מאמרותיו והנהגותיו של רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר

תמונת רבי יוסף מאיר רובין הי"ד

פעם אחת ישב רבינו בשבת קודש בבית מדרשו וניהל את שולחנו שם עם אנ"ש ביחד. אמר, בתוך דברי תורתו, על מה שאומרים בברכת המזון "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם', שמובא בזוהר הקדוש שהעני הוא מתנה טובה לבעל הבית (כלומר, שזכות היא לבעל הבית שבא אליו עני, ועל ידו הוא זוכה לקיים מצוה, וזוהי ה'מתנה' בשבילו). ופירש לפי זה "ונא אל תצריכנו" – ריבונו של עולם, אל תביאני למצב שאהיה 'נצרך', "לא לידי מתנת בשר ודם" – שאל תצריכנו להיות 'מתנה' עבור בשר ודם (שהרי העני הוא מתנה לבעל הבית, כנ"ל).

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שלב)

פעם ביום הברית של בנו של רבנו, הילד שמחה ברוך, אחרי שקראו לילד בשמו, אמר רבינו להעומדים סביבו: רציתי ליתן לבני הנולד את השם 'ברוך', על שם אבי ז"ל, ואולם בשעת התפלה כאשר אמרתי "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם", עלה בדעתי שהראשי תיבות של 'בשמחה רבה ואמרו כולם' הוא 'ברוך', ולכן קראתי את בני מלבד בשם 'ברוך' גם בשם 'שמחה', וקראתי שמו 'שמחה ברוך'.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שמ)

ואזכיר כאן כמה ממנהגיו המיוחדים אשר גם מהם נוכל לראות גודל קדושתו ומסירות-נפשו על כל מצוה ובפרט מצוות צדקה וחסד. בזמן הקרוב לפסח שלח רבנו לכל עניי העיר יין לארבעה כוסות ומצות ותפוחי אדמה ושאר צרכי החג, וגם לכמה מדינות שלח יין לצרכי פסח.
ובימי הסוכות היה מנהגו בכל יום לעשות סעודה גדולה לכבוד האושפיזין והיתה השמחה אז עד לב השמים, 'ובאתר דאבות תמן – שכינתא תמן'. וגם את הנענועים עשה בהתלהבות עצומה ובניגון המיוחד לזה, עד כלות הנפש. ובפרט ביום שמיני עצרת (בחו"ל) כאשר פונים מהסוכה לבית, והוא יום היחוד – יחודא שלים, שמשתעשעים אז בסעודה עם המלכא-קדישא (כך הם דברי רש"י ז"ל) שאז היה כ"ק אדמו"ר זצ"ל בשמחה עצומה ונוראה ואשרי עין ראתה אלה איך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז, וראו והכירו עליו שהוא עושה ייחודים גדולים לשמו יתברך, ונמס לבם של כל הנמצאים שם, ועשו תשובה מאהבה בכל לבם ונפשם. ונמשכו הריקודים והשמחה עד הלילה, ליל שמחת תורה, ואז חזרו ורקדו כמעט עד עלות השחר. ולפני כל הקפה היה המנהג לומר את הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ובשעת הריקודים והשמחה היה דרכו לתפוס את הפיאות שלו ולסלסלם. וכן תפס את זקנו בידו. וכל מי שעיניים לו יכול היה לראות את עבודתו הנוראה של רבנו בשעה זאת.
בזאת-חנוכה אחר מנחה נהג רבנו לערוך סעודה גדולה שנמשכה כמעט עד חצות הלילה, כמו שנהגו האדמורי"ם שם לפניו, ואז באו ה'עמבערעס' והחסידים מכל המדינה. ובלילה שלפני זה גם נהג כמנהגם, לחלק 'מעות חנוכה' לפני הדלקת הנרות לכל הילדים – ה'חאדיקלעך', וגם לבחורי הישיבה. ובפורים היתה שמחתו ועבודתו של רבנו עד אין לשער, וביותר פעל אז ישועות לכלל ישראל בכל מילי דמיטב – בבני חיי ומזוני רוויחי. וגם בשושן-פורים נהג לעשות סעודה גדולה כמו בזאת חנוכה, ואז באו מכנפות הארץ רבים מאחינו בני ישראל עם בקשתם, ורבנו פעל בתפלתו ובקשתם נתמלאה.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' רנו-רנז)


רבי מאיר יוסף רובין הי"ד (תרנ"ט-תש"ד), הרבי מקרעסטיר, נכד לצדיקי רופשיץ, זידיטשוב ופרמישלאן, היה בנו של הרב הצדיק המקובל רבי ברוך רובין, (אב"ד בריזדאוויץ שבגליציה ואדמו"ר בקולומאי, שחי בסוף ימיו בעיר סאמוש-אויוואר. חתנו של רבי מאיר מגלאגאווע, מצאצאי המגיד מקוזניץ ורבי אלימלך מליזענסק), ב"ר מאיר ב"ר מנחם מנדל (חתנו של בעל 'אור לשמים') בנו של הגאון הצדיק רבי אשר ישעיה רובין מרופשיץ.
אמו של רבי מאיר יוסף, הרבנית שרה שלאמצי (שלומדצי), נקראה 'זידישובער פרעמישלאנער רעבצין', הייתה בת הצדיק המקובל רבי מענדלע זידישטובר, בנו של הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. היא הייתה בקיאה בתורה, במנהגים ובדרכי החסידות והתפרסמה במעשיה הטובים. באחרית ימיה עלתה לארץ ישראל. בשנת תש"ז נפטרה בירושלים והובאה למנוחות בהר הזיתים.

רבי מאיר יוסף למד בילדותו תורה מאביו, וכן למד אל רבו הגאון רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד, בעל 'לבושי מרדכי'.

בשנת תרע"ט נשא לאשה את רבקה צירל, בתו של רבי אברהם (אברמי'לע) שטיינר מקרעסטיר (נפטר ביום י"ח באדר א' תרפ"ז), בנו יחידו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי ישעי'לע (נפטר ביום ג' באייר תרפ"ה). במשך שש שנים לאחר נישואיו היה סמוך על שולחנו של אבי חותנו, רבי ישעי'לע, ולמד מצדקתו וקדושתו. לאחר פטירת חותנו, מילא רבי מאיר יוסף את מקומו, במשך שבע עשרה שנה.

הרבי נודע בהכנסת האורחים המופלגת שנהג, כהמשך לנהגת חותנו ואבי חותנו. במשך עשרים וארבע שעות דלק האש בתנור בבית הרבי, וכל מי שנכנס לביתו קיבל אוכל חם, וכל עני קיבל גם כסף לצדקה. לקראת פסח שלח לכל עניי העיר יין, מצות, תפוחי אדמה ושאר צרכי החג. הרבי פעל ישועות ורוח הקודש הופעה בבית מדרשו.

מידי ערב ראש חודש היה הולך לציונם הקדוש של חותנו ואביו, ולקח אתו פתקאות שהגישו לו חסידיו, ונושעו רבים על ידו.

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד.

רבי מאיר יוסף רובין גורש עם משפחתו לגיטו אויהל, ומשם לאושוויץ, שם נהרג על קידוש ה' בט"ו בסיון תש"ד. עם הרבי נספו גם רוב קהילתו, רעייתו ורוב ילדיהם: חיה פעריא (אשת בן דודה הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וארבעת בנותיהם: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה), ר' מיכאל וזוגתו שטארנא, ישעיה אברהם חיים, עטיא, מרדכי דוד, שמחה ברוך, אלימלך, חנה אלטא ויעקב.

שרדו שני בניו הרה"ח ר' מנחם מנדל והאדמו"ר רבי יששכר בעריש, ובתו פרידא גיטל (אשת האדמו"ר רבי מנחם ישראל הלוי רוטנברג מקאסין).

שרידים מתורתו הובאו בספרו של אביו "שארית ברוך".

ראה אודותיו בתורת החסידות, ד, עמו' 208. תולדותיו והנהגותיו הובאו בחלק 'בית יוסף', בתוך ספר 'בת אבות' (מאת ר' משה יוסף פרידלנדר. ירושלים תשכ"ה).

הערה: את שמות ילדי רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מצאתי בדף הנצחה שכתב אחיהם. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 709, מצויה רשימת ילדי רבי מאיר יוסף רובין, עם מספר שינויים: שם לא מוזכרים – מיכאל וישעיה אברהם חיים, ונוספו – יצחק אייזיק, משה אליקים בריעה ומירל גאלה.

מספר הצפיות במאמר: 0

על ידי התורה יוכל לזכות להתגברות צלם-אלוקים על החומר ולהיקרא 'בן למקום' / רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד, האדמו"ר מסקרנביץ

תמונת רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')


רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ובנעני אותו ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 9

שרידים מתורת רבי חיים אשר פינקלר, האדמו"ר מראדושיץ

תמונת רבי חיים אשר פינקלר הי"ד

"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל,ב). הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ היה אומר: הלא מפורסמת קושית הרמב"ן: מה היה חרי האף של יעקב על רחל, שביקשה שיתפלל עליה שיהיו לה בנים, כפי שיצחק אביו הרבה להתפלל על רבקה אמו? גם דברי המדרש המביאים את תשובת יעקב לרחל: 'אני איני כאבא. אבא לא היה לו בנים, ואני יש לי בנים', תמוהה. מוסיף ואומר הרמב"ן, הלא כתוב: "ואהבת לרעד כמוך". אליהו התפלל על בן הצרפתית ואלישע על השונמית, על אף שהיו נכריות, ואילו יעקב השיב לבקשת אשתו: 'לי יש בנים'?
אך הדברים יובנו לפי דברי חכמינו ז"ל, שאמרו: למה היו האמהות עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ועיין בתרגום אונקלוס בפרשת ויחי בדברי יוסף (בראשית נ,יט) 'יאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני?', ותרגם אונקלוס: 'ארי דחלא דה' אנא?'. ונמצינו למדים שענין 'תחת אלקים', הוא מורא שמים.
וזהו הפשט: רחל ביקשה מיעקב: "הבה לי בנים"', שהרי כל העיכוב שאין לי בנים משום שהקב"ה מתאיוה לתפילתן של צדיקים, אם כן אתה, יעקב, אחראי לכך שאין לי בנים. על כך השיב יעקב העניו: "התחת אלקים אני"?! פירוש: וכי ירא שמים אני, שבשמים מתאווים לתפילתי, ומזה שמנע ממך פרי בטן?! שהרי אבא לא היה לו בנים, סימן שהוא היה הצדיק, אבל אני יש לי בנים. אם כן, הסיבה שאין לך בנים היא לא בגלל צדקתי ויראתי, כי לי נתן ד' בנים. אם כן, לא עלי, יעקב, תלונתך, אלא על עצמך, את יראת ד', והקב"ה מתאווה לתפילתך! כפי שבאמת פירש התרגום במקום: 'הלא מן קדם ד' תבעין' – שאת צריכה להתפלל לפני ד'. וכן קיימה רחל והתפללה, ככתוב: "וישמע אליה אלקים".

(וישמע משה, עמו' נה-נו)

"וישם ה' לקין וגו' ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד,טו-טז). קין נתקבל תשובתו בזכות השבת, ומהאי טעמא כשיצא קין ופגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו' (בראשית רבה סוף פרשה כב), שהשבת היתה הגורם שתתקבל תשובתו.
ופירש הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ שליט"א [זצ"ל הי"ד] הטעם על זה שעיקר התשובה היא חרטה על העבר והבטחה על להבא שלא יחטא עוד. ומי שהוא שקרן אין מאמינים לו. וזה דכתיב (תהלים לב,ב) "אשרי איש לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה". ואיתא בזוהר הקדוש (נשא קכא ע"ב) ובמדרש אימתי 'לא יחשוב ד' לו עון', בזמן ש'אין ברוחו רמיה', היינו שלא הוחזק כפרן. ובמדרש תנחומא (האזינו ד) "ישא ד' פניו אליך" (במדבר ו,כו), 'אליך' ולא לאמה אחרת. ופסק הרמב"ם שרק לישראל מועיל תשובה, והאי טעמא דכתיב (צפניה ג,יג) 'שארית ישראל לא ידברו כזב'. וזה פירוש (מיכה ז,יח) "ועובר על פשע לשארית נחלתו", היינו לזה השארית שלא ידברו כזב. ואצל עכו"ם כתיב (תהלים קמד,ח) "אשר פיהם דיבר שוא". אמנם אם עושה תשובה בשבת, אף מי שהוחזק לכפרן, כגון עם הארץ שבחול אין מאמינים לו אם הפריש תרומות ומעשרות ובשבת תנן (דמאי פרק ד משנה א) שואלו ואוכל על פיו, שאימת שבת עליו ולא ישקר (שם בירושלמי). ולפיכך, אפילו לשקרן שאם עושה תשובה בחול הבית דין של מעלה אין מאמינים לו, כשעושה בשבת מאמינים לו שלא יחטא ומקבלים תשובתו. וכאשר יצא קין מלפני ד' פגע בו אדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, היה תמיה לאדם הראשון איך האמינו לו אחרי ששקר לפני המקום ואמר "השומר אחי אנכי" (בראשית ד,ט), ונפל בדעתו שזאת גרם לו השבת, מחמת שעשה תשובה בשבת, ומחמת אימת שבת מאמינים לו שלא ישקר.
וכן כתב בצרור המור (פרשת כי תשא) כתיב (שמות לא,טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", אותיות 'תשובה', לעשות תשובה בשבת, וכן "וישם לך שלום", בשבת אומרים 'הפורס סוכת שלום', 'ושמרו בני ישראל את השבת', על ידי שמירת שבת זוכין לשלום ואין צריכין לברכת כהנים. עד כאן לשונו.

(נפלאות הסבא קדישא, מכון שמחת עולם תשע"ח, עמו' ד)

שמעתי ממרן אדמו"ר הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ, שאדוני אבי זקני מרן הסבא קדישא [מרדושיץ] היה דרכו בקודש בראש חודש אלול ליסע ללובלין לרבו הקדוש זצ"ל, והיה שם כל הימים הנוראים, ומשם נסע לקאזניץ להמגיד הקדוש זצ"ל, ומשם לפרשסיחא להיהודי הקדוש זצ"ל. ודרכו בקודש לשרת אותם בכל אשר יצטרכו. ופעם אחת כשהיה בפרשיסחא והיה עומד תחת התנור ואמר תפלות ותחנונים ותהלים בדמעות, ורבו היהודי הקדוש למד שיעור עם תלמידים מופלגים, והיה מחדש פלפול מחודד וזחה דעת התלמידים, ואמר להם רבם היהודי הקדוש: 'הנה התהלים שאומר האיש העומד תחת התנור נחשב בשמים יותר מכל הפלפולים שלנו'. ואחד מן התלמידים המובהקים, (כמדומה שזה היה הרב הצדיק רבי שמשון מזוואלין זצ"ל) הלך והגיד הדברים לפני הסבא קדישא, בחושבו שיעשה לו נחת רוח בזה. ולימים רבים כאשר נתפרסם מרן הסבא קדישא בעולם לאיש מופת הדור, היה נחוץ לאותו תלמיד איזה ישועה גדולה, ונסע לראדושיץ לסבא קדישא בזכרו הדיבורים של רבו היהודי הקדוש. וכאשר שמע מרן הסבא קדישא שבא הרב המובהק הנ"ל, לא רצה שיכנס אצלו ולא רצה ליתן לו שלום, והיה לפלא בעיני כל אחרי שהיה תלמיד מובהק של רבו הקדוש, וגם הרב הזה היה מפורסם אז לגדול בתורה וביראה. והיו מפצירים לבקש עבורו לפני הסבא קדישא להודיע לו מה חטאו ומה פשעו. והשיב מרן הסבא קדישא, איש שהיה רוצה לאבד אותי משני עולמות, שהיה לי עבודה רבה הרבה זמן ועידן להוציא הדיבורים מלבי, ואיך אוכל להרגיש אהבה לאיש כזה.
למדנו דרך הצדיקים שמי שמכניס בליבם גאות נחשב בעיניהם כאלו החטיא אותם בחטא היותר גדול, כמו שמפורש באמת בספר 'חובת הלבבות' שחטא של גאות גדול מכל העונות, והמחטיאו גדול מההורגו (במדבר רבה כא,ד). לכן דרכם להיות בכעס על האומר לפניהם דיבורים שיוכל להכניס בליבם גבהות הלב.

(שם, עמו' ט-י)

שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מרן הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ בשם רבינו הסבא קדישא:
בגמרא (יומא פו:) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. ואמר הוא ז"ל הפירוש, דהנה ידוע הויכוח של הקב"ה עם כנסת ישראל (איכה רבה סוף פרשה ה') דהקב"ה טוען 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג,ז), היינו שמקודם צריכים אתערותא דלתתא. וכן מצינו כמה פעמים בתורה: "ושבת עד ד' אלקיך" וכו'( דברים ל,ב), "ומלתם את ערלת לבבכם" וכו' (שם י,טז). וכנסת ישראל טוענים להיפך, 'השיבנו ד' אליך ונשובה' (איכה ה,כא), היינו דמקודם צריכין אתערותא דלעילא שיכנע ערפנו לשוב אליו יתברך שמו באמת. וזה פירוש הגמרא כאן: יחיד שעשה תשובה, זה יחידו של עולם, אם עשה תשובה, היינו ששב מטענתו ומתרצה ומסכים לטענת כנסת ישראל, אז מוחלין לכל העולם כלו.

(שם עמו' ע)

שמעתי מהרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] בשם זקנו רבי הלל זצ"ל ששמע מהרב הקדוש רבי משה מלעלוב זצ"ל שאמר שמי שחושב עדיין כלום מעולם הזה לא נכנס עדיין כלום בעבודת השם יתברך

(שם, עמ' רכא)


רבי חיים אשר פינקלר הי"ד 'גדול בעלי המופת בדורו' (יצחק אלפסי, החסידות וארץ ישראל, עמו' 329), היה מתמיד וירא שמים, גדול בתורה ויודע נגן, המלא באהבת ישראל, איש פרוש, טהור וקדוש עליון, שהסתגף והתנזר מכל תענוגי העולם הזה. מנעוריו התפרסם כגאון שידע בעל פה את כל הש"ס, ושלט בכל חלקי השולחן ערוך. רוח הקודש שלו הייתה גלויה וברורה

הוא נולד בשנת תרל"ז לאימו מרת מינדל ולאביו, רבי אליעזר דוד פינקלר, בנו של רבי הלל, בנו של רבי יצחק, חתן ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה מלובלין' ורבו של רבי שלמה הכהן מראדומסק. רבי חיים אשר כיהן כרב בזאלוזיץ, אך בשל מחלת אביו שהיה סגי-נהור בזקנותו, סייע בניהול עדת החסידים הגדולה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בלאדז. ומשנת תרפ"ז נתמנה לאדמו"ר בראדושיץ, כממלא מקום אביו. יחד עם אחיו, רבי ישראל יוסף, שכיהן כרב וכאדמו"ר בראדושיץ. בשנת תרצ"ג נתמנה רבי חיים אשר גם לאב"ד וולאשצווה, אך המשיך להתגוררר בראדושיץ הסמוכה.

עד ליומו האחרון היה מתמיד גדול, רדף שלום וברח מכל ריב ומחלוקת. הוא דבק הרבה במצוות ונזהר בכל מנהג ומסורת. לא היו לו חיים פרטיים – תמיד למד או התפלל, תוך שהוא מרבה בצומות ובסיגופים. הוא נהג, כאביו לטבול במקווה עשרות פעמים ביום ובלילה. מעולם לא ישן את שנתו במיטה. הוא נהג להירדם בחצות לבוש בבגדיו ונשען על שולחנו, ובשתים בלילה כבר החל את שיעורו עם תלמידיו, שנמשך עד לשעה תשע בבוקר. את ארוחתו הדלה אכל בשעות הערב. היה לו זיכרון מופלא, והוא היה מפורסם בידיעותיו בענייני מקוואות. רבים נהגו להתברך ממנו ולהיוושע (דוגמאות לישועותיו ראו בספר חמישי צדיקים עמו' 128-127), והוא קיבל אלפי 'פתקאות'. קהל גדול היה משתתף ב'שולחנות' שערך בלילות השבת, החל מחצות. תפילותיו נאמרו בקול, ולוו בבכיות ובאנחות. ביום כיפורים היה מתפלל לפני העמוד את כל התפילות. הוא הקים ישיבה בעיר לודז' שנקראה 'ישיבת ראדושיץ', ובחירי בוגריה היו ממשיכי את לימודים בהוראה אצל הרבי בראדושיץ.

הרבי כתב הסכמות למספר ספרים. הוא אהב את ארץ ישראל, דרש תמיד בשלומם וטובתם של תלמידי חכמים הארץ ישראל, תרם כספים רבים ל'כוללות' בארץ ישראל, וברפואותיו ובסגולותיו הרבה להשתמש בשמן זית מתוצרת ארץ ישראל, שהיה מונח תדיר על שולחנו.

רבי חיים אשר נשא לאשה את מרת דבורה אסתר בת דודו רבי מאיר מנחם מפיטרקוב. הוא הוסמך להוראה על ידי רבה של קינצק, רבי יואב יהושע, מחבר ה'חלקת יואב', ועמד בקשרים הלכתיים הדוקים עמו, ועם בעל ה'אבני נזר' מסוכאטשוב ועם המהרש"ם מברז'אן.

בקיץ תרצ"ט, זמן קצר לפני שהגרמנים פתחו במלחמה עם פולין, נפטרה אשת האדמו"ר. בפרוץ המלחמה שהה הרבי בלודז', שם נקבר אביו ושם שהו רבים מחסידיו. במאמצים רבים הצליחו להשיב אותו לראדושיץ, שם הודיע לחסידים כי: 'המצב רע. ישתדלו העשירים לעזור לעניים'. משם עבר לקילץ, שם הסתתר בבית חסידו, והמשיך לנהל את עדתו במחתרת במסירות נפש. מרוב עוגמת נפשו על צרות העם, התדרדר מצבו הרפואי והחמירה מחלת הסכרת ממנה סבל כל ימיו. רבי חיים אשר נפטר בימי השואה בכ"ד באדר תש"א (1941) והובא לקבורה בקילץ, שלשה שבועות לפני השמדת הקהילה היהודית המקומית.

כל משפחתו נספו בשואה. בנו הרב יעקב פנקלר הי"ד, שהיה חתנו של רבי יצחק קאליש מסקראנוויץ, בנו של רבי שמעון קאליש מסקרנוויץ, היה מנגן נפלא ומחבר מנגינות וניספה על ידי הנאצים בקינצק. בן נוסף, הלל, ניספה בקילץ בגיל 17.

אחיינו של רבי חיים אשר, אברהם (ארנולד) פינקלר (1907-1989) (בנו של רבי ישראל יוסף פינקלר), היה בעל השכלה גבוהה. הוא סיים את הגימנסיה העברית בקילץ, כשהוא בלבוש חסידי, הוא נבחר כנציג היהודי היחידי במועצת החינוך של מחוז קילץ וייסד את הסניף הציוני הראשון בעירו. הוא עבד כמתורגמן לכמה שפות בבית המשפט העליון של לודז' וכמורה ליהדות בבתי הספר הממלכתיים בשידלובצה. בתחילת הכיבוש הנאצי, הוא הצליח לשחד פקיד נאצי ולהציל ארבע מאות צעירים יהודים שעבדו בפרך ביאנושב ליד לובלין. אשתו הראשונה, מרת אסתר רבקה בת האדמו"ר רבי יצחק שמואל חלמר מאלכסנדר, נרצחה בטרבלינקה עם בנם שמואל. הוא עבד בבית חרושת ליצור נשק ליד סטאכאנוביץ, עד שנמלט עם אחיו יצחק (שנהרג לקראת סוף המלחמה) ודוב-ברל כשהם חמושים עם כלי נשק מהמפעל בו עבדו. לפני בריחתם, השאיר אברהם מכתב על שולחן העבודה במשרד בית החרושת ובו איים על מפקד הגסטאפו כי אם הנאצים יוצאו יהודים להורג כעונש על בריחתם, כמנהגם לירות בשלשה יהודים על כל יהודי שברח, הם וחבריהם הפרטיזנים יתנפלו עליו ויתנקמו ממנו באכזריות. לאחר היוודע דבר בריחת שלושת האחים, הועמדו היהודים במסדר, אך באופן מפתיע נמנעו הנאצים מהוצאות להורג והסתפקו בהודעה שקרית הטוענת שהבורחים והפרטיזנים נתפסו ביער והוצאו להורג. אברהם הרכיב קבוצה של פרטיזנים יהודים ועמד בראשה. קבוצתו פעלה ביערות לאזיצק (לוזיצה) ונהגה להתנפל על משמרות גרמנים במכונות ירייה ולנקום את מות יקיריהם. סיסמתם הייתה "למות על קידוש השם – כן, אך בני חורין, מזויינים בנשק ותוך כדי מלחמה באוייב". בכל הקרבות שניהלו נהרגו מהם 16 לוחמים, ו-23 הוסיפו להילחם עד לתבוסת הגרמנים. לאחר המלחמה התחתן אברהם בשנית והיגר לקנדה, שם כיהן כנשיא ארגון "שארית הפליטה" בקנדה ועמד בראש ארגונים רבים בקהילה היהודית. בשנת 1981 יסד עם רעייתו את המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, כגוף למחקר ולהנצחת השואה.

עם חורבן בית העלמין היהודי בקילץ, לא ניתן לזהות את מקום קברו של הרבי.

מספר הצפיות במאמר: 6

שרידים מחידושי רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד, האדמו"ר מסטריקוב

תמונת רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)


רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 26

העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת / רבי יצחק מרדכי פאדווה הי"ד

העיקר לחפש את צדיק האמת

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)


רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

מספר הצפיות במאמר: 56

גודל מעלת בר המצווה ומעלת מצוות התפילין / רבי מאיר שפירא הי"ד, האדמו"ר מבלאז'וב

תמונת רבי מאיר שפירא הי"ד

"וירח ד' את ריח הניחוח. ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח,כא). לכאורה יש לדייק על הלשון ויאמר ד' אל 'לבו', וגם מי יודע זאת. וגם אינו מובן מהו הטעם ד"לא אוסיף לקלל… כי יצר לב האדם רע", הלא אדרבא המבול היה רק עבור זה שהיו רעים, ומהו הנתינת טעם בזה שלא אוסיף מחמת כי יצר לב האדם רע.

ונראה לי לומר על פי הגמרא (ברכות נד,א) "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו,ה), בשני יצריך ביצר הרע וביצר הטוב. וזאת ידוע (קהלת רבה ד, טו) שקודם שאדם בא לבן י"ג שנים אין לו שום השתמשות ביצר הטוב רק יצר הרע לבד. לכן אין באפשרות לבוא לידי אהבת ויראת ד', כשיש לו רק לב אחד. וכשנעשה בן י"ג שנים ובא לו היצר טוב, אז יוכל להיות אליו השראת השכינה, ויוכל לבוא לבחינת אהבה שיש לו עם מי להילחם כנגדו, דעד הנה אין מן הדין שיהיה בר עונשין, דיוכל להצטדק מה היה לו לעשות שנתפתה מהיצר הרע ולא היה לו עם מי להילחם נגדו, וכעת שבא לבן י"ג שנים ויש לו יצר טוב להילחם כנגד היצר הרע, ויש לו עצה להימלט ממנו, אז הוא נעשה בר עונשין דיש לו עצה כנגדו. וידוע הנוסח (שאומרים לפני הנחת תפילין) "ומשפע מצות תפילין ימשך עלי להיות לי חיים ארוכים, דמצות תפילין מסוגלים להמשכת חיים ארוכים.

ומעתה הכל על מקומו יבוא בשלום, דידוע שהקרבנות נתקנו לתקן החטאים, כל אחד על חטאיו, וקודם שיבוא לכלל בר עונשין אינו בכלל הבאת קרבנות. רק אחר כך שנעשה בר מצוה והיה לו עצה להילחם כנגד היצר הרע. וזאת מרמזים כאן הפסוקים דקאי הכל על מצות תפילין, דאז נעשה בר מצוה. "ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח", והקריב קרבנות, "וירח ד' את ריח הניחוח", שהיה מהצורך להיות סימן שהקרבן מקובל ומרוצה לפני ד' יתברך, אימתי יכול להיות סימן שהוא נחת רוח לפניו, היינו שמקיים "וירח ד' את ריח הניחוח" של הקרבנות, כשיוכל להשרות השכינה אל לבו. וזאת מרמז הקרא, "ויאמר ד' אל לבו", היינו שתוכל לאהוב את ד', שתיבת "ויאמר" מצינו לפעמים שהיא לשון אהבה, כשתוכל ליקח הד' אל לבך כשיהיה לך יצר טוב גם כן, אז מבטיחך ש"לא אוסיף לקלל", מחמת "כי יצר לב" אחד "רע מנעוריו", שאין לו עם מי להילחם כנגדו אבל כשבא לי"ג שנים ויש לו עצה להשרות השכינה הקדושה אל לבו, שיש לו גם יצר טוב ומצווה במצות תפילין, והמה מסוגלים לחיים ארוכים כנ"ל, על כן "לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי", כי יש להם מצות תפילין שיתמשך להיות חיים ארוכים.

ולשון הזוהר (ח"א ע,ב) על זה הפסוק, אמר ליה ר' ייסא לההוא ינוקא מה שמך, אמר ליה אבא, אמר לי אבא תהא בכולא בחכמה ובשנין. קרא עליה "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג,כה). ויש להבין מה שייכות יש כאן בפסוק זה. ויש לומר דידוע דהשנים דקודם בר מצוה כמעט אינם נחשבים כלל, דהמה רק חינוך מצות, הן לעניין יום כיפור, הן לעניין לשמור דינים,  וכשנעשה בר מצוה אז הוא מחוייב מדאורייתא בכל המצוות. לזה מרמז הזוהר הקדוש על פסוק הלז, דקאי על ינוקא שנעשה בר מצוה, ומביא מאמר של ר' ייסא שאמר לו "אבא תהא בחכמה ובשנין", שמהיום ההוא והלאה נחשב לשנים, וקרא עליו "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" שנישב ההוא יום כקטן שנולד דמי.

ובזה נוכל לתרץ המדרש פליאה (אות ק"ל), אין מניחין תפילין אלא בשבת, וכמה קולמוסים נשתברו בפירושים שונים. ובזה העניין יתחדש פירוש נכון, דידוע דקודם שנעשה בר מצוה אין באפשרות לבוא להשגה של חלק אלקי ממעל, מחמת שאין לו לבוא להשראת השכינה כנ"ל. אך אחר כך כשנתהווה בר מצוה, אז יוכל לבוא להשגה זו. וידוע (זוהר הקדוש ח"ג רנט, ב) דהנשמה היא חלק אלקי ממעל, על פי (קידושין ל, ב) שלשה שותפין באדם, והקב"ה נותן לו הנשמה. והעיקר חלק אלקי הוא הנשמה יתירה שלא בא רק משבת לשבת (ביצה טז, א). ובזה יתורץ המדרש הנ"ל, שלעולם אין מהמובן מה העניין תפילין גדול כל כך, שנאמר בה (ראש השנה יז, א) קרקפתא דלא מנח תפילין אין לו חלק לעולם הבא, הלא היא רק מצות עשה כשאר מצוות עשין דעלמא. אך התירוץ הוא מחמת דחזינן דאין באפשרות לבוא לידי שום השגת חלק אלוקי ממעל רק כשיש לו מצות תפילין, שאז יוכל לבוא להשראת השכינה, ויוכל לבוא לידי השגת חלק אלקי ממעל, ואימתי נתוודע זאת כשבא שבת קודש, כי עד שלא בא עוד השבת לא נתוודע עוד שמצות תפילין גדול כל כך. וכשבא שבת קודש, ובא לידי השגת נשמה יתירה, אז נתוודע העניין של תפילין.

וזאת הפירוש "אין מניחין", היינו שאין נייחא בעניין תפילין למה מצות עשה הזאת היא גדולה כל כך "אלא בשבת", היינו כשבא שבת והשיג חלק אלקי ממעל, ועד השתא לא היה לו באפשרות לבוא לידי השגה זו, ונתוודע זאת בשבת, ואז ניחא שעניין תפילין גדול כל כך, שעד שלא בא שבת קודש לא הייתה לו שום הבחנה להבחין בין השנים קדמוניות לשנים שאחר הבר מצוה. אך תיכף שבא שבת קודש והבחין בהרגשה יתירה ועמד משתומם מה זאת, מה היום מיומיים, אלא וודאי מסתמא מחמת דיש לו מצות תפיליןי לכן אני מרגיש קדושה יתירה כל כך. זאת הפירוש אלא "אין מניחין תפילין אלא בשבת", משום כשבא שבת, אז ניחא לו למה מצות תפילין גדול כל כך, שהוא רואה דממצות תפילין באה לו קדושה יתירה כל כך. וזהו כפתור ופרח.

(זיכרון מאיר, עמו' כא-כג)


רבי מאיר שפירא האב"ד והאדמו"ר מבלוז'וב שבמחוז ריישא בגאליציה, נולד בשנת ה'תרמ"ד (1884).

אביו של רבי מאיר, רבי יהושע שפירא, האדמו"ר השני מבלוז'וב, היה בנו של רבי צבי אלימלך מבלוז'וב, בן רבי דוד מדינוב, בן רבי צבי אלימלך דינוב, ה"בני יששכר". רבי יהושע כיהן כרב בריביטץ וכאדמו"ר בריישא והיה רבם של אלפי חסידים. אמו של רבי מאיר, בת דודה של אביו, הייתה הרבנית מרים בת רבי מנחם מנדל מארילוס אב"ד דובצעק, שהיה חתן סבו ה"צמח דוד" מדינוב. ימים ספורים לאחר לידתו נפטרה אמו, והותירה אחריה שתי בנות ובן.

רבי מאיר שפירא נשא לאשה את הרבנית באשע בת דודו (אחי אביו), רבי יוסף שפירא מדינוב. בעקבות מלחמת העולם הראשונה נמלטו אביו וסבו מהעיר בלוז'וב, ורבי מאיר כיהן כרב העיר. לאחר פטירת אביו בי"ב באדר א' ה'תרצ"ב (1932) מילא רבי מאיר את מקום אביו כאדמו"ר מבלוז'וב, מקום מגורי סבו רבי צבי אלימלך. במקביל אליו כיהן אחיו (מאב) רבי אליעזר, רב ואדמו"ר בריביטץ.

רבי יוסף שפירא, בנו של רבי מאיר שפירא, הוציאו לאור, יחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. בהקדמה לספר כותב רבי מאיר כי היה מעוניין לצרף לספר זה גם חידושי תורה משלו, "מה שחנני השי"ת ברוב חסדו… אך מחמת גודל הרפתקאות דעדו על ראשי לעת כזאת מה שלא ניתן לכתוב השי"ת ירחם בקרב, לכן ראש ולבי בל עמי היום ואי"ה עוד חזון למועד". ולכן הוא התפלל וייחל שבעזרת ה' עוד יתחזק ויזכה להוציא לאור את חידושיו בקרוב.

בתחילת מלחמת העולם השנייה החביא רבי מאיר את כתבי סבו וכתבים נוספים שכתב, בידי גוי, ביחד עם הכתובת של אחותו בארה"ב, תוך שהוא מבטיח לגוי כי אם יטמין את הכתבים וישלח אותם לארה"ב לאחר המלחמה יקבל עבורם הרבה כסף. לאחר השואה יצר הגוי קשר עם האחות של הרבי שהתגוררה בארה"ב, ומכר לה את הכתבים. רבי ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'וב בארה"ב, אחיו מאביו של רבי מאיר, הוציא לאור כתבים אלו בספר "צבי לצדיק" עם בקונטרס "זכרון מאיר", בסיוע תלמידו, הרב שלמה יהודה אינטרטור מריישא.

בשנת תשס"ג, יצא לאור ספר "זכרון מאיר" על התורה, מאת רבי מאיר שפירא, יחד עם ספרו של אביו, "קרן ישועה" על התורה והמועדים, וביחד עם "זכרון יוסף" על המועדים, מאת בנו, הרב יוסף שפירא. מהדורה נוספת של "זכרון מאיר" יצא לאור בירושלים, תש"פ. לקט חידושים מתוך "זכרון מאיר" יצאו לאור, ע"י "מכון זכרון ישראל דבלאזוב", יחד עם חידושי שאר אדמו"ר בית בלוז'וב – דינוב בהגדה של פסח "הגדת בית בלאזוב" (ירושלים, תשע"ה).

האדמו"ר רבי מאיר שפירא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) עם כל משפחתו, ובהם בנו רבי יוסף שהיה הרב הצעיר בבלוז'וב והאדמו"ר מריישא (חתנו של הרב בומבך אב"ד אופשיצין) ובנותיו הצעירות, הכלה מרים והילדה שרה. [בחלק מהמקורות מוזכר בן נוסף של רבי מאיר שפירא שנספה בשואה, בשם הרב אפרים].

כן נספו רבים מקרובי משפחתו של רבי מאיר שפירא, ובהם:

אשת אביו, הרבנית צפורה בת רבי יעקב מדילאטין.

אחותו של רבי מאיר, מרת טויבע טילא ובעלה רבי מנשה הורביץ האדמו"ר מרוזבדוב בריישא (ר' מנשה ליזענסקער) וילדיהם: הרב חיים, הרב משה, מרים והבחור בנציון, ומשפחותיהם.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת יוטא ובעלה הרב טוביה הורביץ אב"ד סאנוק.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת הינדה ובעלה הרב צבי אלימלך הורוויץ אב"ד דעמביץ ומשפחתם.

אחיו מאב (מזיווג שני) רבי אליעזר שפירא האדמו"ר מריבאטיץ ורעייתו מרת רבקה ומשפחתם.

אשת אביו רבי ישראל (בזיווג ראשון) הרבנית פערל (בת האדמו"ר מז'אבנה, רבי שלום אונגר) ובתם היחידה סירקא מינדל ובעלה הרב שאול רפפורט ובתם הילדה.

הי"ד.

אין פרטים רבים על המקום והנסיבות בא נרצח רבי מאיר שפירא. יש שכתבו שנספה בבלוז'וב, ויש מי שכתב שנספה בסאנוק יחד עם גיסו, הרב טוביה הורביץ, אב"ד סאנוק.

מספר הצפיות במאמר: 126

תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה / האדמו"ר מראדזין, רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד

תמונת רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד

בשם ה' ובעזרתו ה' בה"ב כ"ב אייר למב"י תרצ"ו ראדזין

חיים וברכה למשמרת שלום לאנ"ש החסידים היקרים המסתפחים בנחלת ה' תותב"א בעיר תל אביב יבנה עירנו אמן.

אחרי דרישת שלומם הטוב למשמע שמעה נפשי וגם השגתי מכתבים מבשרים זה יותר משנה אשר תודה לא-ל עלה בידכם להתכנס ולשכור לכם "בית החסידים" מהודר להתפלל יחד. ובכן הנני עתה בזה לברך אתכם שתזכו לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את כל חורבותינו ותתברכו משמי מעונים בשפע פרנסה וברכה ורב שלום עד בלי ירח ותשבו שקט ושאנן ואין מחריד. ועתה באתי לבקש ולעורר אתכם שתשימו לבבכם להחזיק בתורת ה' ולקבוע עתים לתורה, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואת כוונת הלב הן הן הדברים, שיהיו דברי התורה חביבים עליכם וזה יהיה כל מגמתכם. ותזכרו כי היגיעה בדברי עולם הזה הוא רק אמצעי להשיג על ידו התכלית. ועיקר התכלית הוא רק תורה ומעשים. ולכן תזהרו שלא תעשו חס ושלום מהעיקר טפל והטפל לעיקר. ובשגם כי השתדלות האדם בדברי העולם הזה הוא רק להעמיד כלי שיהיה מקום שישרה בו ברכת ה' יתברך, אמנם הפועל הוא ה' יתברך, כי הכל בידי שמים, ואם ה' לא יבנה בית וגו'. שאני בדברי תורה ומעשים טובים, זאת ניתן להאדם לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ואם תבקשו את ה' יתברך ימצא לכם, ומצאת ולא יגעת אל תאמין. לכן אתם תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה, ואז תצליחו את דרכיכם ותשכילו. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ובשגם כי היא חיזוק גדול כי איש את רעהו יזרזו ויעזורו, לכן תשתדלו לקבוע לכם שיעורין תמידין כסדרן בבית החסידים בכל יום ויום. וגם ההליכה לבית החסידים הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל ששכר הליכה בידו. ואפילו מי שהנהו מוטרד מאוד, על כל פנים יתאמץ להיות שני פעמים בשבוע בימות החול בה"בית החסידים" ולקבוע לעצמו שמה זמן ללימוד תורה הקדושה. ולהיות שהרבה מצות ישנם שאינם נהוגות אלא בארץ ישראל והמתיישבים שמה שלא הורגלו להם מנעוריהם קרובים להיכשל חס ושלום בהם ולשכוח בשעת מעשה, לכן לפי דעתי נכון לפניכם לקבוע לכם שיעור ללמוד דיני מצות התלויות בארץ כמו הלכות זרעים  והלכות תרומות ומעשרות ודמאי והלכות שמיטת קרקע לפי דברי רוב הפוסקים נוהג גם כן בזמן הזה בארץ ישראל מדאורייתא ואין לסמוך על שום היתר. וכל הדינים הללו נצרכים לכל איש ישראל ורבה המכשלה בזה עד עתה. ועוד מכולם ובפרט מבעלי היכולת שתתאמצו בכל יכולתכם להחזיק את ה"בית החסידים" ולשלם שכר דירה. ואפילו אותן שדרים מרחוק ואי אפשר להם בשום אופן לבוא להתפלל שמה בשבתות וימים טובים, אף על פי כן ישתתפו בתשלומי שכר דירה ויתר הוצאות ה"בית החסידים". וגם יתאמצו על כל פנים לפרקים לבוא לבית החסידים. ואבקש להודיעני רשמית מפורטת מכל המתפללים ומהנושאים בעול בבית החסידים. וה' יגן עליכם ויושיע וישוב את שבותנו ויקבץ נדחנו, ולא נוסיף לענות עוד. הנני הדורש שלום טובתכם בכל לב ונפש חפצה ומברך אתכם בברכת חיים ושלום ובכל הטוב, שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זלה"ה מראדזין.

(מכתב הרבי לחסידיו בתל-אביב, נדפס ב"תפארת ראדזין", חוב' 2, מנחם אב תשל"ב)


רבי שמואל שלמה לייינר, האדמו"ר החמישי בשושלת ראדזין, היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בעל "תפארת יוסף". רבי שמואל שלמה נולד בי"ח בשבט תרס"ט ומנעוריו נודע כבעל זיכרון נפלא וכעילוי גדול, חריף ובקי בתורה ובחסידות. הוא נשא לאשה את שפרה מירל בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. לאחר נישואיו היו סמוך על שלחן חותנו במשך כשנה, והתמסר כולו לתורה ולעבודת ה'. לאחר מיתת אביו בשנת תרפ"ט, לאחר הפצרות החסידים, הוכתר רבי שמואל שלמה כממלא מקומו. בתחילת נשיאותו התגורר בבית אביו בוורשה, אך כעבור מספר שנים עבר לראדזין והפך אותה למרכזי תורני חסידי. הרבי הצעיר ונושא בעול הנהגת הציבור, והתגלה כרחמן וענוותן, ויחד עם זאת, כמנהיג תקיף בענייני היהדות. היו לרבי אלפי חסידים והוא היה מנהיג נערץ ומוכשר.

הוא ייסד בראדזין את ישיבת "סוד ישרים" בפולין בה למדו כ-300 בחורים. הרבי הסביר את הצורך בייסוד הישיבה בנימוק כי בזמן הבעל שם טוב היה העולם מלא תורה ויראת שמים והיה צורך בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. בימינו, יש צורך לחזק את עמוד התורה מחדש, בלי לגרוע כהוא זה מההתעמקות בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. "סוד ישרים" כולל את שני הדברים יחד: סוד הקיום שלנו הוא בתורה, וסוד התורה. "ישרים דרכי ד"' שהם עמוד החסידות. הרבי עמד על הצורך לייסד ישיבה המספקת תזונה וחדרי שינה לתלמידים, בנימוק כי אם בחור ישיבה יאלץ לאכול "ימים" אצל בעלי בתים ולא יהיה לו חדר שינה מסודר, יגרום הדבר לביזיון התורה ולבזבוז זמן ולא תהיה לבחור הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. הרבי עבד במסירות נפש יומם ולילה להקים את הישיבה, ואחר כך להשגיח ולפקח עליה. באגרת שכתב לרגל יסוד הישיבה בשנת תרצ"ו הטעים כי "בכל חפצינו נרצה לקרב את כל הבא לקרב את עצמו וללמוד תורה, אשר זאת היא תוחלתנו שנוכל לפתוח את שערי התורה לפני הצמאים לדבר ה' להגדיל תורה ולהאדירה". הוא לא הסתפק בישיבה אחת אלא יזם רשת של ישיבות קטנות, שיהוו מכינה לישיבה הגדולה בראדזין ונדד ברחבי פולין על מנת לייסד רשת ישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר של "בית יעקב".

הרבי הפיץ בין חסידיו את מסורת הפקת התכלת מה"חלזון" שגילה סבו הגאון האדמו"ר רבי גרשון הניך מראדזין מחבר "סדרי טהרה", והקפיד לעסוק בעצמו בצביעת התכלת.

מתוך חשש לשלום תלמידיו סגר את ישיבתו שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הנאצים לפולין, דאג הרבי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לראדזין והפך את חדרי הישיבה למקלט להמוני פליטים נודדים. הרבי קרא לחסידיו למכור את מטלטליהם על מנת לסייע בהאכלת הרעבים. על פי עדותו של אברך ששרד את השואה, ציווה עליו הרבי בשבת למהר ולחטוב עצים כדי לחמם מים לחולים. כשהאברך היסס לרגע, זרק הרבי מעליו את המעיל והשטריימל, לקח במהירות את הגרזן, חטב עצים הדליק אש, והגיש תה חם לחולים.

בהמשך ברחו הרבי וקבוצה מחסידיו מראדזין לגטו בעיר וולאדובה. הרבי הזהיר את יושבי הגטו מתוכנית השמדת היהודים, וקרא להם שלא לשתף פעולה עם היודנרט ולא להרשם ברשימות שערכו הגרמנים. הרבי תמך במאבק פעיל נגד הנאצים וקרא לחסידיו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא ביקש לארגן חמישים איש מחסידיו שיפתחו במרד, ישרפו את הגטו, יברחו ליער, יתחמשו וילחמו בנאצים, אך התוכנית לא יצאה לפועל.

נעשו מספר ניסיונות להציל את הרבי ולהבריח אותו, אך הוא סירב לעבור לצד הסובייטי, ואמר שחובה עליו להישאר עם שאר אחיו היהודים הלכודים בצרה ובסכנה בשטח הכיבוש הגרמני, על מנת לעשות למענם ככל יכולתו. בדבר מאמצי רבי חיים עוזר להציל את האדמו"ר מראדזין ראה אגרות ר' חיים עוזר, א, אגרת רעח, עמ' רצט.

ישנם מספר גרסאות שונות על נסיבות הרצחו של הרבי .

על פי גירסת העיתון "ידיעות" (עיתון מחתרתי של "דרור", 2 ביוני 42), על פי ר' שלמה זלמן שרגאי (הצפה, א' בסיון תש"ו) ועל פי מה שפורסם בעיתון היידי "אונזר וועג" שיצא לאור בפריז עבור שארית הפליטה, על מנת להציל את הרבי, הלך גבאי הרבי (או יהודי אחר) ללא ידיעת האדמו"ר, התחזה לרבי, הסגיר את עצמו למפקדת הגסטפו ונורה למוות. אחר כך נתפס הרבי (או הסגיר עצמו לאחר שטבל במקווה והתעטף בטלית עם תכלת), נעצר, עונה ונרצח. יש לציין כי סיפור זה הוכחש על ידי עדים ששהו עם הרבי בגטו וולאדובה עד סמוך להרצחו.
על פי גרסה העיתון "פורוורטס", לאחר שהגרמנים עינו את האדמו"ר, הם ריכזו את כל בני הקהילה ותלו את האדמו"ר לנגד עיניהם. כעבור שלושה ימים חירפו כמה צעירים את נפשם, הורידו את גופתו והביאו אותו לקבר ישראל.
על פי גרסת שורדי גטו וולאדובה, משנודע לרבי על מחנה ההשמדה "סוביבור" הסמוכה לוולאדובה, הכריז הרבי על שלשה ימי צום. הדבר נודע לנאצים והם מיהרו לעצור אותו, ולאחר כמה ימים, בכ"ט באייר תש"ב, הם רצחו את הרבי. הרב יוסף צבי אפשטיין, ששרד את השואה, ועדים נוספים, אישרו שיום מותו של הרבי היה בערב ר"ח סיון תש"ב. הרב אפשטיין הוסיף כתב "לו שמעו לעצתו של הרבי, היו נשארים בחיים עוד אלפי יהודים". (לפי עדות יחיאל זרינהויז ב"ספר ולודאבה" עמו' 591, הרבי נרצח ביום ב' של שבועות, ז' בסיוון, בעת קריאת הברכות בברית שערך במקום סמוך אחיו ליאון גרינהויז לבנו משה).

אשת הרבי וכל ילדיהם, יוטא הדסה, חוה בלימה, ברכה רחל ומרדכי אלעזר נספו גם הם בשואה (במספר מקורות צויין שהיו לרבי ששה ילדים וכולם נספו). גיסו של הרבי מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלהרד, אב"ד סוסנוביץ וראש רשת הישיבות של ראדזין בפולין, ברח ליערות עם חסידים אחדים, חבר לפרטיזנים ושרד את השואה. לאחר המלחמה היגר רבי אברהם ישכר לארה"ב ובשנת תשי"ד הוכתר לאדמו"ר מראדזין, עלה לארץ ישראל וכיהן בה כרב וכאדמו"ר.

המשורר יצחק קצנלסון הי"ד כתב פואמה מפורסמת "שיר על הרבי מארדזין", בו הוא מונה את מעלותיו הרבות של הרבי, אך אינו מתייחסד לתמיכתו במרד.

תולדות הרבי הובאו בקובץ "שבת התאחדות דחסידי ראדזין", בחוקותי תשע"ה, הוצאת מכון "תפארת ראדזין", בני ברק, עמו' כח-נט. מידע על תולדות ישיבת "סוד ישרים" הובא בספר "בסוד ישרים ועדה" (בני ברק, תשנ"ז).

הרבי הספיק להדפיס את החלק השלישי של ספר "בית יעקב" על ספר ויקרא מאת אבי סבו, את מסכת "מקוואות" מתוך "סדרי טהרה", ואת ספרו של אביו "תפארת יוסף" (ורשה תרצ"ה). הוא הכין לדפוס את הספר "פרי עץ חיים" מזקנו ה"ארחות חיים". חלק נוסף מ"סדרי טהרה", שהיה מסודר לדפוס אבד עם כתבים רבים נוספים בימי השואה. מכתביו של הרבי מראדזין נותרו רק שאריות מועטות ובהם האגרת, המבואת למעלה, אותה כתב הרבי ל"בית החסידים דראדזין" בתל אביב. ערכה של אגרת זו בעיני חסידי ראדזין לא יסולא בפז, והאדמו"ר רבי אברהם יצחק הקריא אותה בהתוועדות והגדיר אותה בתוך "צוואה" של רבי שמואל שלמה הי"ד.

מלבד אגרת זו שרדו לפליטה שני מכתבים שכתב הרבי אודות ישיבתו "סוד ישרים", וכן מספר הסכמות. באחד ממכתבים אלו כתב לחסידיו: "הנני אשר, אם ירצה ה', תיכף אחר חג הפסח הבא עלינו לטובה נפתח את הישיבה, והאמצעים להחזקת הישיבה; הוסכם אצלינו ראשית כל לקבוע קופסאות בבית כל אחד ואחד מאנ"ש יחיו, וחוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיקבל עליו בלי נדר ליתן שמה נדבתו מידי יום ביומו, הנדיבים כנדבת לבכם והעשירים כברכת ה' עליכם. ותדעו כי במה שתחסרו ממונכם להחזקת לומדי התורה, הנכם מתמכין דאורייתא וכו'… ואפילו מי שאין ידו משגת יוכל להמנות בדבר מצווה רבה הלזו שיקבל עליו, בלי נדר ליתן בכל יום נדבתו אפילו נתינה הכי מועטת, אך שיהיה חוק בקביעות מידי יום ביומו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וצדקה ילבש כשריון מגן מכל פגעי הזמן".

בהסכמה ארוכה שכתב הרבי מראדזין לספרו של הרב דוד יצחק מרגליות "קנאת סופרים", מאריך הרבי בחובת השעה לחנך את הדור הצעיר תוך שמירה על משמרת הקודש, וכך כתב:

בשם ה' ובעזרתו. הנה כבר נודע ומפורסם לשם ולתהילה מפעלות החברה המפוארה הנקראת בשם "אהבת תורה ויראת שמים" שנתייסדה זה כי"ב שנה על ידי הגבר אשר הקים עולה של תורה, ה"ה כבוד הרבני המופלג בתורה ומלא יראת ה', רב פעלים ולא מחזיק טיבותא לנפשיה מוהר"ר ר' דוד יצחק שיחי' בהרבני מוהר"ר ר' מענדיל ז"ל מרגליות, ועל ידי בנו האברך הנעלה והמופלג בתורה וירא את ה' מנעוריו כש"ת כמוהר"ר ר' דניאל שיחי', אשר נשאם לבם לקרב לב בחורי בני ישראל לאביהם שבשמים, אותם הבחורים שמחמת אורך וכובד הגלות בעווה"ר הוכרחו בכדי לפרנס את עצמם, או גם לשלוח טרף לבית הוריהם, לשלוח ידם במסחר או במלאכה חוץ מד' אמות של הלכה.

ועם אלו ישתדלו ללמדם דעת ויראת ה' ולעוררם מתרדמת הזמן, ולחזק אותם לקבוע עתים לתלמוד תורה בחבורה בכל עת אשר תמצא ידם להשתחרר מעט מטרדות הזמן בבוקר ובערב ובפרט בשבתות וימים טובים, ולמשוך אותם בחבלי אדם בעבותות אהבת השם יתברך ותורתו, ללמוד וללמד על מנת לעשות ולנטוע בקרבם מידות ישרות תפארת לעושיה ותפארת להם מן האדם.

ותודה לא-ל עבודתם עשתה פרי טוב ותועלת גדולה, הן לאותם שהיו מגודלים מנעוריהם לתלמוד תורה אשר חזקו את ידם להחזיק במעוז תורת ה' וחיילים להגביר מבלי הרף, והן לאותם אשר היו רחוקים וחדשים מקרוב באו לקרב את עצמם לתורה ויראת שמים, וחפץ ה' בידם הצליח. ורבים עתה בני חבורתם. ובכל יום ויום מתווספים ספסלי בי' מדרשא בלי עין הרע כן ירבו ובחצרות אלקינו יפריחו. והמה מצויינים בתורה ויראת שמים ובמידות ישרות ודרך ארץ, וכל רואיהם יכירם כי הם זרע ברך ה'. נמצאו ביניהם כבר הרבה תלמידים שהם מרביצי תורה ברבים, ובכל מקום בואם ישתדלו להעמיד חבורות כאלה, ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ומי מגדולי התורה וצדיקי דורנו ראשי אלפי ישראל והרבנים עיני העדה, אשר ידוע להם מפעלם, יתנו עדיהם ויצדיקו להגיד ישרם בשער בת רבים, שנאמר בהם "כי טוב" ועוול לא נמצא בהם. כי לא כדרך המתחדשים בזמנינו הרי עמל, אשר זה דרכם כסל למו לשום מהלך נפשם אחרי מראה עיניהם וכל מגמתם לחבק חיק נכריה ובידי נכרים ישפיקו ובמעטפות הכוונה לשם שמים יתעטפו ולאחיזת עיניים יערבו קודש בחול וטהור בטמא על טהרת הקודש לפי דמיונם השווא, לא כן דרך החבורה הלזו, כי דרכם ישרה וברורה מבלי שום תערובות שמץ דופי ודבר זר, זולת לימוד התורה ויראת ה' לנטוע בלבם אהבת תורה ויראת שמים ודרך ארץ על פי התורה להיזהר בכבוד חברים ומורא רבם ולכבד את התורה ולומדיה.

ועתה עלה על לב האברך המופלג והמצויין וכו' כמוהר"ר דניאל שיחי' הנ"ל, לעמוס על שכם התלמידים שיחי' שכל אחד ואחד ילקט מהספרים הנמצאים אתו מגדולי ישראל וקדושיו, דברי הלכה ואגדה ודברי מוסר נוחי ההבנה השווים לכל נפש על סדר פרשיות התורה ולהדפיסם בשם אומרם בקונטרסים מיוחדים בשם "קנאת סופרים" אשר ירבה חכמה אצל התלמידים ויגדיל תשוקתם להתמיד בלימוד התורה הקדושה להגות בעיתותיהם הפנויות בספרים הקדושים לדעת חכמה ויראת ה', ולא יבלו זמנם לבטלה. וגם יהיה מצוי בידם קובץ מלוקט מדברים ערבים המושכים לבו של אדם מסודרים דבר על אופניו על סדר התורה, למען יתענגו בהם בשבתות וימים טובים, דבר בעתו מה טוב.

וקונטרס הראשון על סדר "בראשית" היה למראה עיני ועיינתי בו. והנה גוף המחברת אינו צריך להסכמה, כי כל דבריהם ממקום קדוש יהלכו, וכבר באו עליהם גדולי ישראל על החתום בהסכמותיהם. ובשגם כי מכיר אנכי את הרבני המופלג מוהר"ר ר' דוד יצחק שליט"א ובנו מוהר"ר דניאל שיחי' שהמה מופלגי תורה ויראת ה' וכל מעשיהם לשם שמים, וחזקת חברים להם שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

אך למען חזק ידי עושי מצווה, אף ידי תיכון להיות מהנטפלים עמהם לזרז את בני ישראל לתמוך את העושי מצווה ולהביא ברכה לתוך ביתם את החיבור הנ"ל ולומר לפעלא טבא יישר ותחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ובוודאי דבר זה יגרום לקרב את הגאולה בב"א, וכמאמרם ז"ל מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נוחים בשבת. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

וזכות התורה הקדושה תגן על לומדיה ותומכיה להיוושע בכל הטוב בגשמיות וברוחניות וה' יתברך ירחיב את גבולנו למען נוכל להגות בתורתו ולקיים מצוותיו בלי שום מניעה.

באתי על החתום אור ליום ד' פרשת חיי י"ט מרחשוון תרצ"ד פה ווארשא

שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זללה"ה מראדזין

מספר הצפיות במאמר: 114

שרידי ניגונים ודברי תורה מאת האדמו"ר מזוואלין-וורשה, רבי חיים ירחמיאל טויב הי"ד

  • היה שגור בפיו, כי גמרא עם פירוש רש"י ותוספות הם בשביל כל יהודי לחם חוקו. וכשם שאי אפשר לו לאדם להתקיים בלי לחם, כך אי אפשר להתקיים אפילו יום אחד, כאדם, כיהודי וכחסיד, בלי לימוד שיעורו בגפ"ת [גמרא-פירוש רש"י- תוספות].
  • הרבי דיבר תמיד בגנות הגאווה וההתנשאות ובשבח הענוותנות, כי לדעתו הגאווה והגדולה הם המפריעים הגדולים ביותר לעבודת הבורא ולמילוי ייעודו של האדם בעולמו.
  • בימי השואה אמר פעם הרבי לפני ברכת המזון: אומרים אנו בתפילת ידיד נפש "וחוסה נא על בן אהובך" ואחר כך מוסיפים "וחוסה נא ואל נא תתעלם". כפל הלשון למה? אלא ידועים דברי חז"ל על הפסוק "לא תוכל להתעלם" (דברים כב,ג), פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינה לפי כבודו. יכול להיות שזקן מלא רחמים יעלים עינו ממנו כי אין זה לפי כבודו לטפל בנו מחמת החטאים שלנו, לפיכך מקדימים "וחוסה נא על בן אהובך", ואנו הלא נקראים "בנים" למקום, וכלום יש אב שאין מכבודו לטפל בבנו? ואנו הלא נקראים בנים "בנים אתם לה' אלקיכם". ומה שייך לומר לא לפי כבודו להושיע לנו בעת צרה ויגון? לפיכך אנו מתחננים לפניך "וחוסה נא ואל תתעלם".

(שמואל רוטשטיין, אלה אזכרה, ג, עמ' 249-256)


ניגון מאת רבי חיים ירחמיאל מזוואלין הי"ד, באדיבות המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ. מקור הניגון מהרה"ח ר' דוד פרקוביץ ז"ל.

ניגון נוסף ניתן לשמוע באתר המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ.


רבי חיים ירחמיאל טויב נולד בשנת תרל"ט (1879) לאביו האדמו"ר מזוואלין רבי משה אהרן, מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין. אחיו של רבי משה אהרן, היה רבי ישראל, האדמו"ר הראשון ממודז'יץ, מחבר הספר "דברי ישראל" על התורה.
רבי חיים ירחמיאל  היה מתמיד גדול ולמדן שהתבודד ושקד על תלמודו לילות כימים, ולמד בידי יום שיעורי גמרא, מדרש, זוהר וספרי ראשונים ואחרונים. בצעירותו נשא לאשה את מרת חיה אלטה בת האדמו"ר מקינצק, רבי פנחס רבינוביץ, בנו של רבי נתן דוד משידלובצה, מצאצאי ה"יהודי הקדוש". לאחר נישואיו היה רבי חיים ירחמיאל סמוך על שלחן חותנו במשך חמש שנים, שם למד אצל רבי יואב יהושע ווינגארטן בעל "חלקת יואב". רבי חיים ירחמיאל היה מנגן נפלא ומלחין דגול ויצירתי להפליא, שהעמיד את הדגש בחסידות על הנגינה. חסידי פולין היו שרים רבים מניגוניו. מאזיניו היו משתוממים כששמעו את הרבי מבצע בקולו את יצירותיו המוזיקליות הנהדרות, המקוריות ביותר, המלאות חן ויופי והחודרות לתוך נשמתו של אדם, שכן הרבי מעולם לא למד את תורת המוזיקה מפי מורים, אך ידע להשתמש למעשה בחוקי הנגינה ובכלליה. כשהיה ניגש לפני התיבה, באותן השנים, היו כל יהודי העיירה מתקבצים לשמוע את ניגוניו החסידיים, עד שבית המדרש היה מלא ומאות ואלפים הצטופפו בחוץ לקלוט את נועם מנגינותיו. לאחר פטירת חותנו חזר לגור לצד אביו, האדמו"ר הזקן רבי משה אהרן, בזוואלין. בעקבות שריפה שכלתה את כל רכושו של אביו, עבר אביו לנובידבור הסמוכה לוורשה. ורבי חיים ירחמיאל נעשה לאדמו"ר בחיי אביו ובהוראתו וקבע את מושבו בז'יכלין. במעמד הפרידה מהאדמו"ר הזקן, התמרמרו טובי העיר על עזיבתו. בתגובה הסיר האדמו"ר הזקן את כובעו מעל ראשו, הניח אותו על ראש בנו ואמר להם "הריני משאיר לכם את בני אשר ידו כידי ולבו כלבי. ואני בטוח שיוכל להשפיע עליהם כרוח ה' הטובה עליו גם ברוחניות וגם בגשמיות".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914) עזב את זוואלין ועבר לוורשה, כדי להיות קרוב לאביו באותם ימי חירום. בהמשך ניאות לבקשת החסידים ועבר להתגורר במלאווה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות פטירת אביו בניסן תרע"ח (1918), עבר רבי חיים ירחמיאל לוורשה, לבקשת חסידיו. חסידיו היו פזורים ב"שטיבלך" בוורשה, פראגה, פלוצק, סטאשוב, בעיירות סביב לראדום ובערים ועיירות אחרות בפולין.

כל השבוע עסק הרבי בתורה ובחסידות בנגלה ובנסתר, ורק במסיבות של שמחה השמיע ניגונים. הרבי חיבר ניגונים מורכבים בעלי עשר סולמות, וניגונים שהגיעו לעשרים בבות, ולכל חג, ובפרט לימים הנוראים, חיבר סידרה שלימה של ניגונים חדשים. כל ניגון היה מעין תפילה זכה, שהרעידה את נפש השומע. בעת הכנסת ספר תורה שר ניגון חדש במשך שלוש שעות. בראש השנה היה הרבי תוקע לבד בשופר, ומעורר את המתפללים בבכיות גדולות מעל הבימה. הוא היה מביא אתו שבעה שופרות שקיבל בירושה מאבותיו האדמו"רים מקוזמיר, זוואלין, קינצק, שידלובצה ופשיסחה. כשעמד לפני התיבה היה שוכח את עצמו ומשתפך התפילה ובזמרה. הוא העיד על עצמו כי יכול לשלוט בעצמו כשניגש אל התיבה להתפלל "אולם משאני ניצב לפני העמוד שוב אין לי השליטה על עצמי".

הרבי היה דורש בדברי תורה רק בזמן סעודה שלישית. בימי הקיץ ארכה סעודה זו עד קרוב לחצות הלילה, והמונים נהרו לבית מדרשו לשמוע אותו שר את הזמירות במהלך הסעודה. לפני החוג המצומצם שלו היה משפיע את אמרותיו השנונות בביאור המקראות גם בסעודת שחרית של שבת. אמרות אלו עוצבו לפי שיטת העולם החסידית באופן המותאם למאורעות הזמן, באומרו כי "אין התורה סתם סיפורי מעשיות חלילה והקריאה מעוררת ומעורבת עם הזמן".

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראש השנה תרצ"ט (1938) אמר בבכי לחסידיו הקרובים בחדרו לפני תקיעת השופר כי "גמרנו את שנת השישים לימי חיינו, ובכן יצאנו מכלל כרת ר"ל לפי דעת המקובלים, ומטעם זה היינו צריכים להרגיש בעצמנו איזה רגש של שמחה, אולם אהה מרגישים אנו ההיפך מזה, מין צער ויגון נורא ומועקה כבדה בלב… רואים אנחנו עננים כבדים מעל ראשי אחינו בני ישראל, מתקרבת והולכת חשכת צלמוות בעולם, ואנו איננו יודעים ואיננו מבינים את פשר הדבר. האם כל כך חטאנו חס ושלום? האם עברנו על רצונו של מקום? איננו מרגישים את זה… האם שבענו מתענוגי עולם הזה? לא מינה ולא מקצתה… ובכן יהודים יקרים בקשו עלי רחמים, התפללו בעדי ובעדכם, הרעישו שחקים ובלבד שנזכה לחיים… 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים' – פשוטו כמשמעו!". דברים אלו עשו על חסידיו רושם עז, והיו לשיחת היום במשך כל השנה. כשפרצה המלחמה, בי"ז באלול תרצ"ט (1939) ובאו אליו החסידים לשמוע דברי עידוד, אמר להם: "עוד מאשתקד תלויה ועומדת מעל ראשינו גזירה קשה ונוראה, אולם תודות לתפילותיהם של הצדיקים נדחתה הגזירה מיום אל יום ומחודש לחודש כמעט עד יומו האחרון של השנה… יותר מזה לא יכלו… אולם שערי דמעות לא נשלבות, נתעורר איפוא ונתפלל לה' יתברך שנזכה לחיים".

כשנכנסו הגרמנים לוורשה התייעצו אתו אברכים צעירים האם עליהם לברוח לצד הרוסי, שם יאלצו לחלל שבתות ולאכול טריפות. הרבי התיר להם זאת, משום פיקוח נפש, אך הרבי עצמו בחר להישאר בוורשה עם משפחתו וחסידיו ואמר "אנחנו לא יכולים לברוח… אנחנו מוכרחים להישאר כאן וטעמי ונימוקי עמי".

בשנת ת"ש שינה את דרכי עבודתו: הוא התפלל במהירות ולא ניגש לפני התיבה. לבנו, הרב שמואל יצחק, שמילא את מקומו כשליח הציבור הורה לקצר בתפילתו ולהשמיט פיוטים מהתפילה, שכן, כדברי רש"י, "לא עת להאריך בתפילה בשעה שבני ישראל נתונים בצרה".

הרבי גורש לגטו וורשה עם כל משפחתו. בזה אחר זה נשלחו בני משפחתו להשמדה. תחילה נלקחה אשתו הרבנית חיה אלטה לתאי הגזים בטרבלינקה. אחריה נלקחו בנם הרב שמואל יצחק ומשפחתו, חתנם הרב בנציון סוקולובר, חתנם הרב אלימלך ליפשיץ ומשפחתו, צעיר בניו ר' פנחס אליהו, ואחר כך שאר ילדיו. כולם נספו בטרבלינקה. הי"ד. האדמו"ר עצמו שובץ לעבודה בבית החרושת, יחד עם אדמו"רים ורבנים נוספים ובהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפייסצ'נה, שם עבד, עד שנשלח לטרבלינקה בקיץ תש"ב ושם נרצח, בהיותו בן ששים ושלוש. הי"ד.

גם אחיו הצעיר, רבי נפתלי יעקב טויב, הצדיק מנובידבור, שישב גם הוא בוורשה, נרצח בטרבלינקה.

מחותנו של רבי חיים ירחמיאל, רבי יהודה זונדל הי"ד מחעלם, היה משושלת בעלז ונהרג עם כל משפחתו בשואה.

תורותיו ומאמריו הרבים שנכתבו על ידי חסידיו בעודו בחיים, וגם כתביו ורשימותיו, נכחדו בימי השואה. כן אבדו רוב ניגוניו, ורק מעט מזעיר השתמר בפי מעריציו שנמלטו ונצלו.

עותק ההזמנה ששלח במשנת תרפ"ח (1928) לנישואי בתו, נמצאת באתר בית המכירות מיה קולקשיין.

 

מספר הצפיות במאמר: 163

שאלות ששלח הרב יעקב שמעון פאדווה הי"ד לרב הגאון הרוגוצובר

תמונת רבי יעקב שמעון פאדווה הי"ד

יעקב שמעון פאדווא

בהר"צ מאפאטשנא זצלל"ה

לאדז קילינסקיעגא 21

לאדז, יום ג' לס' ויחי תרצ"ה

אל כבוד הדרת גאון ישראל ותפארתו שר התורה רבינו יוסף רוזין שליט"א אבד"ק דווינסק ומצודתו פרוסה על כל קצות הגולה.

הדלקת נר עלעקטריא ביום טוב

הנני בזה לשאול דעת כ"ג שליט"א אם מותר להדליק נא עלעקטריא ביו"ט או לא, אי חשיב מוליד אור מחדש או הוא רק כמו מדליק נר מנר שדולק מכבר.

הדלקת רדיו בערב שבת שידלוק בשבת

גם ימחל נא כבוד גאונו שליט"א להודיעני דעת תורה הקדושה אם מותר לפתוח את הראדיע בערב שבת קודש סמוך לחשיכה ולהניחו פתוח כך גם בליל שבת קודש או לא.

ארי אם יש לו בושת פנים

בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ו הארי יש לו בושת פנים. ופלא מש"ס פסחים מ"ט ע"ב מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים. ויעויין עוד סנהדרין צ' ע"ב ובמדרש רבה במדבר פרשה י"ח (פסקה כב) דאכל ארי את האיש שהחייהו.

צירוף אכילת חצי זית חלב

ראיתי בפירוש רבינו גרשום מאור הגולה בחולין סוף פרק גיד הנשה (קג, א) שפירש הא דחלקו מבחוץ דקאי אחלב, ורצונו לומר סבירא ליה אכילה במעיו בעינן שיבלענו יחד במעהו. ותמהני הלא משנה שלימה רפ"ג (דכתובות) דכריתות (מ"ב) דאם אכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית חייב כיון דהוא ממין אחד.

מקור מאמר חז"ל

בתשובת הרשב"א חלק א סימן פ"ד ובספר כפתור ופרח סימן מ"ד הביאו מאמר חז"ל בזה הלשון אמרו ליה לרב פפא מה שמך אמר להו רב פפא אמר ליה והא כתוב "יהללך זר ולא פיך", אמר ליה אם אין זר, פיך. עד כאן לשונו ובעניי לא אדע מקומו איה.

חרב כחלל בראשון לטומאה

ברב עובדיה ברטנורא פסחים פרק א' משנה ו' ד"ה בנר שניטמא אם אב אב, אם ראשון ראשון. וצריך עיון דברמב"ם פרק ז' מהלכות אבות הטומאה הלכה ב' מבואר דלא אמרינן גבי ראשון חרב הרי הוא כחלל.

קרבן עולה ויורד

ברבינו בחיי פרשת ויקרא בפרשת עולה ויורד (ויקרא ה,ו) כתב כי קרבן עשיר בעולה ויורד מביא כשבה או שעירה הוא בכסף שני שקלים כיון דמיקרי "אשם" בפסוק, וקרבן הדל שמביא ב' תורים דמיהם עשירית של קרבן בהמה היו, וקרבן דלי דלות שהיא עשירית האיפה דמיו עשירית של דמי תורים הנ"ל. יעויין שם. ונפלאתי הלא גמרא ערוכה בשבועות ל"ז ע"א דשבועות העדות שהוא קרבן עולה ויורד מביא חטאת בת דנקא, ואף למצוה מן המובחר מדרבנן דיו בכבש בעולה ויורד, כמו שאמרו בש"ס כריתות דף י' ע"ב.

היש מעלת שמינה או כחושה בקרבן

בגור אריה למהר"ל כתב בפרשת בחקותי על הרש"י (ויקרא כז,י) "טוב ברע" תם בבעל מום, כתב דאין לומר טוב שמינה רע כחושה, דכלפי גבוה מה לי שמינה או כחושה. והדבר מבהיל עיין מנחות ס"ד ע"א ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה, ושם סט. ועוד בהרבה מקומות.

אש של מעלה על מזבח הפנימי

בתוספות עירובין ס"ג ע"א ד"ה מאי דריש כתבו דעל המזבח הפנימי לא היה יורד אש של מעלה לקטורת, דמערכה שניה היתה לקטורת, יעויין בפרק ב' דתמיד משנה ה', וכן כתוב בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע'. וצריך עיון מש"ס ירושלמי סוף מסכת חגיגה לעשות מזבח 'למקטר קטורת' אין כתיב כאן אלא 'מוקטר קטורת', המזבח היה מקטר קטורת.

קשר של תפילין אי בעי קשר של קיימא

ראיתי בשו"ת אבני נזר מהגאון הקדוש מסאכטשוב חלק אורח חיים סימן קפ"ג (אות ה) שכתב אין יוצאין בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא, והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי, דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם, נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו, ומצוה לפרסם הדבר. עד כאן לשונו. אבל לפי עניות דעתי יש הרבה לעיין בדין החידוש הזה, ונפשי בשאלתי מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א להודיעני חוות דעתו הרמה דעת תורתינו הקדושה האיך לנהוג להלכה למעשה.

תולעים בעור דגי הקרפיון

ועל זאת אדרוש מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א על דבר התולעים הנמצאים בדגים הנקראים קארפען – תחת הקשקשים מובלעים בעור הדג אם מניה קרבי או מעלמא קאתי, וכדעת החכמת אדם שיש עליהם איסור דאורייתא ממש, ואם כן הוא נכון לפרסם הדבר ברבים להפרישם מאיסור תורה.

על כל זה אבקש מאד מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א למחול להודיעני תשובה ברורה וה' יתברך יחזק אותו ללמד תורה לעמו ישראל.

מנאי הדורש שלום כבוד גאונו הרמה ומתפלל בעד אריכת ימיו בבריאת גופו בתוך כל קהל עדת ישראל המצפה לשמוע לקח מפיו.

יעקב שמעון פאדוואה בן הרב הצדיק מאפאטשנא נכד הבעש"ט הקדוש זצ"ל

(קובץ תורת אמת שטפנשט, קובץ ה', תמוז תשע"ג, עמ' כב)


הרב הקדוש רבי יעקב שמעון פאדוויאה (פאדוואה/ פאדווא/ פאדווה) (1885 לערך – 1941), האדמו"ר מקאלושק בלאדז, היה מצאצאי הבעל שם טוב. אביו היה רבי  ישראל אהרן פאדוויאה (פרלוב) מאופוטשנא וסבא רבה שלו היה רבי יעקב דוד, האדמו"ר הזקן מאמשינוב.

נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז'. אשתו ובנם ר' ישראל אהרן (1916-1944) נהרגו על קידוש השם..

גם אחיו של הרב יעקב שמעון, רבי יצחק מרדכי הי"ד האדמו"ר מאופוטשנה, נהרג על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 106

התנצלות אדם הראשון / הרב שלום שפירא הי"ד בשם חותנו רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי"ד, ששמע מהאדמו"ר מאוסטרווצה

שמעתי מאת כבוד חותני הגאון הצדיק מהר"נ שליט"א מקאלשין ששמע מפי הקדוש רבי מאיר יחיאל מאסטראווצי, שאמר בשם אדמו"ר הגאון הקדוש ממאגלניצא זצ"ל ליישב, דהנה כתיב "ותרא האשה כי נחמד העץ וגו' ותאכל ותתן גם לאשה" וגו', משמע כי אכלו רק מחמת תאוה וחשק להעץ הנחמד.

אמנם בהסתת הנחש כתיב (ג,ה) כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, ופירש רש"י, הנחש אמר לאדם הראשון, מן האילן הזה אכל וברא את העולם, אף אתם אם תאכלו תוכלו לברוא עולמות. והנה אם היה טעם אכילתם מחמת זה, היה גדול עוונם מנשוא, כי היא עניין כפירה בעיקר חס ושלום.

אמנם אם היה טעם אכילתם מחמת זה, מובן שהיה די להם לאכול פעם אחת, כי מה נפקא מינה בין אכילה אחת להרבה, אם בכח האילן הזה לעשות כאלקים, מה שאין כן אם אכילתם היה מחמת חשק ותאווה להעץ הנחמד לא די באכילה אחת, כי התאווה לא נשלמה באכילה פעם אחת כמובן.

וזה היה ההתנצלות של אדם הראשון, אכלתי ואוכל עוד, היינו דטעם אכילתו היה רק לתיאבון מחמת תאווה, דאף שאכלתי כבר, מכל מקום אתאווה לאכול עוד, ואין עווני גדול כל כך, ודברי פי קדשו חן ושפתיים ישק משיב דברים נכוחים.

(אוהב שלום, פרשת בראשית, דף ג, מאת הרב שלום שפירא הי"ד)


רבי חיים נפתלי צבי שפירא ("רבי נפתלי") הי”ד , נצר לבית מוגלניצא-קוז'ניץ, חתנו של רבי אבי עזרא זעליג אלעזר אונגר מקאלושין שנפטר בשנת תרס"א. רבי חיים נפתלי צבי מילא את מקום חותנו והיה במשך כחמישים שנה אדמו”ר ואב”ד בעיירה קאלשין הסמוכה לוורשה, והתפרסם בדבקותו, התלהבותו והתרגשותו הגדולים בתפילה, במידותיו הנעלות ובהיותו נוח לבריות, אוהב ישראל ואוהבה של ארץ ישראל. אביו היה הגאון הצדיק רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אב"ד טערוויא וואלאסק הסמוכה ללינסק. בניו היו אדמו"רים מפורסמים ורבים מצאצאיו היו רבנים וצדיקים גדולים. 

אמו של רבי חיים נפתלי צבי הייתה בתו של הרב הצדיק רבי מנחם מנדל הורוויץ מלינסק, בנו של רבי אברהם חיים מלינסק, בנו של הגאון הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ.

רבי אברהם ישכר בער אביגדור, אביו של רבי חיים נפתלי צבי, נשא לאשה בזיווג שני את בתו של הרב הצדיק רבי דוד גלר אב"ד בניזאנקיוויץ וקריפטש. 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעו לקאלשין פליטים יהודים מוורשה, העיירה הופצצה בידי הגרמנים, ובתאריך 11.09.1939 נכנס הצבא הגרמני לעיירה והעלה באש את רוב בתיה, תוך ימים ספורים החלקו הגרמנים להתעלל ביהודים, היהודים רוכזו בכנסייה מקומית והוחזקו במשך שלשה ימים ללא מזון. רכושם של היהודים נשדד, רבים מהם נרצחו או נלקחו לעבודות כפייה. לעיירה גורשו יהודים מפביאניצה ומקאליש, ואלפי יהודים גרו בה בצפיפות נוראה וסבלו ממחלות קטלניות. בקיץ ת"ש רוכזו היהודים בגטו קאלשין והועסקו בעבודות כפייה, שבמהלכה רצחו פולנים וגרמנים את העובדים מידי פעם. בית הכנסת הגדול העיירה פוצץ ומצבות בתי העלמין היהודי פורקו ושמשו לריצוף כבישי העיירה. בשנת 1942 גורשו היהודים מגטו קאלשין לטרבלינקה. רק בודדים שרדו לאחר השואה, מקהילת קאלשין שמנתה יותר מחמשת אלפים יהודים לפני המלחמה.

בתקופת השואה הועבר רבי חיים נפתלי צבי לגטו בקאשטאל, ומשם למינסק מזוביצק, בה נספה בשנת ת"ש בהיותו כבן שמונים. כמעט כל צאצאיו, יותר ממאה נפשות מהם, נרצחו. כן נרצחו גם אחיו:

  • הרב מנחם מנדל הורוויץ מקרקוב, וחמשת בניו שהיו גדולים בתורה וביראה נהרגו על קידוש השם.
  • הרב החסיד ר' מאיר הורוויץ נהרג עם כל משפחתו בדרהאביטש.

וכן נרצחו אחיו ואחותו, שנולדו לאביו מאשתו השנייה:

  • הרב הגאון והסופר המצויין דוד אביגדור אב"ד אנדריכאוו שליד קרקוב, שנהרג עם כל משפחתו בראש השנה תש"ג בטורנה. הוא היה חכם מובהק ונואם בחסד עליון ועמד במשך חמש עשרה שנה בראש המזרחי בגליציה המערבית.
  • שרה ובעלה הרב הגביר הלמדן והמשכיל ר' מנדל פרנקיל מדינוב. הם נהרגו עם שתי בנותיהם בשנת תש"ב בעיר דאבראמיל.

 

 

 

מספר הצפיות במאמר: 88

אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע / האדמו"ר מסטולין רבי משה פרלוב הי"ד

תמונת רבי משה פרלוב הי"ד

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).


האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 269

סדר חנוכה על פי מנהגי רבי ישראל יעקב וישורון רובין הי"ד

תמונת הרב יעקב ישראל וישורון הי"ד

תשנח. בכל שמונה ימי חנוכה סידר המנורה קודם מנחה שיהיה מוכן ועומד תיכף לזמן ההדלקה.

תשנט. דקדק להכין בעצמו הנרות לחנוכה.

תשס. דקדק מאוד על שמן זית לנרות חנוכה.

תשסא. הכין בכל יום פתילות חדשות.

תשסב. בתפלת ערבית הכריז השמש "על הניסים" קודם שמונה עשרה.

תשסג. המנורה הייתה מונחת אצל הפתח תוך חלל המזוזות תחת המשקוף על ספסל למטה מעשרה טפחים.

תשסד. דקדק ללבוש המנעלים של שבת להדלקת הנרות.

תשסה. דקדק להדליק בזמן צאת הכוכבים תיכף אחר מעריב.

תשסו. לא היו נרות דולקים על השולחן בשעת הדלקת נר חנוכה.

תשסז. נר השמש של חלק היה סמוך למנורה רחוק קצת מהמנורה. אמנם בנר קטן של "שעוה" הדליק את נרות חנוכה.

תשסח. בירך: להדליק נר חנוכה.

תשסט. הדליק לראשונה הנר הנוסף, ואמר: "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי החנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך". ובשעת אמירתו הדליק שאר הנרות.

תשע. אמר בנוסח המקובל בעמידה שבע פעמים "ויהי נועם" וגו', "יושב בסתר" וגו', ואחר כך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגו', "למנצל בנגינות מזמור" וגו', "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" וכו', "מעוז צור", ובסופו הוסיף חרוז: "מעולם היית ישעי כבודי ומרים ראשי. שמע נא לקול שועי מלכי ואלקי קדושי. העבר חטאי ופשעי גם בגלות השלישי. חזק ישראל ומכניע יון וישמעאל, ומאדום תפדה נפשי".

תשעא. אחר הזמירות שארכו יותר מזמן שיעור ההדלקה, נטל המנורה מאצל הפתח והניחו בחלון שלצד רשות הרבים.

תשעב. ליל ו' דחנוכה יומא דהילולא של רביו זצ"ל האריך בתפלה אצל הנרות.

תשעג. ערב שבת קודש הדליק הנרות חנוכה קודם תפלת מנחה ואמר "הנרות הללו" ולא שאר הזמירות.

תשעד. במוצאי שבת קודש הדליק אחר הבדלה.

תשעה. קריאת התורה ביום ראשון חנוכה התחיל בברכת כהנים , ביום שמיני זאת חנוכה סיים בפרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".

תשעו. בראש חודש ובשבת חנוכה לא החזיר הספר תורה הראשון להבימה לאמירת קדיש

תשעז. לא אמר "מזמור שיר חנוכת הבית" אחר שיר של יום.

תשעח. בבית הכנסת הדליק הנרות אף ביום.

תשעט. ביום "זאת חנוכה" שרף את שיירי הפתילות והשמן.

(מנהגי מהריי"ו, פאר ראקאוועי תשע"ה, עמ' שצד-תה)


רבי יעקב ישראל וישורון רובין נולד בזידיטשוב בשנת תרמ"ה (1884). אביו ורבו, רבי ברוך רובין, היה אב"ד בריזדוביץ-סוליצה-ססרגון ומחבר ספר "שארית ברוך". מצאצאי שושלות זידיטשוב, רופשיץ, דאמבראוו, אור לשמים, קאזניץ, ליזענסק, פרימשלאן ועוד.

מילדותו למד תורה בהתמדה, בטהרה ובחריפות, והיה בעל זיכרון נפלא. בהיותו בן תשע ידע על בוריין את הלכות מליחה. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר וגודלי דורו סמכו על הוראותיו. בשנת תרס"ו, בהיותו כבן 21, קיבל היתר הוראה בארבעת חלקי השולחן ערוך מגדולי דורו, ובהם רבי שלום מרדכי שבדרון מחבר שו"ת מהרש"ם, הרב משה גרינוואלד מחבר "ערוגת הבושם", הרב אריה לייבוש הורביץ מחבר שו"ת "הרי בשמים" והרב בנימין אריה ווייס מחבר שו"ת "אבן יקרה".

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רעכיל בת בצדיק רבי משה יוסף מסוליצה, ובתם היחידה היא הרבנית חנה אשת בן דודה האדמו"ר מספינקא בני-ברק רבי נחמן כהנא. בשנת תרע"א התאלמן, ובשנת תרע"ב נשאה לאשה ביזווג שני את מרת אלטא נחמה מלכה בת רבי חיים דוכנר אב"ד סערעט.

משנת תרס"ז כיהן כאב"ד סוליצה (מולדובה / רומניה) ועמד ללא פשרות כנגד כל שינוי מהמקובל בהלכה ובמנהג. הזהיר את ילדיו שלהקפיד על כל מנהגי ודרכי אבותיו הקדושים, לבושם והנהגתם, בשמחה ובאמונה בהשגחה פרטית. נהג לחזור הכל יום כמה פעמים על הפסוק "אשרי איש שלא ישכחך".

הפסקים שלו היו בדקדוק גדול על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. מנהגיו היו על פי מסורות זידיטשוב וראפשיץ. הוא נהג להתפלל באריכות, בקול נעים ומתוק, וחילק ברכות במאור פנים לכל הפונים אליו להתברך. דרשותיו עוררו את קהל השומעים לתורה ולעבודה, יראה וחסידות, עבודת הבורא והטבת המידות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ז, נאסר ע"י חיילים רוסים כאזרח אוסטריה ונכלא במחנה אזרחי חו"ל, שם המשיך בכתיבת תשובות להלכה וסייע לאסירים בעצותיו ובהדרכותיו. לאחר שהשתחרר הגיע לססרגון שבטראנסילווניה נענה לבקשת ידידיו ומקורביו להתיישב שם ולכהן כאדמו"ר לחסידי זידיטשוב, לאחר שקיבל הסכמה לכך מאת רבה של ססרגון הרב ישראל פריינד הי"ד. הוא ייסד מרכז גדול לתורה, לתפלה ולחסידות. הוא נהג באהבת ישראל בלא גבול, הכניס לביתו עשרות פליטים יהודים מפולין והזדרז בעצמו בסבר פנים יפות לדאוג לכל צורכי הכנסת האורחים. הוא הציע להם מיטות וסיפק להם מאכל ושתייה. "וכל משאת נפשו היתה רק לעשות טובה ליהודים, לקרבם בכל יכולתו ולהקריב עצנו להם בשביל אהבתו אותם אהבה עזה ללא כל פניות" (מתוך אור ישע מאת רבי אשר ישעיה רובין).

אף שנודע כאדמו"ר מפורסם, שרבים באו אליו מקרוב ומרחוק להיות אצלו ובימים טובים. הצליח להסתיר מהציבור את מסכת מנהגיו הקדושים ואת גדלותו. בשנת תרצ"ד סירב לבקשת מרכז הקהילות ברומניה לכהן כנשיא לדעת הקהילות החרדיות בזיבענבירגען

בימי מלחמת העולם השנייה עברה ססרגון לרשות הונגריה, והרבי סייע בכל יכולתו ליהודים הרבים שעברו דרך ססרגון בדרכם למחנה העבודה בכפייה. כשהגיעו יהודים בערב יום הכיפורים שלח את בני משפחתו להביא להם מזון, והם נאלצו לשהות שם כל היום וצמו במשך יומיים. ביתו שימש כמקום מקלט לפליטים ולמשתמטים מגירוש ומעבודות כפייה.

בשנת תש"ד (1944) רוכזו כל יהודי ססרגון והסביבה בגיטו קטן בעיר, ומשם גורשו כששת אלפי נפשות לאושוויץ.

הרבי גורש מססרגון לאושוויץ יחד עם רעייתו ועם קהילתו, שם הם נהרגו עקדה"ש בי"ד בסיון תש"ד.

למרות שחידש הרבה בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך ונודע כמומחה גדול בעיקר בדיני חושן משפט, רוב כתביו אבדו בשואה ושרדו רק חמישה כתבי יד. שארית מכתביו יצאו לאור ב"גיליוני יושר" (יצא לאור לראשונה עם ספרו של אביו "שארית ברוך", ירושלים, תשל"ג). בנו כתב ופרסם את מנהגי אביו בספר "מנהגי מהריי"ו" (ירושלים, תשמ"ו).

אלו בניו שנהרגו בשואה:

  • בתו הרבנית לאה, נרצחה עם בעלה הרב יקותיאל יהודה גרוס אב"ד שוגאטאג ושמונת ילדיהם: ברוך, ברכה, חנה, רחל, יוכבד, רויזא בלימה, חיים והנדיל נרצחו באושוויץ. הי"ד.

  • בנו רבי יוסף מאיר רובין האדמו"ר ממיהאלפאלווא, נשלח למחנה עבודה ונפטר במחנה טרזינשטט מספר שבועות לאחר השחרור בכ"א בסיון תש"ה, ובו' בחשון שנת תשכ"ה הובא למנוחות בבית העלמין הישן בטבריה. כתבי ידו אבדו בשואה. אשתו הרבנית אסתר בת הרב חיים גרינברג מזלינא נרצחה באושוויץ עם שני ילדיהם, חיה ראצי ומנוחה, באייר תש"ד.

  • בנו הרב אשר ישעיה הי"ד, התקבל לרבנות טוקאי אך גורש לאושוויץ עם רעייתו הרבנית חיה פעריא בת האדמו"ר רבי יוסף מאיר רובין מקערעסטור ועם ארבעת ילדותיהן. הרבנית והבנות נרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד, והרב אשר ישעיה הועבר למחנה עבודה, ונפטר מאפיסת כוחות בכ"ט בטבת תש"ה. חיבר עשרה כרכי חידושים שאבדו בשואה. חיבורו על סדר ייחוסו על פי רישומי אביו וחותנו יצאו לאור בסוף ספר "אור ישע".

  • בתו, יוכבד, נהרגה ערב פסח תש"ה במחנה ברגן בלזן.

  • בתו הילדה שפרינצה נרצחה עם הוריה.

חלק מבניו שרדו וכיהנו כאדמו"רים בארה"ב, ובהם:

  • רבי מנחם מנדל רובין, שהיה אדמו"ר לבית רופשיץ. באדר תש"ד נשא לאשה את מרת חנה בת רבי חיים מאיר יחיאל הורביץ הי"ד אב"ד ריינזשיוו-מעליץ. בשבע הברכות שלו קיבל הרב מנחם מנדל חוזה וכתב הזמנה לשמש כרבה של מוזשאי, נשא דרשת הכתרה ותכנן ליסוע למחרת לעיר מוזשאי. באמצע הסעודה הגיע הבשורה המרה שהצורר הנאצי נכנס לבודפשט, וכולם נשלחו מיידית לביתם. הרב חזר לביתו לסעליש ולאחר מספר שבועות גורש לגטו שהוקם בה. הוא גורש עם קהילתו לאושוויץ, ונלקח משם למחנות עבודה. הוא שוחרר במחנה הריכוז עבענזע ונסע משם לפערנוואלד ועמד שם בראש ישיבת שארית הפליטה. בהמשך מונה לרב ראשי במחנה "לייפנהיים" ויסד שם ישיבה וכולל. בשנת תש"י היגר לעיר פלאטבוש שבארה"ב וייסד את קהילת "ישרון – ראפשיץ", שהייתה הקהילה החסידית הראשונה באיזורה. הוא ייסד חברת "שומרי שבת" ויבר את שו"ת "חבצלת ישרון". הוא היה יו"ר "איחוד רבנים חרדים ואדמו"רים" וכיהן בוועד הרבנים של "כולל שומרי החומות לצדקה רבי מאיר בעל הנס". הוא כיהן כמנהל רוחני בתלמוד תורה סטמאר בויליאמסבורג ובאיסט סייד, שייסד דודו האדמו"ר מסטמאר, וכמנהל הרוחני של התלמוד תורה בבורו-פארק. נפטר בשנת תשס"ח (2007) והובא למנוחות בארץ ישראל.

  • רבי שמואל שמלקא האדמו"ר מסוליצה בפאר רקאווי.

  • רבי מרדכי דוד האדמו"ר מססרגון בברוקלין.

בנוסף ניצלו חתניו רבי נחמן כהנא בנו של האדמו"ר מספינקא רבי צבי הירש הי"ד, ורבי שבתי מייזלש ב"ר חיים אב"ד סרווש.

הערה: ע"פ "זכות אבות" (בהוצאת מוסדות ס. פאולא בארה"ק, בית שמש – בני ברק, עמ' רעג) – החל לכהן כרבה של סוליצא משנת תרס"ט.

מספר הצפיות במאמר: 166

רמזים בפסוקי התורה לענייני חנוכה / רבי משה אייכנשטיין הי"ד

תמונת הרב משה אייכנשטיין הי"ד

"וישא משאת מאת פניו אליהם" וכו'. מגלה עמוקות מפרש מה שדרשו על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם, שקאי על פ"ך דחנוכה. "כף ירך יעקב", "כף" אותיות "פך", על זה "ויותר יעקב לבדו", שמסר נפשו עליהם. ומה שכתוב "ויזרח לו השמש" קאי על חנוכה, היינו דייקא ל"ו, רומז הסך הכל של הנרות דחנוכה שהם ל"ו. וכן כתב המגלה עמוקות שגזירת גלות יון הייתה משום עוון מכירת יוסף. וזהו "מלך יון" גימטרייה "יוסף", ועל ידי זה אמרו "כתבו כו' על קרן השור" כו', נגד עוון מכירת יוסף, שעליו כתיב "בכור שורו" כו' "וקרני ראם קרניו". זהו תמצית דברי רבינו המגלה עמוקות.

ובזוהר הקדוש וכן במדרש רבה "ויהי מקץ שנתיים ימים", "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות", האי קרא אוקמוה "קץ שם לחושך" איהו קץ דשמאלא כו', וקיימא בהאי דאקרי ארץ עופתה כמו אופל, תא חזי אית ארץ חיים לעילא והאי איהו ארץ ישראל כו' וכד בר נש אשתדל באורייתא ואתדבק בה זכי לאתתקפא באילנא דחיי דכתיב "עץ חיים" כו. ועיין בסוף זה ההמשך שפירש שעל ידי חנוכה מבטלים החושך ושייך זה לפרשת מקץ, יען בפרשת מקץ חל בו חנוכה ברוב השנים, וכמו שכתוב בספר עבודת ישראל שעל כן רמוז בפרשת מקץ חמש ידות לגבי בנימין, יען ברוב השנים חל חנוכה בפרשת מקץ. עיין שם ברמזי חנוכה תמצאנו.

ופרשת וישב דף קצ"א ע"א אומר הזוהר הקדוש בזה הלשון דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובה דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר רבי חזקיה אי הכי הא כתיב "א-להי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", משמע דבגין מלאכא דאסדר לפומיה לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לו לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך "א-להא שלח מלאכיה" ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה כו' ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם. תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורא דכתיב "ולא בא בפי בשר פגול", זכה וקרי "בן אדם". דניאל מה כתיב ביה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמיה דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא כו'. עד כאן לשונו.

ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"א אומר בזה הלשון ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ערב שבת, י"ב של לילי שבת, י"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון שנאמר "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני", אותו שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בא להזדווג לו, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים כו, הדא הוא דכתיב "ולילה אור בעדני". עד כאן לשונו.

וגם אומר שם המדרש רבה בתחלת הפרשה בזה הלשון "ויברך אלקים את יום השביעי" כו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ברכו במאורות וכו', עיין שם. ובמדרש רבה פרשת בלק בזה הלשון "עתה ילחכו הקהל" כו' "כלחוך השור" כו', מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן שנאמר "וקרני ראם קרניו" עד כאן לשונו לענייננו.

ובמדרש רבה פרשת וישלח וזה לשונו "ויותר יעקב לבדו ויאבק" כו' אין כתיב "ישורון" כו', אין כתיב "ומי כאל ישורון" כו', רבי ברכיה בשם רבי סימן אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו "ונשגב ד' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו" כו', עד כאן לשונו לענייננו. ועל פי הנ"ל מובן כוונת רבינו המגלה עמוקות במה שמרמז עניין חנוכה בהפסוק "ויותר יעקב לבדו" כו' שכח פכים קטנים כו', ובהפסוק "ויזרח לו השמש", ל"ו נרות של חנוכה.

והיינו יש לומר עיקר הכוונה של יעקב אבינו עליו השלום הייתה לבטל את החושך ששם זה מורה על הנחש הקדמוני וסיעתו שהם שאר מינים המזיקים וכנ"ל במדרש רבה "ואומר אך חושך ישופני", והוא הוא הסטרא דשמאלא, ומלך יון גם כןם בחינת חושך, כי אמרו ז"ל עליהם שהחשיכו עיניהם של ישראל, ועל כן בחינת הפנים רומז על אור הפנים, הרמוז גבי שבת קודש כנ"ל, ברכו באור פניו של אדם.

וזהו הנאמר גבי יעקב "ויקרא שם המקום פניאל" כו', "פנים אל פנים" כו', "ויזרח לו השמש".המשיך בחינת חנוכה שאז הישועה שגברה בחינת ימין, שהם הכהנים סטרא דחסד בחינת ימין, ובטלו היון בחינת חושך בחינת שמאלא, ובמה, על ידי בחינת שבת קודש, שהוא בחינת האור האמתי, כאמור ואנפהא נהורין כו' וכל דינין מתעברין מינה ואשתארת ביחודא דנהירא קדישא וכל שולטני רוגזין, ואיתא במדרש רבה פרשת וישלח פרשה ע"ט בזה הלשון, דבר אחר "ויחן את פני העיר", נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. ובידי משה שם אומר אף על פי ששמרו אבותינו הקדושים כל התורה, יש לומר שהוסיף יעקב עירובי תחומין ועל ידי זה המשיך לבטל בחינת החושך של יון, חושך דנחש ויצר הרע וכל המזיקין ורוגזין סטרא דשמאלא, שיהיה אך בחינת לבדו "ונשגב ה' לבדו". ובגמרא חולין פרק א' (דף ז' ע"ב) אין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יש לפרש הגמרא שבת דף ל"ג ט"ב בסופו "ויחן פני העיר", שתיקן להם מרחצאות, היינו טבילת ערב שבת קודש, שהיה כל אחד ואחד מסיח דעתו מהעוגמת נפש והיסורים ויכנס לקבל פני שבת בשמחה, כטעמא של הרמב"ם ז"ל לענין אונן שטובל ואוכל בקדשים.

וכן יוסף הצדיק פעל ועבד בזה להמשיך אור הפנים, ועל כן נקרא "בן פרת יוסף", "פרת" גימטרייה "שר פנים", ושמר שבת כדברי רבותינו ז"ל מ"טבח טבח והכן" בחינת "והיה ביום השישי והכינו את" וכו', ועל ידי זה לא שלטו בו הנחשים ועקרבים שהיו בהבור, ריק ממים אבל נחשים וכו', כי היה בו הדיוקנא דאדם כנ"ל בשם הזוהר. ועל כן אמר לעבדי פרעה "מדוע פניכם רעים היום" כשראם והנם זועפים "ספרו נא לי", כי הוא בחינת אור פנים בחינת ימין "תודיענו אורח (ואורח צדיקים כאור נגה) חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", והמשיך גם הוא בחינת ישועת חנוכה שידחה החושך מלך יון ונחש וכל הסטרא אחרא  סטרא דשמאל מפני האור דשבת קודש אור פניו דאדם, ורמוז "טבח והכן" כמו שכתב באליהו רבה הלכות חנוכה רמוז האות ח' של "טבח" עם התיבה "והכן" הוא אותיות "חנוכה".

וזהו "כי אתי יאבלו האנשים בצהרים", היינו ב' פעמים צהרים עם היוד אותיות ושני הכוללים, גימטרייה שבת – בחינת פנים "פני שבת נקבלה" – וזהו הרמוז בסופי תיבות "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" סופי תיבות "שלום", בחינת שבת, שבת שלום ומבורך.

ועל כן הגמרא שבת כ"ב ע"א בתוך עניני חנוכה מכניס הגמרא הדרש על הפסוק "והבור ריק" כו', ועל פי הנ"ל מובן ולא צריך לארכא, וכל התפילות בוקר צהרים ערב, ראשי תיבות "בצע", עולים דרך הסולם, שהוא יוסף, בחי' מט"ט, כמו שכתוב במגלה עמוקות הרמז "מה בצע כי נהרוג" כו', היינו איך יעלו הג' תפילות הרמוז בתיבת "בצע" אם נהרוג יוסף, עיין שם.

גם יש לומר יען עד שתכלה רגל מן השוק, רומז רגל, מלשון "לא רגל על לשונו", ולשון הולך רכיל שהוא בחינות רגל והנחש הקדמוני הוציא דולטוריא על בוראו, ועל כן בבחינת אור חנוכה מבטלין היצר הרע שהוא הנחש הוא החושך דמחשיך אנפי ברייתא, עיין אור החיים ריש פרשת בראשית, ועל כן שייכות המימרא של "הבור ריק" כו' אבל נחשים כו' לעניני חנוכה, כי בחנוכה מוכשר הדבר לפני המלך מלכו של עולם שכל אחד ואחד מישראל יבטל הבחינת נחש ויתקן חלק נפש-רוח-נשמה. עיין שם.

וזהו המדרש רבה הנ"ל "וקרני ראם" כו', שמנגחין בתפילותיהם, היינו לבטל ההתגברות של החושך טיט היו"ן שאמרו "כתבו לכם על קרן השור" כו'. וזהו "שכח פכים קטנים", "שכח" אותיות "חשך", ונוטריקון "שתי כתפות חוברות" שיוכלל שמאלא בימינא. ו"הצעיר" הרומז על יעקב, "ורב יעבוד צעיר", "יהיה לאלף", ב' פעמים "כתף" גימטרייה אלף, והיינו רמז לאות א', בחינת "אחד", אות א' מורה אחדות. ואחר כך "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל", בחינת אור פנים. ורש"י שם בזה הלשון "ויזרח לו" כו', כמה דתימא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", היינו על פי הפסיקתא בשלח כל זמן שזרעו של עמלק כו' פני כנסת ישראל מכוסה ככלה, וכשימחה שמו של עמלק יהיה "והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנ"ף עוד מוריך". עיין שם. היינו שיתגלה בחינת פנים בפנים על ידי "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

וזהו "וישא משאות מאת פניו אליהם", שהמשיך עליהם מבחינת אור הפנים, הן על ידי התפילות בהתלהבות אש דקדושה, אש דיעקב ולהבה דיוסף, כמאמר הכתוב "והיה בית יעקב אש" וכו', "אש" ראשי תיבות "אלקים שד-י" גימטרייה ארבע מאות נגד "קש" שעשו גימטרייה הכי הוי. וזהו "משאת" מלשון "משיאין משואות", וכן על ידי קדושת הג' סעודות דשבת קודש המשיך עליהם אור הפנים דשבת קודש שבגמרא בבא מציעא נ"ג ע"א "כי לא תוכל שאתו", אין שאת אלא אכילה, כמו שכתוב "וישא משאות מאת פניו".

והיינו כנ"ל שכל אדם יהיה זהיר בשולחן להישמר מעשות כל רע שיהיה עליו צורת הפנים של ישראל, כמו שכתוב "כל רואיהם יכירו כי הם" וכו', כמו שכתוב באור החיים בראשית עיין שם שיש ב' מיני צלמין, צלם פשוט וצלם רוחני, צלם גימטרייה "עץ", והיינו כאור החיים הקדוש הנ"ל על הפסוק "עץ החיים" וכו' מעשות כל רע בפרט עצם מאכלות אסורות, כמו שכתב במעבר יבק שהיותר פגם הוא בענייני אכילה כשאינם כדת של תורה. עיין שם. בפרק וכשישמור אזי ישאר בדיוקני דאדם וינצל מכל רע ואור הפנים יופיע עליו וכנ"ל בזוהר הקדוש מיחזקאל ודניאל, ועל ידי זה יתבטלו כל הרוגזין ויבטל שמאלא לגמרי להכלל בימינא "ותושע לו ימינו" "למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" אמן כן יהי רצון.

וזהו "קץ שם לחשך", כי יוסף הוא בחינת יצחק אותיות "קץ חי" כמו שכתב במגלה עמוקות בכמה מקומות, וזהו "אבן אפל וצלמות" שיתהפך מאבן נגף אבן אפל לאבן פלא אתה האל עשה פלא, שמפרש בעבודת ישראל ברמזי חנוכה שזה הפסוק רומז על חנוכה, עיין שם. וזהו "וצלמות" גימטרייה תקע"ב גימטרייה של "והים בקעת לפניהם" גימטרייה תקע"ב, גימטרייה של כ"ב הוויות, כמו שכתוב בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת בשלח, יעויין שם. והוא "זאת חנוכה", אין "זאת" אלא תורה, וזאת התורה מסוגל בימי חנוכה להשגת תורה הקדושה.

ואתה ברחמיך הרבים כו' – על פי דברי ספר עבודת ישראל שהשם "א-ל" נמשך לכל הח' ימי חנוכה, אף על פי שהאריז"ל מציין לכווין השם "א-ל" על הלילה הראשונה, יעויין שם דברי קודשו. ואמרתי הרמז "חסד א-ל כל היום", היינו תמשוך לכל יום ויום מימי חנוכה, וח' פעמים "א-ל" גימטרייה "רחם" וכל אחד כלול בחברו, נמצא שיש כאן רחמים רבים. "עמדת להם" אין עמידה אלא תפלה, שה' יתברך התפלל בעדם שיכבשו רחמיו וכו'.

(זכרון משה, פרשת וישב)


הרב הצדיק רבי משה אייכנשטיין. בנו של האדמו"ר מזידיטשוב-ווערעצקי, מחבר הספר "מלבושי שבת ויו"ט" על התורה, רבי ישכר בער אייכנשטיין, בנו של רבי אלכסנדר יום טוב ליפא בנו בכורו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. הרב משה נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) [או מספר שנים קודם, כפי שמובא להלן בשם הרב נפתלי צבי לאבין]. הוא היה תלמיד אביו ותלמידו של רבי ישכר שפיגל דומ"צ זידיטשוב, ונשא לאשה את מרת שרה חנה בת דודו זקנו רבי אליהו מזידיטשוב מחבר ספר "זכרון אליהו". נולדו להם שני בנים צדיקים: רבי אליהו אב"ד זידיטשוב ורבי סנדר ליפא ממונקטש.

כיהן משנת תרנ"ב לערך כיהן כרב ואב"ד זידיטשוב (שבגאליציה), אח"כ היה אב"ד ווערעצקי. במלחמת העולם הראשונה ברח בחוסר כל מפני הרוסים ועבר לכהן כאדמו"ר מזידיטשוב במונקאטש (שבסלובקיה). גאון בנגלה ובנסתר, שהתפרסם כבעל מופת. הוא שלט בעל פה בכל התורה, הש"ס והמפרשים. נודע בתפילותיו הנעימות בנוסח אבותיו הקדושים מזידיטשוב.

בימי השואה האיומה נתפס ועונה. נהרג על קידוש השם באושווויץ בג' בסיון תש"ד (1944). אשתו וכל צאצאיהם נספו גם כן. חיבוריו על כל הש"ס ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, וחידושיו הרבים בכל חלקי התורה בשולי ספרי קודש רבים, אבדו בשואה.

משרידי כתביו יצא לאור הספר "זכרון משה" (ניו יורק, תשמ"ה), ובפתיחת הספר הובאו תולדותיו ומנהגיו. עוד הובאו בספר "זכרון משה" דברים שכתב הגאון הצדיק מזידיטשוב בערעגסאז ורב בית המדרש "עטרת צבי" בווילאסמבורג, הרב נפתלי צבי לאבין, לזכרו של רבי משה אייכנשטיין:

"הכרתי את המחבר הקדוש פנים אל פנים והייתי להבדיל בין חיים לחיים מבאי ביתו הרבה פעמים. ועוד כשהיה צעיר לימים בן ח"י שנים נתפרסם לעילוי וגדול בתורה בכל רחבי גאליציע ויש לו כמה תשובות בשו"ת מהרש"ם ואמרי יושר וכולם החשיבוהו מאוד והיה מתמיד גדול בתורה שלא פסק פומיה מגרסא והיה ג"כ פה מפיק מרגליות וראיתי כל ספריו ש"ס ופוסקים וספרי קבלה שהיה מלא וגדוש בהרבה הערות ולמד תורה לשמה מתוך דחקות גדול והיתה לו תמיד צהלת פנים מתורתו ועבודתו הקדושה להפליא והיה מלא כענוה וצדקות ופעת אחת באתי לביתו בשעה שתים בלילה והיתה לילה כיום יאיר והשולחם היה מלא וגדוש בספרים רבים שלמד בהם ותיכף ומיד כיבד אותי ובישל קאווא עבורי וביקשתי אותו שלא יטריח בעצמו ואמר לי שאברהם אבינו עליו השלום עשה גם כן בעצמו לאורחיו וגם פעם אחת רציתי לשמשו להלביש אותו המלבוש העליון ואמר לי שיש לו בקבלה מקדושת זקנו רבינו המהרי"א מזידטשוב זי"ע שכל זמן שיכולין לעזור לעצמו לא יניחו שאחרים ישמשו אותו. והיתה לו ישיבה ופעם אחת ישבתי אצלו כשעשה פתיחה להתלמידים בתחילת הזמן ואמר להם שילמדו בהתמדה רבה… וסיים המחבר להתלמידים בוודאי היום מצוה ללמוד בהתמדה אפילו שלא לשמה… עוד שמעתי מהמחבר הקדוש רבי משה זצ"ל כשהיה ילד קטן כבן ג' או ד' שנים היה חביב אצל קדושת זקנו רבינו מהרי"א כי ישב תחת השלחן אצל רגליו ורבינו הקדוש מהרי"א הושיט לו שיריים ולפי זה היה בערך שבעים וחמש שנים בשנת תש"ד כשהובילוהו לאושוויץ ובשנים האחרונות ראו אצלו הרבה ישועות… וקצת מגדולתו וצדקתו של המחבר הקדוש יכולין לראות בהקדמתו הנפלאה שכתב לספרו של אביו הקדוש הרי הוא ספר הקדוש מלבוש לשבת ויו"ט שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יכול לראות קצת מגדלותו תורתו בנגלה ובנסתר ובעבודת הבורא יתברך שמו ברשפי שלהבת אש עיין שם".

מספר הצפיות במאמר: 143

נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, בתנופה בתורה ועבודה, באהבה ואחווה וריעות / האדמו"ר מסלונים, רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

א. לאנ"ש בארץ ישראל אחרי הסתלקות אביו הק' אדמו"ר מרן מהור"א זי"ע

ב"ה יום ה' לסדר כי ברוך הוא תרצ"ג. לאדז.

לאנ"ש היקרים האהובים וחביבים, וותיקים וחסידים, הקשורים בחבלי עבותות אהבה לאהבת איתן אדוננו, זכותו יעמוד בעדנו וישמרנו ויצלינו מן הדור זו לעולם.

אחרי דרישת שלומם הטוב באהבה רבה כראוי וכנכון ליראי ה' ולחושבי שמו.

… ואנא אחים יקרים, אהובים ונאמנים וכו', ונתקשר ונתאגד ונתאחד באחוד גמור וקשר אמיץ אשר כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו,. ומובא בספרים, ענין פטירת הצדיקים, על פי משל: למדינה אחת שהיה להם גבור מנצח כל המלחמות, וככה הורגלו עד שכל אחד לא לבש עוד כלי המלחמה, רק כשבא הצר הצורר היה הגבור הולך ומנצח, והם ישבו בטוחים. מה עשה המלך, שרצה שכל אחד יעשה חיל, לקח הגבור מאתם, והוכרחו כולם לילך וללחום ביחד ונצחו המלחמה. כמו כן הצדיק בעת חיים חיותו, כלום חסר בבית המלך, ואחרי אשר לוקח מאתנו מחמד לבנו ותפארתנו גבורנו מלכנו מי יושיענו. ובפרט בדורות האלו שמחשיך והולך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, היצר מתחדש בכל יום ויום, וצדיק אין בארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא.

העצה היעוצה לנו, כמרגלא בפומיה: ועמך כולם צדיקים, כולם כאחד, ואם אין ביניהם, זהו דברי תורה, ולהיפך רחמנא ליצלן, וילך שפי זהו בלעם בן בעור. ןכמאמר כמדומני מהסבא קדישא מלעכויטש: א שטיין אין א שטיין אז עס רייכט זיך נייט אויך פייער. נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, וכמאמר רש"י הקדוש: אביך מת, אבל אלקיו קיים, והוא היה הווה ויהיה בימי האבות ובימי משה ובימי צדיקינו זיע"א, ואני ה' לא שניתי ולא כיליתי. ומרגלא בפומיה בשם ר' איציק קוידנובר: "דער אויבערשטער הלעפט, צדיקים העלפין, נשמות פון צדיקים פון יענער וועלט העלפין", למי שרוצה לרצות שירצה לרצות להיות יהודי. ודרך אמונה בחרתי, "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו אחרי ששבע נפל יקום ויתעורר, והכל עמך כולם, אין איינעס, אליין קען מען גאר ניט מאכען. וכמשל חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן שדרכם לילך ראשו של זה בצד זנבו של זה, ודי לחכימא.

ב. לאנ"ש בטבריא תו"ב – חשון תרצ"ד

אחים יקרים, נרעשים אנחנו מקול השמועות המפחידות שעושים הערביים ימחו מארץ החיים, ואנו תעבים לדעת משלומכם, כי הלב מתפלץ מהצרות המתרגשות מהכא ומהתם, צרות אחינו ברוסיא ובאשכנז, ונוסף עוד גם זה על שונאנו, וזה זמן שאין כהן ואין נביא ואין אתנו יודע עד מה, וצרות מתרבות מיום אל יום, והלחץ זו הדחק עול המדהבה מאחינו בפה, ה' ירחם וירא בעני עמו הצגים לעומו, יחלצם מענים וישמע צעקתם ויחיש עת פדיון, אף על פי שצדיק הוא ה' כי פיהו מרינו, אבל חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו, ועלינו להתחזק ולהתאמץ באמונה ובטחון בה' שהוא גבור ורב להושיע. והאמונה היא המשכה, שבכוחה יכולים להמשיך כל טוב ברוחניות וגשמיות, ויכולים להפך הטבע מכסף לזהב, כמדומה בשם הרב מנסכיז זי"ע, ותכתב זאת לדור אחרון צדיק באמונתו יחיה, ובך חותמין "מגן אברהם", ואמונתך סביבותיך מתתא לעילא ומלעילא לתתא, מדה כנגד מדה, בך חותמים מדת אברהם איש החסד, וגם לנו החותם השני מגן דוד, והם השני יסודות יסוד ומלכות שעליהם נבנה כל  הבנין, ואז צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו, ויעלה בעלוי אחר עלוי להגיד כי ישר ה', הודאי שמו כן תהלתו. וזה בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כד.), ותפלה לחבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי שאתה שומע יראתי ומפחדך אני בורח אליך, כי אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול, אפילו בנמוך שבנמוכים הנך. והנה נא העיר הזא"ת, כידוע הגימ', וכמאמר אזמו"ר זי"ע שצריכים הרבה להתפלל וליתן צדקה שיזכו לתשובה, אמלטה שמה אפילו על דרך שאין תשובה מועלת אמלטה שמה והיא מצע"ר בחינת אין, באין. זהו המליץ יושר מול מגיד פשע. וזהו יוקח נא, לשון תפלה, ההכנה לתפלה היא מעט – הכנעה, מים – תורה, והשענו תחת העץ – בחינת צדיק עץ חיים, ישראל ביחד, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואז אל אחר תעבורו. כל זה מפי סופרים ומפי ספרים…

ג. לאנ"ש בארץ הקודש – שנת תרצ"ד

רבות פעמים לבבי דורש לבוא בכתובים, לעוררם להתעורר בדברי אבותינו הקדושים ורבותינו הקדושים אשר העירו בנפשותינו ורוחותינו, אם כי רחוק זה מלבי וכליותי, אבל אלה הצאן מה חטאו, עם כי הלב מתמוגג מצער מעם אלקי אברהם הגועים בצמא לדבר אמיתה של תורה, אם כי מה הגיע אליהם לישען על קנה רצוץ כאשר אנכי היום נסתרה דרכי מה' ואני בער וכסיל לא אדעה ולהבין וההכרח לקום לילך על משענתו אפשר ונקה לא ינקה מי שאינו יכול לנקות בעצמו כדברי רבותינו זיע"א. ובפרט בראותי שרבים פונים אל אלילי זהבם וכספם, וכמאמר הצדיקים 'וימת יוסף' הוא הצדיק המשפיע תענוג בעבדות, 'ובני ישראל פרו וישרצו' נפלו בתענוג נמוך מאוד כי נשמת ישראל נמשך מעולם התענוג ונפשו אליו מתאווה, ואם אינו מוצא זה נופל בתענוגים אחרים רעים. וזה מתחילה מכניס בנפשו טענות ומענות 'בלא זה גם כן אקרא חסיד', 'ובלא זה ובלא זה', חס ושלום רחמנא ליצלן מי יודע מקום אשר נפשו ייפול וניתן בידי אשר לא יוכל קום ונופל בייאוש רחמנא ליצלן שאין לו תקומה חס ושלום. וזה מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה שהניח המחשבה לכנוס במוחו כראותו רשעים מתערים כאזרח רענן. אבל ידע נא בנפשו האם הזן ומפרנס מביצי כינים וקרני ראמים לא יוכל לכלכלו, הלא זאת רק כי אם בא לנסותו בא אתכם אלקים לידע הישמור מצוותיך ואיך ינוס ממערכי המלחמה. ואשרי מי שפרנסתו מעירו, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ושמעתי בשם אאדמו"ר זיע"א 'ופקחתי' את פרנסתי לשון קלוגגעמאכט, שהוא עושה מה שהורגל בין אנשים לאמור 'ער מאכט א לעבין'. חס ושלום חס ושלום הוא אינו עושה כלום, רק הכל מעשי ה' כוחנו. ויש שהיצר מאחז העיניים לטורדו בעשרו, ואחר כך גם זה אינו מניחו ומאבדו חס ושלום בשני עולמות. אבל זה שלא נתן לבו לזה, לסוף גם פרנסתו מובטחת לו, כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו" אפילו פראסט גשמיות, ראשי תיבות "אבת" וסופי תיבות "יום". "ואברהם זקן בא בימים", כמאמר העולם "ער לעבט פין דיא טעג". אם אינו מקלקל הוא הולך ומתרבה בכל יום ממדרגה למדרגה עד שגם אויביו ישלים אתו. "ושכבתי ואין מחריד", אפילו מה שאין ברשותו נכנס ברשותו "ועץ השדה יתן פריו", שדבריו ומעשיו עושים רושם ויכול לצאת במלחמת תנופה, ככתוב "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". וכשמסיר ח"ו אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וראשית הקללה "ואם לא תשמעו לי, עד שחס ושלום "להפרכם בריתי" רחמנא ליצלם, ומטמטם לבו ומוחו ואור עיניו, כמאמר הכתוב "מכלות עינים ומדיבות נפש" ודיבורו אינו עושה רושם וצועק ואינו נענה, כמאמר חז"ל אנדרלמוסיה בא לעולם וצועקין ואינן נענין. "ותם לריק כוחכם", כי זה שרואין הרבה ער הארוועט און הארוועט און קען נעביך ציא א ברעקיל טאלק ניט צוא קומען, מפני שנעשה כמו לעכערדיקער זאק, שכל מה שנותנים בתוכו נופל. רק רחמי ה' יתברך מרובים ונתן לנו את השבת שהוא חידוש העולם או אז תרצה הארץ את שבתותיה" ויכול להתחדש כמו בריה חדשה, ובפרט בימי העמר, גימטרייה ש"י, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", שיכול למלא מכל אשר נחסר לו מעודו.

והעיקר בתנופה בתורה ועבודה, הבלא מפיק הבלא וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון, וכשמתקן מעט נפתח לבו ופיו בתורה ותפלה, ער קאן זאגין א אידיש ווארט. ועיקר ההכנה לקבלת התורה היה בזה העניין "הגבל את העם וקדשתו", כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה. "ואל יהרסו העם לעלות במדרגות גבוהות, כי אם לשבר מקודם התאוות הפשוטים. וזה אפשר הטעם מהגבלה שלשה ימים, השלשה מידות הוד-יסוד-מלכות שלא יהיה לבוד, ואז ממילא הולך ומתעורר כל מה שמשיג הוא ביסוד אמיתי, ולא כמו שיש הרבה שמדמים בנפשם שהוא השמים יעוף, ומי יודע אם אין זה רק דמיון. וזה אפשר "ומשה נגש אל הערפל" וברש"י ז"ל נגש לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל". ואפשר זה נגד שלש ערלה, ערלת אזנים וערל שפתים וערלי לב. ואחר כך "ויאמר ה' אל משה", הדברים נובעים אל לבו ומעל לבו. וידוע מאמר אאמו"ר זי"ע "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", בתוך הערפל והסתר, כמאמר "ואנכי ההסתר אסתיר", בתוך ההסתר. וכמאמר מרן מקארבין זיע"א שכל תכלית איש הישראלי לשבר ההסתר, ואחר כך ווערט עס ליכטיג. ובאמת בתוך ההסתר צריך גם כן לירא עוד יותר כמלך שמלביש עצמו במלבושים פשוטים ואז אפשר שהוא מדבר עם המלך ואינו יודע.

סוף דבר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, להרגיל הדיבור איש לאחיו, והקול מעורר הכוונה. [ואל יאמר] מי אנכי לדבר, כי אם באמת עניו הוא מדוע אינו בעת הצורך לזה. ואפשר שזה מפני שכשרוצה לדבר עם חברו יש לו כבר הרצון להתקרב אל האמת, מפני זה מרגיש שפלותו, ואם כן מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והעיקר באהבה ואחווה וריעות.

והנני ידידם הדורש שלומם ואהבתם ורוצה להכלל בתוך ברכת ה' עליכם ועלינו ולקבל מעט דמעט מכל הדברים ומקדושת היום הקדוש הבא לקראתנו לשלום.

ד. לאנ"ש בארץ ישראל – שנת תרצ"ה

ב"ה. בין כסא לעשור שנת תרצ"ה.

אם כי אין פנים לחלות פניכם, כי במה אבוא לפניהם ולרש אין כל, כי קטנם עבה הרבה ממתני, רק יראתי מאוד מגחלתם, שהנחילו אבותי הקדושים ובפרט האחרון הגדיל מרן אאמו"ר איתן אדונינו הקדוש והטהור זי"ע, בעת היותו במחנם, שלא תכבה חס ושלום, שעל זה הזהירונו חז"ל הזהר בגחלתן שלא תכבה, רק צריכים לנשוב ולנשוב, להגדיל הלהבה מגחלת לשלהבת אש דת בפנימיות במוחם ולבם, כמאמר אזמו"ר מראדזמין: בראשונים כתיב "ויחפור יצחק את הבארות אשר סתמום פלשתים" וכו', אנו אין לנו כוח לזה, רק מיר וועלין ניט לאזין פארשיטן. אם כי גם זה אין ביכולתנו, אבל להניח כל עיקר בוודאי אין עצה, וההכרח להחזיק במעמד לקום ולילך על משענתו באמונה פשוטה כשור לעול וכחמור למשא, אף על פי שעוד למשא לפניו התורה והמצות, ואין מרגיש הנועם והמתיקות, רק "במצותיך האמנתי". למה תוקעין – רחמנא אמר תקעו, עש ירחם עליו בעל הרחמים ויחנהו ויאיר לפניו אור תורה ומצוה אשר כל חפץ לא ישווה בה.

ואפשר זה העניין תשר"ק פשוטה לפניה, שהוא מתחיל להתעורר האמונה פשוטה שלא נקבע עוד בלב, רק הוא רוצה לשבור לבבו לעשות פתח שיכנס בלבבו האמונה בקביעות. וזה "אמרו לפני מלכויות" (ראש השנה ט"ז.) שיאמר כל כך – "עד שתמליכונו עליכם". וכשנפתח מעט לבבו כחודו של מחט, והוא מתחיל להרגיש מעט דמעט, וזה בחינת זכרונו, "זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך", ועכשיו אנה הוא, במה עברו ימיו ועתיו, ומתמרמר מאוד מאוד ומגיד שברון לבבו. אבל אין זה בחינה שלימה ויכול חס ושלום ליפול בייאוש. וזה מתתא לעילא, "שיעלה זיכרונכם לפני לטובה", כמאמר אאמו"ר זי"ע בשם אזמו"ר זי"ע: "זכור אזכרנו" – כשיהודי אומר "זכור", זהו הזכירה שלי? רק "אזכרנו עוד" לימים הבאים ביתר שאר ועוז, אז הקב"ה כביכול אומר "רחם", זהו האחמנות? "ארחמנו!", ארבה עליו הרבה רחמים. ותרועה כבר נכלל בשמחה ובהתחזקות שאין ה' יתברך פוסל שום בריה חס ושלום, אפילו הגרוע שבגרועים, רק אם ישוב מיד יקבלו, ככתוב מהרב מברדיטשוב זי"ע: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – אפילו הגדול שבגדולים כאפס ואין לפניו, ומפני זה אפילו הגרוע שבגרועים גם כן יכול לומר כי לפניו יתברך שווה הקטן והגדול. וזה בחינת שופרות "במה בשופר", בקלא בלול מרוחא אשא ומים, צועק ומתחנן אל המלך, וה' יתברך מאיר לו, וממילא נכנע לבבו ואז מאיר לו יותר והולך וגדול. וכל מה שנכנע יותר, מאיר. וכל מה שמאיר לו יותר, נכנע מפני כבוד ה' והדר גאונו, והולך וגדול עד בית אלקים ושער השמים. ואחר כך תקיעה, לשון "תוקע יתד במקום נאמן" שיהיה דבר של קיימא שלא תמוט עוד. וראש השנה בחינת זריעה היום הרת עולם, ומקודם ימי אלול בחינת חרישה לעשות מקום לזריעה, ראש השנה הזריעה במלכויות ובקבלת עול מלכות שמים. ובעשרת ימי תשובה הגדילה במדותיו, ויום הכיפורים החתימה, חותמו של הקב"ה אמת, כמו דבר יקר חותמו שלא יגע בו יד זר, ואמת אין לו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכל להכיל החסדים היורדים בחג הסוכות ולהמשיך האור בפנימיותו, ואחר כך שמיני עצרת "אתה הראית לדעת". וזהו "בחכמה יבנה בית" – זה ראש השנה, "ובתבונה יכונן" – יום כיפור, "ובדעת חדרים ימלאו" – סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני…

ועוד ארים על זה קולי, ולבי עלי דווי לקול השמועה שהגיעה לאוזני מאלו שרוצים לצאת בשווקים וברחובות אשר שם לא ימצאו האהבה, בפרט בימינו אלה אשר מחוץ תשכל חרב, ואין אצה רק כנס מפני הנחש הנוחש. ויעויין באור החיים הקדוש על פסוק "מוציא שם רע" וכו', ודי לחכימא. אחי ורעי חזקו ואמצו והרגילו בדברי אהבה וחיבה לאמץ ברכים כושלות כי, חס ושלום חס ושלום, ה' לא עזב את הארץ ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, כי יגורך טוב  והכרח להתחזק ולהתאמץ בניסיון האחרון, ניסיון העניות כמובא בתיקונים, והרבה עשו ולא הועילו כלום, רק יבקש ממי שהעושר שלו. והמשל מהשועל מה במקום חיותו וכו', ודי לחכימא. הרחמן יראה בעוני עמו הצגים לעומו, וידרוש שלום הארץ ויושביה. ירחם המרחם ויחיש עת פדיון במהרה בימינו אמן. ויעלה נא זכרוני לפניהם לטובה לזכרני בעת שבת אחים, שיחנני נא העליון מאוצר מתנת חסד לחפוץ במעוד מעט מהטוב המוטב לגאלני, ולעורר לבי לאהבתו ולעבודתו יתברך שמו, שאל אשוב לכסלה עוד ולא נבוש בעולמים.

ה. לאנ"ש בארץ הקודש תבנה ותכונן בימי מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו, בפרוש חג השבועות.

זה רבות פעמים ניסיתי להתחיל לבוא בכתובים אליכם ולא איסתעייא מילתא, מרבות הרפתקאות ועקוב הלב ואנוש מכל העובר עלינו ועליכם, הגזירות המתחדשות בכל יום נוסף על התמידיות, שכמעט כבר הורגלנו בזה, ואי אפשר לתאר מצב אנ"ש בפה, והאחרונות השמועות המבהילות ממחניכם ואטימת הלב והמוח ורפו כל ידים, אוי נא לנו כי כן הגיע לנו בימינו, או לעיניים שכך רואות ואוזניים שכך שומעות, אף כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל ראה ה' והביטה למי עוללת כה, עם מי, עם עזובי קיר לבות, ובמה, הלא טוב גערה מהכות מאה. ואמרו חז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם מהכות מאה מלקיות, ומאמר צדיקים עז פנים לגהינום, מען ווערט אין גיהינום אויך ניט פאר פאלין, אבל לבושת פנים ההכרח לגן-עדן כמאמר המשורר משפטינו האירה, וכמאמר הבעש"ט זיע"א על "א-ל נקמות הופיע" וכו'. ולב יודע מרת נפשו עליו כאשר "ה' יתן חכמה" ו"מפיו דעת ותבונה", כמאמר "אתה החילות", שההתחלה גם כן ממנו. אבל מה נעשה האלקים מצא את עוון עבדיו אין עצה רק הננו עבדים לאדוננו, לך אני אדוני המלך וכל אשר לי, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" כי ימינו פשוטה, "כי לא יחפוץ במות וכו' כי אם בשובו", "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני ובצעקו אליו שמע", ו"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". ואפשר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם", שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע תחינת ותפילת ישראל בכלל ובפרט, איש כפי נגעי לבבו, לכן הוא מיצר לו כדי שיצעק אליו ותיכף ישועתו קרובה. אבל יבקש מה' יתברך שבמקום "ויצעקו בצר להם" יותר טוב שנודה על חסדיו. ואאמו"ר הקדוש והטהור זי"ע היה חוזר תמיד: "ואנכי הסתר אסתיר", שני פעמים הסתר, שהקב"ה מסתיר עצמו בתוך ההסתר. אנא ירחם ה' יתברך על עמו ועל ארצו בהתעוררות רחמים וחסדים נגלים עלינו.

והנה ימי החג ממשמשים ובאים ומהראוי היה להאריך מעט, אבל אי אפשר לבוא כעת בארוכה בשום אופן. ואנא ידינוני לכף זכות – והגם שאינה זכות – ויבקשו עלי רחמים מרובים, כמו שאמרו רבים יבקשו עליו רחמים ודי לחכימא, שיטה לבבנו לעבודתו יתברך שמו, ולקבל מחמדה גנוזה מעט זיק אור שלא נטבע בטיט היון כי רחמיו מרובים אפילו על עני ואביון שכמונו, שנדע העיקר: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מען מעג הייל זיך ניט, יזכינו ה' יתברך לקבל התורה בשמחה וטוב לב וחג שמח וכל טוב סלה, ידידם הדורש שלומם ומתרפס באהבתם.

(זכרון קדוש, עמ' נה-סא)


האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד נולד בשבט תרע"ב, והיה בנו יחידו של האדמו"ר רבי אברהם (השני) בעל "בית אברהם" מסלונים, ונינו של מייסד חסידות סלונים בעל "יסוד העבודה" ו"חסד לאברהם". מצד אימו, הרבנית אלקה ברכה בת רבי צבי מורגנשטרן, היה צאצא לאדמו"רים מלנטשנה, קוצק, רדזימין ולמז. מצעירותו שקד על התורה ועל העבודה, בחשיבה חריפה ומעמיקה וברגש לוהט וסוער, בכישרונות נפלאים ובמידות נאצלות. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ג, בהיותו בן 21, הכיתרוהו החסידים כממלא מקום אביו. הוא כיהן כנשיא ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ שבמזרח פולין ועמד בראש "כולל רייסין" בארץ ישראל. על אף גילו הצעיר נודע הרבי כפיקח, ענוותן, מתמיד ומלחין. הוא זכה הרבי להערכה רבה מאת רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד, והיה אחד מחשובי האדמו"רים בדורו.

בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת סימה בת האדמו"ר רבי יצחק מנדל הי"ד מאלכסנדר ובמשך שש שנים ישב בחצר חותנו. בימי מאורעות הדמים של "המרד הערבי הגדול", בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, עודד את חסידיו בארץ ישראל והפיח בהם רוח חדשה. גם לאחר הכיבוש הרוסי המשיך הרבי לעודד את היחידים ואת הציבור, על אף הסכנה שבדבר. עם התגברות הסכנה הוצא לרבי לברוח לווילנה ולנסות להמשיך משם לארץ ישראל, אך הרבי החליט להישאר עם עדתו ולקשור את גורלו בגורלם. לקראת פסח שנת ת"ש כתב הרבי אגרת, בה נכתב בין השאר: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי, וד"ל".

לאחר שהנאצים כבשו את מזרח פולין הרבי גורש לגיטו ברנוביץ. לאחר שרוב תושבי הגיטו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב (1942), הועבר הרבי עם עוד כארבעים יהודים למחנה הכפייה קדליצובה הסמוכה. גם לאחר רצח רעייתו הרבנית, בתם היחידה שרה ואימו הרבנית, בכ"ג בחשון תש"ג, ולאחר שרוב חסידיו נרצחו, המשיך הרבי לקבל את ייסוריו באהבה ולחזק את כל סביבתו. הוא החמיר על עצמו לשמור על המצוות לחומרה, על אף הסכנה שבכך. הוא לא אכל חמץ בפסח, התחמק מעבודה בשבת ומיעט עד כמה שניתן במלאכות שנדרש לעשותם בה, הוא המשיך להניח טלית ותפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום, וסירב להניח מעיל בימות הקור הנוראי, מחשש שעטנז.

הרבי נרצח, יחד עם עוד שמונה יהודים, במחנה קדליצובה ביום ו' חשון תש"ד (1943). יום פטירתו מצוין בחסידות סלונים כיום זיכרון לכלל תלמידי ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, לכלל חסידי סלונים שנספו ולחורבן הכללי של בית ישראל בשואה.

בשנת תשכ"ז פורסמו מכתביו בספר "זיכרון קדוש", בהוצאת ראש ישיבת סלונים (ולימים האדמו"ר) רבי שלום נוח ברזובסקי. ארבעה ממכתביו יצאו לאור בחוברת "קונטרס כתבי קודש" (תש"ח). בעקבות השבר עם הוודע דבר מותו של הרבי, כתב "ועד חסידי סלונים בארה"ק" בסוף החוברת הנ"ל:

"בעודנו עומדים שבורים ורצוצים משבר הגולה כולה, קהלות הקודש שנחרבו ונהרסו עם כל מחמידיהם, ובתוכם כל היקרים לנו אנשי אמנה שאבדו והיו להרג ולמשסה – בא שבר ובשורה קורעת לב כי אבד צדיק מן הארץ, כלי חמדתינו, שריד בית מקדשינו מרן הקדוש מוה"ר שלמה דוד יהושע, זכותו יגן ועכ"י. אשר כרועה נאמן לא נטש את צאנו מעת בא צר ואויב וילכוד ארץ והחריד תבל ויושביה, עד היום האחרון כאשר כלה אויב חמתו וצאן קדושים היו לטרף (כאשר הודיע לארה"ק במכתבו לפני חג הפסח הת"ש כי "משום טפלי תלויי ביה" לא נתנו לבו לעזבם לנפשם ולבקש מנוס לו). וביום ו' מר חשון תש"ד, נפלה עטרת ראנו ונלקח מחמד עינינו. הוא נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות… ועתה חשך האור בעדנו ונשארנו יתומים עזובים, אין לנו מנהל ואין לנו מנחם ומשיב רוח. גדול כים שברנו, מי ירפא לנו ומי יאיר לנו חשכת לבבנו בעקבתא דמשיחא. אוי לנו שכך עלתה  לנו בימי חשך ואפלה אלו, אשר ענן וערפל יכסה ארץ ברחני ובגשמי".

מספר הצפיות במאמר: 176

הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות / רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד

תמונת רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד

בפרשת בחקותי. "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'. ואמרו חכז"ל (ע"ז ה' ע"א) על פסוק זה, אין "אם" אלא לשון תחנונים. עיין שם. והכוונה שמאחר שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות, לכן מבקש ומתחנן לפנינו שנלך בחקותיו. והנה מבואר בגמרא (יומא ל"ח ע"ב) אמר רבי יוחנן כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר "רגלי חסידיו ישמור". ומאחר דכתיב (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", נמצא שרוב שנותיו של אדם הזוכה לגבורות היא מ"א שנה, לזה אמר הכתוב כאן "אם בחקותי תלכו", אותיות מ' א', לרמז על מ"א שנה, שהקב"ה מבקש אותנו לילך בדרכיו מ"א שנה, ואז יש הבטחה של "רגלי חסידיו ישמור", ועל ידי זה ייטיב הקב"ה עמנו, "ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'.

(מתוך מכתב רבי יחזקאל גרובנר מדטרויט, קובץ בית שלמה, אייר תש"מ).

בפרשת שלח. "היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". פירש זקיני הגה"ק רבי יצחק ישעיה מטשחויב זצוק"ל הי"ד (בדרשה שנשא כשהיה בוויען) דאיתא בזוהר הקדוש פרשת פנחס (דף רל"ו ע"א) "היש בה עץ" איהו צדיק. וזהו פירוש הכתוב "היש בה עץ", דכל זמן שהצדיק נמצא אתנו בעולם, עץ חיים הוא לאלו החוסים בצלו ובאים אליו להגין עליהם ולשמרם מכל רע, ו"אם אין", פירוש דאם נעדר והלך הצדיק ואיננו עוד אתנו, אז צריכים להתחזק ולהמשיך ההתקשרות בבניו. וזהו פירוש "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", וכמו שפירש רש"י על הפסוק (ישעיה ד') "ופרי הארץ לגאון ולתפארת", הם בני הצדיקים פרי עץ חיים יהיו "לגאון ולתפארת" וכו'. כי זכותו של הצדיק שנסתלק מאתנו עומד לגאון לבניו להשפיע כל מיני השפעות טובות.

(תהלת חיים, א, פרשת שלח, עמ' עד, בשם האדמו"ר מטשרנוביל-ב"ב).


האדמו"ר רבי יצחק ישעיה הלברשטאם מטשחויב, בן זקוניו של האדמו"ר רבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים", נולד בשנת תרכ"ד (1864). אביו אמר עליו שנשמתו קדושה וכי הוא חיפשה "בכל העולמות". בהיותו בן שתים עשרה הסתלק אביו הגאון הקדוש מצאנז ורבי יצחק ישעיה התחנך בבית אחיו רבי יחזקאל שרגא משינאווא, רבי ברוך מגורליץ ורבי דוד מקאשנוב. בשנת תרמ"ב נשא לאשה את מרת פריידא בת רבי יחיאל העשיל מקרילוביץ, חתנו של האדמו"ר רבי יהושע מבעלז. לאחר חתונתו התיישב בבעלז, וקיבל בחסידות מסבה של אשתו. בגיל תשע עשרה כיהן כרבה של טשחויב, ועל שמה נקרא כל ימיו "ר' ישעי'לה טשכויב'ר". בשנת תרנ"ג עבר לסטמר, ומשם עבר לקרקוב ובה הקים את קלויז וחצר. הוא התפרסם כצדיק, מתמיד, בעל מופתים ופזרן בצדקה, הנערץ על גדולי דורו ואלפי חסידים נהרו אליו, בעיקר ממחוזות הונגריה. פעל למען עניי ארץ ישראל ולחם נגד אפיית מצות במכונה. בצורתו ובאישיותו דמה לאביו, והיה מאריך ב"טיש" בשבת עד לאור הבוקר. בזיווג שני נשא לאשה את מרת אסתר בת רבי יעקב צבי (רבינוביץ) מפאריסוב. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט ללבוב, שהייתה בשטח הכיבוש הרוסי, והחסידים פעלו למנוע את גירושו לסיביר. לאחר שהעיר נכבשה בידי הגרמנים, הוא נדד ממקום למקום והגיע לגיטו קרקוב. רבי ישעיה יעץ לכל חסיד לברוח מפני הגרמנים, וכמה מהחסידים שמעו לעצתו וברחו ליערות ולהרים בחיפוש אחר דרך לעבור את הגבול להונגריה. לאחר שהחל חיסול גטו קרקוב ויהודים רבים שולחו לפלאשוב ומשם לאושוויץ, הוברח הרבי לגטו בוכניה, בה ישבו האדמו"ר מבעלז ואדמו"רים נוספים. הוא סירב לבקשת החסידים לנסות להבריח אותו להונגריה עם הרבי מבעלז ועם אחיו רבי מרדכי מבילגוריי, כי לא רצה לעזוב את בני משפחתו. לגרמנים נודע על קיומו של הרבי בבוכניה. הם ערכו חיפושים אחריו ולסוף מצאו את הבונקר בו הסתתר ורצחו את כל יושביו, בג' באלול תש"ג (1943).

יש הגורסים שהרבי הוצא להורג בכיכר העיר יחד עם האדמו"ר רבי מאיר מוויליפולי, כששניהם עטופים בטליתותיהם.

עוד אחד מאחיו של רבי ישעיה הי"ד, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט, נהרג גם הוא עקה"ש בשואה.

קונטרס גדול של דברי תורתו של רבי ישעיה, שנרשמו על ידי החסידים, אבד בשואה. שרידים מדברי תורתו יצאו לאור בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" (מכון זכרון משה, בני ברק, תשנ"ח).

בניו מזיווג ראשון היו:

1. רבי חיים מטשחויב (תרמ"ב-תשט"ז) בניו יורק. 2. רעכל-דבורה אשת האדמו"ר רבי חיים יצחק טברסקי (תרמ"ו-תש"ג) מצ'רנוביל-לויעב בקייב. 3. הענא אשת האדמו"ר רבי מנחם מנדל הלברשטאם הי"ד (תר"ן-תש"ב) ממושינא-קרקוב.

בניו מזיווג שני היו:

1. רבי יעקב צבי הי"ד (תרנ"ו-תש"ג), אב"ד סוכא, מייחד ישיבות "דברי חיים" בקרקוב, בסכא ובחשאנוב. 2. רבי יחזקאל שרגא הי"ד, חתנו של רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב.

הערה: ב"ספר האדמור"ים" מאת יצחק אלפסי, עמ' 90, נכתב כי רבי ישעיה ניספה בכ"א בתמוז תש"ג.

חתימת האדמו"ר מטשחויב הי"ד

תמונת רבי יצחק חיים טברסקי הי"ד

חתנו של האדמו"ר רבי ישעיה מטשחויב, האדמו"ר רבי יצחק [חיים] טברסקי מצ'רנוביל-לויעב הי"ד, הנ"ל, ברח מרוסיה הלבנה, בעקבות פוגרומים ורדיפות, והתיישב בעיר קייב שבאוקראינה. למרות האיומים והסכנות המשיך הרב לפעול במסירות נפש להפצת תורה וחסידות ולחיזוק את הקהילות היהודיות ברחבי רוסיה, בשל פעילותו סבל מעויינות השלטון הרוסי ובשנת תרפ"ט (1929) גורש בהוראת השלטון מדירתו לרחוב, עם אשתו ושבעת ילדיו, כפי שעולה ממכתבו ל"עזרת תורה" בשנת 1929, בו כתב:

בעזה"י יום ד' ב' דר"ח אדר שני תרפ"ט קיעב.
להחבורה הנכבדה "עזרת תורה" העוסקים בצרכי ציבור באמונה, כולם יעמדו על הברכה בעיר נאוי יארק!
אחדש"ה! אף שאין בטבעי לבוא בכתובים ובקשות אך ההכרח לא יגונה כי ממש באו מים עד נפש, ונמצא אני וזוג' ושבעה ילדים קטנים כאני' בלב ים, כי אצלנו נגזרה גזירה וניתן דת ודין אשר הרבנים צריכים להשליך אותם החוצה מהדירות אשר הם דרים כעת, וגם אסורים לדור בכל החצרות השייכים להמלוכה, ובעירנו רובם ככולם שייכים להם, והגזירה העיקר נפלה עלי כי אצלי הילדים קטנים ואינם שייכים עוד לעבוד אצל המלוכה. ועוד נגזר עלינו אשר אנשים בערכנו אינם צריכים למכור להם לחם, והיוקר מתגבר מיום ליום וצריכים לגוע ברעב ח"ו.לכן באתי בבקשה גדולה, חוסו נא, רחמו נא, רחמו נא עלי ועל ב"ב שי' התלוים בצוארי, להנות מטובם לשלוח לי מתנתם בעין יפה ברוח נדיבה איזה סכום הגון שיהי' ביכולתי לשכור איזה דירה אפילו רחוק מהעיר אצל איש פרטי שיהי' ביכולתי לדור אצלו, וגם על זה צריך סכום רב לשלם להשכן היושב בדירתו דמי חזקה כמו שנהוג בארצנו, כי אפילו לא ישלחו תיכף מנתם אז ישליכו אותנו החוצה תחת כ[י]פת השמים אפילו בחורף, כי כך היא הגזירה לעשות נקמה מאחינו המאמינים, ודי לחכימא ברמיזא. תקותי… אשר מרחמים על כל ישראל יעשו המצוה הגדולה וירחמו עלי ועל ב"ב שי' אשר הם תשעה נפשות, ויפדו אותנו מסכנת נפשות, ובזכות המצוה הגדולה יתברכו כולם בכל משאלות לבם לטובה, ונזכה להרמת קרן ישראל ברו"פ ולגאולה שלימה בקרב במהרה בימינו א"ס. אסיים מכתבי הנכתב לא בדיו רק בדמים ממש, ידידם בלי מכירם דו"ש מכבדם כערכם הרם והנישא,
יצחק בהרה"צ המפ' מו"ה אי"ה זצוקללה"ה נכד הרה"צ המפ' מו"ה הר' אהרן זצוקללה"ה מצערנאביל לבית טווערסקי.

בשנת תרצ"ז (1937), באמצע אמירת הסליחות הראשונות בחודש אלול, נאסר הרבי מצ'רנוביל-לויעב והושלך לבית הכלא בקייב למשך שנה. לאחר שנה גורש לערבות סיביר וסבל שם מתנאים תת-אנושיים, ורק כעבור שנה נודע למשפחתו לאן גורש. בשנת תש"א ושוב בשנת תש"ב שבו וגירשו אותו ממחנה למחנה בלא ליידע את משפחתו על מקומו. בשנת תש"ג (1943) הוא צם במשך כל ימי הפסח, על מנת להימנע מאכילת חמץ. בכ"ד בניסן תש"ג נפטר הרבי ומקום קבורתו לא נודע.

הערה: בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" הביא את עדות בתו רבקה של רבי יצחק חיים, על כך שאביה נפטר ביום האחרון של פסח, כ"ב ניסן תש"ג.

מספר הצפיות במאמר: 230

1 2 3 5