כהונת פנחס, ודיני כהן שהרג את הנפש / הרב אפרים הלוי ביליצר הי”ד

תמונת הרב אפרים ביליצר הי"ד

נחמה בכפלים ואורך ימים ושנות חיים מאלקי השמים, ועין בעין יראה בבנין ציון וירושלים. כבוד גיסי הרם הגאון הצדיק אוצר בלום ענף עץ אבות עסיס רמונים וכו’, כבוד קדושת מו”ה שלמה זלמן ליכטנשטיין שליט”א, האבדק”ק פה בעטלאן יע”א.

הנני להשיב על הערתו היקרה שהעיר, איך עביד פינחס עבודה בבית המשכן ומקדש, הלא קיימא לן כהן שהרג את הנפש, אפילו שוגג לא ישא את כפיו [עיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן קכ”ח סעיף ל”ה] וכל שכן לעבוד עבודה. עד כאן לשונו.

  • הנה עיין בהגהות מיימוניות ברמב”ם פרק ט”ו מהלכות תפילה בנשיאת כפים שכתב בשם ראבי”ה דההיא דוקא בכהן שהרג את הנפש, כמפורסם להרוג, ובמפורסם שמועד לכך. וכן כתב רבינו שמחה דלא איירו אלא בעומד במרדו. עיין שם. ואם כן לא קשה מפינחס.
  • עיין בתוספות סנהדרין ל”ה ע”ב דיבור המתחיל “שנאמר”, שהעלו בתירוצם דדוקא לנשיאת כפים פסול הכהן, אבל לעבודה כשר. עיין שם.
    מעתה שפיר היה כשר לעבודה וגם נשיאת כפים לא הוי רק חומרא בעלמא. ועוד דכתבו בתירוץ השני, דשאני נשיאת כפים, שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סגיגור. עיין שם. וזה לא שייך בפנחס, דאדרבה על ידי זה עצר המגיפה, ולא היה קטיגור, רק סניגור. עיין שם.
    ובאמת לא נמצא ברמב”ם שכהן פסול לעבודה בהרג נפש. ועוד הלא בפירוש איתא בפרק ז’ דבכורות משנה ז’ אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה וכו’, ושהמית את האדם. עיין שם. הרי כשר לעבודה; ועיין שם בתוספות יו”ט, ודו”ק.
  • נראה לעניות דעתי דגזרת הכתוב היא דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. אבל ישראל שהרג את הנפש, ואחר כך נעשה כהן, מותר לישא כפיו, והיינו פנחס שלא נתכהן עד שהרג לזמרי. אם כן בשעה שהיה כהן, לא הרג את הנפש. ושפיר מותר אפילו לישא כפיו.
  • נראה לעניות דעתי דדוקא שהורג את הנפש ולא עשה שום מצוה בהריגתו, אבל אם כגון כהן שהעיד על אחד שעשה עבירה שחייב מיתה, והעיד לפני בית דין, ומצוה שיד העדים תהיה בו בראשונה, וקיים העד הכהן זה, וכי נימא שמפני זה פסול לישא כפיו, והלא קיים זה מצוה של ובערת הרע מקרבך. וכמו כן פינחס שעשה מצוה רבה בקנא קנאת ה’ צבאות, של קנאין פוגעין בו, בשביל זה יהיה אסור לישא כפיו?! בוודאי היה מותר. ודו”ק.
    שוב בא לידי ספר חזקוני על התורה, וראיתי בו בפרשת פינחם על הפסוק את בריתי שלום כתב דואג היה פנחס פן יפסיד כהונתו, דאמרינן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב”ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה, כמו שמפרש והולך, עיין שם.

ומה שכתב גיסי מפעטראזשעני נ”י ליישב על פי הזוהר שפרחה נשמתו של פנחס ונכנס נשמחו של נדב ואבהו, ואם כן היה פנים חדשות, אמנם קשה, הא אותן ידים וגוף נשאר. ואף דהעיקר הנשמה מכל מקום כאן קיימא לן אפילו הורג בשגגה ולבו בל עמו, אף על פי כן אסור לישא כפיו.

 ובעיקר הדבר בפינחס שהרג לזמרי, איך היה יכול להיות כהן, עיין בזוהר הקדוש פרשת פינחס וזה לשונו: תא חזי כל כהן דקטיל נפש פסול ליה כהונתיה לעלמין כו’ ופינחס מן דינא פסול לכהנא הוי, ובגין דקינא להקב”ה אצטריך ליחסא לדרי עלמין, ליה ולבנוי אבתריה לדרי דרין. עיין שם.
ועיין שם בנצוצי אורות ודו”ק.
והנה עיין שם בזוהר דמשמע דהיה כהן גם כן קודם לו, עיין שם. ובאמת בש”ס זבחים ק”א ע”ב איכא פלוגתא, וגם בבעלי התוספות על התורה בפרשת פינחס הביא מדרשות חלוקות. עיין שם ודו”ק|

שוב ראיתי בחיי אדם כלל ט’ אות ג’ שלא הוי רק מדרבנן, ועל כרחך פינחס היה קודם לכן. ואתי שפיר ודו”ק.
ועיין שו”ת לבושי מרדכי מהדורה תניינא או”ח סימן י”ז בסופו, ובשו”ת צבי תפארת סימן ל”ז.

(פותח שערים, סימן ה)


הרב אפרים ביליצר הי”ד דומ”ץ ק”ק בטלאהן שבטרנסילבניה. היה חתנו של הרב יהודה ליכטענשטיין זצ”ל שהיה שנים רבות אבדק”ק בטלאהן, ובנו של הרב פנחס ביליצר זצ”ל אב”ד סערענטש מחבר הספר “גבעת פנחס“. הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, והיה טרוד בהוראת איסור והיתר, בניהול דיני ממונות, בהוראת שיעורין בקביעות ובנישאת דרשות חג והלכותיו. עם זאת, למד בעיון ושקד על תלמודו כמעט כל היום. הוא חי על התורה מתוך הדחק והיה מגדולי לוחמי מלחמת ה’ נגד המחדשים והפשרנים. הוא כתב עשרים כרכים גדולים בכל מקצועות התורה, ובהם ספר “השלמות הגהות הלבוש על הש”ס”, ספר “פותח שערים” ובו חיבור על כללי הש”ס, ספר “תורת בן נח” ובו פירוש על הרמב”ם וליקוט כל דיני בן נח, ספר “ליקוטי אפרים” ובו פירוש על צוואת רבי יהודה החסיד, ששה חלקי שו”ת “יד אפרים” על השו”ע והש”ס, ספר “בית הלוי” ובו פלפולים שונים, חיבור על תרי”ג מצות, מגילת יוחסין, זכרונות על עיירות ואישים ועוד מאמרים וחידושים רבים. בנו יהושע והרב יהודה ליכטנשטיין מצאו לאחר אחרי השואה מעט מכתביו, והם הובאו לארץ. לאחר שנים רבות נדפסו מהם הספרים יד אפרים, פותח שערים ושו”ת יד אפרים. תשובה אליו מופיעה בשמן המאור סי’ כז, ותשובה ממנו הובאה בתורה יעקב ח”א עמ’ 97.

עלה על המוקד במחנה השמדה אושוויץ עם כל בני קהילתו ביום ז’ בסיון תש”ד. הי”ד.

מקורות: אור ישראל (מאנסי) ט עמ’ רי”ב, זכרון לקדושי בטלאן והסביבה, פותח שערים.

מספר הצפיות במאמר: 26

דברי ר’ הלל וורטהיימר הי”ד בחנוכת המקוה בשבת קודש נחמו שנת ת”ש

לחנוכת המקווה בשנת ת"ש

אחר קריאת התורה כיבדוני ראשי הקהל לשאת דברים לרגל חנוכת המקוה. והנני רושם את שאמרתי.

בספרי הקודש איתא שכאשר נעשה לאדם נס, דהיינו דבר אשר על פי השכל האנושי לא היה קורה כדבר הזה ורק וכך באופן של חוץ לדרך הטבע נעשה לו הדבר, אזי צריך לגלותו ולפרסמו.

מורי ורבותי!

ענין שלפנינו המקוה שנבנתה בעזר שמו יתברך וברוב חסדיו הגדולים בשנה זו, שנת ת”ש, שלדאבוננו תש כעת כוחם של ישראל בכל העניינים, הרי זה בוודאי בחינת נס שהוא חוץ לדרך הטבע, באשר הקהל, רובו ככולו, לא האמין שנזכה לגמור הבניין. ועל אף כל זאת עזר לנו ה’ יתברך לגמרו ולחנכו, הרי זה ממש נס גדול חוץ לדרך הטבע. ועל אחת כמה וכמה מחוייבים אנו להודות לד’ בתוך רבים, ולהודיע לכל פעולת גודל האמונה והביטחון בחי עולמים, כי לולא ה’ בעזרנו לא היה באפשרותנו לעשות כל זאת, על אף היותו דבר טוב ומועיל, כי גם על כך זקוקים לסייעתא דשמיא רבה. כמאמר דור המלך עליו השלום, “רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך”, אשר בעת שרוחש לבי לדבר טוב, אומר אני בפירוש “מעשי למלך”, שזה גופא שנתעוררנו אל הדבר הטוב, הרי הוא גם כן ממעשה המלך (כן פירש בשבט מיהודא).

ואל יהא זר בעיניכם מה זה ועל מה זה הנאום והדרשה הזאת שהנני דורש עתה, בטענה מי ביקש זאת מידך להטריח את הציבור בדברים. ואם כדי להודות ולהלל אתה בא, הלא כבר כתיב, לך דומיה תהלה, שהרי אין קץ לדברים אלו ומי ימלל גבורות ד’, מי ישמיע כל תהלתו?!

אמנם, צאו וראו, ושפיל לסיפיה דקרא, “לך ישולם נדר”. ובנדר הרי אמרה תורה וידור יעקב נדר לאמור, ודרשו חז”ל לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה. ובכן עתה אנו בני הדור הזה העומדים כהיום בעת צרה, הרי מחובתנו לאמור למען ידעו כי אין מעצור לד’ מלהושיע! כי הלא גם בעת בנין בית הכנסת בשנת תרפ”ד היו כאלו שאמרו, “עתה בזמן שלאחר מלחמת העולם אין ראוי לדבר מזה”. והן הם שאמרו גם בבנין המקוה הלזה, “הלא אנו עומדים קודם מלחמה גדולה!” רחמנא ליצלן.  אמנם זכות האחדות השוררת, תודה לה’ יתברך, בתוך קהילתנו היא שעמדה לנו בזאת, וסר השטן מלפנינו ומאחרנו, מלפנינו קודם המלחמה, ומאחרנו אחר המלחמה (בבנין בית הכנסת כאמור), וה’ יתברך עזר לנו גם בזה.

ואפשר לומר עוד במה שזכינו לסייעתא דשמיא, כי זכות האבות עמדה לנו. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים טז,ב-ג) טובתי בל עליך… לקדושים אשר בארץ המה”, ופירש בזה אדמו”ר זצוק”ל בעל “שבט יהודא”, שאדם הזוכה לפעמים לעשות דבר טוב, אל יחשוב שזה בעבור טובתו וגבורתו, כי אם לקדושים אשר בארץ המה, כי זכות אבותיו הקדושים עמדה לו.

ומעתה יהיה איך שיהיה, על כל פנים ראינו בעליל שקהילתנו הקדושה דפה התנדבו ונתנו וחזרו ונתנו, בלב אחד ובנפש אחד, לבנות מקוה, וזאת באהבתם את כבוד שמו יתברך, כי אין לך ראיה יותר חזקה לאהבת ד’ מזה שרואים שמפזרים ונותנים ממון שאהבה נפשם, וכעניין תרומת ד’ במלאכה המשכן.

ואם כן עיננו לד’ נשואות הבט וראה בי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח, וכו’ (כידוע מה שהיה בשנת ת”ש ברומניה תחת ממשלת הגארדיסטען), ובכל זאת שמך לא שכחנו, ראשי תיבות וסופי תיבות שנת ת”ש, כלומר שאפילו בשנת ת”ש בעת צרה וצוקה, לא שכחנו שמך.

והנה בנוגע לחלקי, מה שזכיתי בסייעתא דשמיא בכוח וזכות אבותי הקדושים, הריני צריך להכיר על כך טובה לאדוני אבי זי”ע, כי אתם הדבקים בד’ אלוקיכם חיים כולכם היום, הרי יודעים אתם היטב כמה מסר אדוני אבי ז”לאת נפשו (וגם בצוואתו כתב לבניו על כך), לפעול ולהשגיח שלא ישוחו שיחות חולין בבית הכנסת. אי לזאת, בדין וביושר יש לי לבקש את בני קהילתנו הקדושה דפה, לעשות תקנות וגדרים שלא יחללו את קדושת בית הכנסת.

בפרשתנו פרשת ראה כתיב, “לא מרובכם מכל העמים חשק ד’ בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כי מאהבת ד’ אתכם“. וכתב הכתב סופר זצ”ל, שהפסוק אומר לא מרובכם במעלה מכל העמים, כי אתם המעט במעלה! וכמאמר המדרש, אומות העולם חוטאים ולא כלום, וישראל חוטאים ולוקין. ובפרט בעניין שיחות חולין בבית הכנסת, שאנו מעוטים במעלה בעניין זה, שהרי כידוע אומות העולם חוששין לדבר זה מאוד, אשר על כן מחובתנו להשגיח אחד על רעהו וכו’.

ואחרי כל הנאמר לעיל וכדרכו של עולם, מחויב הנני להודות לכל בעלי הבתים דפה שהיו בעוזרי, וכמו כן לכל בני הגליל. לפרטם כל אחד במעלותיו אי אפשר, כי כולם כאחד לקחו זה למעלה מזה, אך באופן פרטי הנני מוסר כאן תורתי לרבי אלימלך כץ שחיזקני מאד באמונתו ובטחונו, וכמו כן להעוסקים בטרחה וטלטולים לקבץ ממון לצורך הבנין הרי הם רבי משה אריה גליק, רבי חיים עזרא איצקוביץ, רבי זאב לעווינגער, רבי מרדכי לעווינגער הצעיר, רבי יצחק קארפץ שו”ב. כולם יעמדו על הברכה ויישר כוחם וחילם לאורייתא. ד’ יעזרנו ויקבץ נדחנו, ובא לציון גואל אמן ואמן.

(ספר הזכרונות, מתוך אור ישראל)


רבי הלל ורטהיימר הי”ד נולד בגלץ’ בשנת 1890, להוריו ר’ מרדכי ומרים לאה. הוא היה נשוי למרת שינדל לבית באום, ועסק במסחר מצבות וצינורות בטון. הוא פעל רבות לריבוי קדושה וטהרה בעירו מעדיעש, מחוז סטמאר שבטרנסילבניה, על ידי השתדלותו בבנין בית הכנסת, מקוה טהרה, יסוד חברה משניות ועוד. בכתב העת “אור ישראל” הופיעו קטעים מתוך ספר זכרונותיו.

גטו סאטמר הוקם כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה. בנוסף למחלות ולצפיפות הנוראה בגטו, היו שם מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים. בין כ”ז באייר תש”ד (20.5.1944) , לי”ב בסיוון תש”ד (3.6.1944) נשלחו יהודי הגטו לאושוויץ, מידי יומיים-שלושה.

משפחת ורטהיימר נשלחה להשמדה באושוויץ. ר’ הלל נספה שם ביום ז’ בסיון תש”ד. רעייתו נספתה שם ביום י’ בסיון תש”ד. מתוך שמות ילדיהם, נספו באושוויץ חיים צבי (בן 16), משה (בן 14) ומנחם מנדל (בן 10). הי”ד.

 

נכדו ייסד את מכון “טהרת ישראל” בבני ברק.

מקורות: יסוד הטהרה, דפי עד ביד ושם, אתר זכור, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 30

בעניין גמילות חסד עם המתים בקבורתם / הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי”ד

תמונת הרב יואל זאב גלאטשטיין הי"ד

ב”ה ג’ לסדר ולקחתי אתכם לי לעם תרצ”א העלמעץ יע”א.

שלום רב, יבא ויקרב, מבוקר עד ערב, לאור נערב, כבוד ידיד נפשי ורב חביבי וכו’ שליט”א!
נועם הוד יקרתו עם קונטרסו הנחמד אשר בו קבץ בסידור נפלא כל ענייני חברא קדישא, עת יאסף גבר ויובל לקבר ואנשי חסד יאספון, לחסד של אמת יכסופון. וכולם עושים ומעשים לעילוי נשמתם; קראתיו והיה בפי מתוק מדבש. ונשתוממתי על המראה, מראה כהן, איך כל הצפונות לו גלויות, מעשה ידי אומן נפלא, תקנות גדולות וקבועות קבצם ואספם מדברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן, והוסיף עליהם בעים רוחו הכביר וכו’. ולעשות רצונו חפצתי, להודיע את אשר שטו רעיוני.
א) דבר גדול מאוד לבחור המקום הראוי לכל איש כדי מהותו ואיכותו, כי כל מיני כבוד שעושים למת, כמו הלוויה והספד, הוא כבוד עובר. אבל אם ינוחו אצל איש שאינו הגון, הוא צער ובזוי לעולם, וגם במנוח,ו צריך להשגיח לא ישכנו רשעים חס וחלילה. [ועיין לקמן סימן ס”ה]. וזה לשון הים של שלמה (פרק ג’ דיבמות): שלא כדין עושים אם קוברים עשיר שנותן ממון הרבה, אצל צדיק מפורסם, ויצא שכרם בהפסדם. כי אולי ראויים לכך וייענשו, כי צער ורע לצדיק שישכוב אינו הגון אצלו. עד כאן לשונו. וגם לתלמיד חכם עני צריכים להשגיח על זה, הגם שאינו מבני החברא קדישא.
ב) ענין הלנת המת עבור להוציא מעות מיורשין, כבר המליץ הגאון מפרסבורג זצ”ל בספר שערי שמחה (בדרוש ב’ לחלק גמ”ח) חסד שעושים עם המתים וכו’, שאינו מצפה לתשלום גמול, כי כבר קבלו הגמול קודם התעסקם, ואינו עומד עוד ומצפה. ובאמת הרבה פעמים כי נפטר עשיר קמצן ועושים לו טובה בעלמא דקשוט אם מוציאים מיורשיו לדברים טובים [ועיין לקמן סימו מ”ט אות ב’]. אך בכל זאת צריך הענין מתינות ועיון רב, ובספר פלא יועץ ערך קבורה כתב, וזה לשונו: כל מה שממהרים קבורתו עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו, וזה גמילות חסד של חבורה גמילות חסד שישתדלו למהר קבורתו בכל מאמצי כוחם. אך אם נצרך שישיא אחות אשתו, ועושים בשעת חימום, להלינה, כי זה כבודה ונחת רוח שלה, (צפיחות בדבש סימן ע”ג).
ג) בענין ללמוד או לדרוש סמוך לקברים, המג”א סימן מ”ה אוסר אפילו רחוק מד’ אמות, אך עכשיו שמעמיקין הקבר יותר מעשרה טפחים, הווא ליה כרשות לעצמו, ובזמן הש”ס מעמיקים הקברים. (העמק שאלה להשאלתות פרשת חיי שרה). ובספר טוב לכת הביא כי בק”ק אמשטרדאם תקנו בחברא קדישא גמ”ח לומר תהלים אצל המת ולהתפלל התפלה שתיקן על זה בספר החיים, ואין זה לועג לרש שנעשה לכבוד המתים. עיין שם. [ועיין לקמן סימן מ’ אות ב’]ץ חן חן להדרת גאונו נירו יאיר, ויהי ה’ עמו, אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו, אוהב נפשו הדורש שלומו באהבה רבה,

הק’ יואל וואלף גלאטטשטיין

(הדרת קודש, שנת תרצ”א, חלק המכתבים לז, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד)


הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי”ד, נולד בשנת תרל”ב לאביו הרב שמעון, רבה של יארמוט. למד אצל אב”ד טשאטה ומחבר “נטע שורק” ואצל אב”ד פאטאנק ומחבר “נהרי אפרסמון”. היה חתנו של הרב יוסף וולד רבה של העלמעץ. נודע כרב גאון מפורסם, מחשובי הרבנים ומרביצי התורה בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. רב בלעלעס משנת תרנ”ט-תרס”א. ומשנת תרס”ו, לאחר פטירת חותנו היה רב וראש ישיבה בהעלמעץ (קיראי האלמאץ) שבסלובקיה.

הרב כתב חידושים רבים בש”ס, בהלכה ובאגדה, והשיב תשובות למאות גדולי תורה, וגם בשנות הזעם המשיך להגות בתורה ולענות תשובות. רוב כתביו אבדו בשואה. שרידי תורתו נאספו בידי תלמידיו ויצאו לאור בספר נחלת יואל זאב (ב”כ, ברוקלין, תשמ”ז-תש”ן). בהקדמת הספר, כותב תלמידו, הרב שלמה דב אסטרייכר, יו”ר חברה אנשי העלמעץ: “וממש בדרך נסי נסים נשארו הכתבי יד של רבינו ז”ל לפליטה… והיו מונחים אצלי זמן ועידן. בינתיים נתעוררתי מכמה רבנים גאונים אשר ידעו ושמעו את שמו הטוב של רבינו ז”ל ואמרו לי מאחר שעלה בידינו להציל מטמיון הכתב יד של רבינו, הרי אנו רואים שמן השמים מראים לנו באצבע, שעלינו אנשי יוצאי עיר העלמעץ וגם תלמידי רבינו, מוטל החיוב להוציא לאור את חידושי תורתו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה לזכרו הבהיר”.

בנוסף נותרו תשובות שלו בכתבי עת (כגון אלו שפורסמו ב’הנשר’ יב, תש”ד, כנף ד, סימן לג, כנף ו, סימן לט) ובשו”ת של גדולי דורו (כגון בשו”ת יד יצחק מאת הרב אברהם יצחק גליק, ובשו”ת תהלות דוד ח”א).

נספה בשואה עם בני משפחתו וקהילתו באושוויץ בז’ בסיון תש”ד.

מקורות: אוצר הרבנים 7869, אהלי שם, מוריה עא שנה יב גליון ה-ו סיון תשמ”ג, טהרת יו”ט, מאמר על תולדותיו המופיע בהקדמת ספרו “נחלת יואל זאב”. וראה את הסכמות הרבנים לספרו הנ”ל.

 

מספר הצפיות במאמר: 15