מעניין חינוך הבנים – חלק א: חיובם הגדול של האבות לחנך את בניהם לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי"ד
ידוע מה שאמר החכם מכל אדם במשלי חנוך לנער על פי דרכו וגו', פירוש שחוב קדוש מוטל על האבות לחנוך את בניהם על דרך התורה והמצות, וכמו שכתוב גם כן כמה פעמים בתורה שמצוות עשה על כל אדם מישראל שילמוד את בנו תורה, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם וגו' ושננתם לבניך וגו'.
והעיקר הוא לחנך ולנהל את בניו על ברכי התורה והאמונה מימי נעוריהם בעודם ברשותו כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים (קמ"ד) אשר בנינו בנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו', פירוש שהבנים דומים לנטיעה של אילן כי האדם הוא העץ השדה, כידוע, שעיקר חוזק של האילן הוא השרש, שאם יש להאילן שרש חזק אז אם אפילו יבואו עליו אחר כך כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו. מה שאין כן אם אין לו שרש חזק אז עלול מאוד אם יבוא עליו איזה רוח הופכתו ועוקרתו על פניו. כן הוא האדם שהוא נמשל לעץ השדה, הכל תלוי אם יש לו שרש חזק והוא האמונה הטהורה שזהו יסוד ובסיס חזק למען שלא יעבור חס ושלום כל ימי חלדו על אחת מכל מצות ה'. ואפילו אם יבא עליו כל הרוחות סערות שבעולם, היינו אלו החברות פועלי און שנתחדשו הרבה בבני דור החדש הצעירים שחכמים המה להרע, שרובם כבולם הם מתגדלים ברשות עצמן הולכי שולל, בני בלי תרבות, פרעי מוסר ויש להם דעות כוזבות ונפסדות וכפירות, רחמנא ליצלן. יסודתם של אלו הם רק למען להדיח ולהסית את לב נערי בני ישראל מדרך ה' ולהתרחק משרש גזע קדש מחצבתם ולבזות ולחלל את כל קדשי בני ישראל. ומצורף לזה שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים בהרבה בתי בני ישראל הספרים החיצונים המלאים קלות ראש ולצנות (והם דברים הממשיכין את הלב, בדאיתא במסכת פסחים (דף קי"ב) ומשכי לך בליצנותא. עיין שם). ונכלל גם בהם באלו הספרים הטמאים הרבה מינות ואפיקורסות ושרי עגבים והתולים ותפלות. וידוע אשר אלו הרגילים לקרות בהם תמיד מטמאים את רעיונם בהדברים הנמאסים ונבזים ונאלחים ויבעירו בהם אש של היצר הרע. אך אם האדם יש לו יסוד חזק, היינו שנשרש וניטע בקדושה מימי ילדותו אף אם אחר כך יעברו עליו הרוחות רעות הנ"ל מכל מקום לא יזיזו אותו ממקומו, כמו שכתבו חז"ל ינקותא כלילא דורדא, כי כל מה שקנה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו.
וזהו גם כן מה שכתוב חנוך לנער על פי דרכו נם כי יזקין לא יסור ממנה, בידוע שההרגל על כל דבר שלטון, ועיין בשל"ה בשער האותיות אות ד', כתב בחסיד אחד שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת, והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משנה בדבורו. עיין שם. מה שאין כן אם האדם לא נשרש בקדושה ולא נתחנך מימי ילדותו ונערותו על דרך התורה והאמונה ולא נקבע בלבו חומר האיסורים והעונש הנורא על מי שיעבור חס ושלום על אחת מכל מצות ה' וגודל השכר של מי שמקיים התורה והמצות. אם כן אם אחר כך בימי חלדו יעברו עליו אפילו איזה רוח קל מהרוחות רעות הנ"ל, בנקל שיעקור ויהפוך אותו ממקומו. כי האדם הוא עיר פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו וגדל והולך בדרך שובב לבו הרע. ועל ידי זה נעשה חס ושלום פורק עול וסר מדרך התורה והמצות, ועלול מאד שיעבור בהמשך הזמן מימי חייו גם על כמה עבירות חמורות מחמת תאוות לבו הנשחתה, כגון חילול שבת ואיסור נדה ושארי עריות שהם מחייבי כריתות, ונברת על ידי זה נפשו האומללה מארץ החיים מעולם הנצחי, כי אין לו מתג ורסן לכבוש את תאוותו מחמת שאין לו יסוד הבנין והוא האמונה הטהורה. וזהו הגרמא בניזקין, כי האמונה היא היסוד הבנין של דת היהדות והתורה והמצות, כדאיתא במסכת מכות (דף כ"ד ע"א) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והקשו המפרשים וכי בא חבקוק לגרוע חס ושלום מהתרי"ג מצות שנאמרו לו למשה ולהעמידן רק על מצוה אחת. אך הפירוש הוא שבא חבקוק ליתן כלל גדול ובסיס חזק איך נוכל בנקל לקיים כל התרי"ג מצוה הוא רק על ידי האמונה, שאם יהיה להאדם האמונה שלימה בה' יתברך אז עלול מאד לקיים על ידי זה התרי"ג מצות. וזהו לשון "והעמידן" שהוא עמוד חזק ויסוד שהוא האמונה יתקיים על ידי זה כל הבנין, כל התורה, כמו שכתבו וצדיק באמונתו יחיה. ומשום הכי נאמר ונשנה כמה פעמים בהתורה שהחיוב להאבות לפרסם להבנים הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל מימי קדם. כמו שכתוב בפרשת בא ולמען תספר באזני בנך גו' וידעתם כי אני ה'. וכן והגדת לבנך וגו'. היינו שעל ידי זה שיספר להבנים את גודל הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל במצרים, על ידי זה יכירו וידעו הבנים אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישרש בקרב לבם האמונת ה' והשגחתו יתברך. ועל ידי יסוד זה של האמונה הטהורה שיהיו להם להבנים ישמרו אחר כך כל התורה והמצות, כיון שיקבע ויכה שרש בקרב לבם שבידו של ה' יתברך לענוש וליפרע מעוברי רצונו, וכן להיפך שישלם שכר טוב לעושי רצונו.
על כן כל מי אשר יראת אלקים נגע בלבבו ישרש ויקבע בקרב לב בניו מימי ילדותן האמונה השלמה בה' יתברך. וישתדל ויתאמץ בכל תוקף עוז ואמצי כחו להרחיק את בניו במטחוי קשת מאלו החברת מריעים בלי תרבות ופורקי עול שגדלו על לא תורה ודרך ארץ ולא לאמונה גברו בארץ. עיין אבות דרבי נתן פרק ל', רבי עקיבא אומר כל המדבק עצמו בעוברי עבדה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהם, וכן להרחיקם שלא יקראו כספרים החיצונים שהם ספרי רעל שמרעילים את לב צאן קדשים אשר תוכם רצוף מרירת פתנים ונכנס בתוכם כארס של נחש הקדמוני. רק לחנכם ולהרגילם לקרות בספרים הקדושים המעוררים לב ישראל לאביהם שבשמים וחוב קדוש מוטל על כל אדם מישראל שישתדל לקנות בביתו ספרים הנדפסים (בלשון לע"ז זשארגנאן) שיסודתם בהררי קדש להלהיב את לב בני ובנות ישראל לחיזוק האמונה והדת כגון ספר נדחי ישראל וגדר עולם ומעשה אלפס וכדומה. עיין באגרת הגר"א ז"ל המכונה בשם "עלים לתרופה" שכולו מלא מוסר השכל, שם הזהיר מאד לבני ביתו שיהיו רגילין תמיד לקרות בספרי מוסר הנדפסים בלשון לע"ז.
(מתוך מעיני הישועה)
הרב יהושע הכהן קפלן נולד בפאטשיצה בשנת תרל"ג (1873) לאביו הרב מאיר. הוא למד בבוברויסק ואח"כ בישיבת סלובודקה, שם נודע כ"מתמיד מבוברויסק" והוסמך לרבנות ע"י גדולי דורו. בשנת תרנ"ט (1899) עבר לישיבת וולוז'ין, שם המשיך בנישואיו בכולל האברכים "ברודסקי" לאחר שנשא לאשה את מרת ביילה [ציפורה רבקה] בת הרב יהודה פאלישץ, שנודע כלמדן ופיקח. לזוג נולדו ששה ילדים. בשנת תרע"ג (1913) מונה לתפקיד מורה הוראה בוורשה. משנת תרע"ט (1919) נבחר לכהן כרבה של קרוקי שבליטא, ואחר כך בסובינישוק ומשנת תרפ"ז (1927) כרבה של ווידולקה.
"צדיק תמים, צנוע ונחבא אל הכלים. השקיע עצמו בסוגיות עמוקות, בחידושים ובתירוץ דברי הרמב"ם" מתוך (ספר יזכור לקהילת ליטא).
הרב קפלן חיבר פירוש "שערי הקדש" על ספר "עבודת הקדש" של החיד"א (ב"ח, תרס"ז-תר"ע). בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור את ספרו מעיני הישועה (מהדורה שניה יצאה לאור בשנת תרע"ג) הדן ב"הרבה דינים השכיחים ונחוצים מאד מדיני התורה הנצרך למעשה מידי יום ביומו ושבת בשבתו, אשר הרבה אנשים נכשלים בהם מחמת העלם דבר וחושבין שאין בהן שום סרך איסור. בשנת תרצ"ו (1936) הוציא לאור את ספרו שער יהושע. בתרצ"ט (1939) הוציא לאור את הספרים "שערי הווסתות" ו"לקוטי שושנים".
הרב והרבנית וחלק מאנשי קהילתם נספו בשואה בוידוקלה ביום כ"ט בתמוז תש"א (24.7.1941), ע"פ עדות בנו ישראל, בדף העד המוצג באתר יד ושם, הם נהרגו ביריות בבור ליד תחנת הרכבת. יהודים נוספים מהעיירה נרצחו לאחר חודש בכ"ט באב (22.8.1941).
בנו של הרב יהושע קפלן, הרב מאיר, היה חבר בית הדין הרבני בתל אביב, חיבר את הספר "דברי מאיר", "שערי מאיר", מצות התוכחה ובסופו "מאור התוכחה".
מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, ספר יזכור לקהילת ליטא, דף עד ביד ושם.
מספר הצפיות במאמר: 89