קטגוריה: חשיבות לימוד תורתם

מקום שיפול העץ שם יהא פירותיו (עבודה זרה ל"א).

אם אנו רואים עץ יפה-ענף נחמד למראה ופריו יתן בעתו וטוב למאכל ולא ימיש מעשות פרי, צריכים אנו להתבונן על המקום שנטוע בו וגדל העץ הטוב הזה. אם הוא מקום זרע וגזע העץ ושורשו פתוח אלי מים זכים וטהורים, נובעים ומפכים יוצאים ובאים סביבות מטעו, זה המקום גרם להעץ לתת כוחו וליחו להאריך דליותיו, להרחיב פארותיו ולשלוח שורשיו ולהוציא פרי ברכה המשמחים אלקים ואנשים.

האדם הוא כמו עץ השדה. אם אנו רואים איש מצוין בתורה וחכמה ובמדות טובות וישרות, עלינו לשום עין ולהביט אל מקבת בור נוקרו ומקור מחצבתו. אם האיש הזה נולד, נתגדל ונתחנך על ברכי אבות ישרים, פאר מקדשים, רמי המעלה והיחס, הנה המדות הטובות וכל מילי מעליותא שמצטיין בהן, מוטבעות ומושרשות בו משחר טל ילדותו, וכה נתחנך עד שבא בימים, ואחר כך הולך הוא בעצמו ומשתלם בדרך התורה והאמונה ועושה פרי ברכה, עד שמשריש את הנטיעים הטובים והפוריים האלה בזרעו אחיו מדור דור.

ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא", אם נאמר 'תמר' למה נאמר 'ארז', ואם נאמר 'ארז' למה נאמר 'תמר'? אילו נאמר 'תמר' ולא נאמר 'ארז', הייתי אומר, מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף, לכך נאמר 'ארז'. אילו נאמר 'ארז' ולא נאמר 'תמר', הייתי אומר, מה ארז אין עושה פרות, אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות, לכך נאמר 'תמר' ונאמר 'ארז' (מסכת תענית כה: ובבא בתרא פא:).

הצדיק שמגודל מנעוריו בבית אבותיו גדולי התורה ויראה ומושפע מחכמתם ויראתם משחר טל ילדותו, דומה הוא:
א. לארז בלבנון (מקום מכובד מלא ארזים גבוהים ואדירים), שהוא מתקיים באישותו במראיתו וצביונו, אף הצדיק שהוא נטוע מנעוריו בן "ארזי הלבנון אדירי התורה" ושתול על פלגי מי החכמה והדעת, עומד ומתקיים בצביונו ואישותו ועושה פרי ברכה.
ב. דומה לתמר בקיום מינו – שהם בניו הדומים לו בתורה וחכמה, שהשפיע ואצל מהוד חכמתו ויראתו גם על הבאים אחריו.
והולך הכתוב ומבאר: מה שהצדיק דומה לארז בלבנון, שהוא מתקיים באישותו משום "שתולים בבית ד' ", שהצדיק שתול מנעוריו בבית ד', מלא תורה ויראת שמים (וכמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלקים"). ונגד מה שכתוב "כתמר יפרח", שמשאיר אחריו בנים כיוצא בו, משום "בחצרות אלקינו" שהיו תמיד בחצרות אלקים על כן "יפריחו", שזוכה הצדיק להעמיד דור ישרים וזרע ברך ד' (ומה שאמר תחלה "בית" ואחר כך "חצר", הוא על דרך המליצה, שהדורות מתמעטים והולכים במעלות התורה והיראה, על כן הדור הראשון דומה במדרגת 'בית', והדור השני והשלישי במדרגת 'חצר' שממנה באים להבית). ואחר כך מסיים "עוד ינובון בשיבה", שהתורה נותנת כוח ומוספת חיים ללומדיה ונוצריה על פי מסורת אבות מאחד לשני עד שזוכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות. וכמו שבאה דרשתם ז"ל (סוף קדושין) על הפסוק "שהתורה עומדת להם בילדותם ונותנת אחרית ותקוה בעת זקנותם. בילדותם מה הוא אומר "וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותם מהו אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". עיין שם.

ועל פי דברינו אלה יתבאר מאמר הגמרא (בבא מציעא פה.) "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מהם עד עולם, שנאמר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך' וגו' 'מעתה ועד עולם', מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה" עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא נגד המשנה דאבות (פרק ב משנה י"ב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וכן דברי הגמרא (נדרים פא.) "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים מבני תלמידי חכמים, אמר רבי יוחנן שלא יאמרו תורה ירושה היא להם", וכו', עיין שם.
אלא כוונת חז"ל היא פשוטה, דכל מי שהוא תלמיד חכם, כל תקוותו היא לראות גם את בנו כאחד הגדולים בתורה ויראה, ועל כן מחנכהו משחר טל ילדותו בדרך התורה והאמונה ומשגיח עליו תמיד בעינא פקיחא עד היותו בתור אדם המעלה, וזה נעשה לבנו כדבר טבעי ללכת בדרך זו שהלכו אבותיו. וכמו כן מושרש בליבו החנוך הטוב, עד שגם הוא מחנך את בנו (שהוא דור שלישי) בדרך התורה והיראה כמו הוא עצמו מושפע מאבותיו; וההרכבה הזאת הולכת ונמשכת בהשפעה גדולה ומרובה בלי הפסק וחוזר חלילה בדורות הבאים, וממילא נעשה "שהתורה מחזרת על אכסניא שלה"; וזהו שאמרו "מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בתו תלמיד חכם" ששלשה דורות זה אחר זה השתדלו להשריש מאחד להשני את התורה והאמונה, עד שנעשה זאת להם כדבר טבעי מלידה ומבטן, אז משום חזקה כזאת (שבתלתא זימני הוא חזקא לכולי עלמא) הנה התורה לא תפסוק מהם עד עולם. ודברי חז"ל אינם בתור הבטחה גמורה, אך בתור עצה טובה לעשות חיזוק בשמירת התורה "שתהא מחזרת על אכסניא שלה" דווקא באופן זה.  

ועל כן מצינו כתובות (סב: ובבא בתרא נט:) שקרא רמי בר חמא עליה דרב הושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (שראו זה את זה, כפירוש התוספות שם) את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", דבתלתא זימני (שלשה דורות הרואים זה את זה) הוא חזקה טובה לקיום התורה גם לדורות הבאים אחריהם, משום שנעשה להם כדבר טבעי ונמסר מאבות לבנים ולא במהרה ינתק, כי באופן זה "התורה מחזרת על אכסניא שלה" כמבואר.

ובזה תתבאר דרשתם ז"ל על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" וגו', כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני כו' (קדושין ל'.), שהכוונה גם כן כנ"ל, דאחרי ששלשה דורות זה אחר זה מלמדים ומשפיעים את דברי התורה איש מפי איש על פי קבלה ומסורת אבות, דומה כאילו קבלוה מהר סיני עצמה, ומכאן ואילך שוב אינה פוסקת מהם, כי נעשה להם כדבר טבעי.

ודברי חז"ל אלה יש להעמיס במה שאמר משה רבנו לישראל: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דחשיב גם כן שלשה דורות הרואים זה את זה (כפירוש התוספות הנ"ל), להורות לנו שקבלת התורה על פי מסורת אבות הבאה כדבר טבעי ומושרש בלב לומדיה, היא בשלשה דורות רצופים, ואז תקווה טובה שאינה פוסקת גם מדורות הבאים, משום שהתורה מחזרת על אכסניא שלה.

וזה פירוש הכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רצה לומר שהתורה תהיה לקהלת יעקב, כמו ירושה ונחלה שמורישים האבות לבנים, כך כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו על פי חנוך והדרכה טובה וישרה, שבזה ישריש את התורה והאמונה בלב בניהם עד שנעשה זה לדבר טבעי, ואז הבנים האלה יחנכו גם את בניהם אחריהם, וחוזר חלילה מדור לדור, ממש כמו 'ירושה' ונחלה ההולכת ובאה מאבות לבנים. וניחא גם הלשון שאמר פה 'מורשה' (לשון מפעיל) ולא 'ירושה'? משום דהתורה איננה כמו 'ירושה' דעלמא הבאה ממילא מאבות לבנים (ועיין שם בפירוש הכוה"ק מה שכתב בדיוק הלשון), אך 'מורשה' (לשון מפעיל, כמו "המוריש לבניו" וכדומה לאלו הלשונות הנמצאים בש"ס), שצריכים האבות להשתדל מצדם הרבה להוריד את התורה לבניהם מדור דור, ואז תהיה מורשה לקהלת יעקב ולא תפסוק לעולם.

(מחזה אברהם, התחלת פרק א: דור ישרים)

---

הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב"ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה.

בנו, הרב ד"ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב"ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ"ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים.

בשנת תרס"ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו "זכרון הלל", ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. ‏

בשנת תר"ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר "קונטרס תשובה כהלכה", הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה.

בשנת תרע"ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו"ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר.

בשנת תרע"ד הוציא לאור בווילנה את ספרו "מחזה אברהם" ובו הספד על אביו.

בשנת תרפ"ז כתב הסכמה לספר "ברית אליהו" מאת הרב קלמן אליהו אב"ד צ'נסטחוב.

בשנת תרפ"ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו "דרשות לבר מצוה", הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית.‏ מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ"ה.

בשנת תרפ"ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי"ד, הרב מאיר באסין הי"ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי"ד, הרב זאב סגל הי"ד, הרב שמעון טאפ הי"ד, הרב שמואל פריד הי"ד, הרב משה קרליץ הי"ד,  לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא.

בסביבות שנת תרע"ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו "דרשות פאר אלע".

בשנת תרצ"א (1930) כתב הסכמה לספר "חיי עולם נטע" מאת הרב נתן נטע אולבסקי.

בתאריך ב' בניסן תרצ"ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון "דאס ווארט" את המאמר "הרה"ג ר' רפאל יצחקין ז"ל", לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו.

בשנת תרצ"ג כתב הקדמה לספר "ישועות שמשון" מאת הרב ישעיהו שמשון ש"ס.

בספר "דורשי ציון בפועל", נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי.

מחבר "חנוך המדות", שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר "שלחן ערוך לילדים" (ניו יורק, תרפ"ז).

הוא ערך את הספר "מוצל מאש" (וילנה תרצ"א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: "במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם".

הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד"ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ"א בסיון תש"א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש"ג).

בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב"ם הכותב "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה).

בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש"ב: "אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב"ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!".

הרב מנחם מנדל ניספה בשואה בגיא ההריגה בפונאר. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 9

ולאשר המאמר הזה הוא אשר כתב כבוד חותני המחבר ז"ל באחרית ימיו בהתחלת הכרך האחרון המדבר בענין תועלת כתיבת חידושי תורתו, אמרתי להציגו בפתח הספר.

וזה לשון קהלת י"א, "שלח לחמך" – הורה בזה, כי הראשונים חלקו כל פעולות האדם לשלשה חלקים, וסימנם טע"ם, טוב, ערב, מועיל. טוב הוא בעצם מתחילה ועד סוף. ערב, תחילה נעים ומוטעם, וסופו מר, כמו (משלי כ) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ". מועיל, אפילו כי המאכל מר, אבל תועלתו לרפא. מעשי הסכלים לרוץ אחר הערב, והחכמים אחר הטוב והמועיל, כי "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך" (קהלת ב), כי ההולך בחושך איננו רואה המכשול המונח לפניו, וכל זמן שהולך ואיננו נופל, משתבח בעצמו כי דרך ישר הוא הולך, עד כי נופל ונשבר, אז צועק שבר לא עלינו.

"שלח לחמך", אפילו שאתה צריך לו, והוא לחם שלך. "על פני המים", ונראה לעיל הכסיל שהוא הפסד, אבל החכם עיניו בראשו, כי יהיה מזה ריווח הרבה (כמו במשל שבאים הדגים לגאן, שהוא מרגילם אצלו ויהבו סיארא), "כי ברוב הימים תמצאנו", ואם לא היית משלח הלחם, היה לך ממנו פרנסה ליום אחד, ועל ידי ששלחתיו, "ברוב הימים", יום אחר יום, זמן הרבה "תמצאנו".

ואפשר לומר כי הוא מלשון "ימצאהו בארץ מדבר", שהתרגום הוא 'ספק צרכיהון', וכמו "יצאוני", יצאו ממנו, כן "תמצאנו", תסתפק ממנו. ואפשר לומר עוד כי רצה לומר "על פני המים", דווקא על פי התורה הקדושה (שנמשלה למים) לא פזרנות של הבל.

ויותר נראה ויש לומר, "כי ברוב הימים", הוא לזמן שהוא רוב ימים (וכמו שכתב התרגום 'לעלמא דאתי'), כמו "והארכת ימים", שדרשו רז"ל 'לעולם שכולו ארוך'. וענין 'כולו ארוך', שלכאורה אינו מובן, 'לעולם הארוך' היה לו לומר (בשלמא 'כולו טוב' ניחא, שאין בו רע כלל).

אומנם אפשר לומר, כי האריכות בדבר גשמי הוא שנוסף קצתו על קצתו ונעשה ארוך, יום על יום, ושנה על שנה, עד שנעשה זמן ארוך, כמו קושר חבל בחבל, ימא בנימא, עד שנעשה חבל ארוך, או האורג מוסיף באריגה עוד פשתים ועוד וכו'. וכן בנין ארוך, שהבונה מוסיף ובונה, עוד לבנים ועוד עצים וכו', עד שנעשה בנין ארוך. נמצא כל אלה בתחילתם אינם ארוכים. אבל אריכות ברוחניות הרי שהוא מהותו ארוך, בלי הפסק. אם כן כולו ארוך, מראשיתו ועד עולם, והבן.

כתוב בספרים הקדושים בשם הספר חסידים כי מי ששולחים לו מן השמים חידוש בתורה ואינו כותבה הוא גוזל וכו', נראה כי אפילו אם אינו מפרסם לרבים, אלא כותב ומצנע, כבר עשה את המוטל עליו. ולכאורה אינו מובן התועלת, כי היגיעה להבין דברי תורה, כבר יגע ומצא בה כפי שכלו, ומה התועלת בכתיבה, ולכאורה הוא הפסד הזמן. אבל חס ושלום לומר כן, כי האדם אינו תמיד במצב אחד, והרבה פעמים, כי אחר זמן רב, רואה האדם הזה בעצמו את כתבו והוא מתפעל ממנו ומתרגש, ובא לידי הרהור תשובה. ויקרה עוד כי כשרואה ומוצא דבר מושכל שחידש לפני שנים, והוא יודע בעצמו שאחר כך עברו בלבו דברי הבלים רבים, והוא מתבייש בעצמו מאוד, איך אפשר כי במקום שיכולתו לחשוב דברים דקים וטובים כאלה, הכנסתי בלבי דברי הבלים ומכוערים כאלה. והוא מתמרמר מאוד ומתחרט. ועל כל פנים לפי שעה, הרגעים האלה טובים המה יורגעו איש ישראל, ואינם חס ושלום אבודים.

או גם כן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי יקרה אשר איש יגע ועמל שנים רבות לאסוף כסף, ואחר כך בונה בכסף הזה בית גדול, והוא מסתלק לעת קץ שנותיו, ולא היה לו שום תועלת ביגיעה הזאת. אבל אחרי שנים רבות, כאשר איש חסיד עובר לפני הבית הזה, והשמש קודרת על ראשו והוא מצטער מאוד, וכשבא לפני הבית הגדול הזה, יש לו קורת רוח מן הצל שעושה הבית, או גם כשיושב שם להרגיע ולהשיב דעתו, ובזה כבר נגמר התכלית של העמל והיגיעה שעמל האיש ההוא, ויש לו זכות בעולם העליון, וניצל על ידי זה מן עונש חמור. כן אפשר להיות בעניין הזה, כי הכותב חידושי תורה בהלכה או באגדה, הנה אחר זמן רב, בהיותו נידון למעלה על עוונות ופשעים, הנה כאשר רצונו של יוצר בראשית יתברך שמו לרחם על הנשמה הזאת, מגלגל הדבר על ידי סיבובים, ובא דף אחד או שורה אחת מן הכתובים האלה ליד איש ישר, והוא משתעשע עצמו בחידושי התורה, ומרחיב הדבר בדבר ההלכה, או שנתעורר להרהור תשובה קצת על ידי דברי האגדה והחידוש, ועל ידי זה נזכר הנידון ההוא לטובה ולזכות, כמו שאמרו רז"ל בפסוק "אגורה באוהלך עולמים", ושפתותיו דובבות בקבר וכו' "דובב שפתי ישנים", והוא התכלית מהיגיעה של האיש ההוא. ועל זה יש לומר גם כן הפסוק "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו". עד כאן דבריו.

(אורה ושמחה, פתח דבר מאת המו"ל הרב מנחם מענדיל ווייס, חתן המחבר)

---

הרב מנחם מנדל ווייס הי"ד, בנו של הרב דוב בעריש וחתנו של הרב שמחה יאיר רוזנפלד רב ואב"ד בקהילות קורזבארג, ראדזמין, אגורקוב ופיוטרקוב.

הרב מנחם מנדל סייע לחותנו ברבנות העיר פיוטרקוב, ולאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"א, כיהן כדיין בעיר. בשנת תרע"ג (1913) הוציא הרב מנחם מנדל לאור את ספרו של חותנו 'אורה ושמחה' על ספר בראשית. הספר מובאים מאמרים המיוסדים ומשולבים על אמרות הצדיקים מגדולי חסידות פולין, החל מבית פסישחה ועד לחצר גור. בספר פורסמה גם צוואתו המוסרית של המחבר, בה הוא הזהיר את בני קהילתו שלא יאמרו עליו לאחר פטירתו שום שבח ותארי כבוד, ויגידו רק דברי מוסר המעוררים את העם לתשובה, ואת בניו הוא הזהיר שיתנהגו הדרך הישרה ולא יאמרו חלילה כי העולם השתנה ממה שהיה בדורות הקודמים. הרב מנחם מנדל ערך גם כתבים נוספים של חותנו, בהלכה ובאגדה, אך לא הספיק להוציא אותם לאור.

בהקדמת הספר נכתב:

בשם ה' יתברך שמו ובעזרתו
כבוד אחינו בני ישראל אוהבי תורה דורשיה ושוחריה, ד' עליכם יחיו.

הנני נותן לפניכם היום ברכה, חלק ראשון מספר הדרושים, פרי עשתונותיו של כבוד חותני המנוח הרב הגאון הצדיק חסיד ועניו מורנו ורבינו הרב שמחה יאיר זצלה"ה האבדפ"ק, אשר מעודו הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, וכל כחותיו היו קודש לד', עד אשר גברו האראלים וכו' ונלקח מאתנו הוד תפארתה, כלי חמדת ישראל – וזאת הברכה אשר השאיר לנו, אוצר כתבים רבים בכל מקצועות התורה, מלאים ברכת ד' כן בפלפול הלכה כן הדרוש, וזאת תהיה נחנתינו שדבריו הטהורים והיקרים יראו אור, ויהיו שפתותיו דובבות בקבר – ובחרנו להדפיס על דרוש בתחילה, כי כן היה רצונו הטהור, והנה זה יצא ראשונה קובץ דרושיו כסדר פרשיות התורה – אקוה כי לא תמנעו הטוב מלהביא ברכה אל תוך בתיכם, למען אשר יהיה לאל ידי להוציא לאור יתר חלקי ספר הזה, ושאר ספריו אשר הניח אחריו להפיצם על פני תבל בעזרת ה' יתברך – יקראו רבים והיה בפיהם כדבש למתוק, ויהנו מזיו חכמתו, וכאשר בחייו זרע זרע אמונים באגלי טל מוסריו, והחיה לבבות נדכאים בחן לשונו ומתק שפתיו, כן עתה דבריו החרותים על הלוחות, מאירי עינים ומשמחי לב, יעשו פרי תבואה, לקרבם לתורה לאמונה וליראה את ד'.

נאום מנחם מענדיל בהרב החסיד מו"ה דוב בעריש יחיה ווייס.
חתן הרב הגאון המחבר זצ"ל אבדפ"ק פיעטרקוב.  

שני חתניו הנוספים של הרב שמחה יאיר רוזנפלד, היו רבי יוסף אשר זליג פיש הי"ד (רבם של גרבוב וסטריקוב ואדמו"ר לאחר פטירת דודו רבי אברהם יוסף מקוצק) והרב יצחק מאיר ברודר (אב"ד יאנוב פלך לובלין).

הרב נכלא בגטו פיוטרקוב, ונרצח בטרבלינקה בשנת 1942.

מספר הצפיות במאמר: 12

תבענה שפתי תהלה לאל נורא עלילה אלקי ישראל סלה אין בלשוני מלה הן ד' ידעת כולה על כל הטוב אשר גמלנו ולא עזב חסדו ממנו שהחיינו וקימנו וזכנו לקיים מילי דאבוה להאיר עיני ישראל ולהוציא תעלומה לאורה חיבור על התורה לבאר כל קלה וחמורה, ויבאר כל דיבור ואמירה מכבוד אדוני אבי מורי צבי אביגדור ז"ל אשר מימי עלומיו עתותיו ועשתונותיו ולתורת ד' תמימה ותורתו אמונתו לשם שמים ומושלם במידות ומעלות וחסידות ובקי בחדרי תורה נגלה ונסתר, אף שכלום בן מעיד על אביו, אפס קצהו יראו הבאים לקרות ספר ולהגות באמרי שפי קאמרי רבנן יטעמו טעם בשר בשרא דתורה הקונים יאכלו חיכם יאמר וימצאו דברים מתוקים מדבש ערבים לשומען. ואם אמנם כי לא נתפרסם שמו בין גדולי עולם, זה היה רק מצד ענוותנותו אשר היה בו וביקש מאתי לאמור, עמד נא לי בזה לעשות אתי הטוב והחסד של אמת הזה להשתדל להוציא לאור הספר הזה 'תפארת צבי'. בן יכבד אב, אבי מורי המופלג ושנון שוקד על תורתו חסיד וענו הצנע לכת היה, מתלמידיו של חידושי הרי"ם זצל"ה.

ויען כי הוצאת הדפוס רבה מאוד, וקצרה ידי להביאם לבית הדפוס והוכרחתי לכתת רגלי על פתחי נדיבים, להיות נמנים אצלו לקבל מידי הספר הזה כשיצא מבית הדפוס ולתת לי מעות קדימה למען אוכל לבצע הדפסת החיבור הזה, ומברכים להמסייעים והמחזקים בידי בברכות שונות כאשר עיניכם תחזינה משרים.

יש אנשים בני תורה יראי ד' האומרים 'למה לנו ספרים אחרונים, הא לא גמרנו עוד הספרים הראשונים?'. איתא בזוהר הקדוש פרשת בראשית 'בכל מלה ומלה דאתחדש באורייתא עביד רקיעא חדא, וקודשא בריך הוא נשק לההיא מלה ואעטר לה תלת מאה ושבעין אלף עטרין'. ואיתא בספר הערבי נחל ז"ל סדר וישב 'לפעמים תלמיד חכם קטן יאמר מילתא, מה שלא יאמר הגדול ממנו'. עיין שם.

ועל המוגמר אני אומר חד פסוקא דרחמי, הטיבה ה' לטובים שיתמכו את ידי בהוצאת הדפוס, כי רבה מאוד. ולישרים בלבותם תן שיביאו הספר לתוך ביתם בצאתו מדפוס. יהיו בכלל מזכו את הרבים, גם יקיימו מצוה לשמוע דברי חכמים, וזכות התורה ישפיע לנו ולכל אחינו בית ישראל שפע ברכה והצלחה וכל טוב סלה, וירפאנו ד' במהרה ברפואת הנפש וברפאות הגוף, ויטהר לבבנו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק. ונזכה לראות בנים ובני בנים חיים וקיימים עוסקים בתורה ובמצות מתוך רב נחת. וד' הטוב ירחם עלינו ויקרב פדות נפשינו במהרה בימינו אמן, כיד בן המחבר המביא לבית הדפוס, יצחק מאיר אוויעס.

(תפארת צבי, הקדמת בן המחבר)

---

ר' יצחק מאיר אוביאס (איטשע אוויעס), היה סוחר ותלמיד חכם. הוא נולד בשנת 1894, לאביו הרב צבי אביגדור.

הרב צבי אביגדור היה בבחרותו תלמיד של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"ם' מגור, ונודע כצדיק וחסיד מופלג, תלמיד חכם מתמיד ועניו, שהיה מקורב לאדמו"רים רבים ונשא ונתן אתם בדברי תורה, ובייחוד עם האדמו"ר רבי ישראל אלטר שמעון מנובומינסק.

ר' יצחק מאיר הוציא לאור בוורשה בשנת תרצ"ז (1937) את ספרו של אביו 'תפארת צבי' על התורה ועל ענייני שבת ומועדים, חלק א' על בראשית ושמות. הספר יצא לאור עם הסכמות חשובות מאת האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, האדמו"ר רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב מנובומינסק, האדמו"ר רבי שלמה חיים פרלוב מבאלחוב, האדמו"ר רבי יעקב וויסברויט מקראשניק, האדמו"ר רבי יצחק מנחם דנציגר מאלכסנדר, הרב שמואל יעקב קאפיל הכהן אב"ד קאלשין והרב יעקב אריה אב"ד נובומינסק מוורשה. הספר קיבל עוד עשרות הסכמות מאדמו"רים שלא הודפסו, על מנת לחסוך בהוצאות הדפוס. שאר הספר, לא הודפס.

ר' יצחק מאיר נשא לאשה את מרת מאשע לבית שדלצקי, ונולדו להם חמישה ילדים. הם התגוררו במינסק ובזמיטש.

בתקופת השואה נכלא בגטו זמוש ונספה במינסק.

בנו חיים נכלא בגטו מינסק ונספה עם רעייתו שרה וילדיהם.

בתו בריינדל פרידמן, נכלאה בגטו מינסק, ונספתה עם בעלה דוד וילדיהם.

בתו חנה שטרסברג, נכלאה עם בעלה ליב בגטו זמוש – הוא נספה בגטו והיא נספתה באושוויץ.

בנו אברהם, היה בחור ישיבה, נכלא בגטו וילנה ונספה בשואה.

בתו, פרומה הכט, שרדה וכתבה דפי עד על בני משפחתה.

מספר הצפיות במאמר: 6

במדרש רבה קהלת איתא למה נקרא שמו של שלמה 'קהלת', משום שהיה אומר כל דבריו בהקהל, כמו שנאמר "אז יקהל שלמה". אולי כוונתו ללמדנו מנהגו של שלמה המלך שלא אמר דבר חכמה שלא שמע מפי רבותיו, ומשום הכי היה נקרא בשם 'אזור בן יקה', שאגר החכמה והקיאה, כלומר את כל מה שלא שמע מפי רבו. ועל כן לא עבר עליו רוח קנאה מכל אומה ולשון, כמו שנאמר "ויביאו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה", כי הקנאים אומרים עליו "ראו דברים ישנים מפי זקן חדש". וכן העיד הרמב"ן בדיני דגרמי שלו, שאלמלא לא באנו אלא העתיק דברי רבותינו דיינו, בפרט שעל ידי שאנו מקהילים דברי רבותינו נוחי נפש זי"ע אנו גורמים ששפתותיהם יהיו דובבות בקבר, כבקשת דוד המלך עליו השלום "אגורה באהליך עולמים" על  פי דרשת חז"ל, במסכת יבמות דף צ"ו ובכורות דף ל"א, ואז תקיים בהם "דברי אשר שמתי בפיך לא ימשו מפיך" על ידי "פי זרעיך וזרע זרעך מעתה ועד עולם". ואפשר שעל זה רמז שלמה בחכמתו "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", 'ארץ' אילו צדיקים שנקראו 'ארץ' ("ארץ חפץ"), המה עומדים לעולם, כדדריש ר' אחא אין 'עומדת' אלא מעמדת תפקידיה פיקודין של הקב"ה, כי משנתם וצדקתם עומדת לעד. ואז יהיה בעיניך חשוב דור שבא כדור שהלך, כי כל דבריך המה דבריהם וירושה המה לך. ועל זה נאמר "ומשבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים", זה תלמידיהן ותלמידי תלמידיהן, כי על ידי כך "אשר המה חיים עדנה" המה גופם שפתותיהן דובבות, וכל זמן שזרעו בחיים של תורה, אף הוא בחיים, כי יעקב אבינו לא מת, אז זכותם מסייעתם לבניהם אחריהם ומעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.

ועל כן הרהבתי בנפשי עוז לקיים מה שנאמר על "ויקהל משה", עשה לך קהילות גדולות, וקבצתי כעמיר גורנה כל הדינים על הלכות שמחות מרבותינו הקדושים אשר בארץ המה, דברים ישנים ועתיקים מפי זקן חדש, ואולי אבנה גם אנכי ממנה, וזכותם יעמוד לי ולזרעי מעתה ועד עולם, אמן. ויהי רצון שמנחתי, מנחת עני ודל, יעלה לריח ניחוח לפני אדון כל, ולפני עבדיו מלאכיו גמרי כוח, אלו הצדיקים, ולפני כל יודעי דת ודין, ויתגלגל זכות הרבים על ידי להשיב לשואלים בעת צר ובלב מר על אתר את המעשה אשר יעשון גמילות חסד עם המתים ועם החיים על פי דיני התורה והמסורה מרבותינו הקדושים זי"ע. ואתפלל לד' בעל הגמולות את תפילת עבדו, רבי נחוניה בן הקנה בכניסתו לבית המדרש, יהי רצון שלא יארע תקלה על ידי וגם שישמחו בי חברי, דאימא מילתא דתתקבל לרצון. ואם אולי חלילה שגיתי לפעמים בהעתקת דברי רבותינו הצדיקים זי"ע, אתי תלין משוגתי וידוני אותי לכף זכות, כי אני לעורר לבב המעיין באתי ולהקל עבודת הקודש לדעת אנה יחפש מקור דין הלכה למעשה עד שיבואו עידיהן ויצדקו, והיו עיניהם רואות את מוריהן, דברי רבותינו ז"ל.

ומהאי טעמא לא לקחתי הסכמות כנהוג, כי לא רציתי שיסמכו עלי, ורק מעשה קוף בעלמא דעבידנא, ממילא למה לן להטריח רבותינו שבגולה יחיו לעיין בדיני אבילות המדאיג ומעציב את הלב. אמנם אף על פי כן כדי שיהיה הקמח מנופה בי"ג נפות לקחתי לי חכם נאמן ואומן נפלא ראש המלקטים המפורסם בעולם לשבח בשם, בעל "וילקט יוסף", הרי הוא ידיד נפשי מחותני המאור הגדול בנם של קדושים צנא מלא ספרא מורנו ורבינו הרב יוסף הכהן שווארטץ נ"י [הי"ד] רב ומגיד דחברה מחזיקי תורה פה, והוא הגבר הוקם על ועזר לי בסידור ספרי זה, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, וטובים השניים מן האחד [וזאת לדעת שזה י"ב שנים שחברתי ספר 'זכרון ש"י' גם כן על הלכות שמחות, אבל כבר ספו וגם תמו, ורבו השואלים ודורשים ומבקשים את הספר, ועל כן גמרתי אומר להדפיסו מחדש ביחד עם ספרי זה ולהכניסו ולערבו כקטורת הסמים בין בתרי ספרי זה הנקרא 'ויקהל משה' ופנים חדשות בא לכאן אוהל המשכן ממרן בעל קצור שולחן ערוך זל"ה, ושפת יריעות המשכן למטה וזכרון לזכרון ש"י בצדי המשכן והיה המשכן אחד]. ותשואות חן חן לו על טרחתו וטובו ישלם ד' פעלו. ויהי נועם ד' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננהו, כן דברי הצעיר באלפי ישראל.

אראדעא (גרוסווארדיין) יום ד' לסדר "באר חפרוה שרים", שנת תרצ"ד לפ"ק.
משה קליין, בהגר"א ז"ל, רב דחברה פועלי צדק, ולבית אוללמאנן.

(הקדמת "ויקהל משה")

הרב משה קליין, נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו הרב אליהו קליין אב"ד האלמין בן הגאון הרב שמואל שמלקע קליין בעל "צרור החיים" אב"ד סעליש. הרב אליהו קליין היה חתנו של הגאון הרב שלמה זלמן אולמן בעל "יריעות שלמה" אב"ד מאקווא.

הרב משה קליין היה תלמידם של ה'שבט סופר' בישיבת פרשבורג ושל הרב משה הרש פוקס אב"ד גרוסווארדיין. משנת תרס"ו (1906) כיהן כדיין בצעהלים, ומשנת תר"ע (1910) היה רב קהילת רעטע, ורב, דיין ומורה בבית המדרש המשפחתי בגרוסווארדיין. משנת תרפ"ב כיהן גם כרב קהילת "פעלי צדק" בגרוסווארדיין,

הרב משה קליין חיבר את הספרים "זכרון ש"י" (תרפ"ג) ו"ויקהל משה" (תרצ"ד) על מנהגי אבילות. הוא נשא לאשה את הרבנית בילא אסתר בת הגאון רבי דוד פרידמן, רבה של צעהלים וראש ישיבת צעהלים. הורי אשתו נרצחו עקה"ש באושוויץ בז' סיון תש"ד. הי"ד.

תרשים שושלת רבי שמעלקא מסעליש בטרנסילוואניה הובא בספר "חכמי טרנסילוואניה: ת"צ-תש"ד" (מכון ירושלים, תשמ"ט), עמו' כט.

הרב משה קליין נספה באושוויץ בז' בסיון, ב' דחג השבועות, תש"ד (1944), גם הרבנית בילא אסתר נספתה באושוויץ.

עוד נספו ממשפחתם:

– בתם ברכה ובעלה, הרב שלום צבי אדלר, רבה של דיוסג (בנו של הרב יואב אדלר אב"ד הנשוביץ הי"ד), וילדיהם הינדע, טשרנע, אליהו ובנימין.

– בתם טשרנע ובעלה, הרב יעקב טייטלבוים, אב"ד קאבא, וילדיהם דוד, יצחק, טוביה, הינדה ובנימין.

– בתם רבקה ובעלה, הרב שמואל זאב גולדמן, רב בית המדרש "אהל יששכר ובית יוסף" בגרוסוואדיין, וילדיהם שרה גיטל, הינדה וישראל.

– בתם לאה (אשת ר' שרגא צבי טננבאום) ובנה שמואל שמעלקא בן השנתיים.

הי"ד.

הרב משה קליין ורעייתו נרצחו עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד,

מספר הצפיות במאמר: 8

ב"ה לאדז, יום ד' לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" שנת תרפ"ז לפ"ק.

כבוד ידידי הרה"ג המפורסם מוכתר בנימוסים מגזע אראלים ותרשישים יקר רוח איש חמודות מוה"ר יעקב משה בלוי שליט"א אב"ד סאסאטא.

אחרי דרישת שלום תורתו,

יקרת מכתבו קבלתי, ושמחתי בקול מבשר ואומר, כי נשאו לבו הטהור לחבר ולסדר תורת רבינו אדומו"ר אור ישראל וקדושו ר' שלמה קארלינר זצלה"ה זי"ע. ועל דבר אשר דרש ממני לשלוח לו הכתבים שישנם תחת ידי מעזבון מורי וחמי זצ"ל הרב הגאון הצדיק הרב ר' נתן נטע הכהן הגאבד"ק קאלביעל, אשר ליקט ואסף מאמרים קדושים מאת הקדושים וטהורים הרב רבי אהרן הגדול מקארלין ובנו הרב רבי אשר ותלמידו הרב רבי שלמה זכר כולם לברכה זי"ע, דחזו להקרבה על מזבח הדפוס, בישרת לב שמחה, מצאתי לנכון למלאות מבוקשו, ובפרט שרום מעלת כבוד תורתו שליט"א הנהו נכדו (יעוין ספר חסידים סי' רכ"ש ובמקור חסד שם), ובטח בל יפקד שמו הטוב של חמי ז"ל עליהם, ואפריון אמטייה למר רום מעלת כבוד תורתו, יהי ה' עמו, ויברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה.

כנפשו ונפש ידידו דורש שלום תורתו ובכל לב ונפש חפצה המצפה להרמת קרן התורה וישראל,

באתי על החתום יעקב דוד בהרה"ג רי"מ זצלה"ה וויטעלזאהן
אבד"ק רודא-פאביאניץ, וכעת מו"צ בלאדז ברחוב וואלבארסקא.

(הסכמה לספר 'שמע שלמה' – הנהגות, תורות ומעשים מאת האדמו"ר רבי שלמה מקארלין, בעריכת הרב יעקב משה קליינבוים)

---

הרב יעקב דוד ויטלסון (וויטעלזאהן / וויטטעלזאהן) נולד בשנת 1890 לערך בוינגרוב (פולין) להוריו, הרב (יהודה) מנחם מנדל ויטלסון אב"ד שעניצא (פלך ורשה) ולרבנית ויטל. הרב יעקב דוד היה צאצאיהם של האר"י הקדוש, המהרש"א, הרמ"א והמהר"ל מפראג, הבית מאיר, ולמעלה עד לרבינו בעל המאור.

אביו, הרב (יהודה) מנחם מנדל, נפטר בחודש אב תרפ"א. הוא נמנה על הרבנים שחתמו על הנידוי והחרם שלא למנות רבנים תמורת כסף, כפי שמופיע במופיע באבני נזר יו"ד סי' תסה. חותנו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, הרב (משה) יחזקאל בידרמן אב"ד ווישאגראד, כונה על ידי ה'אבני נזר', 'בר לבב זך הרעיון' ונפטר בי"ח בטבת תרס"ז. אביו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, ר' זלמן וויטלסון היה חתנו של ר' ברוך נאומברג, בנו של הרב יהודה נאומברג אב"ד ליסא, חתנו של הגאון רבי מאיר פוזנר, מחבר הספר "בית מאיר".

הרב יעקב דוד נשא לאשה את מרת מרים בלומה בת הרב נתן נטע הכהן דינר, ונולדו להם חמישה ילדים. הרב נתן נטע הכהן דינר היה אב"ד ראדשיץ (פלך ראדום) ומשנת תרנ"ד אב"ד קאלביעל, הוא הוציא לאור את הספרים "רשפי אש השלם" ו"קונטרס לקוטי שבחי מוהר"מ זלה"ה" (פיעטרקוב, תרס"ז) מאת הרה"ק רבי מרדכי מנסכיז, וספר "קרבן ראשית" (ורשה, תרע"ב) מאת רבי יהודה ליב מרגליות.

הרב יעקב דוד כיהן כאב"ד רודא וכמו"צ בעיר לאדז. הוא נמנה על חברי אגודת הרבנים בפולין (כמופיע בקובץ דרושים, תרפ"ד). הוא מימן את הספר 'רשפי אש השלם' שהוציא לאור חותנו והגיה אותו. בהסכמת האדמו"ר רבי יעקב אריה מטרוסק, הוא מזכיר חתנו של הרב נתן נטע הכהן אב"ד קאלביעל, "האברך הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד נ"י בהרה"ג המפורסם רי"מ אבד"ק שעניצא".

חותנו כתב בהקדמת הספר 'רשפי אש השלם':

"עתה הנני מחזיקנא טובתא רבא לחתני הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד וויטטעלזאהן נ"י (בן הרב הגאון חריף ובקי שושלת היחס המפורסם מוה"ר יהודא מנחם מענדל שליט"א אבד"ק שעניצא)* ותשואות חן רב לו על גודל עמלו והיגיעה להשגיח בהשגחת עינא פקיחא על הספר הקדוש הלז שיצא מתוקן ומוגה כראוי בהגהה מדויקת והזיל מכספו הוצאת הדפוס, וזכות רבינו זצוקללה"ה זי"ע יעמוד לו שלא ימוש התורה והיראה וכל טוב ממנו ומזרעו ומזרע זרעו עד עולם. ומעתה ידי תכון עמו להזהיר אחינו בני ישראל שלא ישיג שום אדם את גבולו להדפיס הספר הקדוש הלז הן במתכונתו והן שלא במתכונתו בלתי רשות חתני הנ"ל או בא כוחו כי הזכות שייך לו ולבא כוחו לחלוטין ולמ"ע.
נאום נתן נטע הכהן אבד"ק הנ"ל

* נכד הגאון הבית מאיר שהיה נכד הגאון ר' פנחס הורוויץ גיסו של רבינו הרמ"א עד רבינו בעל המאור, ומצד אמו נכד הגאון הצדיק ר' יעקב דוד אב"ד קאזניץ בעל המחבר הגהות מהרי"ד על תורת כהנים שהיה נכד הגאון הפני יהושע ונכד רבינו ר' דוד לידא ונכד הגאון החסיד ר' יוסף מפרעמיסלא שהיה נכד רבינו הרמ"א. ונכד רבינו הגדול המהר"ל מפראג עד רבינו האי גאון עד זרובבל בן שאלתיאל ונכד רבינו האר"י לוריא אשכנזי מצפת. הכל כמבואר בספר הגהות מהרי"ד הנ"ל".

בשורות שלפני הסכמת הרב יעקב דוד ויטלסון לספר "שמע שלמה" (פיוטרקוב תרפ"ח), ולפניה הוסיף העורך את השורות הבאות:

"מכתב מידיד נפשי הרב הגאון ר' יעקב דוד שליט"א אבד"ק רודא, בדבר ששלח לי כמה כתבים מחמיו ז"ל. והנני בזה להכיר לו טובה, ולהביע לו תודה, על אשר נהג עמי טובת עין לתתם לי ולזכות הקדוש בעל הספר, יעמוד לו ולזרעו עד עולם, שיתברך בכל טוב מאת שוכן מעונה, וימולא משאלותיו בכל כת ועונה, ויצלח בכל אשר יפנה, ויזכה לעלות לציון ברינה".

בשנת תרפ"ב שכב אביו על ערש דווי, והורה לראשי הקהל שבשעניצא, שאף שיש לו בן הראוי למלא את מקומו, בהיותו תלמיד חכם גדול ויושב בישיבה כל היום, מכל מקום העיר נצרכת לרב ומנהיג מסוגו של הרב יוסף יונה גבריאל שארפזין אב"ד סערצין.

הרב יעקב דוד ומשפחתו גורשו לגיטו לודז'. בשנת 1942 נספו הרב, הרבנית וארבעה מילדיהם, ובהם בנם, ר' יוסף צבי ויטלסון – שנולד בשנת 1911, היה שוחט ובודק והתגורר בפשיסחה עם רעייתו רחל לאה. הי"ד.

ברשומות בגיטו לודז' מופיע יעקב דוד מלודז' נולד ב-10.03.1884, התגורר בגיטו שם, ונרצח בתאריך  20.04.1942 (ג' באייר תש"ב).

בנו, שלמה יצחק, שרד, התגורר בעכו והנציח בדפי עד ב'יד ושם' את הוריו, את אחד מאחיו ואת דודו, הרב ברוך ויטלסון הי"ד שהיה ראש ישיבה בעיר ורשה.

תמונת החותמת של הרב יעקב דוד הי"ד מובאת כאן באדיבות ברנד מכירות פומביות

מספר הצפיות במאמר: 13

כתבתי זה בין שני הפסחים, יהי רצון שהארמון יבנה על תלה במהרה ובקרוב קודם פסח שני ונזכה ונעשה הקרבן פסח שני בבית המקדש במהרה בימינו אמן (ועיין במנחת חינוך מצוה ש"פ ומה שמביא מהירושלמי. יעויין שם).

קראשנוב ג' לסדר "לרצונכם תזבחוהו' טו"ב למסב"י שנת תרח"ץ לפ"ק.
מנחם מענדיל זעלטענרייך בלאאמו"ר הרה"ג וכו' מו"ה יוסף שליט"א.

ואגב אורחא הנני להביא כאן דבר נחמד מה ששמעתי מפי קודשו של אבי אמי מורי ורבי הגאון האמתי הצדיק האבד"ק טשעטשעוויץ זצ"ל בעל המכתבים, לפרש נוסח ברכת התורה שאנו מברכין "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך וכו'". והנה לכאורה קשה מה המשל יש זה לזה, משום 'והערב נא את דברי תורתך בפינו'. משום הכי 'נזכה אנחנו וצאצאנו יודעי תורתך' וגו', וכי הא בהא תליא, משום דערב עלינו דברי תורה לכן יהיו צאצאנו יודעי תורתך, אומנם אתי שפיר דהנה אמרינן בגמרא מפני מה תלמידי חכמים אין מצויים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שאין מברכים בתורה תחלה. עד כאן. ואם כן נמצא שאם מברכין בתורה תחלה אז גם בניהם תלמידי חכמים. והנה כבר אמרתי בשם הראשונים ז"ל שכל דבר שאדם נהנה ממנו וערבה עליו על זה הוא מברך, אם כן זה נוסח הברכה 'והערב נא' וכו' 'דברי תורתך בפינו' שיהיה ערוב ומתוק בפינו, וכיוון שיהיה ערוב ומתוק אז ממילא נברך עליה, וכיוון שנברך עליה, אז ממילא נהיה גם אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, כי תלמיד חכם המברך ברכת התורה מצויין גם בניו תלמידי חכמים, כי אז מהדרה התורה על האכסניא שלה.

ובדרך צחות אמרתי לפרש בזה מאמר הכתוב 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', ואמרו חז"ל אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה', והוא דבר הצריך ביאור. ויש לפרש בס"ד שהיה קשה להגמרא איך שייך לומר גבי תורה 'מורשה' לשון 'ירושה', הלא אמרו חז"ל שהתורה אינה בירושה לך. אמנם לפי מה שביארנו לעיל שהמברך ברכת התורה אז מצויין בניו תלמידי חכמים, כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, אם כן על ידי הברכה שפיר היא התורה בירושה. והנה אמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואם כן התורה היא ככלה הצריכה ברכה, וזהו שאמרו רז"ל אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה', כלומר לא תוכל לקרות התורה 'מורשה', שהתורה היא בירושה, אלא אם אתה קורא 'מאורשה' על ידי הברכה. עד כאן שמעתי ודברי פי חכם חן.

הנ"ל.

(מתוך 'דברי מנחם' שיצאו לאור עם הספר 'ילקוט הפלאות')

---

הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד – נולד בשנת תרנ"ג לאביו הרב יוסף זלטנרייך הי"ד (בן רבי לייבוש ונכד הגאון רבי יוסיל חריף מזאברוב) ולאמו מרת שרה בת הרב יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן-טשעטשעוויטץ בעל ה'מכתבים', בנם של הצדיק רבי נתן פייטל אב"ד ור"מ ה' מאדע ושל הרבנית צלאווא בת הגאון רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד טשנגער בעל ה'מנוחת אשר' על סוגיות הש"ס.  

הרב מנחם מנדל נשא לאשה את מרת פייגא, בת הרב משה הלברשטאם מקרשאנוב (מצאצאי האדמו"רים מצאנז, ומטשרנוביל ומליובאוויטש.

הרב מנחם מנדל היה רב בעיר קשנוב שבגליציה. הוא סייע לידידו, הרב חיים פוטרניק הי"ד במימון הדפסת הספר 'ילקוט הפלאות'. הספר יצא לאור בצירוף קונטרס 'דברי מנחם', הכולל מעט מחידושיו של הרב זלטנרייך. הרב פוטרניק הסביר בספרו כי החליט לצרף לספרו את חידושיו של הרב זלטנרייך "להראות אות ידידות לידיד נפשי  עוז הרי הוא הרב הגדול החריף ובקי טובא וכו' וכו' כ"ש מוהר"ר מנחם מענדיל זעלטענרייך שליט"א". 

חידושי אגדה מפי הרב משה ווייס אב"ד לאאפש וזבאראב שרשם הרב זלטנרייך יצאו לאור בספר 'עמודי אש לבית יוסף', מדור אגדה, צמח אש.

תשובה מאת הרב אריה ליבוש הלוי איש הורוויץ אב"ד סטאניסלאב הועברה על ידי הרב זלטנרייך לפרסום ב'כתר תורה', שנה ז חוברת א, טבת-אדר תרצ"ז, סי' ג.

הרב מנחם מנדל ורעייתו נהרגו באושוויץ על קידוש השם, ביום י"ד באדר א' תש"ג (1943). הי"ד.

הוריו נהרג באושוויץ עקה"ש בשנת תש"ב (1941).

אחיו, הרב אשר אנשל יצחק אב"ד וואדאויטץ שבגליציה ורעייתו הרבנית שפרה בת הצדיק מיעדלאווא – נספו בפודגורזע קראקא בז' באדר ב' תש"ג. כן נספו ילדיהם: [באחד מהמקורות נכתב שנספו ביום ד' באדר ב' תש"ג].
א. הרב אלכסנדר סנדר – עם רעייתו הרבנית רעכיל ובתם הילדה ראצא.
ב. הרב נתן אהרן אב"ד דאבשיץ – עם רעייתו הרבנית מרים, ובנם חיים מתתיהו. שנספו בסיון תש"ג בלבוב.
ג. הרב יהושע ברוך – עם אשתו הרבנית פריידא, בתם הילדה ובנם הבחור דוד מאיר.

חתניו של הרב זלטנרייך, הרב שלמה טננבוים והרב דוד הכהן קאהן מטורונטו יזמו בשנת תשל"א הוצאה מחודשת של ספר 'ילקוט הפלאות' עם קונטרס 'דברי מנחם', לאחר שרוב הטפסים של המהדורה הראשונה אבדו בשואה. בפתח דבר למהדורה השנייה כתב אחיינו של הרב מנחם מנדל, כי דודו והרב פוטרניק "היו נאהבים ונעימים בחייהם, לכן גם במותם על קה"ש לא נפרדו, ומשנה לא זזה ממקומה [= לשוב להדפיס את חיבוריהם ביחד], ויעלו לאחדים כאחד לחדש אורם כבראשונה, וימליצו טוב בג"מ עבור בניהם ומשפחתם להוושע בתוך כלל ישראל תשועת עולמים".

דבר תורה מאת הרב יוסף זלטנרייך הופיע בקונטרס התורני "אגם מים" (סימן ז), שיצא לאור בסיגט בשנת תר"ס (1900). 

תמונת החותמת של הרב מנחם מנדל זלטנרייך מובאת באדיבות Rarity Auction House.

מספר הצפיות במאמר: 44

דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.

בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.

דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…

דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.

דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.

בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.

(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).

הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.

כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת  מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו. 

נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.

בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.

הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).

הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).

בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.

בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.

בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:

אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.

מספר הצפיות במאמר: 163

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה,כג). המקרא הזה אומר דרשוני וחיו. נראה לפי ענחות דעתי לפרש עפ"י דברי יחזקאל (פרשת וירא) וזה לשונו הטהור, שמעתי ממורי חמי הרב הקדוש מויישניצא זלה"ה וכמדומה לי שאמר זאת בשם רבו הרב הקדוש מלובלין זלה"ה, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, מה שנאמר גבי ישמעאל שהשליכה הגר אותו "תחת אחד השיחים". היתכן שבנה מאברהם אשר היה חביב אצלה כבבת עיניה השליכה אותו. ואמר הפירוש שהיא התפללה בכל כחה, ואח"כ השליכה את הדבר על רצון ה' יתברך. ועצה זו מועלת כמיוחדות שבתפלות. וכן הוא הפירוש "ותשלך את הילד", היינו שהשליכה את ענייניה על רצון הבורא ברוך הוא, וזה הועיל "תחת אחד השיחים", היינו "שיחים" הוא תפלות, כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה". ו"תחת" הוא במקום, כמו "תחת השור תחת השה". ו"אחד" הוא המיוחד, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות "אחד – המיוחד". עד כאן. אם כן לפי זה בהשלכת ענייניו על רצון הבורא יתברך שמו מועיל ומסוגל להיוושע כמו בהמיוחד שבתפלות, וזהו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

(שיר חדש, עז ע"ב).

"הטוב ומטיב לרעים ולטובים". הדבר צריך ביאור כמובן כי המלך במשפט יעמוד ארץ. וגם מקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קכה,ד) "הטיבה ה' לטובים". נראה לפי עניות דעתי לבאר בסייעתא דשמיא על פי מה שמפרש בספר הקודש "ישמח משה" (פרשת קרח) הפסוק "כי כל העדה כולם קדושים" בארוכה, ובספר הקדוש "ייטב לב" (פרשת בלק) הביאו לפרש המסורה "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", ואידך "וכולו מחמדים". ושורש הדברים על שמצינו כמה דברים שהן בעצמותן חריפים ומרים, כמו מלח ותבלין, אשר לא יוכל האדם לאוכלן לבדן, ועם דברים אחרים הם טובים, ולא יאכל תפל בלי מלח, ומלח ממתיקו. ועל דרך זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה (ברכות יא) כתיב "רע" ("ובורא רע") וקרינן "הכל" לישנא מעליא, רצה לומר אם שהדבר בפרוטרוט נראה רע, אבל בכללות הוא למעליותא. וכמו כן נמצא בני אדם בתוך עדת בני ישראל אשר בעצמותן נראים לכאורה בלתי יפים, אבל בכללות ישראל כולם יפים אף נעים, כי זה יש לו מדה טובה זאת, וזה יש לו מדה טובה אחרת וכדומה. וזה עוסק בתורה וזה במצות ומעשים טובים וזה בצדקה. אפילו פושעים מלאים מצוות כרמון, זה בחכמתו וזה בעשרו, וזה בגבורתו להציל עשוק מיד עושקו. ובכללות כל מילי דמיטב איתנייהו ביה. על כן לעולם אל יוצא אדם את עצמו מהכלל, על דרך שנאמר "בתוך עמי אנכי יושנת", וכדמפרש הזוהר הקדוש, והקב"ה צריך להשגיח על ישראל בכלליותן ולא בפרטיותן. עיין שם שהאריך עוד בדברים נאים. ועל דרך זה חל חובת ביאור גם כן שהרי כל חרוז מ"וכל מאמינים" יש לו שייכות לשלפניו  שמתחיל תמיד מהעניין שלפניו. וזהו לאחר שאמר "הטוב ומטיב לרעים ולטובים", חוזר ומתמה "וכל מאמינים שהוא טוב לכל" בתמיה "היודע יצר כל יצורים". כלומר, הרי יודע מחשבות אוון של כל אחד, שהרי "וכל מאמינים שהיא יוצרם בבטן", ולכן יודע מה שבליבם והאיך הוא טוב לכל. ומתרץ "הכל יכול", הכל יכול לעשות "וכוללם יחד", על ידי שכוללם יחד.

(שיר חדש, עז ע"א).

אמר רב חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת (כריתות דף ו'). עד כאן.  לכאורה יש לדקדק למה נקט זאת דווקא אצל תענית, ולא אצל שאר מצות. ונראה לפי עניות דעתי לפרש בסייעתא דשמיא על פי משל המובא בליקוטי חתם סופר על התורה בשם המגיד מקרעמניץ ז"ל, משל לאדם אחד שלא יוצלח לשום עסק במשא ומתן, ואשתו רגזה עליו בתמידות שיעסוק בשום דבר. והוא היה בטלן ולא הצליח בשום דבר, רק כלה ממונו באכילה ושתייה בלתי התעסקות בדרך ארץ. פעם אחת גמר בדעתו דשמע דבהרי חושך מצויים אבנים טובות ומרגליות כאבנים, וסיכן עצמו בסכנת הדרכים להגיע שמה. וכיוון שבא לשם והיה תמיד חושך וביקש לקנות לו נר אחד להאיר לו , והוצרך לתת בעד נר עשרה דינרי זהב, ומתמה הלא במקומינו מצוי לקנות נר אחד בעד פרוטה, והשיבו לו שאין להם חלב הרבה. ואחר כך שאל למכור לו אבנים טובות ומרגליות, והביאו לו קופה אחת מלא באבנים טובות באיזה פרוטות. והנה חשב בדעתו קל וחומר, אם אבנים טובות שהם במקום זה בזול, אפילו הכי חשובים הם אצלנו, חלב שגם כאן הוא ביוקר וחשיבות קל וחומר שיהא עכשיו חשוב בעירנו שעל כורחך הוגדל השער מאז ועד עתה. ונטל כל הממון מה שנטל מביתו ולקח לו חלב ביוקר ושכר עגלות להביאם לביתו. והוא הלך לפניהם איזה ימים, ובא לביתו לשלום. ושאלה אשתו היכן האבנים אשר לקחת שם. והשיב שהסחורה שקנה שם נשאר עם העגלות ויבואו לאחר איזה זמן. ואמרה לו אשתו שוטה שבשוטים, הלא צרור אחד של אבנים טובות היה לך להביא עמך ביד והיה לנו עשירות רב. ושוטה זה לא נטל עמו כלום רק החלב שקנה שם. ונעוד שהיה החלב על הדרך נתקלקל, והיה כל יגיעו לריק. ולא היה לו מדרך זה רק טורח רב והפקד ממון שנטל עמו מביתו. והנמשל הוא הנשמה עליונה שהיא למעלה מכל המלאכים ולא תוכל לעשות שום שליחות למעלה כמלאכים, ועל ידי זה הוא נהנה מנהמא דכסיפא, לכן היא נשתלחא להרי חושך, הוא עולם הזה, שמצויים בו אבנים טובות לרוב כאבנים, דהיינו שבאפשר לסגל מצוות ומעשים טובים מתרי"ג מצוות, מה שלא שכוח למעלה במלאכים רק בעולם הזה, וצריך לנר, דהיינו הכנות מזון ומלבושים ודירה ובית ושאל צרכי עולם הזה מה שלא הוצרך למעלה. וחכם אינו נוטל רק אבנים טובות ומרגליות, היינו מצות ומעשים טובים ואינו משגיח על השאר צרכים כל כך. ושוטה אומר אם עשיות המצות, שהוא בעולם הזה דבר זול, חשוב למעלה, צרכי עולם הזה שגם בעולם הזה הוא חשוב מכל שכן שהוא חשוב למעלה, דלא שכיח שם כלל מענייני עולם הזה ועוסק על ידי זה תמיד בעניינים גשמיים, באכילה ושתיה ותאוות. ועל ידי זה הוא קונה חלב ודם בכסליו. וכיון שחוזר למעלה, אז הגוף לקבר יובל, ונשמח שבה ריקם בלי הלוויית המצוות. וכיוון שבא למעלה פוגעים בה מלאכי מעלה, ושואלים אותה היכן הסחורה. ואומרת שיש לה החלב שקנתה בעולם הזה. ובאמת הוא בושה גדולה, החלב והגוף הלא יסריח בקבר. ולא היה לה להביא עמה רק צרור של מצוות ומעשים טובים בלבד, דהמה באים עמה מיד כי הם רוחניים. והיינו דכתיב "בנפשו יביא לחמו", היינו שהנשמה צריכה עמה ביחד הלחם שקנתה בעולם הזה, ולא לקנות קניינים קנייני הגוף שלא בא עמה רק לאחר זמן ובתוך כך הוא נסרח. עד כאן ודברי פי חכם חן ושפתיים ישק.
ובזה נבין היטב מאמר הגמרא (שבת ל"א עמו' ב) על הפסוק "זה דרכם כסל למו" (תהלים מט,יד) יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להן חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". פירש רש"י, לעיל מיניה כתיב "קרבם בתימו לעולם", דהיינו קבורה. והדר כתיב "זה דרכם כסל למו", כלומר יודעין הם שזה דרכם, אבל "כסל למו", כליותיהם מחופין בחלבם. ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין, תלמוד לומר "ואחריהם", את העתיד לבוא בנפשם אחרי אובדם, "בפיהם ירצו סלה", ויספרו תמיד ואף על פי כן אינן חוזרין. עד כאן. לכאורה הוא מקושי ההבנה, שמי שיום המיתה לפניו תמיד ומספר ממנו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ה' עמו' א) "ואם לאו יזכור לו יום המיתה", לא די שאינו חוזר אלא עוד ירבה חלב על הכסלים. וכן הוא משנה שלימה (אבות פרק ג) "עקביא בן מחללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה כו' ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה", אם כן למה ירבה להם עוד חלב. ולפי המשל הנ"ל נבין היטב שהכסיל לא יבין את זאת, והכסיל בחושך הולך, כהנ"ל, שסובר שזה הוא העיקר להרבות חלב ליום המיתה, על כן "כסל למו", שכל מה שאחריהם בפיהם יותר ירבו להם חלב.
והנה כל ישראל ערבים זה בזה, ומצד הערבות אין אנו רשאים לרחק להפושעים לגמרי, אלא אדרבה אנו צריכים עוד לקרבם קצת, אולי נוכל להחזירם בתשובה ולהוציא יקר מזולל ולקרבם בצל כנפי השכינה. ואין התקרבות יותר ממה שנכלל אותם בתענית צבור, שבזה מוציאים אותם מטעותם, שהרי טעותם הוא שצרכי הגוף העיקר להרבות לו חלב ודם כהמשל הנ"ל, ובהתענית מראים להם שאין זה העיקר, שהרי בהתענית ממעטים ומחסרים עוד החלב והדם, וממילא גם הם לא יאכלו על הדם והחלב. זהו שאמר "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית", שעד אז אין אנו יוצאים ידי חובת הערבות מהם, על כן אינה תענית. והביא ראיה מחלבנה, שאף על פי שיש לה ריח רע, אף על פי כן מנאה הכתוב עם שאר סמני הקטורת שריחן טוב ונתבטל ביניהם, כמו כן נמי הפושעי ישראל, הגם שכל מגמותיו להרבות חלב ודם, שסופן להסריח כמשל הנ"ל, אף על פי כן יש לו עוד תקנה שלא לפרוש אותו מן הצבור המתענים ולא ישחית בעבור העשרה.

(שיר חדש, צ ע"א).

---

הרב החסיד רבי שמואל יעקב ראטה, שו"ב בקליינווארדיין (הונגריה) נולד בשנת תרל"ו (1876) לאימו מרת חנה ומרים ולאביו רבי משה שמעון ראטה אב"ד דיורא, בנו של רבי יואל צבי ראטה אב"ד חוסט מחבר שו"ת "בית היוצר". בזיווג ראשון נשא לאשה בשנת תרנ"ט את מרת הינדל בת הרב חיים אלטר זוסמאן, חתנו של הגאון מנאנאש בעל "אפסי ארץ". עוד בצעירותו כתב עליו הגאון מנאנאש כי הוא תלמיד חכם גדול וירא ה'. ובזיווג שני את מרת רחל והיא גדלה במסירות את ארבעת היתומים בני אחותה והיתה להם לאם. הרב שמואל יעקב היה גיסו של הרב יצחק פרנקל מחבר "עטרת אליהו" ו"אבני אליהו".

מחבר הספרים "דברי שיר" על התורה ועל המועדים (תרע"ד ותרפ"ד), "שיר חדש" על התורה ומועדים וליקוטים (תרצ"ב), "שיר ידידות" (תשי"ד), "נזר שיר" ו"שושנת יעקב". לקט מספרים אלו יצא לאור בספר "עלי שיר" (תשע"ב). בשנת תרצ"ט הוציא הרב ראטה לאור את ספרו 'עבודת שיר' הכולל תורה ומליצה, פירושים ובירואים באורח שירים ופרפראות לתורה. ספריו יצאו לאור עם הסכמות מגדולי הרבנים בהונגריה.

לפני חג השבועות תש"ד, כאשר הרב היה במחנה הסגר יחד עם שאר יהודי קליינווארדיין, חרד הרב לגורל כתבי היד שלו וטמן אותם באדמה. לצד כתבי היד הטמין גם את הבקשה הבאה:

בעזה"י. קול קורא.
הנה מאחר שעת צרה היא "ליעקב" כעת וממנה נושע לזאת לא אדע האם אזכה עוד לראות בהדפסות הקונטרסים שמונחים כאן בהטמנה זו דהיינו קוטנרס שי"ר ידידות על התורה וחידושי דברי שי"ר על ליקוטי ש"ס ונזר שי"ר על שושנים שונים שושנת יעקב, אשר חנן אלקים בהם ברור חוח"ס. לכן אבקש את כל מי שיגיע הקונטריסים הללו לידו שיראה שיבואו לידי הדפסה בעזהי"ת ואבטיח לו בעזר אלקי יעקב שייטב לו בזה ובבא בברכה והצלחה ובכל טוב סלה לו ולזרעו אחריו.
ה"ק שמואל יעקב ראטה בעהמח"ס דברי שי"ר ושי"ר חדש.

חתנו של הרב שמואל יעקב ראטה, הרב שמואל דוב גוטליב, שרד את השואה ובתום המלחמה חזר לקליינווארדיין והגיעו לידיו כתבי חמיו שהוטמנו בקרקע. הוא העביר את הכתבים לידי גיסו, חתן נוסף של הרב ראטה, הרב שלום אליהו פלברבוים, על מנת להוציאם לאור. כעבור מספר שנים הוציא לאור הרב פלברבוים את כתביו חמיו. ובהקדמתו כותב המוציא לאור כי יהודי גרוסווארדיין גורשו על ידי "הנאצים הארורים הרשעים ימ"ש שהובילו אותם לאוישוויץ מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד אחר חג השבועות שנת תש"ד הגיענו לשם ליל שב"ק י"ב סיון, ולאחר קבלת שבת לקחו את הזקנים, הנשים והטף לתאי השמדה. אוי לעינים שכך רואות".

הרב פלברבוים מציין בהקדמתו גם את הסיבות שהביאו אותו לטרוח ולהוציא לאור את כתבי חמיו המנוח:

"וראוי וחובה עלי להביאם לבית הדפוס שיפוצו מעינות חוצה למען יהיו שפתות דובבות בקבר. וגם מוטל עלי לעשות נחת רוח לכבוד נשמתו הטהורה כמאמר חכמינו ז"ל (קדושין ל"א:) כיצד מצות כבוד אב מכבדו בחייו ובמותו, במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו וכו' מכאן ואילך אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא. ואין לך אמירת דבר שמועה מפיו כהדפסת חידושי תורתו. לזאת שנסתי מתני אני הצעיר בעזר העוזר, לאהבת התורה ולכבוד המחבר, להוציא תעלומות כתב יד קודשו. ובפרט כי גילה דעתו בקול קורא… ומבקש מי שיבא הכתבים לידו יעלה אותם על מזבח הדפוס… ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים, ותמיד היה לנגד עיני צוואת מורי חמי ז"ל".  

הרב שלום אליהו פלברבוים הנציח את זכרם של הרב שמואל יעקב ראטה שנהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו רחל ורוב קהילת קליינווארדיין בי"ב בסיון תש"ד. והזכיר גם את צאצאיהם שנהרגו גם הם עקה"ש: בנם רבי אליהו צבי ורעייתו רבקה לבית קליין וחמשת ילדיהם, בתם הענדל לאווי (אשת ר' אברהם הלוי) ושבעת ילדיה, בתם פיגא פעסל גולדברגר ובעלה רבי יעקב יצחק וחמשת ילדיהם, ובתם גיטל גוטליב (אשת שמואל דוב) וילדיהם רבקה ויצחק.

ב"דפי עד" במאגר "יד ושם" ובספרים נוספים הונצחו עוד כמה ילדי רבי שמואל יעקב ראטה, מאשתו הראשונה: הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד (תרס"א לערך-תש"ה) אב"ד וויידיטשקא בעלה של מרת חיה אסתר טויבא הי"ד לבית גולד, הרב משה שמעון ראטה הי"ד (תר"ס-תש"ד) אב"ד דיורא בעלה של מרת אסתר הענטשא לבית כ"ץ, ומרת הענא מאן (אשת הרב יהושע) שנפטרה בחיי אביה בשנת תרצ"ד (1934) ומרת מרים חנה מאן הי"ד (אשת הרב יהושע בזיווג שני, לאחר פטירת אחותה),

מתוך שנים עשר ילדיו, שרדו לאחר השואה רק שלוש בנות.

בנו הרב ישראל אפרים פישל הוציא לאור את הספר של סבו זקנו רבי יואל ראטה, "דרשות בית היוצר" והוסיף עליו את חיבורו "אהל אפרים", בפתיחת הספר , הציג הרב ישראל אפרים פישל מכתבו ברכה מאת אביו, הרב שמואל יעקב ראטה:

הנה מקום איתי להציג מכתב גלוי שקבלתי בעת שנגמרו שני הקונטרסים הראשונים מאאמו"ר הה"ג החסיד האמתי צדיק תמים מוה"ר שמואל יעקב ראטה שליט"א בעהמ"ח ס' דברי שיר ב"ח וס' שיר חדש ושאר ספרים וז"ל:

בעזהשי"ת יום ו' עש"ק לס' כי מצאת חן בעיני שנת ת'ר'נ'ן' לפ"ק פה קליינווארדיין יצ"ו.

שבת שלום ומבורך וכל טוב סלה לכבוד אהובי בני היקר הרב… כש"ת מוה"ר ישראל אפרים פישל אבדק"ק וויידיטשקע והגליל שליט"א עש"ז הרבנית מנב"ת מרת חי' אסתר טויבא תחי' עם יו"ח נכדי היקרים הב' המשכיל משה שמעון נ"י, ואחיו חיים אלטר נ"י, מרדכי יצחק נ"י, הילדה הינדל פיגה תחי', עם הילד שעשועים אברהם יהושוע העשיל נ"י.

אחרי דרך מבוא השלום הנני בזה ששמחה וששון עזרני בכפלים, בעת קבלתי ממך הבן יקיר לי אפרים, הקונטרסים שתים, וברוך ה' אשר זכינו לאורות שתים, אשר מאירים ככוכבים בשמים, וכשמש בצהרים, בדברים מאירים כספירים, והם מלאים חסידות ויראת שמים, ה"ה הדרשות בית היוצר ואהל אפרים. ומה מאד שמח לבי במה שהעירו אותך בזה מן השמים ורוח טהרה רוח אלקים חופף עליך להעלות על מזבח הדפוס הדרשות של אא"ז מו"ר הקדוש והטהור זי"ע ועליך ועל מעשה ידיך שזכית לנטות עליו אהליך עטרת זקנים בני בנים ונחשב לרצונו ולכבודו כבנין אבנים וחפץ ה' בידך יצלח וכל הצטרכותך ירויח ותקותי תאמצינו כי גם דבריך ימצאו חסד וחנינא ויהי' מדא דקפצו עלי' זבינא ותזכה אותה להגמירה מהחל עד כלה להגדיל תורה ולהאדירה וירא שמים יוצא ידי שנים לדרשות בית היצור ואהל אפרים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל ובאהלי אפרים. כעתירת נפש אביך אוהב נפשך המחכה בכליון עינים להרמת קרן משיח וקרן התורה וליהודים יהי' שמחה וששון ואורה ונזכה לעלות לציון ברנה ובשי"ר וזה לך דברי שי"ר והקב"ה יוסף לך עד בלי די ובלי שיעור ותתהדר בדברי שי"ר.

מספר הצפיות במאמר: 177

לה"ו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ספר זכרון צדיקים מהד"ת, כשמו כן הוא מקובץ "היאהרצייטען" הילולא רבה דצדיקיא קדושים וטהורים יסוד"ע מדורות ראשונים עד היום הזה זמן ושנות פטירתם ומקום מנוחתם ומקצת קורותיהם ומוריהם ותולדותיהם וחידושי תורתם ושיחות נאים נפלאים מתוקים מדבש ונופת צופים פנינים יקרים ומובחרי הדרשנים. וגם לרבות מה שהוספתי מעט נופך משלי אשר חנני ה' בזכות אבותי הקדושים זי"ע בחידושהם של הגאונים הקדושים ז"ל לכבוד צורי וקוני, דבר יום ביומו וחדש בחודשו, מראשית השנה עד אחרית השנה, מפי סופרים וספרים נאמנים אשר השליכו אדרתם בעולם הזה ונשמתם עלו השמימה בגזני מרומים. זיע"א.

ומי לה' אלי וישמח על סגולת ספרי "לשמירה ולהצלחה" בזכות כל הגאונים הצדיקים הקדושים והטהורים הנזכרים נשמתם עדן כמוצא שלל רב להביא ברכה לביתו. כן יהי רצון. ממני המלקט והמחבר ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ, חופ"ק אפאהידא יע"א.

בן לאאמו"ר הגאון הצדיק מוה"ר יצחק מאיר זל"ה בעמ"ס "אמרי יצחק" ד"ח בהגאון הצדיק המפורסם מוה"ר נפתלי בעל שו"ת "בית נפתלי" ז"ל בהגאון הקדוש שר התורה רשכבה"ג מרן ר' אברהם יוד אזל"ה בעמ"ס שו"ת "קול אריה" שהיה אבד"ק בערעגסאז ולסוף ב' מאד יע"א ונכד לגאון הקדוש בעל "קונטרס הספיקות" ולמעלה בקודש עד אא"ז מרן רבינו התוס' יו"ט זצוקל"ה.

בשנת תש"ג לפ"ק.

 

הקדמת המסדר לכבוד נשמת הגאונים והצדיקים מדבר.

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר זיכני ברוב רחמיו וחסדיו לראות בצאת ספרי "זכרון צדיקים" מהדורא תנינא בהסכמת גדולי גאוני דורינו הי"ו כי הראשונים כבר ספו ותמו לרב חשיבות וכעת רבים מבקשים אותו ואתה תחזה כי לא ראוי זה כראוי זה כי בהראשונים היו כמה טעותים וחסרונים לסבות שונות ועתה ב"ה תקנתי הכל בסדר נכון בטוב טעם ודעת עד מקום שידי מגעת, בעזרת החונן לאדם דעת. עם הוספות רשימות יצ"ט מגאונים צדיקים נ"ע אשר נעדרו במשך שלשה עשר שנים שעב"ל. מפי מגידי אמת שאין לספק באמתתם ותועלת ספק זה מובן מאליו כי רב הוא להיות לנו לזכרו לעינינו ובלבנו שזכותם יגן עלינו ולפוקדני בדבר ישועה ורחמים, כמאמר חז"ל (במדרש רבה תשא פרשה מ"ד) "גפן ממצרים תסיע", מה גפן כשהם חיים וקיימים ונשענים על עצים המתים, כך ישראל חיים ונשענים על המתים, אלו האבות. יעויין שם. ומזכירים נשמתם ולומדים עבורם ומספרים מידותיהם הטובים, ועל ידי זה ילמדו תועים בינה ויהבלו בשמעם ממעשה אבותיהם ויפקחו עיניהם ויאחזו גם המה מעשי אבותיהם בידיהם, כמו שכתוב "הביטו אל צור מחצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם" וגו' (ישעיה נא). ופירושו הביטו אליהם ולכו בדרכיהם, ובלי לגרום ח"ו בושה לקדושים הללו אשר בארץ המה. וראיתי בספר "בית לוי" כתב בשם הרה"ק ר' אברהם יעקב מסאדיגערע ז"ל שסגולה גדולה להמתיק הדינים להזכיר אפילו שם העיר בארדיטשוב, שאז מתעורר זכותו של הרב מ בארדיטשוב ז"ל, והביא ראיה לזה ממסכת יומא "הרואה אומר ברקאי עד שבחברון". פירש רש"י ז"ל כדי להזכיר זכות אבות שבחברון. יעויין שם. וכמו שכתב רבינו השל"ה הקדוש ז"ל שמצווה להזכיר שמות הצדיקים וספריהם אפילו בלא קריאה בהם, וכל שכן כשקורא בהם. יעויין שם.

ועיין בספר "מליצי אש" שכתב בשם רבו הגה"ק בעל "ערוגת הבושם" מחוסט זל"ה שהקפיד מאוד ללמוד חידושי תורה של אותו צדיק שהיה ביומו הילולא שלו, אף שהיה טרוד ללמוד שיעורים קבועים עם ג' מאות תלמידים. ואפי בסוף ימיו שהיה ר"ל מדוכה בייסורים. ובאור לי"ד ניסן באשר סיים לימודו פתח ואמר "שכחתי שהיום היה יומא דהילולא של מרן הבית יוסף ז"ל ומהנכון ללמוד כעת מעט טור ובית יוסף, ולבש בגדיו וחזר לחדר הוראתו בקדושה ולמד שם מתורת מרן הבית יוסף, אף שהיה אז בייסורים גדולים, ר"ל. ומה נענה אנן מכל שכן וקל וחומר שחיוב עלינו ללמוד שיעשה נחת רוח להצדיק הנפטר, וגדולים צדיקים במיתתם, בוודאי ימליצו טוב בעדינו. יעויין שם.

ישמחו הצדיקים ויגילו החסידים בראותם ספרי הנ"ל כי רבים מחסידים ואנשי מעשה נוסעים להשתטח על קברי צדיקים ביום הילולם. ומקור הדבר לנסוע על קבר הצדיק הוא בש"ס (יבמות קכ"ד) שהיתה תלתא ריגלא, ופירש רש"י ז"ל בשם תשובות הגאונים, כל הני ריגלא דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה. יעויין שם.

וחוב קדוש מוטל עלי להודיע לכמוני וליוצאי חלצי הי"ו מה שהקרה ה' עמי עוד בשנת תרפ"ג כשנסעתי מפה לקלוזענבורג לבית הדפוס בבוקר, וראיתי שנאבד ממני הכתב יד אצל הבאהן, והיו לי ייסורים גדולים שעמלתי עבודה גדולה בחנם קרוב לשנה, והרבה לילות כימים שמתי עד שגמרתי ספרי. והיה לי ייאוש גמור. רק אמרתי שזה העצה יש לי להטריח עוד הפעם, והלכתי לאיזה רחוב בעת צהרים וראיתי איש אונגאר הולך לנגדי, וראיתי אצלו פנקס בתוך כיסו והכרתי כי שלי הוא. והיה לי שמחה גדולה. ושאלתי אותו בלשונו שימחול לי לומר אם שלו הוא הפנקס או מצא אותי, ואתן לו סימן. ואמר לי שאמת שעוד בבוקר מצא אותו אצל הבאהן ומאמין לי והחזיר לי בטוב עין. וראיתי השגחה פרטיות שמן השמים קא זכי לי וזכות הצדיקים יעמדו לי וימליצו טוב בעדי שאזכה עוד בימי חלדי לעבוד את ה' באמת ולב טהור ותשובה שלמה. אמן כן יהי רצון. וקראתי שם הספר "זכרון צדיקים" שע"י זכותם יהיה גם שמי רשום בקרבו לזכרון עם הכולל חסר ואו כמנין שמי "פנחס זעליג", כמו שכתב בספר הקדוש "רוקח" שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו.

ותדעו קוראים נכבדים שלא להקל באמירת תחנה באתי חס לי, ואדרבה שמעתי מכמה צדיקים ובשם הגה"ק משינווע ז"ל שהחמיר בזה הרבה. אך התועלת לדעת סגולות היום כמו שכתבנו לעיל. ואני תפלתי לך ה' שזכות אבותי הקדושים והגאונים והצדיקים הנזכרים בספרי יגן עלינו ועל כל ישראל וימליצו טוב בעדינו, ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרע זרעינו, ואזכה להוציא לאור שאר חיבורי על שחיטות ועל התורה בנקל ונזכה לחיים בנחמת ציון וירושלים. אמן כן יהי רצון.

באתי על החתום פה אפאהידא יום שנכפל בו "כי טוב" לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" תרצ"ו לפ"ק.

ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ.

---

הרב פנחס זליג שוורץ (השלישי) הי"ד נולד בשנת 1896 במשפחת מיוחסת של רבנים, דיינים וסופרים. אביו הרב הגאון המפורסם רבי יצחק מאיר הכהן שוורץ, היה אב"ד דראגמירעשט (רומניה) ומחבר ספרי "אמרי יצחק" על התורה והמועדים וספר "כבוד שבת" על פרקי אבות. אמו היתה מרת ראצי לבית כהנא.

נשאה לאשה את מרת בראנה בת ר' אברהם יהודה זאמינוביץ. הרב פנחס זליג היה שו"ב ומו"צ אפהידא. בשנת תרפ"ג (1923) הוא הוציא לאור את הספר "זכרון צדיקים" בו ערך על פי סדר ימות השנה את תאריכי היארצייטים של הצדיקים, והוסיף את חידושי תורתם, כדי שניתן יהיה ללמוד את דבריהם ביום פקידתם. הספר התקבל בהתלהבות ואזל מהמלאי, ולכן הודפס במהדורה חוזרת, בשני חלקים, בשנים תרצ"ו ותש"ג (1936, 1943). הוצאת ספר זה, כמו הוצאת ספרים נוספים מצדיקי הדורות, בשנות הזעם, הצרה והצוקה, נועדה בין השאר להוות סגולה לשמירה ולהצלחה ולעורר את זיכרון הצדיקים וזכותם, לסייע לבית ישראל בתקופה הקשה. את החלק השלישי של המהדורה השנייה, לא הספיק המחבר להוציא לאור. בתחילת הספר מופיעות הסכמות מאת הרב מנחם סופר הי"ד, מאת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד, מאת אבי המחבר, מאת אחי המחבר הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד אב"ד טאפליצא (מורוש-העוויז).

הרב פנחס זליג הביא דברי תורה ששמע מסבו הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד בערגסאז מחבר שו"ת "קול ארי", וכן חידוש קצר משלו על פרשת משפטים, בכתב העת "הבאר", כרך א, שנה ד, סימן מד.

עוד הניח בכתב יד ספר "גבעת פנחס על התורה וחידושי ש"ס, ושו"ת "אבן בוחן" על הלכות שחיטה, אך כתבים אלו אבדו בשואה.

משאת נפשו הייתה להגות בתורה יומם ולילה. בשנת תש"ג הגיעו הנאצים למחוז מגוריו ותפסו אותו נוסע לאפהידא, היכו אותו קשות ועינו אותו, עד ששברו את ידיו ורגליו. למרות ייסוריו הקשים, המשיך ממש במסירות נפש לשקוד על תורתו. הוא מסר את נפשו על חינוך ילדיו לתורה וליראת שמים, וסירב לעבור לערים בהם נדרשת השגחה רבה יותר על חינוך הילדים.

הרב פנחס זליג והרבנית בראנה נהרגו עקה"ש באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד. בשואה נספו רוב ילדיהם: הבחור הגדול בתורה וביראה ישעיה שנהרג במחנות עבודה ברוסיה, הבחור נפתלי צבי, יצחק מאיר, חיה ראצי בעלה וילדיה, ריקעל, יוטא, רחל, פייגא וזסיל. הי"ד.

בניו, ר' יוסף מרדכי, ר' שמואל זאנוויל ור' אברהם משולם פייביש הכהן שוורץ, הוציאו לאור את ספרו של אביהם בהוצאה חוזרת בארה"ב בשנת תרכ"ה, ר' אברהם משולם פייביש הקים בארה"ב ישיבה וכולל בשם 'קול יהודא ודרכי הוראה', על שם ה"קול אריה" ממאד.

 

מספר הצפיות במאמר: 157

בשנת תרצ"ה נולד בן לרבי דוד משה הכהן רבינוביץ, והאדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל 'מנחת אלעזר' בא במיוחד ממונקאטש לרדומסק להיות המוהל. אדמו"רים רבים באו להשתתף בשמחת הברית. אבל בשנת תרצ"ז נפטר הילד הקטן, הבן היחיד לבית רדומסק.

בעת שחזר אביו מהלוויית בנו, אמר:

איתא בש"ס חגיגה (דף ג.) ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום וכו'. אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה, 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם וכו'. עד כאן דברי הגמרא… אם אנשים באים לעולם – כדי ללמוד, ונשים באו לעולם – כדי לשמוע, אבל הטף שנפטרו בגיל רך, ולא זכו להגיע להגיל כדי ללמוד או לשמוע, בשביל מה באו לעולם? ועל זה השיבו חז"ל כדי ליתן שכר למביאיהם.

וביאור הדברים… על פי דברי בעל הנודע ביהודה בספרו 'אהבת ציון' על הפסוק 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' (שיר השירים א,ח). כי הנה ידוע שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, כמו שאמר ישעיה הנביא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' (ישעיה נז,א. וברש"י שם: כי מפני הרעה העתידה לבוא על הדור נאסף הצדיק). דלכאורה יפלא על גוף המידה הזאת, מדוע יהיה הצדיק נתפש בעוון הדור, כיוון דאיהו לא חטא, ומדת הדין אמרה – נפש החוטאת תמות, ולמה יפרע הצדיק במיתתו את חוב אחרים בעוונם? אמנם המידה היא כיוון שכבר נכנס בברית הערבות כי על ישראל ערבים זה בזה.

אך כבר כתב הרא"ש בברכות (דף כ.) שנשים אינן בכלל ערבות, ואם כן צדקת שתהיה נתפסת בעוון הדור הוא קשה. אך תינוקות יוכיחו, דהא איתא בשבת (דף ל"ג עמוד ב) דאמר ר' גוריון ואיתימא ר' יוסף בזמן שצדיקים בדור, צדיקים נתפסים בעון הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על עוון הדור. א"ר יצחק כו' מאי קראה 'אם לא היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים', גדיים הממושכנים על הרועים, הרי שתינוקות נתפסים בעוון הדור אף שאינם בני עונשין לעצמם, מכל שכן שאינם בכלל ערבות לפי מספר הבריתות אשר נמנה במסכת סוטה דף ל"ז עמוד ב. ולפי זה התינוקות בוודאי אינן בכלל ערבות, ואפי הכי נתפסים בעוון הדור.

נסתעף מזה שמה שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, אין הטעם משום ערבות, ודרכי ה' נסתרו, ואדם ילוד אשה אין להתבונן בדרכי ה', וכל משפטיו אמת צדקו יחדיו. וזה שאמר 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך', היינו שלא תדעי להעלות על דעתך, שהיפה בנשים, אשה צדקת היותר חשובה בין הנשים, שהיא נתפסת בעוון הדור, באומרך – הלוא אשה אינה בערבות? ואיך תהיה נתפסת בעוון הדור? על זה אמר 'צאי לך', שגם היא יצאה מהעולם הזה, 'לך', בעבורך ובסיבת עוונך, שהיינו בעוון הדור, 'בעקבות הצאן', היינו הדרך שגם הצאן הולכים בעקבי הדרך הזה. שאלה הצאן ילדים קטנים אשר לא חטאו, יצאו מהעולם הזה קודם זמנם והם בוודאי אינם בערבות, אפילו הכי המדה היא מאתו יתברך שנתפסים הם בעוון הדור…

אחרי השבעה דיבר בהתלהבות ועורר את הציבור ללמוד תורה ביתר שאת לזכר נשמת הילד הקדוש.

(מילי דנחמתא, עמ' 407-406).

---

הרב הגאון דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד, "רבי משה'לי", נולד בשנת תרס"ו (1906) לערך לאביו האדמו"ר רבי נתן נחום מקרימילוב. מילדותו ניכר כילד פלא, עילוי גאון, חריף ובקי, מהיר תפיסה, שקדן, בעל זיכרון מופלג ובוער באהבת התורה. בשנת תרפ"ז נשא לאשה את רייזל הי"ד, בתו היחידה של האדמו"ר מראדומסק רבי שלמה חנוך הכהן הי"ד. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, שקד על לימודו לילות כימים עשרים שעות ביממה והשקיע בזה את כל כוחותיו. הוא למד הרבה בסדר קודשים, היה בקי עד להפליא בש"ס בבלי וירושלמי, בתוספתא, ספרא, ספרי, מכילתא ובספיר הראשונים והאחרונים. הוא שאף להגיע לאמיתה של תורה והרבה לחדש חידושי תורה מעמיקים בכל מקצועות התורה, המכילים רעיונות מקוריים, נועזים ומפתיעים העולים מתוך צלילה בים התלמוד. הוא היה ראש ישיבת התלמידים והמצוינים "קיבוץ גבוה" בסוסנוביץ ובשנת תרפ"ט הוא מונה לנשיא כל 36 ישיבות "כתר תורה", הוא היה יד ימינו של חותנו הקדוש בהרבצת תורה לאלפי התלמידים ואחד מגודלי מרביצי התורה בדורו. בכל שנה ביקר בכל רשת הישיבות "כתר תורה". לשם עריכת בחינות שנתיות לתלמידים והתווה את דרך לימוד התורה ואת סדר הלימוד לכלל התלמידים ברשת הישיבות. לאחר הבחינות השתתף ב"סעודות מצוה" בכל אחת מהישיבות והשמיע בהם דברי תורה רבים, הבלולים בדברי אגדה וחסידות. הוא העביר בקביעות ובמסירות פעמים בשבוע שיעורי תורה חריפים ב"קיבוץ הגבוה" בישיבה בסוסנוביץ, ואת שיעוריו הכין בכל מרצו באחריות רבה. שיעוריו נודעו בעולם התורה כמעשה אמן בחריפות ובבקיאות נפלאה, המשלבת שיטות ראשונים ואחרונים. גדולי הדור שנשאו ונתנו עמו בהלכה הפליגו בשבחו ודיברו בגדלותו בתורה ובגאונותו בחידושיו הנפלאים, והוא התפרסם כגאון וחריף בכל רחבי פולין. הוא היה אהוב ונערץ על תלמידיו, ואהב אותם, התעניין במצבו של כל אחד מהם והיה מחזקם ומסייע להם בשיחות אישיות. הרב היה איש חסד, ענוותן, נעים הליכות שמעולם לא כעס, ידידותי, בעל מראה הדור ואצילי. בכל יום היה מתפלל בדבקות ובהתלהבות עילאית, בהתרוממות הגוף והנפש. לאחר פטירת רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרצ"ד, הציעה הנהלת הישיבה לרב דוד משה את משרת ראש ישיבת חכמי לובלין, על אף גילו הצעיר, אך הוא העדיף לדחות הצעה זו מתוך מחויבותו לתלמידי רשת ישיבות "כתר תורה" בכלל ולתלמידי הישיבה בסוסנוביץ בפרט. בשנת תרצ"ז חלה ונפטר בנו יחידו הילד אברהם אלימלך יחזקאל אהרן ז"ל.

על מצבתו של בנו של רבי דוד משה נכתב:

פ"נ הילד שעשועים שלשלת היוחסין אברהם אלימלך יחזקאל אהרן הכהן ז"ל בן הרב הגאון המפורסם חו"ב בנש"ק כשת מוה"ר דוד משה הכהן שליט"א בהרב הגהצה"ק המפורסם כק מרן מזאוויערציע שליט"א וחתנא דבי נשיאה כ"ק מרן הגהצה"ק מראדאמסק בעל הכנסת יחזקאל ובעל החסד לאברהם והתפארת שלמה זצלהה אשר נקטף באבו ושבק לן חיים בשנה השלישית לימי חייו.

אברהם חמדת לבבינו פרחת כשושנה איך נקטפת כרגע.

אלי מלכים וקננו שרים מר על מדת הדין אשר פגע.

יחזקאל בן פזי אשר לגדולות נוצרת והוד והדר לבשת,

אהרן הכהן בהיכל הקודש איך פתאום נחטפת.

על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן. ועינינו זולגות דמעות מאין הפוגות, על אבדן מרגליות יקרה אור יקרות. אין ערוך לו. אותנו עזב לאנחה והוא הלך למנוחה.

נפטר ונטמן ביום כ"ד שבט ו' עש"ק לסדר ואלה המשפטים תרצ"ז לפ"ק. תנצב"ה.

ככל הנראה בעקבות אסון זה הורה האדמו"ר מראדומסק לחתנו להפסיק את ההוצאה לאור של רבים מספרי חידושיו שהיו כבר מוכנים לדפוס, ובהם "ברכת כהן" על מסכת ברכות, "שמחת כהן" על מסכת ביצה, "עבודת כהן" על מסכת יומא, "מנחת כהן" על מסכת מנחות, "תמורת כהן" על מסכת תמורה, "ביכורי כהן" על מסכת ביכורים וספרים רבים נוספים. רוב ספרי הרב דוד משה אבדו בשואה ורק חלק קטן מחידושיו פורסמו בספר "זבחי כהן" על מסכת זבחים ובירחונים תורניים שונים, ובהם סדרת קונטרסי "כתר תורה". בשנת תרצ"ט תיכנן הרב דוד משה לבקר בירושלים את אחותו פריידל ואת גיסו רבי חנוך בורנשטיין, שהיה לימים האדמו"ר מסוכאטשוב. אך הדבר לא עלה בידו בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה נכלא הרב עם רבים מאחינו בני ישראל בגיטו ורשה, והמשיך גם שם להתפלפל עם חכמי דורו, ובהם הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד. הוא המשיך לשקוד על תורתו ביום ובלילה, לחדש בה חידושים ולהעלות על הכתב חיבורים רבים שהכינם כספרים. הוא כאב את אובדן כתבי חידושיו בשואה וכתב לאחד מתלמידיו "הנני מבקש ממך שתשמור על החידו"ת שנמצאים אצלך מזמן שלמדת בקיבוץ גבוה וגם אבקשך לאסוף חידושים מיתר החברים" והוסיף "וכאשר העולם יחזור לתיקונו אחר החורבן הנורא הזה אוכל להיעזר אי"ה בחידו"ת אלה". במכתב נוסף שכתב לתלמידיו באותם ימים קשים ונוראים בגיטו וראשה כתב ש"מן הראוי שאנ"ש יתאמצו להתאסף וללמוד יחד, ויחזקו איש את אחיו". מערב תשעה באב תש"ב החל הרב דוד משה לעבוד בבית החרושת לנעלים "שולץ", אך כעבור מספר ימים הוא בשבת י"ח באב תש"ב (1942) הוא נהרג על קידוש השם יחד עם חותנו האדמו"ר ועם משפחותיהם, בידי המרצחים הגרמנים הארורים. כבן 36 היה במותו. הי"ד.

הגאון מטשיבין אמר כי "אילו היה הרב דוד משה הי"ד זוכה לחיות עוד, היה בודאי נחשב בין גדולי דורנו". בשנת תשי"ד לוקטו מאמרי הרב דוד משה הי"ד שפורסמו בירחונים התורניים ויצאו לאור בספר "שבחי כהן", ולימים חזרו והדפיסו אותם עם הוספות בספר "ברכת שלמה". חידושי תורה נוספים על כמה מסכתות לוקטו מתוך ירחוני "כתר תורה" ויצאו לאור בשנת תשמ"ט בספר "תורת העולות".

מספר הצפיות במאמר: 219

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)

---

הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".

בהקדמת הספר כותב בנו:

"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".

בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.

ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.

נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

מספר הצפיות במאמר: 224