סיום התורה | תורתך לא שכחתי

אין די בקיום מצוות שכליות ובמידות אנושיות חיוביות, אלא גם בעשיית החוקים כמצוות ה' / הרב צבי זאב גולדברגר הי"ד

י׳ באלול ה׳תשע״ח (20/08/2018) הגדה של פסח, מדות, סיום התורה, פרשת תזריע, תורה ומצוות

"וירא אלהים את כל אשר עשה". במדרש הובא ברש"י ז"ל פ' תזריע, כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף. והנה צריך להבין מה משמיענו ר' שמלאי, הא זיל קרי בי רב הוא.
ונראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא כי לדבר גדול נתכוון, דהנה בהגדה סידר, "רשע מה הוא אומר, מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל, כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמר לו, בעבור זה עשה יי לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל". והנה קשה להבין במה מקהה את שיניו של רשע במה שאמר לו "אלו היה שם לא היה נגאל", מה איכפת ליה לרשע בזה, הא השתא הוא הכא ואינו במצרים. ונראה הכוונה דיש לדייק גם כן השינוי בין בן חכם לרשע, כי החכם מפרט "מה העדות והחוקים והמשפטים", והבן רשע שואל "מה העבודה הזאת". והענין נראה, דהנה הך רשע מיירי כמו בזמן הזה הפוקרים במצות התורה, מה שאינם מבינים בשכלם והמה בוררי לעצמם לאמור כי העיקר הוא שיהא אדם בעל מדות ושלא לגזול ושלא לגנוב ולא לעשות עוולה בין אדם לחברו ולהיות רחמן על האומללים. ואמנם מצות התורה והחוקים מבעטים בם. והנה מה שאדם משיג בשכלו כי כן הוא היושר לעשות זה, אינו לעול ועבודה על האדם, מה שאין כן מה שאינו משיג בשכלו ועושה רק משום מצות המלך, זה הוא עול ועבודה. ואמנם כן כבר כתב הר"ן ז"ל בדרשותיו פירוש הפסוק פרשת ואתחנן "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם עיני העמים אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ודייק הר"ן דלשון הקרא הווה לכתוב "ואמרו רק הגוי הזה עם חכם ונבון" ולא "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". ופירש הר"ן כוונת הכתוב על פי משל לרופא שבא למדינה רחוקה ודרכי רפואתו היו בדברים זרים ורפואות משונות אשר לא ניסו בם הרופאים עד הנה. הנה הרופאים אמרו עליו כי הוא חסר דעה, במה שעושה רפואות בדברים זרים. ואמנם בראות מה עלתה בידו, כי ברפואותיו עשה נפלאות, וכל חולה שבא לידו מיד נתרפא ברפואותיו, ענו ואמרו כי אדרבה, נהפוך הוא, כי הוא חכם עמוק עמוק מי ימצאנו וכל מעשה רפואתו מה חכמה נפלאה. והנה כי כן אנחנו עם בני ישראל, כשושנה בין החוחים, אומות העולם, הנה בראותם חוקות התורה, בוז יבוזו לנו, למה פרה אדומה ומה טעם יש בה, וכן כלאים ושעטנז, והמה חושבים לישראל כבוערים בעם, חס ושלום, ואמנם כן בראותם מה עלתה בידם של ישראל והמחזיקים בחוקות כל התורה, הנסים והנפלאות אשר הפליא ה' לעם קרובו, ולא עשה כן לכל גוי, והלא כל הגוים יש להם מצות ונימוסי שכליים, ומה ביננו לבינם, אלא חוקות התורה, מה שאלו מלעיגים עליהם. ואם כן החוקים הוא הנותנת והגורם אשר נפלאנו בנסים ונפלאות מכל עם אשר על פני האדמה. ולכן יחזרו ויודו כי לא כמחשבתם הראשונה, אשר החוקים המה סכלות חס ושלום, ואדרבה, כי הוא חכמה נפלאה. וזהו שאמר הכתוב "אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם הנבון הגוי הגדול הזה", לא כמחשבה ראשונה, כי המה סכלים ופתאים בעבור שמירת החוקים, כי אדרבה "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

ויש להוסיף ביאור על דברי הר"ן ז"ל, כי ידוע שה' יתברך מתנהג מדה כנגד מדה, וכאמרם ז"ל "ה' צילך", כמו הצל העושה כמו האדם. ואמר הכתוב "יעקב חבל נחלתו", וכמו אם מנענעים בחבל למטה מתנענע למעלה, כן המה כל בית ישראל. חלק ד' עמו אחוזים ודבוקים בה' יתברך. ואם כן אם מחזיקים בחוקים אשר אין מובנים בדרך הטבע, ה' יתברך גם כן מתנהג עמהם בנסים למעלה מן הטבע. הכלל העולה כי החוקים גורמים נסים ונפלאות לישראל. ולפי זה זכינו להבין אמרי קדוש בעל ההגדה, כי הנה הרשע הוא פושט טלפיו כרשעי עמינו בזמן הזה, הוא גם כן יהודי צדיק, רק רוצה להחזיק במצות שכליות לבד, ושאל "מה העבודה הזאת להם", דהנה הקרא בפרשה בא דהתם נאמר מקרא זה הוא קאי על עבודת קרבן פסח, ומעשה הקרבנות הלא הוא חוקי ולא מצות שכליות, ולכן שואל כיוון שהוא חק מה שאין השכל משיג הוא עול ועבודה, ואם כן מה העבודה הזאת לכם. ואמר להשיב ולהקתות את שניו שלא יחזיק עצמו כצדיק, כי הרשע הזה הוא מחזיק עצמו עדיין לצדיק ורק על החוקים מתלוצץ. ולזה הראה לו כי העיקר הוא החוקים. "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו, אלו היה שם לא היה נגאל", כי נסים ונפלאות שהפליא ה' עמנו ביציאת מצרים הוא רק בעבור החוקים, כדברי הר"ן, מה שאין כן הרשע, שאינו רוצה בחוקים, לא היה נגאל, כי כמצות שכליות שלו לבדו אין בהם כדי להשיג נסים ונפלאות למעלה מן הטבע.

והנה זהו כוונת ר' שמלאי הנ"ל, להביא ראיה עמוקה כי לא די במצוות כגון שלא לגנוב ולא לגזול, דהנה איתא בעירובין, אמר ר' יוחנן אלמלא נתנה תורה למדנו צניעות מחתול, נזל מנמלה, עריות מיונה, שנאמר "מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו". ואם כן אנו רואים כי מדות אנו מוצאים גם כן בין הבעלי חיים בלתי מדברים, כמו מדות צניעות מחתול וגזל בנמלה וכו', והכתוב אמר "ידע שור קונהו". והנה במעשה בראשית ראינו כי נבראו מקודם כל בהמה חיה ועוף, ואחר כך אמר ה' יתברך "נעשה אדם". והנה אלו היה שלימות האדם שלימות המדות, אם כן אין יתרון שלימות האדם על הבהמה, כי בבהמה גם כן הוא שלימות המדות, וכאשר מצאנו כנ"ל, למדנו גזל מנמלה, עריות מיונה, ואם כן למה נברא האדם מדור מעצמו אחר כל בהמה חיה ועוף. הנה מזה הוכיח כי יש לאדם שלימות נעלה משלימות הבהמה חיה ועוף, ותורתו מדרגה גבוה מתורת חיה ועוף. וזהו כוונת ר' שמלאי, כשם שיצירתו של אדם במעשה בראשית אחר כל בהמה חיה ועוף, כך תורתו מתפרשת אחר תורת בהמה חיה ועוף, היינו שלא די לו בשלימות המדות, כי זהו תורת בהמה חיה ועוף, כמאמר ר' יוחנן, למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, כי אם תורתו של אדם מתפרשת אחר תורת בהמה חיה ועוף, היינו שתורתו הוא אחר זה במדרגה גבוה מזה.

ועל פי זה פירשתי הפסוק "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", דכוונת שלמה המלך לומר שלא תלך בדרך חטאים כי די בשלימות המדות, לזה אמר "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", בזה אתה אדם מותר מן הבהמה, מה שאין כן בשלימות המדות לבד, אין זה תורת האדם, כי מצאנו כזה גם כן בשאר בעלי חיים כנ"ל.

ואמנם יש לפרש עוד כוונת הכתוב "סוף דבר הכל נשמע", כי יש גם כן מקצת חכמי אומות העולם האומרים כי תכלית האדם להשיג המושכלות, ובזה כאשר יודבק שכלו במושכלות אלהות ישאר נצחי. והנה כבר הכה על קדקדם הכוזרי במאמרו למלך הכוזר כי אם היה כן היה מחויב להיות נסים ונפלאות להפלוסופים חכמי יוון העוסקים במושכלות. הראית מימיך או שמעת שיסופר עליהם נפלאות ונסים. וכן היה צריך שתהיה הנבואה ידוע אצלם, ואנו רואים היפך זה, כי הדבקות אלהות הוא במי שלא טרח בחכמות. ואם כן אין זה שלימות, וכמו שכתוב בספר "עצמות יוסף" בהקדמה, הראיתם פילוסוף רוחו ונשמתו יאסוף להניף גשמי נדבות ועליון יתן קולו בעת יקרא ויענה כרב יהודה בחסידותיה דכי שלף חד מסאניה אתא מטרא, ופלאות ומעשה נסים שנעשו לחכמים התלמודים אין קץ למספרם. עד כאן לשונו.

ועל פי זה אמרתי לפרש סמיכות התורה לתחילתה, "לכל האותות והמופתים וכו' ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", אשר ראינו כי כחו גדול בתורה ומצות אשר הורה לנו, ולא בפולוסופיא וחקירות, כי אם בתורה ומצות, בזה נראה כי "בראשית ברא אלהים", בשביל התורה שנקרא "ראשית", כי התורה הוא תכלית הבריאה לשמור מצוות התורה כי זה משה איש האלהים בכח התורה עשה את המופתים האלו. והנה כתב העקרים להכות על קדקוד סברתם האומרים כי העיקר הוא לדבק שכלו במושכלות, כי אם כן לשווא הייתה הבריאה, כי רק מעט מזער שימצא שישיג החכמות על אמיתותם, לפעמים אינו אפילו אחד בדור, ואם כן שאר אנשי העולם המה פעולה בטילה, וזה אין הדעת סובלו. מה שאין כן אם התכלית הוא לשמור מצוות ה', בזה יוכל לזכות כל אחד ואחד מישראל לעולם הבא, כמו שאמרו ז"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". וזהו כוונת המלך החכם אחרי הציעו חקירות שונות בספר קהלת ומה שיטעו בני האדם ויפלו ברשת הסכלות, סיים "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". פירוש, שזה יוכל לקיים כל האדם, יהיה מי שיהיה. מה שאינו כן בחקירות, הלא תראה בספרים כמה סכלות וטעותים יפלו בלב אנשי העולם, וכי יהיה הבריאה דבר בטל חס ושלום, כי לפעמים לא ימצא אפילו אחד בדור שישיג המושכלות על אמיתתם, ומעט מזער המה משיגי האמת, ואם כן השאר המה פעולה בטילה. ואמנם כן לשמור מצות הבורא יתברך שמו "זה כל האדם", יוכל עשותו, כן נזכה אמן.

(הרב צבי זאב גולדברגר הי"ד, אלף זעירא, תרפ"ג, עמ' 28)

מספר הצפיות במאמר: 109

כשרואים בני ישראל את החסד שהקב"ה עושה איתם, הם מתעוררים לעסוק בחשק רב בלימוד התורה הקדושה / הרב משה חיים גרינפלד הי"ד

כ״ט בכסלו ה׳תשע״ח (17/12/2017) אישים הי"ד, הבדלה בין ישראל לעמים, מתן תורה, סיום התורה, סיון כב, פרשת חוקת

כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")

הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..

הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.

בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.

הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.

חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.

מספר הצפיות במאמר: 100

דרוש לסיום תורה הקדושה בפלפול ואגדה / הרב צבי אלימלך שפירא הי"ד

י״ט באדר ה׳תשע״ז (17/03/2017) אישים הי"ד, סיום התורה, סיון יד, פלפול

עשרה דברים קשים נבראו בעולם. הר קשה ברזל מחתכו (בבא בתרא דף י').

כשביקש משה אעברה נא, אמר לו הקב"ה, אתה רוצה לאחוז את החבל בב’ ראשין. אם אעברה נא אתה מבקש לקיים, בטל סלח נא, ואם סלח נא אתה מבקש לקיים, בטל אעברה נא (מדרש ואתחנן).

הרבה דברים נאמרו בזה, (ועיין בספר דרכי נועם דרוש ל"א), ולגלות פני הלוט מעליו, נאמר לפרש סמיכות סוף תורה הקדושה לתחילתה, שמסיים וימת שם משה עבד ה’, ופתח דברים, בראשית, ופירש"י בשביל ישראל שנקראים ראשית.

ונקדים להבין המשך מקראי קודש בפרשת ברכה, ויאמר ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו וגו’ יחי ראובן וגו’ תריבהו על מי מריבה, בהקדם עוד ילקוט במדבר : בשעה שנתן הקב"ר. תורה לישראל נתקנאו בהם אומות העולם אמרו מה ראה להתקרב להם יותר מן הכל, סתם הקב"ה פיהם ואמר להם הביאו לי ספרי היוחסין שלכם וכו'.
המאמר הזה תמוה: חז"ל דרשו בעבודה זרה (ב':) על קרא ויאמר ה’ מסיני בא, אמר רבי יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל. אם כן מה נתקנאו, הא גם להם רצה ליתן, ומה מקום לשאלתם, עד שהוצרך לסתום פיהם? גם לא ידענו התשובה שסתם בה הקב"ה פיהם, הביאו לי ספרי יוחסין, מה עניין יחוס לתורה, מחוטב עציך עד שואב מימיך כתיב?
וכתב בשמע שלמה, על פי דברי הש"ס, דאומות העולם יאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית, ואומר להם הקב"ה, הראשונות ישמיעונו, ז’ מצות שנתתי לכם היכן קיימתם. וזה שנתקנאו, מה ראה להתקרב להם יותר לכפות עליהם הר כגיגית.

<כאן יבואר שדווקא על ישראל כפה הקב"ה הר כגיגית, שיהא להם דין אנוסה שלא יוכל לשלחה כל ימיו. שכן, אומות העולם הם כאשה פסולה, שאין האונס נושאה. ואין אומרים שיבוא עשה וידחה לא תעשה, לחייב את האונס לשאת אנוסה פסולה, כי היא יכולה לסרב לנישואין, ונמצא שכלל אין כאן עשה>

ומילא דבריו בספר מגדנות אליעזר להגאון מבערגסאז ז"ל, דהתוספות בשבת פ"ח הקשה דלמה כפה עליהם הר כגיגית בשכבר הקדימו נעשה לנשמע? וכתב בתפארת ישראל (למהר"ל מפראג ז"ל בפרק ל"ב) בשם מדרש שעל כן כסה עליהם הר כגיגית, כדי שיהיה להם דין אנוסה אצל הקב’"ה, שלא יוכל לשלחה כל ימיו, ופירש בזה בישמח משה וארשתיך לי לעולם (שלא יוכל לשלחה כל ימיו, יען) וארשתיך לי בצדק ובמשפט (היינו באונס, והיא גופא), בחסד וברחמים.
והנה בכתובות (מ’.) אמרינן ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו, לאפוקי פסולה, וזה שסתם פיהם באמרו הביאו לי ספר יוחסין שלכם והנכם פסולים ולא אהני לכם הכפיה לדין אנוסה, שזה דוקא באשה ראויה לו. ושם פריך הש"ס ניתי עשה ונידחי לא תעשה, ומשני, אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל, – אשר בזה יבוארו המשך הכתובים כמין חומר: ה' מסיני בא וזרח משעיר למו (כדחז"ל שהחזירה הקב"ה על כל אומה) אף חבב עמים (עם כל זה חבה יתירה חבב לשבטי ישורון) והם תכו לרגלך (כפיית הר כגיגית, ולא לאומות העולם, וקאמר הטעם) ישא מדברתיך (לפי שרצו ושייך בהו לא יוכל לשלחה) תורה צוה לנו משה מורשה (ירושה עולמית דלא יוכל לשלחה), ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (היינו דהווים אשה הראויה לי, מיוחסים. מה שאין כן אומות העולם הפסולים, דלא שייך עשה דוחה לא תעשה, כיון דאמרו לא בעינא, מה שאין כן ישראל ישא מדברתיך וכנזכר).

<כאן יבואר שדין זה שהאנוסה יכולה לסרב להינשא לאונס נלמד מקל וחומר מדין המפותה>

והא מילתא דיכולה לומר לא בעינא, ילפינן בכתובות (ל"ט:) ולו תהיה, מדעתה, ועיין שם בתוספות דבור המתחיל אלא, דאינו מיותר אלא ילפינן מקל וחומר, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד, יכולים לעכב, אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן, עיין שם היטב.

<כאן יבואר שאם איסור 'לא תהיה קדשה' מתייחס לפנויה, וטעמו שבזה מתמלאת הארץ זימה כי הילדים שיוולדו לא יכירו את אביהם ונמצא אח נושא אחותו. וטעם זה לא שייך באנוסה, לפי שאינו יכול לגרשה כל ימיו, וידעו הילדים את ייחוסם – אזי נסתר הקל וחומר, ולא ניתן ללמוד ממפותה לאנוסה שהיא יכולה לסרב להינשא לאונס. (ורק לאחר שנוכל ללמד שגם אנוסה יכולה לסרב לנישואי האנס, אזי גם בה שייך הטעם שהילדים שיוולדו מהאונס לא יכירו את אביהם, ושייך בה איסור 'לא תהיה קדשה')>

ושמעתי בשם הגאון הקדוש מאסטראווצי זצללה"ה שהעיר בהערה נפלאה על זה, דבאמת יש להקשות לכאורה על הקל וחומר, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה וכו’, דהא כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי ביאה, דהבא על הפנויה לוקה משום 'לא תהיה קדשה', והראב"ד חולק, דאם כן מפותה איך משלם עליה ממון והלא לוקה. ותמהו על זה מדוע לא הקשה מאונס. ותירצו דהרמב"ם בפרק ב' הלכות נערה הלכה י"ז כתב מלתא בטעמא דגורם שתמלא הארץ זמה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי היא. עיין שם. והתינח מפותה אבל אונס דלא יוכל לשלחה כל ימיו, ליתא להאי טעמא, משום הכי נקיט הראב"ד מפותה.

לפי זה נסתר הקול וחומר, דמה למפותה שכן עבר על לא תהיה קדשה מה שאין כן באונס. אך דבר זה אינו, דגם באונס שייך האי טעמא, דהגם דלא יוכל לשלחה, יכולה היא לעכב. אך לפי זה, התינח לאחר שידעינן דיכולה לעכב אבל בלי זה ליכא קל וחומר כנ"ל.

<אך אם נאמר שאיסור 'לא תהיה קדשה' אינו מתייחס לפנויה אלא לאנוסה, נוכל ללמוד ק"ו ממפותה לאנוסה שהיא יכולה לסרב לנישואיה לאנס, וממילא חזר הדין שאסור לאנס לשאת אנוסה פסולה, כי אין כאן עשה שידחה את הלא תעשה, ולכן מובן למה לא כפה הקב"ה את ההר כגיגית על הגויים שסירבו לקבל את תורתו>

אך אם נאמר כהתרגום ד'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, ניחא.
ובזה יבואר המשך הכתובים, יחי ראובן וגו’ וזאת ליהודה וגו’, דדרשינן בסוטה (ז’:) מי גרם לראובן שהודה, יהודה.

<ממעשה יהודה ותמר מוכח שלשיטתו 'לא תהיה קדשה' מתייחס לשפחה ולא לפנויה. ראובן שחטא סבר שזה מתייחס לפנויה, אך הודה כשלמד מיהודה שהאיסור מתייחס לשפחה. וכשנשא יעקב את השפחות הן שוחררו ממילא, ולא היה איסור "לא תהיה קדשה" בנישואיהן>

ויש לומר, דבאמת העיר בחידושי אגדות מהרש"א (סוטה י’) דהיא אסורה ליהודה משום 'לא תהיה קדשה', עיין שם, וגם הוי כלתו, ואיך יתכן זה? ובסוטה (שם:) איתא כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני יצאו כבושים. אך דבאמת אמרינן בסוטה (שם.) דהיו קידושין בעודה קטנה, ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו. אך זה אינו, דביבמות (ק"ט:) כי גדלה הוי קידושין. עיין שם. אך זה אי איכא איסור בפנויה אמרינן חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואם כן מיהודה איכא ראיה דקאי רק על שפחה.

ובמהרש"א שבת (נ"ה.) כתב דחטא ראובן באמרו שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? היינו דיעקב אבינו עליו השלום, שהותר בשפחות הוא משום שנשתחררו ממילא, כדין הנושא לעבדו בת חורין דיוצא לחרות. וראובן טעה בזה דלא נשתחררה כלל דליכא איסורא. עיין שם. ו'לא תהיה קדשה', לדידיה קאי על פנויה, ומובן מי גרם לראובן שהודה (ד'לא תהיה קדשה', קאי על שפחה), יהודה, דממנו מוכח איפכא, כנזכר לעיל דממילא ניחא דלא כפה עליהם הר כגיגית, דשפיר נשמע מקול וחומר דיכולה לומר לא בעינא.

<מנשות יעקב – ברז"ל – מוכח שאיסור לא תהיה קדשה מתייחס לשפחה, ממילא ניתן ללמוד ק"ו ממפותה לאנוסה שיכולה לסרב לנישואיה לאנס, ממילא מובן למה לא כפה הקב"ה הר כגיגית על האומות שסרבו לקבלת תורתו, לפי שאין עשה בנשיאת אנוסה פסולה שידחה את לא תעשה של נשיאת הפסולה>
וזה אמרם ז"ל המוצב בפתח דברינו "הר קשה, ברזל מחתכו", דקשיא למה לא כפה עליהם הר כגיגית, והתשובה דהמה פסולים, ולא שייך עשה דוחה לא תעשה, דיכולים לומר לא בעינן מקל וחומר ממפתה, וזה דוקא לתרגום ד'לא תהיה קדשה' קאי אשפחה, וראיה מיעקב אבינו עליו השלום, כמהרש"א הנ"ל, "ברזל" ראשי תבות בלהה רחל זלפה לאה.

<רק אם נאמר ש"לא תהיה קדשה" מתייחס לשפחה, ממילא צריך לומר שגם הגר שוחררה בנישואיה. ולכן גם ישמעאל צריך לקחת חלק בשעבוד מצרים כחלק מזרעו של אברהם. ולכן נענש משה על מי מריבה בשל אמירתו המוקדמת "הן לא יאמינו לי", כי לא היה עליו לחשוד שלא יאמינו, לפי שהושלם זמן השעבוד לישראל (ויתרת השעבוד נשאר חוב על ישמעאל)>

ונבוא לביאור המדרש הנ"ל, אם אעברה נא בטל סלח נא, דמבואר במדרש ובשבת (צ"ז.) דמה רבינו עליו השלום נלקה על מי מריבה, משום שאמר והן לא יאמינו לי, אתה אין סופך להאמין, שנאמר יען לא האמנתם בי. עיין שם. ולכאורה צדקה טענת משה רבינו עליו השלום, דהזמן לא נשלם עדיין ובוודאי לא יאמינו. אך המפורשים כתבו דגם ישמעאל צריך ליקח חבל בהשיעבוד, כנאמר כי גר יהיה זרעך, אך יש לומר דישמעאל בן השפחה אינו זרעו. ואמנם אי 'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, על כורחך ממילא נשתחררה, כמהרש"א הנ"ל, וטענת משה רבינו עליו השלום לא תצדק.

רק לשיטת הרמב"ם ד'לא תהיה קדשה' אפנויה קאי, ואך לפי זה בטל סלח נא, דאף דמודעה רבה לאורייתא כבשבת פ"ח, זה דווקא אי גם באונס יכולה לעכב מקל וחומר ממפתה.

ויש לומר בזה בזמר המבדיל, 'נחנו בידך כחומר סלח נא על קל וחומר', היינו נחנו בידך כחומר בכפית הר כגיגית, אם כן ממילא יכולה לעכב מקל וחומר, ודו"ק. וזה דוקא ד'לא תהיה קדשה' קאי על שפחה, אבל לפי זה בטל 'אעברה נא', משום העונש על אמרו ו'הן לא יאמינו לי', כיון דגם לישמעאל חלק בהשיעבוד, כיון דהגר נשתחררה והוי זרעך ונשלם הזמן לישראל. ודברי המדרש מבוארים. ומובן המשך הקרא לזה "תריבהו על מי מריבה" דנתבטלה אעברה נא, ד'לא תהיה קדשה' קאי אשפחה ומשום הכי לא כפה עליהם הר כגיגית.

וזה סמיכות תורה הקדושה נעוץ סופה לתחילתה, וימת שם משה עבד ה’ וגו’ וקשה, הלא משה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים ועשה כל האותות לעיני כל ישראל, ועם כל זה לא נכנם לארץ ישראל, על זה אמר, בראשית בשביל התורה שנקראת 'ראשית' ובשביל ישראל שנקראים 'ראשית' ולא נתנה לפסולים, דאמרו לא בעינן ויכולין לעכב מקל וחומר, דממילא בטל אעברה נא כנזכר. ודוק היטב.

צבי אלימלך שפירא. העורך

(תצא תורה, תרצ"א)

הרב צבי אלימלך שפירא הי"ד נולד בבערטש בשנת תרס"ו (1906) לאביו הרב המובהק יעקב יצחק ז"ל אב"ד בבערטש. בילדותו למד הרב צבי אלימלך את תורתו בישיבתו של אביו, ולאחר מכן למד בישיבת דרכי תשובה במונקטש. הוא התפרסם שם כחריף ובקי בכל מקצועות התורה ונודע בשם "העילוי מבערטש" ומונה לכהן כראש הישיבה. לאחר שנשא לאשה את בתו של הנגיד ר' יצחק ווילדשטיין הי״ד מקרעניץ, (חותנו של הרב זאב וואלף אייזנבאך הי"ד שהיה ר"מ בצאנז) המשיך בלימוד תורתו שם והיה מתכתב עם גדולי התורה בדורו. הוא ערך והוציא לאור את כתב העת התורני ״תצא תורה״, וחקירה תורנית בדין כפרה באכילת הקורבן ע"י כהן קטן, הובא בהכוכב (חשוון תשי"ב).

בתקופת השואה נדד עם רעייתו ועם ששת ילדיו, לבסוף הגיע לבארדיוב, גורש משם לאושוויץ, בה נספה בי"ד בסיוון תש"ב. הי"ד.

מקורות: הכוכב, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 195