בזכות רחיצה וטבילה בערב שבת, זוכה להארת פנים קדושה בשבת / הרב ישראל אהרן הולר בשם הרב יצחק ליפשיץ הי”ד, האדמו”ר מוויליפולה-בריגל

תמונת רבי יצחק ליפשיץ הי"ד

הנה זמן ועידן שאני עובר אורח בנע ונד בעוונותי הרבים עם ספריי, וכמה פעמים הייתי על ימים טובים וימים נוראים במחיצת קדשו של הרב הצדיק ידיד ה’ וידיד ישראל באהבה וחיבה מו”ה יצחק ליפשיץ שליט”א אבד וויעליפאלי וכעת חונה בבריגיל, ומאוד תמיד קירב אותי (כדרכו בקודש לקרב באמת ובאהבה וחיבה ובסבר פנים יפות העוברי אורח בנע ונד, יותר מכדי כחו כידוע) הן בנתינות גדולות הן בהלבשה על שבת וחול ועל ימות החורף. ולפעמים שלח לי הנ”ל לביתי וקיים דברי הס”ח סימן תתרל”ו (ועיין ספרי זה אות ל”ב ואות ל”ג) והכל יותר מכדי כחו, ויותר מהחיוב הראוי להגון, מה שאיני. והכל להכרחיית על לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא על מותרות, חס ושלום, שאין דרכי בביתי בכך מעולם (עיין ספרי זה ד’ כ”ה וד’ פ”ה) כנהוג בכמה מקבלים בזמנינו ובפרט בכמה בני עלייה וכדומה שהמה מן המשקלי שקלי על מותרות שאינם תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ועליהם אמר ישעיה הנביא סימן א’, בנים משחיתים, פירוש משחיתים ממון ישראל. ועיין שבת נ”ד ואור החיים קדושים יט,ב ורש”י ע”ז דיבור המתחיל “צדיק” ותראה שהמה בעצמם נקראים “כלי משחית” כהנ”ל ו”כלי חמס”, חמסן יהיב דמי על זה. (ועיין מוסר בזה בספרי זה אות מ”ו). והמה מיהבו לא יהבו לטובת ותועלת עצמן בזה ובבא. עיין ספרי זה ד’ כ”ד וד’ ס”ו. לא כתבתי חס ושלום על הכלל, אלא על הפרט. וראיתי בספר מרגניתא דרבי מאיר, רב ורבי אחד היה קמצן ואוהב כסף לעצמו, ואמר עליו הרב הקדוש מורינו הרב רבי מאיר מפרימישלאן זי”ע זה דור דורשיו, “דור שוא”, מבקשי פניך, המבקשים פני יתברך שמו בתפלה ולימוד ומקוואות וכדומה, היינו טוב לשמים ולא לבריות. “יעקב סלה”, ואינו נותן לצדקה, על דרך הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי וכו’. עיין שם. ועיין ספרי הנוכחי אות לב. והרב שליט”א הנ”ל לא כן בזה כידוע ונראה.

ואכתוב בכאן במקום הסכמה דבר בשם אומרו, הרב שליט”א הנ”ל, אמר לפרש הפסוק “ההופכי הצור אגם מים”, עם המדרש בראשית רבה פרשה י”א, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באור פניו של אדם וקדשו באור פניו. אינו דומה פניו של אדם כל ימי השבוע כמו שהוא דומה בשבת. וכתב שם העץ יוסף בשם יפה תאר רמז נפלא בזה. “יפה תאר” גימטריה “שבת”, שבאור פניו אשר באדם קדוש יאמר לו. עד כאן.
וכן איתא בשבת כ”ה, אמר ר’ יהודא אמר רב כך היה דרכו של ר’ יהודא בר עילעא ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ פניו יד ורגליו ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה’ צבאות. עד כאן. בוודאי, המקיים ורוחץ גופו ופניו וידיו ורגליו בחמין וטבילת מקוה בערב שבת, והוא בסתם לקדושת שבת, הוא הזוכה להארת וקדושת פנים לשבת, כל אחד ואחד לפי דרגו, הן מעט הן הרבה.
ומרומז בפסוק הנ”ל, ההופכי הצור, פירוש, צורתו והפנים של איש הישראלי נהפך בשבת קדש להארת ואור פנים בקדושה יותר, על ידי אגם מים, ברחיצה במים חמין וטבילה במי מקוה בערב שבת כהנ”ל.
כן שמעתי באמת מבני תורה בעת שהייתי בוויעליפאלי בשם הרב שליט”א הנ”ל, ואחד מבחורי חמד דשם תלמיד חכם וירא שמים אמר לי אז שבאם אפשר יהיה אדפיס הנ”ל ויתרבה טהרה בישראל, והמזכה הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועלתה בידי בסייעתא לשמיא.

(אהבת וסגולת ישראל, שנת תרצ”ב)


האדמו”ר רבי יצחק ליפשיץ הי”ד נולד בסביבות שנת תרל”א (1871) לאביו רבי נתן נטע דוב (ר’ נטע’לי) מויעליפאלי שבגליציה המערבית בן הרה”ק רבי אהרן זעליג (הנקרא רבי אהריש זצ”ל) בן רבי אריה ליב ה”אריה דבי עילאי“.

בצעירותו למד בוישניצא בישיבת רבי שלמה מבאבוב זצ”ל, אביו של ידיד נפשו, רבי בן ציון הי”ד. האדמו”ר רבי שלמה היה מכבדו לפתוח בשבת בזמר “אשת חיל”, עד שהגדיל בנו הקדושת ציון ונכנס לעול תורה ומצוות. 

רבי יצחק ליפשיץ נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב יהושע רמר”ז שהיה דיין בקרוסנא. בשנת תרנ”ה, עוד בחיי אביו, כיהן כרבה של ויעליפאלי, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע”ה מילא את מקומו כאדמו”ר ואב”ד. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה (ראה שמו ברשימת הרבנים הגולים בספר רבותינו שבגולה). בתר”ף (1920), עבר לבריגל-בז’סקו והיה לאדמו”ר מוויליפולה-בריגל. בחגים היו מגיעים אליו מאות מחסידיו, והרב נודע כבעל מופת.

מגדולי חסידיו היה רבי שמעון אנגל-הורוביץ מזליחוב.

בזמן המלחמה עבר לגטו בוכניה שם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו”רים. נורה ונספה כאשר נתגלה במחבואו בג’ באלול תש”ג (3.9.1943)

מקורות: רבנים שנספו בשואה, פורום אידישע וואלט, ספר יזכור של קהילת בריגל בז’סקו והסביבה, אנציקלופדיה לחסידות ח”ב עמ’ שמג, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ו עמ’ 850-851, מגן אבות בעניני שבת קדש מאת רבותינו הק’ מבאבוב עמ’ קעג.

מקורות נוספים:
סרטו של דוד טייטלבוים, אשר צילם בצבע את העיירה וויליפולי, בשלהי שנות ה 30 – מוצג באתר יד ושם.
ראה בספר היובל למהר”ם שפירא, מהדורה חדשה (תשמ”ג) עמ’ תמד.
וראה תולדותיו באריכות בספר שלשלת הזהב עמ’ קנ”ד-רס”ג.
אודות הרב ישראל אהרן הולר מבקשביץ- ראה מאורי גליציה חלק ב, 102-104.

מספר הצפיות במאמר: 29

מה אשיב לה’ / הרב משה אשר אקשטיין הי”ד בשם אביו

תמונת הרב משה אשר אקשטיין הי"ד מפאפא

“מה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא” (תהלים קט”ז) מורי ורבי הגאון הצדיק והקדוש רבי משה אשר אקשטיין זצ”ל, הי”ד, אבדק”ק סערעד יצ”ו, פירש את הפסוק בשם אביו הגאון הרב צבי עקשטיין זצ”ל שהיה דיין בק”ק פאפא. כשאדם מקבל מחברו טובה, חפץ הוא להשיב לו כגמולו הטוב – לתת לו מתנה כלשהי או לעשות לו איזה דבר טוב. אך בלתי אפשרי להשיב שום דבר לקב”ה עבור הטובות והחסדים שעושה עמנו בכל עת ועונה – ערב ובקר וצהריים, כי “לה’ הארץ ומלואה” והכל שייך לה’ “ומידך נתנו לך”. וכך פירש את הפסוק “מה אשיב” – כל מה שארצה להשיב לה’ בעד חסדיו – “להשם”, בין כה וכה שייך כבר לה’. ואם כן “כל תגמולוהי עלי”, כל החסד שעשה לי ה’ “עלי” עודנו החוב מוטל עלי. אך דבר אחד ישנו שאותו אוכל לתת משלי “כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא”.

פנחס ב”ר יעקב הערצקא.

(עטרת צבי)


הרב משה אשר אקשטיין הי”ד נולד בשנת תרמ”ט (1889) בעיר פאפא לאביו הרב צבי, דיין הקהילה החרדית בפאפא. הוא למד בצעירותו ב”מחזיקי תורה” בטופולצ’ני, והצטיין בכשרונותיו ובהתמדתו. בגיל שש עשרה ידע בעל פה את כל התנ”ך ומפרשיו. למד מספר שנים בישיבת בלד. במשך עשר שנים ישב על התורה ועל העבודה בישיבת ה”חתם סופר” בראשות הרב הגאון רבי עקיבא סופר בפרשבורג. כשלמד בישיבת “חברת מגידים” התגלה כנואם בחסד עליון ובעלי בתים רבים היו באים לשמוע את שיעוריו.

משנת תר”פ היה רב ואב”ד של הקהילה העתיקה סרד (שעל נהר ואג), שם לימד תורה לבחורים, הרחיב את הישיבה וייסד את הפנימיה הראשונה לתלמידי ישיבה בסלובוקיה. בכל יום ששי היה בוחן בעצמו את כל תלמידי הישיבה והיה מעודכן במצבו של כל אחד מהם ודאג לכל צורכיהם. במשך שנים רבות התמסר לישיבתו ולא לקח אפילו יום חופשה אחד.

הרב היה נוסע בערים וישובים ומשקיע זמן רב בארגון תומכי הישיבות. בשנת תר”ץ (1930) יסד את חברת “מחזיקי ישיבות”, שסייעה לחיזוק ישיבות סלובקציה עד לכיבוש הנאצי (ראה בדרכנו).

הרב משה אשר אקשטיין היה אחד מהרבנים חברי ועד המרכז שהתחילו לבקר בערים במערב סלובקיה לקדם את מגבית “מפעל הרגעים –  לבנין ארצינו הקדושה ברוח התורה והמסורה”.

הרב הי”ד היה בין ראשי מארגני אגודת ישראל בסלובקיה, נבחר בשנת תרצ”ה (1935) ליו”ר הועד הפועל של אגודת ישראל בצ’כוסלובקיה, והוא נאם את נאום הפתיחה בכנסיה הגדולה השלישית בשנת תרצ”ז (1937) במרינבאד.

ביום השביעי  של פסח תש”ב (8/4/1942) גורש הרב עם אשתו הרבנית ושני בניהם למחנה מיידאנק. הרב נהרג שם על קידוש ה’ ביום ב’ באייר (19/4/1942).

בתו היחידה נשאה לר’ שמואל וינברג, שהיה לימים ראש ערית בני ברק.

מקורות: ספר יזכור לקהלת פאפא, מאמר לזכרו מאת מ. רוזמנר מבני ברק, בבית יעקב גליון 96 (אייר-סיון תשכ”ז).

לתולדות השואה בסרד, ראה: ויקיפדיה, אתר בית התפוצות, אתר יד ושם.

הערות ממנו נמצאים בכתב העת פני הנשר – הנשר הששי כנף שמני סימן ע”ט, הנשר הרביעי כנף תריסר סימן פו. ותשובה אליו נמצאת בשו”ת הריב”ד או”ח סימן כג.

מספר הצפיות במאמר: 48

כשעושים תשובה, עולים מיד לדרגות גבוהות / רבי משה (משה’ניו) פרידמן הי”ד, ועדות עליו מאת הדיין הרב לייב לנגפוס הי”ד

תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).


רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.


תמונת הרב לייב לנגפוס הי"דהרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 49