לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 8

תיקון הנפש וכבישת היצר / הרב דוד רפפורט הי”ד

תמונת הרב דוד רפפורט הי"ד

ידוע חקירת הראשונים איזה מדרגה עדיף אם מדרגה הכבישה או מדרגה התיקון. והרמב”ם ז”ל (שמונה פרקים פ”ו) מחלק בין מצות שכליות לשמעיות, שבשכליות מדרגת התיקון עדיף ובשמעיות מדרגת הכבישה עדיף. והביא ראיה ממה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (תו”כ קדושים י, יא) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו’ אלא אפשי והתורה אסרה עלי. ומזה דהזכירו רק מצות שמעיות משמע דבשכליות תיקון הנפש עדיף.

ולפענ”ד שגם במצות שכליות גופא יש לחלק בין חטאים שאינם מצד הטבע ובין חטאים הבאים מצד המדות. כי החטאים הבאים מצד הטבע שהם תולדת החומר, אין לנו אפשרות לחטטם ולשרשם, שאין לנו שום כח לשנות הטבע, וצריכים רצון גבוה שלא לעבור החטא, וזהו כבישה, כיון שעל כרחו רוצה בבשר חזיר. אמנם תיקון שייך רק במדות, כגון אהבת הכבוד, אין זה טבע, אלא מידה. כי בטבע האדם אין נטיה לכבוד אלא תשוקה לגדלות. ואדרבא נטיה זו טובה היא, שאין האדם יכול להתפתח בלעדה. ואהבת הכבוד באה רק מחשבון שקר, אשר אנחנו מפרשים כי כבוד זהו גדלות, וממילא יש לנו תשוקה לכבוד. אבל כשמתברר לנו שכבוד הוא פחיתות, ממילא בטלה הרדיפה אחר הכבוד וכן במדת הקנאה, יתכן ג”כ מדרגת התיקון, שאין הקנאה בטבע האדם, אלא הוא סניף מהנטיה המרכזית של בקשת הגדלות, וגם היא באה מחשבון שקר, שנדמה לו שאם יתגדל חבירו, יחסר לו בגדלותו. וכשיברר לנפשו בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, יפרחו ממנו הקנאה והכבוד.

אמנם מדת התאוה, הלואי שינצחנה במדריגת הכבישה, יען שטבע היא, ואי אפשר לשרש הטבע לגמרי. ועוד שמקצתה נחוצה היא. אבל קנאה וכבוד נוכל לתקן לגמרי בצורה ברורה. וכל זה רק אם עובד על עצמו בינקותו, בעוד שהוא צעיר לימים כי בימים, אלו יש נפק”מ בין טבע למדות, אבל זקן שנתרגל בדרכי הקנאה ובתהלוכות הכבוד גם ההרגל נעשה לטבע, ובזקנותו גם חשבונות הכבוד והקנאה נעשים כמו חלק מגופו. וגם אם יבא לידי ההכרה במהות הגדלות האמיתית, לא יועיל מאומה, כיון שנעשו בו המדות להרגל ולטבע, וצריך הרגל חדש לשרש ההרגל הישן. ואימתי יכול ההרגל החדש לעקור ההרגל הישן, בשעה שההרגל הישן אינו ישן הרבה, ולא הורגל במדות הרעות זמן רב. אבל אם כבר הורגל זמן רב אז אינו יכול לשרשם לגמרי, וצריך ללכת בדרך הכבישה. ויוצא לנו מזה שמדרגתנו אצלינו במצב של זקנה היא מדרגת הכבישה.

ודרך הכבישה היא בשני פנים, האחת לפתח בנו הנטיות הטובות והנעלות ולחזק אותם כדי שיהיו כח מתנגד למדות הפחותות. והשניה לחשוב אודות הנטיות הפחותות, כחשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם האדם אינו מרגיש תועלת החשבון, הוא מפני שאין לו הרגשה בצער הנצחי.

וצריכין אנו להתבונן כי בכל דבר יש חומר וצורה, וכך גם ביראת שמים יש חומר וצורה. החומר הוא התמימות, והצורה היא הערמומיות. ולפי שטבע האדם נוטה רק לחכמה, לכן יש לו רק הצורה של יראת שמים. אבל החומר של יראת שמים – שהוא האמונה התמימה בשכר ועונש חסר לו. וא”כ אין לו במה לכבוש את יצרו, שבצורה בלבד אי אפשר לכובשו ונחוץ מאד להשלים נפשינו בחומר של יראת שמים כדי שלא תהיה מדרגתו נמשלת לבעל חשבון שמחשב חשבונות בסכומים גדולים, בשעה שבמציאות כלתה פרוטתו מן הכיס, והוא עשיר רק בחשבונות ולא בכסף. ועוד שמי שיש לו צורה בלי חומר, כבר פסקו חז”ל ואמרו (אבות ג, יז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. הרי שראו חז”ל שיש במדרגת החכמה צד סכנה. ואעפ”י שהיא צורת האדם, ובלא חכמה הוא כאיש בלי צורה ותואר, מ”מ יש בזה צד סכנה לאנשים פשוטים, שיכולים לאבד האמונה והתמימות במעשה המצות.

ולכן צריך האדם לחומר של יראת שמים, שהוא התמימות הפשוטה. ואין לומר שגם החומר של יראת שמים אפשר להשיג ע”י החכמה. דאי נימא הכי שוב נעשה החומר לצורה ויחסר שוב התמימות. אלא צריכים אנו להבין כי יראת שמים ומידות יש להם מקור אחר, רחוק מחכמה ויותר חזק ממנה, והוא טבע האדם. כי בתולדה נמצא בו יר”ש ומדות טובות. כמו שנראה מתולדות האנושות, שבכל דור ודור היו מאמינים, מפני שזה מוטבע בטבע הנפש המשכלת. וכל האפיקורסות שיש בעולם היא הפוך הטבע, והיא תוצאה הנובעת מעקמימיות השכל. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות רק לחזק הכוחות הטבעיים שבנו, וזה רק ע”י מעשה, כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ישתמש האדם באחד מאבריו, יתחזק אותו האבר, ואם יתרפה – יחלש. וכן הוא לגבי חושי האדם, וכן גם גבי החוש של יר”ש ומדות טובות. וכשאדם עושה מצוה, מחזק כח הטבעי של יראת שמים ומדות טובות, וכשנותן פרוטה אחת לצדקה, מחזק בזה כח הרחמנות. וצריך להשתמש בכל המקצוע של החכמה, כדי לחדש ולהרגיש מעשים חדשים אשר בהם ועל ידם, יתפתחו הכוחות הטבעיים של שלימות הנפש. ואז יהיה כאילן אשר שרשיו מרובין מענפיו, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

(נכתב בידי תלמידו הרב חנוך העניך פישמן זצוק”ל בעת למודו בברנוביץ)

תולדות הרב דוד רפפורט הי”ד

נולד בתר”ן או תרנ”א,1890, לאביו הרב עקיבא רפפורט נכדו של רבי עקיבא איגר, ולאימו שרה חיה לבית שארלט נכדה של הגר”א מוילנה.

בנעוריו למד בעירו, מינסק שברוסיה הלבנה אצל טובי הרבנים והמלמדים. בעודו נער נודע כעילוי גדול, מהיר תפיסה, בעל בקיאות וזיכרון מעולה. לאחר שלא היה מי שילמדנו בעירו, למד בעצמו בבתי מדרשות ובקלוייזים של מינסק, בהתמדה עצומה יומם ולילה.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו הוריו, שהיו אזרחי אוסטריה, לעזוב את רוסיה, ואביו נתקבל כרב ומורה הוראה בדנציג-צופוט. ר’ דוד עזב את בית הוריו בגיל 25 ועבר ללמוד בישיבת פוניבז’ והביאדוד רפפורט עמו את חיבורו המוכן לדפוס “צמח דוד” על כל הש”ס. לאחר כשנתיים עבר לכולל “בית ישראל” בישיבת סלובודקה, שדאגה להדפסת ספרו בשנת תרפ”ה.

בשלוש שנותיו הראשונות בכולל עסק בסדרי זרעים, קדשים וטהרות, וכתב את “מקדש דוד” חלק ראשון, העוסק בעניינים מסדר קדשים.

בשנת בתרפ”ח, 1928, התקבל להיות ראש מתיבתא בישיבת “אהל תורה” בברנוביץ, שבווהלין, בראשות הרב אלחנן וסרמן. וכעבור זמן חילקו ביניהם הרב אלחנן וסרמן והרב דוד רפפורט את אמירת השיעורים בישיבה. עד מהרה התפרסם ר’ דוד כאחד מגדולי הרמי”ם בישיבות. הוא היה שקוע בתורה ועסק בתורה בהתמדה עצומה. למרות שחי בדחקות, היה מלא שמחה ושופע אהבה ומסירות לבחורי הישיבה.

חלק שני של “מקדש דוד” הדן בענייני סדר קדשים, יצא לאור בתרצ”ב, ובתרצ”ה פרסם את החלק השלישי על ענייני סדר טהרות ואת החלק הרביעי על ענייני סדר זרעים. חלק חמישי של “המקדש דוד”, העוסק בענייני סנהדרין ובניין בית המקדש, היה ערוך ומוכן לדפוס אך כתב-היד אבד בשואה יחד עם שאר כל חידושיו ושיעוריו.

עם פלישת הגרמנים לפולין נמלטו הרב דוד ואשתו פרומה לבית גריגראס, יחד עם הישיבה, לווילנה, ומשם עברה הישיבה לטרוקי. כשהשתלטו הרוסים על ליטא, בקיץ ת”ש, 1940, עברה הישיבה לסימילישוק, שם המשיך ר’ דוד להגיד שיעורים ולהכינם לדפוס.

בשבת פרשת בהעלותך, י”ט בסיון תש”א, 1941, נכנסו הרוסים לישיבה ועצרו את הרב דוד. הוא נשלח למחנה עבודה סמוך לגבול פינלנד, בו הועסקו האסירים בחטיבת עצים ועבודות פרך נוספות ביערות בקור עצום. הרבנית הוגלתה למחנה עבודה אחר. תלמידיו הספיקו לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, ובהם מאות שיעורי תורה וחידושים. כל הניסיונות לאתר את הכתבים לאחר המלחמה, כשלו.

גם בהיותו במחנה לא חדל הרב דוד להגות בתורה ובלילות רשם את חידושי תורתו. במהלך שהייתו במחנה חשש מאכילת מאכלות אסורים והסתפק במים ובלחם היבש אשר ניתן לאסירים. הוא חלה במחלת מעיים קשה, וכעבור מספר שבועות, זמן קצר לפני פטירתו, קרא אליו שני יהודים וביקש מהם להיות עדים למותו, לבל תישאר אתו הרבנית עגונה. בצום גדליה תש”ב,1941, נקבר הרב דוד בשדה עזוב .

הרב רפפורט לא זכה להעמיד צאצאים, אבל דברי תורתו הנלמדים בבתי המדרש הם לו “יד ושם”.

(מתוך תולדותיו המובאים בתחילת שעורי מקדש דוד ומקורות נוספים)

מספר הצפיות במאמר: 64