קטגוריה: שבת תשובה

לאמאז.

היום הרת עולם כו' אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כו' אם כעבדים עינינו לך תלויות כו'.

יש לשאול האם כעבדים אין אנו צריכים רחמנות שירחם עלינו, וכי אם עבדים אנחנו לא יספיקו הרחמים ממקור הרחמים. אמנם הביאור הוא פשוט כי בן אם יחטא נגד אביו יכול הוא לבקש על נפשו מאביו גם בעת שאביו מלא רוגז, כי בוודאי יתמלא רחמים וימלא בקשת בנו. כי כן הוא בטבע האב לרחם על בנו ומקדים רחמים לרוגז. אבל עבד אם יחטא נגד אדונו בל יהון לבקש חנינה מאדונו, אך בעת שידע כי אדונו הוא מלא רצון וכטוב לבו. ולכן אנו אומרים אם כבנים אנו מבקשים תיכף רחמים גם בזמן הדין רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים שאי אפשר לנו לבקש עתה בעת הדין עינינו לך תלויות עד שתחננו שיהיה עת חנינה, אז תרחם עלינו. והבן.

ובזה נבין מה שהורגלנו לבקש 'אלהא דמאיר ענני' (והעירו בזה בקובץ חוברת ג' סי' ל"ה) ומקורו בגמרא (עבודה זרה דף י"ח) והורגלנו לכנות את רבי מאיר בשם 'בעל הנס'. ולא שאר התנאים שהורגלו בנסים, כמו רבי חנינא בן דוסא וכדומה, דהנה בקדושין (דף ל"ו) איתא רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים, לזאת בזמן שאחד חס ושלום בעת צרה ומבקש מה' יתברך שירחם עליו תיכף כי אי אפשר לו להמתין, מזכיר את רבי מאיר, דלשיטת רבי מאיר אנו מיד בבחינת בנים ומבקש כבן את אביו שימהר ישועתו וירחם עליו כרחם אב על בנו.

בשיטת רבי מאיר יש להבין איך אמר בין כך ובין כך קרוים בנים, והא מקרא מלא הוא (בסוף פרשת בהר) "כי לי בני ישראל עבדים", ומזה דרשינן (במסכת בבא בתרא דף י') בזמן שאין עושים רצונו של מקום קרויין עבדים. עיין שם. ונראה על פי הגמרא בבבא בתרא (דף קכ"ז ב') אמר רבי יוחנן אמר 'בני הוא' וחזר ואמר 'עבדי הוא' אינו נאמן (במאי דאמר 'עבדי'), אמר 'עבדי הוא' וחזר ואמר 'בני הוא' נאמן (במאי דאמר 'בני') 'דמשמש לי כעבדא' קאמר (בנו הוא והאי דקאמר עבד לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאלו הוא עבדו). וכן נפסק בחושן משפט סי' רע"ט. ולפי זה נאמר כאן דבפרשת בהר נאמר "כי לי בני ישראל עבדים" ואחרי זה בפרשת ראה כתיב "בנים אתם", הרי זה כאומר 'עבדי' וחזר ואמר 'בני', דקיימא לן שהוא בן, ומה שקרא אותנו 'עבדים' הכוונה שמשבח אותנו שמשמשים אותו יותר מדאי כעבדים אבל באמת אנחנו בנים. והגם כי לפי כללי הש"ס רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, אבל בפלוגתא זו אזלי לשיטתם וישאר הדין כרבי מאיר, דהנה המפרשים עמדו על כפל הלשון 'כי לי בני ישראל עבדים" 'עבדי הם', עיין שם באור החיים.

גם יש להבין הסמיכות "לא תעשו לכם פסל", עיין שם ברש"י ואבן עזרא. ובארתי שהתורה הקדושה רמזה לנו כי מה שקרא הקב"ה לבני ישראל 'עבדים' לא שהמה באמת עבדים, רק 'עבדי הם' שבאמת המה בנים רק עבדי המשמשים אותי כעבדים ורק אותי לבדי לעבוד ולא לאחרים. וזהו הסמיכות "לא תעשו לכם פסל" והבן. ועיין בספרא שם "עבדי הם אשר הוצאתי" על תנאי שלא ישתעבדו בהם. "אני ד'" מה תלמוד לומר, שכל המשתעבד בהם למטה כאלו משתעבד בהם למעלה, ומבואר בדברנו. והנה זאת היא רק אליבא דרבנן דדרשו סמוכין בכל התורה, אבל לרבי יהודי דלא דרוש סמוכין רק במשנה תורה (כדאיתא בריש יבמות) וגם סבירא ליה דברה תורה בלשון בני אדם (עיין במסכת עבודה זרה דף כ"ז), ולשיטתו יפורש "כי לי בני ישראל עבדים" כפשוטו, "עבדי הם" דברה תורה כלשון בני אדם. ונשאר סתירת הפסוקים מפרשת בהר לפרשת ראה שנאמר "בנים אתם לה' א-להכם", והוכרח לחלק דדווקא בזמן שנוהגים מנהג בנים נקראים 'בנים'. ורבי מאיר לשיטתו דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם (עיין מסכת ראש השנה דף ח'), ושפיר יפרש "עבדים' עבדי, כי רק לי משמשים כעבדים, ולעולם הם בחינת 'בנים'. ונמצא לפי זה כי דעת רבי יהודה בזה הוא נגד דעת רבי יוסי דסבירא ליה (במסכת עבודה זרה שם) דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, וקיימא לן בעירובין דף מ"ו דרבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי וכן בעניין סמוכים רבים הם החולקים על רבי יהודה וסבירא ליה דדרשינן סמוכים בכל התורה, והלכה כרבים. וממילא הלכה כרבי מאיר דבין כך ובין כך קרוים 'בנים' (ועיין בהתורה והמצוה פרשת ראה דביאר בספרי על הכתוב "שיחת לו לא בניו", משמע דרבי יהודה הורה לרבי מאיר בזה), ואם כן להלכה אנו 'בנים' למקום וכרחם אב על בנים ירחם עלינו ויושעינו במהרה בימינו אמן.

יצחק דובער בהרד"י ז"ל גרינבערג חופ"ק הנ"ל.

(דרשה לשבת תשובה, קובץ דרושים וחידושים, חוברת שישית, חלק ב, סי' ד, ורשה, תרפ"ז)

הרב יצחק דובער גרינברג אב"ד לומאז (פלך שעדליץ), היה בנו דוד יהונתן גרינברג, ובן בנו של הרב אברהם מנוברהדוק.

הרב יצחק דובער היה חתנו של הגאון הצדיק אב"ד טיקטין ושעדליץ ("דער שעדליצר רב"), הרב שמעון דוב אנאליק, מחבר הספרים "אורח משפט" ו"אמרי רש"ד"..

תשובה ממנו הובאה בכליל תפארת עמו' רסט (יצא לאור כרוך בסוף ספר "ברכת משה", הרב משה נחום ירושלמינסקי, מכון ירושלים, תשס"ט).

חיבורו "אבל כבד" ובו הספד על חותנו, יצא לאור בתחילת הספר "אמרי רש"ד" על התורה, נביאים וכתובים, חלק ב (ורשה, תרע"ב).

בשבט תרפ"ב הביא הרב יצחק דובער עותק של הספר "אמרי רש"ד" כמתנה לרב צבי יהודה הכהן קוק, לרגל נישואיו.

דרשה ממנו לשבת תשובה הובאה בקובץ דרושים (ורשה, תרפ"ז).

בספר חסידות וארץ ישראל, נמנה הרב יצחק דובער ברשימת הרבנים שתמכו באגודת ישראל.

מתוך דף עד שכתב בצלאל זלמנס, עולה שהרב נישא בזיווג שני עם מרת מלכה לאה (אחותו של כותב דף העד) בתם של ר' נפתלי הרץ וחנה מרים זלמנס, עוד נכתב שם הרב יצחק דובער גרינברג מלומז שבפלך שדלץ נספה בהיותו כבן שישים יחד עם רעייתו. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 22

ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע"א).

כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ"יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים", איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.

הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה' ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה' קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.

שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי "מי נתן למשיסה יעקב" – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.

על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב"ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. "ולא אבו בדרכיו הלוך" – לא הלכו בדרכיו של הקב"ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה' בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.

 (מתוך "בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין", דרשת שבת תשובה תש"א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי"ד)

בשנת תש"א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.

הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: "עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…".
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, "מדוע עשה ה' ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?".
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש"כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי".
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה' באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה' אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה' הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה', בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.

סוף הדרשה אבדה בשואה.

בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש"ן, לקראת יום השנה של סבם, בב' באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.

מספר הצפיות במאמר: 735