על חשיבותה וגדלותה של מדת היופי / הרב מאיר זאב ניסטמפובר הי”ד

מדת היופי

בקבענו מידת היופי ונושא דברנו עיקר בינתנו ליופי של מעלה, לזה אשר נעשה ונולד מתוך דעת קדושה לזוהר הנאצל מחיים שיש בהם תורה ויראת שמים, ולא חלילה חל הגיהוץ הנכרי והזר אשר בכל ועוד נתקלים בו רבים מבנים עמנו.

אין בדעתנו להרבות דברים פה על היופי של פלסטיקה המרהיב את העין ועל התפתחות הרגש האסתטי. בדבר זה הלוא מטפלים הנכרים והללו אשר נתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים ואין לנו דין ודברים עם היופי הזה.

גם אין בדעתנו להעמיק חקר בדעתם המוטעת והבדויה של הנכרים אשר גזלה מאתנו עדינו נפשנו ומלאה רוחנו בטענתה כי אין אנחנו נותנים לחדור לתוכנו ציורי היופי והנשגב.

אנו עם התורה האלקית יודעים ורואים בכל עת ובכל שעה על פי הרוב שהללו המחזיקים את היופי ותענוגיו לתכלית כל השלמות אינם חשים שום תענוד במעשה הטוב והצדק אשר הוא הוא באמת תכלית כל השלמות, ודווקא אלו אשר לבם ער לנוי בועטים במעשים טובים ועוברים בשאט נפש על כללי המוסר לכל העולם כולו.

ואם הואלנו לדבר על מדת היופי, הרי זאת רק מדין הנהגה למעשה.

כמה יש בה במדה זו משום הדרכה של נוי תורני ביחוד לאלה המקדשים והמזמינים את עצמם לעלות ארצה ישראל, ארץ של פאר עילאי המכוונת כנגד ארץ ישראל של מעלה.

ומפני שרצוננו בעקר להטיף לקח על נוי למעשה ולא לשם תיאוריא והלכה לבד עלינו טרם כל לדעת ולהבין שהוא תלוי ועומד בשלשה דברים, באדם, ובמעדה ובעת עשיתה. באדם: בזמן שהוא שלם בגופו בנשמתו בשעה ששניהם בריאים חזקים ומפותחים במדה נכונה ועובדים ביחד.

שלמות הנשמה, הלא כולנו יודעים מה טיבה של שלמות זו, תורה ודעת של יראת השם וגם קביעות בנפש ואיתניות ברוח מושגה הנכון של אמונה, כמו שכתוב בספר החינוך בפרשת יתרו.

ושלמות הגוף גם היא דבר חשוב מאוד, אומנם כי תורת “שרירים אמיצים” אסורה ומנקרת היא לנו, אבל השרירים כשהם לעצמם כשרים ואולי גם נחוצים מפגי שגם בהם יכולים לעבוד את עבודתנו יתברך שמו באופן שיופי היא הרמוניה נאה ואידאלית בין הגוף והנשמה במידה קצובה שקולה.

במעשה; לעשות הכלב מדה הראויה והדרושה בתנאים ההגונים והמתאימים ובעת המכוונת לאותה פעולה.

אולם, גם בדבור וגם בהלבשה יש נוי. בדבור, לא להרים את הקול בשעה שצריכים לדבר בנחת, כגון במסיבת רעים וכדומה, ולא לדבר בחשאי בשעה שמחויבים לדבר בקול רם, עובר לפני התיבה בהרצאת שיעור שלא להגזים ושלא להפחית, וכדומה בהלבשה, להיות לבוש נקי ובטעם הכשרים.

ואף בברכת איש לאחיו יש פאר, לקדם את פני רעהו בברכה משלום בטעם ובמדה כראוי וכהגון לאיש אשר לו מדת היופי המעשי.

בקצור לעשות הכל כאשר לכל במשקל של תורה והלכות דרך ארץ הריהו יפה בפנימיותו וחיצוניותו לול נאה להתעטר בשם איש היופי. וכן שנו חכמים באבות, ורבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות פ”ב), הוי אומר שיופי שלנו הוא שפיר המעשה והדרכה בחיים והוא זה אשר לכל העולם כלו פאר נס ונוי מכוער ואף לא יופי – עינוי, מדעי, בצורה של אליטוניות מופשטת.

גם כוונה טובה ונכונה בעשיית מצוה והשמחה בשעת קיומה, הזהירות המרבה במצוות שבין אדם לחברו, ההליכה ב”שביל הזהב”, זאת אומרת, התנהגות האדם בכל הדברים בדרך האמצעית, מבלי נטות לקיצוניות ימין ושמאל, כל אלה בשם “תפארת” נקראים, כדברי רבי שמואל די איזידא בספרו מדרש שמואל בשם רבותיו הקדמונים ז”ל, כי לא לתפארת של נוי בעלמא מטיפה תורת היהדות, אלא לתפארת של טוב להדר המועיל ולא להדר הערב הנכרי והטמא.

אמרנו למעלה שגם בהלבשה ובדברים חיצונים עלינו להנהיג מדת היופי. הריני רואה חוב לעצמי להרחיב מעט את הדבור בכיוון זה.

אמת ונכון הדבר שלפני איזו עשרות שנים לא נתנו את עיוננו כלל בדבר זה. לא חלילה מפני שנהגנו קלות במידה זו,  אלא מפני שהשקענו את כל דעתנו ליפות את גינתנו הרוחנית. נעצנו את מבטנו ביופי של מעלה ובנשגב פנימי. הקפדנו אז רק על האדם שבקרבנ ולא על הבר נש אשר סביבותנו. הדורות שלפנינו פארו וקשטו אך ורק בת בתי גוואי… ולא בתי בראי… אמנם אכן, פאר עילאיוזוהר דלעילא נוי מסתתר מנועם עליון היו האספקלריא המאירה של חיינו אזי.

אבל היום בזמן הזה אשר העולם רק לברק חיצוני מבטו, כורע ברך לפני יופי של גיהוץ קל ושטחי, בשעה שהאליל היווני פגר מובס זה שקם לתחיה בנוסחה חדשה, בלי אותה התפעלות האלילית הקדמונית, שיש בה משום עילאיות המשובשה והגשומת כחות נאצלים, אלא בפטום אש גס ומכוער וחמדה בזויה ושפלה אשר מוצאה בתתאי תתאיות בדיוטא התחתונה אשר במרתף אירופא, מקום שם יורדים ואינם עולים ממנו לעולם.

עלינו להנהיג סלסול במדה ידועה גם במידת החצינות של הוד והדר, כסות נקיה, מעון נקי, סדר ומשטר בכל תהלוכותינו, וביחוד אתם אשר תכינו את עצמיכם לעלות לארצנו הקדושה בתור בוני התורה על אותה קרקע, אשר נתחללה בידי בעלי האסתתיקא הטמאה והנוכרית באופן ציבורי  ומאורגן לפי הטעם היפה השולט כעת בעולם.

בפאר חיצוני לקינו ובו נתרפא. כשאני אומר “בו”, אין דעתי חלילה לומר אך בו, אלא גם בו, כלומר, גם הוא יכול לשמש מעשי רקחות וטבחות לעבודתנו עבודת הקודש, אבל הריני מבקש מכם יקירי מיד על אתר שלא תטעו חס ושלום בדברי לומר שאגודתיות תלויה ועומדת רק, או אפילו במידה מכריעה, בחיצוניות. לא ולא. אגודתיות קבועה ומעורה בהנקודה הפנימית החופפה עלינו ומשמרת אותנו באותו תא בלב אשר שוכן בו “מגן אברהם” ואין מגע נוכרי חיצוני שולט בו, כדברי החידושי הרי”מ זי”ע.

החיצוניות שהננו משמיעים עליה, אנחנו נוהגים בה רק מנהג של תשמיש טכני בעלמא. עמוד ועשה מלאכתנו! וזהו באמת אם נרצה להשתמש בנוב של חסידים תקונה ועליתה, והסרתי דמיו מפיו… ושקוציו מבין שניו… ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט).

אמנם כן מידת היופי היא מדה גדולה וחשובה בעבודת ההכשרה של חלוצי הרוח והחומר של אגודת ישראל המכינים את גופם ונפשם ארצה ישראל. אם פאר הנפש הוא דאורייתא, מן התורה ממש, פאר הגוף הוא מהלכות דרך ארץ הנוהגים ביותר בזמן הזה אשר עלינו להנהיגם בחיינו כדי להנחיל כבוד לתורה ולהיהדות החרדית, וכל לנאותן בוודאי שאינו חוצץ חלילה בפניהן. ואף על פי כן, אין בה במידה זו, ביופי חיצוני, יותר מהנהגה טובה. ולאפוקי מדברי היהודי החשוב, מורה דרך לשבים בארצות המערב, הד”ר נתן בירנבוים שיחיה, אשר כתב בספרו דברי העולים (וינה תרע”ז) סימן ב’ “שלש קדושות יש שבהן בני האדם מתקדשים מן התורה, ואחת מהן קדושת התפארת ופראכט”. ואף שאחד העולים מעיר שם שכוונתו על ההיפך מתיעוב, אבל אם כן, הריהי צניעות וקדושה, כדברי חז”ל, בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא ערווה.

ומדוע הוא אומר אחר כך, בסימן ג’, כדי לעלות בתפארת [פראכט] הרינו מקבלים עלינו לדאוג ליופי ולחן, לניקיון ולסדר אצלנו ואצל כל אשר ברשותנו. וכי בגדים נקיים וכלים יפים, דירות ובתים נאים מדרגות של עליה במידת התפארת, קדושת הצניעות. אם יש קדושה בתפארת, הוא רק במובן מוסרי, נוי המועיל, זאת אומרת, הנהגה נהדרה אשר משמעותה ההתנהגות כמנהג החרדים והכשרים, ולא כמושג חיצוני ופלסטי בניקיון וגיהוץ.

בעלי הקבלה שנו שתפארת היא מדת אמת, בחינת יעקב אבינו עליו השלום, לומר לך שיופי אינו ההיפך מן הכיעור החיצוני, רק מן השקר, מושג רוחני שכלני. העולם הנוכרי הורה שהיפה הוא אמת, והיהדות מלמדת שהאמת היא היפה, וזהו שופרי דיעקב אבינו עליו השלום שהיא מעין שופרא דאדם הראשון, פאר רוחני עילאי, ולא הדר חיצוני של סדר ומשטר. הוא אינו קדוש. אותו יכולים אנו לעשות רק הדום לרגלי קדושה, ולא יותר.

אין לנו אף כתוב אחד בתורה שיורה אף במידה זעומה על קדושה חיובית ומסויימת לתפארת בתמונה החיצונית.

המקראות אשר צטט אחד העולים בהערותיו, אין בהם אף סמך קל כי בכולן הכוונה על תפארת בבחינה מוסרית או על התפארות ותהילה, כמבואר שם בתרגום ורד”ק ובשאר המפורשים ובמדרש בפרשת תצוה ובמפרשים. ודעתי שתשובוני מבגדי כהונה שאמרה תורה בהם “לכבוד ולתפארת”, הרי לנו מפורש שתפארת קדושה בתבנית חיצונית. אולם הרגעו נא, והאזינו דברי הרמב”ם ז”ל בספר המצוות מצוות עשה ל”ג, וכך הוא אומר: “וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה’ את משה, כלומר לבישת הבגדים, ואף על פי שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש”. עד כאן לשונו.

שמע מינה מהכא, שהקישוטים הללו שציותה התורה אין זאת משום ייפוי-כח לברק חיצוני אלא גזרת המלך היא, והנאת היופי שבהם פוסלת, וחוצצת בפני הכוונה הטהורה הנשגבה לקיים מצוותו יתברך שמו.

מכל האמור עלינו להסיק, אחים יקרים, שעיקרה של היופי מדת התפארת היא שתי מדות האחרות שמהן היא מורכבת, הלא הם מדת החסד ומדת הגבורה, כמו שמסרו לנו רבותינו בספריהם הקדושים והנשגבים, ועלינו בני הכשרה לקבוע אות בקרב לבבכם פנימה.

במידת החסד עליכם להשתמש כדי שתרגילו את עצמכם להיות חיים של צדקה וחסד קולקטיב כשר וחרד מבוסס על מצות עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. ובמידת הגבורה כיצד?

בשנת ההכשרה תשתדלו לנטע בכם את מדת העוז והאומץ שלא לגור מפני הפושעים והמורדים בפלטין של מלך, זה ארץ-ישראל, העושים כגרועים שבגויים, ואיתניות בנפש שלא לכוף את הראש כמו אגמון ולעמוד בכל הניסיונות המתרחשים ובאים שם בתור שומרי תורה ואגודתי נאמן ומסור מהתמזגות שתי מדות הללו תוקבע בכם מידת היופי מאליה.

והיה אם נכשיר את רמ”ח איברנו ושס”ה גידינו במידת החסד, במידת הגבורה ובמידת התפארת לפי המושג התורני, תקוים בנו נבואתו של זכריה, ועוררתי בניך ציון – המצוינים בתורה ומצות – על בניך… יון – אלו המפיצים טומאת היונים בארצנו הקדושה והטהורה, והושיעם ה’ אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתנו.

(מתוך “דרכנו”, גליון כט, ניסן תרצ”ח, בעריכת אלימלך שטייער. מאמר המשך והבהרות בנושא נמצא בדרכנו תרצ”ה גיליון 40)


הרב מאיר זאב ניסטנפובר נולד בסביבות שנת תר”ן (1890). כפי שנראה במאמר שלפנינו ובמקורות נוספים היה הרב פעיל בתחום קיבוץ ההכשרה של אגודת ישראל, והוא אף שימש כמנהל ה”יסודי תורה” באחד הקיבוצים הללו.

הרב כתב מאמרים רבים, מהם פורסמו ב”יודישע ליטעראטור” גיליון א, ארטאדאקסישע בלעטלעך תרצ”ג גיליון 40 וגיליון 41 – השתלמות עצמית כיצד, דרכנו תרצ”ה גליון 6 – נחפשה דרכינו ונשובה!, דרכנו תרצ”ה גיליון יב – כיצד מלמדים, דרכנו ספר היובל תרצ”ו – מדור ספרות ומדע: המבקר בראשון בספרות ישראל – לדמותו של רבי משה אבן עזרא ז”ל, דגלנו תרפ”ט – מגמת הפילוסופים בישראל לפנים והיום. בשנת תרצ”ז הוציא לאור את הספר היוצר ויצירתו, מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל מלובלין, מחולל “ישיבת חכמי לובלין” ויוצר “דף היומי” (20 עמ’), לרגל סיום המחזור השני של הדף היומי ושמונה שנים ליסוד ישיבת חכמי לובלין.

בספר זכרון לקהילת פולטוסק (יצא לאור בשנת 1971) – מוזכר שהרב מאיר וועלוול ניסטנפובר, אשתו שרה ושני ילדיהם נספו בשואה.

מקורות: דף עד באתר “יד ושם” ועוד.

בעניין קיבוצי ההכשרה של תנועות הנוער הדתיות ראה אתר זכור. בעניין חורבן קהילת פולטוסק ראה אתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 8

עצת בלעם, ופריצת גדר בהסרת כיסוי הראש ובלבישת בגדים אופנתיים בלתי צנועים / הרב חיים צבי שוטלנד הי”ד

הצניעות - והחטא בשיטים

את הדרוש אשר דרשתי במאדין בשנת תרפ”ה בשבת קודש חקת בלק י”ב תמוז, בדבר המלבושי שחץ וגלוי בשר וזרוע ופרצו גדר וכו’.

במדבר קפיטל כ”ד פסוק י”ד, בפירוש, ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. וככר רבים נתלבטו לפרש דברי המקרא הסתום, מהו הוא העצה אשר יעצו, הלא לא נזכר שום רמז מזה בפסוק. ואדרבא, בסופו סיים, אשר יעשה העם הזה לעמך, ואם כן, אמר לו ההיפך.
ועוד קשה, מהו הלשון שאמר לו “לכה” אשר נראה לכאורה כמיותר, לא הווא ליה למימר כי אם הנני הולך לעמי איעצך וכו’.
ובקפיטל כ”ה פסוק א’, וישב ישראל ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ובפסוק ג’ כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ואם כן קשה, הלא הפסוק בעצמו מעיד על ישראל שלא עשו כלום, שלא זנו אחרי בנות מואב, וממילא לא קראנה להם שישתחו ויזבחו לאלהיהם, ואם כן מהיכן יסתובב הדבר שישראל יגיעו לידי חטא כזה שיתחברו לעבוד עבודה זרה פעור.
וגם מהו דווקא עבדו לפעור, ולא לכמוש, אלהי מואב ולא למלכים אלהי בני עמון וכדומה, הלא דבר הוא.

והיה בהפטרה לפרשה זו בשופטים קפיטל י”א פסוק ל’ ול”א וידר יפתח נדר לד’ וכו’, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון וכו’. אשר לכאורה קשה מדוע הכפיל את לשונו ואמר “היוצא אשר יצא”, לא הווא ליה לומר והיה אשר יצא מדלתי ביתי וגו’.
ועוד קשה, מדוע לא אמר אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי “בראשונה”, דהיה משמע דקפיד דווקא למי אשר יפגוש בראשונה ומוקדם מכולם עת שובו בשלום מבני עמון, אז יעלהו עולה לד’.

ונראה לי לומר, כי חטאם שהיו בנותיהם הולכות ערומות בשר זרועותיהן ואת שארם הערו בצוואר מגולה עמוק עד שנראה הוד יפיין, כמה שנאמר לגבי גחזי, ויגש גחזי להדפה, ודרשו חז”ל שאחזה בהוד יפיה, ומאחורי קשי ערפה עד בין הכתפים. וקצרות עד לארכובותיהן מלבושותיהן, ועשויין מעשה רשת היצר הרע לצודד נפשות תמימות בחרמם ובחשופי שתיהן. וזאת היא עבודה זרה של פעור שפיערו את עצמן לבלי חוק, בכדי לזנות עמהן. והסר מעליה דרכיך, זו זנות, דרשו רבותינו ז”ל.
ועל פי זה, כך שיעור הכתוב, ואמר וישב ישראל בשיטים, ופירש הבעל הטורים, שהוא מלשון שטות, שראו את שטותן איך שהיו הולכות בלבושי שחץ, וישבו בחיבוק ידיים, ולא מיחו בהן. ולי נראה עוד לומר כי נוטריקון של שטים – טומאן שערותיהן יוצאות מגולות, והם ישבו ולא מיחו, ומזה החלה נגע המספחת הלז לפרוח גם בבשר, עד אשר לבאחרונה גם ויצמד ישראל לבעל פעור. כי מנגע הראש כאמור בא הנגע לכל הגוף. ועל ידי זה באו למגפה. רחמנא ליצלן.

ועל פי זה, זהו שאמר בלעם, לכה איעצך אשר “יעשה” נוטריקון יוצאות ערוות שערתן החוצה. ואמר לו לכה אתי ואראה לך היאך שהן יוצאות בגילוי שיער החוצה, אשר זאת תגרום גם לילך בגילוי בשר החוצה ולהפקיר את עצמן לזנות. והראה לו מה שעתיד להיות בריחוק זמן בבנות ישראל, לכן איעצך אשר כל מה אשר יעשה העם זה, תעשה כן לעמך אשר בשביל זה יזנו עמהם והיו לעם אחד, באחרית הימים. ומחוץ לדרכינו נוכל לומר דכן יעץ לו, אם תרצה שיהיו לעם אחד אל תרחקם, אלא אדרבא, תקרבם ותמנם להיות עורכי דין, ד”ר, מהנדסים. וזהו שאמר לשון אשר, והוא אשור והורמנא ומשפט אחד שיהיו גם ישראל עושים כל מיני מלאכות וחכמות לעמך, וזה היה באמת תחבולה וערמה גדולה ממנו.
אכן נשובה לעניננו, כן נמי היה אצל יפתח עת שד’ יתברך עזר לו להכות את בני עמון, חפץ לתקן איזה בדק ופרץ בביתו, והיה כאשר חפש ומצא ואשר והיה היוצא, כלומר מי אשר כבר יצא מגדר הדת והצניעות וחוקי המוסר, ועם עתה גם יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום אעליהו לעולה ולקרבן בזה שאראה להתאמץ שלא יראה ולא ימצא זאת שוב בביתו ואגדור גדר שלא אניח אותו ואעמוד בפרץ לפניו שלא יעשה בן בביתו וברשותו. ולכן באמת כשבאה בתו לפניו פריעה ופריצה במלבוש שחץ כבנות אנשי העיר, אמר וצעק הוי בתי הכרע הכרעתני, כלומר מלשון ניוול שניוולת אותי בהמלבושים שלך, ואני השבע השבעתני שלא אניח אותך מהיום ליצא, כי כל כבודה בת מלך פנימה. ולפיכך היה לחק בישראל מהיום ההוא והלאה שלא להניח שום אשה ללבוש בגדים הללו, כי כולם הביאו ראיה ממנו, אם עשיר גדול כזה וגם מלך ישראל יגדר גדר לבתו היחידה שלא תהיה יצאנית, מכל שכן שאר אנשים עשו כן.
וכן נמצא בזכריה ג’, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד’ צבאות והשטן עומד על ימינו לשטנו וכו’ עד שנאמר ויהושע היה לבוש בגדים צואים וכו’. ורבים נדחקו לפרש מה הם הבגדים הצואים.
ולי נראה לפרש שהיו באמת מלבושי שחץ, כמלבושי המאדע שלנו, ומצד שלא מיחה בהן היה נחשוב לו כאשר הוא בעצמו היה לבוש בהן. ומשום הכי אמר המלאך הסירו הבגדים הצואים מעליו. ולאחר כך אמר ראה העברתי מעליך עונוך והלבש אותך מחלצות. ולאחר כך נאמר לו שישימו צניף הטהור על ראשו. ולאחר כך העיד מלאך ד’ ביהושע אם בדרכי תלך ואת משמרתי תשמור, היינו שלא לילך בגילוי שער הראש וגם לא במלבושי המאדע, רק בבגדים סתם, אז הנני מביא עבדי צמח, וכנ”ל. ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים במהרה בימינו אמן:

(מתך מים חיים מהדורה תנינא מאת הרב חיים צבי הירש שוטלנד)


 הרב  חיים צבי הירש בן הרב יהודה שוטלנד (שאטלאנד), נולד בסביבות שנת תרמ”ה (1885). בתרס”ז עבר מבעזין (פלך פיוטרקוב) לטרנוב, שם נשא אשה, למד להיות שו”ב ולימד בבית המדרש. הוא היה תלמיד חכם גדול שו”ב מובהק ומומחה. כיהן כרב וראש הישיבה בק”ק דומברובה טארנובסקה (דאמבראווי), רב ושו”ב בשנים תרעה-תרע”ח בעיירה באנוב בגליל רוזוואדוב, בנוסף להיותו רב ושו”ב, היה ש”ץ ובעל קורא, מוהל, נואם ודרשן נודד.

בשנת תר”פ (1920) הוא כותב מכתב לעזרת תורה בארה”ב ומתאר את מצבו הכלכלי הקשה הגורם לכך ש”בני ביתי העטופים ברעב מעורטלים ומבולעים מכל חמר גשמי, נשמתם מפרפרת בקרבם, מפני היוקר השורר בכל הארץ בעצם תקפו ובעים עוזו,.. ושערי רחמים וחמלה וחנינה נכלאו ונסגרו ממנו למרות כל התלאות והמצוק אשר עברו והשתרעו ממעל לשמי כוכבי עירנו הקטנה לרגלי הפוגרם האיום אשר נהייתה אצלנו עוד אשתקד, בשנת תרע”ט לפ”ק” (ראה מכתבו בזכרון בספר).

כיהן כשו”ב וכדומ”צ במאדין שליד קולבסוב. חיבר את דרשות מהרח”ץ ח”א לשבתות ולמועדים (תרפ”ז), מים חיים (תרפ”ז) מים חיים מהדורה תנינא עם קונטרס תיקוני הזבח והספד על פטירת בנו ר’ נתן נטע ז”ל שנפטר בן תשע עשרה, מכתב באהל תורה סימן כ”ב (תרפ”ח). לאחר כעשר שנים של היותו מוהל, חיבר את הספר גילת הזהב על הלכות מילה (תרצ”א), כתם פז על הלכות אירוסין ונישואין, חבל הכסף (תרצ”ז).

ככל הנראה נספה עם משפחתו בשואה בשנת ת”ש (1940).

ראה מאורי גליציה, חלק ה, 47-45.

מספר הצפיות במאמר: 23

צניעותה של רבקה ההולכת אחרי האיש / הרב חיים צבי שוטלנד הי”ד

נזר הצניעות

ב”ה. מאדין.

בפרשת חיי שרה, פסוק ה’, ויאמר אליו העבד, אולי לא תאבה ללכת אחרי אל הארץ הזאת. ולכאורה תיבת “אחרי” נראה כמיותרת לא היה לו לומר כי אם אולי לא תאוה ללכה אל הארץ הזאת. ודיוק זה קשה גם כן בפרק ו’ “ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך”, למה לו לומר מלת אחריך, הנראה כמיותרת. וגם כן קשה במה שאמר “הנה רבקה לפניך”, למה לו לומר אות “לפניך”, לא הווא ליה לומר כי אם תנה רבקה לבן אברהם לאשה, בקיצור, כי אריכות הדברים נראים כמיותרים.

ומה שנראה לי בזה בהקדם קושיא אחרת, לכאורה מדוע חזר לבן ברגע ממה שאמר בתחילה הנה רבקה לפניך קח ולך, וטען אחר כך תשב הנערה אתנו ימים וכו’.
לכן נראה לי לתרץ, על פי מה שאמרו חז”ל, אחורי ארי ולא אחורי האשה, וגם אמרו חז”ל על מנוח שעם הארץ היה שהלך אחרי אשתו. וגם ידוע מנהג המכוער בזמנים הללו ליתן לנשים משפט הקדימה. וזהו ששאל אליעזר, אולי תהיה אשה מודרנית ולא תאבה ללכת אחרי דווקא, כי אם לפני, ואחרי אשר אסור לי לילך אחריה, אולי אשיב את בנך שמה ויקחנה משם. לכן השיב לו שפיר אברהם אבינו עליו השלום, אם תהיה האשה חצופה ולא תאבה ללכת אחריך וניקית משבועתי זאת, והשמר לך להשיב את בני שמה לישא חצופה כזאת. וכשלבן שמע את כל הסיפור מאליעזר עבד אברהם, כנ”ל, לכן התחכם ואמר לו הנה רבקה לפניך, רצונו לומר אני אתן לך את רבקה בתנאי זה רק שתלך לפניך. ודימה לבן אחרי שמע את דבריו שיניח את רבקה אצלו וילך לדרכו. אכן אליעזר אחרת חשב בהכיר בה שהיא צנועה ולא תלך לפניו כלל, לכן התרצה לו וישתחוה ארצה לד’. וכשנתוודע ללבן שעצתו וערמומיתו לא הועיל כלום, לכן שוב התחכם ואמר, תשב הנערה אתנו ימים או עשר, וכשאליעזר הוכיח לו שאינו רשאי לחזור מדבריו הראשונים, לכן התחכם עוד ואמר נקרא לנערה ונשאלה את פיה וכו’ התלכי עם האיש הזה, בלשון תמיה, כלומר הלא לא נאה לך לילך עם האיש הזה, שהוא יהיה העיקר לילך ראשון, ואת טפלה לו לילך אחריו. “ותאמר אלך”, ונעשה לבן נדהם, ולדאבונו היה מוכרח להסכים שתלך, ובאמת קיימה את דבריה, כמו שכתוב ותקם רבקה ונערותיה ותלכנה אחרי האיש, כנ”ל. ודו”ק:

מו”צ ור”מ בפ”ק הנ”ל.

(מכתב באהל תורה סימן כ”ב, תרפ”ח)


 הרב  חיים צבי הירש בן הרב יהודה שוטלנד (שאטלאנד), נולד בסביבות שנת תרמ”ה (1885). בתרס”ז עבר מבעזין (פלך פיוטרקוב) לטרנוב, שם נשא אשה, למד להיות שו”ב ולימד בבית המדרש. הוא היה תלמיד חכם גדול שו”ב מובהק ומומחה. כיהן כרב וראש הישיבה בק”ק דומברובה טארנובסקה (דאמבראווי), רב ושו”ב בשנים תרע”ה-תרע”ח בעיירה באנוב בגליל רוזוואדוב, בנוסף להיותו רב ושו”ב, היה ש”ץ ובעל קורא, מוהל, נואם ודרשן נודד.

בשנת תר”פ (1920) הוא כותב מכתב לעזרת תורה בארה”ב ומתאר את מצבו הכלכלי הקשה הגורם לכך ש”בני ביתי העטופים ברעב מעורטלים ומבולעים מכל חמר גשמי, נשמתם מפרפרת בקרבם, מפני היוקר השורר בכל הארץ בעצם תקפו ובעים עוזו,.. ושערי רחמים וחמלה וחנינה נכלאו ונסגרו ממנו למרות כל התלאות והמצוק אשר עברו והשתרעו ממעל לשמי כוכבי עירנו הקטנה לרגלי הפוגרם האיום אשר נהייתה אצלנו עוד אשתקד, בשנת תרע”ט לפ”ק” (ראה מכתבו בזכרון בספר).

כיהן כשו”ב וכדומ”צ במאדין שליד קולבסוב.

חיבר את דרשות מהרח”ץ ח”א לשבתות ולמועדים (תרפ”ז), מים חיים (תרפ”ז) מים חיים מהדורה תנינא עם קונטרס תיקוני הזבח והספד על פטירת בנו ר’ נתן נטע ז”ל שנפטר בן תשע עשרה. לאחר כעשר שנים של היותו מוהל, חיבר את הספר גילת הזהב על הלכות מילה (תרצ”א), כתם פז על הלכות אירוסין ונישואין, חבל הכסף (תרצ”ז).

ככל הנראה נספה עם משפחתו בשואה בשנת ת”ש (1940).

ראה מאורי גליציה, חלק ה, 47-45.

מספר הצפיות במאמר: 13

כי קולך ערב ומראיך נאווה – אם מראיך צנוע ונאווה, אז תפילתך ערבה ומתקבלת / הרב יונה תאומים הי”ד

צניעות בנות ישראל

ב”ה

וויעלקאטשי.

במדרש אמר רבי אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו כיום התוכחה.

אתם בנות ישראל ההולכות בגילוי בשר הצואר והזרועות ומכשילים בני אדם לחטוא ע”י קציר המלבושים והנכם עוברות על דת, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר [סימן קט”ו] דזרועות מגולות בשוק נקראים עוברים על דת. ושתים רעות אתנה עושות בבתיכן בזה, שמזכירים השם הנורא ומברכים ברכות נגדם, אשר אסור על פי דין, כמבואר בשולח ערוך אורח חיים [סימן עב], מה תענו ליום הדין בהגיע ימים הנוראים, אשר תעמדו לפני כס המשפט לפני יוצר כל יתברך. הלד’ תגמלו זאת. אשר גמל עלינו בכל שני המלחמה חסדיו המרובים. ובעינינו, ראינו כל הנסים והטובות. ועליכם תסוב האנחה הזאת: אוי מיום הדין. אוי מיום התוכחה! אחר טובות רבות שאין לשער שנעשו ביום התוכחה. אם לא תדע לך היפה בנשים – איזה דרך ישכון אור – צאי לך בעקבי הצאן. ושמעו נא מה שסופרו חז”ל בתענית (דף כ”ד) ברבי יוסי בן יוקרת שאמר לבתו שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם. על שאדם אחד אמר אם ללקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה כו’. איך יוכל להיות החינוך של בנותיכם אשר ילמדו דרכיכם להפיץ רעל וארס בבני ישראל על ידי הרהורי עבירה. ועליכם נשא המשל ידי נשים בשלו ילדיהן, בזה שהולכות ערומות. ועל זה אמר הכתוב וירא ד’ וינאץ מכעס בניו ובנותיו. וזאת ידוע לכל אשר בלעם הרשע היה שונאן של ישראל. וביקש, חס ושלום, לעקור שורשן. וכאשר ראה אשר הופר עצתו לקללם, שיכך חמתו בזה שהכשילם בעבירת הזנות עד שנהיה, לא עלינו, מגפה בישראל. ואך כאשר ראה פנחס גודל הצרה וקינא קנאת ד׳ צבאות ויקח רומח בידו והיתה לו מסירת נפש לבטל העוון הגדול אך אז המגפה נעצרה. והיה שכרו שזכה לברית כהונת עולם. וכעת אבקשכם אתם בני, האמהות הכשרות אשר הוטבע בקרבכם שורש הקדושה של אבותינו הקדושים. ראו לעשות כל העצות והתחבולות לבטל המנהג הרע הזה. בטוב, לבקש בנותיכם לחוס על נפשותיכם, ואם לא תוכלו לבטל בטוב עצת הסטרא אחרא, קחו הרומח, זאת היא מדת הגבורה, בכל תוקף ועוז ולמסור נפשותיכם להטיב לזרעיכם. וה’ יתברך יהיה בעוזריכם, לגדל בניכם לתורתו ועבודתו יתברך, ולראות בהרמת קרן ישראל והתורה הקדושה:

הכתוב אומר הראני את מראיך השמיעני את קולך. כי קולך ערב ומראך נאווה. כעת יבואו ימי הרצון אשר כל אחד ואחד ישפוך שיחו לפני ה’ יתברך לצאת זכאי בדינו ולקבל שנת טובה. וגם אתם בנות ישראל תתפללו עבורכם ובעליכם ויוצאי חלציכם. מה יאמר עליכם ה’ יתברך, הראיני את מראיך – אם תלכו בצניעות כדרך בנות ישראל – ואחרי זה – השמיעני את קולך, כי אך אז קולך ערב, אם מראך נאווה. חוסו עליכם ושמעו לעצתי והטו אזנכם לקול כל גדולי דורינו, אשר צועקים בקול התורה:

והנה אומר הפייטן: באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט כו’ האוחז ביד מדת המשפט. וכל מאמינים שהוא אל אמונה הבוחן ובודק גנזי נסתרות. המשך הדברים דהנה בדיני השומרים לענין שואל, דאם בעליו עמו פטור, ולחד מאן דאמר אף בפשיעה. והנה הנשמה שאולה היא לנו מה’ יתברך. ובימי הדין טענותינו אל ה’ יתברך, אם מעש וזכות אין בנו. תתנהג עמנו כד”ת לפטור אותנו מן הדין. מהטעם כי אתה המשגיח עלינו בכל רגע ורגע והוי כמו בעליו עמו. וה’ יתברך עושה רצונינו ואוחז ביד מדת המשפט. ופוטר אותנו מעונותינו מהטעם שאנחנו מאמינים שהוא אל אמונה, הבוחן ובודק גנזי נסתרות, ויודע מה בחשיכא וזכאים אנו מטעם שאולה בבעלים. וכל זה אם אין אנו גורמים במעשינו סילוק שכינה. אבל אם הנקבות הולכות מגילות בשר ושער שהיא ערות דבר. הלא אמרה תורה הקדושה ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וחס וחלילה גורמות סילוק שכינה. הרי אז אי אפשר לנו לבוא בטענת שאולה בבעלים. ואיך תזכו בדין. לכן שמעו אלי והטו אזנכם בנות, ישראל שובו שובו מדרכיכך, וישוב מכם חרון אף ותזכו לראות דור ישרים עובדי ה’ יתברך עד ביאת ינון במהרה בימנו אמן:

יונה תאומים חופ”ק

(קובץ דרושים, שנת תרפ”ה, סימן יז)


הרב יונה תאומים, רבה של וילקאטש ( וויעלקאטשי), נולד שם בשנת 1887 לאביו הרב נפתלי הירץ תאומים (תרי”א-תרע”ט) אב”ד דעלעטין ווילקאטש שחי בסוף ימיו בלבוב. הרב נפתלי הירץ חיבר את הספר “שער נפתלי” המסופח לספרו של אביו, הרב משה תאומים, “אוריין תלתאי” (לבוב, תר”ס).

הרב יונה תאומים נשא לאשה את מרת חיה הי”ד בת הרה”ג מוהר”י אשכנזי מסערטט אבד״ק זלאטשוב, ובין ילדים היו הרב נפתלי הירץ הי”ד, ר’ יואל והבחור ישראל אריה הי”ד. מאמרו בקבוצי אפרים (תרל”ד) נכתב בעת ביקורו בירושלים.

בנו של הרב יונה, הבחור הרב נפתלי הירץ הי”ד, מחבר ספר בינת הלב (בילגורייא, תרצ”ח) נהרג בשואה בהיותו כבן עשרים. אביו כתב הסכמה לספר של בנו, הרב נפתלי, ופלפל בסוגיות שעליהם כתב הבן.

מאמריו נמצאים בקבוצי אפרים תרפ”ג, סימן ט, ובקובץ דרושים סימן ז, בירחון עטרת תפארת (תרצ”ב), בבית ועד לחכמים תרפ”ה סימן תתקס”ג, ועוד.

תשובה אליו נמצאת בחבצלת השרון חלק א, סימן יג.

שמו של הרב יונה הי”ד מופיע בקונטרס “ציון לקדושים” שבסוף ספר “עדות לישראל”, אח כלתו של הרב יונה תאומים, כתב עליו דף עד באתר יד ושם, ובהוצאה החדשה של “בינת הלב” הוקדש דף לזכרו.

מספר הצפיות במאמר: 6