אמר השפל והנבזה חרס מחרסי אדמה, אם אמנם גלי ים הרעיונים יתעורר בקרבי ברגש עוזם ובקול המולה נוראה בקול אדיר וחזק, וכנהמת ים יהמיון לאמר מי הוא זה אשר נתן איל ואון ברוחך הנדכאה ונפשך לא מטוהרה, הנטבעה במימי דלוחים, במימי רפש וטיט, כי הלא מזימותיך לא ילכו עוד על דרך המסוקלה העולה בית אל ויולדו בני שנואה מר ליולדיהם בתוך בני אהובה, ואם כן איך נתת עוז וחעצומות בנפשך להתחשב בין חוברי חיבורים, ובאתר זקוקין דנורא וביעורין דאשא מאן מעייל בר פחמא לתמן, ואיך יוכל קצוץ כנפים להתחרות את הנשר הגדול, ארך האבר, גדול הנוצה, הפולח בתעופתיו לב שמים. ואיך תוכל התנשמת עיוורת עיינים לראות ברק השמש וקווי זהרה בעת אשר שלחה נצוצי נוגה בבוקר לא עבות. ואיך יישא פנים איש בער ולא ידע נבער מדעת ואפס מזימה, לאמר אדמה לעליון ובין מרומי אל אשים כיסאי ואדברה נגד מלכים ולא אבוש. צולע ופיקח ועיוור איך יעלה השמימה.
אמנם כאשר נזכרתי גודל התשוקה של אדונינו דוד המלך עליו השלום באומרו "אגורה באהלך עולמים", צבי וחמיד ורגיג להיותו אגור בשני עולמים, בעולם עומד ועולם עובר, שיאמרו שמועה מפיו ויהיו שפתותיו דובבת בקבר, כמה שאמרו חז"ל ביבמות צ"ג כי לכומר של ענבים משולה התורה הנאצלת, מעוטה כשלמה אורה ויקרה היא מזהב ופנינים דובבת שפתי ישנים, אז אמרתי לאו מלתא זוטרתא הוא אם לגבי דוד מלכא היא רבתא אשר עשה לו השם שם גדול כאחד מהגדולים שהוא אחד מרגלי המרכבה, עם כל זה נתלבט לדבר הזה, קל וחומר כמונו היום יתמי דיתמי, תולעים ולא אישים, זביבים ויתושים, חייבים לראות ולהתבונן במה להתרצות לפני אדון כל הארץ בעת שישים פעמיו לדרך כל הארץ ויהיה משכנו בעפר הארץ וירחשו עליו שרץ השורץ על כל הארץ, בוודאי ראוי ונכון לראות את הנולד ולבקש מנוחה לגופו בעת שתתפרד ממנו נשמתו. ואל אמר 'עוד היום גדול לזה', כי מי יודע מה יולד יום. ולדעתי זה כוונת התנא באבות פ"א משנה ט"ו במה שאמר 'ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה', שלא מצא טובה להגוף בעת שתתפרד ממנו הנפש ויוותר הוא לבדו אם שתק בחיים חיותו לפרסם דבריו בעטו בדברי תורה כי במה יוודע איפו לומר דבר הלכה משמו, רק אם לא ישתוק אז טוב לו. וכן מוזהרין אנו בזה מפי ספרים וספרים, כמו שכתב בספר חסידים סי' תק"ל, עיין שם.
גם מחמת כי אחמול מאד על ילדי רעיוני, אשר מיום עמדי על דעתי המה חיי רוחי ונפשי, כי מעת בואי לעונת הפעוטות אין לי נחת רוח בעולם וגיל ועונג וחדווה רחקו ממני, וכל השלשה דברים אשר חשבו חז"ל בפסחים קי"ג ע"ב אשר חייהן אינם חיים כולהי איתנהו בי, ואף יום אחד לא עבר עלי במנוחה ואהיה נגוע כל היום ומצוקות נוראות המעכירות לב אנוש עברו ראשי, שבעתי נדודים מרבה להכיל, שתיתי מציתי כוס התרעלה, וקידר אהלוך בלי ריע ואח, ונענשתי במיתת בנים, רחמנא ליצלן, ולבן זכר עדיין לא זכיתי (ה' יתברך יושיעני שאזכה לגדל שני בנותי הילדה מרת לאת תחיה ומרת מרים תחיה לאורך ימים טובים סלה ותהא לי מהם נחת והרחבה, ויבנה מהם דור בישראל, דור של צדיקים ותלמידי חכמים, יראי השם באמת, ועיני רואות, אמן סלה). אך אחת היא יונתי תמתי אשר בצילה אתלונן, והיא תנחמני מיגוני ועוצבי, וחשכחני ייסורי התבל ותשעשעני על ברכיה. 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוני. ועל כן מאד תעגם נפשי עלי חידושי תורתי שלא ילכו לריק ולא יהי לבוז. ועיין בפמ"ג בריש ספרו לאורח חיים באגרתו וזה לשונו: אשרי מי שמדפיס ספרו בחייו ולא יהא חס ושלום הכתבים מתבערים בערב פסח לאשפתות וזבלים, ונשים משלו בי להבהב תרנגולים, ועכברים גצי בהם. עד כאן לשונו הטהור.
גם מצד הטבע המוטבע באדם התשוקה לפרסם דבריו לאחרים, כמו שכתב רבינו יונה לברכות פרק אין עומדין בקרא "שמחה לאיש במענה פיו", התלהבות בנפשו של אדם להביע אמריו לאוהביו ורעיו. עיין שם . ועיין בהקדמה לשנת ציוני שכתב וזה לשונו: מטבע האדם לחוס ולרחם על ילדיו, ותשוקתו גדולה עד מאד שיהיו מוצלחים ויחיו חיים נעימים, וגם לאחר מותו אם היה ביכולתו לנפח בהם רוח חיים שיחיו חיים ארוכים וקיימים בוודאי שהיה מוסר לזה כל כחות נפשו ונשמתו. ואם בילדי הגוף כך, בילדי רעיונותיו על אחת כמה וכמה, שהם הילדים שעמל בהם בכל חלקי נפשו ורוחו. והאיש אשר זכה להשכיל לחידושי תורה ויגע בהם להעמידם על מכונם, אם לא ישתדל בהם להוציאם לאור הדפוס, בלי ספק לאחר פטירתו יתפרדו העלים אחת הנה ואחת הנה עד שיאבדו מן העולם. ואין לך צער ודאבון נפש גדול מזה. עד כאן לשונו.
אלה הדברים אשר הרהבה בנפשי עוז לגשת אל מלאכת הקודש ואתנהלה לעטי מקום אשר דרכו שמה הראשונים יסודתם בהררי קדם ואקיץ כישן וכגבור מתרונן וגערתי ברעיוני ואעופה אשכונה לעלות במרכבה לצבא צבא בהוית דאביי ורבא, לסקל כל מכשול וליישר מסילה ולחפש בחדרי הפוסקים הראשונים לשפוט עלימו משרים. ואמרתי יעבור עלי מה ארוצה לתפוס משוט, לראות באבי הנחל, הפרחה הגפן. ואכן רוח הוא באנוש נשמת השם תבינהו, הקטן לאלף וחיילים לגבר, ובטחתי באמיץ כח רוב אונים שיצילני משגיונים וחקרתי אחרי כל שרשי דינים בש"ס ופוסקים לחזק כל בדק. ולקחתי בידי מאזני משפט לפלס יושר על נקודת האמת, וכל דמיונות כוזבת הלאה זריתי ולא בניתי מגדל גבוה עד השמים על יסוד טפל כמוץ אשר תדפינו רוח.
וידעתי גם ידעתי כי ישטמוני בעלי חצים שנונים כקוצים בחמת המקנאים לאמר מי הוא זה אשר בא להוסיף עלינו ספרים חדשים וכל מגמתו להראות חזותו לרבים וילבש גאוה ללבוש עטרת להגדל בין נשיאי העדה אנשי שם אשר בארץ המה לאמר זה דבר חדש מלא וגדוש. כהנה וכהנה קרבו בני עוננה, שפתותיהם בחוץ תרונה, ואלה מאלה נפרדו ללשוניהם בגויהם. אך משאתם לא אפחד, כי כל איש אשר יש לו מוח בקדקדו יראה ויבין כי לא כימים הראשונים ימים האחרונים. כי בימים הראשונים היו תלמידי חכמים חשובים בעיני הקצינים היישבים ראשונה במלכות, וכל המוני עם מקטנם ועד גדולם היו מהללים ומשבחים אותו והיו נכנעים לפניו, אליו כל ברך יכרעון. אז אם חיבר איזה תלמיד חכם ספר היה מקום לחשוד אותו כי רוח גאה אחזהו, וגם בדבר תורה מעות כונס. לא כן בימים האלה אשר תלמידי חכמים מבוזים בעיני המון, וממש כקליפת השום בעיניהם, ונתקיים כעת בעוונותינו הרבים ממש כל מה שמבואר סוף סוטה, אחד מהם לא נעדר. ורק עמי הארץ הן הם נטורי קרתא, על פיהם יצאו כל עניני העיר, ועל פיהם יבואו, והמה נקראים עכשיו 'אנשי שם'.
ועל פי זה פירשתי מאמר הקרא סוף פרשת בראשית "הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחר כן וגו' המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם". עד כאן. דכוין דידוע דעיקר תכלית הבריאה היה שאל יתהלל הגבור בגבורה אנושיית רק בכבישת היצר, וכמאמר התנא איזה גבור וכו', לא בחיל ולא בכח. אך בדור המבול נחלף והומר הגבורה באנושיית, ולזה קראו "גבור" ו"אנשי שם" ולתלמידי חכמים הכובשים יצרם קראו "נפילים", כי גבורה אנושיית נמנע מהם, כמו שאמרו חז"ל מאן קציר ומריעי רבנן. וזה כיוון הכתוב "הנפילים" וגו' ש"בימים ההם", וגם אחר כך כאשר באו בני האלים אל בנות האדם, קראו "נפילים" לאנשים צדיקים אשר מעולם בשנים קדמניות היו המה הגבורים ואנשי שם, ועתה החליפו התואר הזה ונקראו "נפילים". ולא ידעו ולא יבינו כי גבורה אנושיית מהבל יחד. ומעתה אם הצרעת הממארת שוררת עכשיו עליונים למטה ותחתונים למעלה. ועיין בשושנת העמקים בהקדמתו שכתב שראה כת מהם חושב שאם ידבר עם התלמיד חכם יעשרהו עושר גדול. עיין שם. ואם כך בימיו מכל שכן בימינו אשר קרן התורה ירדה עשר מעלות אחורנית וכמעט היא ממש מסירות נפש אם עוסק בימי נעורים בתורה הקדושה לבדה, כי לא הכל יבינו כי עולם הזה הוא עולם עובר וימי חלדו של אדם המה מעט ורעים ותכלית הוא עולם הבא, יום שכולו ארוך. כי זה לא ניתן להבחין רק לדעת גדול בתורה וחכמה, אבל לקטני הדעת התירו חז"ל ללמוד תורה שלא לשמה, וכפי שביאר רבינו הרמב"ם בפירוש המשניות באריכות. ואם כן בדורינו אשר בעוונותינו הרבים חכמת סופרים הסריח, איך נוכל לומר שילמוד שלא לשמה, כי מה תכלית יהיה לו בזה בראותו ממש גהינם פתוחה לו מתחתיו.
וכבר פירש המאירי הקרא "עת לעשות לד' הפרו תורתיך", שכיוון שכעת צריכין ללמוד רק לד' לבדו, כי "הפרו תורתיך", היינו כי התלמידי חכמים אינן חשובים בעיני המון ולא יש שום כוונה שילמוד שלא לשמה. עד כאן דבריו. ובאמת עיקר קיום התורה בימינו הוא עניין נסי, וכמו שהבטיחה לנו התורה "כי לא תשכח מפי זרעו". ובזה פרשתי מאמר חז"ל בחגיגה י"ד שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל וכו' ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם "ירהבו" וכו'. עיין שם. ולכאורה אינו מובן, הכי חס ושלום היה שונא ישראל שיהיה לו קירור הדעת ברעתן. אמנם לפי זה יש לומר דעיין שם שמבאר "משען ומשענה" וגו' שכיון שתתבטל התורה בישראל, ומזה היה עיגום נפש אליו שלא תתחזק עונשן על ידי זה, כי זה עיקר קיום העולם והוא משלשה עמודים אשר העולם עומד עליו. אך כאשר אמר "ירהבו" וגו', שמזה ראה בזיון לומדי התורה והוגיה, ואם כן היה לו קירור הדעת, כי לא יתרבה העונש כל כך בעד זה, כי לא יוכלו לצייר לצעירי הימים תענוג הרוחני אשר בלימוד התורה הקדושה, הן בזה הן בבא. ואם כן אין מקים לחשוד התלמיד חכם אם מדפיס איזה ספר והוציא עליו הוצאה כי עיקר מטרתו הכבוד המדומה, כי הלוואי לא יהיה לו בזיין בזה.
והנה קראתי לספרי זה "קב זהב" מחמת שעולה כשמי "דוד צבי", וגם על פי מה שאמרו חז"ל ביבמות מ"ט משנת רבי אליעזר בן יעקב קב. ופירש רש"י שהיא מעט. וגם זה הוא מעט מן המעט מחידושי הרבים, הן בהלכה הן באגדה הן במדרשים מפליאים, רק מחמת הוצאת הדפוס לא יכולתי להדפיס יותר מי"ד סמנים כמנין "זהב". וה' יתברך יושיעני להגות בתורה הקדושה לשמה, ושאוכל להדפיס כל חידושי תורה מתוך חיי נחת דקדושה ואזכה לשוב בתשובה שלימה לפניו ולעשות רצונו, ויקרב לנו משיחו ויתרומם קרן התורה ולומדיה, אמן סלה. ואבקש מכל מעיין בחיבורי שאם ימצא להשיג העניינים אל יצא לריב מהר ואל ישפוך בוז וקלון, כי ידע כי לילות כימים שמתי עד אשר ביררתי דברים הללו, רק מחמת אשר כח הבשרי קצר מהשיג וטבע האנושי חסר מהשלים, ובפרט לאיש אשר אין לו דיבוק חברים וחידוד התלמידים, בוודאי עלול לשגיאות. ועם כל זה אבקש שיודיעני מזה, אולי אוכל לתקן דברי ולהעמידם על מכונם, ואם לא אודה ולא אבוש כי דברים שאמרתי טעות הן בידי. והדן אותי לזכות, ידין אותו המקום לזכות. כנפש הצעיר המצפה לתשועת ה' יתברך כהרף עין, הצעיר דוד צבי בן אאמו"ר הרה"נ הרב אליקים געציל עליו השלום אשר נאסף אל עמיו בימי נעוריו ולא הגיע לחמשים שנה, וכל מגמתו ורצונו היה בימי חלדו להדריכנו על ברכי התורה והיראה. אנא השם יהיה נא לרצון לפניך תורתי בעדו וינוח בשלום על משכבו אמן סלה.
ואתה תשמע מן השמים תפילתי ותצליח לאמי מורתי הנגידה והצנועה מרת מיטא בילא תחיה לאורך ימים טובים סלה אשר גדלתני, וכמה מהצער נצטערה עד הבאתני עד הלום. ויהי רצון שתהא לה נחה והרחבה מכל יוצאי חלציה ח שיחיו וממני. אמן סלה.
(הקדמת קב זהב)
הרב דוד צבי (טבלי) זהמאן, הידוע בשם "ר' טעבלי דוקלר", נולד לאביו ר' אליקים גציל ולאימו מיטא בילא, בעיר סטרי, הסמוכה ללבוב, בגילציה המזרחית, בשנת תרכ"ד (1864). היה גאון, צדיק וחסיד, חריף ובקי, מחבר ופוסק, גדול במידות ועדין נפש, מגדולי פולין. היה חסידם של רבי דוד משה האדמו"ר הזקן מטשורטקוב ובנו רבי ישראל, וביקר בחצרות רבים מאדמו"רי גליציה. מנעוריו למד תורה ביגיעה ובשקידה רבה, מתוך התמסרות עצומה. היה תלמיד רבני עירו והמשיך ללמוד בעצמו עד לשעות המאוחרות בלילה. בין רבותיו היו הרב זאב וואלף המר אב"ד בלושוביץ ומורה צדק בסטרי והרב אריה ליבוש הורביץ, רב בקהילות זלוזיץ, סטרי וסטאניסלאב, בעל ה"הרי בשמים". בילדותו התייתם מאביו וסבל עוני ונדודים, כפי שהעיד על עצמו בהקדמתו לספרו "קב זהב": "מעת בואי לעונת הפעוטות אין לי נחת רוח בעולם ואף יום אחד לא עבר עלי במנוחה… ומצוקות נוראות עברו על ראשי".
בהיותו בן 18, בשנת תרמ"ב (1882), נשא לאשה את שאשא בתו של הרב יוסף משה טייכר, רב בזוולין וחבר בית הדין בפשמישל, מחבר הספר "שערי עזרה" על תקנת עגונות. לאחר נישואיו שקד ר' טבלי על לימודו יומם ולילה בפשמישל. למד מאה דפי גמרא כל יום ובכל שתי שבתות היה ללמוד את כל סדר מועד כך "שביום שבת אחד היה לומד מסכתות שבת, עירובין ופסחים, ובשת השניה גמר שאר המסכתות מסדר מועד… כשהגיע מוצאי שבת, נדבק לשונו לחכו ונפל אין אונים, כי זה היה נוסף על שלש הסעודות ועל תפילותיו, שדרכו בקודש היה להאריך בהם בבכיות" (מעדותו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם שבבחרותו היה תלמידו של הרב דוד צבי).
אחרי מספר שנות נישואין נפטרו לו בניו בנעוריהם ונותרו לו שתי בנות, לאה אשת הרב חיים הירשפרונג ומרים. כיהן חבר בבית דינו של רבי יצחק שמלקיש בפשמישל, שביקש ממנו להגיה את ספרו המפורסם "בית יצחק" והעיד עליו כי הוא "ידידי הרב הגאון החריף ובקי בחדרי התורה סיני ועוקר הרים זך השכל ונקי הרעיון… תלמיד חכם מובהק ומוסמך… גברא דמרא סייעי' לאסיקי שמעתתא אליביא דהלכתא ונפיש חיליה לפלפל ולסלסל בגפ"ת בדרך יפה ונעים צח ובהיר".
בהיותו בן 28, משנת תרנ"ב (1892) מונה לראב"ד בעיירה דוקלא ושימש בתפקיד זה במשך חמישים שנה. היה מסור לענייני הקהילה ולתלמידיו הרבים. הוא המשיך ללמוד בשקידה וענה לשואליו הרבים בענייני הלכה. היה נשא ונתן עמם בהלכה עם ידידיו פוסקי דורו – ובהם: רבי יואב יהושע וינגרטן בעל ה"חלקת יואב", רבי אברהם מנחם שטיינברג מבראד בעל ה"מחזה אברהם", רבי יוסף ענגיל אב"ד קראקא, רבי שמואל ענגיל אב"ד ראדומישלא, רבי מנחם מאניש באב"ד מטראופול בעל "חבצלת השרון" ורבי מאיר אריק, וזכה להכרה והערכה עצומה מאת גדולי דורו. שאלות הלכתיות סבוכות הופנו אליו והוא נקרא להצטרף לחבר הרבנים בשבתם לדון במשפטים הרבניים הגדולים. הוצעה לו משרת הרבנות בקראקא, אך הוא סירב לה.
מידי יום חידש חידושי תורה, והעלה אותם על הכתב. בשנת תרמ"ט יצא לאור קונטרס "העלם דבר" שהודפס בתוף ספרו של חמיו "אמרי יוסף". בשנת תרע"ב הוציא לאור בסאניק את הספר "קול הרמ"ז" מאת רבי מרדכי זאב אב"ד ראהביטש, שהיה מצאצאי ה"פני יהושע" ואבי חמותו, הרבנית חיה גולדה טייכר. הרב דוד צבי חיבר גם את הספר "קב זהב" על מצות תוכחה (מונקאטש, תרנ"ט) ו"מנחת סולת" על ספר החינוך. מפני הוצאת הדפוס הדפיס רק חלק קטן מספר זה הכולל את חידושיו רק על מ"א מצוות מהתרי"ג (בילגורי, תרצ"ד). בהמשך הוציא לאור חלק נוסף עד למצוה קי"ד (לובלין, תרצ"ז). חמישה חלקים נוספים מספר זה לא הודפסו. בנוסף, כתב עוד עשרות ספרים, שו"ת וחידושים בש"ס, אך רובם אבדו בשואה טרם שהודפסו.
נהג לארח בביתו עוברים ושבים, ובהם גם רבנים שהגיע לשמוע ממנו הכרעות הלכתיות בשאלות קשות של עגינות, גיטין וענייני ממונות. במלחמת העולם הראשונה נמלט לבודפסט, שם המשיך בהרבצת תורה ובמענה לשואליו. לאחר המלחמה חזר לקהילתו והיה מגודלי הפוסקים שהכריעו בדבר עגונות המלחמה.
בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בתאריך 08.09.1939, כבשו הגרמנים את העיירה דוקלה וגירשו את רוב יהודי דוקלה מזרחה לשטח ברית המועצות. הם התעללו ביהודים שנותרו בעיירה, הטילו עליהם גזירות וציוו על עבודות כפייה. גם הרב זהמאן סבל השפלות ועינויים מהנאצים, וזקנו ופיאותיו קוצצו. הניסיון להבריח אותו בעגלה לרימינוב, כשל,
באביב 1942 רוכזו יהודי דוקלה בגטו סגור בעיירה, באוגוסט 1942 הקיפה המשטרה האוקראינית את גטו דוקלה. הזקנים והתשושים, ובהם הרב, גורשו ליער קרסונה הסמוך ונרצחו שם בל' באב, א' דר"ח אלול תש"ב, כ-300 הגברים היהודים, שהועסקו בשני מחנות עבודה בדוקלה, נרצחו בדצמבר 1942. יתר יהודי העיירה גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הי"ד.
נכדו, הרב פנחס הירשפורנג, חסיד טשורטקוב, מגדולי תלמידי ישיבת חכמי לובלין, היה גאון מפורסם ורבה של מונטריאול.
מספר הצפיות במאמר: 119
