אותו אל הבור הזה”, מה שלכאורה יש לתמוה, אחרי שעינינו הרואות כי ראובן חפץ חסד היה לעשות ליוסף, ואם כן איפוא טוב היה לפניו עצת יהודה שיישאר על כל פנים בוודאי בחיים חיותו ממה שהיה בסכנה גדולה בהשלכתו אל הבור, ובפרט לפי דרשת חז”ל והבור ריק וכו’, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים היו בו. אולם דעת ראובן זכה וברירה וכוונתו רצויה לשמים כי טוב לפניו להעמידו בספק סכנת הגוף, ממה שיהיה בסכנת הנפש בוודאי אחר שילכד בפח יקוש ויתגאל נפשו בדעותיהם ומעשיהם המזוהמים. ואך יוסף הוא הצדיק, הוא המשביר אשר ברגשי קודש לא שינה את דרכו ולא עשה בו שום רושם תכונותיהם ומעשיהם, אף כי נתגדל ביניהם. ומרגליות טובה תלוי בפי יוסף באמרו “בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה”, דלכאורה, אינו מובן למה הוצרך לבנימן לגרום צער להם ולאביו. אכן כמצרף לכסף רצונו היה להעמידם על הבחינה, אם עזבו את דרכם מכמו שהיתה ורגשי קודש אתם עתה מבלי להניח שיבוא אחיהם הקטן לחשכת מצרים המגואלה בטומאתה, פן ישחית דרכו. וזאת היתה כוונתו במה שאמר “הורידהו אלי ואשימה עיני עליו”, הורה בזה כי אנכי אהיה המדריכו והמחנכו בשימת עיני עליו, כפי תכונת נפשי. ובוודאי הם, לפי שחשבו אותו לאיש מצרי, זאת תהיה הבחינה אם רוב שנים הודיעו להם חכמה וישכילו בכל אשר יעשון לעמוד על המשמר לטובת נפש אחיהם הקטן, שלא ילכד בתיעוב מצרים ולא יתנו אוזן קשבת לדברי המושל אף שהם בסכנת מיתה הגשמית. וכה כאור בוקר יזרח שמש, כן האיר אור צדקתם, כי עמדו על נפשם ונכונים היו לצאת למלחמה אתו, כדרשת חז”ל על הפסוק ויגש יהודה, הגשה למלחמה, והיו עומדים בסכנת גופם אחרי ששמעו כי רצון יוסף שיישאר בנימן בארץ הטמא, ויוזק בדעותיו ובמעשיו. וכדעת ראובן כדברינו למעלה.

וזה כוונת המדרש “הדודאים נתנו ריח, זה ראובן”, כנ”ל, שעיניו היו פקוחות ובנטף דם האחרון למען קדושת שמו יתברך העמיד אחיו יותר בספק סכנת הגוף ממה שימסרוהו לישמעאלים, מפחדו שלא יוחמץ. “ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה”, והרעיון הנשגב הנ”ל מרומז בנר חנוכה, במה שאמרו “נר חנוכה שהניחוה למעלה מעשרים אמה פסולה”, והיינו, דנר חנוכה המרומז לתורה, אם לא יעשו מהתורה עיקר וכל השתדלותם יהיה בטובת הגוף “פסולה”, לא עשה ולא כלום, כי העיקר כדעת ראובן שהניח את אחיו בספק סכנת הגוף ממה שח”ו יפול בפח יקוש סכנת הנפש.

שמואל האגער בהרה”ג מו”ה גרשון האגער שליט”א, רב במחוז העשרים בפה וינה

(מתוך “קבוצי אפרים”, שנה ז, טבת-שבט תרפ”ד, עמ’ 45)


הרב שמואל הגר, נולד בסביבות שנת תר”ס כבנו יחידו של הרב גרשון אב”ד טויסט בעל “מנחת הגרשוני“. הוא נשא לאשה את רחל בת האדמו”ר מסמבור. במלחמת העולם הראשונה הם נדדו לווינה, בה מונה אביו לרב הרובע העשרים. בשנת תרצ”א השיב לו רבו, אברהם אריה רוזן אב”ד פאלטשאן, בספרו איתן אריה לג-לה. הרב שמואל הגר, רעייתו וילדיהם בת שבע ושמשון, נעלמו בשואה. הי”ד.

חידושים ממנו הודפסו בכתבי עת תורניים ובהם: בבית ועד לחכמים שנה ששית תרפ”ז סי’ ל”דאהל מעד, שנה ג, תרפ”ח, חוברת ג-ד, ושם ח-י. ובשנה ד תרפ”ט, א-ד. קבוצי אפרים תרפ”ח חוברת א-בשם תרפ”ט חוברת א-ב, שם תרפ”ט חוברת ה-ו. וכן בספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ”ל, תשנ”ו, עמ’ תשל”ד.

מקורות: מאורי גליציה ח”ב עמ’ 80. ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ”ל (תשנ”ו) עמ’ תשל”ד.

לזכר הרב שמואל הגר הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 5

מתורתו של האדמו”ר מז’אריק, רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

 

* שמעתי מכבוד אדמו”ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט”א בפסוק “יש לנו אב”, אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז”ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או”ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו”ר מזאריק שליט”א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו’, הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע”י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד’ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע”י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה”לכם”, היינו צרכי הגופניות, שנקרא “לכם”, ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד’, שתוכלו על ידי זה לעובדו ית’ עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו”ר מזאריק שליט”א, ואתחנן אל ד’ בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל”ה. חז”ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי”ח אלא תפלה. והנה עצ”ב שמח”ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד’ יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז”ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו”ר מזאריק שליט”א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי אהרן דוד, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, “גן ישראל”)


רבי דוד אהרן טברסקי הי”ד, נולד בשנת תרמ”ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס”ו [1906] נעשה אדמו”ר בז’אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ’נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו”ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע”פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ’נסטוחוב בכ”א תשרי תש”ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי”א במנחם אב תש”א (4.8.1941).

בספר “מקדשי השם” מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו”רים, ביניהם, את האדמו”ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: “כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו”. הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: “אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד”. הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב”יד ושם”. באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע”י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי”ד. בני משפחת האדמו”ר אשר נשארו בז’אריק שבפולין, גורשו לגטו צ’נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש”ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ”א בתשרי תש”ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו”ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו”ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ”ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ’ 335, החסידות מדור לדור א עמ’ 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ’נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז’רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 11

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ח / הרב דוד בודניק הי”ד

מידת הדין

אמר ר’ אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד’ (מדרש רבה ויגש פרשה צ”ג).

הקשה בזה אדמו”ר ז”ל בספר “דרכי החיים”, שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה’, והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב”ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז”ל “מעשה אבות סימן לבנים”, ואמרו ז”ל “כבוש דרך לבני” ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) “הכר בשביל הכר”, לפי שאמר יהודה “הכר נא הכתונת בנך היא אם לא”, אמרה לו תמר “הכר נא למי החותמת והפתילים”. “ונראה כנגד ונראה”, בשביל שאמרו “ונראה מה יהיו חלומותיו”, לפיכך צווחה רוח הקודש, “ונראה מה יהיו חלומותיו”…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב “וירד יהודה מאת אחיו”. והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה “מאי דסני לך לחברך לא תעביד”. כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו “מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו”. ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה”אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה”, כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב”ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר “כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד”… מיד נבהלו מפניו “הגיבורים הללו” עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב”ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד “התוכחה” אלא גם מצד “הדין” שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו “אני ד’!”, שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב”ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה’ יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 16

פרשת ויגש / מתוך “קול דודי” לרב דויד ארי הי”ד

קול דודי ויקונן דוד

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה.

הנה יש לתת לב להבין אומרו ואת “כל” אשר ראיתם – מה בא לרבות, הלא אין בכלל אלא מה שבפרט, שאם היה כתיב מקודם בפרוטרוט כל מיני כבודו, שייך לומר איר זה כלל ואת כל אשר ראיתם מבלעדי אלה – אבל אם גם בתחלה סתם כדרך כלל באמרו “את  כל כבודי”, אם כן מהבא הכלל השני אחריו, ולמצער היה לו לומר “את כל אשר ראיתם” בלא וי״ו המחלקת והיה הכל אחד.

 אכן נודע לי הדבר בסיעתא דשמיא דכל כוונת יוסף הצדיק היה לא להתפאר בכבודו, חס וחלילה, כי אין זה מדרך הכשרים, כמאמרם ז”ל (ילקוט שמואל א’) כל הרודף אחר השררה, השררה בורחת ממנו וכו’. וכן (בעירובין י”ג:) כל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו. וידוע כי גם אביו יעקב אבינו עליו השלום כאין וכאפס בעיניו הכבוד המדומה. אמנם התכוין להוציא היראה מלב אביו שיאמר בלבו מי יודע אם בני יוסף עומד בצדקו אחרי אשר גדלו המלך ונשאו מעל כל השרים ככתוב “ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלקיך”. על כן ציוה לאחיו לאמר ליעקב כי יוסף הוא כמאז כן עתה לא שינה את טעמו וריח צדקתו לא פג. וזה הוא שאמר: “והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים” – ובכל זאת – “ואת כל אשר ראיתם” כי מתנהג אני בכשרות בדרכי אבי הצדיק, כפי שאמרו חז”ל על הכתוב “וטבוח טבח והכן” – טול גיד הנשה בפניהם (חולין פרק גיד הנשה). אם כן ראיתם בעיניכם שאני נזהר בשחיטה ובניקור. ובזה “ומהרתם והורדתם את אבי הנה” שלא ירא לבבו עוד לבוא אלי:

ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו

במדרש (פצ”ג) אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה ולא יכלו לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תלים ני) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה.

וראיתי למפרשים שעמדו על כפל הלשון “אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה”. גם ראוי לדקדק באומרו “ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא”, אל מה ירמזו המילים הללו “לפי מה שהוא”.

 והנלע״ד בהקדם מה שראיתי בספרים פירוש על הכתוב “רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום”, על פי הגמרא (יומא ל”ה) רבי אליעזר בן חסמא מחייב העשירים. הלל מחייב העניים. ׳וסף הצדיק מחייב הרשעים. וזהו רבות מחשבות בלב איש לפטור את עצמו מן הדין עשיר בעושרו, עני בעוניו, וזה הבעל תאוה ביופיו.

אבל הקב”ה מפר מחשבותם ומעריך לנגדם אלו השלשה הנזכרים ונסתתמו טענותם. וזהו: “ועצת ה’ הי”א הלל יוסף אליעזר תקום” שמקים לנגדם אלה השלשה והופרה עצתם ויצאו חייבים. ועל פי זה יש לפרש הכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, בכפל מילים, דה’ יתברך אומר אוכיחך בתוכחת מוסר על חטאיך ועוונותיך – ואם הכין לך טענות שונות להצטדק לפני על ידי עושרך, או עניך, או יפיך, אז ואערכה לננדך אלה השלשה הנ”ל ויתבטלו כל אלה הטענות כנ”ל. ובזה יובנו כפל הלשונות במדרש “אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה”. כלומר בתחלה כשיבוא הקב”ה לדון אותנו על מעשינו אוי לנו. ואם נדמה בנפשינו לפטור עצמינו מן הדין ושערי תירוצים לא ננעלו. על זה אמר “אוי לנו מיום התוכחה” כשיאמר הקב”ה אליעזר בן חרסום יוכיח, או הלל ויוסף יוכיחו ויסתתמו טענותינו ולא נמצא פתחון פה לפניו יתברך שמו.

ובזה יבואר גם כן מה שאמרו במדרש ויוכיח כל אחד ואחד “לפי מה שהוא” – רצונו לומר לפי הטענה של כל איש כפי מה שהכין לו בבחינתו תשובה ומענה לשון לפטור עצמו – כפי ערכו ובחינתו כן תהא התוכחה לנגדו לסתור טענתו:

הרב דוד ארי הי”ד, נולד בתרל”ו לרב פינחס אריה, שו”ב בעיר דינאב, בן רבי אברהם יהושע העשיל שו”ב בבערטש, בן רבי יעקב אב”ד טורקא חתן  ה”בני יששכר”.

הרב דוד, היה מתלמידי ר’ משה מייזליש מפרימשל ולימד שם גפ”ת כמלמד בתלמוד תורה, שם פרסם את ספרו “ויקונן דוד” (תרנ”ו, 1896). היה מחנכם של הרבים ד”ר שמואל הירשפלד (לימים רבה של ביאלה גליציה), של ר’ אליעזר ב”ר יהושע מיזס  (לימים רבה של סמבור) ומחנכו של המרצה הידוע והמלומד ד”ר הרצל לנדאו (לימים בתל אביב).

  בתחילת תרע”ב,1911, נתמנה כרבה של קריפטש שעל נהר סאן וסביבתה, בגליציה המזרחית. ופרסם את ספרו “קול דודי” (תרצ”ה,1935) המעוטר בהסכמות רבות ונלהבות, בנוסף כתב את “מגדל דוד”, ופירושי “פותח שערים”, “שערי אורה” ו”מעשים טובים” על שער הציון, וההדיר ספרים רבים.

מובא בסיום הקדמתו לספר “קול דודי” : ואשא כפי אל כפים, לאבינו שבשמים. בתפלה לדוד, הושיעני ה’ וחזקני ואמצני, ועוד תחייני ותקיימני,  ותן לאל ידי ללמוד וללמד בשמחה ובטוב לבב, ונחני כמעגלי צדק ונפשי תשובב. ונחת אנחת מכל צאצאי וצאצאי צאצאי. שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי לדור ודור. ועד נצח אראה אור. ויהי רצון שיגיעו מעשי למעשה אבותי הקדושים והטהורים נשמתם בגנזי מרומים. וזכותם יגן בעדי ובעד יוצאי חלציהם  לעולמים. ויהיו נא אמרי לרצון לפני שוכן רמים. ובא לציון גואל בקרב הימים. אמן כן יאמר ה’!

נספה בשואה.

(מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ספר פרימישל, ומתוך ספרי הרב דוד ארי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 32