נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי – על בסיס דברי תורה הבנויים ומתוקנים עם יסודות מהררי קודש, ניתן לבנות בנין המאיר / הרב צבי לוסטיג הי”ד

הנר והאור

נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. אם נאמר נר למה נאמר אור, ואם נאמר אור למה נאמר נר אלא אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל בהם וכשאני נכנס בתוכו שערים הרבה נפתחים לי (ילקוט תהלים קי”ט רמז תתע”ח).

דרכי מחברי חבורים וכוהני ספרים, להקדים אמרים, נעימים וישרים, להסביר ולהטעים לברר ולבאר, על מה חבורו ארג בשפר, על איזה דרך דבריו יסד, אם בעמקים שדד, לירד במצולות ים בעיונים, לצלול ולהעלות סברות עמוקות ומענינים, או בבקיאות במרחבי חכמה הרחיבו גבולם, ובנצורות ישנות פתחו אולם, או בדרכי חריפות דרך קשתם, ובששר הפילפול משחו עיטם, כי מי אשר בעומקי העיון גדלו והצליחו ועשו פרי, או בבקיאות צברו כרי, או אם בדרכי הפילפול חזקו וגברו, בפליאות וחידות עברו, בתורת תמימה לפלפל ולסלסל, ובחריפות דבריו לכלכל, כי חצבו עמודיה שלשה אלה, חדושים, בתורה על ידיהם להעלות מעלה, לידע ולהבין ולהשכל, תורת ה’ אשר בעבורה עולם שכלל, הלכה לברר ולהבהיר, פלאות להזהיר ולהצהיר, עומק מושגים להשיג בבהירות עיניים לאנהירות, הן הנה קצות דרכי התורה, ללמוד וללמד ולשמור במורא, בעזר צר צורה ועולם ברא, ולעם קדושו נתנה באזהרה, לחשוב מחשבות עבורה להגדיל תורה ולהאדירה.

וכאשר אמשש בספרי הכתובים מזה ומזה, זחלתי כי לא אמצא דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה, האח! חזותי ראיתי, יגעתי ומצאתי, סברה עמוקה משאיל, כי אולי מבין סברותי ומלול, ואם קולי אתן ברחובות, חזו וראו מפעלות, כי חדשות דליתי במטמונות, מלתא חדתא דמיתי בדמיונות, סבבו עלי רעיונות, אם כי דברי טובות הנות, אולי נמצאו בספרים שונות ויחשדוני מקנאי קנאות להמצא כגנב במחתרת, לגנוב חס וחלילה מזר לכחש וללבוש אדרת, ואם ישאו בידך מחידושים אשר חשבת לעליונות, הן הנה אשר העלית קמשונות, ואם בדעתי אחשב חשבונות, אמת כי כל אלה מידי נפולות, אמנם על דרכי הפילפול עשיתי גדולות, לקשור חבל בחבל נימא בנימא ליפות, ושזרתי וארגתי מחוטים טוויות עניניים מפליאי פלאות, אשר לחיך הנם מתוקות, ושפתים משוקות וללשון יערב ערבות, הדר וענף עץ עבות, ודברי חכמים וחידות, על ידיהם מתאימות, ישבונו בקרבי שרעפי, ואספוק אל כפי, ואשוב אל לבי הן עודני באבי, האם קניתי בינה, האם בתורה לנתי לינה, לידע טוב טעמה וסחרה, אם מגדלי פורח באוירה? ואולי כמוץ אשר רוח תדפנו, בנינך הננו, לדלג גבעות והרים רמות, רחוקים לקרב בזרועות, והנם כל אהד על כנם בניות, ובאת לעקור נטועות, ליטע ולהיותם יחדיו שכונות, להיות אחדים וזוגות, ויינך לא במים של תורה מזיגות, ואשר אחשב לישרים ומסולאות, ממטבע של חכמים נפסלות, ואשר אפאר לחדוד ועקומות מחליקות, מלאים פגומות וצפורן מחגירות, ואולי בעבור תפארה, לראות חידושים בזיו והדרה, דלגת שור וחוג האמת רגלך מעברת, כדי שהחידוד לבל תהי נעדרת, ואם לתוכן עין חודרת עוברת, יראה כי מלאתם בקנה עופרת, ואם כן למה לחוקם במחברת, אם שלשה אלה עיקרים הנזכרים, מחיבורך נחסרים. אכן אחרי שובי ניחמתי, ומלכלות עטי מאנתי, ומלחרוט עלי גיליון לא מנעתי, דברי תורה אשר נטעתי, בעזר הבורא אשר חנן דעתי, שאם בכללות הדברים לאמת לא יתאחדו, קרסולי בעזרת ה’ לא ימעדו, ואם נכוניות התכללותם לא אחליט, ממצוא בהם דברים נכונים לא אמעיט, ישרים וברורים, ודברים נאותים בהם גרורים, הערות שונות טובות הרהורים, בקודש יסודתם, ודברי בהם חקקתי מישבותם, ומהם פריו הוצאתם, ליפותם לנאותם, אחד פה ואחד פה נמצאים, הערות שונות באילת אהבים, בשכליים נמשחים ונבללים, דברים חשובים ולא נבטלים, קיימים ולא נמללים, ואם זוטר מיליי, פעם או פעמיים, אחד המרבה והממעיט בלבד שיכוון לבו לשמים,. וכבר ידוע מפי ספרים וסופרים תרשישים ואראלים, שדברים אשר בכוונת הלב מאוד מעולים, וגבהו מעלתם אם בפז מסולאיםף גם אם יחסר מהם כוונה הראוי כדיאות, ובפני עצמם אינם כדאיות וראויות, לזכות להבא על ידם פני מלך לראות מסייעות, להגיע אל הקודש ואל המחוזות, לטהר לב ולזכך מחשבות, כמו שאמרו רבותינו הקדושים והטהורים אשר באורם נראה אור ונלך מישרים, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוכה בא לשמה באמת, לעסוק בתורה אשר חיים מנעמת. אמן כן יהי רצון.

ועל פי הנ”ל אחשבה לדעת בכוונת הכתוב הניצב בפתח דברינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, כי כבר האריך הבעל עקידה (בפרשת וישב) כי פעולה אשר יפעלו מבלי משים למטרת תכליתה נקרא חשך, שהיא העדר האור, אם כן בראשית השקפה ימס לב המתעסק בתורה עמוקה משאול, ואיך יגיע לתכליתה להבינה ולהשיג, פעולת פועל בלתי בעל תכלית יתברך שמו ויתעלה. אמנם באמת ידוע מדברי חז”ל כי כל הגה ודיבר בתורה הקדושה הוה קומה שלימה וכל מחשבה והרהור בדברי תורה מועילה. והנה נתיב הוא הדרך המשמש להולכים להגיע על ידה למטרת חפצם. ואם כן הנתיב הוא רק אמצעי להתכלית ולא יפול עליה תכונת אור כנ”ל. ולזה אמר הכתוב נר לרגלי דברך, כלומר, אם נרי הם דברך, דברי תורתו, אורייתא וקב”ה חד, אז אור לנתיבתי, אפילו דברים שאינם תכליתיות ורק להגעתה הם משמשים, כמו הפילפול בהויות וקושיות ופירוקים שהם הנתיב להוציא הלכה ברורה אפילו הכח הם בחינת אור בפני עצמם, וזה ואור לנתיבתי, והבן. וביתר ביאור על פי זה יבואר גם כן הילקוט הנ”ל, דהנה מעיקר לימוד התורה הוא לייגע להבין טעמיה וסברותיה, לפלפל ולסלסל בה, כמו שכתב הט”ז אורח חיים סימן מ”ז בטעם ברכת התורה בלשון לעסוק בתורה, שהעיקר הוא התעסקות משא ומתן בתורה. יעויין שם.

ואדמו”ר הגאון הקדוש מאורן של ישראל, איש אלקי מרן חיים אלעזר שפירא הכ”מ זי”ע האבד”ק מונקאטש יצ”ו כתב לפרש פסוק בחקתיך אשתעשע לא אשכח דבריך (תהלים קי”ט) דמבואר במדרש חז”ל דלכן נברא השכחה, דאם לא היתה שכחה, אדם שונה פרקו ולא ישכחה ולא ילמוד אחר כך. ואמנם הא תינח מי שלומד בפשטות, אבל מי שלומד ע”י פילפול משא מתןן, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא טעם, ואף אם לא ישכח יחזור וילמוד, וזהו בחקתיך אשתעשע, אם הם בחינת שעשועין פילפולא דאוריתא, אז לא אשכח דבריך. עד כאן דבריו הקדושים, זי”ע. כי על ידי פילפול התורה נתרחב השגת התורה, ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק, מגינא ומצלא, והוא הכלי חמדה שניתן להם לישראל בבחינת כלי שרת שמקדשין.

ויש לפרש מקראי קודש (שמות ב’) וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא אלקים וכו’ וידע אלקים. דהנה אמרינן בש”ס כריתות כ”ג דכלי שרת מקדש פסולים, יעויין שם, דהיינו קדשים פסולים להקריבן כלי שרת מקדשן, ועיין מה שכתבנו בזה בסימן א’] ואמנם דוקא הני פסולי דהוה פסילן בקודש כמו מזבחין הפסולים בקודש, היינו פסולין שנעשו לאחר שהם קודש, אבל פסולין שנעשו קודם שנעשו קודש אין המזבח מקדשין. יעויין ש”ס נדה (דף מ”א), והדא הוא דכתיב “כלי שרת”. והנה התורה הנקראת כלי חמדה היא בחינת כלי שרת. ועוד מצינו במדרש חז”ל לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו’, דהוה השלום גם כן בבחינת כלי, כלי שרת, ועל זה נאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, שעל ידי השלום מקדשין להקריבן לאביהם שבשמים, וכן על ידי התורה. והנה בעת שצפה הקב”ה את הקץ לגאול את ישראל ממצרים, לא היו ראוים מזכותם שהיו מהם נטמאים בטומאת מצרים, ואם כן לא היו ראוים לגאולה, דהוה עליהם שם פסולים. ואך על ידי השלום, דהוה כלי שרת מקדש פסולים, היו ראוים על ידה ליגאל. ולזה כשראה משה שיש בהם דלטורין, אמר אכן נודע הדבר על מה שלא נגאלו עוד, כיון שאין להם שלום, אם כן אין ראוים להיות קדוש לה’, ולזה אמר משה לה’ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו’, באיזה זכות, כפירוש רש”י, כין שאין להם שלום ואם כן אין ראויים להתקדש, ולזה השיב לו הקב”ה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג’) הכוונה נהי ללא היתה להם מדת השלום, מכל מקום  מכוח התורה שיקבלו על ההר, זה דהוה גם כן בחינת כלי שרת וזה מקדשם להיות מפקיע מידי שעבוד. ואמנם הנה הא תינח לאחר שקבלו התורה שהוה עם קדוש לה’, נחשב לזה לפסולי בקודש שיהיה כלי שרת מקדשן, אבל במצרים קודם מתן תורה, הרי לא הוה פסילו בקדש, דהא חטאו קודם שקבלו התורה ואם כן לא מהני להו קדושת כלי שרת. ואמנם הנה כבר התחילה קדושת ישראל מימי האבות, שהיה להם דין ישראל, ואם כן מה שחטאו אחר כך הוה פסולי בקודש ושפיר מהני להו כלי שרת להתקדש על ידי התורה. ואך הלא לכאורה אכתי הוה שלא בזמנו, שלא נשלם הזמן, אך כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו. ואך התוספות סוכה (לף נ’) כתבו דאפילו כלי שרת מקדש שלא מדעת וגם מקדש שלא בזמנו, אבל שלא בזמנו ושלא מדעת תרוויהו בהדי הדדי לא מקדש, יעויין שם, ועל פי זה אפשר לכוון במקרא קדש הנ”ל וישמע אלקים את נאקתם, שראה גודל הגלות ועלה לגאלם ואף דלא היו להך זכות, ואם כן הוה בגדר פסולים, ואך הלא -יקבלו התורה והתורה היא כלי שרת ומקדשן, ואך הלא אכתי קודם קבלת התורה לא הוה פסילו בקודש, ולא מהני להו כלי שרת, לזה אמר ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וכו’, שכבר כרת ברית עם אברהם ומאז התחילה קדושת ישראל ושפיר נחשב לפסילו בקודש ושפיר מהני כלי שרת לקדשן, ואך אכחי הוה שלא בזמנו, לזה אמר וידע אלקים, דהוה בחינת לדעת ושלא בזמנו לדעת שפיר מקדש, ודו”ק, ואתי שפיר.

ונחזיר לדידן, דאמנם לימוד התורה הוא שיהיה בנוי על הקדמות אמיתות מגדולי רבותינו, ויותר שההקדמה קרובה למרכז האמת, כן הוא האמיתות התולדה. והנה דברים אשר יצאו מכוח אל הפועל הם נקראים מעט, כי כל דבר אשר יצא מהכוח אל הפועל הוא מוגבל כפי שיעורו, אבל דברים אשר הם עדיין בכוח ולא יצאו לחוץ, הם נקראים הרבה, כי הם עדיין אינם מוגבלים. וידוע מספרים הקדושים כי הבלתי מוגבל בכלי גדלה ורבה מהמוגבל בצד זולת צד, כי למה שבפועל ומוגבל בכלי הוא בפועל נאחז בכלי. והנה נר היא הכלי המאיר ומשותף משמן ופתילה וכלי המחזיקם ואם משותפים כראוי שמן ופתילה טובה אז חיש מהר יזרח אור הישר. ולא כן אם אינו מתוקן כראוי, ירפרף אורו בעקלתון הגבהה למעלה ולמטה. ובדמיון הזה הוא בדברי תורה, אם מתוקנים ההקדמות יסודתם בהררי קודש, ועל זה יבנה בנינו אז יזהיר אור נתיבתו להאיר באור מאיר, ולא כן בהיפך. ולזה אמר נר לרגלי דברך, אם דבריך, כלומר דברי תורה הם נרי, הקדמותי הם בחינת דברך, מרבותינו הראשונים וגדולי אחרונים, אז ואור לנתיבתי, אז גם נתיבתי, מה שהוצאתי מהם בחינת אור. ולזה שפיר קאמר המדרש כך אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל, היינו כי הקדמותי הם בחינת מעט, מוגבלים בכלי האמת להיות מקורם ממקור קדוש יהלך, ולכן כשאני נכנס בהם שערים הרבה נפתחים לי ממנה.

ועל זה תמכתי יסודתי, בעזרת ה’ יתברך, כי רוב מה שכתוב כאן בנוי על תורת הראשונים וגדולי רבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים. ולכן אקווה כי לא נתרחקו הרבה מחוג האמת בעזרת הק יתברך ואדברה נגד מלכים ולא אבוש בעזרת ה’ יתברך. וקראיתי שם ספרי “ידי סופר” להיות ראשי תיבות יכט סופר, לזכרון נשמת חמותי הרבנית המפורסמת בצדקתה מרת יכט סופר ע”ה הרבנית מפה בת הרב הגאון הגדול המפורסם כבוד קדושת מורינו ורבינו הרב שלמה סופר זצל”ה אבד”ק בערעגסאס יצ”ו בן הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם מרן אברהם שמואל בנימין סופר זצל”ה, אבד”ק פרסבורג, בן רבינו הקדוש מאור הגולה מרן משה סופר זצוק”ל זי”ע אב”ד קהילת פרסבורג בעל חתם  סופר. וגם להיות שמי נרמז בתוכו, כי ידי סופר עם הכולל כמנין שמי ושם אמי מורתי תחיה צביה בן דבורה, חושבנא דדין כחושבנא דדין.

ויהי רצון שלא נבוש ולא נכלם ואזכה ללמוד ולשמור ולעשות ולהגות בתורת ה’ ויראהו כל הימים, ובימנו יושיע יהודה וירושלים בהרמת קרן התורה וקרן ישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

פה וו’נאמעני יצ”ו ג’ לסדר ויקהל כ”א אדר א’ חצר”ת לפ”ק

צבי לוסטיג בן הרבני הגדול בתורת הרב החסיד המפואר כש”ת חיים זאב שליט”א.

(הקדמת ידי סופר)


 הרב יהודה צבי בן הרב חיים זאב לוסטיג הי”ד, נולד בדעברצין בשנת תרע”ו (1912). הוא למד בישיבת המהרש”ג בסעמיהאלי, בישיבת הרב משה פארהאנד במאקאווע, בישיבת הרב שלמה צבי שטראססער בדעברצין ובישיבת האדמו”ר ממונקטש, רבי חיים אלעזר שפירא. הוא מונה לראש ישיבה שם בשנת תרצ”ט. נשא לאשה את מרת שרה בת הרב אליהו כהן הי”ד רבה של נאמין, ומונה לאב”ד טארפא. ספרו ידי סופר (תרצ”ח), ובו מקצת חידושיו, עשו רושם גדול על הלומדים. 

מקצת חידושיו ומכתבים אליו התפרסמו בכתבי עת רבניים, כגון: הכוכב (תרצ”ה), הכוכב (תשי”ב), ישורון, תולדות ישראל, שו”ת באר משה, חזון נחום, שו”ת מהר”ם בריסק, גינת ורדים ט, כוכבי אור, 

הרב נודע כתלמיד חכם עצום, חריף ובקי בש”ס ופוסקים, שהצטיין בכשרונותיו וחידש חידושים רבים ונפלאים בכל מקצועות התורה. 

בג’ בסיוון תש”ד הובל לאושוויץ עם רעייתו ועם שני ילדיו הקטנים. 

מקורות: הסכמות ידי סופר, הכוכב תשי”ב , דף זכרון באבני זכרון ח”ג וח”ד ובהגהות הירושלמי. וראה קהילות הונגריה ושם הגדולים מארץ הגר.

מספר הצפיות במאמר: 203

הסיבה לכך שישראל לוקים ונמרטים בין האומות, הוא גם כן משום שאינם בשלום כראוי לעם קדוש / הרב זאב וואלף גינצלר הי”ד

תמונת הרב זאב וולף גיצלר הי"ד

והנה במסכת שבת (פרק כ”ג, דף ע”ג ע”א) איתא אבות מלאכה ארבעים חסר אחת, והקשה בתוספות יו”ט אמאי לא תנן בהדיא ל”ט מלאכות, וכן קשה גבי מלקות נאמר ארבעים יכנו, ואתו חכמים ובצרו להו חדא. וקשה אמאי לא כתבה התורה בפירוש שמלקין ל”ט מלקויות, ומה רמזה לנו התורה הקדושה בזה.

ויש לומר שהתורה הקדושה רמזה לנו כי הל”ט מלאכות שצריך האדם לעמל בהם, הוא משום דישראל אינם כאיש אחד בלב אחד, ויש ביניהם פירוד לבבות ואינם בשלום ושלוה, רק הם מלאים מריבות וקטטות, וכמו שפירשו בעלי אגדה ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת. הכוונה כי אם רוצה אתה לנסוע מחרדה אז צריך לחנות במקהלות, היינו להיות בשלום ואהבה ורעות, ואם נוסעים ממקהלות יתקיים ויחנו בתחת, שיהיו בדיוטא התחתונה חס וחלילה. והנה לעתיד לבוא כשיהיה עולם התיקון יתקיים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם, וממילא לא יהיה שייכות להל”ט מלאכות, וזה שרמזו לנו חז”ל מה שלא זכינו עוד לעולם התיקון וצריכין אנו להתיגע בהל”ט מלאכות הוא משום חסר אחת, היינו שחסר אצלינו האחדות, דאם היו ישראל באחדות גמור כאיש אחד, לא היה להם עוד ליגע בהל”ט מלאכות המשברות את הגוף, וכן הוא גם כן מה שישראל לוקים ונמרטים בין האומות הוא גם כן משום שחסר אחת, שאינם בשלום כראוי לעם קדוש אשר בחר בהם ה’ יתברך להיות לו לעם. ובגמרא איתא לעולם יראה האדם עצמו כאילו חציו חייב חציו זכאי, עשה מצוה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חובה, אם כן אם היה האדם שב כראוי בוודאי כבר היה עולם התיקון כי אם עשה מצוה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות, והיה העולם התיקון ומה שלא זכו לזה הוא משום שלא שבו כראוי ואין המצווה בשלימות…

(מתוך תולדות ישראל, סימן ס”א)


הרב זאב וואלף ב”ר ישראל גינצלר נולד באיהעל, בה נשא עול תורה מנעוריו. לאחר שלמד תורה הישיבת איהעלי, ביגיעה ובהתמדה עצומה, שם שם לילות כימים, היה לאברך בעיר שאלגוי-טריאן, שם יסד ישיבה ולימד בה בחורים, בשנת תרפ”ח (1928). תלמידים רבים ביקשו להצטרף לישיבה זו ומספרם עלה לשלוש מאות. לאחר פטירת רב העיר, הרב משה דויטש זצ”ל, מילא הרב זאב וואלף את מקומו. בשנת תרצ”ד (1934) מונה לאב”ד ור”מ דיארמאט והגליל וכל מאות תלמידיו עברו יחד עמו לישיבתו החדשה, ושמו נודע בין גדולי ישראל. הרב מצא נתיב לליבם של מאות תלמידי ישיבתו שדבקו בו בכל לב ונפש, והיתה לו השפעה רבה על בני עירו.

הונגריה נכבשה בכ”ג באייר תש”ד (19.3.1944) ועלה הכורת על יהודי הונגריה. בגזירת שלטו הרשע הוגלו יהודי העיירה דעהיר-דיארמאט עם רבם לגיטו מטסלקה, בו רוכזו רבבות יהודים תוך יסורים ועינויים קשים. הצפיפות בגטו הייתה קשה ורוב התושבים חיו תחת כיפת השמים. היה מחסור באספקת מזון. ז’נדרמים הונגרים עינו את תושבי הגטו כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך, וכמה מהם מתו בעינויים. בתקופה נוראה זו, המשיך הרב לפעול שם במסירות נפש ואף קידש עצמו במותר לו באכילה ושתיה. כעבור כמה שבועות גורשו היהודים מהגיטו לאושוויץ בחמישה טרנספורטים. הרב זאב וואלף נרצח בשואה ביום ט”ו בסיון תש”ד, עם רעייתו מרת לאה, וילדיהם: מרת יוטל יונגרייז, שיינדיל, חיה, חוה, בן ציון וחיים צבי. כן נספו עמו נכדיו, בני הרב יעקב צבי הלוי ויוטל יונגרייז: דבורה, אשר אנשיל, ישראל, טויבא ואברהם בנימין. הי”ד.

הרב זאף וואלף גינצלר, לא הכין כתבים לדפוס ולא כתב מאמרים לירחונים התורניים שהופיעו בהונגריה. תלמידיו רשמו את דברי התורה שהשמיע בשבתות והוציאו לאור את הספר “תולדות ישראל על בראשית” (קליינוואדיין, תרצ”ז), ובהם פלפולים חריפים ומחודדים על התורה בדרך החסידות והדרש, יחד עם דברי מוסר וכיבושין. שרידים מתורתו, הכוללים שו”ת וחידושים על הש”ס, יצאו לאור בספר “תולדות ישראל” (ברוקלין, תשכ”ו), ע”י חתנו בזיווג ראשון, הרב יעקב צבי הלוי יונגרייז.

בהקדמת ספרו כותב חתנו:

… אנכי בפתח דברי אתן לה’ יתברך הלל ותודה, בתוך קהל ועדה, לבי ובשרי ירננו לא־ל חי וקיים, על כל הטוב אשר גמלנו, והפליא חסדו עמדי, שהחיינו וקיימנו, אחר כל התלאות ומאורעות שסבלתי, ושתיתי מכוס התרעלה, בשנות הזעם והשמדה, במלחמה הנוראה, בשנת תש”ד תחת ידי הנאצים הארורים ימ”ש, מתוך יסורים נוראים, וסכנת מות תמידי, ובחמלתו יתברך שמו זכיתי לישאר בין החיים, ועלי לשבח לאדון הכל תמיד תהלתו בפי.

אמנם גדול כים שברי, כי בבואי הביתה שבור ורצוץ, עוד בי נשמתי, מצאתי חורבן נורא, לא נשאר מביתי ומבית כבוד קדושת אדוני מורי וחמי מזיווג א’ שריד, כולם עלו על המוקד בעוה”ר, ע”י הרשעים הארורים ימ”ש באוישוויץ. אולם בחמלת ה’ נשאר לנו לפליטה מקצת כתבי יד, אור הגנוז, מכבוד קדושת אדוני מורי וחמי, זכרון מפעולתו, למען יעמוד לתפארת, זכרון לדור דורים, ועלינו לשבח לאדון הכל שנטר לנו כלי חמדה גנוזה, טמון באוצרותיו, כי לולא זאת האי שופרא כמעט הלך לאבדון, ודבר שנצטער עליו אותו צדיק, שיפוצו מעיינותיו חוצה, ברבות הימים היה הכל נשכח חס וחלילה, ועתה יוחקקו הדברים בעט ברזל ועופרת להיות למזכרת נצח.

ובכן קמתי אני לפתוח שערי אור הגנוז, שתי כתיבות חוברות, הראשון שאלוח ותשובות, בחידושי סוגיות מצומדות, בעמקות ובקיאות משולבות, מאת האדם הגדול בענקים, הרב הגאון האדיר, חריף עצום, בקי בש”ס ופוסקים, מהולל בפי כל הגאונים וצדיקים, סיני ועוקר הרים, צדיק תמים, חו”פ נזר ישראל ותפארתו, כבוד קדושת מרן זאב וואלף גינצלער זצוקללה”ה, בעל המחבר ספר היקר תולדות ישראל על התורה, שהיה מלפנים דומ”ץ ור”מ בק”ק שאלגוי טאריאן, ואח”כ אבדק”ק פעהערדיארמאט והגלילות יצו”א.

מקורות: אנציקלופדיה של גטאות, תולדות ישראל, אלה אזכרה כרך ג עמ’ 229-231, כתבי תלמידו הרב נתן צבי פרידמן מבני ברק.

מספר הצפיות במאמר: 29