“מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי לכתבים האלו” – על חשיבות פרסום ולימוד תורות נשכחות מצדיקים קדושים / הרב משה אורי קלר הי”ד

חותמת הרב קעללער הי"ד

אמר המאסף כאשר יאמר משל הקדמוני ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה, על כן אמרתי אציג בפתח ספרי אשר אנכי נותן לפניכם עתה הקדמה קטנה. לפני עדת מי מנה לתת תשובה נכונה. ולהציע לפניכם על מה אדני הספר הטבעו ומה המריצני לחבר את החבור הזה.

הנה זה שנים ושלשים שנה עברו מעת הוצאתי לאור ספרי ילקוט האורים על התורה וזכני ה’ יתברך ברוב רחמיו שנתקבל הספר לרצון בכל רחבי תבל, ומני אז קבלתי מכתבי תהלה מהרבה מקומות וממדינות רחוקות, ועל ידי זה נתודעתי עם הרבה מוכרי ספרים בעולם והיה לי התערבות המסחר עמהם ומחמת זה רכשתי לי ידיעה גדולה מכמה כתבי יד ישנים. ובעמל רב ובהוצאה מרובה עלה בידי לקנות איזה חיבורים כתבים ישנים ועתיקים מכמה גאונים מפורסמים אשר עדיין לא נגה עליהם אור הדפוס. וגם מהרבה גאונים אינם מפורסמים ואין אתנו שום ידיעה מהם והיו גדולי הדור צדיקי יסודי עולם ועתה אבד זכרם ואין חזיונם נפרץ. וכאשר שמתי עיוני על הכתבים ההם, הבהיק נגד עיני אור גדול מחידושים נפלאים חדודים ושנונים מתוקים מדבש וגם כמה חידושים ממוסרי השכל הנאמרים מפי קודש צדיקים גדולים אשר תורת אמת היתה בפיהם. ומאד המו מעי עליהם, כי כל הגה ומלה היוצא מפיהם של ראשונים כמלאכים אין ערוך לייקר ערכם וחסתי מאד עליהם שלא ילכו לאיבוד מחמת רוב יושנם. וכמה פעמים הבהילוני רעיוני לאמור מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי לכתבים האלו, אחר אשר זכני ה’ יתברך בזכות אבותי הקדושים נשמתם עדן ונתן לי לשון למודים. והנני ברוך ה’  מסוגל לעבודה כזו ואם כן אין לי לישב בחבוק ידיים רק לעשות כל התאמצות עד אשר אוציא כנגה צדקת הכתבים ההמה. והנה בתחילה עלה ברעיוני להוציא לאור חיבור אחד מחיבורים הנ”ל, וכאשר עברתי עליהם בעיון רב ראיתי כי אין בחיבור אחד לי להדפיס ספר שלם שיהיה ראוי להציע לפני העולם, ובפרט כי הרוב מהם נמצא בהם גם פלפולים ארוכים עמוקים ורחבים אשר אין רוב העולם רצים לדבר הלכה בצוק העתים האלה. על כן נתיישבתי שטוב יותר ללקט דברי אגדה ודרוש הנמצאים בכל החיבורים, דברים היותר קצרים וקלים שיהיו שווה לכל נפש, כקטן כגדול, ולאגדם אחד על אחד ולעשות מהם חיבור שלם יפה אף נעים. וכאשר התחלתי ולקחתי עצמי למלאכה זו, ראיתי כי עבודה גדולה וקשה לפני, כי הכתבים ישנים מאד והכתב מטושטש ונמחק וגוף המאמרים אינם מסודרים וההקדמות אינם מובאים כתיקונם וכמעט בכל הכתבים לא נמצא מראה מקום לא מש”ס ולא ממדרש, ומצאתי הכל כספר החתום לפני ונחוץ לזה חיפוש ושקידה ויגיעה רבה לברר ולסדר אחד אל אחד על מכונם ואופנם. ומחמת צוק העתים ובלבול הזמנים נסוגותי אחור ולא יכולתי להוציא את מחשבתי מכח אל הפועל.

והנה זה שנה וחצי אשר שוב נתחדש אצלי הרעיון כי חוששני מחטאת וכי מי זוטר מה שאמר דוד המלך עליו השלום “אגורה באהלך עולמים”, ופירשו בו חז”ל וכי מי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות, אלא כך אמר דוד כיון שיאמרו מזמורים שלי הריני כאלו חי. ועל פי זה אמרתי לפרש הפירוש “תורת ה’ תמימה משיבת נפש”, רצונו לומר תורת ה’ תמימה, ומה יתרון לה, זה שהיא משיבת נפש האדם המת לעולם הזה, כיון שיאמרו “פלוני אומר כך” הוי כאלו חי. ואפשר לומר שזהו שאמר הכתוב “בשרתי צדק בקהל רב” רצונו לומר, מה שדרשתי דברי תורה בקהל ועדה, הנה שפתי בקבר לא אכלא, רצונו לומר על ידי שיאמרו שמועה משמי בזה יהיו שפתי דובבות בקבר. ובזה יתבאר המסורה “רוממות אל בגרונם” “קבר פתוח גרונם”, לדרכנו יתכן שאפי בקבר יהיה גרונו פתוח בדברי תורה אם אומרים בשמו מה שאמר בחייו, ואם כן בזה שרוממות אל בגרונם, בעולם הזה, יגרמו שאפילו בקבר פתוח גרונם, ששפתותיהם דובבות. ואם כן אפוא איך אוכל מלט משא להחזיק הדבר בשויון נפש אחרי אשר יכולת בידי לעורר שפתי ישנים אשר זה כשתי מאות שנים אין זכרונם נזכר ועתה יקיצו וירננו שוכני עפר בזה אשר יאמרו חידושיהם בשמם וידובבו שפתותיהם. על כן קבלתי עלי הדבר כמעט בנדר ובעזר צורי אשר חסיתי בו לקחתי עצמי לעבודה ועברתי בשקידה רבה ובחשק נמרץ ושמתי לילות כימים והשלכתי מנגד את כל הטירדות ואבני נגף וצורי מכשול אשר הזדמנו לפני במשך ימי העבודה, והודות לה’ יתברך כי עזרני עד כה וזכיתי לראות הספר נגמר ביתר שאת ויתר עז כלול בהדרו ספר נפלא הפלא ופלא כלול בחריפות ובקיאות דברים נחמדים ומתוקים לחיך.

וכבר מלתי אמורה בהקדמתי לספרי ילקוט האורים בשם הספר פלא יועץ בערך אסיפה וזה לשונו, כמה טובה עשו לנו בעלי אסופות אשר בכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור כל חלמיד חכם אשר חננו ה’ דעת וספרים הרבה, ישתדל להועיל לרבים ויעשו אסיפות כיד ה׳ הטובה עליהם, מי מהקדמות לדרושים, מי מתוכחות מוסר וכדומה. כל אשר עושים חסד גדול יחשב ועושה אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם. עיין שם באורך. ועיין שם בערך חידוש כתב, ועל כל פנים היה יותר טוב ללקט ביחד כל אשר ישמע דברים מתוקים וחריפים וחסד היה עושה עם אותן שאין בידם אותם ספרים וילמדו הדבר מתוך ספרו ומניה ומנייהו יתקלס עילאה. עד כאן לשונו.

ואם כן כל שכן וקל וחומר בספרי זה אשר בניתי בנין מפואר לתלפיות מגדלים נאים בציצים ופרחים מיוסד מאבני שיש טהור היוצאים מפה קדושי וגאוני אדירי הדור זי”ע ובודאי זכותם יגן על הקונים והעם העומדים בעזרה לקנות הספר הזה להגות בו ולאמר שמועות בשם הגדולים ההם לדובב שפתותם בקבר. וכבר ידוע מאמרם ז”ל כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה בקרב ושארית ישראל הנדחה, עוד תשוב למנוחה, בשמחה ורננה, קרית דוד חנה, כנפש המעתיר הק’ משה אורי קעללער בן לאדוני אביו מורי ורבי הרבני הישיש המופלג החסיד מו”ה שלום נ”י בן הרב הצדיק החסיד המפורסים מו”ה חיים זצ”ל (חתן הרב הגדול צדיק נשגב מו”ה משה קארן זצ”ל ראבד”ק גארליץ) בן הרב הקדוש המפורסים מו”ה צבי יעקב זצללה”ה משענדישוב תלמיד מובהק להגאון הקדוש מרן מראפשיטץ זצללה”ה:

(מתוך הקדמת ספר טללי אורות)


הרב משה אורי קלר (קעללער) נולד בערך בשנת תר”ם (1880) כבן לאביו הרב שלום ולאמו מרת שרה גיטל. למד אצל הרב שמואל פירר הי”ד במילובקה, נסמך מרבו רבי שלמה בבאבוב, מהרב שלום מרדכי הכהן שבדרון (המהרש”ם) אב”ד ברעזאן ומהרב אריה ליבש הלוי איש הורוויץ אב”ד סטניסלב.

הרב משה אורי היה מיקירי ומחשובי באבוב בצאנז חדש, למדן מובהק ובעל הוראות מומחה. הוא התפרנס שם ממכירת ספרים עם שותפו ר’ אלטר ראאב. הם הוציאו לאור בתרס”ב את הספר “תורת נתנאל“. הוא חיבר את הספרים ילקוט האורים (תרס”ד) ובו כשש מאות מאמרים מלוקטים מספרים נדירים ומחידושיו שלו, ואת הספר טללי אורות (תרצ”ו) ובו כארבע מאות מאמרים מלוקטים מספרים ומכתבי יד נדירים. בשנת תרפ”ז מסר לפרסום חידושים בקובץ “אסיפת גדולים” והוציא אותו לאור יחד עם הרב יחיאל צבי רובין הי”ד. בשנת תרצ”א (1931) פרסם מאמר בקובץ הפרדס אדר-ניסן, על המדרש רבה לפרשת בראשית. הוא אף מסר להדפסה את הספר “לב חכמים” שהיה מצוי בספריה שלו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

ספרי הרב קלר זכו להסכמות נלהבות מרבותיו, גדולי דורו, שעמדו על היותו רב חסיד, מיוחס, חריף ומופלג בתורה וביראת ה’.  בין ההסכמות נמצא מכתב בכתב ידו של רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד מבאבוב.

מקורות: ספרי הרב משה אורי קלר הי”ד, מאורי גליציה חלק ד עמ’ 553-554, אוצר הרבנים 15275, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 5

ניסיונם של יהודים להידמות לגויים, לא מועילה ומגבירה את שנאת ישראל / הרב דב בעריש איינהורן הי”ד

תמונת הרב דב בעריש איינהורן זצ"ל

.. ובזה פרשתי הפסוק (דברים לב,ד) שחת לו לא בניו מומם, דהלשון שחת מצינו בפסוק (ויקרא יט,כז) ולא תשחית את פאת זקניך. ועל זה אמר, שחת לו, בזה שמשחית את זקנו, אל תאמר שדבר זה נוגע להאב בלבד, לא, בניו מומם, שהבן הנולד ממנו הוא מומם, שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.  

הנה עוד סבת הדבר מה שהיצר הרע מסמא את עיניהם הצעירים להשחית את זקנם… שהיצר מסיתם לאשר אנחנו בגולה בין העמים, לכן צריך להדמות להם למען למצוא חן בעיניהם, אף שבזה יאבד החן בעיני הקב”ה ובעיני הישרים, עם כל זה, מהפך הוא כבודו, יען כי דור תהפוכות המה, שהוא מהפך כבודו מה’ יתברך בכבוד מהעמים, בחשבו שיצמח לו מזה טובה. ועל זה הוכיח הנביא ירמיה (ב,יא) ההמיר גוי אלקים וגו’ ועמי המיר כבודי ללא יועיל, דהיינו אף שהוא המיר כבודו מה’ יתברך בשביל כבוד מהעמים בכדי שיצמח לו מזה טובה, אבל ללא יועיל, שמזה לא יצמח לו שום טובה, וזה שרוצה להדמות להעמים היא ללא יועיל, כי סוף כל סוף יאמרו לו יהודי אתה. והדבר הוא בהיפך, כמאמר הכתוב (דברים ד,ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וכבר פירש בהעמק דבר על הכתוב (במדבר כג,ט) הן עם לבדד ישכון – אם נהיה לבדד בפני עצמנו, ישכון, תהא לנו מנוחה. ובגוים – אבל אם נתערב בגוים לחקות מנהגיהם, לא יתחשב, לא יהיה לנו שום חשיבות, כמו שרואים בחוש בזמננו.

(מתוך קובץ דרושים – תרפ”ה, סימן כא)


הרב דב בעריש איינהורן הי”ד נולד בסביבות שנת תרל”ז (1877) לאביו הרב אפרים צבי, ומקטנותו למד תורה בשקדנות. בגיל אחת עשרה גלה מבית אביו למשך שלוש שנים לרב לובלינסקי באלקוש, כדי ללמוד בהתמדה מספר מסכתות עם מפרשים, והאדמו”ר מרדומסק עודד אותו להתגבר על געגועיו הטבעיים לבית אביו ולגדול בתורה. לאחר שנבחן בעל פה על אותם המסכתות עבר ללמוד בישיבתו של אביו, והיה לאחד ממובחרי הלומדים שם.

אישיותו היתה מזיגה של חשיבה תורנית בנוסח חכמי ליטא, עם תסיסה רוחנית בנוסח חסידות קוצק. לימודו הושפע מדרך הלימוד של סוכוטשוב שהדגיש את הפשט המקומי.

בגיל חמש עשרה התחתן עם מרת רחל, בתו של רבי פנחס מנחם יוסטמן ה”שפתי צדיק” בגור, ועבר לגור בסמוך לחותנו שדר בסמוך לגיסו האדמו”ר בעל “שפת אמת”. הם זירזוהו תמיד להמשיך ביגיעתו בתורה בקדושה וטהרה. הרב והרבנית לא נפקדו בזרע של קיימא והסכימו להתגרש. בזיווג שני נשא הרב דב בעריש את אלמנתו של רבי יעקב יוסף הכהן רבינוביץ מקלאביצק מחבר ה”אמת ליעקב“, בנו של האדמו”ר רבי אברהם ישכר בער הכהן מרדומסק. הרב דב בעריש גידל את שלושת ילדיה מנישואיה הראשונים, ממש כאילו היו ילדיו. בנו החורג הרב אברהם יששכר יהושע נהרג בשריפה בגיל 21, והרב דב בעריש הספידו (ההספד פורסם בכתב העת “הפרדס”, ב”ברכת שלמה” וב”שארית אפרים דב”).    

בשנת תרס”א (1901) נפטר אביו, והרב דב בעריש מונה למלא את מקומו. בשל גילו הצעיר, טרם הוסמך להוראה, ובמשך שנתיים שימש חכמים ולמד מוותיקי ההוראה באמסטוב את דרכי ההוראה למעשה. אח”כ קיבל הסכמה להוראה מהגאון רבי יצחק שמלקיס מלבוב. יחד עם היותו אב”ד ורב באמסטוב, כיהן שם גם כראש ישיבת “נחלת אפרים” כמעט במשך ארבעים שנה, ודאג באהבה לכל תלמיד ותלמיד. בישיבה זו למדו מסכתות גפ”ת, דף אחר דף, והשלימו את לימוד המסכת במשך השנה. בליל שבת היה מוסר שיעורים על מסכתות סדר קודשים. לאחר גמר מסירת השיעורים בישיבה, היה שם לילות כימים בלימוד, בכתיבת חידושי תורה רבים ובעריכת כתבי אביו. הוא התכוון לפרסם את הדברים בספר השם “דב נוהם”, אך רוב הדברים לא פורסמו ואבדו בשואה. 

במשך שנים רבות שאף לעלות לארץ ישראל וניסה לברר אפשרויות של מגורים ורצה להתפרנס ממלאכה בארץ תוך שהוא מקדיש את רוב זמנו לתורה ולעבודת ה’. אך הוא לא זכה לכך. בשנות השואה הוגלה עם בני משפחתו ועדתו לגטו רדומסק.

כשעמד להשלח למשרפות טרבלינקה, ביקש מתלמידיו שיזכו להשאר בחיים לשוב ולחפש את כתביו, שהסתיר בתור קיר בביתו. אך הכתבים נעלמו ואבדו, ושוב לא נמצאו.

בחג השבועות תש”ב, סירבו הרב דב בעריש ופרנס הקהילה ר’ שבתי שלום גרינברג לעלות על הרכבות לטרבלינקה, ורצחו אותם ביריות לעיני אנשי הקהילה. הי”ד.

שאריות מתורתו ומתורת אביו לוקטו והודפסו בספר שארית אפרים דב. ותשובה ממנו מובאת בתולדות יוסף צבי עמ’ רנ”ד.

מקורות: תולדותיו נכתבו בידי ר’ אהרן סורסקי ופורסמו בשארית אפרים דב עמ’ רג-רט, לקוט מידע ממספר מקורות ובהם מדפי עד באתר יד ושם. 

מספר הצפיות במאמר: 42

טעם לקריאת יום הסתלקות הצדיק “יומא דהילולא”, והצורך להזהיר גדולים על הקטנים / הרב שלמה זלמן קליין הי”ד

לזכר הרב שלמה זלמן קליין הי"ד

בענין להזהר בדבר קטן כגדול.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו’ קדושים יהיו לאלקיהם וגו’.

פירש רש”י “אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים”, וכן מדקדק רש”י יתור תיבת בעמיו, ומביא על זה את התורת כהנים בעוד שהמת בתוך עמיו.

ואפשר לומר שכאן רמזה לו תורה הקדושה אזהרה יתירה לבעלי מדריגה ויראי השם, להזהר בכל דבר קטן כגדול. דהנה יש טעם למה שאנו קוראים את יום הסתלקות הצדיק “יומא דהילולא”, משום שבכל שנה ושנה ביום הסתלקות הצדיק מעיינים במעשיו ומעלים אותו מדרגא לדרגא והוא הולך מחיל אל חיל בין צדיקים שבמחיצתם לא היה יכול להגיע לפני שנה. ולזה יאות להקרא יום הזה “יומא דהלולא”. ולזה אנו מאחלים אז ביום היוהרצייט “עלייה לנשמה”. אבל דא עקא, שעם עלייתו לדרגא יותר גבוה ולחברתם של צדיקים יותר גדולים מתגלים אז אותם החטאים שלפי מחיצתו בשנה העברה לא היו נחשבים בכלל לחטאים, ומפני שהקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, החטא הזה הקטן נחשב גם כן לגדול בין הצדיקים שהוא צריך לבוא עכשיו במחיצתם. ואולי גם יתעכב על ידי חטא הקטן הזה מלבוא בחברת הצדיקים והקדושים שבעולם העליון ההוא עד שיזדכך ממנו.

וידוע שהתלמידי חכמים והצדיקים נקראו כהנים, על פי “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד’ צבאות הוא”, ודרשו מזה אם הרב דומה למלאך ד’ צבאות וכו’. נראה מזה שהרב נקרא כהן. ולפי זה נוכל לומר בצדק שגם כאן בתיבת “הכהנים” הרמז לתלמידי חכמים ובעלי מדריגה.

וזהו, אמור אל הכהנים וגו’ שאני מזהיר אותם לנפש לא יטמא בעמיו, לא יטמא את נפשו בעודו בעמיו, בעולם הזה. ועל זה מפרש רש”י להזהיר גדולים, מזהירים בזה את הגדולים, היינו את גדולי הדור ולבעלי מדריגה, על הקטנים, על החטאים הקטנים, שגם בחטאים קטנים לא יתלכלכו, משום ש”קדושים יהיו לאלקיהם”, הלא יבוא הזמן שהם יהיו קדושים ויצטרכו לעלות בכל שנה לעולם יותר גבוה ושם בעולמות הגבוהים גם החטא הקטן לגדול יחשב. (זה מדברי אבי מורי הי”ד, אבל אין זה לשונו ממש, כי נאבד ממני הכתב יד וחבל על דאבדין. בן המחבר).

(זכרון שלמה לפרשת אמור)


הרב שלמה זלמן בן הרב אלעזר קליין הי”ד, נולד בשנת תר”ל (1870) בסאטמר או בסביבתה. הוא למד בתלמוד תורה בסאטמר, אחר כך בישיבת הרב שלמה זלמן ארנרייך הי”ד ובישיבת הרב משה גרינוולד בעל ערוגת הבושם.

לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי”ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס”ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר “זכרון שלמה”. כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג’-צ’ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם  נספו, בחודש סיון תש”ד (1944). 

בנם הרב אלעזר קליין, היה אחר השואה דיין בעיר מארגרטן, עלה לישראל והתגורר בכפר גדעון. אחר כך עבר לבאר שבע ושם היה אב”ד של קהילת התאחדות היראים ור”מ בישיבת “בית הלל”, הוציא לאור את ספרו של אביו “זכרון שלמה על התורה”, בשנת תשט”ו ובשנת תש”ל, והוסיף עליו את חידושיו בשם “כיבוד אב”. בסוף הספר הוסיף את רשימת הניספים בשואה בקהילות שבסביבתם תחת הכותרת “אלה מזבחות זכור!”.

בתוך הקדמת הספר מביא הרב אלעזר התנצלויות שונות למה ראה לנכון שיפרסם את חידושיו, “וכי לאנשים בגילי לחבר לזכר האחים הי"דספר? ולחוות דעה באמרי שפר?”. ואז הוא מוסיף:

ואחרי כל הדברים האלה, אני בעצמי אומר ועונה, כי אין הדברים הללו אמורים לאדם כמוני העומד בדיוטא התחתונה, והואיל שעוד קיימת השאלה “מה ראית על ככה?”, אענה על כך בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ותהיה מתורצת לך השאלה בדבריהם:

אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קידושין ע”ו ע”א).

ראה נא המזבחות אשר ערכתי, למעלה משמונים אחוז מבני משפחתי, שנהרגו ונשרפו על קדושת שמו, בתוך ששת המליונים חלק ד’ עמו, אבי הצדיק ואמי הצדיקת ואחיי ואחותי, שני בני ובתי וזוגתי, כולם עלו באש השמים ונשמתם צרורה בצרור החיים. לבי לבי על חלליהם. ולא מצאתי לנפשי מרגוע ומבלי לעשות זכר למעניהם, ולכן אל נא תבדוק אחרי שאני מלא חטא ועולה, כי “אין בודקין מן המזבח ולמעלה”. שים זאת זכרון בספר.

בשנת תשכ”ב הוסיף והוציא לאור את הספר “קרית ארבע חברון”, עם “זכרון שלמה” חלק שני ו”כיבוד אב” חלק שני.

מקורות: זכרון שלמה, חכמי טרנסילבניה עמ’ 213-214, דפי עד באתר “יד ושם”.

מספר הצפיות במאמר: 22

מעלת כתיבת חידושי תורה בספר לתועלת הרבים / הרב אלתר יחיאל ניימן הי”ד

עלקוש

ישתבח האדון ויתפאר הבורא הנותן עוז ותעצומות לעמו ישראל, כי זכני והנני בדעה ובינה, בתורת ה’ נאמנה, מה יתרון לחומר כל ימי חיותו, וסופו לשוב לאדמתו, ינדמו מחמדי עולם, לאיש חלום חולם, שמצא הון יקר עד אין חקר, ובהקיצו מן תרדימה, אין בידו מאומה. כן מחמדי תבל, אין והכל הבל, כי אדם במותו לא ייקח תאוותו, גם בעודנו בחיים, ממנה מבקש מאתים, ולא ישיג בקשתו, עד הפרד גשמתו, נשבע במרורים ולענה, בכל עת ועונה. ואם בתורה חפצו, טוב בהגיע קיצו, גם בחיים חיותו, יתענגו רוחו ונשמתו, בתורת ה’ העריבה, וינוב בשיבה טובה, ומעת לרעה באתי, עיני ולבי נשאתי, להיודע ובוחן לבי, עורי עוזי ומשגבי, וברחמיו שמע בקולי, והיה בעוזר לי, לא ביושר לבבי, אך בזכות השלמים, נשמתם בגנזי מרומים, המה הגינו בעדי והמה היו בסעדי, לפתיחת לבי בתורה, ולהיות לעם בני ישראל למורה, ולחדש חידושי דינים לאורה, באור חיים להלכה בדינים הנחוצים להנהגה.

ובעת התחלתי לכתוב יגיעתי, ניתווסף לי בחידושי (כמו שכתוב בתנא דבי אליהו פרק כ”ז, מובא גם כן בביאורי הגר”א ליו”ד סימן רמ”ה סעיף ה’) וזה לשונו, מכאן אמרו אם יש אדם שמבין דברי תורה ומפרנס מתורתו לאחרים גם כן כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה כו’. ועיין עוד בתנא דבי אליהו שם אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים גורם לעצמו שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין בזיקוקין שפירש על פי גמרא תמורה פרק ב’, ובזה יש לפרש גם כן מה שאמרו חז”ל (בעירובין נ”ד) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

ונראה לי לפרש גם כן אם משים אדם עצמו כמדבר זה, דהיינו הפקר לכל שהכל דשין בתורתו, אז תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, פירוש שאין מפקיר מתורתו לאחרים ואין הכל דשין בו, אין תלמודו מתקיימת בידו, פירוש שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין שם עוד (בעירובין הנ”ל) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו’. ונראה גם כן לפרש על פי דברי תנא דבי אליהו הנ”ל אם מפרנס מתורתו לאחרים, נתרבה גם כן חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכנ”ל. יש לומר גם כן, אם משים עצמו כמדבר זה שהכי דשין בו, פירוש שמפרנסו לאחרים, ניתנה לו במתנה, פירוש תוספת החכמה שמתרבה על ידי זה היא מתנה חדשה לו, וכיוון שניתנה לו במתנה, נחלו אל ועולה לגדולה בתוספת חכמה שנתרבה לו ומזכה לרבים בחידושיו להלכה, כי זהו תועלת גדול לנשמתו הטהורה הנתונה מאל גדול ונורא לאור באור החיים. ועל ידי זה שמפרנס מתורתו לאחרים בהדפסת חידושיו להלכה, אזי זוכרין תורתו תמיד.

ועיין במדרש שמואל (פרק ב’ משנה ח’) אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, פירוש אל יחזיק טובה זו שמצא וחידש לעצמו, אלא ילמדה לאחרים מלימוד שחידש בתורה, כי לכך נוצרת להטיב וללמד לאחרים. עיין שם.  ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ”ח סעיף ג’ דמצווה על כל אדם מישראל ללמד לתלמידים. עיין שם. ועיין בספר אהבת ציון להגאון נודע ביהודה ז”ל דרוש ט דיבור המתחיל מה יקר, שכתב שכ’ על דברי חז”ל (סנהדרין) המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, דאפשר רמז בזה בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, והשיב נפשי חשקה בתורה, רצונו לומר דמקיים מצוות פריה ורביה על ידי התורה שמלמד עם התלמידים ודומה כאלו הוליד בנים. ועיין שם גם כן אם זכה מאת ה’ לחבר איזה חיבור והיא נתייסד על דרך אמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. וזה עיקר הנאה כמו שכתוב במדרש רבה פרשת אחרי פרק כ”ב כי מי שהומה ומהמה אחרי תורה ותלמיד אין לו, פירש ידי משה שאינו מלמד לאחרים, מה הנאה יש לו, למד ולא לימד, אין לן הבל גדול מזה. עיין שם.

ועיין בזוהר הקדוש פרשת תרומה, וזה לשונו ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויפוצו מעיינותי חוצה, פירוש שביקש שה’ יתברך יעזור לו שיאמר מילתא דתתקבל, שהדברים בעצמותן יהיו טובים ויתקבלו, יהא האומר מי שיהיה, ואין חילוק מי הוא האומר. וזה מצינו גם כן בביצה ל”ח דאמר רבי אבא יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. עיין שם, מרוב ענוותנותיה דרבי אבא מתפלל גם כן ויפוצו מעיינותיו חוצה על ידי תלמידים וחיבור שמחבר וכנזכר לעיל בשם נודע ביהודה ז”ל, עיין שם שכתב זה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם, שעל ידי ספר אשר חיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם, כי זה זכרי בחיי ובשובי לעפרי, ואקרא לתלמידים ורבנן אשר בתורה חפציהם, ואלימו חטוף מילתי, להאזין ולהקשיב דיברתי, לבלתי לחובה יכרעוני, ולגאה אל יאשימוני, אחי אל תרעו, האדע שלא תדע מה לאיש כמוני אשר ידעתי חסרוני, ומיעוט הערכי השפל, לא עיקר וטפל, להתנאות בדברי תורה הנתנה בגבורה, אך כל כוונתי לזכות גופי ונשמתי להניח עד דור האחרון, אם כי ידעתי כי לא הגעתי לערך הגדולים השלמים המאירים לארץ ומפורסמים, הלא הממעיט והמרבה, יחד מקובלים בחיבה.

אולם יחרד לבבי, פן ימצא במכתבי שגיאה שיצאה ממני, אתחנן מהקורא ללמד עלי לזכותי, כי מה שחנני החונן לאדם דעת לחדש בחידושי להלכה ולפלפול העליתי, שלא לשכוח ממני ויהא תקוע בזכרוני, ולזכות גם כן הרבים כוונתי. ובמחשבתי שיהיה מקויים בי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש חטא לשון חסרון כדאיתא אני ובני שלמה חטאים, אנכי אחטנה בפרשת ויצא עיין שם ברש”י הקדוש ז”ל. וכל מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש אין חסרון בא על ידו, שיהא שגיאה יצא מפיו. ואף על פי כן, שגיאות מי יבין. ומכל מקום אפילו שלא יהא בחיבור זה רק כדולא חספא, מכל מקום אולי ישכח מאן דמשכח מרגניתא תותיה. גם על זה כדאי החיבור הזה כמבואר בהקדמת הגאון האדיר ונורא בספרו חוות דעת שכתב שיש שכר על זה. והרועה אותי מעודי הוא יכפר בעדי.

והנה נא ידעתי כי על חיבורים שלי ימצאו אנשים הרבה אשר יוציאו דיבה, מי הוא זה אשר בחיבורים אלו יחזה, אך קדמתי לחבריא שלי גדולי וגאוני ארץ בזמנינו בקונטרסים מחיבורים שלי והסכימו כולם להוציא לאור עולם ושבחו מאד להחיבורים. על כן בעזרת חי החיים יהיה לי לזכות לקיים ולשמור הדין מדינים בנוגע להלכה ולמעשה לאור באור החיים. וכתפלת רבי אבא הנ”ל דהתפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויהא האומר מי שיהיה, וכנ”ל. הגם מי אני כמיעוט ערכי כמוני ברוב שגיונות וחטאות נתלכלכתי שיהא נתקבל תפלתי, אך מסווה בושת על פני הלבשתי ובגזילת דמעותי על לחיי מבכי אולי יהיה זה תיקון קצת לנשמתי לכפר עוון חטאתי, ובזה תתקבל תפלתי, כמו שכתב המפרש אזולאי בספר חסידים סימן תק”ל בשם ספר לב אריה, וזה לשונו, בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזהו חידוש זה עולה לו במקום קרבן, ופירש בזה הפסוק (בתהלים) זבח ומנחה לא חפצת וגו’, הכוונה בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קורבן, אז ליכא קרבן, אז אמרתי במגילת ספר כתוב עלי, שהספר יעלה במקום קרבן. עיין שם:

ובדרך זה נראה לפרש אגדת חז”ל (עבודה זרה י”ט) על זה שכתוב כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, פעם נקראת תורת ה’ ופעם נקראת תורתו, אך אחד שלמד נקראת על שמו. עיין שם. על פי הנ”ל נראה כי בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מביא קרבן ומתכפר לו, ולא הוצרך לימודו בתורה שיתכפר לו, דתורה גם כן מכפר, כדאיתא (במנחות ק”י ובמגילה ל”א ובמדרש תנחומא פרשת אחרי סימן י’). ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה לו כפרה בקרבן שהביא, אם כן היה לימודו לשם מצוות לימוד התורה דייקא ולא לסיבת עצמו ולכפרת חטאו, אזי שפיר נקראת תורת ה’,  דהיינו לשם ה’, וכמו שכתב  חתם סופר (נדרים פ”א) דזה נקרא תורה לשמה, או כמו שכתב בספר חסידים ושל”ה הקדוש כדי לידע לקיים המצוות, זהו גם כן נקרא תורה לשמה. מה שאין כן אם לומד לכפרת חטאו, דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קרבן והוערך ללימוד תורתו שיתכפר לו במקום קרבן אז הוי לימוד תורתו לכפרתו, והלוואי יועיל בזה, נקרא תורתו. ומי ייתן שילמד הרבה כל כך שיוכל לבא לכלל זה שיהיה די לו לכפרה ויהיה עולה גם כן לשם מצוות לימוד התורה לשם ה’. ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. פירוש כי לקח טוב נתתי לכם, לסיבתכם, שיהיה בזה גם כן לכפרה על חטאתיכם, ותורתי, פירוש, שיהיה התורה שלי לשם ה’ וכנ”ל, אל תעזובו, פירוש אם אל תעזבו ה’ ולא תהיה בכם שום חטא, אזי אינכם צריכים לימוד תורתכם לכפרת חטאתיכם, אז יהא מיקריא תורתו, פירוש לשם ה’:

ועוד יש לומר, להא דפעם נקראת תורת ה’ ופעם נקראת תורתו, על פי מה שהבאתי לעיל בשם הגאון נודע ביהודה ז”ל דכל מצוות מקיים אדם בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חפשי ואי אפשר לעשותם, ואפילו תולדות שמוליד על ידי שלומד עם תלמידים פסק ממנו בשעת מותו. אבל אם זכה מאת ד’ לחבר איזהו חיבור, אם נתייסד על דרך האמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. ואפילו שאינם כמו החיבורים הקודמים המאירים לאורם בעולם, אף על פי כן המה גם כן חשובים בחיבה, כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתקמ”ה ובפירוש אזולאי שם בשם כתבי רבי חיים ויטל משם האר”י ז”ל דעתה גברה הסטרא אחרא והמעט שעושים כעת חשוב לפניו יתברך שמו כהרבה שהיו עושים ראשונים. עיין שם. אם כן אפילו בחיבורים שבזמנינו אם זכה לחבר איזהו חיבור גם כן לא פסק מלהעמיד תלמידים, ומבואר ביבמות צ”ז ובכמה דוכתי בש”ס כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. עיין שם. אם כן ילמדו שניהם, הרב והתלמיד הלומד מספרו, ובזה לא פסק לימודו גם במותו.

ובזה יש לפרש גם כן הא דכתיב תורת ד’ חפצו, דהיינו לקיים המצוות בעולם הזה, אולם תורתו, דהיינו מה שמחדש איזהו חידוש בתורה ומחבר איזה חיבור שיהיה אחריו ברכה שילמדו מספרו שחיבר, אזי היא תורתו. וזה פירוש בתורתו יהגה יומם ולילה, דהיינו בתורתו ממש, פירוש בחידושיו וחיבוריו, יהגה יומם, היינו בעולם הזה, ולילה, היינו לאחר מותו, שהוא אז בחינת לילה, גם כן לא פסק לימודו. ובזה האופן נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, פירוש טעמה כי טוב סחרה, פירוש מסחרה סביב סביב לחזור תורתו לכל, שיהא הכל דשין בה על ידי חיבוריו וחידושיו להלכה, לא יכבה בלילה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שהוא אז בבחינת לילה, גם כן לא יכבה נרה לאור מה שהיה מאיר לאחרים באור החיים, מה שעל ידי זה היה מזכה לאחרים לבוא לחיים נצחי, לחיי עולם הבא, אמן:

ובזה נוכל גם כן לבאר הא דאיתא במדרש רבה פרשת תצא רבנן אמרו נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם כשיזקין בני תורה באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה, עיין שם. ופירש מתנות כהונת, לרשיותך, לזקנותך, שאז אדם נעשה רש ותש כחו. ולפי האמור נראה לי לפרש גם כן לרשיותך, בעת שאדם נעשה רש, דהיינו לאחר מותו, אם נשאר איזה חידוש בפרט להלכה ולהנהגה לאור באור החיים אחריו, אז היא לוית חן. וזהו שאמרו רבנן הנ”ל נעשה דברי תורה חן לרשיותך, והיא באמת חן לאדם שמת והניח אחריו ברכה בחידושי תורה, וטוב עין הוא יבורך בזה ובבא. ועיין בתנא דבי אליהו פרק ג’, זה הכלל כל הנושא פנים לתורה זוכה ומקבל פני השכינה, ופירש בזיקוקין שמחדש חידושי תורה. עיין שם. אם כן טובה היא לו בב’ עולמים, במה שמחדש חידושי תורה. ועיין בנדרים ל”ח בפירוש הרא”ש ז”ל טוב עין זה משה, כי נתן מלחמו לדל, אין לחם אלא תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי. אין דל אלא ישראל, שנאמר וידל ישראל עד מאד. עד כאן לשונו. ומסיק הגמרא פלפולא בעלמא. פירוש הרא”ש ז”ל הבנה וחריפות, כי כל חכמה ושכל הרמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. עד כאן לשונו.

ועיין בזכור אורח חיים הלכה ל”א אות ג’ דתלמיד חכם שהיה יכול לעסוק בעיון ולחדש מה שקבל מסיני, ומניח עיון ולומד גירסא, אין לך ביטול תורה גדול מזה. ובזה פירש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. עיין שם. וכל שכן מי שיכול לעסוק בעיון ולחדש בהלכה ומניח זה, בוודאי יש בזה ביטול תורה ומבטל לרבים החידוש הלכה זו, ואור זה נאבד גם כן ממנו, וכנזכר לעיל בשם תנא דבי אליהו, לסוף מתמעטת בידו, וידוע כל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, כדאיתא ברש”י (חולין צ”ג) משה, תלמיד חכם. אם כן כל תלמיד חכם שנוהג בתורה ולומד בהבנה ובחריפות ומוסרה לישראל להאיר להם האור באור החיים, עליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, בהדפסת חידושיו ולקוטיו בשולחן ערוך אורח החיים, ולהפיצם בין עמינו בני ישראל הקדושים. חוץ מזה מה שמקיים בזה אל תמנע טוב מבעליו בפזירת חידושיו לאור עולם, כדאיתא בזוהר הקדוש תזריע, וכתב שם, אם מונע חידוש מחבירו יש לו עונש גדול. ואם כן בזה שהפיץ חידושיו מבטל מעצמו עונש זה. ולא עוד אלא שממשיך ברכת שיתברכו ישראל, כדאיתא (סוטח ל”ח:) אל תקרי יבורך, אלא יברך. הוי ברכה לו וברכה לישראל. הגם דאיתא בספר פתגמין קדישין בשם הרב הקדוש רבי אהרן זצוק”ל מגיד מישרים דק”ק זיטאמיר, וזה לשונו גם צריך לידע אדם שהוא מלובש עדיין בגשמיות אינו רשאי לחדש שום דבר בתורה, כדי שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. עד כאן לשונו הקדוש. עיין שם. מכל מקום, שולחן ערוך אורח חיים הנתונה לכל אדם ולכלל כל ישראל, אפילו שהוא גשמי, להאיר לו באור החיים להסיר ממנו הגשמי שהוא מלובש בו, בוודאי רשאי כל אדם לחדש באור החיים ולהאיר לזולתו, ויתברכו בזה לרבים ואין חטא בא על ידו, פירוש חסרון, לא עוד אלא שיבורך גם כן במאמר החכם טוב עין הוא יבורך, ותורה נקראת טוב (ברכות ח’).

ובתיבת עין מרומז שמי עי”ן ואלפי”ן המה מאותיות המתחלפין ונוטריקין אלתר יחיאל ניימאן. וקראתי חיבורים שלי בידם טוב עין, שיהיה נרשם שם המחבר בחיבורו כדי שיאמרו הדברים בשם אמרם, ויקוים הפסוק אגורה באהלך עולמים, כדאיתא (יבמות צ”ז:), וכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי שביקש ר’ יצחק מן חבירו ר’ יהודה שלש מילין וחד מנהון שיאמר דברי תורה מן שמו. עיין שם, ועיין בספר רוקח ז”ל שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו וכו’, וכן נהנו כל אחרונים. ויהא רעוא שיהא חלקי עמהם, ואסדר תפלתי לפני אדון כל שיהיו חידושי להלכה ערבין על שומעיהן, וכדאיתא (מדרש רבה ובמדרש תנחומא כי תשא) כל מי שאומר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן אסור לאמרן. הרי מבואר דיש גם כן איסור בזה. וכדי שלא ליפול ברשת זו אבקש מהמעיינים בזה הספר שלא יסמכו עלי בהעתקת גדולי וגאוני פוסקים רק לכל אחד ואחד אני מזהיר לעיין במקומם, ועל זה מה שאני הוספתי משלי להלכה ולפלפול גם כן אני מזהיר לעיין היטב, לא בחפזון, כי שגיאות מי יבין וד’ יתברך ברוב חמלה יכפר בעדי אמן:

ויהי רצון שיהיה לי לזכות ולברכה בזה ובבא וגם לכל המסייעים לי לזכות ולצדקה יחשב להם להוושע בכל עניינים לטובתו ולטובת ה’ ולא לכסילות והוללות חס ושלום יהיה הברכה, רק לדברי קדושה ומצווה יהיה לו כל הצלחות. ויהא רעוא שיהא מקובל ברכתי ברכת הדיוט אמן:

ממני הצעיר באלפי יהודה דמן חבריא העוסקים בחידושי תורה להלכה למעשה, אלתר יחיאל ניימאן בן המופלג החסיד וכו’ מרדכי מנחם יחי’ נכד הרב הצדיק המפורסם וכו’ וכו’ ר’ דוד’ל מלעלוב זצוקללה”ה חתן הרה”ג החסיד המנוח ר’ יצחק פלטיאל ז”ל דומ”ץ דפ”ק נכד הרה”ג המקובל ר’ דוד’ל טאריספאלער זצלה”ה זי”ע ועכ”ח אמן:

(הקדמת טוב עין)


הרב אלתר יחיאל בן הנגיד החסיד ר’ מרדכי מנחם ניימאן ומרת חוה ריקל, יליד בענדין, מנהל ור”מ בק”ק דכמביץ, ואח”כ דומ”ץ בק”ק אלקיש, שם הוציא לאור את ספרו “טוב עין” בשנת תרצ”ז (1938). הספר מעוטר בהסכמות רבים מאדמו”רי דורו, המשבחים את הספר ואת הסופר, כתלמיד חכם גדול, החריף ובקי בש”ס ובפוסקים, בפלפול ובסברא, מופלג בתורה, ירא וחרד, בר אוריין ובר אבהן. עוד עולה מההסכמות שהיה אז איש חלוש השוקד על התורה במסירות נפש, ושהוא החליף מכתבי שו”ת עם האדמו”ר מטשעבין. אשת הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל היתה בת הרב יצחק פלטיאל שהיה דומ”ץ אלקוש והיה מפורסם כמי שעסק בתורה ובחסידות כל ימיו.

בספר “שם ושארית” (אשדוד, תשע”ג) כותב אליו הרב משה בצלאל אלטר הי”ד, במענה למכתבו, ופונה אליו במילים: “כבוד הרב המופלג החסיד היר”א וכו’ אלטר יחיאל יחי’ מו”צ בעלקוש”.

הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל וילדיהם ליב, יצחק, מלכה וחנה גיטל נספו בשואה. ככל הנראה באושוויץ בשנת תש”ב.

מקורות: ספר יזכור לקהילת אלקיש עמ’ 275, ספר טוב עין, שם ושארית. לקורות יהודי אלקיש בשואה ראה בספר יזכור של הקהילה.

מספר הצפיות במאמר: 63

על ידי אחדות והתקבצות מתחזקים וזוכים להתקרב לאבינו שבשמים / הרב יהונתן אייבשיץ הי”ד

האחדות מחזקת

האספו ואגידה לכם, ופירש רש”י ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. בשם הרב הקדוש מפרשיסחא זי”ע, יש לדקדק למה אמר נסתלקה ממנו שכינה ולא אמר נסתלקה ממנו נבואה. ופירש הרב הקדוש הנ”ל כוונת רש”י ז”ל, דהנה כשרצה יעקב אבינו עליו השלום לגלות את הקץ רצה לגלות הקץ של בעתה, כדכתיב באחרית הימים, כי הקץ של אחישנה לא היה לו מה לגלות, כי ידוע אם זכו ישראל ויעשו תשובה יכול להיות הקץ בכל יום, כמאמר הכתוב (תהלים צ”ה) היום אם בקולי תשמעו וכמאמר חז”ל (סנהדרין צ”ח) זכו אחישנה. אם כן רצה לגלות הקץ של בעתה. ועל ידי אמירת הקץ היה מוכרח להזכיר עונותיהם של ישראל ולומר עליהם שלא זכו, ויהיה הקץ בעתה, כמאמר חז”ל לא זכו בעתה, נסתלק הקב”ה ממנו שלא ישמע בגנותם של ישראל, והתחיל לומר בדברים אחרים, וזה אמרו נסתלקה ממנו שכינה. ודברי פי חכם חן (זכרון לראשונים דף כ”ו ע”ב בהגה”ה):

ומפה קדוש אדומו”ר הרב הקדוש רבי שמעון מסקערניעוויטץ זי”ע שמעתי “האספו” הוא לשון אפס ואין, היינו כשהאדם הוא בעיניו אפס ואין אז יכול לבוא ל”ואגידה לכם”, לאחדות ואהבת רעים. עד כאן לשונו הקדוש זי”ע.

ויש להוסיף בכוונת סוף הפסוק אשר יקרא אתכם באחרית הימים, היינו שזה יהיה  נצרך לכם באחרית הימים, שלא יהיה לכם במה להתחזק בגלות, אז על ידי  שתהיו באפס ואין ובביטול גמור ותבואו לאחדות ואהבת רעים זה לזה, ובזה תתחזקו עצמיכם זה עם זה, וכל אחד יחזק את חבירו לבל יפול חס ושלום. והבן.

ובספרי אמרי יהונתן (פרשת ויחי) כתבתי, היינו שיעקב אבינו עליו השלום ראה ברוח קדשו שבאחרית הימים יהיו עומדים עלינו אנשים מדור החדש שיהיה ברצונם למעט ולעשות לאפס ואין את דת היהדות. על זה אמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו “אספו” מלשון אפס ואין, שבאחרית הימים יהיו עומדים עליכם אנשים כאלה שיהיה ברצונם למנוע ולעשות לאפס ולאין את דת היהודי, על כן אני אומר לכם עצת לזה “ואגידה” – שתעשו אגודה אחת, ואז “לכם” אותיות מל”ך, היינו שעל ידי זה תזכו לקבלת עול מלכות שמים, ועל ידי זה יקויים בהם “וראו כל בשר כי שם ד’ נקרא עליך ויראו ממך”. וממילא אל תפחדו מאנשים כאלה, כי לא יצליחו.

אבל באם לא תאגדו יחד אז חס וחלילה גורמים לעשות מאותיות לכ”ם אותיות כל”ם, ויהיו גורמים חס וחלילה כליה ואבדון לדת היהודי, ה’ יתברך ישמרנו ויצילנו. והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, היינו הקבצו ושמעו שהוא גם כן לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (שמואל א,טו), תהיו באגודה אחת ובאחדות הגמור. ועל ידי זה אתם זוכים לקבלת עול מלכות שמים, כמו שכתוב במדרש רבה שמעו אל ישראל אביכם שבשמים, היינו על ידי קיבוץ ואגודה אחת תזכו להתקרב לאביכם שבשמים, ועל ידי זה תזכו לרב טוב, כמו שכתוב, והיה אם שמוע, היינו על ידי בחינת שמיעה הוא קיבוץ ואחדות, ונתתי מטר ארצכם וכו’ וזהו שאמר המדרש מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, שתיכף קבלו עליהם עול מלכות שמים ואמרו שמע ישראל וכו’, היינו שעל ידי שמע ישראל, הוא קיבוץ ואחדות, היו באים לה’ אלקינו ה’ אחד, לאחדות ה’ יתברך ועול מלכות שמים. והבן:

(חדות שמחה עם פירוש שמחת יהונתן)

הרב יהונתן ב”ר יוסף יחיאל הלוי אייבשיץ הי”ד, היה בקלשין, אב”ד וואלמין, אח”כ בפראגא ובהמשך היה מו”צ בוורשה והיה גאון מופלא ומפורסם. חיבר את הספרים “שער יהונתן” (תרפ”ב, תרצ”ה) “הכולל שו”ת להלכה ולמעשה בעניינים הנוגעים לארבעה חלקי השולחן ערוך בבירור השאלות הקשות והחמורות ובפרט בענייני עגונות” (יגדיל תורה), “אהל ברוך” (תרצ”ג) ו”חדות שמחה” עם פירוש “שמחת יהונתן” (תר”צ). וכן השתתף בהוצאת הספר “ישרש יעקב” (תר”צ) ובסופו קונטרס “אמרי יהונתן” מאת הרב יהונתן אייבשיץ הי”ד.  בחיבוריו מזכיר את ספריו “מנחת יהונתן” על תרי”ג מצוות, “אמרי יהונתן” על התורה ו”ליקוטי יהונתן”, אך יתכן שספרים אלו לא יצאו לאור.

כתבים ממנו ואליו נמצאים גם במספר חוברות של כתב העת שערי תורה, הנצח, אהל יצחק, אהל מועד, דגל הצעירים, הבאר (ראה שם גם את תשובתו בנוגע להלכות הנוגעות לחידושי העידן המודרני), שערי אורה ועמק הלכה, והסכמות ממנו מופיעות בספרים חומת הדת, דבורי אמת, קהלת דוד, כונת המצות, כור המבחן, כל דאמר רחמנא, מליצי אש, שערי אורה, כור המבחן ועוד. תשובות אליו נמצא באהל יצחק, בחמדת יעקב, בשביבי אש, בקונטרס התשובות, במנחת יחיאל ועוד. הרב נמנה על החותמים הרבים על תקנת רבים, כפי שמופיע בספרו של הרב אלטר עזריאל מאיר איגר הי”ד.

בספר “חדות שמחה” מובא גם מכתב מאת אחיו הרב אלעזר הלוי אייבשיטץ מסטערדין.

בהקדמתו לספר ישרש יעקב, כותב הרב על חשיבות הדפסת והפצת כתבי הצדיקים:

ולעניות דעתי שהדפסת חידושי תורה מגאונים וצדיקים נשמתם עדן ואומרים על ידי זה דבר שמועה מפיהם הוא הגורם גם כן לקיום העולם, על פי מאמרם ז”ל (סנהדרין ל”ז, מגילה ט’ ע”ב ברש”י ד”ה אעשה, אבות דרבי נתן פרק ל”א) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ויש לדקדק למה נקט כל המקיים נפש ולא אמר כל המקיים אדם מישראל. אך הכוונה על נפש הרוחני, ולאו דוקא הגוף בלבד בחיים חיותו צריך לקיים, רק אף לאחר פטירתו דנשאר רק הנפש הרוחני צריך לקיימו. והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, כפירוש רש”י ז”ל ביבמות שם, והוה כאלו קיים עולם מלא, והבן. וזה ענין מאמרם ז”ל (ברכות י”ח) צדיקים במיתתם נקראים חיים, והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, והבן. וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (אבות פרק א) על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, היינו לעשות חסד עם גדולי ישראל להדפיס חידושי תורתם ולומר דבר שמועה מפיהם, וכמאמר חז”ל (ויקרא רבה פרשה ל”ד אות ח’) ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עשה חסד עם כל ישראל. עיין שם.

עד כאן לשונו. ולעניות דעתי, יפים הדברים לעמוד על חשיבות פרסום תורת רבים מרבותינו הי”ד.

הרב נספה בשואה בשנת תש”ג (1943).

מקורות: ספרי הרב הי”ד, אוצר הרבנים.

מספר הצפיות במאמר: 11

הסיבה לכך שישראל לוקים ונמרטים בין האומות, הוא גם כן משום שאינם בשלום כראוי לעם קדוש / הרב זאב וואלף גינצלר הי”ד

תמונת הרב זאב וולף גיצלר הי"ד

והנה במסכת שבת (פרק כ”ג, דף ע”ג ע”א) איתא אבות מלאכה ארבעים חסר אחת, והקשה בתוספות יו”ט אמאי לא תנן בהדיא ל”ט מלאכות, וכן קשה גבי מלקות נאמר ארבעים יכנו, ואתו חכמים ובצרו להו חדא. וקשה אמאי לא כתבה התורה בפירוש שמלקין ל”ט מלקויות, ומה רמזה לנו התורה הקדושה בזה.

ויש לומר שהתורה הקדושה רמזה לנו כי הל”ט מלאכות שצריך האדם לעמל בהם, הוא משום דישראל אינם כאיש אחד בלב אחד, ויש ביניהם פירוד לבבות ואינם בשלום ושלוה, רק הם מלאים מריבות וקטטות, וכמו שפירשו בעלי אגדה ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת. הכוונה כי אם רוצה אתה לנסוע מחרדה אז צריך לחנות במקהלות, היינו להיות בשלום ואהבה ורעות, ואם נוסעים ממקהלות יתקיים ויחנו בתחת, שיהיו בדיוטא התחתונה חס וחלילה. והנה לעתיד לבוא כשיהיה עולם התיקון יתקיים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם, וממילא לא יהיה שייכות להל”ט מלאכות, וזה שרמזו לנו חז”ל מה שלא זכינו עוד לעולם התיקון וצריכין אנו להתיגע בהל”ט מלאכות הוא משום חסר אחת, היינו שחסר אצלינו האחדות, דאם היו ישראל באחדות גמור כאיש אחד, לא היה להם עוד ליגע בהל”ט מלאכות המשברות את הגוף, וכן הוא גם כן מה שישראל לוקים ונמרטים בין האומות הוא גם כן משום שחסר אחת, שאינם בשלום כראוי לעם קדוש אשר בחר בהם ה’ יתברך להיות לו לעם. ובגמרא איתא לעולם יראה האדם עצמו כאילו חציו חייב חציו זכאי, עשה מצוה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חובה, אם כן אם היה האדם שב כראוי בוודאי כבר היה עולם התיקון כי אם עשה מצוה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות, והיה העולם התיקון ומה שלא זכו לזה הוא משום שלא שבו כראוי ואין המצווה בשלימות…

(מתוך תולדות ישראל, סימן ס”א)


הרב זאב וואלף ב”ר ישראל גינצלר נולד באיהעל, בה נשא עול תורה מנעוריו. לאחר שלמד תורה הישיבת איהעלי, ביגיעה ובהתמדה עצומה, שם שם לילות כימים, היה לאברך בעיר שאלגוי-טריאן, שם יסד ישיבה ולימד בה בחורים, בשנת תרפ”ח (1928). תלמידים רבים ביקשו להצטרף לישיבה זו ומספרם עלה לשלוש מאות. לאחר פטירת רב העיר, הרב משה דויטש זצ”ל, מילא הרב זאב וואלף את מקומו. בשנת תרצ”ד (1934) מונה לאב”ד ור”מ דיארמאט והגליל וכל מאות תלמידיו עברו יחד עמו לישיבתו החדשה, ושמו נודע בין גדולי ישראל. הרב מצא נתיב לליבם של מאות תלמידי ישיבתו שדבקו בו בכל לב ונפש, והיתה לו השפעה רבה על בני עירו.

הונגריה נכבשה בכ”ג באייר תש”ד (19.3.1944) ועלה הכורת על יהודי הונגריה. בגזירת שלטו הרשע הוגלו יהודי העיירה דעהיר-דיארמאט עם רבם לגיטו מטסלקה, בו רוכזו רבבות יהודים תוך יסורים ועינויים קשים. הצפיפות בגטו הייתה קשה ורוב התושבים חיו תחת כיפת השמים. היה מחסור באספקת מזון. ז’נדרמים הונגרים עינו את תושבי הגטו כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך, וכמה מהם מתו בעינויים. בתקופה נוראה זו, המשיך הרב לפעול שם במסירות נפש ואף קידש עצמו במותר לו באכילה ושתיה. כעבור כמה שבועות גורשו היהודים מהגיטו לאושוויץ בחמישה טרנספורטים. הרב זאב וואלף נרצח בשואה ביום ט”ו בסיון תש”ד, עם רעייתו מרת לאה, וילדיהם: מרת יוטל יונגרייז, שיינדיל, חיה, חוה, בן ציון וחיים צבי. כן נספו עמו נכדיו, בני הרב יעקב צבי הלוי ויוטל יונגרייז: דבורה, אשר אנשיל, ישראל, טויבא ואברהם בנימין. הי”ד.

הרב זאף וואלף גינצלר, לא הכין כתבים לדפוס ולא כתב מאמרים לירחונים התורניים שהופיעו בהונגריה. תלמידיו רשמו את דברי התורה שהשמיע בשבתות והוציאו לאור את הספר “תולדות ישראל על בראשית” (קליינוואדיין, תרצ”ז), ובהם פלפולים חריפים ומחודדים על התורה בדרך החסידות והדרש, יחד עם דברי מוסר וכיבושין. שרידים מתורתו, הכוללים שו”ת וחידושים על הש”ס, יצאו לאור בספר “תולדות ישראל” (ברוקלין, תשכ”ו), ע”י חתנו בזיווג ראשון, הרב יעקב צבי הלוי יונגרייז.

בהקדמת ספרו כותב חתנו:

… אנכי בפתח דברי אתן לה’ יתברך הלל ותודה, בתוך קהל ועדה, לבי ובשרי ירננו לא־ל חי וקיים, על כל הטוב אשר גמלנו, והפליא חסדו עמדי, שהחיינו וקיימנו, אחר כל התלאות ומאורעות שסבלתי, ושתיתי מכוס התרעלה, בשנות הזעם והשמדה, במלחמה הנוראה, בשנת תש”ד תחת ידי הנאצים הארורים ימ”ש, מתוך יסורים נוראים, וסכנת מות תמידי, ובחמלתו יתברך שמו זכיתי לישאר בין החיים, ועלי לשבח לאדון הכל תמיד תהלתו בפי.

אמנם גדול כים שברי, כי בבואי הביתה שבור ורצוץ, עוד בי נשמתי, מצאתי חורבן נורא, לא נשאר מביתי ומבית כבוד קדושת אדוני מורי וחמי מזיווג א’ שריד, כולם עלו על המוקד בעוה”ר, ע”י הרשעים הארורים ימ”ש באוישוויץ. אולם בחמלת ה’ נשאר לנו לפליטה מקצת כתבי יד, אור הגנוז, מכבוד קדושת אדוני מורי וחמי, זכרון מפעולתו, למען יעמוד לתפארת, זכרון לדור דורים, ועלינו לשבח לאדון הכל שנטר לנו כלי חמדה גנוזה, טמון באוצרותיו, כי לולא זאת האי שופרא כמעט הלך לאבדון, ודבר שנצטער עליו אותו צדיק, שיפוצו מעיינותיו חוצה, ברבות הימים היה הכל נשכח חס וחלילה, ועתה יוחקקו הדברים בעט ברזל ועופרת להיות למזכרת נצח.

ובכן קמתי אני לפתוח שערי אור הגנוז, שתי כתיבות חוברות, הראשון שאלוח ותשובות, בחידושי סוגיות מצומדות, בעמקות ובקיאות משולבות, מאת האדם הגדול בענקים, הרב הגאון האדיר, חריף עצום, בקי בש”ס ופוסקים, מהולל בפי כל הגאונים וצדיקים, סיני ועוקר הרים, צדיק תמים, חו”פ נזר ישראל ותפארתו, כבוד קדושת מרן זאב וואלף גינצלער זצוקללה”ה, בעל המחבר ספר היקר תולדות ישראל על התורה, שהיה מלפנים דומ”ץ ור”מ בק”ק שאלגוי טאריאן, ואח”כ אבדק”ק פעהערדיארמאט והגלילות יצו”א.

מקורות: אנציקלופדיה של גטאות, תולדות ישראל, אלה אזכרה כרך ג עמ’ 229-231, כתבי תלמידו הרב נתן צבי פרידמן מבני ברק.

מספר הצפיות במאמר: 27

בעניין גמילות חסד עם המתים בקבורתם / הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי”ד

תמונת הרב יואל זאב גלאטשטיין הי"ד

ב”ה ג’ לסדר ולקחתי אתכם לי לעם תרצ”א העלמעץ יע”א.

שלום רב, יבא ויקרב, מבוקר עד ערב, לאור נערב, כבוד ידיד נפשי ורב חביבי וכו’ שליט”א!
נועם הוד יקרתו עם קונטרסו הנחמד אשר בו קבץ בסידור נפלא כל ענייני חברא קדישא, עת יאסף גבר ויובל לקבר ואנשי חסד יאספון, לחסד של אמת יכסופון. וכולם עושים ומעשים לעילוי נשמתם; קראתיו והיה בפי מתוק מדבש. ונשתוממתי על המראה, מראה כהן, איך כל הצפונות לו גלויות, מעשה ידי אומן נפלא, תקנות גדולות וקבועות קבצם ואספם מדברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן, והוסיף עליהם בעים רוחו הכביר וכו’. ולעשות רצונו חפצתי, להודיע את אשר שטו רעיוני.
א) דבר גדול מאוד לבחור המקום הראוי לכל איש כדי מהותו ואיכותו, כי כל מיני כבוד שעושים למת, כמו הלוויה והספד, הוא כבוד עובר. אבל אם ינוחו אצל איש שאינו הגון, הוא צער ובזוי לעולם, וגם במנוח,ו צריך להשגיח לא ישכנו רשעים חס וחלילה. [ועיין לקמן סימן ס”ה]. וזה לשון הים של שלמה (פרק ג’ דיבמות): שלא כדין עושים אם קוברים עשיר שנותן ממון הרבה, אצל צדיק מפורסם, ויצא שכרם בהפסדם. כי אולי ראויים לכך וייענשו, כי צער ורע לצדיק שישכוב אינו הגון אצלו. עד כאן לשונו. וגם לתלמיד חכם עני צריכים להשגיח על זה, הגם שאינו מבני החברא קדישא.
ב) ענין הלנת המת עבור להוציא מעות מיורשין, כבר המליץ הגאון מפרסבורג זצ”ל בספר שערי שמחה (בדרוש ב’ לחלק גמ”ח) חסד שעושים עם המתים וכו’, שאינו מצפה לתשלום גמול, כי כבר קבלו הגמול קודם התעסקם, ואינו עומד עוד ומצפה. ובאמת הרבה פעמים כי נפטר עשיר קמצן ועושים לו טובה בעלמא דקשוט אם מוציאים מיורשיו לדברים טובים [ועיין לקמן סימו מ”ט אות ב’]. אך בכל זאת צריך הענין מתינות ועיון רב, ובספר פלא יועץ ערך קבורה כתב, וזה לשונו: כל מה שממהרים קבורתו עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו, וזה גמילות חסד של חבורה גמילות חסד שישתדלו למהר קבורתו בכל מאמצי כוחם. אך אם נצרך שישיא אחות אשתו, ועושים בשעת חימום, להלינה, כי זה כבודה ונחת רוח שלה, (צפיחות בדבש סימן ע”ג).
ג) בענין ללמוד או לדרוש סמוך לקברים, המג”א סימן מ”ה אוסר אפילו רחוק מד’ אמות, אך עכשיו שמעמיקין הקבר יותר מעשרה טפחים, הווא ליה כרשות לעצמו, ובזמן הש”ס מעמיקים הקברים. (העמק שאלה להשאלתות פרשת חיי שרה). ובספר טוב לכת הביא כי בק”ק אמשטרדאם תקנו בחברא קדישא גמ”ח לומר תהלים אצל המת ולהתפלל התפלה שתיקן על זה בספר החיים, ואין זה לועג לרש שנעשה לכבוד המתים. עיין שם. [ועיין לקמן סימן מ’ אות ב’]ץ חן חן להדרת גאונו נירו יאיר, ויהי ה’ עמו, אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו, אוהב נפשו הדורש שלומו באהבה רבה,

הק’ יואל וואלף גלאטטשטיין

(הדרת קודש, שנת תרצ”א, חלק המכתבים לז, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד)


הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי”ד, נולד בשנת תרל”ב לאביו הרב שמעון, רבה של יארמוט. למד אצל אב”ד טשאטה ומחבר “נטע שורק” ואצל אב”ד פאטאנק ומחבר “נהרי אפרסמון”. היה חתנו של הרב יוסף וולד רבה של העלמעץ. נודע כרב גאון מפורסם, מחשובי הרבנים ומרביצי התורה בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. רב בלעלעס משנת תרנ”ט-תרס”א. ומשנת תרס”ו, לאחר פטירת חותנו היה רב וראש ישיבה בהעלמעץ (קיראי האלמאץ) שבסלובקיה.

הרב כתב חידושים רבים בש”ס, בהלכה ובאגדה, והשיב תשובות למאות גדולי תורה, וגם בשנות הזעם המשיך להגות בתורה ולענות תשובות. רוב כתביו אבדו בשואה. שרידי תורתו נאספו בידי תלמידיו ויצאו לאור בספר נחלת יואל זאב (ב”כ, ברוקלין, תשמ”ז-תש”ן). בהקדמת הספר, כותב תלמידו, הרב שלמה דב אסטרייכר, יו”ר חברה אנשי העלמעץ: “וממש בדרך נסי נסים נשארו הכתבי יד של רבינו ז”ל לפליטה… והיו מונחים אצלי זמן ועידן. בינתיים נתעוררתי מכמה רבנים גאונים אשר ידעו ושמעו את שמו הטוב של רבינו ז”ל ואמרו לי מאחר שעלה בידינו להציל מטמיון הכתב יד של רבינו, הרי אנו רואים שמן השמים מראים לנו באצבע, שעלינו אנשי יוצאי עיר העלמעץ וגם תלמידי רבינו, מוטל החיוב להוציא לאור את חידושי תורתו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה לזכרו הבהיר”.

בנוסף נותרו תשובות שלו בכתבי עת (כגון אלו שפורסמו ב’הנשר’ יב, תש”ד, כנף ד, סימן לג, כנף ו, סימן לט) ובשו”ת של גדולי דורו (כגון בשו”ת יד יצחק מאת הרב אברהם יצחק גליק, ובשו”ת תהלות דוד ח”א).

נספה בשואה עם בני משפחתו וקהילתו באושוויץ בז’ בסיון תש”ד.

מקורות: אוצר הרבנים 7869, אהלי שם, מוריה עא שנה יב גליון ה-ו סיון תשמ”ג, טהרת יו”ט, מאמר על תולדותיו המופיע בהקדמת ספרו “נחלת יואל זאב”. וראה את הסכמות הרבנים לספרו הנ”ל.

 

מספר הצפיות במאמר: 15

על ידי התורה מרפה הקב”ה חוזק שונאינו / רבי ישכר דוב ליפשיץ הי”ד האדמו”ר מאוונגוואר

תמונת מחיי קהילת אונגוואר

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר “על ההר”. ותירוץ דתיבות “את ההר” בגימטריה “תורה”. עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן “את ההר” בגימטריה “תורה”, שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה”צ הקדוש מו”ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ”ו זצל”ה הי”ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו’. והקשה הא בכל החלוקות נאמר “אם”, יש בה עץ אם אין וגו’ ורק כאן כתיב בה”א “הרפה” ולא כתיב “אם רפה”. אלא אמר אאמו”ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב”ה “את ההר”, בגימטריה “תורה”, ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב”ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת “וברכתיך בכל אשר תעשה”, לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד’ יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד”החזק” הוא “רפה” נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר “עלו זה בנגב”, היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי “עז” העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד’ יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי”ד)


 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו”ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ”ב (1882) (או בשנת תרמ”ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו”ר מאפטא זצ”ל בעל “״יסוד לקרא” ו”ישמח צדיק” ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל “אמרי חיים” ו”מנחת יהודה”.

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ”ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה”דברי שלום” מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ”ל אב”ד ואדמו”ר משינאווא בעל ה”דברי יחזקאל” זצ”ל בנו של ה”דברי חיים” מצאנז זצ”ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ”ץ ואדמו”ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי”ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה’ ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי”ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע”ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע”ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ”ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי”ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ”א ובסיסיות שנת תרפ”ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו”ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי”ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ”ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש”א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש”ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווהשבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ”ד באייר ועד ט’ בסיון ה’תש”ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה “משלוחים” לאושוויץ ספר דברי יחזקאל שרגאושם נרצחו.

געגועים לאותיות פורחות

 

ביום כ”ה אייר תש”ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו”ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי”ד.הקדמת דברי שלום

בנם האדמו”ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו”ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט”ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו “דברי שלום”, ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו “דברי יחזקאל שרגא” (תשט”ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב”ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ”ו (1986), נודע לאדמו”ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו”ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: “ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים”.

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו”ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו”ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו”ר לא חדל לספר על ה’סייעתא דשמיא’ וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו”ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה’דברי שלום’ ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו”ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע”ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר “דברי שלום”, ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו”ר מסטרופקוב זצ”ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר “דברי יחזקאל שרגא”.
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

מספר הצפיות במאמר: 65

כל דבר מתעורר מהפוכו / הרב גבריאל גשטטנר הי”ד

תמונת הרב גבריאל גשטטנר הי"ד

ויאמר ה’ אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש”י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת”ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז”ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז”ל קידושין (דף כ”ט) יראת ד’ טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו’ וכו’ על כן אמרו חז”ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר”א בברכות (דף י”ב ע”ב) ובנדה ל”ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה’, כי גבי תורה גם כן אמרו חז”ל (קידושין דף ל’) ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו’ וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו”ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ’ יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ”ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו”ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב’ סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו”ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)


הרב גבריאל זכרון למשפחת הרב גבריאל גשטטנר הי"דגשטטנר הי”ד, נולד בסביבות שנת תר”נ (1890). הוא היה אב”ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ”ל אב”ד ור”מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ”ל אב”ד ור”מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב”ד ור”מ מפרסבורג זצ”ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב”ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי”ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב”ד ור”מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג באושוויץ עם אשתו וכל בניהם, ועם רובם אנשי קהילתו. הי”ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אש יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיהרב גבריאל גשטטנר וקהילתו הי"דו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

 

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער”ה-תרע”ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ”ג כספר בשם “שפתי גבריאל”, על התורה ועל מסכתות הש”ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ”ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז”ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי”ד.

יום הזכרון של הקהילה הוא ט”ז-י”ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.

 

מספר הצפיות במאמר: 24

עניינו של יום ל”ג בעומר / הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד ואחיו הרב פנחס זליג הכהן שוורץ הי”ד

תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד

העתק מאמר זה מקובץ וילקט יוסף (מחברת י”ב קונטרס י”ז) לאחי הרה”ג נ”י.

המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ”ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס”ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל”ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל”ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).

ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג’ אלפים תתפ”א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר”י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב”י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס”ד מערכת א’ אות ו’).

וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל”ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב”י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).

ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א’ ממסכת שבועות, כי יש בה מ”ט דפים ורומזים למ”ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל”ג עמוד ב’ איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג”ל יארצייט שלו. ובדף ל”ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב”י זי”ע (שער בת רבים אות מ”ו).

ושמעתי כי גם הרמ”א נפטר בל”ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב”י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ”א (עיין אוצר ישראל). ל”ג בעומר לעולם הוא בח”י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה”ו ולא בימי בד”ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל”ג בעומר וסימנך פל”ג (ועיין שו”ת מהרי”א ח”ב סימן ל”ט).

ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל”ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל”ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל”ב בעומר, וביום ל”ג הוא כמו מ’ ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג’ אריכות דברים בזה).


ועתה בשעת הדפסה מצאתי
בשו”ת מים חיים (רפ”פ) סימן כ”ב אות י”ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל”ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או”ח סימן תצ”ג בהג”ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו’ והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו”ע סימן תק”פ. ונראה על פי מאמרם ז”ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר”ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש”י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ”ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב”י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו’, ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.

ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג’ ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל”ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל’ אות י”ג), ובספרי “הדרת קודש” אשר ערכתי על ענייני ח”ק הארכתי בזה. עיין שם בד”ה ובטעם.

י’. ה’. ש’. (הרב יוסף הכהן שורץ הי”ד)

על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי”ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:

  • עיין לעיל בסימן תל”ג ובדברינו שם ס”ק ד’, ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י”ב אות י”ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ”ט ימים על פי מה שכתב החיד”א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב”ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ”ט יום, מנין מספר ל”ב טו”ב. והבן.
  • ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג’ אות א’) במה שנוהגין שמחה ביום ל”ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ”ט ימים מנין ל”ב טו”ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל”ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל”ב (היינו ל”ב נתיבות חכמה) טו”ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה’ יתברך לספור מ”ט ימים, מנין ל”ב טו”ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל”ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל”ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל”ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו”ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל”ג בעומר שמחה. והבן.
  • וידידי הה”ג מו”ה משה שמעון נ”י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד”א (מורה באצבע סימן ח’ אות רכ”ג) שכתב יום ל”ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב”י זי”ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר”א הלוי זלה”ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו”ד אות ה’). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל”ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב”י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
  • עיין שו”ת חתם סופר חלק אבן העזר ח”א סימן ק’, וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר”ם אש זצ”ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ”ד) מי יעלה בהר ד’ וגו’, לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז’ נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא “ידיעות הטומאה” ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני “שבועות” דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
  • ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ”ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח”א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד “שיר חדש” מבעל דברי שיר הנ”ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל”ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. “קרי” בגימטריה “עמר” (עיין במגישי מנחה אות ט”ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד’ כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב”ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ”א מ”ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד’) זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
  • עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו”ד אות ה’ בד”ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו”ה גרשון העניך זצ”ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט”ו) בשלשה פסוקים י”ג, י”ד, ט”ו, מד”ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ”ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת “מועד” הוא ל”ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו”ק (גנזי יוסף).

(מתוך מנחת עומר, מאת הרב פנחס זעליג שוורץ הי”ד)

הרב פנחס זעליג הי”ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ”ל אב”ד מאד, באויבוורישווא, בי”ט טבת תרל”ז (1877).

הרב אליהו כץ בקינה על קדושי קליינוורדייןכאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי”ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר”מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ”ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע”ג), ראו זה ספר חדש (תרע”ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ”ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ”ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח”ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש”א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.

על החשיבות הרבה שראה הרב פנחס זעליג בהוצאת דברי התורה לאור כתב בהקדמתו לספרו מנחה חדשה:

ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו”ר הגה”ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה”ה (בתרעא זעירא לספרו שו”ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד”א ז”ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד”ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה’ שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.

הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי”ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה’ באשוויץ בשנת תש”ד.

ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי’-י”ב בסיוון.

על קורות קהילת קליינווארדיין (קישווארדה) בשואה – ראה באנציקלופדיה של הגטאות, ובספר לזכר הקהילה.

(בתמונה למעלה – תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד. טרם מצאתי את תמונה אחיו הי”ד).

 

מספר הצפיות במאמר: 133

כל ימי חייו של אדם הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו / הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי”ד

צעדים ראשונים

אם בחקותי תלכו וגו’. המדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

ולא אאריך בדקדוקים כי ראיתי דרשת רבים בזה, כל אחד לפי דרכו, ואין אחד מהן יתרץ את הלשון רגלי מוליכים אותי דהוה ליה למימר הלכתי, או הולך, ומן הסתם שאדם הולך ברגליו. שוב מצאתי באור החיים הקדוש שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכין אותו מעצמןם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, עיין שם. ועלה על מחשבתי לפרש בעזרת ה’ יתברך, כי האדם, כל ימי חייו הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו, וימים וזמן הזה לפני בואו בגדר איש, המה יסוד לימים הבאים, כי אם ילמוד בבית אביו ואמו דרך הטוב והישר, ואצל רבו דרך התורה והיראה בימי בחרותו, אז אם גם אחר כך יבוא וידור בין בני אדם אשר לא ילכו בדרך השם, ולא ישמעו לעצת חכמים וסופרים, הוא לא ילמוד מהם את הדרך הרע הזה, כי בכל עת ובכל רגע יחשוב בלבו את ימים הקדמונים אשר עברו חלפו עליו, בעת אשר שמע מוסר אביו ועשה תורת אמו, עת אשר עמד לפני רבו הדומה למלאך ה’, וראה אותו בבואו אל הקודש, בעבודת ד’ ולימוד תורתו הקדושה ומחשבות כאלה יריחו לו כאגודת פרחים שונים ויישאף מהם תענוג הרוחני ויגברו את תענוגי הגופנויות ולא ילך אחריהם.

והנה דוד המלך עליו השלום בימי ילדותו היה בבית אביו היה כשושנה בין החוחים, ולא היה בין בני אדם בתוך הבאים, והתבודד עצמו בשדות וכרמים לעבוד את בוראו ברוך הוא. אבל בעת אשר נעשה מלך על ישראל מרחוק ומקרוב באו מלכים ומלכות לבית המלך וראה אותם ודיבר אתם עמם, והיתה התנהגותם זר לו, כי ככל יום ויום עלה על דעתו ימי ילדותו, עתים אשר עסק בעבודת השם ברוך הוא, לא הלך אחריהם רק אחר ימי בחרותו, לא למד מהם ולא עשה כמעשיהם, כי ככל יום ויום הביט לאחוריו לימים הקדמונים. וזהו שאמר הכתוב בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, מחמת ההכרח היה חושב כן, כי גם המה מלכים אחרים אשר באו תחת צל קורתו עשו כן. אבל לא יכלו לפתותו, כי רגליו, פירוש, דוגמת הרגל, כפי שכל גוף האדם הולך אחר הרגלים – כן ימי חייו של אדם הולכין אחר ימי בחרותו. ולכן אמר שימי בחרותו הוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

וזהו טעם אומרו חקתי, לשון רבים, רצונו לומר בבוקר ובערב, שאם ילך בדרך התורה בבקר, רצונו לומר בימי ילדותו, זה יגרום שילך בה גם בערב, בעת זקנתו:

 (בן יוסף, פרשת בחקותי)

הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי”ד ב”ר חיים יהודה, מסאמוש-אויוואר (גערלא, הונגריה, כיום רומניה), היה תלמידו של הגאון רבי יחזקאל בענט זצ”ל אב”ד וואראהל.

בזמן מלחמת העולם הראשונה גלה לעיר איוך (נאדי עניעד) ושהה שם כשמונה שנים. אחר כך שרת בקודש כשנתים בעיר בלאי (באלאזש פאלווא) וקבל סיוע מכלכלת משפחתו מאנשי הקהילה בשעת דוחקו. בהמשך עבר לגהעארגה (סנט דשזארדזש) שם כיהן כש”ץ ומורה.

בשנת תרפ”ו (1926) הוציא לאור את ספרו “בן יוסף” על חמישה חומשי תורה בדברי אגדה. בהקדמת הספר כותב מחבר “והנה סהדי במרומים שלא עלתה על דעתי מעולם ולא קויתי להשיג תועלת ממון או כבוד מכתיבת ספרי זה, לא להתהדר במלאכתי ולעשות לי שם בארץ, או קורדום לחתוך בו, כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה’, להגדיל תורה ולהאדירה. וכמעט בכל אותו ואות היה ברעיוני שמו של הקב”ה… אם יזכני הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שאחד מעמינו יקרא וילמוד מאלה הדברים רק פעם אחת בשנה, אולי אבנה גם אנכי מזה… ועתה אתה בני, צמד לבבי מחמד נפשי חלקי מכל עמלי, ספרי זה אשר נחמד לי מכל הון שבעולם, לך ודפוק על דלתי אחינו בית ישראל שיקחוך הביתה, אמור להם שאם ידברו אתך עמך, תיכף יתנוצצו בעיניהם חוטי משי, אשר מהם עשיתי לך בגד וטלית נאה, בנקודי כסף וזהב, והניצנים עם פרחי שושנים אשר נטעתי סביבותיך יתנו ריח נעים, אשר ימלא בתי בני ישראל על כל גדותיהם, שאין ריח שבעולם דמיון לזאת הריח, אשר עבודה אנו מקבלין השפע מקדושה עליונה השופעת בחסד ה’ יתברך על עמו ישראל בעת עסקינו בתורתו הקדושה”.

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש”ד (1944).

מקורות: בן יוסף, חכמי הונגריה עמוד 565.

מספר הצפיות במאמר: 24

חנוך לנער על פי דרכו של אביו, מתוך הקדמת ספר קנה וקנמון / הרב חנוך הנך פק הי”ד

תמונת הרב חנוך הניך פק הי"ד

בעזרת ה’ יתברך.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ”ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז”ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח”ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ”ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.

והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש”ת מו”ה אלקנה בן מו”ה פסח ז”ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר”צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ”ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז”ל, כי כן ציוה. ה’ יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.

ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז”ל זכיתי בעזרת ה’ יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה’ מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה’ כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה’ יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה’ יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב”ץ ז”ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו’, פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.

אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה’ יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב”ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב”ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ”ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ”ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.

ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן  בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ”ל:

ועתה אודה לה’ בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה’ יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:

י”ד לחודש כסליו תרצ”ה קאשוי יע”א.

המחבר

(מתוך ההקדמה לספר קנה וקנמון)

הרב חנוך הנך הי”ד נולד ברישא שבגאליציה לר’ אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי”ג בסיון תש”ד.

לזכר קהילת קאשויהרב נסמך מהרב ר’ יצחק שמעלקיס בעל “בית יצחק” והיה דיין ומורה הוראה  במשך עשרות שנים  בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ”ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ”ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ”ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט”ו סיון תרס”ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז”ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן  עשרים וארבע, בי”ט באלול תרפ”ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז”ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז”ל ביום ז’ באלול תרפ”ז. בי”ג אייר תרפ”ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע”ה הלכה לעולמה בליל כ”ז טבת תרפ”ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו”ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר”ש ענגיל זצ”ל אב”ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר’ שמואל רוזנברג זצ”ל אב”ד וראש ישיבת מאונסדורף.

בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה ( (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. “גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם”.

לקריאה נוספת, ראה: דברי ימי קאשוי.

 

מספר הצפיות במאמר: 36

מצוות סוכה מלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי / הרב משה יהודה כ”ץ הי”ד

תמונת הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

בעזהי”ת ויתעלה לעד, שנת תרצ”ד לפ”ק, כ”ד ימים לירח איתנים, יום ברא דמועדא חג הסוכות העל”ט, יום היארצייט של כ”ק זקני שר התורה הרב הקדוש בעהמ”ח שו”ת קול אריה, זכותו יגן עלי באלף המגן ויהיו שפתותיו דובבות תפלה לפני כסא הכבוד לעורר רחמים עלי ועל כלל ישראל.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע”ו). יש לרמז בפסוק הזה, דהנה כתבו הקדמונים דמצות סוכה ז’ ימים מרמז על ז’ עשרות שנים של ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמרה התורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב’), שידע האדם שעולם הזה הוא רק דירת ארעי, ועיקר הדירה הוא העולם הבא, כמו שאמרו חז”ל באבות פרק ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (עיין אלשיך הקדוש פרשת אמור) – ונתן הקב”ה מצווה הלז בתחילת השנה אחר ראש השנה ויום הכיפורים כדי לידע ולזכור במשך כל השנה שהוא בעולם הזה רק כאורח נטה ללון וימינו כצל עובר ויעמוד בתשובתו שעשה בעשרת ימי תשובה ויתחזק בעבודת ד’ ובתורתו. נמצא דמצוות סוכה אינו נשלם לגמרי בשעת מצוותו, ורק כאשר יעבור השנה בשלימות הנרצה, והוא זכר על עניין דירת ארעי בכל יום ויום בכל פרט ממעשיו, אז נשתלם למפרע מצוות סוכה. והנה תיבת ציון הוא מרמז על תורה ומצוות, כמו שדרשו חז”ל בברכות ח’ על הפסוק אוהב ד’ שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, ובספרי פרשת עקב (על הפסוק ושמתם) הציבי לך ציונים (ירמיה ל”א) אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. וזהו שרמז בפסוק הנ”ל ויהי בשלם סוכו, שרק אז נתקיים בשלימות מצוות סוכה, אם מעונתו בציון, שביתו מצויין בכל השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומתנהגת על פי יסוד מצוות סוכה שמלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי והעיקר הוא עולם הבא, אז נשלם למפרע מצוות סוכה. וזהו שאנו מבקשים בהושענות, הושענא סוכת שלם, שמצוות סוכה תהיה בשלימות על ידי עבודה של משך כל השנה כנ”ל.

הרב משה יהודה הי”ד, רב הצעיר של קהילת בערדאהעלי, נולד ביום י’ בסיון תרס”ז ונהרג באושוויץ ביום כ”ז סיון תש”ד, בלא שהשאיר אחריו בנים, ביחד עם אביו ורבו הרב הגאון החסיד ר’ אשר אנשיל כ”ץ הי”ד ועם כל בני קהילתו, קהילת סערדאהעלי אשר למד עמהם תורה הרבה, ודרש לפניהם שנים רבות דברי אגדה ומוסר, בהתעוררות גדולה.

הרב משה יהודה היה נכדו ותלמידו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי”ד אב”ד שאמלוי, וחתנו של הרב יעקב יחזקיה גרינוולד אב”ד פאפא. עוד בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, שם לילות כימים בתורה עד להפליא, והיה גאון עצום ואוצר בלום מלא וגדוש בתורה ובחסידות. הוא נסמך להוראה בנעוריו ע”י הגאון ר’ שמואל ענגיל מראדומישלא זצ”ל, מהגאון ר’ ישעיהו זילברשטיין מוויצן זצ”ל, מהגאון ר’ מרדכי לייב וינקלר ממאד זצ”ל, מהגאון ר’ שמעון גרינפלד מסעמיהאלי זצ”ל ומסבו הגאון שלמה זלמן עהרנרייך משאמלוי זצ”ל הי”ד, ואחר חתונתו קיבל סמיכה להוראה מהרב הגאון המובהק ר’ שבתי שעפטיל וייס זצ”ל אב”ד שימאני. הוא כתב חידושים חריפים ונפלאים בכל מקצועות התורה, ובהם חיבור גדול על סוגיות הש”ס, חיובר על ד’ חלקי השו”ע, שו”ת, חיבורים בהלכה ובאגדה ועל תרי”ג מצוות. בשנת תרח”ץ הודפס ספרו של חותנו זקנו, ערוגת הבושם על סוגיות איסור חל על איסור, עם הגהות הרב משה יהודה כ”ץ. רוב כתביו נשרפו בידי הרשעים ונותרו רק מעט אודים מוצלים מאש שנמצאו על ידי אחיו, הרב יהושע כ”ץ, בשובו ממחנות העבודה לאחר המלחמה הנראה.

מתוך כתבי הרב משה יהודה הי”ד, הדפיס אחיו, הרב יהושע כ”ץ, את הספר “ויגד משה”, בסיוע בניו שעמלו על מלאכת פענוח, עריכה, סיכום והוספת תוספות מרובות, סידורי מפתח ועוד.

בכתבים שנמצאו נמצאה גם צוואתו, בה ביקש שידפיסו את חידושי תורתו לעילוי נשמתו, בתנאי שיראו ויעיינו אם הם ראויים להוציאם לאור, והוא מבטיח שימליץ טוב למעלה על כל המסייעים בזה לעילוי נשמתו. וביקש שידפיסו בתור הקדמה לספרו את פירשו לפסוק “לא המתים יהללו י-ה”:

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה וכו’ (תהלים קטו). הכוונה על פי מה שדרשו חז”ל על הפסוק במתים חפשי, כיוון שהאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל’), אולם זהו רק בסתם בני אדם, אבל אם מחדש חידושים בתורה ומפרסמם בעולם, אז ע”י שהחיים מזכירים חידושי תורתו, נחשב כאילו הוא היה גם כן בחיים, כמו שאמרו חז”ל ביבמות צ”ו, אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב”ה יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה וכו’ דעל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר (ועיין עוד מדרש תנחומא פרשת תשא אות ג’ מה שדרשו על הפסוק והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון).

והנה אמרו חז”ל במנחות כ”ט על הפסוק כי בי-ה ד’ צור עולמים, אלו ב’ עולמות שברא הקב”ה עולם הבא ביו”ד ועולם הז בה”א. והנה על ידי שמניח חידושי תורתו בעולם הזה ואומרים דבר שמועה מפיו, מתקיים בו אגורה באהלך עולמים ונעשה בו קישור ושילוב בין עולם הבא ועלם הזה, שגם אחרי מיתתו כאשר הוא כבר בעולם הבא נחשב כאילו הוא עדיין חי בעולם הזה, והוא בחינת י-ה שמרמז על ב’ עולמות ביחד.

וזהו שאמר לא המתים יהללו י-ה, קאי על הרשעים שנקראים מתים (ברכות י”ח) שהם אחרי מיתתם אין להם עוד שום התקשרות לעולם הזה, ולא כל יורדי דומה, רצונו לומר, אפילו הצדיקים שמתו ולא הניחו מחידושי תורתם כלום בעולם הזה שיזכירו מהם לאחר מיתתם, רק כמתו העולם דוממים ושותקים מהם. וזה הכוונה במה שאמר יורדי דומה, שיורדים לקבר ונשאר העולם דוממים אחריהם. אבל רצונינו ובקשתינו הוא, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, דעל ידי חידושי תורתינו שיאמרו בשמינו נהיה עד עולם, בבחינת י-ה, שילוב וקישור עולם הבא עם עולם הזה.

הרב נהרג עקה”ש ביום כ”ז בסיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 49

הקדמת לב אריה – חלק שני: מסירות נפשו של המחבר על לימוד התורה והטעם לסיפור הדבר / הרב דוב אריה קליג הי”ד

תמונת הרב מלכיאל צבי טננבוים זצ"ל

הנה גם אני הגבר בהאי פחתא יתיבנה, כי כל ימי גדלתי בין החכמים, אצל הרבנים הגדולים והמפורסמים, ויצקתי מים על ידם, כי מנעורי למדתי בהישיבות הגדולות והמפורסמות. הנה כשהיתי בן ט”ו שנים ולמדתי אז בבית המדרש בעירי, אך כאשר ראיתי שיש לו איזה מניעות בביתי ולא יכולתי ללמוד בהתמדה כרצוני, אמרתי לעזוב את בית אבי ז”ל, ולקיים הווה גולה למקום תורה. ונסעתי אז לאדמו”ר הגאון הצדיק המפורסים מבעלזא זצ”ל ולמדתי אז בין היושבים דשם עשרה חדשים מן ראש חודש תמוז עד אחר פסח בהתמדה גדולה. ולא היו לי אז שום אכסניה, רק ישנתי על הספסל בלא כר איזה שעות בלילה ולא הפשטתי את המלבושים שלי כל אותן עשרה חדשים, רק בעת שהלכתי למקוה, ואכלתי אז בין היושבים דשם לחם צר ומים לחץ. אך כאשר ראיתי כי גם שם איך לי מנוחה ויש לי קצת ביטול תורה, כי היושבים החסידים הגדולים היו רוצים שאשמש אותם ולילך בעבורם איזה שליחות ולהביא להם מה שהמה צריכים, והיו אומרים לי תמיד  אם אתה רוצה להיות מתמיד צריך אתה ליסע לאיזה ישיבה וכאן אין מקום בעד המתמיד, רק בחור צריך לשמש את החסידים הגדולים ולילך בשליחותי בעבורם ולהביא להם כל מה שהם צריכים… ואני לא חפצתי בכל זה, רק ללמוד בהתמדה על כן נגמר בדעתי ליסע משם לאיזה ישיבה.

וכן עשיתי שתיכף אחר הפסח נסעתי משם להישיבה הגדולה בעיר לאמזא, ולמדתי שם שתי שנים. והיו אז בהישיבה הנ”ל בחורים מופלגי תורה לערך ארבע מאות, ובתוכם היו כמה בחורים אשר היו בקיאים וחריפים בש”ס. ולמדתי אז בהתמדה גדולה עד שיצא לי שם בין הבחורים, והיו קורין לי המתמיד מעיר הרובשוב. ועיקר למודי היה אז רק בש”ס עם תוספות. ובעת שלמדתי שם היתי מן היוצאים והנכנסים אצל הרב הגאון המפורסים מוהר”ר מלכיאל צבי בעהמ”ח שו”ת דברי מלכיאל זצ”ל. והוא היה מקרב אותי, וה’ יתברך יודע האמת כי בכל אותן השתי שנים שלמדתי שם קיימתי את המאמר חז”ל: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה וכו’. כי כל אותן השתי שנים לא היה לי שום כר לישן, וגם בכל ימי השבוע לא אכלתי שום תבשיל רק לחם ומים חמים, רק בשבת קודש אכלתי אצל הבעה”ב.

ואחר כך נסעתי משם ללמוד לעיר טרעסטענא הסמוך לעיר ביאליסטאק. וגם שם למדתי שתי שנים, כי היה אז שם קיבוץ גדול בחורים לומדים גדולים. והרב הגאון דשם מוהר”ר בנימין בישקא זצ”ל, אחיו של הגאון הגדול ממינסק, הגיד אז שיעור גדול בש”ס ותוספות לפני הבחורים הגדולים. ולמדתי שם בהתמדה גדולה. וכל אותן השתי שנים אשר למדתי שם היה לי אכסניה אצל הרב הגאון הנ”ל, כי הוא היה לו חדר מיוחד עם ספרים כדי ללמוד ולהורות שם כל היום. ורק בלילה אני ישנתי שם. וה’ יתברך יודע האמת כי בכל אותן השתי שנים אשר היה לי אכסניה אצלו לא ישנתי רק מן שלשה עד ארבע שעות בלילה. וכמה לילות שלא ישנתי כלל, כי כשבאתי בלילה בשעה השנים עשר מן הבית המדרש להאכסניה אשר היה שם בית מלא ספרים היה לי תשוקה גדולה להביט בספרי שו”ת או בספרי ראשונים, כי הספרים האלה לא היו לי בבית המדרש. והיתי יושב בכל לילה עד שעה שלש. וכמה פעמים הגיד לי הרב הנ”ל מוסר על זה מה שאני ניעור כל כך, ואמר לי כמה פעמים שאין זה לפי כוחכם. אך אני לא השגחתי על זה. והייתי אהוב וחביב אצלו. וכל אותן השתי שנים הייתי אוכל אצלו בכל שבת ושבת, ואני דברתי עמו בדברי תורה יותר מכל הבחורים אשר היו שם.

ואחר שלמדתי שם כל השתי שנים נסעתי לביתי כדי לעמוד לעבודת הצבא. והיו לי הרבה יגיעות וצרות רבות, ולא אכלתי כמה חדשים, והייתי ניעור הרבה לילות, עד שיצאתי לחפשי. והייתי אז יותר משתי שנים בביתי ולמדתי אז פוסקים יורה דעה וחושן משפט. והרבה פעמים למדתי בבית דודי עם דודי הרב הגאון וכו’ מוה”ר משה הלוי קליג זצ”ל ראב”ד דעיר הרובשוב, בעהמ”ח ספר הלכה למשה וספר תיקון עולם וגם הרבה פעמים הוריתי שאלות בביתו.

ואחר כך נסעתי ללמוד לעיר נאווהרדק אצל הרב הגאון המפורסים מוהר”ר יחיאל מיכל עפשטיין זצ”ל בעהמ”ח ספרי ערוך השלחן על כל ד’ חלקי שולחן ערוך, כי היה אז שם קיבוץ גדול של בחורים וגם הרבה אברכים היו לומדים שם. ולמדתי שם שתי שנים ומחצה בהתמדה. והיתי אהוב וחביב אצל הרב הגאון הנ”ל, עד שפעם אחת נסע הגאון הנ”ל מן ביתו לעיר המלוכה פעטעסבורג כדי לעשות לו אפיראציאן על עיניו, כי הגאון הנ”ל היה לו אח בעיר הנ”ל, על כן נסע לשם. והיה שם מן ראש חודש אדר עד אחר חג השבועות. וקודם נסיעתו לשם ביקש ממני לישב בביתו ולהורות שאלות לבני עירו. ואף שהיה שם מו”צ אחד, אך המו”צ היה לו אז איזה מחלוקת עם בני עירו, כי היה רוצה איזה הוספה על השכירות. ולכן היה שאני ישבתי בביתו והוריתי אז כל השאלות לבני עירו מראש חודש אדר עד אחר חג השבועות (עיין לעיל בהסכמות ושם הדפסתי את הסמיכה מה שנתן לי שמותר לי להורות ולדין וכמעט ששום אברך לא היה לו סמיכה גדולה כמו שנתן לי).

ואחר כך נסעתי ללמוד לעיר קאוונא בהכולל של אברכים אשר היה שם אצל הרב הגאון המפורסים מוהר”ר צבי ראבינאוויץ בנו של הגאון ר’ יצחק אלחנן זצ”ל. ולמדתי אז בהתמדה גדולה יותר משלש שנים, וגם אמרתי שם בכל אותן השלש שנים שיעור לפני הבעלי הבתים, בבוקר אחר התפילה למדתי בכל יום פרק משניות ובלילה אחר תפילת ערבית למדתי לפני הבעלי הבתים דף גמרא עם קצת תוספות. וגם שם ישבתי כמה פעמים בבית הגאון הנ”ל להורות ולדון לבני עירו. וכמעט בכל קיץ וקיץ שנסע הגאון הנ”ל כדי לשאוף רוח צח, היתי יושב בביתו והוריתי שאלות לבני עיר קאוונא (עיין לעיל בהסכמות מה שכתב עלי הרב הגאון ר’ יצחק ארנאווסקע מו”צ דשם ומה שכתב עלי הרב הגאון ר’ ישראל ניסן קארק מו”צ דשם. וגם לאחר פטירת הגאון הנ”ל ישבתי איזה חדשים בביתו והוריתי שאלות לבני עיר קאוונא. והנה בכל המקומות הנ”ל אשר ישבתי שם להודות שאלות נזדמן לי כמה פעמים לפני שאלות קשות, שיש בהם מחלוקת בין הפוסקים, זה מטריף וזה מכשיר, ובהיות שאני הייתי אז מיראי הוראה על כן יגעתי את עצמי כדברי ראשונים והאחרונים ז”ל כדי להוציא את הדין לאמיתו, ורשמתי לעצמי את השאלות הנ”ל בעט ברזל למען יהיה לי למזכרת, וכשבאו הגאונים הנ”ל לביתם פלפלתי עימם בדברי הלכה והשאלות שבא לפני ותודות לה’ יתברך שהסכימו עמי להלכה).

וגם בעת שהייתי מו”צ בעיר לודמיר שהוא עיר ואם בישראל בא לפני כמה פעמים שאלות גדולות בכמה עניינים של ד’ חלקי שולחן ערוך אשר היה בהם כמה ספיקות, ואני יגעתי בזה להוציא את הדין לאמיתו ורשמתי זאת על הנייר בדרך שו”ת. ואחר כךכ כשהיתי רב ואב בית דין בעיר ריינזוב גם כן בא לפני איזה שאלות שהיה בהם הרבה ריעותות ויש בהם פלוגתא בין הפוסקים אם להכשיר או להטריף, ואני יגעתי בהם ובררתי את הדין להלכה למעשה. וכבר הדפסתי שו”ת מן העיר רייכזוב בספרי “לב אדם” על הלכות טריפות.

וכן זה כמה שנים שאני מתגורר בפה עיר לבוב ובכל יום ויום אני יושב אצל הבית דין דפה וכמה פעמים ראיתי ושמעתי שבא לפני הבית דין דפה שאלות קשות אשר צריכים עיון, ועיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שיש בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקים ז”ל ובררתי אני לעצמי את הדין להלכה למעשה ורשמתי אותם על הנייר בדרך שו”ת.

והנה זה שלש שנים אשר הוצאתי לאור ספרי “לב אדם” שלשה חלקים על שחיטה וטריפות ועוד הלכות עד סימן צ”ב בב”ח. והייתי מסבב כמה פעמים בעיירות כדי למכור את ספרי הנ”ל, ותמיד הי’ לי אכסניה או אצל הרב דהעיר או אצל השו”ב. וכמה פעמים נזדמן שבאותו היום שהייתי אצל הרב בא לפניו איזה שאלה קשה בענייני טריפות או בשאר עניינים, והרב הלז היה מסתפק איך להורות וביקש ממני להשתתף עמו ולעיין בדין זה. או כמה פעמים סיפר לי הרב באיזה עיר שזה איזה ימים בא לפניו איזה שאלה קשה ושאל ממני איך היה צריך להורות, כי בעיר קטנה אין לו להרב עם מי להתיישב, וכשראה הרב שאני עשיתי חיבור על אסור והיתר וגם הגאונים כתבו עלי בהסכמתם שאני בקי בספרי הפוסקים ביקש הרב ממני שאחווה לו את דעתי. וכן כמה פעמים היה לי אכסניה אצל השו”ב דאיזה עיר ובאותו יום נזדמן לו איזה שאלה עם הרבה ריעותי, והרב דשם לא היה אז בביתו, ביקש ממני השו”ב להורות לו השאלה הלז כי הוא ראה שאני עשיתי חיבור על הלכות טריפות. ואחר כך כשבאתי לביתי עיינתי בהספרים וכתבתי את השאלה הקשה מה ששאל ממני הרב או השו”ב בעת שהיתי בביתם, וכתבתי זאת בדרך שו”ת, ויש לי ברוך ה’ כתב יד חיבור יקר “לב אריה” שיש בו יותר משני מאות שו”ת וגם פלפולים על ש”ס.

והנה בעת המלחמה נשרף כל הוני וגם נשרף לי יותר משלשה מאות בוגין כתבים חדושי תורה וגם שו”ת, ולא נשאר לי רק הכתב יד “לב אדם” על חלק ראשון מיו”ד כי שני חדשים קודם המלחמה שלחתי את הכתב יד “לב אדם” להמדפיס ר’ העניך פאלמאן להדפיסו, וזאת נשאר אצלו. אבל בביתי נשרפו כל הכתבים. ועיני עיני יורדו מים על זה, כי ה’ יתברך יודע כמה עמלתי וכמה יגיעות היו לי וכמה כאב ראש סבלתי עד שאני כתבתי את כל החדושי תורה והשו”ת של שלש מאות בויגין, כמה לילות לא ישנתי מחמת זה, כי אני גבר חלש ואני כותב את החדושי תורה לא בדיו אלא בדמים. כי כשאני יושב שלש או ארבע שעות במקום אחד וכותב אני מרגיש אחרי כך כאב גדול בראשי ובכל האברים כי מקודם הכתיבה לצריך אני לסדר את כל הענין במוחי כדי שיהיה לי מה לכתוב, וזאת הוא עבודה קשה אצלי, שאני גבר חלש. והנה הרבה מחדושי תורה והשו”ת אשר נשרף לי נזכרתי אחר יגיעה רבה וכתבתי אותם שנית. והרבה מהם אי אפשר זוכרם ונשכח ממני מכל וכל. והנה היה בדעתי להדפיס עתה או כל ספרי לב אריה שו”ת ופלפולים על ש”ס או חלק רביעי “לב אדם” עד סוף חלק ראשון יורה דעה, אך מחמת שני טעמים לא הדפסתי עתה הספרים הנ”ל, רק הדפסתי עתה ספרי שמירת שבת, שהוא ספר השווה לכל נפש ויש בו דברים יקרים ונחמדים מענייני שבת. וגם הדפסתי עתה ספר לב אריה, שהוא מעט וחלק קטן מספרי הגדול לב אריה, מה שיש לי בכתב יד כמו שאכתוב לקמן את השני טעמים:

ובהערה מוסיף המחבר לבאר מהי הסיבות שהביאו אותו לפרט בהקדמה זו את תלאותיו המרובות:

הנה אל יהיה בעיני הקורא הדברים האלה אשר כתבתי למעלה כחוכא וטלילא, ולמה לי לכתוב בהקדמה את כל הדברים האלה מה אכלתי בהישיבות ועל מה ישנתי וכמה שעות ישנתי בלילה. ובאמת היא שפת יותר ואין מהצורך לכותבם. והנה באמת לא כתבתי כאן אפילו חלק אחד מאלף את הצרות אשר עברו על ראשי מן ימי נעורי עד עתה, כי צרות רבות סבבוני מנעורי וכמעט שאני יכול לומר שמיום שנולדתי עד עתה לא היה לי אפילו יום אחד טבא, ועיני עיני יורדו מים על רוע המזל שלי, ולולי תורתך שעשעי אז חס וחלילה אבדתי בעניי (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת). וגם בעת המלחמה סבלתי צרות רבות ונשרף כל הוני ורכוש; וגם עתה אני סובל צרות רבות הן מבריות גופי, כי אין אני בקו הבריות, והן מפרנסה, כי אין לי פרנסה להתפרנס את בני ביתי. וגם אני סובל הרבה מצער גידול בנים מבני הקטנים שיחיו, בקיצור אין אני יכול להעלות על הנייר את כל הצרות מה שעבר עלי. אך זאת אני יכול לאמר לכם בקיצור לא אליכם כל עוברי דרך ספרי, לא אתכם קוראים יקרים יקרה חלילה מה שקרה איתי, לא אליכם אחי בני עמי יעבור חס וחלילה מה שעבר עלי. הלא תבהלו אהובי וידידי, דמוע תדמע עיניכם ועפעפיכם יזלו מים אם אספר לכם את אשר עבר עלי מנעורי ועד היום. ואל יהיה פלא בעיני הקורא מה שכתבתי כאן את כל הדברים האלה, כי יש מאמר העולם “אז מען רעד ארויס די צרות ווערט גרינגער אויף דעם האריץ”, וכמאמר חז”ל דאגה בלב איש ישחנה לאחרים ואחרים יבקשו עליו רחמים, ומחמת זה כתבתי לעיל את הצרות שלי, אפשר יבקשו עלי רחמים, ובזכות הרבים יעזור לי ה’ יתברך.

ועוד הטעם אשר אמרתי בלבי לכתוב בהקדמה את כל הדברים הנ”ל, כי בשנה העברה היתי חלש מאד והיתי מונח בבית החולים פה לבוב איזה שבועות, ורעיוני עלו על משכבי, הלא אני איש חלש ולא ידעתי יום מותי ובני עודם קטנים ורכים, וכאשר יבאנו בשנים מי יודע מי יהיה להם למורה דרך… בעוונותינו הרבים בדור הזה רבו המתפרצים והכופרים, ואולי חס וחלילה יתחברו עם ההולכים אחר שרירות ליבם הפרוץ, וההולך את חכמים יחכם וללצים הוא יליץ, על כן אמרתי שאכתוב בהקדמה להספרים שלי את אשר סבלתי מנעורי בעד התורה הקדושה וכמה יגיעות ועמל היה לי בתורה הקדושה וכו’ כמו שכתבתי הכל לעיל, כדי שיהיה לעולם לבני ולבני בני כספר הזכרונות, כאשר יראה כי שמתי מבטחי על בורא עולמות, ובתורה תמיד יגעתי לכבוד צורי נותן התורות, ואולי יזכנו ה’ כי יקחו ממני מוסר לשום על לבם ויבאו חשבון, לחשוב על מעשה בני עם המון, ויראה כי לבם מלא רע וכל מזימותם אין אלקים ואדון, ולא ילכו בדרך אתם, ויתחברו עם אנשים צדיקים אשר תורת אמת בנתיבותיהם להתאבק בעפר רגליהם וישתו בצמא דבריהם. וברא מזכה אבא ואנחם על עפר ואפר כי אמצא מנוחה נכונה…

(בתמונה למעלה: הרב מלכיאל צבי טננבוים זצ”ל, רבה של לומז’ה, מרבותיו של הרב דוב אריה קליג הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 46

תכלית האדם, חיובו וגדלותו לקיים במסירות נפש “לזרעו אחריו” / הרב יצחק ריף הי”ד

תמונת הרב יצחק ריף הי"ד

בע״ה יום ה׳ פ׳ פנחס כ״א לחודש תמוז שנת תרפ״ג פה סלאבאדקע

לכבוד אחי הרב נפתלי נ״י…

אך מה אברך יותר, אמשול בזה מאמר חז״ל אילן אילן במה אברכך ״יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך״, וגם עתה אומר ברכה זו יהי רצון שתהיה האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, לבנות את בית ישראל בערי ישראל בתורת ישראל, וזוהי כל תכלית האדם, שהנה אם נעמיק בזה נראה במה שיסדו לנו הראשונים ז״ל שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במצות תרי״ג, ורק מצוה לדורות לזרעו אחריו זהו נחשב ענין מצוה לחשבה ולמנותה בתוך כל התרי״ג מצות, אשר הם תרי״ג כללי החכמה אשר גזר ונתן לנו מקור החכמה, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וא״כ אם ממקור החכמה יוצא דבר מה מהמצות אשר אינה נוהגת במעשיות לדורות, אבל על כל פנים החכמה עומדת לעד והחכמה לא תשונה ולדורות קיימת, ואף שחלק המעשה חסר בזה אבל חלק החכמה אין חסר, ומחמת זה לא נמנה אותה בתוך כללי החכמה, אלא משום שזה גופא מה שחסר ענין מעשה לדורות זה גופא חסרון גדול בעצם החכמה, דאם היא החכמה בשלמות בכל פרטותיה וכללותיה, א״כ גם המעשה קיימת לדורות ולזרעו אחריו, ואם רק הוראת שעה היא גם באותה השעה שהיתה ההוראה מכל מקום אינה נמנית והטעם דחסר מעשה לדורות. ראינו מזה גודל ענין של לזרעו אחריו הקיים לאח״כ, כי זהו חלק מעצם החכמה, ואם חסר זה אינה נמנית בין אחרים, חזינן ענין הגדול הזה בין מעשה הקיימת לדורות ובין אינה נוהגת לדורות. ובפרשת השבוע הזאת חזינן דהבטיח לו ה׳ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, משום דלא נמשח היה צריך פנחס לזה, כמו שפירש רש״י ז״ל. ראינו שלזכות לדבר גדול כזה של לזרעו אחריו צריך לזה ענין מסירות נפש ממש, אשר יקדש שם שמים באופן גדול כזה, ואז יזכה לההבטחה של לזרעו אחריו, דהרי קודם לא היתה לפנחס זו ההבטחה, רק לאחר שעשה ענין קידוש השם במסירות נפש, בזה זכה להבטחה זו.

וכן לכל אדם במדרגה זו, דהא התורה המלמדת לכל נתונה היא לכל. ובזה ילמדנו שענין לדורות גדול כל כך עד שלהשיג זה צריך מסירות נפש וקידוש השם כזה. וכל כך גדול זה עד שמצינו שחיוב לחנך את בנו על האב הוא, שזה הוא ההתחלה לקיום ולחיזוק של לזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו כמותו ממש. וזהו כל החיוב של ״ולמדתם את בניכם״, אשר האב מחויב לירד לסוף דעתו של בנו הקטן, ולהתקטן כל כך להיחשב כמו בנו, מ״מ זהו חיובו וזהו גדולתו שזה תכליתו של האדם.

ונראה להזכיר דבר ששמעתי מרבותי שליט״א, על ענין מאמרם ז״ל שה׳ נעשה שושבין לאדם הראשון. ואם נעמיק בזה נראה כל כך גדולת האדם וכבודו. דהנה אם נצייר דאצל בעל מלאכה אחד השתתף בחתונה שלו רב מעיר גדולה, על כרחך אנו אומרים דגם הבעל מלאכה אינו אדם פשוט, רק בודאי חכם גדול. ואם נצייר ציור כזה עוד ועוד, נשתומם מאת איך שבורא עולם עליונים ותחתונים הטריח עצמו להיות שושבין לאדם, וזה נורא מאד, ועל כרחך שגם האדם יש לו הרבה התרוממות וגדולה אשר כל כך הוא חשוב שה׳ בעצמו מטריח. וראינו בחז״ל שמלאכי השרת רצו לומר שירה לאדם הראשון. וא״כ במלאכי מעלה שמזוכך גופם בתכלית הקדושה והטהרה כל כך לא הבינו מצבו וקיומו של האדם אשר חשבוהו כי הוא היוצר, ועל כרחך דקצת מזה יש לו לאדם בגדר הקב״ה גוזר והצדיק מבטל, וגם להיפך אשר על ידי מעשה אדם מקולקל מקלקל גם העולם כולו, ואם עושה עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חוב, וכח גדול כזה יש לו להאדם אפילו במקולקל וכל שכן במתוקן. וזוהי גדולת האדם, אשר צריך ביאור רב לבארו ולתרגמו ביותר פרטיות.

הארכתי בדברים, אבל נכונים. אסיים מכתבי בבקשה שלא תשיבני ריקם גם על מכתב זה, ואני דורש בשלום אחי חיים נ״י.

אחיכם המתגעגע לכם

יצחק זונדל

(נר יצחק, סי’ יח)

הרב יצחק זונדל ריף (ד’ בתשרי תרס”ד, 1903-ט’ בתשרי תש”ב, 1941) היה רבה של זאגר ישן בליטא. גדול בתורה וביראה, בדעות ובמדות, צנוע וענו ותקיף כאחד, איש חסד ובעל עין טובה.

נולד בוולוז’ין לרב ישראל ריף ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי”ב מוולוז’ין. ר’ ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז’ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא, אב”ד בעיר איליא, שהיה אחי סבו.

למד תורה מאביו ואח”כ בכנסת ישראל בסלבודקה. עלה לארץ בתרפ”ג (1923) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת מרכז הרב. הרב קוק זצ”ל היה מקרבו מאוד ואפילו מהדרו בקימה על אף גילו הצעיר. הרב שלום נתן רענן-קוק אמר עליו ש”עם השקידה והעמם כבן ישיבת מרכז הרב, היו עיניו ולהו לכל היקף ירושלים העילאית. אין גדול ואין צנוע ונסתר שלא בקר אותו ולמד והוציא ממנו את רובי תורתו”. הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה.

היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר “נר אהרן” שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי”ט בכסלו תרפ”ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה.

בתרצ”א 1935 חזר לליטא. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ”ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב”זאגר ישן” לצד אביו שכיהן כרב ב”זאגר חדש” סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב”מרכז הרב” ודרש רבות בבתי כנסת בירושלים. במכתביו כתב שהוא מקוה שיזכה לחזור לארץ ישראל.

נהרג על קידוש השם על ידי הנאציים ימח שמם וזכרם, יחד עם רעייתו הרבנית, עם הוריו, עם אחיו הרב אריה משה ויחד עם קהילתו, בערב יום הכיפורים תש”ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו הובאו בספר “נר יצחק”.

בהקדמת הספר “נר יצחק” כותב הרב משה צבי נריה על דמותו המופלאה של ר’ יצחק, ומוסיף:

“בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה, וצרב הכאב: נר-אלקים זה האמנם בחושך שמו יכוסה? האומנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלה אשר נאותו לאורו. וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה נר יצחק, מדבריו ועליו. הנר לא כבה. – יאיר נרו לדור ולדורות.”

מספר הצפיות במאמר: 51

1 2