קטגוריה: אדמו"ר

והנה בקיץ העבר שמעתי מהרב רבי ישעיה שלום רוקח אב"ד קהילת קודש ואנאוויטש, נכד הקדוש מבעלזא ז"ל, בשם זקינו רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בביאור פסוקי דמנורה בפרשת בהעלותך (במדבר ח,ב-ד) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, וזה מעשה המנורה עד ירכה עד פרחה". וקשה למה כתיב "הנרת" חסר ואחר כך כתיב מלא ושוב כתיב נמי חסר. וכן קשה מה שפירש רש"י "להגיד שלא שינה", מה רבותא דאהרן בזה.

וכתב הקדוש הנ"ל דידוע דעיקר עבודת אהרן הכהן היתה בהדלקת הנרות להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים, כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), וכפי בחינת עבודתו כך היה מעלה את נשמותיהן של ישראל לדביקות השם. והיה בא הציווי ממנו יתברך דלאו דוקא את הנשמות הגבוהות והגדולות במעלה יעלה בהדלקתו, אלא גם הנשמות השפלים והקטנות והחסרים מכל מעלה, כידוע דישנם נשמות שונות גדולות ויקירי ערך וגם קטנות ופחותי ערך, ואהרן בקדושת הדלקתו הוצרך להעלות את הכל בשווה, וקטן וגדול שם הוא אצל עבודתו. וזה ודאי עבודה גדולה וקשה שבמקדש, כי לנשמה שהיא מטבעה מסוגלת וקרובה אל הקדושה בקל יוכל להעלותה, מה שאין כן נשמה שהיא רחוקה מהקדושה צריך לזה כח גדול לקרבה אל הקדושה. וה' יתברך דכתיב גביה "כי לא ידח ממנו נדח" ציווה לאהרן לקרב גם נשמות הקטנות ולהעלות הכל בשווה.

וזה המכוון בפסוק הנ"ל "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרת" חסר כתיב, לרמז דהעיקר בא הציווי להעלות את נרות החסרים, היינו הנשמות הפחותים והחסרים מכל מעלה, כי הנשמות המלאות והגבוהות הוא דבר פשוט וקל להעלות אותן, אבל היה מוכרח להשתדל שכולן יאורו בשווה – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שגם החסרים יאירו כמו המלאות. וזה שאמר אחר כך "ויעש כן אהרן גו' העלה נרתיה", שבאמת העלה גם הנשמות הקטנות והחסרים "כאשר צוה ה' את משה".

וזהו שאמר רש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", רצה לומר שלא שינה בין נשמה לנשמה, כולם העלה בשווה. והיינו רבותא דאהרן שהיה כוחו גדול לתקן הכל בשווה.

ואמר עוד "וזה מעשה המנורה". לכאורה קשה מה ענין מעשה המנורה לכאן. אבל רצה לומר שלא יחשוב האדם אחר שקלקל מעשיו שאי אפשר חס ושלום לתקן כל כך עד שיהיה הכל שלם בלי פגם כלל ובלי שישאר איזה רושם. על זה בא הפסוק לגלות "וזה מעשה המנורה מקשה עד יריכה עד פרחה", רצה לומר שהעלה ותיקן את הנשמות שהיו חסרים ופגומים בתכלית השלימות, עד שנעשו אחד באחדות השלם, בלי שום רושם ופגם כלל וכלל, והכל הביא באחדות האמיתי. עד כאן דברי קדוש ישראל מרן רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד בספרו משנה שכיר, מועדים א, עמ' 532-533, בשם רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד בשם אבי זקנו האדמו"ר רבי שלום מבעלזא).

רבי ישעיה שלום רוקח הי”ד, צדיק מפורסם, רב גאון, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, מצאצאי אדמו"רים מרופשיץ ומבעלז. בנו של רבי אפרים זלמן רוקח מהרובישוב, בנו של רבי יהודה רוקח מאוחאן בנו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלז.

נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). היה תלמיד זקנו רבי חנינא הורביץ אב"ד אולינוב, וגדל בבית דודו זקנו הרה"ק רבי משה מרוזוודוב, שחינכו לתורה ויראת שמים, ולימדו לפעול ישועות עבור כלל ישראל ולנהוג כמנהגי בית רופשיץ. בהיותו בן שלוש עשרה נשא לאשה את מרת נחמה בת רבי נתן דוד דייטש אב"ד קרטשינוב (קרעטשניף). בשנת תרל"ט, לאחר פטירת חותנו, עבר לגור בקהילת אולייאנב לצד אמו הגלמודה, ונשאר שם עד לשנת תרנ"ד. משנת תרנ"ו בערך כיהן כרב ואדמו”ר בוואנוביץ (וואניאוויטש) שליד סאמבור, ונודע בפי כל בתואר "וואניאוויטשער רבי". בשנת תרס"ז עבר לגור בליטוביסק, פתח שם בית מדרש. האדמו"רים מבעלז ומלאזוב הרבה לשבח את גודל מעלותיו והשגיו.

במלחמת העולם הראשונה סבל רבות, נדד כפליט. בט"ז באייר תרע"ו, בהיותם בחרקוב, נפטרה רעייתו. הוא נפצע ברגלו, וצלע מעט עד אחרית ימיו. הוא נלקח בשבי בידי רוסיה ונשלח לגלות בסיביר, אך בשל מחלתו נשאר בחרקוב. בתום המלחמה נחלץ מרוסיה ונקלט בקהילת פרשוב בסיוע הנדיב ר' יצחק ארינשטיין. הרב נשא אשה בזיווג שני, חזר לזמן מה לליטוביסק, ואחרי שנת תרפ"ה התיישב כאדמו"ר בטורקא.

הוציא לאור את ספרו “ילקוט ישר” (בילגוריי, תרצ"ח) שנכתב על דרך הקבלה והחסידות, עם צירופי שמות על פי הקדמות האריז"ל והבעש"ט. ספרו כולל גם על לקט מספרים ומכתבי יד של אבותיו ומבאר ערכים על סדר הא' ב', כעין ספר ערכי הכינויים.

במשך יותר מארבעים שנה עמל יומם ולילה בליקוט דברי תורתו של אבי-זקנו, רבי שלום מבעלזא, “הרב שר שלום”, בסידורם ובהגהתם.  זמן קצר לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה הגיע אליו בנו משה לבקרו בטורקא, ואביו שחשש מפני המלחמה הגדולה העומדת בפתח, מסר לו את כתב היד (למעט כתב היד על ספר דברים) וציין את חששו שכתבי היד יאבדו בצוק העיתים. כמענה לשאלת בנו מדוע אינו חושש לחייו ובורח מפני הסכנה, ענה שהוא נשאר כאן יחד עם כלל ישראל. לימים, הודפס ה“מדבר קדש” בעיקר מתוך כתב יד זה.

הרב חיבר ספרים נוספים וקיווה להוציא לאור, ובהם הספרים "דברי שלום" על חמישה חומשי תורה, "חזון למועד" על המועדים, "מבשר שלום" על כל האותיות רבתי בכל התנ"ך, "משמיע ישועה" על כל האותיות הזעירות שבתנ"ך, "קונטרס קנאת סופרים" בענייני אגדה. בנוסף עמל לסיים את כתיבת ספרו "שיר חדש" על פרק שירה  וחיבורים נוספים. כתבים אלו אבדו במהלך השואה.

באחרית ימיו התעוור והתענה בגטו עם אחיו. הרב נהרג על קידוש ה’, באקציא הראשונה שנערכה בטורקה, שהחלה ביום י"ח בטבת תש”ב (07.01.1942). הגרמנים והשוטרים האוקראינים עברו בין בתי היהודים ואספו אותם לכיוון בנין המשטרה, תוך שהם מכים אותם מכות רצח. יחד עם זקנים וזקנות יהודים נכלא רבי ישעיה שלום במחסן בבניין משטרה, שם המשיכו להכות אותם במקלות. על פי עדות המובאת ה"ספר הזכרון ליוצאי טורקה על נהר סטרי" הצמיד איש גסטאפו קירב אקדח לאפו של הרבי ואמר: "תריח את זה ותתפלל לאלוקיך, שיעזור לך" והמשיך להכות בו ללא הרף", והרבי שתק. למחרת, וביום שאחריו, הובלו קבוצות של יהודים מתחנת המשטרה במשאיות לשדה מחוץ לעיר, בדרך ליאבלונקה, ונורו לתוך בורות. יש שציינו את יום כ"ב בטבת תש"ב כיום הזיכרון של הרבי, עם זאת יש מי שטוען שהעדות הנ"ל עולה שמסתבר שנרצח כבר כמה ימים קודם לכן, בי"ט או בכ' בחודש.

מתוך אחד עשר ילדיו נספו בשואה:
בנו הבכור רבי נפתלי אב"ד קאטוב ומשפחתו.
בנו רבי יעקב, בנו רבי ישראל דוד אב"ד ווינטש וקאטוב ובתו שיינדל.
בנו הצעיר ר' (אפרים) יהושע (שיע'לה) ומשפחתו.
בנו רבי אלטר אליעזר רוקח מירוסלב נפטר בט' אדר א תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והניח אשה וילדים שחלקם הגיעו לרוסיה.
ילדי רבי ישעיה שלום רוקח ששרדו את השואה, התגוררו בישראל, בארה"ב ובלונדון.

מספר הצפיות במאמר: 184

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)

רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

מספר הצפיות במאמר: 161

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)

האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון. הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חלק יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

מספר הצפיות במאמר: 198

החדש תשרי בריש החדש הוא ראש השנה ומצוותו השופר, ובחצי השני המצוה היא סוכה. ונראה לי שזה סוד מה שאמרו "ופרוש עלינו סכת רחמים וחיים ושלום", שכן "ופרוש", צירופו "שופר", ממצות השופר נעשה הסוכה.

והיינו כמו שנתבאר במקום אחר על מה שהקשה (זוהר ריש אחרי) שפעם אחת כתוב "עבדו את ה' ביראה", ופעם אחת כתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיינו שתחילת העבודה צריכה להיות ביראה, ולפי גודל היראה ממשיך עליו השכינה הקדושה, שהוא סוד יראת ד', כמו שכתוב בתיקוני זוהר. ואם כן השמחה ממילא באה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והטעם כי אין אדם מרגיש שמחה מהמצוה אלא אם כן מיגע את עצמו בה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, וכמו שכתבו המפרשים, ולפי גודל היגיעה כך מרגיש השמחה.

והנה השופר רומז על יראה, כמו שכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ובחצי החודש השני מתחילה השמחה, זמן שמחתנו, ואתי שפיר "עבדו את ד' ביראה", בחצי החדש הראשון, ו"עבדו את ד' בשמחה" בחצי החדש השני. ותודה לא-ל הארכתי בזה במקום אחר.

והנה כתבתי באמתחתי שהסוכה היא דוגמת ארץ ישראל, על כן הוא "זמן שמחתנו", כי השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל, ושם הוא מקום השמחה. ולכן איפסקה הלכה שסוכה היא דירת "ארעי", נוטריקון ארבעה גבולי ארץ ישראל: אשקלון, רקם, עכו, ים, כמבואר בריש גטין. כי בסוכה צריכין להרגיש קדושת ארץ ישראל, וההכנה לזה הוא השופר, כנ"ל. ולכן שופר במילוי "שין ויו פא ריש" עולה: "אשקלון, רקם, עכו, ים". וזהו שכתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

והבן יותר על פי מה שנתבאר בספר יצירה, שיש עולם שנה נפש. והנה בחלק העולם בחר ה' יתברך את ארץ ישראל. ובנפש בחר בישראל. ובשנה בחר בחדש תשרי, כי זה החודש שכל הכלל ישראל עושין תשובה ומרצין בתורה ובתפלה יותר מכל השנה. על כן ציווה לנו ה' יתברך לעשות סוכות, שהוא דוגמת ארץ ישראל, שאז נכללין כל הני ג' עולם-שנה-נפש יחד באהבה גדולה, כמו שאמרו "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", וכמו שכתב דודינו הגאון הקדוש מורינו הרב צבי הירש שהכוונה על הסוכה, סימן לדבר "דירת ארעי" עולה תתצ"ה, כמניין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שאז נראית חיבת ה' יתברך לעמו ישראל שמסר המאני קרבא ביידהו והכניסם תחת כנפיו, שהיא הסוכה שיש בה קדושת ארץ ישראל. וזהו סוד הכתוב "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", כי מצות סוכה היא הכנה להקמת סוכת דוד. לכן "דירת ארעי" עולה כמניין "את סכת דוד". ולעתיד יהא דירת קבע, וידרוש "ברוך אתה ד', עולה ד' פעמים דופן עם סכך, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", עולה "דירת ארעי", כנ"ל.

וכאשר זכינו שמהשופר נעשה הסוכה, אמינא עוד פרפרת כלשהיא לההוא תבשילא, על פי מה שכתוב (בעבודת ישראל ריש תבא) על מה שאמרו רז"ל (דברים רבה שם) מה "לשקוד על דלתותי", אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד בפתח החיצון, אלא הוי נתכוון ליכנס דלת לפנים מן הדלת. "על דלתי" לא כתיב כאן, אלא "על דלתותי", ב' דלתות, רומז ענין גדול, כמו שכתב הראב"ד פירוש לספר יצירה כי המלכות "א-דני" ומדת התדבקות נקרא "א-"ל שדי", ובב' שמות אלו יש אותיות ד' ד', וצריך לייחד ולדבק אותם, והנשאר מב' שמות אלו הם "יש אני", שעל ידי זה מנושא המלכות, עיין שם.

ולדעתי, יש לומר "יש" נקרא מדת יסוד צדיק, רזא דשם "ש-די", וכמו שכתבו חז"ל סוף עוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק "שי" עולמות. ו"אין" נקרא בחינת מלכות, כי לית לה מגרמה כלום, ושניהם בחינת צדיק וצדק שצריכים ליחדם תמיד (עיין זהר וישב קפ"ב). ויען שעיקר כוונת ה' יתברך הוא שיתגלה בחינת מלכות שמים, כידוע, לבא בסוד ד', על כן נרמזים שניהם בשופר, שכן הנעלם מן "שין" "פא", הוא "אין", ומן "ריש" "יש", שהם דלת לפנים מדלת, שצריכים לייחדם כנ"ל.

והעניין על פי מה שכתב המהרי"ל בהלכות שופר, שבהשופר נכנסין לפני ולפנים, כמו שנכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים, ושם הוא סוד ב' דלתות שנפתחו לו ע"י דוד המלך עליו השלם, כמו שאמרו חז"ל (שבת) שמהאי טעמא יש ב"דוד", ב' דלתין, כמו שכתבנו תודה לא-ל בערכו, ואין מקום האסף פה, והדברים עתיקין. והוא סוד הכף והמחתה שהכניס הכהן הגדול כמבואר ב"עבודת ישראל" בדרושי יום הכיפורים. עיין שם.

ובזה גם כן יובן שמהשופר נעשה הסוכה, על פי מה שנתבאר, תודה לא-ל (בעניין סוכה) שהכשר סוכה הוא ב' דפנות ושלישית אפילו טפח וצורת הפתח. והנה צורת הפתח הוא סוד אות ה', וכמבואר בזוהר בא על הפסוק "והגעתם אל המשקוף" וגו', עיין שם. והטעם כי הוא סוד השער שהצדיקים נכנסים בו, דוק היטב. והנה האותיות שלפני השם הוי'ה ברוך הוא הם "טדהד" ובו נרמז סוד הסוכה. ב' דלתין, ב' דפנות. הט' – שלישית אפילו טפח. ה' – צורת הפתח. וזהו שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" ודוק היטב. ולפי מה שנתבאר שמהשופר נעשה הסוכה אמינא, אלו ב' דלתות שבזה השם רומזין על ב' דלתות של ב' שמות א'דני ש-די, ט' רזא דצדיק, מדה התשיעית, שהוא סוד השם ש-די. ה' רזא דשם א'דני כידוע. ומרוב הטרדה אי אפשר להאריך יותר כעת. עד כאן.

(אהלי שם, עמו' צא-צג)

רבי שם קלינגברג הי"ד נולד בשנת תר"ל (1870) לאביו האדמו"ר מזאלושיץ רבי אברהם מרדכי, נכדו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה וחתן רבי משה רוטנברג רבה של סקוליה, מצאצאי הב"ח והט"ז. רבי שם היה תלמיד מובהק של אביו והוסמך להוראה על ידי רבי חיים לייבוש הורביץ, רבה של קרקוב. הוא התחתן עם מרת שלאמצי הי"ד בת רבי ישראל הורביץ אב"ד ווייסליץ. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בהתמדה וללמד את תלמידיו. היה רב גאון ומקובל, צדיק, גדול בתורת הנגלה והנסתר, קדוש ופיקח מפורסם, ומשנת תרע"ח (1918) כיהן כאדמו"ר מז'אלושיץ בקרקוב. ביתו שימש מרכז לחסד, לתורה ולחסידות, תורתו הייתה כמעיין המתגבר והוא סייע, קירב ועודד יהודים רבים קשיי יום שבאו אליו. בדרשותיו הלהיב את בני עדתו לתורה ויראת שמים, ואת תלמידיו המובחרים לימד קבלה. ניגוניו בשבת היו ניגוני לב, ששר בדבקות נפלאה ובחרדת קודש. הוא ברח מן הכבוד והסתיר את מעשיו מעיני הבריות. הוא אהב שלום והתרחק מן המחלוקת ומן הפוליטיקה. עוד בצעירותו ההדיר את ספרו של האר"י ז"ל "ליקוטי הש"ס". אלפי ספרי הקודש בספרייתו היו מלאים בהגהותיו וחידושיו. בנוסף חיבר ביאור על כל ספר הזוהר, חיבור ארוך על כ"ב אותיות דרושים בקבלה וחידושים על הש"ס והפוסקים. רוב כתביו אבדו בשואה, ורק שרידים מתורתו יצאו לאור בספר "אהלי שם" על התורה ועל המועדים (ירושלים, תשכ"א), בהוצאת בן המחבר, הרב משה קלינגברג, שצירף לספר את ספרו שלו לאור "ברכת משה".

הוא התריע מפני החורבן המתקרב וביקש להזעיק רבים מגודלי הדור להרעיש עולמות ולבטל את רוע הגזירה. לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, חיפשו ללכוד אותו, אך הוא נמלט והסתתר במשך שנתיים בעיירה הסמוכה נפלומיץ, והמשיך שם בעבודת הקודש שלו. אח"כ הוברח במסירות נפש על ידי חסידיו לגטו קרקוב, הסתתר שם בבונקר והמשך למסור שיעורים בסתר, בלא שהפסיק אף יום אחד משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר. לילה אחד העיר את בנו, שישן לאחר יום עבודת כפייה מפרכת, ואמר לו "עמוד ובוא וחטוף ממני, לפני שלוקחים אותי ממך", והם ישבו ללמוד יחד גמרא ותוספות. בשנת תש"ג גורש למחנה פלאשוב. לאחר חג פסח, בכ"ח בניסן תש"ג (1943), בעת ביצוע סלקציה, הורו הנאצים להוציא להורג את הרבי באופן פומבי, לעיני כל האסירים היהודים. למרות שהמרצחים הורו לו להתפשט הוא התעקש להישאר עם הציצית, והספיק לאמר וידוי ולהתחיל בקריאת "שמע ישראל" לפני שנורה ונהרג על קידוש ה'. עוד הספיק לומר "הריני כפרתם של ישראל". אשתו הרבנית נספתה בכ"ד אדר ב' תש"ג. כן נספו בנם רבי מנחם מענדיל, נשיא אגודת ישראל בקרקוב, ורעייתו חוה עם ילדיהם יצחק אייזיק יהודה יחיאל ולאה. בתם הינדה שרה לברטוב עם בניה אברהם מרדכי ונחום אפרים. בתם ראדיל יוסקוביץ עם ילדיה רייזא ויהודה אריה ליב שלום. בתם חיה יהודית בומבך עם בעלה הרב שמואל וילדיהם רייזע, פייגע ופריידא. בתם גיטל פרנקל-תאומים עם בעלה הרב יעקב יצחק ובנם ישראל. הי"ד.

מילדי רבי שם קלינגברג שרדו בנם רבי משה לימים האדמו"ר מז'אלושיץ באנטוורפן ובנם רבי יצחק אייזיק.

מספר הצפיות במאמר: 223

"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם". הנראה לי, ידוע מדרשי חז"ל אין מים אלא תורה. והנה אדם מישראל הרוצה לקיים מצוות ומעשים טובים, היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו ולהורידו מדרך הישרה, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להתגבר על היצר והוא ללמוד תורה, כאמרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח וכו'. וזהו שאמר הכתוב "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", בתוך הים הסוער של העולם הזה והיצר הרע, הלכו במקום יובש ובטוח, מפני ש"המים", הוא התורה, "להם חמה" להגן מהם, "מימינם", בין לאלו אנשים ההולכים בדרך ימין בדרך הישר, "ומשמאלם", בין לאלו האנשים ההולכים בדרך שמאל, התורה מגינה עליהם להחזירם למוטב. עיין בילקוט שמעוני על פסוק "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם", מי גרם להם להינצל, בזכות "ימינם" – בזכות התורה שהן עתידין לקבל, שנאמר "מימינו אש דת למו". והבן.

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי" וגו'. הנראה לי, ידוע מספרים הקדושים שעמלק הוא היצר הרע וכל מגמתו היא להחטיא את ישראל. והעצה לזה ללמוד תורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. וכן הוא במכילתא על קרא "וילחם עם ישראל ברפידים", אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ידיהם מדברי תורה, לכך בא השונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה. עד כאן. וגם יש עצה על התגברות היצר, זה עמלק, על ידי התדבקות בצדיק הדור, צדיק יסוד עולם משה רעיא מהימנא. ולפי זה יש שני עצות: האחת, מצד עצמו, ואחת מצד אחרים, צדיקים יסודי עולם. ויש מקור לדברים הללו בזוהר הקדוש, וזה לשונו הקדוש, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא. עד כאן.  וזהו שאמרה התורה הקדושה "ויבא עמלק", זה היצר הרע. "וילחם עם ישראל ברפידים", מאחר שרפו ידיהם מן התורה. "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים", שיתגברו על היצר הרע, עד "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה" בהר סיני לקבל התורה ותהיה להם התגברות מצד התורה. וגם "ומטה האלקים בידי"' שאני צדיק, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ובשתי בחינות אלו יוכלו להחליש כוחו של עמלק, זה יצר הרע, ולבוא אל הקדושה כנ"ל.

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל וגו' ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". מובא במכילתא פרשת יתרו "ויספר משה לחותנו", למשכו ולקרבו לתורה. "את כל אשר עשה", שנתן תורה לעמו. עד כאן. וצריך עיון שבכתובים מובא רק שסיפר לו את התלאה אשר מצאתם בדרך. הנראה לי דהנה ידוע מספרים הקדושים שפרעה ומצרים מרמזים על יצר הרע, ואם האיש הישראלי רוצה להדבק בקדושה היצר הרע מתגבר עליו להחטיאו, כאמרם ז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והעצה להינצל מרשת פרעה ומצרים, הוא הוא היצה"ר, לעסוק בתורה, כאמרם ז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וזהן שאמר המכילתא "ויספר משה לחותנו", לקרבו ולמשכו לתורה, שמשה רבנו עליו השלום גילה רז זה ליתרו, שתורה היא תבלין כנגד היצר. וזה "אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים", שנתן תורה לעמו ישראל להכניע בלימוד התורה את היצר, שנקרא "פרעה" ו"מצרים". וזה "על אודות ישראל" ובסיבתו גרם ליתרו לקרבו ולמשכו לתורה. ובשמוע יתרו הדברים האלה אמר הכתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל", שנתן להם התורה. "אשר הצילו מיד מצרים", מן היצר הרע. "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים", "אתכם", הכוונה לתלמידי חכמים, שהמה בוודאי ניצלו מיד היצר הרע, כאומרם ז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אמנם לא רק לתלמיד חכם הצילה התורה, כי אם גם להמון עם הצילה, אף שאינם עוסקים בתורה מציל אותם בזכות דביקות בחכמי התורה והחזקת התורה. וזהו שאמר "אשר הציל את העם", הלא המה אנשים פשוטים המכונים בשם "עם". גם כן התורה מצלת "מתחת יד מצרים" הוא הוא היצר הרע. וזהו שכתב הרשב"ם ז"ל אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, מתחת שעבוד מצרים. הכוונה משעבוד היצר הרע המכונה בשם "מצרים". והבן.

(ברכת שלמה, על פרשת 'בשלח' ו'יתרו')

רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ, נולד בסביבות שנת תרמ"ד (1884) לאביו רבי יחזקאל, האדמו"ר מרדומסק, מחבר הספר "כנסת יחזקאל", שהיה נכדו של מייסד חסידות ראדומסק, רבי שלמה הכהן מחבר הספר "תפארת שלמה".  רבי שלמה חנוך היה תלמידו של הגאון מאמסטוב. לאחר שנשא לאשה את אסתר, בת דודו רבי משה אלימלך הכהן רבינוביץ, עסק בהצלחה רבה במסחר. בי"ח חשוון תרע"א (1910), בהיותו בן 29, נפטר אביו, ורבי שלמה חנוך מונה לאדמו"ר מראדומסק, והתגורר בסוסנוביץ. היו לו עשרות אלפי חסידים בפולין ובגאליציה, ובכל שבת ויום טוב היו בסוסנוביץ אלפי חסידים שהתקבצו מעיירות פולין וגאליציה לשבות בחצר הרבי. הוא חולל מהפכה רוחנית בפולין כשייסד בה את רשת הישיבות "כתר תורה". הרשת מנתה 36 ישיבות, בהם למדו אלפי בחורים, בראדומסק, בנדין, סוסנוביץ, קרקא, לודז', פייטרקוב, קשאנוב, קאטוביץ, קילץ ועוד. הרבי עסק בתורה לילות כימים והתמסר לטובת הישיבות שהקים. הוא הכין את שיעוריו באופן מסודר ומדויק והנחיל לתלמידיו ולחסידיו סדר יום ממאורגן עם זמנים קבועים ללימוד כל מקצועות התורה. ענייניו העסקיים נמסרו לידי חסידיו הנאמנים. העסקים של הרבי היו מוצלחים, היו לו עסקים רבים ובתים רבים, הוא היה מיליונר וחלק גדול מהונו הוקדש להחזקת ישיבותיו ולתמיכה בעניים. הרבי גם השקיע הון רב בהקמת ספרייה עניפה עם כתבי יד יקרים, שהייתה הספרייה היהודית השנייה בגודלה בפולין.

בתו היחידה של הרבי, מרת רייזל, נישאה לרבי משה דוד רבינוביץ, בן האדמו"ר מקרימילוב. רבי משה דוד כיהן כראש ישיבות "כתר תורה", ועמד להוציא לאור את ספרו "זבחי כהן" על מסכת זבחים. בנם היחיד של רבי משה דוד ולרעייתו, אברהם אלימלך יחזקאל אהרן,  נפטר לדאבון ליבם בהיותו כבן ארבע.

עם כיבוש פולין במלחמה העולם השנייה, חיפשו הנאצים אחר הרבי, אך הוא שהה באותה שעה בגאליציה וברח ללודז'. הוא סירב הרבי להצעת חסידיו להבריח אותו לאיטליה, ואמר שרצונו להיות עם כל היהודים. בחנוכה ת"ש (1939) עבר מלודז' לוורשה, והסתתר שם בבית אחד מחסידיו. על אף שסבל ממחלת הסוכרת ומתנאי החיים הקשים, המשיך בתקופה זו לעסוק בתורה, לתת שיעורים, להשתתף בתפילות ולערוך 'טיש' לחסידיו. הוא המשיך לתמוך בנזקקים, על אף אמצעיו הכלכליים המוגבלים. על אף הסכנה, היה מבקר בגטו ורשה את חבריו האדמו"ר.

 בשבת י"ח אב תש"ב (1942), פרצה חיילים גרמנים לבניין ברחוב נובוליפקי 30, עברו מדירה לדירה והרגה באותו בית 150 איש. עם הגעתם למקום המסתור של הרבי הם הורו לו לרדת רחוב עם בני משפחתו. הרבי סירב, והעדיף למות בבית. הרבי, רעייתו, בתם וחתנם נורו בידי המרצחים הגרמנים. כך נגדע הענף האחרון לשושלת ראדומסק.  הרבי הובא לקבורה בבית העלמין בוורשה, באוהלו של האדמו"ר מנובומינסק.

דברי תורתו של רבי שלמה חנוך ומעט מחידושי חתנו, לוקטו ויצאו לאור בספרים "שבחי כהן" ו"ברכת כהן – כתר תורה" (תשל"ח). מעט מחידושיהם הובאו גם בספרים ובכתבי עת נוספים.

מספר הצפיות במאמר: 276

רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה ושחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה תתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז' ע"ב).

רבינו זצ"ל ביאר הגמרא הזאת על דרך רמז ועבודת ה' ומוסר השכל ואמר דסטרא דקדישא נקרא בבחינת 'רבה' כי גדול ורב הוא, ולעומת זה נקרא הסטרא אחרא ר"ל 'ר' זירא', כי גם היא מחזיקה עצמה לרב, אבל מאן דהוא רב הוא זעיר (זהר חדש א קכב ע"ב) וקטנה וזעירא היא לעומת הקדושה כמובן.

והנה ידוע דהעניין של מצות שמחת פורים הוא באכילה ושתיה, כמו שמובא בגמרא (פסחים סח ע"ב) הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה. וממילא יוכל בכח המצוה ההוא לתקן ולבטל ולהכניע לגמרי כל הסטרא אחרא ר"ל שיש בענייני אכילה ושתיה, ובכל ענין שנקרא אכילה כמו (משלי ל,כ) 'אכלה ומחתה' וכו', כידוע. ומובא בזוהר הקדוש (ח"א רמב ע"ב) 'יששכר חמור גרם' (בראשית מט,יד), יש שכר דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא כו'. יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור [היא הסטרא אחרא ר"ל] ונחית ליה מההוא גרם המעלות כו'. אכן הצדיקים הגדולים כאשר באים להכניע להרע והסטרא אחרא ר"ל אז ביכולתם להכניעו לגמרי, אבל אצלם אין זה עבודה תמה, כי כאשר יכנע הרע לגמרי אם כן לא ישאר להם דבר המנגד לעבודתם, ובלי בחירה אין זה שלימות העבודה לה'. ולכן אם כי הצדיקים מכניעים את הרע, אבל לא לגמרי, כדי שיוכלו שוב לעבוד את ה' ב'סור מרע ועשה טוב'. ועל זה נאמר (יחזקאל א,יד) 'והחיות רצוא ושוב', כי זה הוא חיותו של הצדיק לעבוד את ה' יתברך בבחינת רצוא ושוב, והבן.

וזאת אשר רמזה לנו הגמרא הקדושה בסיפור הקדוש ההוא. רבה ור' וירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, שהצדיק בבחינת 'רבה', שהוא מסטרא דקדישא, עושה הסעודת פורים, שהיא האכילה ושתיה שיש בה על הלבוש והגוון גם מבחינת היצר הרע והסטרא אחרא, שהוא בבחינת זירא, כמו זעירא, כמו שנאמר (דברים יא,טו) 'ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם'. ובגמר (ברכות לב ע"א) היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, ופירש רש"י ז"ל, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. והצדיק דרך עבודתו באכילה ושתיה כדי לבטל ולהכניע הסטרא אחרא כנ"ל.

קם רבה ושחטיה לר' זעירא, דהיינו שהצדיק אכל בקדושה כל כך עד ששחט והכניע לגמרי למאן דאיהו זעירא, הוא הסטרא אחרא, שכל התאוות הנבראות בשם אכילה כנ"ל נתבטלו לגמרי על ידו אז למחר היינו שאחר כך ראה שלא נשאר לו שום מנגד בעבודתו ועל ידי זה לא יהיה עבודתו תמה ושלימה וכנ"ל. בעי רחמי ואחייה, להשאיר לו קצת חיות וכח שיוכל להיות לנגד לו, והוא בבחירתו יתגבר עליו בכל פעם כדי שיהא עבודתו שלימה.

לשנה הבאה אמר שוב ניתי ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, היינו בעבודה קדושה כזאת ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, ואם נראה שנצטרך לו עוד אז שוב נחיה אותו. אמר שלא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, שאחר הביטול לגמרי יהא היכולת שוב ליתן בו חיות למען לעבוד עבודה תמה, ולכן אין בו חפץ לעשות עוד כמאז להכניע אותו לגמרי, וזה יהיה באמת רק לעתיד שאתא הקב"ה ושחט לשוחט במהרה בימינו אמן אבל לעת עתה מוכרחים הצדיקים לעבוד השי"ת עבודה תמה בסור מרע ועשה טוב והבן.

(להב אש, תורות ליקוטים ומעשים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין)

הרב הצדיק והחסיד רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי מלאדז' בן האדמו"ר רבי חנוך סעדיה מסטריקוב הי"ד, נשא לאשה את מרת חיה טויבא בת רבי יואל היילפרן מבראזאן. הוציא לאור את הספר "להב אש" (פיעטרקוב, תרצ"ה) ובו תורה, ליקוטים, תולדות וסיפורים נפלאים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין, וזאת במטרה להלהיב את האדם לעבודת ה' ולאמונת צדיקים טהורה. רבי אפרים מאיר גד גורש מגטו ורשה ונספה בטרבלינקה עם אביו ורבים מבני משפחתו.

מספר הצפיות במאמר: 151

* שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט"א בפסוק "יש לנו אב", אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז"ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או"ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מזאריק שליט"א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו', הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע"י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע"י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה"לכם", היינו צרכי הגופניות, שנקרא "לכם", ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד', שתוכלו על ידי זה לעובדו ית' עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו"ר מזאריק שליט"א, ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל"ה. חז"ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי"ח אלא תפלה. והנה עצ"ב שמח"ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד' יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז"ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו"ר מזאריק שליט"א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי דוד אהרן, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, "גן ישראל")

רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נולד בשנת תרמ"ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס"ו [1906] נעשה אדמו"ר בז'אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ'נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו"ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע"פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ'נסטוחוב בכ"א תשרי תש"ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי"א במנחם אב תש"א (4.8.1941).

בספר "מקדשי השם" מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו"רים, ביניהם, את האדמו"ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: "כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו". הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: "אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד". הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב"יד ושם". באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע"י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי"ד. בני משפחת האדמו"ר אשר נשארו בז'אריק שבפולין, גורשו לגטו צ'נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש"ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ"א בתשרי תש"ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו"ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו"ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ' 335, החסידות מדור לדור א עמ' 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ'נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז'רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 210

הנה זמן ועידן שאני עובר אורח בנע ונד בעוונותי הרבים עם ספריי, וכמה פעמים הייתי על ימים טובים וימים נוראים במחיצת קדשו של הרב הצדיק ידיד ה' וידיד ישראל באהבה וחיבה מו"ה יצחק ליפשיץ שליט"א אבד וויעליפאלי וכעת חונה בבריגיל, ומאוד תמיד קירב אותי (כדרכו בקודש לקרב באמת ובאהבה וחיבה ובסבר פנים יפות העוברי אורח בנע ונד, יותר מכדי כחו כידוע) הן בנתינות גדולות הן בהלבשה על שבת וחול ועל ימות החורף. ולפעמים שלח לי הנ"ל לביתי וקיים דברי הס"ח סימן תתרל"ו (ועיין ספרי זה אות ל"ב ואות ל"ג) והכל יותר מכדי כחו, ויותר מהחיוב הראוי להגון, מה שאיני. והכל להכרחיית על לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא על מותרות, חס ושלום, שאין דרכי בביתי בכך מעולם (עיין ספרי זה ד' כ"ה וד' פ"ה) כנהוג בכמה מקבלים בזמנינו ובפרט בכמה בני עלייה וכדומה שהמה מן המשקלי שקלי על מותרות שאינם תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ועליהם אמר ישעיה הנביא סימן א', בנים משחיתים, פירוש משחיתים ממון ישראל. ועיין שבת נ"ד ואור החיים קדושים יט,ב ורש"י ע"ז דיבור המתחיל "צדיק" ותראה שהמה בעצמם נקראים "כלי משחית" כהנ"ל ו"כלי חמס", חמסן יהיב דמי על זה. (ועיין מוסר בזה בספרי זה אות מ"ו). והמה מיהבו לא יהבו לטובת ותועלת עצמן בזה ובבא. עיין ספרי זה ד' כ"ד וד' ס"ו. לא כתבתי חס ושלום על הכלל, אלא על הפרט. וראיתי בספר מרגניתא דרבי מאיר, רב ורבי אחד היה קמצן ואוהב כסף לעצמו, ואמר עליו הרב הקדוש מורינו הרב רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע זה דור דורשיו, "דור שוא", מבקשי פניך, המבקשים פני יתברך שמו בתפלה ולימוד ומקוואות וכדומה, היינו טוב לשמים ולא לבריות. "יעקב סלה", ואינו נותן לצדקה, על דרך הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי וכו'. עיין שם. ועיין ספרי הנוכחי אות לב. והרב שליט"א הנ"ל לא כן בזה כידוע ונראה.

ואכתוב בכאן במקום הסכמה דבר בשם אומרו, הרב שליט"א הנ"ל, אמר לפרש הפסוק "ההופכי הצור אגם מים", עם המדרש בראשית רבה פרשה י"א, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באור פניו של אדם וקדשו באור פניו. אינו דומה פניו של אדם כל ימי השבוע כמו שהוא דומה בשבת. וכתב שם העץ יוסף בשם יפה תאר רמז נפלא בזה. "יפה תאר" גימטריה "שבת", שבאור פניו אשר באדם קדוש יאמר לו. עד כאן.
וכן איתא בשבת כ"ה, אמר ר' יהודא אמר רב כך היה דרכו של ר' יהודא בר עילעא ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ פניו יד ורגליו ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. עד כאן. בוודאי, המקיים ורוחץ גופו ופניו וידיו ורגליו בחמין וטבילת מקוה בערב שבת, והוא בסתם לקדושת שבת, הוא הזוכה להארת וקדושת פנים לשבת, כל אחד ואחד לפי דרגו, הן מעט הן הרבה.
ומרומז בפסוק הנ"ל, ההופכי הצור, פירוש, צורתו והפנים של איש הישראלי נהפך בשבת קדש להארת ואור פנים בקדושה יותר, על ידי אגם מים, ברחיצה במים חמין וטבילה במי מקוה בערב שבת כהנ"ל.
כן שמעתי באמת מבני תורה בעת שהייתי בוויעליפאלי בשם הרב שליט"א הנ"ל, ואחד מבחורי חמד דשם תלמיד חכם וירא שמים אמר לי אז שבאם אפשר יהיה אדפיס הנ"ל ויתרבה טהרה בישראל, והמזכה הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועלתה בידי בסייעתא לשמיא.

(אהבת וסגולת ישראל, שנת תרצ"ב)

האדמו"ר רבי יצחק ליפשיץ הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"א (1871) לאביו רבי נתן נטע דוב (ר' נטע'לי) מויעליפאלי שבגליציה המערבית בן הרה"ק רבי אהרן זעליג (הנקרא רבי אהריש זצ"ל) בן רבי אריה ליב ה"אריה דבי עילאי".

בצעירותו למד בוישניצא בישיבת רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, אביו של ידיד נפשו, רבי בן ציון הי"ד. האדמו"ר רבי שלמה היה מכבדו לפתוח בשבת בזמר "אשת חיל", עד שהגדיל בנו הקדושת ציון ונכנס לעול תורה ומצוות. 

רבי יצחק ליפשיץ נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב יהושע רמר"ז שהיה דיין בקרוסנא. בשנת תרנ"ה, עוד בחיי אביו, כיהן כרבה של ויעליפאלי, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע"ה מילא את מקומו כאדמו"ר ואב"ד. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה (ראה שמו ברשימת הרבנים הגולים בספר רבותינו שבגולה). בתר"ף (1920), עבר לבריגל-בז'סקו והיה לאדמו"ר מוויליפולה-בריגל. בחגים היו מגיעים אליו מאות מחסידיו, והרב נודע כבעל מופת.

מגדולי חסידיו היה רבי שמעון אנגל-הורוביץ מזליחוב.

בזמן המלחמה עבר לגטו בוכניה שם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו"רים. נורה ונספה כאשר נתגלה במחבואו בג' באלול תש"ג (3.9.1943)

מקורות: רבנים שנספו בשואה, פורום אידישע וואלט, ספר יזכור של קהילת בריגל בז'סקו והסביבה, אנציקלופדיה לחסידות ח"ב עמ' שמג, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ו עמ' 850-851, מגן אבות בעניני שבת קדש מאת רבותינו הק' מבאבוב עמ' קעג.

מספר הצפיות במאמר: 290