בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה / הרב מאיר ליב פרייא הי”ד

אופני הביטחון בה'

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי”ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ”ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד’ יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז”ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך (תהלים נ”ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י”ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז”ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב’ אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד’ שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד’ יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד’. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ”ל ושפתים ישק.
ב’ אופני בטחון הנ”ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד’ ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב’ שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד’ מבטחו, זה יוסף שבטח בד’ כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות “אשרי הגבר אשר” נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד’ שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב’ שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא”ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט”ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד’ למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש”י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד’, שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד’ לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז”ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י”ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד’ להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ”ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז”ל במה שאמרו (יבמות ס”ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה’) דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד’ נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ”ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד’ אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה, הרב מאיר ליב פרי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 9

מתורתו של האדמו”ר מז’אריק, רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

 

* שמעתי מכבוד אדמו”ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט”א בפסוק “יש לנו אב”, אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז”ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או”ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו”ר מזאריק שליט”א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו’, הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע”י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד’ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע”י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה”לכם”, היינו צרכי הגופניות, שנקרא “לכם”, ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד’, שתוכלו על ידי זה לעובדו ית’ עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו”ר מזאריק שליט”א, ואתחנן אל ד’ בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל”ה. חז”ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי”ח אלא תפלה. והנה עצ”ב שמח”ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד’ יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז”ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו”ר מזאריק שליט”א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי אהרן דוד, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, “גן ישראל”)


רבי דוד אהרן טברסקי הי”ד, נולד בשנת תרמ”ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס”ו [1906] נעשה אדמו”ר בז’אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ’נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו”ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע”פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ’נסטוחוב בכ”א תשרי תש”ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי”א במנחם אב תש”א (4.8.1941).

בספר “מקדשי השם” מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו”רים, ביניהם, את האדמו”ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: “כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו”. הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: “אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד”. הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב”יד ושם”. באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע”י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי”ד. בני משפחת האדמו”ר אשר נשארו בז’אריק שבפולין, גורשו לגטו צ’נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש”ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ”א בתשרי תש”ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו”ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו”ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ”ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ’ 335, החסידות מדור לדור א עמ’ 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ’נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז’רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 8

לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 8

הדרך להשגת חמימות בעבודת ה’ / הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד

לזכר הרב אלטמן הי"ד

מסורה (מובא בילק”ס): “וחם” ג’ פתחים, וסי’: וחם השמש ונמס (שמות טו,כא) וחם לאדוני המלך (מ”א א,ב) אם ישכבו שנים וחם להם (קהלת ד,יא), וחד קמץ:וחם אבי כנען (בראשית ט,יח).
ולגוון המסורה אמרתי בהקדם הפירוש הידוע מבינה לעיתים: “צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם” (משלי כב,ה) דניתן לאדם מדת חמימות וגם מדת קרירות, וצריך להיזהר מאד שבאם יצרו מתגבר עליו יפעול בכל כוחו לקרר יצרו שבל ידיהו ויסיתו על תאות גשמיות ובכן יתנהג תמיד אצל עבירה במדת קרירות שלא יהיה בוער בקרבו רשפי אש תאותו הרע, אבל לדבר מצוה ישתמש תמיד במדת חמימות והתאוה להמצות תוקד בקרבו שיתלהב לעבודת ה’. אבל אם ישתמש במדות אלו ח”ו להיפך – חמימות נגד רצון השם לעבירות, ומדת קרירות לעשות מצוות, הלא הוא מגונה מאוד. וזה “צינים פחים בדרר עקש”, אם ישתמש במדות אלו להיפך אז “שומר נפשו ירחק מהם”. ודי לחכימא.
והנה להשיג מדת חמימות לעבוד ה’, הוא דבר גדול, כמאמרם ז”ל (סוכה דף נב,ע”א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול וכו’, ואלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו (קידושין דף ל,ע”ב). אמנם יש לנו תבלין לזה כמאמרם ז”ל (שם) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, כי ע”י כח התורה יכול לנצח היצר הרע, אבל צריך ללמוד לשמה בהתלהבות. וידוע ד”שמש” נקרא התורה. וזה ו”חם לאדוני המלך”, במידת החמימות ישתמש האדם לדבר הנוגע לאדוני המלך, היינו להקב”ה, ומדת חמימות תהיה אצלו בלי מדה גדושה רק בפתח, ומדה זו יכול האדם להשיג ראשון ע”י התורה הקדושה, דהיינו ש”חם השמש ונמס”, שיזריח אצלו התורה ושוב ונמס את היצר הרע, אבל החמימות התורה יהיה בפתח.
ועוד יש דבר שע”י זה יכול בקל להשלים עצמו ולהלהיב לבו לעבודת השם, עפ”י שכתב האהל יעקב בפרשת בראשית פירוש הקרא (מיכה ו,ה) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך, כי האדם הוא עלול לחטוא מרחם אמו, כמ”ש דוד המלך עליו השלום (תהלים נא,ז) הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, וכמאמר (איוב יא,יב) ועיר פרא אדם יולד. ועוד זאת רעה, מה שהאדם אינו מכיר בגנות מעשיהו, אינו מבחין בדרכיו הרעים, וכמו שכתב החכם עליו השלום (משלי כא,ב) כל דרך איש ישר בעיניו, וכמליצת חכמינו ז”ל (נגעים פ”ב,מ”ה): כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, כי האדם בעצמו אם יעבור עבירה לא ירגישנו בלתי אם אחרים יודיעו אותו, ועל כן צריך תמיד לשמוע בקול זולתו המדריכו והאומר טעותו, והגיד לו המורה עמו דרך הטוב. וזהו “הגיד לך אדם מה טוב”, אך ע”י אדם זולתך תעמוד על האמת. ופירש בזה (בראשית ב,יח) לא טוב היות האדם לבדו וכו’. ועיין שם במוסגר התחתון שפירש בזה מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כז,יז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, כמו שהברזל בברזל יחדד האחד את השני, ובקל יחודדו גם שניהם, כן גם בני אדם גם בני איש, יהיה כל אחד מתחדד לעמוד על אמיתת יושר מעשיהו עם מבטו בפני רעהו והתבוננות במעשיהו. ופירש בזה גם מקרא קודש קהלת (ד,ט): טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם. ואין כאן מקום להאריך.
היוצא לנו והמורם מזה, שאם האדם יהיה בעצמו בהתבודדות אז לא יראה נגעי עצמו ולא יכיר מעשיו הרעים, ורק באם יראה תמיד זולתו נגדו אז יוכל להלהיב לבו לעבודת ה’ יתברך, וזה לפי דעתי הפירוש בקהלת (שם) “אם ישכבו שנים”, אם יהיו תמיד ביחד ולא יהיה לבדו אז “וחם להם”, יכול להשיג בקל מדת חמימות, כי אחד יאמר תמיד לחבירו הטעותים, ויחמו לבם לעבוד ה’ יתברך וישיג המדה הזאת ברווח, אבל “וחם אבי כנען”, דידוע דיצר הרע ומעשים רעים נקראים בשם “כנען”, ואז יזהר שיקמץ מדת חמימות באם רוצה היצר הרע לפתותו וישמש במדת קרירות. וזה “וחם” שיקמץ מדת חמימות באם יש לפחוד שהחמימות יהיה “אבי כנען”, היצר הרע. ודי לחכמיא. או להיפך “וחם אבי כנען”, דבמדת חמימות עלול האדם לעשות מעשה היצר הרע, והראש לעבירה הוא מדה זאת והוא אבי היצר, ועל כן ישגיח שמדה זאת ישמש רק “לאדוני המלך”, ויש לך לזה שתי דרכים, האחד על ידי כח התורה, היינו “וחם השמש ונמס”, ועוד ש”ישכבו שנים וחם להם”.

(עטרת צבי, דף יד)


הרב שרגא צבי אלטמן נולד בשנת תרנ”ח, לאביו רבי יהודה רבה של מעזא-שטאט (מזוקוואש) שבהונגריה מחבר שו”ת “מי יהודה” ופירוש “ים של יהודה” עה”ת ומועדים, וחתנו של רבי שרגא צבי טננבוים מחבר ה”נטע שורק” (דרשות ושו”ת).

הרב שרגא צבי למד תורה בבית אביו ובישיבות הונגריה המפורסמות. היה בעל מוח חריף ומעמיק, מתמיד גדול בלימודו, עדין נפש תמים וצדיק. נשא לאשה את מרת רחל רבקה, בתו של רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב”ד מיזא-קיוושד, מגדולי רבני הונגריה. לאחר נישאיו חזר לבית אביו, שם התפרסם כגדול בתורה וכדרשן מוכשר, עניו וחסיד מלא אהבת ה’ ויראתו עם פטירת אביו, בהיותו בן 25, מונה לממלא מקום אביו כרבה של מעזא-שטאט, דיין וראש הישיבה שם. פעל במסירות ובענווה, והשפיע על קהילתו ותלמידיו בדרשותיו, במעשיו הנאים ובהליכותיו המופתיים. עם התגברות הרדיפות כנגד היהודים, השמיע דרשות מידי יום לעידוד הציבור והמשיך במתן שיעור יומי לתלמידיו. מספר ימים לפני חג השבועות תש”ד, גורש עם קהילתו לגטו מישקולץ, משם גורש עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ ונספה ביום כ”ד בסיוון תש”ד בהיותו בן 47. עמו נספו הרבנית וילדיהם הקטנים מלכה, יהושע פאלק וחנה מאטיל. הי”ד. בנותיהם פיגא והענדל, שרדו, עלו לארץ ישראל, בה הקימו את משפחותיהן.

לאחר המלחמה נמצאו בביתו הרוס שלשה קונטרסים מכתב ידו, שנותרו לפליטה מתוך החידושים הרבים שכתב, וחתנו הוציאם לאור בספר “עטרת צבי” (בני ברק, תשכ”ח).

מספר הצפיות במאמר: 18

על מקום המקדש אין יכולים הגויים לערער / הרב דוד ציטרננבוים הי”ד בשם הגאון מאוסטרובצה זצ”ל

מקום המקדש איננו שלהם

דברים חריפים נפלאים מהגאון הקדוש מאסטראווצי זצ”ל.

יש ליתן טעם למה ניתנה תורה במדבר, דהנה בעבודה זרה (דף ג) אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו. והיינו דאמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה. אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. והקשו המפרשים למה דוקא ארץ “יראה” שמא לא יקבלו את התורה ולא שמי ושאר מעשי בראשית. ואמרתי בילדותי על פי מה שאמרו המפרשים, מה קאמר שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית, ממה נפשך, מתי התנה, אם קודם הבריאה לא היה עם מי להתנות, ולאחר הבריאה לא חל התנאי, דקיימא לן [בבא מציעא דף צ”ד] מעשה קודם לתנאי אינו תנאי. ותירץ הזרע אברהם דכיון דהארץ היתה מרחבת כל ששת ימי בראשית, חל התנאי על מנת שהתרחבה אחר התנאי. ולפי מה שאמרו בארשית רבה דנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, משמע דשום בריאה לא התרחבה רק ארץ לבדה, אם כן אתי שפיר דלא חל התנאי אלא על הארץ לבדה, על מנת שהתרחבה, דהיה תנאי קודם למעשה, ולא שאר מעשה בראשית, משום הכי רק הארץ לבדה יראה ושקטה. וז”פ [א”ת].

ובזה יש לומר מה שכתוב בראשית רבה, דמשום הכי נתנה תורה על הר סיני ואל על שאר הרים, משום דאין לך הר שלא עבדו עבודה זרה, כמו שכתוב במסכת עבודה זרה (דף מה). והקשו המפרש מדוע לא ניתנה תורה על הר המוריה, דנבנה עליו בית המקדש, דבודאי לא נעבד עבודה זרה, דאם כן היה אסור לגבוה. ולפי מה שביארנו יש לומר (דבעבודה זרה דף ד,ב) איתא שכפה הקב”ה הר כגיגית על ישראל, ואמרו להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. וכתבו המפרשים, דהיינו משום התנאי שיחזיר העולם לתהו ובוהו. וכבר כתבתי דהתנאי לא הוי חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, ואיתא (ביומא דף נ”ד) “ושתיה” היתה נקראת, תנא שממנה הושתת העולם. מבואר דמקום המקדש היה תחילת בריאת הארץ שברא הקב”ה קודם שהתרחבה, אם כן הר המוריה, שהוא מקום המקדש לא היה יכול לכפות כגיגית בכח התנאי, דהא התנאי אחר המעשה ולא חל התנאי על הר המוריה, והוצרך הר אחר, ולא נמצא הר שלא נעבד, רק סיני.

ועל פי זה יש לומר מה שכתוב במדרש רבה ובילקוט פרשת וישלח דעל מקום המקדש אין אומות העולם יכולים לערער ולטעון ליסטים אתם כיון שקנה דודו מארונה עיי”ש. ואינו מובן דאכתי יערערו על שאר ארץ ישראל. ואם יש תירוץ אחר, גם על המקדש אין טענה. ולפי זה אתי שפיר, דבאמת כתבו המפרשים דאין טענה לאומות העולם כיון דמעשה בראשית היה תלוי בתנאי, אם יקבלו ישראל את התורה, הוי הכל של ישראל, דהוי כמציל מזוטו של ים. אך כבר כתבנו שהתנאי לא חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, אבל מה שהיה בתחילת הבריאה הוי מעשה קודם לתנאי ואינו חל, אם כן יש לאומות הבריאה טענה על מקום הבריאה מימלא, לפי מה שכתוב ביומא דמקום המקדש היה תחילת הבריאה, שפיר קאמר המדרש, דגם בזה יסתם טענתם, דמקום המקדש קנה דוד מארונה בדמים, ואם כן שוב אין שום טענה לאומות העולם, דמקום המקדש קנוי לישראל בדמים, ושארי העולם הצילו מזוטו של יום. ודברי פי חכם חן.

(זר זהב)


הרב דוד ציטרננבוים, נולד בזמיגרוד בשנת תר”ל (1870) לערך, להוריו, הרב זישא וליבא. הוציא לאור בבחרותו את ספרו “דברי דוד”, בהיותו “בחור כהלכה חריף, ושנון ירא ושלם” (מתוך הסכמת הרב בנימין זאב גלר אב”ד בוברקא),  ואת ספרו “זר זהב” (תרצ”ג). הרב סיני הלברשטאם הי”ד היה בין הרבנים שכתבו הסכמות לספר “זר זהב”.

חתן ר’ חיים הערבאך מגריבוב, לשם עבר. הכין עוד שני כרכים לדפוס, אך לא הספיק להדפיסם.

ככל הנראה, נספה בשואה.

 

מספר הצפיות במאמר: 6

סוד גלות השכינה ומעלת הענווה / הרב חיים משה פיש הי”ד

סוד גלות השכינה ומעלת הענוה

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. בתרגום יונתן, כד חמי משה ענוותנותיה דיהושע קרא משה להושע בן נון יהושע.

והנראה לעניות דעתי שכבר ביארתי לשבועות שהשראת השכינה והדביקות לא יתכן בלי הכנעה וענוה יתירה, וכמאמרם ז”ל שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועניו. ולא אאריך כאן כי כבר נתבאר יפה. ועיין בליקוטי אמרים ובע”נ פרשת אמור:

והנה האר”י ז”ל ביאר הפסוק הצילה נפשי משפת שקר, שהוא סוד גלות השכינה ומה שהאדם גורם בחטאו, על פי משל למלך גדול שהיה לו בן שאינו הולך בדרך הישר וירא לנפשו אולי ילך למקום ריקים ופוחזים וילכד ברשתם ויכוהו שם ויבזוהו ויפשטו ממנו בגדי מלכות וילבשוהו בגדים צואים. לזאת יעץ המלך שילך הוא מקודם לכל מקום בא בן המלך, ובהיות שהמלך יכנס קודם יהיה מורא המלך ואימתו על האנשים ולא ירעו לבן המלך. והנה אין בושה וכלימה גדולה להמלך מזה שיצטרך לילך בכל המקומות המגונות והמבוזות עבור בנו, ומבקש מבנו חוסה נא על כבודי וחזור בך.

והנמשל מובן כי כן העבירה היא רוח הטומאה וקליפה גדולה. וכאשר יחטא האדם מכניס נשמתו להטומאה לפי ערך החטא ולא תהיה חס וחלילה תקומה להנשמה. אבל ה’ יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים משרה שכינתו שם, ועל ידי זה יוכל להיות לו תקומה. וזה גלות השכינה, בסוד ומלכותו בכל משלה. ולא עוד אלא שמוכרח להשרות שכינתו קודם שמכניס האדם נשמתו שם, בכדי שבבוא שם הנשמה תמצא שם השראת השכינה. ועל ידי זה יש אפשרות שתהיה לה תקומה ושתהרהר בתשובה ותוכל לצאת משם. עד כאן דבריו.

וזה הכוונה אלמלא הקב”ה עוזרו לא יכול לו, שהקב”ה מקדים להשרות שכינתו שם, על ידי זה יוכל להינצל מעצת היצר הרע, ואם כן מכל שכן מי שיש לו דביקות תמידי בהבורא יתברך שמו ומשיג ממש ישות כבודו והשגחתו בוודאי יתבטל אצלו היצר הרע לגמרי. וכבר הבאתי לעיל שאי אפשר להתקשר ולקבל השראת שכינה בלי ענוה והתבטלות לגמרי. והענוה סגולה גדולה לזה, כי הקדושה אינו דבר נפרד, רק התבטלות לגמרי החלק לכל. מה אין כן הסטרא אחרא אשר הפירוד הוא עניינה.

ובזה אפשר להעמיס בכוונת התרגום, שדווקא על יהושע ביקש ולא על שאר מרגלים, כדי חמי משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע, כי על ידי הענוה יוכל להמשיך השראת שכינה וקבלת אור מאור אין סוף בלי אמצעי ועל ידי זה ינצל מעצת היצר הרע. והבן:

(בני משה לפרשת שלח)


הרב חיים משה פיש מסטמר, אב”ד ורב בעיירה מאנאשטור שברומניה, נולד רבי אליעזר פיש האדמו”ר מביקסאד-סאטמר הי”ד בשנת תרע”ח (1918). כתביו על התורה, על המועדים וחידושיו לש”ס יצאו לאור ע”י אחיו, הרב נחום צבי, בספר “בני משה” (ח”א יצא יחד עם הספר שם אליעזר. והחלק השני יצא בפני עצמו. ניו יורק תשי”ד) ובשני שערי כרכי הספר הוא כותב עליו “הרב החריף העצום סיני ועוקר הרים, הגדול בתורה ובמעשים טובים. אב בחכמה ורך בשנים הצדיק הקדוש…”.

כל היהודים הכפריים שבנפות נאגי באנה, שומוקוט ומונושטור, הוכנסו לגטו בור פאטק, משם גורשו לאושוויץ בי”א סיוון תש”ד ושם רוב בני הקהילה נרצחו.
הרב חיים משה נספה באושוויץ בכ’ בסיון תש”ד (1944), עם אשתו הרבנית חיה הינה בת בנימין זאב שוורץ, ובניהם בנימין זאב, לאה צירל וישראל.

מקורות: בני משה, דפי עד באתר “יד ושם”, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 17

ראית הזולת בעין טובה, הדנה לכף זכות, תשמח לב / הרב יונתן הכהן שטרסר הי”ד

טוב רואי

בגמרא (ברכות י”ז) רבי אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.

ולהבין מדוע המתין רבי אלכסנדרי עד אחר שסיים את תפלתו לומר הכי, גם מהו לשון עמידה ולא סגי ליה בישיבה.

יש לומר, בדרך מליצה, כי יש בעלי בתים אשר עינם רעה בחוק הרב ומטילים בו דופי ומבקרים מעשיו ואומרים לגרמיה הוא דעביד, בפרט בעידן צלותא מתלחשים עליו באמרם שהבעלי בתים יש להם דאגת פרנסה וזמנם יקר בעיניהם למצא טרף לביתם והרב שוהה בתפלתו באמירת “למען ירבו” בקול רם ומאריך בתפלת שמונה עשרה שהיא טירחא דציבורא, וחושדים אותו שנוהג סלסול לעצמו להרבות כבודו, ונקל להרב להתעכב בבית הכנסת כי פרנסתו מצויה לו מקופת הקהל ולו היה עליו עול מחיתו כמוהם, גם הוא היה ממהר לברוח מקיר בית הכנסת חוצה. אבל מחמת שהוא בן חורין לא יחיש ולא ירגיש בצער הבעלי בתים. אבל טח עיניהם מראות כי הרב הירא את ה’ ומכיר תעודתו הוא כמו הלב באדם ומרגיש בצער בני עדתו. ובכל צרה ועקא שלא תבא נכנס בו החץ תחלה, וישא את שמותם לפני ה’ בצלותא ובבעיתא על שתי כתפיו לזכרון. הוא הרב, הוא הדיין ומוכיח להוליכם בדרך טובה, דוגמת הכהן גדול, כמו שפירש הגאון מהרש”א ז”ל (בברכות ו’) מי בכם ירא ה’ לשמוע בקול עבדו וכו’, שקאי על הש”ץ שמזכה את הרבים בתפלתו, דוגמת הכהן גדול. ומלבד זה רוב הרבנים, בפרט בעיירות קטנות, מתפרנסים בדחקות, לא כלינו, ושמח בחלקו שזוכה להיות ממזכה הרבים ולהוריק להם שפע. אמנם בין אנשים פחותים כאלה יוחלש דעתו וידיו לא תעשינה תושיה, כמו שנאמר (פרשת כי תשא) לך רד כי שחת עמך, ופירש רש”י ז”ל, כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו’ .על כן רבי אלכסנדרי בתר דסיים תפלתו, היינו שמונה עשרה, ובוודאי היה מכוון להעלות תפלת ישראל לפני השומע תפלות, והאריך בהשתפכות נפשו כדי להועיל לבני דורו, דאג אולי ימצאו שם ביניהם אנשים בוערים אשר יבזהו בלבם לומר שמחמת יוהרא, חס ושלום, מאריך בתפלתו. והיא בוודאי מחלת לב, ואם כן צדיק מה פעל, ויגיעתו חס וחלילה לריק, אמר יהי רצון מלפניך ה’ אלוקינו שתעמידני בקרן אורה – הכוונה שיביטו עלי בעיניים גלויות, כאלו הייתי מואר בקרני השמש, שידוננו לכף זכות, ולא יראו בו מומים. ולא יטעו בי ואתראה לפניהם כאיש ישר בלבבי וכמשתתף בצרתם תציגני ותעמידני. ואל תעמידני בקרן חשכה – שלא אתראה בעיניהם מצד נקודת ראות הצללים, אשר תכסה עליו עננים ואין נוגה לו, ממילא לא ידוה לבנו ולא יחשכו עינינו. כמו שנאמר (משלי טו,ל) מְאוֹר עֵינַיִם, רצונו לומר, שרואים זולתם את האדם בעיניים בהירות ורחוק מהם מחשבת פגול, יְשַׂמַּח לֵב.

 יונתן הכהן שטראססער מו”ץ דקדע”י ראאב

(תורת אבות, ברוקלין תש”ן,  עמ’ שט)


הרב יונתן הכהן שטרסר נולד בשנת תרנ”ח (1898) לאביו הרב עקיבא אב”ד טאקאי. בצעירותו למד תורה מאביו והיה בין טובי התלמידים בישיבת הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי”ד שהיה אז אב”ד בקרומפאך שבסלובקיה. אח”כ למד בישיבת פרסבורג אצל הרב עקיבא סופר, ה”דעת סופר”. הוסמך להוראה מרבותיו ומהרב מאיר ליב פרייא משוראן הי”ד והרב דוד וועסעלי, הדיין מפרסבורג הי”ד. לאחר נישואיו למרת פעסל בת הרב בן-ציון סנידרס אב”ד ראאב (ג’ור) שבהונגריה עסק במסחר תוך שהוא משקיע את רוב מרצו בלימוד תורה בעיון, בכתיבת חידושי תורה ובעבודת ה’. אח”כ סגר את עסקיו, התמנה שם לדיין ומו”ץ וסייע לחותנו בעיסוק בצורכי הציבור. הוא מסר הרבה שיעורים תורה מושכי לב לצעירים ולבעלי המלאכה.

בשנת 1938 פרסום “החוקים היהודיים” שהגבילו את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה. עקב כך התערערה פרנסת היהודים בראאב ומוסדות הצדקה בעיר ארגנו ועד עזרה ליהודים חסרי הפרנסה. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ורובם נשלחו לחזית המזרחית באוקראינה. הגרמנים כבשו את הונגריה ב-19.03.1944. כחודשים אחר כך גורשו יהודי העיר לכמה בתים בעיר שהוכרזו כגיטו, ולגטו על האי ג’ורסיגט בנהר דנובה. לאחר כשבועיים גורשו כלל היהודים לגטו שעל האי, בשל התנגדות שר הפנים ההונגרי לקיום גטו בעיר. לאחר גירוש כלל יהודי המחוז לגטו, הייתה הצפיפות שם נוראית, וכ-30 איש השתכנו בכל חדר. ב-07.06.1944  הכו ועינו חיילי הז’אנדרמריה ההונגרית את היהודים בגטו, כדי שיגלו היכן החביאו את רכושם ושדדו אותם. היהודים גורשו כ-3 ק”מ משם למחנות בפאתי העיר, על גדות הדנובה, בלא שהותר להם לקחת דבר מלבד הבגדים שעל גופם. בשבת פרשת בהעלותך, י”ט בסיוון, ה- 10.06.1944, היכו הגרמנים והשפילו את רבני קהילות ראאב ואת חברי המועצה היהודית. עד אמצע יוני גורשו כל יושבי המחנה, שמנו כ-5000 נפשות, למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב סבל עם קהילתו בשנות הזעם ונספה עמם ביום כ”ג בסיון תש”ד. שרידים מתורתו ותולדותיו הובאו בספר תורת אבות (ברוקלין תש”ן).

מקורות: קונטרס בית אבות, בתוך ספר תורת אבות, עמ’ של-שלא, אתר בית התפוצות, אתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 14

עצת בלעם, ופריצת גדר בהסרת כיסוי הראש ובלבישת בגדים אופנתיים בלתי צנועים / הרב חיים צבי שוטלנד הי”ד

הצניעות - והחטא בשיטים

את הדרוש אשר דרשתי במאדין בשנת תרפ”ה בשבת קודש חקת בלק י”ב תמוז, בדבר המלבושי שחץ וגלוי בשר וזרוע ופרצו גדר וכו’.

במדבר קפיטל כ”ד פסוק י”ד, בפירוש, ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. וככר רבים נתלבטו לפרש דברי המקרא הסתום, מהו הוא העצה אשר יעצו, הלא לא נזכר שום רמז מזה בפסוק. ואדרבא, בסופו סיים, אשר יעשה העם הזה לעמך, ואם כן, אמר לו ההיפך.
ועוד קשה, מהו הלשון שאמר לו “לכה” אשר נראה לכאורה כמיותר, לא הווא ליה למימר כי אם הנני הולך לעמי איעצך וכו’.
ובקפיטל כ”ה פסוק א’, וישב ישראל ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ובפסוק ג’ כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ואם כן קשה, הלא הפסוק בעצמו מעיד על ישראל שלא עשו כלום, שלא זנו אחרי בנות מואב, וממילא לא קראנה להם שישתחו ויזבחו לאלהיהם, ואם כן מהיכן יסתובב הדבר שישראל יגיעו לידי חטא כזה שיתחברו לעבוד עבודה זרה פעור.
וגם מהו דווקא עבדו לפעור, ולא לכמוש, אלהי מואב ולא למלכים אלהי בני עמון וכדומה, הלא דבר הוא.

והיה בהפטרה לפרשה זו בשופטים קפיטל י”א פסוק ל’ ול”א וידר יפתח נדר לד’ וכו’, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון וכו’. אשר לכאורה קשה מדוע הכפיל את לשונו ואמר “היוצא אשר יצא”, לא הווא ליה לומר והיה אשר יצא מדלתי ביתי וגו’.
ועוד קשה, מדוע לא אמר אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי “בראשונה”, דהיה משמע דקפיד דווקא למי אשר יפגוש בראשונה ומוקדם מכולם עת שובו בשלום מבני עמון, אז יעלהו עולה לד’.

ונראה לי לומר, כי חטאם שהיו בנותיהם הולכות ערומות בשר זרועותיהן ואת שארם הערו בצוואר מגולה עמוק עד שנראה הוד יפיין, כמה שנאמר לגבי גחזי, ויגש גחזי להדפה, ודרשו חז”ל שאחזה בהוד יפיה, ומאחורי קשי ערפה עד בין הכתפים. וקצרות עד לארכובותיהן מלבושותיהן, ועשויין מעשה רשת היצר הרע לצודד נפשות תמימות בחרמם ובחשופי שתיהן. וזאת היא עבודה זרה של פעור שפיערו את עצמן לבלי חוק, בכדי לזנות עמהן. והסר מעליה דרכיך, זו זנות, דרשו רבותינו ז”ל.
ועל פי זה, כך שיעור הכתוב, ואמר וישב ישראל בשיטים, ופירש הבעל הטורים, שהוא מלשון שטות, שראו את שטותן איך שהיו הולכות בלבושי שחץ, וישבו בחיבוק ידיים, ולא מיחו בהן. ולי נראה עוד לומר כי נוטריקון של שטים – טומאן שערותיהן יוצאות מגולות, והם ישבו ולא מיחו, ומזה החלה נגע המספחת הלז לפרוח גם בבשר, עד אשר לבאחרונה גם ויצמד ישראל לבעל פעור. כי מנגע הראש כאמור בא הנגע לכל הגוף. ועל ידי זה באו למגפה. רחמנא ליצלן.

ועל פי זה, זהו שאמר בלעם, לכה איעצך אשר “יעשה” נוטריקון יוצאות ערוות שערתן החוצה. ואמר לו לכה אתי ואראה לך היאך שהן יוצאות בגילוי שיער החוצה, אשר זאת תגרום גם לילך בגילוי בשר החוצה ולהפקיר את עצמן לזנות. והראה לו מה שעתיד להיות בריחוק זמן בבנות ישראל, לכן איעצך אשר כל מה אשר יעשה העם זה, תעשה כן לעמך אשר בשביל זה יזנו עמהם והיו לעם אחד, באחרית הימים. ומחוץ לדרכינו נוכל לומר דכן יעץ לו, אם תרצה שיהיו לעם אחד אל תרחקם, אלא אדרבא, תקרבם ותמנם להיות עורכי דין, ד”ר, מהנדסים. וזהו שאמר לשון אשר, והוא אשור והורמנא ומשפט אחד שיהיו גם ישראל עושים כל מיני מלאכות וחכמות לעמך, וזה היה באמת תחבולה וערמה גדולה ממנו.
אכן נשובה לעניננו, כן נמי היה אצל יפתח עת שד’ יתברך עזר לו להכות את בני עמון, חפץ לתקן איזה בדק ופרץ בביתו, והיה כאשר חפש ומצא ואשר והיה היוצא, כלומר מי אשר כבר יצא מגדר הדת והצניעות וחוקי המוסר, ועם עתה גם יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום אעליהו לעולה ולקרבן בזה שאראה להתאמץ שלא יראה ולא ימצא זאת שוב בביתו ואגדור גדר שלא אניח אותו ואעמוד בפרץ לפניו שלא יעשה בן בביתו וברשותו. ולכן באמת כשבאה בתו לפניו פריעה ופריצה במלבוש שחץ כבנות אנשי העיר, אמר וצעק הוי בתי הכרע הכרעתני, כלומר מלשון ניוול שניוולת אותי בהמלבושים שלך, ואני השבע השבעתני שלא אניח אותך מהיום ליצא, כי כל כבודה בת מלך פנימה. ולפיכך היה לחק בישראל מהיום ההוא והלאה שלא להניח שום אשה ללבוש בגדים הללו, כי כולם הביאו ראיה ממנו, אם עשיר גדול כזה וגם מלך ישראל יגדר גדר לבתו היחידה שלא תהיה יצאנית, מכל שכן שאר אנשים עשו כן.
וכן נמצא בזכריה ג’, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד’ צבאות והשטן עומד על ימינו לשטנו וכו’ עד שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכו’. ורבים נדחקו לפרש מה הם הבגדים הצואים.
ולי נראה לפרש שהיו באמת מלבושי שחץ, כמלבושי המאדע שלנו, ומצד שלא מיחה בהן היה נחשוב לו כאשר הוא בעצמו היה לבוש בהן. ומשום הכי אמר המלאך הסירו הבגדים הצואים מעליו. ולאחר כך אמר ראה העברתי מעליך עונוך והלבש אותך מחלצות. ולאחר כך נאמר לו שישימו צניף הטהור על ראשו. ולאחר כך העיד מלאך ד’ ביהושע אם בדרכי תלך ואת משמרתי תשמור, היינו שלא לילך בגילוי שער הראש וגם לא במלבושי המאדע, רק בבגדים סתם, אז הנני מביא עבדי צמח, וכנ”ל. ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן:

(מתך מים חיים מהדורה תנינא מאת הרב חיים צבי הירש שוטלנד)


 הרב  חיים צבי הירש בן הרב יהודה שוטלנד (שאטלאנד), נולד בסביבות שנת תרמ”ה (1885). בתרס”ז עבר מבעזין (פלך פיוטרקוב) לטרנוב, שם נשא אשה, למד להיות שו”ב ולימד בבית המדרש. הוא היה תלמיד חכם גדול שו”ב מובהק ומומחה. כיהן כרב וראש הישיבה בק”ק דומברובה טארנובסקה (דאמבראווי), רב ושו”ב בשנים תרעה-תרע”ח בעיירה באנוב בגליל רוזוואדוב, בנוסף להיותו רב ושו”ב, היה ש”ץ ובעל קורא, מוהל, נואם ודרשן נודד.

בשנת תר”פ (1920) הוא כותב מכתב לעזרת תורה בארה”ב ומתאר את מצבו הכלכלי הקשה הגורם לכך ש”בני ביתי העטופים ברעב מעורטלים ומבולעים מכל חמר גשמי, נשמתם מפרפרת בקרבם, מפני היוקר השורר בכל הארץ בעצם תקפו ובעים עוזו,.. ושערי רחמים וחמלה וחנינה נכלאו ונסגרו ממנו למרות כל התלאות והמצוק אשר עברו והשתרעו ממעל לשמי כוכבי עירנו הקטנה לרגלי הפוגרם האיום אשר נהייתה אצלנו עוד אשתקד, בשנת תרע”ט לפ”ק” (ראה מכתבו בזכרון בספר).

כיהן כשו”ב וכדומ”צ במאדין שליד קולבסוב. חיבר את דרשות מהרח”ץ ח”א לשבתות ולמועדים (תרפ”ז), מים חיים (תרפ”ז) מים חיים מהדורה תנינא עם קונטרס תיקוני הזבח והספד על פטירת בנו ר’ נתן נטע ז”ל שנפטר בן תשע עשרה, מכתב באהל תורה סימן כ”ב (תרפ”ח). לאחר כעשר שנים של היותו מוהל, חיבר את הספר גילת הזהב על הלכות מילה (תרצ”א), כתם פז על הלכות אירוסין ונישואין, חבל הכסף (תרצ”ז).

ככל הנראה נספה עם משפחתו בשואה בשנת ת”ש (1940).

ראה מאורי גליציה, חלק ה, 47-45.

מספר הצפיות במאמר: 23

אין בעל הנס מכיר בנסו – על אמונה וביטחון / הרב פנחס רבינוביץ הי”ד

ספר בית פנחס

עיין כאן… מה שהבאתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש רבי שמואל אבא זצ”ל מסלאוויטא, על המאמר ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נתבטלים. עיין שם. ולפי דבריו הקדושים יש לומר דזהו מה שכתוב במגילת אסתר, האלה נזכרים ונעשים וגו’ וימי הפורים האלה לא יעברו וגו’. והקשו באיזו מפרשים דכיון דכתיב והימים האלה וגו’, דלמה ליה לכתוב עוד וימי הפורים וגו’. ולפי דבריו הקדושים של דודי זקני זצ”ל הנ”ל יש לומר דזהו הכונה ד”הימים הלה” רצונו לומר הנסים שהיו בהימים הלה “נזכרים” תמיד לפני ה’ יתברך ונעשים הנסים האל תמיד “בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר”. וכמו שאמר דודי זקני זצ”ל הנ”ל, דנסים שבתוך הטבע כמו נסים שהיו בפורים, אנו בטוחים שתמיד יעשה לנו ה’ יתברך ככה. בכל דור ודור וגו’. כי האמת שכל מזונותינו ופרנסתינו וכל דבר ודבר הוא רק מה’ יתברך. אך [אין] אנו זכאים לעת עתה שיעשה ה’ יתברך עמנו נסים נגלים לעיני כל, ולכן הוא יתברך מלביש הנסים בתוך הטבע, ולכל אחד ואחד נדמה לו שהוא הטבע. להאיש סוחר נדמה שזה שהרוויח בזה המין כך וכך הוא מחמת שנזדמן לו קונים טובים, ולזה נדמה שנזדמן לו דבר פלוני, וכדומה. אבל האמת הוא שכל דבר הוא רק מאת ה’ יתברך. וכמאמר התרגום אונקלוס על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבאר התרגום זה הפסוק “הרי הוא יהיב לך חילא” וכו’. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ובזה מפרש יונתן שם. כי הטבע בגימטריה “אלקים” כנודע, וכמו ששמעתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש המפורסם רבי יצחק זצוק”ל מסקווירא זי”ע לבאר זהו שאומרים בשבת קודש בהפזמון נשמת כל חי, “עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ד’ אלקינו ואל תטשנו ד’ אלקינו לנצח”. והקשה ז”ל דלמה ליה לומר עוד המלות “ד’ אלקינו” אצל “ואל תטשנו”, ואין זה מדקדוק הלשון. וגם מה זה הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, שאל יטשנו לנצח. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, שמזה שאנו רואים שעד הנה עזרונו, וזה לא היה בעבור זכיותינו רק בעבור רחמיך לבד, וכן מה שאנו רואים שלא עזבונו עד הנה והיה זה רק בעבור חסדיך לבד, מחמת שאתה הוא ד’ אלקינו. (לשון עזרונו הוא כולל כל ענייני החייב. ולשון עזבונו הוא פרנסה, כמאמר הכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב וגו’. ומה שהוא עוזר לנו בכל העניינים הוא רק “רחמיך”, כי אנחנו בנים לו יתברך, “כרחם אב על בנים”. ומה שהוא עוזר לנו ונותן לנו  פרנסה הוא רק “חסדיך”, מפני שהוא “ה’ אלקינו”, והאדון מפרנס עבדיו. וזהו רק “חסדיך” שרצה לקנות לנו לעבדים). ומפני זה אנו בטוחים שאל תטשנו “ד’ אלקינו” לנצח. כי הלא אתה הוא ה’ אלקינו לעד ולנצח נצחים. ודברי פי חכם חן.

וכן שמעתי בשם גדול וקדוש אחד לפרש מאמר חז”ל אין בעל הנס מכיר בניסו. והקשה ז”ל דעל פי דקדוק הלשון הווא ליה למימר “ניכר” ולא לשון “מכיר”, דהוא פועל יוצא. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, דבעל הנס נקרא הקב”ה, כמו מי שעושה המלאכה נקרא בעל מלאכה, כך הקב”ה דהוא עושה הנס נקרא בעל הנס, וזהו שאמרו חז”ל “אין בעל הנס”, רצונם לומר, הקב”ה, דהוא בעל הנס, “מכיר”, אינו מכיר לבאי עולם (מלשון “יכיר לאחרים” שאמרו רז”ל) “בניסו” שהוא עושה, כי אין אנו זכאין כל כך שהנסים והנפלאות יהיו נגלים לעיני כל, אבל באמת שהוא יתברך עושה עמנו כסדר נסים ונפלאות עד אין מספר. ואין בשום דבר מהדברים שום דרך הטבע, כמו שאומרים אנחנו בפזמון אמת ואמונה, “עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר”, ולשון זה הוא לשון הווה, שתמיד הוא עושה עמנו גדולות, בכל רגע ורגע. והדבר הזה צריך לזכור כל איש מישראל, שאל ייפול לבנו ח”ו ולהאמין ולבטוח בד’ אלקינו שבוודאי יעזור לנו בכל עניינו, ולא להיות כל כך בעצבות כמו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים מישראל הם מלאים עצבות ודאגות, ונדמה להם שח”ו אבדה תקותינו. וזה הוא הגורם לכל ההרפתקאת דעדו עלינו בעוונותינו הרבים. וכל הספר יראים מלאים מזה שעצבות ח”ו גורם לחוסר פרנסה ולכל צרות שלא תבואו. כשנתבונן היטב נראה בעליל איך שה’ יתברך עוזר וסומך לכל איש מישראל, ואם איזה איש מישראל יש לו איזה חוסר ח”ו, הוא בוודאי מפני שאין לו אמונה ובטחון כראוי. ואל יטעה אותו לבו שיש לו בטחון גדול, דבוודאי לא כן הוא. כי אם היו לו אמונה ובטחון כראוי, בוודאי לא היה לו שום חוסר.  כמו ששמעתי בשם אדוני אבי זקני הגאון הקדוש הרב רבי שמואל זצוק”ל מקאמינקא זי”ע שאמר לו איש אחד, רבי, מפני מה לאיש פלוני שאין לו אמונה ובטחון כמוני, יש לו כל טוב שבעולם, ואני שיש לי אמונה ובטחון יותר מהאיש פלוני הזה, יש לי חוסר. לו חוסר וענה לו אדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ”ל הנ”ל בזה הלשון, תדע בני שבעניין אמונה ובטחון יכול האיש להטעות את עצמו, שהיצר אומר לו שיש לו בטחון חזק ואמונה גדולה, ויכול להיות ששקר הוא. וזהו שאמר וביקש אדונינו דוד המלך עליו השלום “ולא אשקר באמונתי”. ולכאורה קשה, כיוון דיש לו אמונה, כאשר אמר בעצמו “באמונתי”, אם כן איך יתכן שיהיה שקר בזה. ולמה לו לבקש ולומר “ולא אשקר באמונתי”. אך האמת הוא דהיצר יכול לפתהו ולומר לו שיש לו אמונה גדולה ובאמת שאין לו כלום, ולכן ביקש מאת ה’ יתברך “ולא אשקר באמונתי”, רצונו לומר שה’ יתברך יעזור לו שיהיה לו אמונה באמת. ולכן אל תדמה בנפשך שיש לך אמונה יותר מהאיש, כלומר היצר נותן לך הרעיון הזה לחשוב שיש לך אמונה יותר ממנו, ולא כן הוא ואתה טועה את עצמך בזה. ולכן תראה שיהיו לך אמונה באמת ובוודאי יעזור לך ה’ יתברך. ודברי פי חכם חן.

וה’ יתברך ברחמיו ייתן בלבנו לעבדו בלבב שלם באמת ובאמונה ויקויים בנו מאמר הכתוב  ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ה’. אמן כן יהי רצון.

(בית פנחס)


רבי פנחס ב”ר משה רבינוביץ, האדמו”ר מלוצק, מחבר הספר “בית פנחס” (תרפ”ו) מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, הביא בספרו מסורות של דברי תורה מאת גאונים וקדושים מאבותיו וממשפחתו ובסוף הספר צירף כמה מחידושיו וביאוריו. היה חתנו של הצדיק ר’ מיכל’ה הלוי, הרבי מקוריץ, נכדו של רבי אהרן מצ’רנוביל. הרב פנחס’ל היה למדן גדול, סיני ועוקר הרים, גאון בנגלה ובנסתר. מונה לדיין בקוריץ ע”י חותנו, אך העשירים עוררו מחלוקת כי לא נועצו בהם, וגברה המחלוקת קוריץ. לאחר שלוש שנים נתפייסו הצדדים, והרב פנחס עבר ללוצק. בהיותו אדמו”ר בלוצק חתם על קול קורא של החפץ חיים ור’ חיים עוזר גרודזינסקי להחזקת לומדי התורה. 

בתחילת מלחמת העולם השניה נכבשה לוצק בידי ברית המועצות. השלטון החדש הזדרז לדכא את החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר והיגלה את פעיליהם לסיביר ולמחנות עבודה. הגרמנים כבשו את לוצק ביום ל’ בסיון תש”א (25.06.1941) ומיד גרשו את כל היהודים לגטו. זמן קצר אחר כך רצחו חמשת אלפים יהודים. לאחר כשנה ברחו כחמש מאות צעירים יהודים ליערות על מנת להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו בידי הגרמנים. 17,000 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בבלז’ץ בתאריכים ו’-י’ באלול תש”ב (19-23.8.1942) או שחוסלו במקום בידי החיילים הגרמנים. מאות בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.

גם רבי פנחס נספה בחורבן לוצק, יחד עם כל משפחתו. הי”ד.

ראה עוד: ספר לוצק (ביידיש) וספר קוריץ. וראה תולדות גטו לוצק באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 29

הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי”ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות  לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)


הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת  תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה  לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 51

עדיין השטן מרקד בינינו ואיש שונא את רעהו / הרב מרדכי ליכטנשטיין הי”ד

הרב הי"ד

באהבת ה’ יתברך לישראל והנחילנו תורה ומצוות, וצוונו בתורה הקדושה על אהבת רעים אשר זאת יסוד ועמוד לכל התורה. כמאמר חז”ל מסכת שבת פרק במה מדליקין. והזהירנו משנאת ישראל. והנה בהיותנו שלווים ושקטים על אדמתנו איש תחת נפנו, ירושלים על תלה ובית המקדש על מכונו, הפרנו ברית אהבת רעים, על כן באה אלינו הרעה הזאת שגלינו מארצנו. ואנחנו עד היום מטורפים ודלים והולכים. נתפזרנו בגוים. ורצון ה’ יתברך היה להכניענו אולי נשוב מדרכנו הרעה. והנה אנחנו הקשינו עורף ומרדנו בצורנו ועדיין השטן מרקד בינינו ואיש שונא את רעהו. והרדיפות תגבר. ואם נראה בעין פקוחה, סיבת הדבר הוא יען שכל אחד מורה לעצמו היתרים. ולב הותל תסיתיהו אשר מצוה הוא עושה בזה.
ובזה אמרתי לפרש מדרש רבה פרשת ויגש, אמר רבי אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קוטנן של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו. בלעם חכה של גוים היה, ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו. כשיבוא הקב”ה ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, על אמת כמה וכמה. והנה כבר דברו המפרשים בזה . ועיין ספר אבן שלמה הערה טובה בעניין זה, ולא באתי רק להעיר בזה.
עוד מה שקשה במדרש רבה הזה: (א) היכן מצינו ויכוח ביוסף עם אחיו, הלא לא אמר רק אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו: (ב) למה שאל באמת העוד אבי חי הלא מקודם כתיב פרק מ”ג השלום אביכם הזקן העודנו חי ויאמרו שלום כו’: (ג) מה היו יכולים אחיו לענות אותו. ומה היה יכול בלעם לענות את אתונו.
ומה שנראה בכל זה, דהנה ידוע אשר אין איש ישראל עושה עבירה, רק אם מראה לעצמו היתר. והנה טענות האדם מה שחושב שינצל ליום הדין: (א) שלא היה יכול לעמוד-בפני היצר הרע: (ב) ובעניינים שבין אדם לחברו, מראה לעצמו היתר, איך שמצווה הוא במה שרודף את חברו, יען שלאיש כזה מצוה לרדוף . אכן באמת כפי מה שנמשך תחילת השנאה היה מחמת איזו פנייה לעצמו, יען שנגע לו בכבוד וכיוצא בו, וידוע אשר שנאה תעורר מדנים, ושוב לא יראה זכות לחברו, רק חוב.
ונבאר פרט אחד, כגון, אם יש לו שנאה על חברו. וחושב בעצמו שעל פי דין תורה מצווה לשנאותו. ומתיר לעצמו לעשות רדיפות לחברו כל מה שיוכל . אם היה זה באמת על פי יצר טוב, היה לו לחשוב לו אמת שלחברו מצוה לעשות מן הרע, אבל אשתו ובניו מה חטאו. וידוע אף שמסור היה מותר לאבד בימים הקדמונים עפ”י סנהדרין, אבל ממונו אסור לאבד מחמת בניו. עיין חושן משפט. אכן יען שכל השנאה הוא מהיצר הרע, ועושה בחשק גדול כדרך התלהבות היצר הרע, ומתיר לעצמו כמה רדיפות.
ואם תרצה אחי לעמוד על המבחן, אראך פרט אחד מאין נצמח השנאה. הנה אם אפיקורס גמור, אשר מצוה לרודפו, היה נותן לך פרנסה, בטח היית אוהב אותו . והיית מהפך בזכותו כל מה שתוכל. ולהיפוך צדיק תמים, אם היה נוגע בכבודך, אף אם הוא כדת וכהלכה, היית מסיר האהבה ממנו. מכל זה אות אשר על פי רוב האהבה והשנאה תלוי בעניינים חיצונים שמצד היצר הרע, ולעתים רחוקים הוא מצד היצר הטוב.
והנה אצל בלעם עם האתון, כפי הנראה, היה הצדק עם בלעם יען ששינה האתון ורבץ תחתיו, לכן הכה אותה . אכן באמת, הצדק עם האתון, יען שבלעם הלך נגד ה’. ולכן עמד מלאך ה’ לנגדו. נמצא כשאנו מסתכלים בסיבה הראשונה לא יצדק בלעם. והנה בלעם היה לו להשיב להאתון כשאמר לו ההסכן הסכנתי כו’. ואני ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. שגם אני לא הכיתי אותך מעולם . ומדוע לא השיב כה, יען שנתגלה לו האמת. אז יפיל כל התירוצים והאמתלאות. וזהו, בלעם חכם של גוים היה ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, כשנתגלה לו האמת.
וכן הוויכוח של יוסף עם אחיו היה, שאם היה הדבר כפי מה שחשבו לענות אותו, יען שדנוהו על פי משפט והיה חייב מיתה. והיה מצוה לרודפו. אבל אביהם מה חטא. ובטח אם יהרגו את יוסף, לא יחיה מצער. אכן מחמת סיבת השנאה לא חפשו שום זכות. וזהו שהוכיח אותם יוסף, אני יוסף העוד אבי חי מרוב עגמת נפש. הלא דנתם שני נפשות למיתה. ולא יכלו אחיו לענות אותו, יען שנתגלה האמת. כשיבא הקב”ה ויוכיח את כל אחד כפי מה שהוא יודע אמיתת הדבר על אחת כמה וכמה. ומיושב כל הקושיות.
לכן חיברתי הלכות אהבת ישראל, כל הלכה ממקורה, אולי נסיר לב האבן מקרבנו. ונראה על פי הלכה איסור שנאת ישראל, מתי אין שום היתר. וגם במקום אשר כתבתי היתר, כתבתי באיזו מקומות, אשר על פי מדת חסידות אין להתנהג כך. ועיין לקמן בפתיחה מהלכות דנייה לכף זכות, איך מהנכון בעניינים אלו להתנהג על פי מדת חסידות. כולי האי ואולי נחזור מדרכנו ונשובה אל ה’, אשר אוהב עמו ישראל ונטע בקרבנו אהבה ואחווה לכל אחד מישראל. אמר כן יהי רצון :

(מצות הלבבות, פתיחה לאהבת ישראל)


 

הרב הגאון חריף ובקי ירא אלקים באמת ובתמים, הרב מרדכי ב”ר אברהם דוב ליכטשטיין הי”ד נולד בלאחווה פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בשנת תרכ”ה (1865). למד בקובנה ונסמך להוראה מהגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל. בשנת תרמ”ז (1887) מונה לרב בעיר סטאחאוו, ובשנת תרס”א (1901) מונה לרבה של נאבלא (ודווין), ואח”כ כיהן כרב בעיר מאלעריטא.

מחבר: מצות הלבבות ח”א (תרס”ב),  שו”ת נתיבות הלכה (תרס”ח), מצות הלבבות חלק ב עם שו”ת נתיבות הלכה (תרפ”ד), ספר המדות (תרפ”ה. ביידיש), מטל השמים – שו”ת בהלכות קריאת שמע (תרצ”ג) שכתב בהיותו כבן 19. בשנת תרצ”ג הוציא ביידיש “אגרת לבני עמנו” ובו ענייני אמונת הגאולה ע”פ התורה, הנביאים וחז”ל.

כמו כן חיבר כתבי יד על ספר דרוש על מדרש רבה בדרך הפשט והדרש, לפחות עד לספר ויקרא, הכולל גם דרשות שנשא בעיירות גדולות ובבתי מדרשות גדולים בוורשה ווילנה ועוד. אך לא עלה בידו להדפיסם מפני פגעי הזמן וצוק העיתים. כמו כן ציין הרב מרדכי הי”ד, בהקדמת ספרו מטל השמים, שיש תחת ידו ספר בשם “מורה הדת” המיוסד על תשובות לטענת החופשים, “להראות שדבריהם מהבל וריק”.

הרב מרדכי נספה בשואה. הי”ד.

מקורות: ספרי הרב הי”ד, אהלי-שם עמ’ 121.

הערה: בלעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור V  עמ’ 149-148 – כתב שנולד בסטאכוב בשנת 1872.

 

מספר הצפיות במאמר: 48

חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם / הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי”ד

תמונת הרב שלמה פיינזילבר הי"ד

מטרת מאמרנו הוא:

א) להראות בעליל כי אי אפשר להגיע אל השתלמות כי המדות רק אחרי הלימוד והעיון וההתבוננות היטב בכל מדה וענפיה כי מדה היא תקציב [פרינציפ] שאדם מכיר ומבין מדעתו שכן צריך להיות ואי אפשר להיות באופן אחר, ואינו דומה למצות המעשיות כמו תפילין וציצית וכו’ שיכולים לקיימם אף בלא הכרה עמוקה רק שכן צוונו ד’. מה שאין כן המדות, אי אפשר להגיע אליהם רק על ידי הכרה ושימת הלב וההתבוננות הנכונה.

ב) מאחר שכל תורת המדות יסודתם בהררי קדש בכמה מצוות עשה ולא תעשה המפורשות בתורה, כמו שביררנו בפנים, הרי חיובם על כל אחד מישראל לידע אותם ואת פרטיהם, כמו שהחיוב על. כל אחד כישראל לידע דיני קריאת שמע ותפילין וכו’.

בימנו אלה מחמת תהפוכות ומצוקת הזמן והנה רוח סערה באה ותגע בפנות בית ד’ ותעש שמות בארץ ומהפכה נוראה נהיתה, שערי תורה שוממין. בכל פנות שאנו פונים והנה תהו ובהו. החרבן נורא מאוד, ולא די לנו בזה, אלא שגם המדות הנשחתות גברו בארץ. נשכח מכל אחד מה חובתו בעולמו. אם כי יש ללמד זכות על עם קדוש, שתהפוכות הזמן גרם לזה, וכמו שכתב הרמב”ן ז”ל פרשת תצא על הפסוק ולא יראה בך ערות דבר, שבעת המלחמה אף הישר באדם מסיר מעליו הבושה ועושה דברים שלא היה עושה כן בעת השלום. אבל על כל פנים קשה מאוד להביט על זה בקרירות רוח. ולכן חוב קדוש מוטל עלינו לרפאות את מזבח ד’ ההרוס ולהפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

וגודל החיוב בזה הלא היא מצוות עשה שבתורה, הוכיח תוכיח את עמיתך כו’. והאמת שיקשה מצוות עשה זו להוכיח את כל אדם בפרטות על דרכו והנהגתו, ומחמת זה מוצא כל אחד אמתלאות שונות שלא להוכיח את חבירו, אבל מצאנו לרבותינו ז”ל (בעבודה זרה) כשגזרו על רבי חנינא בן תרדיון לשריפה ועל אשתו להריגה, אמרו שם דעליו בשריפה, משום שהוגה את השם באותיותיו, ועל אשתו להריגה, משום שלא מחתה בו, ואמרינן שם, והיכי עביד הכי, הא תנן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים כו’. אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו, ומשני דלהתלמד עבד, דתניא לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות. אלא מאי טעמא איענש. משום דהוגה את השם בפרהסיא הוי, ועל אשתו להריגה שלא מחתה בו. והדבר מבהיל. הגע בעצמך רבי חנינא בן תרדיון שכל חכמי ישראל משכימין לפתחו ומפלפל עמהן במשא ומתן של הלכה, ומה  לה לאשתו להתערב בעניינים כאלו במה שבעלה מפלפל עמהן בעמק הלכה. כמעט, שלפי שכלנו, אין אני רואין עליה, ואין מרגישין שום חטא, אף כחוט השערה, במה שחטאה שלא מחתה בו. ובפרט שגם העוון של רבי חנינא בן תרדיון הוי כחוט השערה ממש, שהרי מותר היה לו ללמד כן לחכמי ישראל, אלא שהיה בפרסום יותר מן הראוי, והיא רק כחוט השערה ההבדל שבין פרסום לאינו פרסום. ועל כל פנים, ראינו מזה שהשגחה העליונה שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ראתה שעל כל פנים עוון של חוט השערה יש גם באשתו, אלא שהעוון של חוט השערה שלה הוא בדקות יותר מהעוון של חוט השערה שלו, ולכן הוא נדון בשריפה, ששריפה חמורה, כדאיתא (בסנהדרין פ”ז), והיא בהריגה בסייף, שהיא קל. ומזה אנו יכולין לידע כמה נורא הוא העוון של מי שיכול למחות ויכול להוכיח את חבירו ואינו מוכיחו. ומזה יכולין אנו לידע, שאף שפוטרין אנו את עצמנו בכמה אמתלאות בעניין תוכחה, אבל מי יודע כמה תביעות יש עלינו מהשגחה העליונה, שהרי אין לנו אמתלא טובה ממה שהיה לאשתו של רבי חניניא בן תרדיון במה שלא מיחתה בו, ובכל זאת לא נקתה מהעונש הנורא.

ועוד מצינו לרבותינו ז”ל (סוכה נב) אביי שמע לההוא גברא דקאמר לההיא איתתא נקדים וניזול באורחא. אמר איזול אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמי. כי הוו פרשי מהדדי, שמעינהו דקא אמרי אורחין רחוקא וצוותין בסימא. ואנו עומדים ומשתוממים על מסירת נפשם של רבותינו ז”ל שאביי מצא בעצמו שיש בידו לאפרשינהו מאיסורא, והלך אחריהם שלשה פרסאות רגלי, ולוא לא היה פרשי מהדדי, היה הולך אחריהם כמה וכמה פרסאות. אף, שבוודאי היה יכול למצוא כמה התרים לנפשו שלא לילך אחריהם רגלי כמה פרסאות, כי ממש היא מסירת נפש, אבל היה ירא מאוד מהעונש הנורא של מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ולא חיפש אחרי אמתלאות ותרוצים שונים, ומצא את עצמו מחויב בדבר עד מסירת נפש ממש. ואנו שאין לנו מסירת נפש כזה לאפרושי מאיסורא לכל אחד בפרט, על כל פנים, חוב קדוש מוטל עלינו להפיץ תורה ויראה ומדות בין שדרות העם.

ומצינו בגמרא ברכות (לא) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ד’ מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו. ופירש מהרש”א שרמז להם שהוא כלי חשוב מאוד ועיקר יצירתו ועשייתו מעפר, ושבירתו זהו מיתתו. כן האדם נוצר מעפר ועומד למיתה תמיד לשוב להיות עפר. הרי שלהכניס יראת שמים על רגע אחת בלב של גדולי התורה המלאים בתורה ויראת שמים, כדאי הוא לאבד זכוכית של ד’ מאות זוז. מכל שכן להכניס יראת ד’ בלבות הרחוקים מיראה, ולהפיח בקרבם שלהבת קודש של יראת ד’. על אחת כמה וכמה שכדאי הוא כל היגיעות שבעולם על זה. וכבר כתב בזה הגאון החסיד מורנו הרב ישראל מסלאנט זצ”ל, וזה לשונו, מה מאד תגדל מצווה על האדם לשום לבו ונפשו להדריך בני אדם ולהזכירם לעוררם ללימוד היראה, כי אז בעיניהם יראו ובאזנם ישמעו ולבבם יבינו גודל המכשלה אשר לפניהם, וינהמו אל אחריתם לשוב אל ד’ יתברך להיות סור מרע ועשה טוב, אם מעט ואם הרבה. האדם המעורר לזה יהיה לו חלק נכון בכל אשר יוולד מזה. נלאה שכל אנושי להקיף ולהכיר היטיב כמות ואיכות מצות הרבים אשר תלוה לאדם מדבר הנקלה הלזה, העמל מעט והשכר הרבה באין ערך ושיעור. לזאת ישים האדם עינו וכח שכלו להדבר הגדול הלזה, אם בעל נפש הואץ עד כאן דבריו.

והנה הלימוד בהשתלמות המדות היא היא הרפואה היותר נחוצה לתחלואי העם. כי המדות הנשחתות וההפקרות בא מן היאוש, שאינו מחשב מאומה אודות האנכי שלו, ואינו מחשב שום חשבון של אצילות, ואינו מחשיב את העצמיות שלו בתור אדם רם המעלה, ואינו מרגיש מאומה שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע להמעלות היותר רמות ונשגבות. ועל ידי הלימוד בהשתלמות המדות יבא להתבונן מהו האדם, מה מטרתו, ומה חובתו, ומה תכליתו. ועל ידי זה ירגיש שיש לו כחות הנפש שיכול להגיע אל המעלות החמודות. וזהו שאמרו ז”ל באו חשבון, באו ונחשוב כו’ (ב”ב עח). העיקר הוא לחשוב, ומחשבה כזו בוודאי תביאנו לידי תוצאות היותר נשגבות שירגיש בנפשו רגשי קודש. וכבר אמרו ז”ל (שבת מא) הרוחץ ירחץ ראשו תחילה מפני שהוא מלך לאיברים, רצונו לומר הרוצה לרחוץ את עצמו מגסות החמרי ולהיות לו גוף טהור, ירחץ ראשו תחילה, שבו הוא מבחר כל היצורים, והוא החשבון האמיתי הנחוץ לעבודתו יתברך. אבל תועלת החשבון הוא רק אחרי הלמוד והעיון היטב בתורת המדות. ועל ידי ידיעת המדות, יבא לידי קנין המדות.

והאמת הוא כי לוא היה כל אחד מישראל עושה כפי מה שיודע, היה יכול להיות קטן שבישראל כגדול שבגדולים. כל אחד מישראל יודע שהקב”ה מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה מעשיו, והשגחתו יתברך מקפת אותנו מכל פנה ופנה בכל חלקי כחותינו בדיוק גדול. וכמו שכתוב, כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און (איוב לד), רצונו לומר שכל תנועות האדם הקטנות והפחות שהם עד כמדרך כף רגל שאין האדם שליט ברוחו שידעם הוא בעצמו, לפניו יתברך הם חרותים ומבוארים מאד. וכמו שחכמתו בלתי תכלית, כן ידיעתו. ונאמר מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד’).  ונאמר אני ד’ חוקר לב בוחן כליות (ירמיה י”ב), רצונו לומר שאפילו דמדומי משבות העוברות על דעת האדם גלוי וידוע לפניו יתברך. ומה מאוד תסמר שערת בשרנו בשום אל לב איך ידיעת הבורא והשגחתו מרחפת על פנינו והנה ד’ נצב עלינו צופה ומביט ומאזין ורואה עלילותינו, וכל צעדנו יספור, העבר והעתיד וההוה דורש יחד, ולוא היתה הנהגתינו כך לפי ידיעתנו הלא זהו מדרגת הצדיקים ההולכים לפני־אלהים כמו שכתב הרמב”ם במורה נבוכים פרק נ”ב, והעתיקו רמ”א באורח חיים סימן א’. ועל זה אמרו רז”ל (אבות פרק ג’) כל שחכמתו מרובה ממעשיו הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו’ והוא מאמר כולל לכל אחד מישראל, שכל אחד יכול להרגיש בנפשו כי חכמתו, רצוני לומר, ידיעתו, מרובה ממעשיו.

ועל זה תקנו אנשי כנסת הגדולה, בתפלת ראש השנה יום כיפור, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו כו’, רצונם לומר שהנהגתנו תהיה כפי הידיעה. וכבר הובטח לנו שהזמן שאנו מקווים אליו תמלא הארץ דעה את ד’, וכיון שתהיה הנהגתנו כפי הידיעה הגדולה כזאת, הלא זה המדרגה שאנו מקווים לזכות אליה. ועל כל פנים כל מה שהידיעה יותר בתורת המדות, כן נוכל להנהיג אז עצמנו במדות היותר נשגבות. ולכן כתבתי במאמרי זה הרבה עניינים בחיוב ההתבוננות בתורת המדות, ואקווה לד’ שיהיה תועלת גדולה למי שיקרא ויעיין בו. וד’ יתן חלקנו בין מצדיקי הרבים, וכמו שכתוב (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

(השלמת המדות, הקדמת המחבר)


הרב שלמה הלוי פיינזילבר הי”ד נולד בשנת תר”ל/תרל”א (1869/70) בעיר קארטוז-ברזה (פלך הורדנה. ע”פ בנו, הוא נולד בווילקובסקי), לאביו הרב אהרן יוסף אב”ד ביאלובקה, מחבר ספר “עבודת אהרן” בן הרב אריה מוואלקאווויסק מחבר ספר “פני אריה“. עוד בהיותו נער החל לכתוב חידושי תורה ולהתכתב עם גדולי דורו. בהיותו בן 18 נשא לאשה את מרת שרה טובה בת הרב חיים שור. הרב שלמה נסמך להוראה בגיל 21 מרבי יצחק אלחנן ספקטור, מרבי חיים סולבייצ’יק ומרבים נוספים. הוא כיהן כרב בקהילות טוריק פלך ווילנה, פרוזובה פלך גרודנה (משנת תרנ”ו), ווקשנה פלך קובנה (משנת תרס”ד. שם ניהל ישיבה). בשנת בואו לווקשנה נפטרה אשתו הצדקת, ושנה אח”כ נשא לאשה את מרת שרה הינדה לבית קלבנסקי. בשנת 1914 גורש עם עדתו לרוסיה, ורבים מכתביו נותרו מאחור ונשרפו במלחמה. הקים ישיבה בעיר מינסק, בירת רוסיה הלבנה, ונתמנה לרב בית הכנסת הגדול שם. בשנת 1920 שב לווקשנה והחל לרשום מחדש את חידושיו. בראשית שנות העשרים פרסם מאמר בשם “משמיע שלום” ובו קרא לאיחוד מפלגות למען ארץ ישראל. לאחר ארבע שנים עבר לעיר קיידאן והיה בה אב”ד ומייסד ישיבה, שבראשה עמד הרב שמעון דוביאנסקי הי”ד. בשל סכסוכים ומחלוקות פוליטיות בין מפלגות בקיידאן היו מספר שנים בהם הרב לא קיבל את משכורותו וחי חיי עוני ודוחק. הוא כיהן כנשיא אגודת הרבנים בליטא במשך יותר מעשרים שנה, וחיבר את הספרים “נשמת חיים” (ירושלים, תרס”ה), “השלמת המדות” (קיידאן, תרפ”ה. ספר זה הונהג כספר לימוד בישיבות המוסר של סלובודקה וטלז) ו”יריעות שלמה” (תרצ”ד) על הרמב”ם הלכות עבודה והלכות הקרבנות. מכתבו משנת תרצ”ח לרב אשרי הובא בספר ממעמקים. הרב הי”ד היה בעל זכרון פנומנלי, גאון, מתמיד ובקיא מופלג בש”ס בבלי וירושלמי, צדיק וחסיד שפעל גדולות בהתלהבות לטובת הפרט והכלל.

בהקדמת ספרו יריעות שלמה כתב הרב פיינזילבר:

בימינו אלה שארצנו הקדושה הולכת ונבנית תפרח ותשגשג ועיני כל ישראל נשואות אליה, מפני שרואים ומרגישים כי רק שם ביתם. ויהא רעוא שבנינה של ארצנו הקדושה יהא על יסודי תורתנו הקדושה, כי זאת אנו מבקשים… ואות היא מן השמים כי קרובה ישועתנו לבוא, וכמו שכתוב בונה ירושלים ד’ נדחי ישראל יכנס, ופירש רש”י בברכות (מט) בונה ירושלים, תשועת ישראל היא, דכתיב בונה ירושלים ד’ ואז נדחי ישראל יכנס. וכן אמרו ז”ל בסנהדרין (צח ע”א) שאין לך קץ מגולה מזה, ואנו מצפים ומחכים לראות בביאת גואל צדק ובבנין בית קדשנו. 

חורבנה של קהילת קיידאן החלה ב- 15.8.1941, בסדרת עינויים נוראיים. ביום חמישי, ה’ באלול תש”א  28.8.1941, הושמדו יהודי קיידאן באמצעות מכונות יריה ורימונים על שפת בורות שהפכו לקבר המוני. רק בודדים הצליחו למלט את נפשם.

הרב נהרג בה’ באלול תש”א (1941) עם עדתו. הי”ד. כן נספו בשואה ארבעה מילדיו: חיה (עם בעלה הרב אהרן גאלין הי”ד מו”צ בקיידאן וארבעת ילדים), לאה (עם בעלה הרב אפרים שלמה קראוויצקי הי”ד רב בעיר לוקניק, ושבעת ילדיהם), פרמוט (עם בעלה הרב זלמן פרמוט הי”ד מנהל כולל קובנה, כן נספו שלשת ילדיהם: שמואל, יוסף וטייבה) ומתתיהו (עם בנו יונה). צבי, בנו של הרב שלמה הי”ד, עלה לארץ וכתב דפי עד לזכר קרוביו. 

מקורות: ממעמקים, דור רבניו וסופריו חלק ב עמ’ 39-38, אלה אזכרה חלק ב עמ’ 235-232, אהלי שם עמ’ 67, דפי עד במאגר השמות של “יד ושם”

מספר הצפיות במאמר: 29

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם / הרב ישראל ליטווין הי”ד

תמונת הרב ישראל ליטווין הי"ד

רבי אלעזר הקפר אומר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד,כט).

רבי אלעזר הקפר אומר וכו’ השלשה דברים אלו קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מקצרין ימיו של אדם. והשטופים באלו המידות, סופן שנכשלים בהן ומקצרין בזה ימיהם של אחרים ולסוף גם ימיהן של עצמן, כמו דאיתא במדרש על הקנאה: הרג שאול נוב עיר הכהנים על הקנאה הלשינו הכשדים את חנניא מישאל ועזריה ונהפכה עליהם, דכתיב גבריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו, קטיל הימין שביבא דנורא. על הקנאה הלשינו הכשדים את דניאל, ועליהם נהפכה, דכתיב דניאל וכה ואמר מלכא והיתיו גובריא אילך דיא אכלו קרציהו בדניאל וכו’, ולא מטו לאירעית גובא עד די שליטו בהון אריותא וכל גרמיהו הזיקו. ואמרו חז”ל במסכת סוטה ט’, וכן מצינן בקין קרח ובלעם ודואנ ואחיתופל וגחזי ואבשלם ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניתם במה שאינו שלהם – מה שבקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטלו מהם. ואמר החכם מכל אדם “ורקב עצמות קנאה”.
והתאוה גם כן סיבה לקיצור ימיו של אדם, כדאיתא במסכת שבת קנ”ב, אמר רבי יצחק מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עש בילדותו משחירין פניו לעת זקנתו. וכן איתא בספרי עקב (יא, טו) אנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהן שורו עיבר ולא יגעיל, תפלט פרתו ולא תשכל, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, יבלו בטוב ימיהם, וכרגע שאול יחתו. וכן אתה מוצא באנשי דור המגדל שלא מרדו בהקב”ה אלא מתוך שביעה וכו’ מה נאמר בהן, ויפץ ד’ אותם משם על פני כל הארץ. וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה וכו’ ואיתא בספרי האזינה, וכן אתה מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באתה להם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה באה. וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה וכו’.
והכבוד כדאיתא בסנהדרין ק”ב א”ר נחמן, גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם וכו’. וכן איתא אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, מאי אחר, אמר ר’ אבא, אחר שתפשו הקב”ה לירבעם בבגדו אמר לו חזור בך. ואנו ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו ומי בראש, אמר לו בן ישי בראש, אמר אי הכי לא בעינא. וכן נדב ואביהו מתו משום שרדפו אחרי הכבוד, דאיתא שם נ”ב, וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהן מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב”ה נראה מי קובר את מי.
מכל הנ”ל נראה כי השלשה מידות רעות הללו מקצרין ימיו של אדם. ועל כן ירחיק האדם מאלו השלשה דברים, כמו שמפחד ומתרחק ממות, כי המה סיבות היותר גדולות ומסוכנות לחיי האדם.
ועוד נוכל לפרש, כי כל העבירות שאדם עובר בילדותו על ידי הסת יצר הרע הוא, משום שאדם בילדותו על ידי טבע רתיחות דמו עושה מה שעושה. ולכן בעת זקנתו אחרי אשר דמו יתקרר, אינו הולך אחרי עצת יצר הרע ואינו שומע בקולו. ולכן דרשו חז”ל אשרי איש ירא ד’,  אשרי כשהוא איש ירא ד’, שבילדותו ירא ד’. אבל כשהוא ירא ד’ בזקנתו, אשר אז אין כח ביצר הרע להסיתו, אין מעלתו גדולה כל כך, ועל כן פסק הרמב”ם בהלכות תשובה, שבעל תשובה דווקא באותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן, והיינו במצב שהיה בעת עשיית העבירה, במצב כזה צריך להיות בשעת תשובתו, ואך אז תשובתו מתקבלת. וכן אמרו חז”ל במסכת סוכה דף נ”ג, ת”ר יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא בישה זקנתינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, שאף בימי ילדותם בעת רתיחת הדם לא חטאו. ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכיפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה ששבו מדרכם הרעה שהלכו בה בימי ילדותם. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא. ומי שחטא ישוב וימחול לו, כי אפילו אם ישוב לעת זקנתו אף שתשובתו אינה גדולה וחשובה כל כך, בכל זאת מתכפר. וכמו שהאריך בעל חובות הלבבות שער התשובה.

ובא רבי אלעזר בן הקפר ואומר כי שלשה מדות אלו והן הקנאה והתאוה והכבוד לא יסורו מן האדם אף בעת זקנותו, ועוד יותר אפילו ברגע פרידתו מן העולם, שאז הלא ראה האדם בעיניו כי אך הבל כל עמלו שיעמול תחת השמש וכל תקוותו נשאר מעל, אך את אשר הכין עבור נשמתו זאת יקח עמו בקבר לחיות חיי נצח בעולם שכולו טוב. בכל זאת השלשה מידות רעות האלה לא יסורו ממנו אף ברגע האחרון הזה, ועד זבולא בתרייתא ידבקו עמו ולא יתפרדו. והיינו דקאמר מוציאין את האדם מן העולם, פירוש שהמה מלוין את האדם מן העולם.

(קול אבות)


תמונת הרב ישראל ליטווין הי"דהרב ישראל ליטווין, נולד בעיר סלונים פלך גרודנה, בשנת תרכ”ג (1863), לאביו הרב משה שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל עסק, מצאצאי השל”ה מצד אביו, ומצד אמו נכד הגאון רבי יהודה חריף מחבר “נחלת יהודא” על הש”ס, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד.

הרב ליטווין למד בישיבות סלונים, וואלוזין ואיישישאק. היה גדול בתורה ופיקח במילי דעלמא, בעל לב טוב, ענוותן וצנוע ומעורב עם הבריות. הוא נסמך להוראה בידי הנצי”ב מוואלוזין זצ”ל, רבי שלמה הכהן מווילנה זצ”ל ורבי שלמה זלמן זצ”ל מחבר “גליון האלפס”. 

הרב ליטווין נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת בתיה בת הרב חיים מאיר גרין, רבה של גרובין בקורלנד. במשך כעשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיירה פילטן. ספרו “קול אבות” על מסכת אבות יצא לאור בשנת תרצ”ז. בנוסף היו לו כתבי יד לספרים הבאים: “קול תורה” על חמישה חומשי תורה, “קול שיר” על שיר השירים, “קול שבתות” ובו דרושים לכל שבתות השנה, “קול שבירת ארזים” ובו הספדים, “קול נורא” ובו דרושים לימים הנוראים, “קול מועד” דרושים לימים טובים”, חידושים על הש”ס וספר שאלות ותשובות. 

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לריגה. בשנת תר”פ (1920) הוא כותב לרבני עזרת תורה – “ממצב בני ישראל בכלל הנני להודיעו כי מצבם הרוחני ירד עשר מעלות אחורנית, כי דור החדש המה צעירי בני ישראל פנו לבקש פרנסה מעיסקם ורחקו מדרך התורה והמצות ואין לנו להשען אך על אבינו שבשמים שיקל מאתנו את עול הגלות ועול הפרנסה ואך אז אולי ישובו צעירנו לאבינו שבשמים ולתורה הקדושה. ועל זה אין להוסיף”.

בתקופת השואה הרב והרבנית גורשו לגטו ריגה. הם נספו עם בנם יעקב ורעייתו, ועם נכדיהם התינוקות דוד וחנה הי”ד.

בנו של הרב ישראל הי”ד, ד”ר יוסף ליטווין מלונדון, היה עורך “שערי ציון” וכתב על שם אביו את הספר “ישמח ישראל – על אהבת ישראל וארץ ישראל“.

 מקורות: קול אבות, ישמח ישראל, אהלי שם, זכרון בספריהדות לטביה – ספר זכרון (תל אביב, תשי”ג, עמ’ 397), מסמכים במאגר השמות ביד ושם.

מקור לעיון נוסף: גטו ריגה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

הערה: באהלי שם כתב שנולד בשנת תרכ”ז, אך במסמכים רשמיים שלו הופיעה שנת הלידה 1863.

מספר הצפיות במאמר: 48

צניעותה של רבקה ההולכת אחרי האיש / הרב חיים צבי שוטלנד הי”ד

נזר הצניעות

ב”ה. מאדין.

בפרשת חיי שרה, פסוק ה’, ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת. ולכאורה תיבת “אחרי” נראה כמיותרת לא היה לו לומר כי אם אולי לא תאוה ללכה אל הארץ הזאת. ודיוק זה קשה גם כן בפרק ו’ “ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך”, למה לו לומר מלת אחריך, הנראה כמיותרת. וגם כן קשה במה שאמר “הנה רבקה לפניך”, למה לו לומר אות “לפניך”, לא הווא ליה לומר כי אם תנה רבקה לבן אברהם לאשה, בקיצור, כי אריכות הדברים נראים כמיותרים.

ומה שנראה לי בזה בהקדם קושיא אחרת, לכאורה מדוע חזר לבן ברגע ממה שאמר בתחילה הנה רבקה לפניך קח ולך, וטען אחר כך תשב הנערה אתנו ימים וכו’.
לכן נראה לי לתרץ, על פי מה שאמרו חז”ל, אחורי ארי ולא אחורי האשה, וגם אמרו חז”ל על מנוח שעם הארץ היה שהלך אחרי אשתו. וגם ידוע מנהג המכוער בזמנים הללו ליתן לנשים משפט הקדימה. וזהו ששאל אליעזר, אולי תהיה אשה מודרנית ולא תאבה ללכת אחרי דווקא, כי אם לפני, ואחרי אשר אסור לי לילך אחריה, אולי אשיב את בנך שמה ויקחנה משם. לכן השיב לו שפיר אברהם אבינו עליו השלום, אם תהיה האשה חצופה ולא תאבה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת, והשמר לך להשיב את בני שמה לישא חצופה כזאת. וכשלבן שמע את כל הסיפור מאליעזר עבד אברהם, כנ”ל, לכן התחכם ואמר לו הנה רבקה לפניך, רצונו לומר אני אתן לך את רבקה בתנאי זה רק שתלך לפניך. ודימה לבן אחרי שמע את דבריו שיניח את רבקה אצלו וילך לדרכו. אכן אליעזר אחרת חשב בהכיר בה שהיא צנועה ולא תלך לפניו כלל, לכן התרצה לו וישתחוה ארצה לד’. וכשנתוודע ללבן שעצתו וערמומיתו לא הועיל כלום, לכן שוב התחכם ואמר, תשב הנערה אתנו ימים או עשר, וכשאליעזר הוכיח לו שאינו רשאי לחזור מדבריו הראשונים, לכן התחכם עוד ואמר נקרא לנערה ונשאלה את פיה וכו’ התלכי עם האיש הזה, בלשון תמיה, כלומר הלא לא נאה לך לילך עם האיש הזה, שהוא יהיה העיקר לילך ראשון, ואת טפלה לו לילך אחריו. “ותאמר אלך”, ונעשה לבן נדהם, ולדאבונו היה מוכרח להסכים שתלך, ובאמת קיימה את דבריה, כמו שכתוב ותקם רבקה ונערותיה ותלכנה אחרי האיש, כנ”ל. ודו”ק:

מו”צ ור”מ בפ”ק הנ”ל.

(מכתב באהל תורה סימן כ”ב, תרפ”ח)


 הרב  חיים צבי הירש בן הרב יהודה שוטלנד (שאטלאנד), נולד בסביבות שנת תרמ”ה (1885). בתרס”ז עבר מבעזין (פלך פיוטרקוב) לטרנוב, שם נשא אשה, למד להיות שו”ב ולימד בבית המדרש. הוא היה תלמיד חכם גדול שו”ב מובהק ומומחה. כיהן כרב וראש הישיבה בק”ק דומברובה טארנובסקה (דאמבראווי), רב ושו”ב בשנים תרע”ה-תרע”ח בעיירה באנוב בגליל רוזוואדוב, בנוסף להיותו רב ושו”ב, היה ש”ץ ובעל קורא, מוהל, נואם ודרשן נודד.

בשנת תר”פ (1920) הוא כותב מכתב לעזרת תורה בארה”ב ומתאר את מצבו הכלכלי הקשה הגורם לכך ש”בני ביתי העטופים ברעב מעורטלים ומבולעים מכל חמר גשמי, נשמתם מפרפרת בקרבם, מפני היוקר השורר בכל הארץ בעצם תקפו ובעים עוזו,.. ושערי רחמים וחמלה וחנינה נכלאו ונסגרו ממנו למרות כל התלאות והמצוק אשר עברו והשתרעו ממעל לשמי כוכבי עירנו הקטנה לרגלי הפוגרם האיום אשר נהייתה אצלנו עוד אשתקד, בשנת תרע”ט לפ”ק” (ראה מכתבו בזכרון בספר).

כיהן כשו”ב וכדומ”צ במאדין שליד קולבסוב.

חיבר את דרשות מהרח”ץ ח”א לשבתות ולמועדים (תרפ”ז), מים חיים (תרפ”ז) מים חיים מהדורה תנינא עם קונטרס תיקוני הזבח והספד על פטירת בנו ר’ נתן נטע ז”ל שנפטר בן תשע עשרה. לאחר כעשר שנים של היותו מוהל, חיבר את הספר גילת הזהב על הלכות מילה (תרצ”א), כתם פז על הלכות אירוסין ונישואין, חבל הכסף (תרצ”ז).

ככל הנראה נספה עם משפחתו בשואה בשנת ת”ש (1940).

ראה מאורי גליציה, חלק ה, 47-45.

מספר הצפיות במאמר: 13

קמח סולת – ביאור לגישות השונות של אברהם ושרה בעניין מה ראוי להגיש לאורחים / הרב שלמה יהודה שוורץ הי”ד

הכנסת אורחים וקמח סולת

קמח סלת, ודרשו חז”ל הוא אמר קמח, והיא אמרה סלת, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים (ראה בבא מציעא פז.).

ולעניות דעתי יש לומר עוד שגם כוונה אחרת היתה לאברהם ולשרה בענין קמח וסלת, שאמרו ז”ל שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת, שנתווכחו אברהם ושרה מה לתת לאורחים.

דהנה ידוע שאברהם היה מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים. ואמרו חז”ל באבות, כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו’, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

והקשו המפרשים מהו אשריך בעולם הזה.

ותירץ החתם סופר ז”ל, שבתחילה כשרוצים לקנות את התורה צריכין לכך לחיות בחיי צער, ודרך אקרי קנין (קידושין ב:), זהו כך דרכה של תורה. ואם אתה “עושה” כן בלשון הווה, ולא בלשון עתיד שיש לפרש שגם לעתיד יעשה תמיד כן, רמז שרק עכשיו צריך לעשות כן ואחר כך, כשיש לו השגה בתורה, יכול ליהנות כצורך גם מעולם הזה ואין צריך עוד לאלו העינויים. ממילא יהיה אחר כך אשריך גם בעולם הזה. וכל שכן לעולם הבא. עד כאן ממנו.

ויש לומר, דזו היתה גם כן כוונת אברהם אבינו עליו השלום, שחשב שבדרך ובאופן זה צריך לגייר גם כן את הגרים. אבל שרה אמנו, עליה השלום, אמרה לא כן הדבר. שכל זה אפשר רק לישראל לעשות, שבלא זה לא ינתק מעצמו מוסרות התורה והמצות, אם הוא נתחנך מקטנותו על דרך התורה והמצות, לכן כשירצה להשיג את התורה הקדושה אומרים לו כך דרכה של תורה, והיה ראשיתך מצעד ואחריתך ישגא מאד. אבל הגרים אי אפשר לגייר באופן זה, שאם יאמרו להם שבתחילה שצריכין לסגף עצמן לא יתרצו להתגייר כלל ,וכן גם ילד ישראל, אם מתחיל ללמוד אין למנוע ממנו תענוגים אכילה ושתיה וכדומה. רק אדרבה צריכין מתחילה ללמד אותם שיוכלו למוד תורה הקדושה אף שנהנים מעולם הזה בדרך היתר ומאכלות המותרות. זה היה אפשר כוונתם בעניין חינוך הגרים, כנ״ל.

(אבני שי”ש, לפרשת וירא)


הרב שלמה יהודה שוורץ, נולד ב-תרס”ט [1909], בבודפסט, כבן הבכור לאביו ר’ מאיר אשר ולאמו מרת העניא. על אף הדוחק הכלכלי טרח אביו ושלח את כל בניו ללמוד כמה שנים בישיבה. הרב שלמה יהודה למד אצל הרב ישראל וועלץ אב”ד בודפסט, בישיבת הרב עקיבא סופר בפרסבורג ובישיבות נוספות. עם חתונתו עם מרת אביטל נחמה בת הרב דניאל בוכינגר מסאמבאטהעלי (שטיינאמאנגער), עבר לעירם, היה סמוך על שולחן חותנו, המשיך לעסוק בלימוד התורה ולימד תינוקות של בית רבן. בשנת תרצ”ז הוא מפרסם את ספרו “אבני שי”ש על התורה ועל המועדים”. רבו כותב עליו בהסכמתו “יצק מים על ידינו בבית מדרשנו הגדול והיה מן התלמידים המצויינים בהתמדת התורה, ואבוהון דכולהו ת”ם תמים במעשיו”.

בשנת תש”ד גורש לגטו. הרב נספה באושוויץ בקיץ תש”ד (יש שכתבו 11.06.1944 כ’ בסיון, ויש שכתבו י”ז בתמוז 08.07.1944).

ראה בהקדמות ספרו, בספר “החתם סופר ותלמידיו”, ובספר חכמי הונגריה עמ’ 527. אחיו, בת-אחותו, וגיסו כתבו עליו דפי עד באתר יד ושם. ראה עוד בספר נועם אליעזר, מאת הרב אליעזר זוסיא פורטיגול, תשמ”ג,

 

 

מספר הצפיות במאמר: 23

1 2 3