הוכח לחכם ויאהבך, כדרכם של האחים הקדושים הרבי ר' זושא והרבי ר' אלימלך / הרב גדליה קלוגר הי"ד

* 'הוכח תוכח את עמיתך'. ראיתי זה כבר בספר אחד שפירש על פי הידוע מהני תרי אחים הקדושים הרב הקדוש רבי ר' זושא והרב הקדוש רבי ר' אלימלך זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל בעת שהתהלכו בארץ והוכיחו לעם להורות תשובה לילך בדרך ה', שדרכם היתה כאשר ראו באחד איזה חטא, אזי אמר אחד לאחיו וקוראו בשמו מה לך ולמה עשית כך וכך לפי העבירה שראו באיש ההוא, ואמרו דברים המשברים את הלב, וגם דברו כמה פגם בחטא זה, ואיזה תשובה צריכין לתיקון חטא זה. והאיש ההוא כשמעו ויתעצב, וממילא עשה החוטא תשובה כפי הוראתם הטובה. ובזה מפרש הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתה בתורה ובמצות. עד כאן דבריו.

ועם ההקדמה הנ"ל יש לפרש הפסוק במשלי (ט,ח) 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך', דלעניות דעתי קשה, כי אם ראה בתלמיד חכם שעבר עבירה, אין מהצורך להוכיחו, כי מעצמו יעשה תשובה, כדאיתא במסכת ברכות (יט,א) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה כו' אלא ודאי עשה תשובה. ולפי הנ"ל יש לפרש פירוש הכתוב, 'אל תוכח לץ פן ישנאך', היינו שלא יקבל לדברי תוכחתך, אלא 'הוכח לחכם', פירוש הפוך פניך לומר דברי עוונות והתוכחה נוכח לחכם, וכנ"ל. 'ויאהבך', שישמע החוטא ויקבל לדברי תוכחתך ויעשה תשובה.

* בשם הרב הקדוש מוהר"א זצ"ל מעיר מיקאלאיוב. 'אתם נצבים' וגו'. על פי משל מענין לימוד תכסיסי המלחמה של אנשי הצבא (הנקרא עצזיציר), יש שממונים עליהם שרים רבים ונכבדים זה למעלה מזה. שהדרך הוא אשר שר הקטן מלמדם סידור תכסיסי מלחמה. והם עומדים זה אצל זה בשום סדר א' שורות שורות והמלמדם עומד עליהם בריחוק קצת כנגדם ופוקד עליהם כיצד יעשו. ומה שהוא מצוה עליהם כן יעשו כולם כאחד. ואם השר הגדול ממנו שבא לנסות לאנשי הצבא שתחת דגלו באותות אם הם מורגלים בסדר עבודתם, אזי גם השר הקטן עומד עם אנשי הצבא בשווה להם ועושה כמו שאנשי הצבא הפשוטים עושים. וכן כל מה שהשר הוא יותר גדול, השר הפחות ממנו הוא נצב לאנשי הצבא הפשוטים כנ"ל. ובאם המלך יבא לנסות אותם אזי כל השרים כולם הקטנים עם הגדולים עומדים נצב בסדר אחד עם אנשי הצבא, עושים כולם כאחד ענייני סדור תכסיסי מלחמה כפי פקודת המלך.

הנמשל בזה כי בכל השנה ההשפעה הולכת על ידי הצדיקים. לצדיק זה יש מפתח הפרנסה, ולצדיק אחד יש לו מפתח הרפואות כו', אבל בראש השנה כאשר יבוא המלך, מלכו של עולם, הוא הקב"ה לישב על כסא המשפט לדון את כל באי עולם וכולם יעברון לפניו כבני מרון, אזי יהיו נדונין לפניו גם הצדיקים, על דרך הכתוב (מלכים א ח,נט) 'לעשות משפט עבדו' כו' (וכדאיתא בראש השנה טז., עיין שם). לזה אמר 'אתם נצבים היום', על דרך מאמר רבותינו ז"ל (זהר פרשת בא דף לב:) בפסוק איוב (א,ו) אין 'היום' אלא ראש השנה, 'כולכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם וגו' כל איש ישראל',

אמר המסדר על פי דבריו הקדושים יש לפרש הכתוב בתהלים (קיט, צא) 'למשפטיך עמדו היום', היינו בראש השנה, פירוש שגם הצדיקים יעמדו בכסה ליום חגינו למשפט, 'כי הכל עבדיך', ואתה מלך לדונם. ועיין בחדושי אגדות למסכת ראש השנה ט"ז ע"א בדיבור המתחיל תנא דבי רבי ישמעאל, ותודה לקל שכוונתי קצת מעין דברי הגאון.

* הרב הקדוש מורנו הרב ר' צבי הירש זצ"ל מרימינוב, היה רגיל לומר בכל פורים, 'והשתיה כדת', יסוד התורה היא (מלשון 'אבן שתיה') 'אין אונס', שיהיה כופה את עצמו להיות בבחינת 'אין' בשפלות. 'כי כן יסד המלך', מלכו של עולם. 'על כל רב ביתו', היינו הצדיקים, שיהיה הצדיק בעיני עצמו שאינו נחשב לכלום.

אמר המסדר היינו כמאמר רבותינו ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע. והבן.

ועל ידי זה יוכלו הצדיקים להיות פועל ישועות 'לעשות כרצון איש ואיש', להשפיע לכל אחד מה שצריך. שמעתי.

וכענין זה איתא בספר דברי אמת בפרשת ראה על הפסוק (דברים יב,ד) 'לא תעשון כן' וגו', עיין שם כל הענין.


הרב גדליה קליגר (קלוגער) הי"ד, תלמיד חכם מופלג וחסיד מלבוב, שנולד בשנת 1900 לאביו הרב יוסף, ראב"ד בויברקא, ממשפחה המיוחסת לרבינו הט"ז. סבו, הרב שמשון קליגר היה אב"ד זאלקווא והגלילות (מחוז בלעזא).

הרב גדליה חיבר את הספר "מנחת יוסף", חידושי תורה ודרושים מלוקטים מצדיקים רבים, עם חידושי אביו וחידושיו (לבוב, תרצ"ה). הספר יצא עם הסכמת קרוב משפחתו הרב יהודה ליבוש באב"ד, אב"ד פודוולוטשעסק. מהדורה חדשה של ספר זה, יצאה לאור בשנת תשס"ח.

אחיו של הרב גדליה היה הרב טוביה, מגדולי תלמידי החכמים באושפיצין ומחשובי חסידי בעלזא.

הרב גדליה נספה עם כל משפחתו בשואה, כנראה בסביבות שנת 1942. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 7

הקב"ה מסר לצדיקי הדור כוח להשגיח על כללות ופרטות צרכי ישראל להשפיע להם כל צרכיהם / הרב מנחם ווייס הי"ד

תמונת הרב מנחם ווייס הי"ד

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". בפירוש רש"י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. וכבר דשו בזה מפורשי התורה לפי רוחב בינתם. ושמעתי מפה קדשו של מורי ורבי הקדוש הגאון בעל דרכי תשובה זי"ע, ונדפס רק אפס קצתו מעט מזעיר ממה ששמעתי מדברות קדשו, בספרו הקדוש "תפארת בנים" על התורה. כי הנה ידוע שהקב"ה הוא בבחינת אב לעמו ישראל ולא הכניסם לגלות מצרים להקטין ערכם, והיה כל זאת לטובת ישראל. ועיין שם בספר הקדוש הנ"ל בפרשת ויחי בד"ה בפרש"י, וגם בד"ה אמנם, מה שנדפס שם מעט מן המעט.

ותוכן דבריו הקדושים שכל זמן שהיה יעקב אבינו עליו השלום קיים היה ביכולתם להיות במצרים [והיינו להוסיף קדושה וטהרה ולא היו צריכים שמירה ע"י יסורים לבלי ימעדו אשורם, יען שיעקב אבינו עליו השלום עמד על המשמר, אכן כשמת יעקב, חס הקב"ה שלא יגבה לבם ח"ו ויפלו ממדרגותם, לכן נטל הקב"ה מהם השני עניינים הגורמים ומסבבים את העוונות, היינו "גבה עינים" "ורחב לבב" שהם תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) כמו שנאמר (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וממילא הפירוש הוא כך, שסתם הקב"ה עיניהם ולבם ע"י צרת השעבוד, והיינו שהשעבוד עשה להם הטובה שנסתמו העיניים והלב שהם תרי סרסורי דעבירה, ונצלו על ידי זה מטומאת זנוני ערות מצרים [כי אחת היתה ופרסמה הכתוב] (ויקרא כד,א ברש"י), ואדרבא עוד עשו חיל ללקט הניצוצות הנפזרות במצרים.

ואני אוסיף נופך לדברי קדשו דאם כן הוא, האיך נעשתה כזאת שנפלו אחר כך למ"ט שערי טומאה לא עלינו עד שכמעט לא היה ביכולתם להישאר אפילו רגע, כידוע על הפסוק "ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב,לט). אולם יש להפליא עוד יותר דבאמת אם כבר נפלו במ"ט שערים, ורק חלק החמישים נשאר להם שעדיין לא נפלו בו, מה יועיל ומה יציל חלק אחד מחמישים להצילם אחרי שהיו ח"ו במ"ט שערים שהוא הרוב, ורק חלק החמישים שהוא המיעוט נשאר להם, והרי המיעוט בטל ברוב.

אולם יובנו הדברים על פי הנאמר בספרים הקדושים כי בירידתם למצרים אמר הקב"ה ליעקב (בראשית מו,ג) "אל תירא מרדה מצרימה, כי [אף אם] לגוי גדול אשימך שם [ויהיו ח"ו מסגלים עוונות למכביר ויהיו רובם לחובה ח"ו, והרי מיעוט זכיות בטלים ח"ו ברוב עוונות, אולם] אנכי ארד עמך מצרימה [כי גלו למצרים שכינה עמהם בגלות, וכביכול ה' יתברך הוא המהווה את כל העולמות ולולי שפעו וחיותו כלא היו, וממילא דבר המעמיד כזה בחשיבותא סגיא ורביא אינה בטלה עולמית, ואין רוב בעולם שיוכל ח"ו לבטלו, וממילא] ואנכי אעלך גם עלה". והיה גם בזה רצון הקב"ה בנפילתן למ"ט שערי טומאה, למען גם משם, והיינו מעומקא דתהום רבה, ילקטו כל חלקי הקדושה שנתפזרו שמה. אולם היו צריכין שמירה יתירה לבלי ישארו שם [כידוע מסוד של נפילת אפים] (פרי עץ חיים שער נפילת אפים פ"ב).

והנה אם ח"ו היה נשאר להם דבר הגורם גסות רוח הנובע מגבה עינים ורחב לבב, הרי נאמר (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", וכל המתגאה שכינה מסתלקת ממנו (סוטה דף ה' ע"א), והיו ח"ו נאבדו ברוב העוונות, כי ח"ו השכינה לא היתה יכולה לשבת עמהם בגלות בעומק ירידתם, לכן הקדים הקב"ה הרפואה למכה וסתם לבם ועיניהם ע"י השעבוד, שלא יהיה שליטת גסות הרוח עליהם, וממילא היה השכינה עמהם. ובכוח השכינה לא שייך ביטול כלל, והיה בכוחם ללקט הקדושה הנפזרה בעמקי הקליפות המ"ט שערי טומאה בהגאולה הראשית. וזאת הוא המעמיד ומקיים גם אותנו באורך הגלות הזה האחרון, עד כי ישוב ויגאלנו ברוב רחמים וחסדים.

וע"י הדברים הנאמרים אתבונן בסיעתא דשמיא לפרש באופן אחר, כי ידוע אשר אישי ישראל הראשים נקראים בשם "עינים", "עיני העדה" (במדבר טו,כ"ד). ויש מהם במדרגה יותר גבוה המרגישים ומשתתפים בצערם של ישראל, ונקראים בשם "לבן של ישראל לבי לחוקקי ישראל" (שופטים ה,ט), כביכול הקב"ה נותן לבו של מעלה לחוקקי ישראל [שנקראים הצדיקים הקדושים בשם מחוקקים], למען על ידי זה שנותן להם כביכול הלב של מעלה, מרגישין בצערן של ישראל. ו"עיני העדה" גם כן יכולין להסביר באופן הנ"ל, והיינו "עין ה' אל יראיו" (תהלים לג,יח), כי הקדמונים הקדושים מפרשים שלשון "עין ה'" פירושו השגחת ה'. והיינו שהקב"ה מוסר לצדיקי הדור כח עיני ה' שיהיה ביכולתם להשגיח על כללות ופרטות צרכי ישראל להשפיע להם כל צרכיהם. ומאין יודעים כל צרכיהם ומבוקשם של עם ה' המרובים למען ימלאו כל משאלות לבם לטובה, הוא ע"י כוח הלב של מעלה [כביכול "לבי לחוקקי ישראל"] הניתן בתוכם, אשר על ידי זה מרגישים בצערן של ישראל בכלל ובפרט, וממילא יכולין להשפיע כל צרכיהם ע"י עין ההשגחה ממעלה.

והנה כל זה הוא אם ישראל סרים למשמעת הצדיקים, שהם בבחינת לב ועין, שומעים לקול הורים ומורים המדריכים אותם ומיישרים נתיבם ללכת ולהדבק בדרכי ה' ובתורתו. ועל ידי שמקבלים ישראל ממנהיגיהם שפע מזון הרוחני, שהם תורה ומצות ומעשים טובים, כמו כן היכולת לקבל מהם שפע מזון הגופני, כי תלוי חד בחד. אולם אם ח"ו ממאנים מלשמוע לקול הורים ומורים מסירים אזנם משמוע וסוגרים עין מלראות, אז ח"ו פוגמים בלב ועין, וצינורי השפע נפסקים ח"ו. והנה מצינו בגמרא (יומא דף ט' ע"ב) מפני מה לא משכה גלות בבל רק ע' שנים, וגלות אדום נתארך לא עלינו כל כך. ותרצו בגמרא, ראשונים שנתגלו עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלו עוונם לא נתגלה קצם. ומבאר זאת היערות דבש (חלק א דרוש ז) שפשטן של דברים, שהראשונים שנתגלה עונם, היינו ששמעו לקול מוכיחם ונתברר להם שלא טוב עשו בעמם כי הרבו לחטוא, ונתנו עין ולב להקב"ה לתשובה, וממילא ריחם ה' עליהם וגאלם. אולם אחרונים שלא נתגלה עוונם, והיינו שאינם רוצים לשמוע לקול מוכיחם ומייסרם, וממילא אינם מבינים מה רב פשע וחטאה עליהם, ואינם נותנים לב לשוב, לכן בעוונותינו הרבים לא נתגלה קצם. עדיין לא היה סוף וקץ לגלותנו, ה' ירחם.

וזאת אפשר לכוון בדברי רש"י ז"ל, שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. והיינו שלא רצו לשמוע לקול הוריהם ומוריהם הנקראים בשם עינים, "עיני העדה", ובשם לב, "לבי לחוקקי ישראל", וממילא על ידי זה שלא רצו לשמוע לקול מוכיחם, לא ידעו ולא הבינו את רוע מעלליהם ולא נתגלה להם כלל שחטאו, וממילא אם לא נתגלה עוונם לא נתנו לב לשוב. ולכן מסיים רש"י ז"ל, דבר אחר שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, כי דבר זה שיתגלה קיצם הוא תלוי באם יודעים שחטאו שנתגלה להם עוונם, [אז נותנים לב לתשובה] ומגלה להם הקב"ה קץ הישועה. אולם אחרי שהקדים רש"י ז"ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, והיינו שלא שמעו לקול תוכחת חכמי הדור שהם העינים ולבם של ישראל, משום הכי לא נתגלה להם עוונם, ממילא לא עשו תשובה, ולכן לא נתגלה קצם, שבאמת בקש לגלות את הקץ, אבל דבר זה שיתגלה הקץ תלוי אם נשמע לקול המוכיח, המגלים לנו עוונותינו ונכיר את אשר חטאנו, אז ניתנה לב לשוב וממילא יתגלה לנו קץ הפלאות במהרה בימינו אמן.

(צמח אש, בתוך ספר עמודי אש לבית יוסף, סוף פרשת ויחי).


הגאון הרב מנחם ווייס, נולד לאביו הרב משה ווייס גאב"ד זבאראב, שהיה בן למשפחת רבנים המיוחסת לגדולי הרבנים והפוסקים, ולאמו הרבנית רוזה בת הרב יעקב וויינברגר. למרות ענוותנותו הרבה של הרב מנחם, הוא נודע בשקדנותו, בחריפות שכלו ובבקיאותו העצומה. בנו מעיד עליו שהיה "תלמיד חכם גדול שהיו כל דברי הש"ס שגורים על פיו כאחד גדולי הדור שבדורות הראשונים".

נשא לאשה את מרת חיה ציפורה בת רבי אהרן ווייס מחבר הספר "מדרש אהרן", אדמו"ר מבנדיקוביץ וראב"ד מונקאטש ואחיו של האדמו"ר רבי יוסף מאיר ווייס ה"אמרי יוסף" מספינקא.

בשנת תרפ"ב סייע לכותבים על אסיפת הרבנים בטשאפ, שהתכנסה בראשות האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש.

כיהן כדומ"ץ מונקאטש, ועמל להוציא לאור של הספר "צפי תפארת" מאת רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקאטש. הרב מנחם ווייס החזיק בידו חבית עץ גדולה ובה כתבי קודש רבים מאבותיו הגאונים, ובהם חידושים מאת ה"נודע ביהודה", מאת הרה"ק בעל "אהל דוד", ועוד, וכן חידושי תורה על הש"ס, תשובות בהלכה וחיבור על הירושלמי מאת אביו. הוא ערך את הכתבים והכינם לדפוס

כמעט כל כתביו אבדו בימי השואה, שרדו מעט מכתביו אותם הדפיס בספרו "צמח אש" על התורה. ספר זה יצא על ידו לאור בתוך הספר "עמודי אש לבית יוסף" במונקאטש בשנת תרצ"ט (1939), לצד כתבים נוספים מאת סב סבו, רבי יוסף הלוי ליכטג הנודע כ"רבי יוסלי חריף" אב"ד דאמברובה, זבאראב והקאמידאט שאראש, מאת סבו רבי צבי הירש חריף אב"ד סערדנא, זבאראב, מאדיאר לאפוש, סאבראנץ ודאמברובה, ומאת אביו רבי משה ווייס אב"ד מאדיאר לאפוש וזבאראב. מכתב שכתב בשנת תש"ב (1942) ובו סיפורים והנהגות אבותיו, יצא לאור בספר "זכרון יהודה" ובתחילת מכתבו מסביר שלא יכול להאריך הרבה במכתבו בשל רוב טרדותיו "בעיר גדולה עיר ואם בישראל". שני מכתבים נוספים ממנו נדפסו בספר "תולדות גדולי ישראל אנשי ש"ס" (מארגיטטא, תש"ג).

עוד שרד פלפול קצר שכתב בימי נעוריו בשולי הקונטרס "מענה אליהו" (דראהביטש, תרנ"ז), ויצא לאור בספר "זכור לאברהם" (בני ברק, תשנ"ח).

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בג' בסיון תש"ד (1943).

בנו הבכור, הרב אברהם צבי ווייס, מחבר הספר "ברכת אברהם", היה אב"ד שכונת נוה אחיעזר בבני ברק.

מספר הצפיות במאמר: 96

אחדות ושלום עלולים להיות התחלת החטא / הרב משה יעקב כהנא הי"ד

מי משה, פרשת ניצבים

"פן יש בכם איש וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם וגו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' ורבצה בו כל האלה" וגו' (דברים כט,יז-יט) והנה הפליאה יושבת בפתח עיניים דאיך יתברך שלא יזיקו לו כל הקללות, אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו את דברי האלה.
ונראה לי ביאור הכתוב על פי מה שכתוב בספר "אמרי שפר" (פרשת נח) על מה שכתוב "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות" וגו' (בראשית יא,ו), דהעניין כי אמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא, פרק ט) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד,יז) דאם יש שלום ואחדות בישראל אפילו עובדי עבודה זרה כדור אנוש מוחלים להם. [אבל חלק להם אתה יאשמו]. והנה הם בנו המגדל לשם עבודה זרה, כפירוש רש"י (בראשית יא,א) אך היה להם אחדות, כמו שכתוב (שם יא,ו) "הן עם אחד [דהיינו שלא דברו בשתי שפות אחת בפה ואחת בלב] ", וידעו שזה להם למחסה, על כן רצו לבנות המגדל לעבוד עבודה זרה ולא יראו מעונש [ועל זה אמר הכתוב "וירד ה' לראות" דהיינו לעיין במחשבתם, כלשון חכמים: "ירדה התורה לסוף דעתו"]. אבל באמת טעו, דבשלמא כשיש ביניהם אחדות והמה עובדי עבודה זרה לתומם מבלי לסמוך על זכות האחדות, אז כדאי זכות האחדות. [שאם רוצים לבנות סתם, הרי בגלל האחדות אינו יכול להפריע להם, אבל הם חושבים שככיוון שיש להם אחדות יכולים הם לבנות, הרי אין האחדות זכות להם, אלא להיפך]. אזי לא יוסיף תת כוח זכות האחדות להגן עליהם. אדרבא, האחדות גופא חלק מן החטא, שזה היה התחלת החטא, כמו שנאמר "הן עם אחד", שאמת שהם באחדות אבל אצלם לא מועיל זה, משום "וזה החילם לעשות", כלומר שהאחדות היתה התחלתם לעשות, שבכוח האחדות חשבו שלא יענשו [שהרי בגלה אמרו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות] על כן "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" וגו' [שלא תעשנה ידיהם תושיה]. עד כאן דברי הספר אמרי שפר.
ובזה אתי שפיר הכתובים שבפרשתנו "פן יש בכם איש וגו' לעבוד את אלהי הגויים ההם והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רצה לומר שיהיה לו שלום ואחדות ועל ידי זה לא ייענש על מה שיעבוד עבודה זרה, על כן "לא יאבה ה' סלוח לו" וגו', כי הוא סומך מעיקרא על האחדות, וכהאי גוונא לא מהני זכות האחדות להגן וכנ"ל, ואתי שפיר.

(מי משה, פרשת נצבים)


הרב משה יעקב כהנא הי"ד, שו"ב ומגיד מישרים בסיגט, נולד בשנת תרמ"ז (1887) לאמו, מרת לאה בת הרב מאיר כהנא, ולאביו, בן דוד של אמו. אבי אביו, הרב שלמה כהנא, היה ראש השוחטים בסיגט ובמחוז מרמרוש, בנו של הרב משה יעקב כהנא – העליר, בנו של הגאון רבי יוסף מרדכי כהנא דומ"ץ דראגמירשט, בנו של הגאון רבי יהודה הלר אב"ד סיגט בעל "קונטרס הספיקות" ו"תרומת הכרי" על טור ושולחן ערוך חושן משפט. מנעוריו למד הרב משה יעקב תורה בעמל ויגיעה. הוא היה תלמידו של רבי משה בן עמרם גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט. בהיותו כבן 14 השתדך עם בת רבי יצחק מאיר הכהן שווארץ מחבר הספר "אמרי יצחק" דומ"ץ בדראגמירשט. כעבור כחמש שנים, לאחר נישואיו, היה הרב משה יעקב סמוך על שולחנו של אביו והמשיך ללמוד מתורתו וחכמתו. נולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. בניו למדו תורה בישיבות סיגט, סאטמר וסומבוטהיי, כולם הוסמכו לרבנות וכיהנו כשוחטים וחזנים. הוא נהג ללמד תורה בבית המדרש של בעל "עצי החיים" בסיגט ונשא דרשות בשבתות ובמועדים. הוא נודע כאחד מגדולי השו"בים באזור, חינך והדריך שוחטים חדשים וענה לשאלות בהלכה מידי שבוע. בימי מלחמת העולם השנייה חרד לגורל כתביו הטמין אותם בארגז מוגן שרכש, וביקש מבני משפחתו לפני שגורש למחנות לשמור על כתבי היד. הרב ורבים מבני משפחתו עלו על המוקד בכ"ז באייר תש"ד. מכל משפחתו העניפה שרדו רב בתו שרה ונכדתו רעכיל [אשת הרב צבי מאיר פוגל] בת בנו הרב חנניה יו"ט ליפא הי"ד.

רוב כתביו של הרב משה יעקב אבדו, והספר 'מי משה' בכתב ידו שרד, ויצא לאור על ידי נינו, ר' חנניה יו"ט ליפא פויגל (ירושלים, תשנ"ח).

על גיסו, הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד, נכתב כאן בעבר.

מספר הצפיות במאמר: 139

חסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו / הרב משה קנול הי"ד

שלא יאבדו

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).


הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

 

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

 

מספר הצפיות במאמר: 133

הלבוש איננו העיקר, כי אם החיות הפנימית / הרב ישראל משה סילמאן הי"ד

תמונת הרב משה ישראל סילמאן הי"ד

ב"ה.

ברכת החיים השלום וכטו"ס לכבוד אהובי גיסי החכם לכשירצה מוה"ר יחיאל ברוך שליט"א.

הן מכתבך קבלתי…

הנה אמרתי לכתוב לך אשר שמעתי בשם כבוד קדושת אא"ז מרן זצוק"ל בדבר המדרש מובא גם בטור או"ח בסי' תר"ה דהאי חייט קנה דג לסעודת ערב יום הכיפורים בדמים יקרים, דצריך בירור למה דווקא חייט. ואמר ברוח קדשו דידוע דצדיקים מגולגלים בדגים, ולהכי קלים דאין צריכים שחיטה, ואחרים בעופות ואחרים בהמות. אומנם צריך מובן דאם צדיקי המה למה להם הגלגול. ואמר דהכוונה מי שאמונתו שלמה וחזקה שיודע שיש בורא עולם המשגיח עליו, אולם במעשה וכו' זה צריך תיקון ודי לו בדגים. ולעומת זה בין הצדיקים ישנם צדיקים גדולים אשר לא יבצר מהם לתקן כל נפש, תהיה באיזה מקום שתהיה, כי סוף כל סוף לא יידח ממנו נידח ואין עוד מלבדו. ויש צדיקים קטנים אשר מעשיהם הוא זה שמנקודות הטובות אשר מוצאים אצל הנפש של חברו הוא משפרם ומייפם עד שנתקן הכל. ולצדיק כזה יקרא בשם "חייט" אשר הוא עושה בגד. אולם צריך מקודם לחוטים ובלא חוטים לא יפעל מעשהו ולא יוכל לארוג מן שערות בעלמא, וצריך לחוטים. ומעתה מובן כיוון שהוא אותו החייט הרגיש בעצמו שלנפשות כאלו הוא יכול לתקן, לכן היצר בכל כוחו אחר זה שיוכל לפעול טוב. ותוכל להבין גם בלבוש אחר, כי לא הלבוש עיקר, כי אם החיות הפנימי. והבן.

וכעניין זה שמענו תמיד מפי קודשו בעניין השבח של 'אין כאלוקינו', שאי אפשר ואסור לחקור בעניין 'מי כאלוקינו' רק ואך באופן שקודם הידיעה הברורה אשר היא מורשה לנפש הישראלית מעת מעמד הר סיני ומורשת אבותינו הקדושים אשר 'אין כאלוקינו'.  וכה עלה במחשבתי העניין.

"ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים", כי החילוק בעניין חקירה להבדיל הבאה מתוך קלות ראש, אשר עיקרה רק תעיה בדרך הנקרא "בלאנדזשען", כי הלא מתחיל בזה ואח"כ יודע שזה לא היה כלום, ולא הלך רק תעה. אבל אנחנו, הנה כל המתחיל באיזה עניין אינו תועה, כי אם הולך, וכל זה בהקדמת "אין כאלוקינו".

ויש לדבר בזה הרבה מן פה לאוזן שומעת ומבקשת האמת לאמיתו, כמבואר בהלכה דהרמב"ם ז"ל…

נחזור לענייננו, במכתבך אתה מראה תבנית איומה מאוד, וגם בדבר הבלים נעשית שומר לשפה יודישיסט, הנה לא הלבוש עיקר ולא לילך אחרי דקדוק השפה, כי אם אחרי דיבור הפנימי, הוא צריך להיות נכתב בהקולמוס.

הנה קרב ובא זמן כניסת יום הקדוש אשר תקוותינו אליו בששת ימי המעשה, ואברכך בברכת שבתא טבא.

תמוהים בעיני דבריך שאין לך פנאי לעיין הספרי הרב הקדוש ר"נ מברסלוב, הגם שבעיקר הדברים אין דעתי נוחה להשים כל העיון בדברי קדוש אחד, ובפרט שכתב כל דבריו בקדושה נפלאה…

וזולת מזה חפצתי לידע אם באמת אתה עסוק כל כך במסחר, ואולי גם לשום דבר אין לך פנאי. אולם הרי יש לך שבת קודש.

אחתום בכל חותמי ברכות, ידידך גיסך, משה ישראל…

(מכתב בכתב יד קודשו, באדיבות בית המכירות תפארת)


הרב ישראל משה סילמאן הי"ד נולד בגוסטאנין בשנת תרס"ח (1908) לאביו, הרב דוד אב"ד גסטינין, ולאימו יענטא, בת האדמו"ר מאוסטרובצה רבי מאיר יחיאל האלשטוק. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ב (1922) נסע ללמוד באוסטרובצה והיה תלמיד מובהק של סבו. הוא התחתן בצאנז בי"ב באלול תרפ"ו, בהיותו בן 18, עם [חיה] מרים בת רבי יחיאל נתן הלברשטאם אב"ד בארדיוב (צ'כיה), נכדו של האדמו"ר רבי ברוך הלברשטאם מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז. הרב ישראל משה היה צדיק נשגב, עילוי, בקי בכל מכמני התורה, גאון וחריף עצום. לאחר פטירת חותנו מונה כדיין בבארדיוב, על אף גילו הצעיר. לצידו פעל הדיין הישיש רבי יצחק טייטלבום, שגורש לפולין עם משפחתו בט' באב תש"ב.

בזמן מלחמת העולם השנייה, חזר לאוסטרובצה, משם גורש למחנה השמדה בשנת תש"ד.

מכתבו אל הגאון הרוגוצו'בר הובא בכרם שלמה (שנה יג, קונ' ג עמ' כח). כתב יד נוסף ממנו, ובו סיכום חידושי סבו "בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים" נמצא לאחר השואה בבית חותנו, ויצא לאור בכתב העת מוריה, ניסן תשע"ח, עמ' פז. חידושים ממנו הובאו בשו"ת מקדשי השם (ח"א, סי' סו וח"ב, סי' סז), וכן בתוך ספרי סבו רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, "מאיר עיני חכמים". בספר "מאיר עיני חכמים" חלק א מוזכר כי חברת חידושי תורה שכתב,  הושאר אצל הרבי ממעליץ רבי יצחק הורוויץ. כתב היד לספר "מאיר עיני חכמים" מהדורה תניינא נכתב על ידו, ונמצא לאחר השואה על ידי הרב ישראל אונגר, שהביאו למונטריאול ומסר אותו לרב ראובן מנדלבוים להוציאו לאור. מכתבים אליו וחידושים נוספים ממנו הובאו בספרי השו"ת ובכתבי עת תורניים בני דורו.

מספר הצפיות במאמר: 136

אי אפשר לזוז זיז כלשהו מהאמונה ומהדת הישנה / רבי שלום ווידר הי"ד

הרב שלום ווידער הי"ד

שלום וישע רב וכל טוב סלה לכבוד הרבנים הגאונים המפורסמים בד"צ דק"ק פלוני יצ"ו.

מכתבם הגיעני, ואתם הסליחה על איחור תשובתי עד כה, כי כבר בררנו מאז שמעומק הדין אסור להמיעוט להתפרד לעשות קהל בפני עצמו אפילו בשם ארטה-ספרדים וכדומה אם הקהל הגדול המה ארטהאדאקס מחמת כמה וכמה איסורי דאורייתא ודרבנן בזה, איסור חרם רחמנא ליצלן, ולא תעשה, תקנות חכמים, גזל, והשגת גבול השו"בים ובית דין, כמו שכתבתי אחרי שנעשו נעלאגען ידעו הכל להתרחק מהם. כי גם בחיתון אסורים ופתם פת כותי ויינם יין נסך, כמבואר במכתב הגאון ממאד שליט"א.
ובאמת הוא הלכה ברורה בשלחן ערוך יורה דעה קנ"ז סעיף ב, אסור לאדם לומר שהוא עכו"ם אפילו אם יהרגהו. ומפורש ברדב"ז ח"ג סימן צ"ב וח"א סימן שד"מ דהוא הדין אם הורגין אדם שיאמר על מצוה אחת מהמצות שמצוה אינה משמים, או שנתנה רק עד זמן ידוע, ולפי רוח והזמן יכולים לשנות, הרי זה כפירה והוא בכלל יהרג ואל יעבור, באף שלעבור העבירה בעצמה אינו בכלל יהרג ואל יעבור, ובסכנת נפשות מחללין שבת קודש. אבל לומר שאין מחוייבין להחזיק מצוה זו, או שמותר לעבור עבירה הוא בכלל כפירה בתורת משה, חס ושלום, ויהרג ואל יעבור.
ופשוט דהוא הדין בכופר כהאי גוונא במצוה דרבנן, כמבואר בלחם משנה פ"א מהלכות ממרים, דאע"ג דהעובר אפי' במזיד אדבריהם עבר רק על דרבנן, אבל ממרה על דבריהם הוא דאורייתא בכלל 'לא תסור'. והאומר שאינו מחויב לשמוע, הוא כפירה, רחמנא ליצלן.
והנה ידוע דשם 'ארטהאדאקס' ענינו שמאמינים ומחזיקים בדת הישנה ושאי אפשר לזוז אפילו זיז כל שהוא לעולם. ושם נעאלאגען הוא הופכו, ועניני רעפארמער שאומרים שהרשות בידינו לפי רוח העת והזמן לשנות, רחמנא ליצלן, מתורת משה. וכל שכן לשנות דברי חכמים ז"ל ומנהגי ישראל, כמו על דרך משל תמור טבילת נשים במקווה להנהיג מרחצאות באמבטי בניקיון יותר ממקווה, וכדומה.
ומעתה אין שום ספק על פי הדין כי קהלה האומרת שהמה מכת הנעלאגען, המה פשוטו כמשמעו במלא מובן המלה כופרים ממש, לא עלינו, אף אם אולי בליבם אינו כן לעת עתה, מכל מקום בעניין חמור כזה די האמירה כנ"ל משלחן ערוך מפורש דהוא בכלל יהרג ואל יעבור, ודברים שבלב אינם דברים בזה.
ואף שמוסיפין שם על דרך משל נעעלאגען-יראים, נעעלאגען-חרדים, וכדומה, העיקר הוא שהמה נמנין אצל הערכאות מכת הכופרים בתורת משה ורצונם לשנות הדת. אך נודע להם חדשות שיש בין הכופרים כתות שונות, כופרי הכל, מודים במקצת, והמה נעעלאגען יראים, דהיינו שהגם שכופרים במקצת אם מודים במקצת המה 'יראים', ומי יאמר שאין זה כפירה, הלא כזה התחילו כל הפוקרים וכופרים.
על כן פשוט ששחיטת השוחט שלהם והוראת המורה הוראה שלהם הוא נבילה וטריפה ממש, בלי שום ספק שבעולם.
ואף אם יאמרו שלא עשו זאת אלא לפנים להשיג על ידי זה רישיון להיפרד ולהיות קהלה בפני עצמה, הלא ש"ס מפורש הוא מגילה דף י"ב דנתחייבו שונאי ישראל שבאותו הדור כליה יען שהשתחוו לצלם, אף שלא עשו אלא לפנים, כדמסיק שם. ושמה היו אנוסים מגזירת המלכות, ועם כל זה נתחייבו כליה עבור שלא מסרו נפשם. עיין בחידושי אגדות שם ובתוס' ע"ז דף ג שלא הייתה עבודה זרה ממש, כל שכן באלו שאומרים שהמה מהכת שאומרים שתורה אינה משמים ויכולים לשנות, ועושים זאת מאהבת הניצחון ותאוות הכבוד המדומה, ואין חושבין כלל מה הדבר הזה לומר שהמה 'נעעלאגען' מה ערכו ומה שיחו. ובלי ספק שמתוך שלא לשמה יבואו לשמה, רחמנא ליצלן, דזה סגולת הכופרים לפנים. וזה כוונת הגמרא שנתחייבו כליה, היינו כרת הנפש, לא עלינו, וכמו שהייתה הגזירה 'להשמיד' ואחר כך 'להרוג', לולי מרדכי בצדקתו עוררם לתשובה. וכן יעזור ד' להם שיזכו לשוב בתשובה שלימה בקרוב.
ועור אזכרה ימים מקדם במחלוקה דק"ק סיגעט יצ"ו שעלה בידי חסידי בעלז ובראשם כבוד אאמו"ר ז"ל ורמ"א פריינד ודודי מוהר"נ האלפערט וחותני הגאון הצדיק ז"ל לפעול אצל כבוד קדושת אדומו"ר הגה"ק מבעלז זי"ע ועכ"י שכתב איסור על השו"ב של המתפרדים, דבר שכמעט לא עשה מעולם כיודע, שאין דרכם להתערב, כדי לחזק את הארטהאדאקיע כתב. והוא בדפוס בסוף ספר מלחמת מצוה. וכתב שם במפורש שאל יתפחדו במה שידחו השו"ב מוויזניצע שהוא מקבל על עצמו לפייס מחותנו הה"צ מוויזניצע בזה ויהיה לו נחת רוח. ואז שמעתי מכ"ק ז"ל שני ענינים. א – שברור בעיניו כי כאשר עשו הרבנים הגונים של הארטהאדאקסיע תקנותיהם היתה השכינה שורה עמם. והביא מקרא בשמואל 'ויאספו לפני ד' במצפה', כי במקום שנאספו, שם שורה השכינה. ב – שהחולק על רבו כמו שחולק על השכינה, היינו החולק על הרב דמתא, אף שנחלק עמו הרב הצדיק הנ"ל והוא באמת מוכח כן מש"ס גיטין דף ל"א ע"ב, מקמי פלגאי ניקום, פירש רש"י שחולק על מר עוקבא האב"ד. הרי דבזה תליה.
כל זה כתבתי לרווחא דמילתא מעומקא דדינא לבל יתעקש המתעקש בכל מקום שהוא. על אחת כמה וכמה בעירכם, עיר ואם בישראל אשר מעולם היתה מעוז הדת ויראה, ועתה היא בעוונותינו הרבים לשמצה בקמיהם על ידי מחרחרי ריב ומדון, שעיקר כוונתם לנגוע כבוד הגאון הקדוש שר התורה רש"י האב"ד שליט"א, העומד על המשמר לגדור גדר בכל פסיעה ופסיעה במסירת נפשו, גופו וממונו, עבור כל קוץ וקוץ היהדות, כירושה לו מאבותיו הקדושים נשמתם עדן, בוודאי אין שום ספק שכל מעשיהם הם לחלל השם ויבדלו מתוך עדת ישראל. ואין כדאי לטפל עמם יותר. וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

באתי על החתום אור ליום ב' בשלח תרפ"ח נירעדהאז יצ"ו.
שלום ווידער אבד"ק יראים והגליל.

מספר הצפיות במאמר: 110

כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם / הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד

'ואהבת את ה' אלקיך' (דברים ל,ה) דרשו חז"ל (יומא פו,א) 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'. התנהגות האדם צריכה להיות שעל ידה יתגדל ויתקדש שמו יתברך, וכמו שמצינו במדרש רבה (דברים פרשה ג) מעשה בשמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאל מצאו תלמידיו אבן טובה תלוי לו בצוארו כו' אמר להם שמעון בן שטח, חזור לקחתי אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי. קרא עליו ישמעאל 'ברוך ה' אלקי שמעון בן שטח'. וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך. ובפרט התלמיד חכם צריך להיות נזהר במעשיו ולעשות לפנים משורת הדין בנוגע לדבר שבין אדם לחברו, וכן מצינו בגמרא (בבא מציעא פג,א) ברבה בר בר חנה תברו ליה הני שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו ליה לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה, דינא הכי. אמר לו, אין, 'למען תלך בדרך טובים' וכו' (משלי ב,כ). אמר לו זיב הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי. אמר לו 'ואורחות צדיקים תשמור'.

לכן צריך האדם לדקדק במעשיו שיהיו לשם שמים. וכן דרשו חז"ל (ברכות סג,א) איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך' (משלי ג,ו). ועליו כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ג,ג) המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד, שאפילו בשעה שנושא ונותן או אוכל ושותה ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כו' נמצא שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים (אבות ב,יב) ואמרו 'כל מעשיך יהיו לשם שמים'. ובזה גם כן יש לפרש מקרא קודש (בראשית יד,יח) 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון'. וצ"ב המשך הכתוב. ולדברינו יש לפרש שהאמת לחם ויין הם צרכי הגוף. אמנם מלכי צדק הוציא הלחם והיין מבחינת צרכי הגוף, וגם בזה "והוא כהן לא-ל עליון", שעשה מצרכי הגוף צורך גבוה ועבדות השם. וזה יש לרמז בקרא (תהלים א,ב) "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", עפ"י מה שכתב הרמב"ם הנ"ל, המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד. וזהו "כי אם בתורת ה' חפצו", שגם חפצי החומר שלו וכל צרכי הגשמיות כאכילה ושתיה ושינה ומשא ומתן שהוא עוסק בה יהא רק כדי שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', אז יהא נחשב לו כאלו "ובתורתו יהגה יומם ולילה". כי צריך שלא יהא חלוק חפצו וצרכי גופו מחפצי וצרכי שמים. וזהו איזושהי דרך ישרה שיבור לו האדם. "כל שהיא" כל מקום שיהיה, כל הווייתו, חפצו ורצונו, ובכל מעשיו יחשוב שיהא תפארת לעושיה ושיתקדש שם שמים על ידו. והיינו, "ותפארת לו", שיבוא תפארת וכבוד להקב"ה על ידו "מן האדם". וכמו שאמר אותו הישמעאל, ברוך אלקי שמעון בן שטח. וכן צריך שתדקדק במעשיך שיהללו ויפארו ויברכו את ה' על ידך.

(שפתי שלמה, עמ' שצג)

יש לפרש כי מה שבני אדם משבחים ומפארים את האדם אין זה תמיד סימן טוב לאדם לומר שהוא באמת ישר הולך. למשל אם אנו שומעים שמשבחים את מי שהוא שראו אותו בבית הכנסת ומניח תפילין, זה סימן שהוא קל ורע מעללים ואינו מצוי בבית הכנסת רק לעתים רחוקות. משבחים שנתן נדבה לעני או שהכניס אורח לביתו, סימן הוא שאין דרכו בכך. ראו אותו אצל שעור ברבים, גם כן סימן שאינו רגיל ללמוד, כי למי יעלה על דעתו לשבח איש תלמיד חכם וירא שמים שהוא מניח תפילין ושהוא שומר שבת. ואפשר רמז לזה מאמר חז"ל (ב"ב קס"ד ע"ב) לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. פירוש, כי כמה פעמים במה שמשבחים אותו, הוא עצמו הוא גנותו כנ"ל. ורמז לזה ג"כ בכתוב (קהלת ד,ט) יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. פירוש כי ע"י שהוא צדיק נאבד צדקו ואין מי שיזכירו, כי דבר פשוט הוא לכל, ולרשע מאריכים בשבחו ע"י רעתו.

וזה שהורה לנו התנא שלא די אם הוא רק תפארת לו מן האדם, שבני אדם משבחים אותו, כי צריך לזה קודם תפארת לעושיה, שיהיה צדיק באמת בכל מעשיו ואפילו הכי משבחים אותו בשבחו הראוי לצדיק, זהו שבח גדול וסימן טוב לו.

ועוד יש לומר רבי שנה משנה זו לפרש מאמרו (במסכת תמיד כ"ח, ע"א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו'. יש לפרש בסיעתא דשמיא, יש ישנם ב' דרכים בתוכחה, יש תוכחה בעונשים לא עלינו ולהזהיר על גודל העונש חס ושלום המגיע לכל עבירה ועבירה בדיני שמים ועוד. ויש גם דרך הנעים ודברים רכים המושכים את הלב, כידוע פירוש האלשיך הקדוש על הפסוק (משלי ט,ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ובדרך כלל דברימוסר הנאמרים בנחת ובהסברה מתקבלים יותר מגערה ואיומים לעוברי עבירה.

ויש לרמוז בזה דברי חז"ל (כתובות ק"ה, ע"ב) אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוככח להו במילי דשמיא. לכאורה קשה איזה צורבא מרבנן הוא זה דלא מקיים מצות תוכחה שהיא מצות עשה דאורייתא על כל אחד וכל שכן על צורבא מרבנן. וגם מהו הפירוש 'לאו משום דמעלי טפי', הלא כמה גרוע אדם זה שעובר על מצות עשה מפורשת בתורה, ולא רק דלא מעלי אלא גרוע הוא מאד. וגם איזה שייכות למימרא זו שם למאי דלפניו בסמוך לו, אמר רב פפא לא לידון אינש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה א חזי ליה זכותא. עד כאן.

ויש לפרש על פי הנ"ל כי אמרו חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו) שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה, אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה' (משלי יג,כא) מדת הדין אמרה 'נפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח,ד), תורה אמרה ביא קרבן ויתכפר לו והקב"ה אומר יעשה תשובה. נראה מזה אשר בשמים היו דעות שחס ושלום יענישו את החוטא בעונש חמור רק ה' יתברך ברחמיו ריחם ואמר יעשה תשובה.

ואם המוכיח אומר מוסר ומוכיח במילי דשמיא, פירוש במה שהמדות בשמים טוענות לענוש חס ושלום ותרדוף רעה, אז כמה פעמים אינם מתקבלים על הדברים על הלב, רק התוכחה המתקבלת היא מה שהקב"ה ברחמיו הוריד לנו תורתו הקדושה למטה לארץ, והורה לנו דרכי התשובה, יביא קרבן ויעשה תשובה, והכריע בזה כביכול מדת העליונות מדת הדין, ועל כן אין להמוכיח לענוש במילי דשמיא שאמרו בשמים בעונשים, רק אדרבה יראה תמיד לאהוב כל איש מישראל ולהפוך בזכותו שלא יחפוץ במות המת ולא ידח ממנו נדח (שמואל ב יד,יד), וכל אחד ואחד יש לו תיקון ומקום ליישר מעשיו מכאן ולהבא שלא יאבד חס ושלום, ובזה מעורר אהבתו לחברו ומתקבלים דבריו.

והיינו שקודם אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה דלא חזי ליה חובי, והוסיף אביי לומר האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, שהכל אוהבים אותו, לא משום דמעלי טפי, פירוש אין הוא יותר בר מעלה מהמוכיח האחר שמוכיח בדברים קשים, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא, פירוש שאינו מוכיח אותם במילי דאמרו בשמיא על נפש החוטאת בעונש חמור רחמנא ליצלן, אלא אדרבה אומר להם דברי מוסר בדברים המתקבלים על הלב להיטיבו באחריתו מתוך אהבה וקרוב הדעת.

וזה שנה לנו רבינו הקדוש, איזהי דרך ישרה שיבור לו האדם, פירוש קאי על דברת עצמו שרבי אומר במקום אחר דרך ישרה שיבור לו, יאהב את התוכחות, ועל זה פירש כאן, שהתוכחה תהיה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, בדברים רכים ונאים המתקבלים על הלב.

(שפתי צדיקים, עמ' שצו)


רבי שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד, מגיד מישרים בעיר פרשבורג ורב קהלת "מבקשי תורה", נולד בשנת תרמ"ח (1887) לאביו ר' מרדכי אריה, שהיה שו"ב ומו"צ בעיר גוטא. רבי שלמה זלמן למד אצל רבי יוסף צבי דושינסקי בישיבת גאלאנטא ואצל רבי עקיבא סופר אב"ד פרשבורג. לאחר שנשא לאשה את מרת שבע לבית שטרן, התמיד בלימודו במשך כמה שנים כאשר אשתו מפרנסת אותם בעסק מלאכת החייטות. הוא נהג ללכת לישון לאחר חצות ולקום באשמורת הבוקר, וכל ימי חייו היו מוקדשים ללימוד, ולהרבצת תורה ויראת שמים. הוא לימד שיעורים בהלכה ובגפ"ת עם בחורים מופלגים, ולמד גם חומש ורש"י ומשניות. מימיו לא נראה כועס או מקפיד וכל דבריו היו בשפה נעימה ומתקבלת. הוא השיב רבים מעוון בדרשותיו הנלהבות ובדיבור אישי בדברי חכמה וענווה המתקבלים על הלב. רבי שלמה זלמן כתב חידושי אגדה, דברי מוסר והתעוררות על התורה ופרקי אבות, אותם אמר בדרשותיו מהשנים תרע"ו-תש"ד בקהילת פרשבורג. בנו, שמחה בונים נולד בשנת 1924, בימי השואה סבל רבות יחד עם הוריו וגורש עמהם למחנה ההשמדה אושוויץ. משם נשלח למחנה עבודה. לאחר שניצל חזר לבית הוריו ובמאמצים רבים מצא בחצר במקום מסתור את כתב היד של אביו. לאחר המלחמה התגורר בלונדון, היה שם מראשי אגודת ישראל ונפטר בגיל ארבעים וארבע בשנת תשכ"ח (1967). חלק מהכתבים מסר לאחיו הרב שמואל אלכסנדר בשנת תש"ו והם יצאו לאור בספר 'שפתי שלמה' בשנת תשל"ב, עם הסכמה של רבי עקיבא סופר. שאר כתבי היד נמסרו לו אח"כ ויצאו לאור, ובאמצעותם יצא לאור "ספר שפתי שלמה השלם" בשנת תשס"ח (2008). רוב הדרשות נכתבו במקורן ביידיש ותורגמו לקראת הוצאתן לאור. הדרשות משנות הזעם משלבות דברי הגות ומוסר, תוך מתן עדות אישית על הצרות העוברות על הקהילה.

ביום ב' של ר"ח חשון תש"ה נספו על קידוש ה' הרב שלמה זלמן אונסדורפר ורעייתו במחנה אושוויץ. הי"ד. הוריו הרב מרדכי אריה ושרה אונסדורפר, גרו בסוף ימיהם בקהילת נייהייזל, ומשם גורשו לאושוויץ ונספו ביום כ"ג בסיון תש"ד. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 319

החיוב ללמוד תורה כדי לדעת מה להשיב לאפיקורס / הרב משה הלוי פולק, הוסדר והועתק בידי בנו הרב אברהם הלוי פולק הי"ד

תמונת הרב אברהם פולק הי"ד

"רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפקורס". נראה פשוט כי העם ארץ. והמונים, אף שהמה יראים את ה', אך כל זה בעת שהם בחברת אנשים כשרים ויראים, אבל בבואם בין רשעים, בפרט המתלוצצים וילעיגו עליו ובאים עליו בטענות כוזבות והוא כאלם לא יפתח פיו ואין יודע להשיב, וחושב כל הבליהם ושטותיהם כי הם חכמת שלמה, אז קשה לו לעמוד ובנקל יפותה להם, כשור לטבח יובל. לא כן מי שלמד תורה, חרב פיפיות בידו ומבין כל דבריהם כי כזב ושטות בפיהם. וכמה פעמים ברוך ה' בחנתי ונסיתי להשיב עליהם בקהל עם, והיו לבוז ולכלימה וצחקו עליהם כל העומדים. וליתר שאת ולדורות הבאים אציעה מעשיות.

פעם אחת נסעתי על אניות הקיטור והיה שם יושב לנגדי אחד, לא ידעתי אם הוא ישראל או ערל, כי לא היה לו שוב צלם יהודי. אך בתוך הדברים אשר נדברו שם אנשי לצון איש אל רעהו נתגלגל שדיבר גם הוא לחוות דעתו ואמר שהוא כופר בכל והכל שווא וכזב והוא אינו ניזהר אף במצווה אחת מכל תרי"ג מצוות, אך יום הכיפורים הוא משמר כהלכתו [הרוצה להאמין יאמין], ולגלות קלונו בפני רבים אמרתי לו מה לך לשטות הזה, לסגף ולענות נפשך על לא דבר. והשיב לי כי אולי עבר איזה עבירה בתוך שנה, על כן מקבל עליו לסגף עבור זה יום אחד. חזרתי לו, הלא לדבריך אין עבירה בעולם, כי כל התורה שקר היא כמו שאמרת בפיך הנבזה, והשיב לי כי דברים אשר לפי שכלו הנבאש הוא עבירה עליהם הוא מתענה. ושאלתי מה הם דברים אלו. השיב לי אני סוחר ולפעמים אני מרמה ומוכר שווה מנה המאתים ויותר לאינם מבינים, ועל זה דווה לבי בקרבי ומתענה. חזרתי לו וכי על זה יועיל תענית, ומה לו לחברך שרימית ולקחת ממונו בסיגופך בתמיה. ובתחילה צריך אתה לחזור לו ממונו שלקחת ממנו ברמאות, ואז תוכל לסגף עצמך. הא חדא, ועוד, אפילו יהיבנא לך שטותך שאתה סבור להתכפר בתענית בלבד, הגד נא לי באיזה יום אתה מתענה. השיב לו, מה שאלה, ביום כיפור, ביו"ד בתשרי. עניתי ואמרתי לו בקול רם, מה לך לטיפשות גדול כזה להתענות בימי הקיץ ולעשות אז יום כיפור, הלא טוב לך לברור י' בטבת או ט"ו בשבט, ימים קצרים, ומי ציווה לך להתענות יום ארוך. והתחילו כל העומדים לצחק עליו ונשאר כאלם, ואמר לא אטעון עמך.

ופעם אחת נסעתי על נתיב הברזל וישב אצלי איש אחד מגודל זקן כצורת איש יהודי ובתוך הדברים החציף פניו נגד כל היושבים שם ואמר שאינו מאמין בדברי חכמים  כי אם בתורה שבכתב לבד. ושאלתי לו האתה מניח תפילין. חרה לו מה זו שאלה, וכי אהיה בלא תפילין. חזרתי לו אל ירע בעיניך אם אחלה להראות לי צורת תפילין שלו. חרה עוד יותר, מה תשאלני שאלות כאלו ומי ראה מעולם תפילין משונות בצורות צורת תפילין שלי יפים מאשר לך ורצועות נאות מחירם סך כך וכך. על זה עניתי לו וכי אין נזק לתת סך הרבה כזה בעד תפילין, הלא טוב היה לך לקנות חבל בעד שני פרוטות ולקשרו בידך ובראשך לקיים 'וקשרתם', וכי מי הגיד לך כי על תפילין כאלה ציווה ה' יתברך בתורתו. אתמהה. והיה לשחוק בעיני כל היושבים ולא ידע להשיב. מעתה יתר לבב איש ויחרד מה לעשות היום לגדל בניו רק בתורת ה' למען ידעו להשיב הכופרים המתרבים יום יום בכל אשפה ובכל מקום סרוח מוצאים כופרים. מכנים עצמם 'פיליזאפען' ואיך יוכלו לעמד נגדם בלי תורה. ופעם אחת שמעתי כופר חצוף אחד אמר לאשה יראת ה' 'מה תדבר ממשיח ואיך נזכר מזה בכל התורה כולה'. ומעיד אני כי הכופר הזה לא ידע אפילו פסוק חומש אחד מכל התורה, וברוב עזותו החציף לדבר כאילו הוא בקי בכל התורה. ומה תוכל האשה להשיבו, כי היא גם כן תורת משה להשיבו בפסוקים ובפרשות שלימות המדברים מגאולה העתידה. וזהו שהזהרנו חכמינו ז"ל 'הוי שקוד ללמוד תורה', למען תדע להשיב לאפיקורסים, ומשום דבר זה לבד גם כן החיוב לך לעסוק וללמד בניך תורה.

(תיקון משה, חלק ד, אבות פרק ב, יט)


הרב אברהם פולק הי"ד, נולד בח' טבת תר"ל [1869] בבאניהד שבהונגריה לאביו הגאון רבי משה סג"ל פולק ולאמו איטל בת הרב אליעזר הרש סג"ל לוינגר מחבר "בני לוי" על הלכה ואגדה. הרב אברהם התחנך וגדל בתורה ובמידות אצל אביו, ואצל סבו רבי יצחק [זעקל] סג"ל פולק, בישיבת באניהאד. מילדתו חיבב את התורה והתמיד בלימודה, הגיע להבנות מעמיקות וניחן בזיכרון בלתי מצוי, עד שנעשה מהתלמידים המופלגים. אחר כך נסע ללמוד תורה בישיבתו של השבט סופר בפרשבורג, שם השתלם בתורת החתם סופר ובמנהגיו, והיה עילוי גדול, מתמיד עצום ושלם במידות. עוד בטרם שמלאו לו 19 שנה ביקשו למנותו לאב בית דין. לאחר שנשא לאשה את מרת רבקה בת הרב החריף הצדיק רבי יונתן לייב קריצלר, התקבל בשנת תרנ"ז [1897] כדומ"צ של קהילת שומרי הדת בבאניהאד. בהמשך שימש שם כמגיד מישרים, ובמשך כמעט חמישים שנה שימש דיין, מגיד מישרים ומו"צ בקהילת באניהאד, שם עסק בלימוד התורה ובהרבצת תורה בהתמדה והשיב תשובות בהלכה ובענייני שינויי נוסחאות בש"ס ובראשונים. הוא נעשה לאחד מהרבנים החשובים במדינתו, ובחר להישאר ברבנות בעיר אבותיו, בענווה ובפשטות, כפוסק העיר, ובהמשך גם כצדיק העיר. הוא סידר לדפוס והוסיף הגהות וחידושי תורה על ספרי אביו וידבר משה (חלקים א,ב) ותיקון משה (חלקים א,ב,ג,ד,ה), כפי שכתב עליו אחיו, הרב ישראל, בהקדמתו לספר ברכת משה: "רגשי תודה משבחים ומהללים, לך מר אחי מחמדי עטרת ראשי הרב המאור הגדול חריף ובקי הצדיק קדושת שמו תפארתו מו"ה אברהם סג"ל פאללאק נר"ו דין רפש מדבית אבא פרי קודש הלולים, הוא הגבר אשר הטה שכמו לישא בעול הוצאות הספרים הנזכרים הכינם גם חקרם, להפיץ על פני תבל אורם, את הכל עשה בעט"ו בסדר נאה ומהודר, אשריך שזכית לכך".

ועיין בתולדות אביו וסבו, כפי שהביא הרב אברהם  בהקדמתו לספר ברכת משה. לאחר שהספר "וידבר משה" עם ביאוריו הנפלאים ורמזיו לכל שאלות וענייני התקופה, זכה להצלחה רבה ונעשה למורשת הכלל בהונגריה, הודפס שוב ספר זה והודפס ספר "תקון משה" בניו יורק בשנת תש"ג [1943].

לעת זקנתו היה כבד ראייה, וישב ולמד בבית המדרש בעל פה בנוסח מדוייק. הרב אברהם נהרג על קידוש השם, יחד עם משפחתו וקהילתו, באושוויץ בקיץ של שנת תש"ד [1944].

חידושים ממנו הובאו בכתב העת וילקט יוסף, שנה שנייה קונטרס ט"ו, סיון תר"ס, סי' קס"ו; מנחת דבשי, א , סי' ט; ויהי בנסוע עמו נא.

שמועות מפיו הובאו במנהגי בעל החתם סופר עמו' יא; חותם האבות, בראשית ב, עמו' תתלה.

מכתבים ממנו הובאו בזכר זאת ליעקב, א, עמו' ס; קטלוג אוצרות לונדון, 1, פריט 46; מחנה הלוים, א-ב, עמו' 17-18.

תשובה אליו הובאה במי יהודה ,ב, סי' כא; פרי השדה, ד, סי' צח.

הנהגותיו הובאו בבאר שמחה עמו' שי.

מקורות: דף עד ביד ושם, אהלי שם, הקדמות תיקון משה ד' מהדורת תשמ"ח.

וראה "תולדות הג"ר אברהם פאללאק וקהילתו ק"ק באניהד הי"ד, בצפונות ה (תשרי תש"נ), עמו' צב-צח.

מספר הצפיות במאמר: 192

חשבון העוונות הנהפכות לזכויות, ותוכחת משה רבנו עליו השלום / הרב נחמיה אלטר הי"ד

תמונת הרב נחמיה אלטר הי"ד

ב"ה, דברים.
המפרשים מקשים על מה שכתב רש"י ז"ל שהוכיחם ברמז וכו', והלא אחר כך כתוב כל החטאים שהוכיתם משה רבנו עליו השלום בפרוש.
ויש לומר דהנה ידוע שבתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות. והנה בספר הקדוש קדושת לוי כתב על מה שאמרו חז"ל "ראשון לחשבון עוונות", כי בחג הסוכות באים ישראל לידי תשובה מאהבה, והזדונות נהיות כזכויות, ולכך מחשבים את העוונות, כדי לעשות מהם זכות. וזהו הפירוש "ראשון לחשבון עוונות". ודברי פי חכם חן. ולכך יש לומר כאן שמתחילה הוכיחם משה רבנו עליו השלום ברמז, וכיון שישראל הבינו את תוכחתו של משה רבנו עליו השלום בוודאי עשו תשובה מאהבה, וממילא נעשה מכל העוונות זכויות. ולכך חושב אחר כך את כל העוונות בפרוש, כדי לעשות מהם זכויות. אבל מתחילה, קודם שתיקנו את החטאים, לא רצה לביישם ולהוכיחם בפרוש.

(הגאון רבי אפרים פישל רבינוביץ זצ"ל דיין ומו"צ בלודז', בספרו כת"י עה"ת "עלי עין" בשם רבי נחמיה אלטר הי"ד, הובא בחידושי רבי נחמיה, סימן ל"ה, עמ' קכג)


רבי נחמיה אלטר, בנו הרביעי של האדמו"ר מגור ה"שפת אמת" ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת" וחותנו של האדמו"ר ה"לב שמחה". נולד במנחם אב שנת תרל"ה (1875). מיום שעמד על דעתו שקד על התורה ועבודת ה', והיה עילוי בבקיאות ובחריפות, במידות וביראת שמים. ישב בבית המדרש הגדול בגור יום ולילה, ולמד מידי יום עם אביו. בהגיעו לגיל 15, נשא לאשה את מרת אסתר גליקא בת רבי צבי הירש מלאמז' – בנו של רבי דוד מקאצק ונכדו של האדמו"ר "השרף" מקאצק. אבי אמה של מרת אסתר גליקא היה האדמו"ר מראדזימין, רבי יהושע דוד שלמה, שגידלה לאחר שהתייתמה מאמה בצעירותה. לאחר נישואיו נשאר רבי נחמיה זמן מה בראדזימין ואחר כך שב להיות עם אביו בגור. רק לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזב עם משפחתו את גור ועבר לוורשה. לאחר המלחמה עלה לירושלים. הוא התגורר במשך ששה חודשים בצפת, עד לשנת תרפ"ו, ואז חזר לירושלים והיה ראש ישיבה בישיבת "שפת אמת" ולימד בה שיעור שבועי. היה מלמד את סוגיות הש"ס בעיון, ויורד לעומקה של הלכה, לביאור הדברים לאמיתה של תורה. עם התדרדרות מצב בריאותו, חזר לפולין בשנת תרצ"א (1931) והיה מורה הוראה בקהילת לודז', חבר בוועד הרבנים בעיר. הוא הקפיד לא להתערב בעניינים הציבורים בלודז' והתמקד במתם מענה לשאלות בהלכה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לפולין התיכונה מהעיירה וישנובה-גורא הסמוכה ללודז'. הוא נתפס בידי הנאצים בהגיעו ללוביטש הסמוכה לוורשה והם עמדו לגזוז את זקנו, אך הוא הזדעק ובאורח פלא הניחו לו. רבי נחמיה חזר ללודז' ושהה בלודז' כשנה וחצי, עד שהוברח על ידי חסידי גור לוורשה. שם חלה בדלקת ריאות, נפטר בכ"ב בתמוז תש"ב והובא לקבר ישראל בבית הקברות באוהל רבי יעקב אריה מראזדזימין בוורשה. עמו נספו שלשת בניו וארבע מחמש בנותיו, ארבעה מנכדיו ושתים מנכדותיו. הי"ד. בשנת תשמ"ג יצא לאור הספר "חידושי רבי נחמיה" ובו שרידים מחידושיו על הש"ס, ובהם חידושים מתוך כתב יד שנמצא בשנת תשי"ג במחנה ההשמדה מיידנק.

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, אחיו רבי משה בצלאל הי"ד נרצח בטרבלינקה בכ"ג באלול תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

מקורות: תולדותיו שהובאו בסוף הספר "חידושי רבי נחמיה", מעמ' קכז. וויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 147

המצוה לזכות את הרבים להוכיחם מוטלת על כל אחד ואחד מישראל / הרב אליהו רייך הי"ד

מעלת המוכיח

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה' דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש"י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י"ב משנה ה', וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי"ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב"ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז"ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו'. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז"ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה' אשנא וכו' – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה' ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה' מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב' טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ"א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה' קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב"ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש"ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)


הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר"ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה"שבט סופר". חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב"ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה"דעת סופר".
משנת תרס"ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח"א, ח"ב, ח"ג, ח"ד, ח"ה. תרס"ח-תרע"ד) על התורה ושו"ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו"ת. כתב גם ב"המאסף" שנה י"ז (תרע"ב) חוברת ג סימן לז, ב"וילקט יוסף", שנה י"ח (תרע"ו) סימן מ"ה, שם שנה ה (תרס"ז) סימן ס, סימן קט"ו ומאמר לאחר סימן קפ"ח, ובפני הנשר שנה ח' (ת"ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר "בית יוסף להבה – תולדות מהרי"ץ" עמ' שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע"פ "החתם סופר ותלמידיו" הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש"ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ' 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 75