דרוש לבר המצוה / הרב ישראל פרנקפורטר הי”ד

תמונת הרב ישראל פרנקפורטר הי"ד

במסכת פסחים משנה א’ אור לארבעה עשר בודקין אם החמץ. ובגמרא שם בודקין בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ וכו’. ומובא בספרי יראים כי חמץ מרומז על יצר הרע, ופירשו אור לארבעה עשר היינו בליל שהנער בא להיות בן שלש עשרה שנה צריך אז לבדוק את החמץ, זה היצר הרע, בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. רצה לומר בכל מקום שיש בלבו איזה דריסת הרגל להיצר הרע צריכין בדיקה עכ”ל.

והנה יש לומר אם אנו מפרשים כפשוטו, חמץ סתם שאסור בפסח ניחא. כי אור לארבעה עשר בודקין וביום של אחריו שהוא ערב פסח מבערין, כי מותר לאכל חמץ אחר הבדיקה כל הלילה גם עד שליש היום של ערב פסח, כדין שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג. אשר לכן אמרו במשנה אך בודקין. אבל אם נאמר שכוונת המשנה לרמז גם על הנער הבא להיות בן י”ג שנה הלא בזו הרגע שבא להיות בר מצוה תיכף בלילה אחר צאת הכוכבים אור לי”ד שנה מצרפין אותו למניין ולכל דבר שבקדושה (עיין מגן ארהם סימן נ”ג סעיף קטן י”ג ובברכת יוסף סימן נ”ה סעיף ז. ועיין שו”ת שבות יעקב ח”ב סימן קכ”ט ועיין בפחד יצחק ערך בן י”ג שנים ובספר נחלי דבש נומר 20 סוף סעיף קטן כד. עיין שם) צריך הנער לבער אז את החמץ, זה היצר הרע, כי הוא מחויב במצות כמו גדול בשנים, ואיך אמרו במשנה בודקין את החמץ, הלא צריכין אז לבער את החמץ. וצריכה המשנה לומר אור לארבעה עשר מבערין:

ולתרץ זאת צריכים אנחנו מקודם להבין ב’ פסוקין שנראין כמו שסותרים זה את זה. אשר החכם מכל אדם בעצמו אמרם (במשלי יב) לא יאונה לצדיק כל און. (בקהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואיך אמר החכם מכל אדם ב’ מאמרים שסותרים זה את זה:

היות ידוע הכלל שיש חילוק בין און לחטא. און היינו מזיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ה) שנאת כל פעלי און. חטא היינו שוגג, כמו שנאמר, או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) משמע מקודם שוגג הוה. ועתה יתיישבו הפסוקים. לא יאונה לצדיק כל און, היינו במזיד, לא יאונה לצדיק שום עבירה. ומה שאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שוגג:

אבל קשה הלא הצדיק הוא בטח מבער את היצר הרע ואיך אינה לידו אף איזה חטא אפילו בשוגג, הלא אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואיך נכנס בו רוח שטות שהוא מצד היצר הרע:

ולהבין כל זאת מוכרחים אנחנו להקדים דברי חז”ל (ברכות לד ע”א) שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים. ולהבין בדעת השכל איך בא הבעל תשובה למדרגה גדולה יותר מן הצדיק. הצדיק אשר סגף את עצמו מכל וכל ושמר עיניו ולבו וכל אבריו ומחשבותיו לקיים בכל עת ובכל שעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע. ובפרט המסירות נפש של הצדיק עבור המצות לקיים תמיד מצות הבורא בכל עת ובכל רגע, והמסירות נפש של הצדיק לקיים והגית בו יומם ולילה, שעושה לילות כימים במעוט שינה, ומה גם במצות שבין אדם לחברו גמילת חסדים וצדקה שמוותר הונו ורכושו לטובת המצות צדקה, מצות הכנסת אורחים אצלו באמת מאלו דברים שאין לו שיעור, בכל פעם האורח הוא כאורח חדש ויתן את ארחותו לו והוא מסתפק במועט כמו כן בלינת לילה. משכבו יצע לאורח והוא ער כל הלילה. אך לא כן הרשע שהוא היפך מצדיק מה שאסור לצדיק אצלו מותר. הטריפה מכשיר הרשע לעצמו ולאחרים עמו על דבר טמא אומר טהור. עניים ואביונים מרחק מביתו. ממצות הכנסת אורחים לא ידע. ואם כן, איך במה שמקבל על עצמו שלא ישוב לרשעו, הגם ששב בתשובה, איך יזכה לזכיה גדולה יותר מן הצדיק. זאת צריכין להבין:

הן אמת שהבורא ברוך הוא וברוך שמו האוהב עמו ישראל ורוצה בתשובת עמו יוכל היות שנתן בכיון לבעלי תשובה מדרגה גדולה כזו, למען המשך את לב החוטא לתשובה כמו שאמרו חז”ל (סנהדרין קב) שאמר הקב”ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ומדברי חז”ל בכאן אנו רואים שהצדיק חשוב יותר מבעל תשובה כמו שאמרו חז”ל (שם) ששאל ירבעם להקב”ה מי בראש. והשיב ה’ יתברך, בן ישי בראש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך אמרו חז”ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים:

אולם מוכרחים אנו לומר כמו שאמרנו כי רצון הקב”ה להמשיך את לב הרשע לתשובה על כן נתן לבעל תשובה שכר גדול כזה. ואם נקשה מדוע יגרע לצדיק חלקו. נוכל להשיב כי אולי מטעם זה שלא יגרע חלק צדיק, שולחים ממעל איזה שגגה לצדיק שיכשל בחטא שהוא שוגג. והצדיק כשמרגיש בעצמו שנכשל, רחמנא ליצלן, בחטא, תיכף הוא עושה תשובה מאהבה ונעשה מהעבירה זכיות, ואז יקרא הקב”ה להצדיק בעל תשובה, כמו שאמרו חז”ל (ע”ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועתה ניחא כאשר שאל ירבעם בן נבט מי בראש, השיב הקב”ה בן ישי בראש, כי בן ישי הוא בעל תשובה וצדיק מעיקרא לו משפט הבכורה. והבן:

אמנם, יש להבין מה שמובא במסכת שבת (עה.) השוחט בשבת אמאי מחייב, משום צובע. ופירש התוספות, על שוחט דעלמא קאי. ופירש הבעל שם טוב זי”ע, השוחט בעלמא, זה היצר הרע המסית את כל העולם כולו לעבירות, וכשיבא משיח צדקנו אז ישחט הקב”ה את היצר הרע, כמו שכתוב ואתא הקב”ה ושחט למלאך המוות, הוא היצר הרע. וצריכים להבין מדוע יהרוג הקב”ה את היצר הרע, הלא לתכלית זה נברא להסית ולהדיח את כל אחד מדרך הטוב ולהטותם מדרך הישר. וכמו שברא ה’ יתברך את היצר טוב לתכלית הטוב, כמו כן ברא את היצר הרע להיפך. ומדוע יקבל עונש לשוחטו. והתירוץ לזה כי היצר הרע אינו עושה מה שמוטל עליו להיות סרסור אך לעבירות. לא כן היצר הרע עושה, כי אם שהוא סרסור ממצות. כמו שידוע לכל בעת שהיצר הרע בא לפני הצדיק אינו מציע לפניו לעשות איזה עבירה, כי אם יצייר לפניו איזה מצוה ומהמצוה הלזו מביאו לכבוד, וכמה מכשולים רחמנא ליצלן וכמה אנשים לחטאים. דוגמה אחת נצייר. הצדיק ראה או שמע מעדות נאמנים על אחד שעשה איזה עבירה, אזי מזכירו תיכף היצר טוב שמצוה לקיים הוכיח תוכיח. ובזו הרגע עומד היצר הרע בלבוש יצר טוב ואמר לו תקיים את המצוה הוכיח תוכיח במסירות נפש בחוזק יד ובקול רם ברבים, כמו מצות עשה של קריאת שמע ישראל, למען תדע ברור שהחוטא לא ישוב לכסלו. הצדיק ההולך בתמימות, אם אינו מבין למחשבת מרמה וחושב בתמימות כי כדאי להשמיע ברבים, הגם שבזה יהיה מלבין פני חברו ברבים, אבל בכח זה יציל נפש מישראל מכאן ולהבא מעבירה. על כן כדאי לדלג ולא להסתכל על הלבנות פני החוטא. ובמחשבה זו של תמימות יצעק אחר כך המוכיח על החוטא בבית הכנסת ומביישו ברבים. וכאשר ישמעו השומעים צעקת המוכיח על זה האיש, אזי יתלחשו השומעים כי לא הגון לפני איש ישר לבייש את יהודי ברבים, בטח היה באפשר לפעול בשתיקה, וכה יתלחשו אחד לאחד עד שתקוד אש מחלוקת בלב רבים. ואחד יקפוץ בקול ודובר סרה על המוכיח ויפלגו העם לשתי מחנות. והמחלוקת תיקח את מקומה. ובמקום מחלוקת יש כח גדול ליצר הרע לחטוף ברשותו את כל מי שירצה, ודוחה חס וחלילה רגלי השכינה מבית הכנסת או מבית המדרש שמבלים כל יום בחרחרי ריב, ובלשון הרע וגם בליצנות ושנאת הבריות, רחמנא ליצלן, והתורה מונחת בקרן זוית, ובכל פנות הבית קנאה ושנאה, רחמנא ליצלן. זאת גרם היצר הרע בסרסור המצוה שהציע. וזהו מה שאמר מרן הבעל שם טוב זי”ע השוחט דעלמא, הוא היצר הרע, אמאי מחייב, רצונו לומר, אמאי מחייב מיתה, שיבוא הקב”ה וישחוט אותו. ומתרץ הגמרא, משום צובע, רצונו לומר, שהיצר הרע צובע את עצמו נגד הצדיק בלבוש יצר טוב כסרסור מצות, ולתכלית זה לא ברא הקב”ה אותו. ודפק”ח (ועיין בספרי דעת ישראל על הלכות דעות פרק בתרא אות ז):

וזהו שמובא בשם מרן הקדוש בעל עטרת צבי מזודטשוב זצוק”ל שפירוש הפסוק נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיני (תהלים לו) רצונו לומר, נאום פשע לרשע, אם היצר הרע מצייר נגד עיני עבירות, אין פחד, אין לו לירא מלפניו, כי אינני שומע לו. אכן פחד יש לי אם אלקים נגד עיני, אם מצייר לפני מצות, עבור זאת מתיירא אנכי. והבן.

והנה יש להקשות הלא חכמנו ז”ל אמרו על דוד המלך עליו השלום, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה, מזה אנו רואים כי דוד המלך עליו השלום אשר היה צדיק גמור באמת, עד שהקב”ה ברוב רחמיו הכניסו למדרגה גדולה בן ישי בראש, הוא היה בטח מבער את היצר הרע, ומדוע חשב שהוא בלבו, באמרו נאום פשע לרשע בקרב לבי:

ולתרץ כל זאת מוכרחים עוד לומר קושיית העולם, מדוע ברא ה’ יתברך את היצר הרע אם הקב”ה רוצה בעשיית מצותיו הוה לכאורה יותר ראוי מבלי יצר הרע. ומתרצים בספרים הקדושים, כי לעבוד את הקב”ה יש לו להקב”ה כמה וכמה עולמות עם מלאכים משרתיו עושים רצון קונם, אין שיעור ואין קץ. אכן עולם אחד ברא הקב”ה לתכלית זה, הוא עולם הזה, שעל האדם מונח עול התורה והמצות והיצר הרע לא יניחו לקיימם והאדם צריך כסדר לעמוד הכן למלחמה ולהגביר על יצרו הרע שלא ישמע לו, ובכל כחותיו יכניע אותו. זאת רצון הבורא ברוך הוא. ואם יעזור ה’ יתברך שנזכה לגאולה שלמה, אז יקיים הפסוק, והסירותי לב האבן מקרבכם (יחזקאל יא) פירוש, ה’ יתברך יבער את היצר הרע ונעבוד את ה’ יתברך באמת ובתמים, ויקויים מה שאמר הנביא ואחפוש ירושלים בנרות (צפניא א’) ודייק בעל נועם מגדים, מה בנרות, הלא עם נרות היה צריך לומר. ופירוש בנרות, היינו מצות, על פי נר מצוה ותורה אור (ישעיה ו’) רצה לומר כי אז לא יהיו שום עבירות, כי סר לב האבן, כי אם עשיית המצות. ואז ידקדק ה’ יתברך את המצוה בתוכן אם המה בהתלהבות יותר גדולה. אכן עד זמן הבאה לא נוכל לבער את היצר הרע, כי אם לעמוד הכן למלחמה ולהכניעו ולהפכו, ולעשות מיצר הרע יצר טוב, כמו שכתוב בכל לבבכם (עקב יא) ודרשו חז”ל, בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע:

ועתה נוכל להבין מה שפירשו ספרי יראים את המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, היינו היצר הרע, כי עתה אך בודקין, וכשיעזור הקב”ה שנזכה לגאולה שלמה, אז נזכה לבער את היצר הרע. ה’ יתברך יעזור שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

(מתוך באר ישראל)


 הרב החסיד ר’ ישראל פרנקפורטר, נולד לאביו הצדיק ר’ דוד בשנת תרל”ד (1874) בלבוב (או קומרנא). התייתם מהוריו בגיל 11-13. היה תלמידו של רבי יצחק הלוי הורוביץ מסוכוסטוב, ובן בית אצל רבו האדמו”ר מקומרנא. למד רבות מזקני החסידים בלבוב. כשהיה בן שש עשרה התחיל לכתוב בעיתונים היהודיים בגליציה מאמרים שבהם קרא לנוער שנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מקצוע. נמנה על מייסדי המזרחי בלבוב יחד עם הרב ראובן מרגליות ואחרים, ופעל שם רבות לחינוך התורני תוך דאגה לכל דבר שבקדושה בעיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המנהל של ישיבת “אורח חיים” בוורשה. אז כתב מעין לכסיקון של ראשוני החסידות. בסביבות שנת תרפ”ז (1927) עבר לפריס, וכיהן בה כרב בית הכנסת “תפילת ישראל” (פליישמן). עסק הרבה בהפצת תורה, בחינוך ובצדקה, בעידוד לבבות שבורים, בשמחה ובמאור פנים. פועלו הציבורי והרבני בכל ימי חייו עמדו על גדלות בתורה בנגלה ובנסתר, חסידות ופרישות ואהבה מופלגת לעם ישראל ולארץ ישראל.

החליף שו”תים עם רבני לבוב וכתב ספרים בהלכה, אגדה וחסידות, ובהם: דעת ישראל על הלכות דעות להרמב”ם (תרצ”ב), מקוה ישראל וזכות ישראל, באר ישראל (תרצ”ז), אורחות ישראל על ספר אורחות חיים (תשכ”ב), גפן ישראל על פרקי אבות (תשכ”ב), היכל ישראל על התורה (תשכ”ב) ו”ספר שלשלת קאמארנא: אוצר סיפורים ומכתבים מרבותינו מקאמארנא – מגנזי זכרונותיו של רבי ישראל פראנקפורטר” (תשס”א).  בתרצ”ו (1936) ביקר בארצות הברית. לאחר שהנאצים כבשו את פאריס הוא נותר הרב היחיד בעיר שלא היה יליד צרפת, אך סרב לנטוש את הקהילה שלו ומסר את נפשו על קיום התפילות והשיעורים שם בלא הפסק. בית הכנסת שלו היה למרכז של אספקת מזון ואמצעי מחיה אחרים לנזקקים. בדרשותיו הדגיש את הערך של העמידה הרוחנית, ושמירת השבת והכשרות. גם בעצם תקופת השמדת היהודים בפריז המשיך ללמד חידושי תורה ברבים (מהם הופיעו בספר היכל ישראל).

בפברואר 1943 גורש למחנה דראנסי שליד פאריס, ולא הסכים לאלה שרצו להיאסר במקומו. בפורים תש”ג (1943), עלה בידו להתפלל שם במניין ולקרוא במגילה. כעבור ארבעה ימים גורש לאושוויץ יחד עם רעייתו הרבנית מרת וויטל בת ר’ אורי, ושם נספו. הי”ד.

רוב ילדיו נפטרו בצעירותם בלבוב, ורק שלשה שרדו.

מקורות:

אנציקלופדיה לחכמי גליציה (עמ’ 339-343), רבנים שנספו בשואה, תולדותיו במהדורה השניה של דעת ישראל בהוצאת נכדי המחבר.

מספר הצפיות במאמר: 37

תכלית האדם להשלים עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגות גשמיים / הרב עקיבא שמחה אונגר הי”ד

תמונת הרב עקיבא שמחה אונגר הי"ד

“וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה”. לכאורה יש לדקדק דלא היה לו לכתוב רק “לתת להם את ארץ כנען”, “את ארץ מגוריהם וגו'” למה לי.

ונראה לעניות דעתי כי סיפא דקרא מפרש לרישא ונותן טעם להאמור מקודם, כי על ידי שידעו שרק גרו בה, שתכלית האדם להשלים את עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגים הגשמיים, שהם רק כגרים, על ידי זה יזכו שאתן להם את ארץ כנען – הכנעה. כי על ידי זה שיראה האדם ויכיר שהכל הוא רק בבחינת פרוזדור והכנה, ייכנע לבבו ויוכל להגיע למדרגות נעלות.

 “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה’ אלקיכם”. פירוש, יען שאתם עמי, על כן פעמים שצריך אני להתנהג עמכם במדת “אלקים” – כדיין ושופט – כדי להראות לנחות הדרך אשר תלכו בה, אבל וידעתם, רצונו לומר, אתם תבינו שאני “ד’ אלוקיכם”, דאף במדת הדין אני אל רחום וחנון, וקל להבין.

 “בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'”. נראה לפרש כי משה לא ידע ולא הבין תכלית ביאתו ודיבורו אל פרעה, מאחר שראה שדבריו לא עשו רושם ומיד כשחדלו והופסקו המכות חזר לרשעו. אבל צריך לדעת כי כל מה שנעשה על הארץ, בכל הנסיבות, הכל מאתו יתברך, ואין אתנו יודע עד מה, כי הכל מן השמים ולכל דבר יש לו כוונה ותכלית הנעלם מעיני בשר ודם.
וראה נא כי כל מעשה פרעה והתנהגותו הלא מוזרה היא. כי אם היו עיניו בראשו היה לו לשלוח מיד את ישראל, כי ראה כמה עונשים וייסורים באו עליו ועל ארצו. אבל גם זה שעשה פרעה כן לא היה טבעי, אלא מה’ יצא הדבר. ועל כן אמר בא אל פרעה, אף שאינך יודע תכלית ביאה זו, בכל זאת תלך אליו, כי אני הכבדתי את לבו, ולא הוא מעצמו רק הכל על פי ההשגחה. ופשוט הוא.

 ויהי בשלח פרעה את העם וגו’. נראה לפרש על פי מה שביאר המהר”ל מפראג ז”ל הפסוק בתהלים צ”ב, “בפרוח רשעים כמו עשב”, ולהלן “צדיק כתמר יפרח”, דהכוונה שדבר אשר הוא קטן ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפועל כפי שהוא קטן מאד. אבל דבר ששלמותו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפועל, כיון שהוא גדול. אולם כשכבר יצא לפועל יש לו קיום גמור וחזק ועל כן בפרוח רשעים רק כמו עשב שממהר לגדול ואין לו קיום ולעומת זה צדיק כתמר יפרח, שהתמר אינו ממהר לגדול אולם כשיצא לפועל הוא קיים בשלימותו זמן רב. זהו תוכן דבריו. והנה בני ישראל שהיו במדרגה שפלה היה צריך להוציאם ממצרים בגוף ובנפש, וטהרה זו היתה אפשרית רק על ידי מלחמות נמרצות וזמן רב של ארבעים שנה, כדי לברר וללבן את ישראל מטומאת מצרים, שיהא להם קיום. ועל כן “ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו’ ושבו מצרימה”, שחס וחלילה לא יהא להם קיום, ועל כן “ויסב אלקים את העם דרך המדבר”, בדרך ארוכה אבל בטוחה יותר כדי לטהרם ולהביאם אל ארצם.

(קרית משוש, בתוך ספר קרית ארבע על התורה, ירושלים, תשכ”ה)


 הרב עקיבא שמחה ב”ר אברהם יהודה אונגר הי”ד, נולד בפרסבורג בשנת תר”ע (1910). הוא למד במוסדות החינוך של הקהילה שם בתלמוד תורה “יסודי התורה” וב”ישיבה קטנה”, ובישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר, והצטיין בכישרונותיו היוצאים מן הכלל, ברצינותו, בחריפותו ובשנינותו, בהתמדתו ובשקידתו, עד שהתפרסם כלמדן מופלג, מעמיק, בעל לב טהור וכח הסברה מצויין. הוא רשם את חידושיו על התנ”ך, על מסכת אבות, על הש”ס והפוסקים ונודע לדרשן מצויין, הבונה את נאומיו בהגיון בתורה ודעת, בהלכה ובמוסר, ומחדש הבנות מעמיקות ופירושים בדברי חז”ל. את דרשותיו נשא ב”חברת מגידות” של תלמידי הישיבה, וכן במסגרת פעילות צעירי אגודת ישראל. כמחנך מוכשר השפיע רבות על הנוער, שהקשיבו לשיעוריו ונהנו מעצותיו.

הרב עקיבא שמחה קיבל התרי הוראה נלהבים ממורו רבי עקיבא סופר, מאב”ד פרסבורג הרב ישעיה קאליש הי”ד ומהרב משה חיים לאו הי”ד.

כאשר התגברו הצרות, היתה לו אפשרות לברוח לחו”ל, אך הוא לא רצה לנטוש את הוריו. גם בתקופה קשה זו, המשיך במסירות נפש ללמוד וללמד. כאשר נאלץ להסתתר, לא הפסיק את שקידתו בלימודיו במחבוא. ביום הכיפורים תש”ב נתפס והוגלה למחנה הריכוז בוכנוולד. גם כאסיר אל פסק מלהגות בתורה, ואחרי שעות עבודה רבות, קשות ומפרכות העביר שיעורים בעל פה לפני אחיו האסירים ועודד אותם שלא לאבד תקווה. ביום ו’ באדר נפטר הרב הי”ד במחנה הריכוז.

חידושיו הרבים על הש”ס אבדו בשואה, מקצת מחידושיו על התורה פורסמו בספר “קרית משוש” שהודפס עם הספר “קרית ארבע” (ירושלים, תשכ”ה).

לעיון נוסף בתולדותיו מאת הרב יעקב הכהן זלצר, ראה: אהל עולמים.

מספר הצפיות במאמר: 41

וירעו אותנו המצרים / הרב נתן צבי בריסק הי”ד

וירעו אותנו המצרים וכו’. אפשר לפרש בהקדם מה שכתב בישמח משה (שמות) לפרש הכתוב “ויקם מלך חדש וגו’ אשר לא ידע את יוסף”, על פי מה שכתב בכלי יקר בפסוק “ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו”, דהכוונה כי עצום הוא ממנו כביכול, שהקב”ה גוזר והצדיק מבטל. אם כן הגזר של ארבע מאות שנה הוא משענת קנה רצוץ. עד כאן דבריו.

ולפי זה יש להבין אומרו “רב”. והנ”ל על פי דאיתא במדרש עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה צבור, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות. וצריך לדקדק לאיזה כוונה ייחס להצבור בתואר מעט.

ועיין בפ”ד דרך כרמים שמפרש על פי מה דכתיב לא מרובכם חשק ד’ בכם כי אתם המעט מכל האומות. ואמרו  רבותינו ז”ל אמר הקב”ה חשקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם, וזהו שאמר ואנשים בה מעט זה הצבור, דהיינו שהם ממעטים עצמם, ואז ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה שמשרה שכינתו בתוכם, דאי אינם ממעטים את עצמם, כביכול אינו שורה בתוכם, כדכתיב “גבה ענים ורחב לבב אותו לא אוכל”. עד כאן דבריו.

ועפ”י המהרש”א בחידושי אגדה (בבא בתרא דף עג) בעובדא דרבה בר בר חנה גבי ודלינן גלאף ועל פי הגמרא (מ”ק דף נח) מה שדרשו “ואלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו’ יושבי בשבת החכמוני”, אמר רב אמר לו הקב”ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה. עיין שם. ואם כן לפי זה היה מקום ליעץ ליתן להם גדולה לישראל, שיתגאה ולא יוכלו לבטל הגזירה. אך מה שהיו יודעים שהם יכולים לבטל הגזירה, נראה לי, דהיינו ממה ששמעו שיעקב ביטל הגזירה של הרעב בבואו למצרים, כמבואר ברש”י בנימוקי החומש. ושפט שבודאי לא היו מוכנעים אז שהיתה להם גדולה, שיוסף מלך היה, לכך אמר “הנה עם בני ישראל רב”, רצונו לומר מתגאה, היפך המעט, שדרשו ב”אתם המעט”, ואף על פי כן ועצום ממנו כביכול, כפירוש הכלי יקר, לכך הבה נתחכמה. אבל זה היה מחמת ש”לא ידע את יוסף”, דוודאי עניו היה כאמור לעיל “ויוסף היה במצרים”, עיין רש”י, ולא עבר על הפסוק “אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח”, ולא ידע שאף שנותן להם גדולה הם ממעטים עצמן, שאין זה בכל העמים והבן.

ושומה מאת ד’ היתה כדי שיהיה להם פחח תקוה. והיינו, “כאשר יענו אותו כן ירבה וגו’ ויזעקו ותעל שועתם”, מה שאין כן אם היה נתחכם עליהם להגביהם ולנשאם. עד כאן לשונו.

לפי זה, לפי שחשב פרעה שאף על פי שיוסף מלך ואינם מוכנעים, אף על פי כן ביטל יעקב הגזירה של הרעב בבואו למצרים, ועשה פרעה אותנו לרעים, שמיד שאנו זוכים לגדולה אנו מתגאים. על כן אמר “הבה נתחכמה לו”, שלא יבטלו הגזירה ארבע מאות שנים.

ועיין בספר אמרי שפר (פרשת שמות) על הפסוק “וישימו עליו שלי מסים למען ענותו בסבלותם”. ותורף דבריו דמתחלה היו ישראל נותנים מס, אך לא היו עליהם שרים הרבה והיו יכולין לסבול המס. ועשו שרים הרבה עליהם, שכל אחד רוצה לגזול את ישראל, שצריכין ליתן שוחד לכל אחד ואחד, ובזה נעשו ישראל עניים.

וימתק העניין יותר הם לא רצו מתחלה לגזור עליהם מלאכה ממש, כדרשתם ז”ל, שתחלה עשו בפה רך או שנתייראו מהם לכך הטיל עליהם הגזירה בתנאי מי שירצה יעשה מלאכה ומי שאינו רוצה לעשות מלאכה ישלם כך וכך בעד יום או חדש ויפטיר ממלאכה. אז חשש פרעה פן באמת ישלמו כל ישראל ולא ירצו לעבוד עבודת פרך, אם כן לשווא כל תקוותם, לכך מינו עליהם הרבה שרים על המס שיהיו גובין, ועל יד כך נעשו עניים ומעצמם יקבלו עליהם עול השיעבוד. וזהו שאמר הכתוב “וישימו עליו שרי מסים”, ליתן מס, “למען ענותו בסבלותם”, שעל ידי שלא יוכלו לסבול המס יבחרו יותר לעשות מלאכה ממש, וכן היא “ויבן ערי מסכנות לפרעה”, שבחרו באמת בעבודה. עד כאן לשונו הקדוש.

ומעתה נבא לדברי המגיד, דפרעה וכל גינדא דיליה עשה אותנו לעושי רעה, חס ושלום, שאם אנו עולין לגדולה מתגאים. ולא ידע לעשות עצות בנפשו איך יהיה בטוח שלא יבטלו הגזירה של ארבע מאות שנה שישעבדו אותם, ועשה אותם עניים, וכדי שיקבלו מעצמם עול השיעבוד. והוא שאמר המגיד “וירעו אותנו המצרים”, המצרים עשו אותנו לרעים, כנ”ל, שאם זוכין לגדולה מתגאים. “ויענונו” עושה אותנו עניים ע”י שרים רבים הממונים על המס, “ויתנו עלינו עבודה קשה”, דהיינו לא באונס אלא ברצון בחרו בהשיעבוד יותר ממה שהיו צריכין לשלם המסים ונעשו עניים ולא יכלו לסבול ובחרו בשיעבוד ואתי שפיר.

וירעו אותנו המצרים, על זה הביא ראיה מפסוק הבה נתחכמה לו פן ירבה, שנתחכם על ישראל בשביל שחשד אותם שהיו מתגאים. ואף על פי כן בטלו הגזירה. ועתה אפילו יתן להם גדולה ויתגאו יכולין לבטל הגזירה, על כן אמר שצריכין להתחכם.

(נחלת אבות, פירוש להגדה של פסח)


הרב נתן צבי בריסק, חתן הרב נפתלי שוורץ אב”ד מאד ואחיו של המהר”ם בריסק, נולד בשנת תרמ”ד (1884) לאביו ורבו הרב יהושע אב”ד ט’ דאדא ולאמו הרבנית אסתר בת הרב מנחם גרשון גרינוולד, שהיתה דור חמישי ל”פני יהושע”. הרב נתן צבי חיבר את ספר נחלת צבי (תרע”ו) על מסכת אבות, נחלת אבות (תרע”ט) על הגדה של פסח, נחלה לישראל על תהלים, נחל דמעה (תרפ”ג) ובו הספד על אביו וצוואת אביו, נחלת שבעה (תרצ”א) ובו דברי אגדה ודרוש על מועדי ה’ חגים וזמנים, וספר מאמר אסתר (תרצ”ג) ובו ביאורים לספר בראשית ולמדרשי חז”ל בדרך פשט ואגדה.

היה אב”ד טשעקא, עד שנת תרפ”ז (1927), בה החל לכהן כרבה של סאלונטע. בשנת תש”ד (1944) נהרג עקה”ש במחנה ההשמדה אושוויץ. הי”ד.

   

 

מספר הצפיות במאמר: 30

חד גדי וסכנת השונרא / הרב ישכר שלמה טייכטיל הי”ד בשם הרב אשר אנשיל יונגרייז

ואתא שונרא וכלא לגדיא

פירוש חד גדיא מה ששמעתי מידידי הגאון בנש”ק מו”ה אשר אנשיל יונגרייז אבד”ק טשענגער נ”י שהיה פה במרחץ תרצ”א.

חד גדיא, חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא. כפל לשון מורה דהיינו חד גדיא עם אחד מאז אלפי שנים וגם עד עולם נשאר עם אחד ברוחניות, היינו שנשאר לנו האמונה, וגם בגשמיות ובגופניות הרבה אומות נאבדו מהעולם ואנו קיימים וחיים עד עולם. והכל הוא מפני דזבין אבא, דאנו קנין לאבינו שבשמים כדכתיב “עם זו קנית” (שמות, טו טז). בתרי זוזי, בתרי תורות, וגם שתי לוחות, דאורייתא וקוב”ה וישראל חד (זהר ח”ג, עג א), וכמו שהוא חי וקיים לעד, כך אנו, על כן חד גדיא וחד גדיא.

ואתא שונרא ואכלה לגדיא כתיב “ידכה ישוך ונפל בעצומיו חלכאים”, מתלא אמרי פעם אחת אמר העכבר לבניו יש לנו שונא אחד שאורב על חיינו ותשמרו עצמכם ממנו. פעם אחת יצאו וראו תרנגול קורא ועושה תנועות שונות פותח פיו וכדומה, סברי להו שהוא השונא אשר רוצה לבולעם. שאל העכבר אודותיו איך תוארו וכאשר ציורו לפניו, אמר לא זה הוא השונא. לימים הלכו שוב לחוץ, וראו ‘אינדישער האן’, תרנגול הודו, שנפח עצמו כדרכו ועמד לנגדם, נבהלו בנפחו ואמרו שזה הוא השונא האמיתי. אמר להו, גם זה לא הוא השונא ואל תפחדו ממנו.

רק אם תראו אחד שמראה עצמו להולך תמים ובשפלות בלי ראות, זה הוא השונא שלכם, היינו כמו שחתול רגיל בעת שהולך לצוד העכבר. וזה שאמר הכתוב “ידכה ישוח ונפל בעצומיו חלכאים”.

והנה האומות העולם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ורק הקב”ה מצילנו מידם, והכל מפאת שישראל מחזיקים בתורה, וניסו בכמה אופנים לנתק מוסרות התורה מעלינו, אבל לא עלתה בידם. כמשל החמה עם רוח סערה לפשוט מעל האדם בגדיו, ודו”ק.

ואיתא בבן מלך ונזיר בנו כששונא משפיל לפניך, תשמור עצמך ממנו ביותר, כמשל בקשר הנ”ל. וד”ל. כשראו האומות שלא פעלו מאומה להרס התורה ביד חזקה, נסו בפנים שוחקות ובטרדות ובזכויות וכדומה. וזה ואתא שונרא, בבחינת שונרא, ואכלה לגדיא.

(משנה שכיר, מועדים חלק ב, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 27

לברכה ולא לקללה, לשובע ולא לרזון, לחיים ולא למות / הרב פינחס פינקלשטיין הי”ד

תמונת הרב פינחס פינקלשטיין הי"ד

הערה מרב האי גאון וכו’, כבוד קדושת מורינו ורבינו הרב פינחס פינקעלשטיין האבד”ק פאלעניצא (פלניצה) שליט”א המחבר והמאסף והמסדר ספר פנים יפות, ולקוטי אורות על תהלים ועוד ועוד, וזה לשונו:

בסוף רמזי אלול העיר, במה שאומרים בתפילה, לברכה ולא לקללה — לשובע ולא לרזון — לחיים ולא למות.

הנה מאז אמרתי דהנה כתיב (נשא כ”ד) יברכך ה’ וישמרך, ודרשו ז”ל יברכך ה’ בממון, וישמרך מן המזיקין. ופירשו המפורשים, הובא בנחל קדומים שם (באות ח’) הכוונה דידוע שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ואמרו חז”ל דהמזיקין אינם שולטים במידי דצייר וחתם, ואינם שולטים אלא בדבר המנוי. וזהו שאמר יברכך ה’ בממון, ועל כורחך צריך שיהיה סמוי מן העין בלי מנין וכיוצא. ואם כן יש לחוש דישלטו המזיקין, לזה אמר וישמרך מן המזיקין, כי הכל בידו יתברך (זהו ה’ בהעלם עין מספר ילקוט האורים שם). וזה הפירוש, לברכה בהון ועושר וכל טוב, ולא לקללה, שלא ישלטו חס וחלילה המזיקין על ידי זה, כנ”ל.

וכעת נראה לי עוד, על פי פירוש הגאון הקדוש בעל הפלאה ז”ל, הבאתים (במזמור ק”ז) בפנים יפות, על הפסוק וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות, הכוונה כי אין ריבוי בנים ברכה, אלא בעשירים, אבל בשעת עניותם אין זה ברכה, שירבו כצאן. ועוד שם וזה יהיה הפירוש שמתפללין במוצאי שבת קודש “זרענו וכספנו ירבה כחול”, הכוונה שניהם יחד דייקא, וכאמור. וזה פירוש גם, לברכה ,בריבוי בנים כנ”ל, ולא לקללה, חלילה, דהיינו עם רוב עושר וכל טוב להיות ברכה שלמה.

לשובע ולא לרזון“, נראה לי לפרש עם דברי חז”ל, (בבא בתרא צ”א) אפילו עמד ארבעה סאין בסלע יוצאין, דאמר רבי יוחנן נהירנא כו’ הווי נפישא נפיחי כפין בטבריא מדלות איסר לקנות בו לחם, עיין שם. מזה חזינין דיכול להיות שובע גדול בארץ ולא הווי כלל ברכה, אם אין לו במה לקנות, לזה אמר, לשובע, שנת שובע, אמנם ולא לרזון, להיות מעות לקנות ולא יהיה רזון במעיו.

או יאמר, כפי אמרת חז”ל (יומא כ”א, בבא בתרא קמ”ז) במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה, נוטה כלפי צפון עניים שמחין בעלי בתים עצבים כו’ מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיה מרקיבין, נוטה כלפי דרום עניין עצבין ועשירים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ופירותיהן משתמרין, נוטה כלפי מזרח הכל שמחין. עיין שם. לזה אמר, לשובע ולא לרזון, באופן שיהיו הכל שמחין.

וכעת נראה לי על דרך צחות בעזרת ה’, דדקדקתי דלא קאמר לשובע ולא לרעב, ההיפך מן שובע. וצריך עיון. לא ראיתי מי שירגיש בזה. ונראה לי על פי מאמר חז”ל, דהחולי משביע כנודע, לזה אם יאמר לשובע ולא לרעב, יוכל היות שיחלה והחולי, רחמנא ליצלן, יזון אותו, ולא יהיה שוב רעב, כנודע, אבל רזון יהיה כמובן. לזה אמר מפורש לשובע ע”י אכילה, שיהיה על ידי זה ולא על ידי רזון, וזהו “ולא לרזון“. ואתי שפיר.

לחיים ולא למות” — גם אני מאז אמרתי כפירוש דכתב הרב שליט”א ברמזי אלול, שהרשעים בחייהם קרויין מתים, ויעיין בליקוטי אורות שלי בתהלים על הפסוק לא ישבתי עם מתי שוא. מת שוא, יעויין שם דבר נחמד וזה לשונו, וביותר יש לומר על פי אמרת חז”ל, ארבעה חשובים כמתים, עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים, לזה לחיים ולא למות, שלא יהיה לו מן הארבעה הנ”ל, דחי וחשוב כמת…

ובתוך כתבי עלה בדעתי בעזרת ה’ יתברך לפרש בכי טוב על פי המבואר במגן אברהם אורח חיים (תקפ”ד ס”ק ד) לחיים בפתח תחת הלמד, משמע לא חיים (נדרים ל”א), על כן יאמר בשווא. ודייקא בראש השנה קפדינין שהם ימי דין, שצריך לברר ביותר. עיין שם… ובכדי לברר היטב, שלא יהיה טעות במבטא, יאמר מפורש לחיים ולא מוות וכו’. ודי לחכימא.

עוד נראה לי על פי מה שכתב בזוהר הקדוש, שהצדיק אור “זרוע” והחולה בא אצל הרופא ומקיז דם מהזרוע, היינו שהקב”ה מסלק את הצדיק לכפר על הדור, כנודע. ועיין בלקוטי אורות תהלים ע”ז, וזה שמבקשים לחיים ולא למוות חלילה, לקבל את הצדיק מן העולם על ידי זה לכפר ודו”ק.

ע”כ הגהה.

(הערת הרב פינחס פינקלשטיין הי”ד  בסוף הספר רמזי אלול, מאת הרב שלמה דומיניץ הי”ד)


הרב הגאון החסיד פינחס פינקלשטיין הי”ד, נולד לאביו הרב אברהם, בשנת תרמ”א (1881) בלוקוב שבפולין. הוא נשא לאשה את מרת צביה בת הרב יעקב דוד טאוב בן רבי ישראל טאוב זצ”ל הצדיק ממודזיץ’.
הוא היה רב ואב”ד בפאליניץ שליד ווארשה. בשנת תרפ”ג-תרפ”ד הוציא לאור את ספר התהלים עם שני פירושים על פי פרד”ס שליקט וסידר “לקוטי אורות” מאת הרב שמואל שמלקי הלוי איש הורוויץ מניקלשבורג, ו”פנים יפות” מאת הרב פינחס הלוי איש הורוויץ מפרנקפורט דמיין. הספר יצא לאור שוב בשנת תשי”ח (1958). בהקדמת הספר עומד המחבר על גדולת המחדש דברי תורה ועל מעלת מי שמלקט חידושי תורתם של אחרים. את ההסכמות לספר כתבו האדמו”ר רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין זצ”ל, האדמו”ר ממודזיץ’ רבי ישראל טאוב, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד אב”ד פלונסק והרב יעקב חיים זעליג גאלדשלאג זצ”ל רב ומו”צ ור”מ בווראשה לאחר שהיה רב ואב”ד לובאראנץ.

כמו כן הוציא לאור את “זיו הפנים”, “פי הבאר” ו”כוכבי אור”. חיבורים יקרי ערך נוספים נותרו ככתבי יד ואבדו בשואה.

הגרמנים כבשו את פאליניץ ב- 19.09.1939 והטילו על היהודים שם גזירות שונות. בדצמבר 1940הוחרם רכוש היהודים בפאליניץ והם רוכזו בגטו שהוקף  גדר תיל, ממנו נלקחו מדי יום לעבודת כפייה. בקיץ 1941, לאחר פלישת גרמניה לברית-המועצות, ננעלו שערי הגטו, הקשר עם האוכלוסייה הפולנית נותק, ומצבם הכלכלי של היהודים החמיר. רבים מיושבי הגטו שולחו למחנות עבודה ובגטו פרצו מגיפות. מספר היהודים בגטו ב- 01.1942 עמד על כ-6,500 נפשות.

ב-ה’ באלול תש”ב (18.08.1942) נערכה בגטו פלניצה אקציית חיסול, בה שולחו כמעט כל יושביו בקרונות משא דחוסים למחנה ההשמדה טרבלינקה. היהודים היחידים שנותרו בפלניצה, היו עובדי המנסרה, שנרצחו ב-כ”ז בניסן תש”ג (02.05.1943). הי”ד.

הרב פינחס פינקלשטיין גורש לטרבלינקה בז’ באלול תש”ב (20.08.1942), עם הרבנית צביה, עם ביתם לאה אשת הרב יום טוב נטע’ל ב”ר ישראל יששכר לנדא ועם כל שאר יושבי גטו פלניצה. הי”ד.

מקורות: בלבת אש חלק ב עמ’ מ”ה (תל אביב, תשמ”ה), ספר יזכור לקהילת פאליניץ, דברי ישראל (רבי ישראל ממאדזיץ, ת”א, תשד”מ, הוצאה שלישית), דפי עד באתר “יד ושם”, פלניצה באנציקלופדיה של גטאות ובאתר מורשת יהדות פולין, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 22

ביאור מעמיק לעניין כריכת פסח, מצה ומרור / הרב יוסף חנניא ליפא מייזלש זצ”ל הי”ד

מנהג כורך של הלל

שלשים יום קודם לפסח נתתי לבי לדרוש בהלכות הפסח לחקור אחרי טעמו של דבר, לירד לעומקו של מנהג שלנו בליל התקדש חג הפסח, שכורכין מצה ומרור ביחד, ואומרים זכר למקדש כהלל כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד. והט”ז באורח חיים סימן תע”ה הביא בשם פרוש רש”י והאר”י דיש לומר היה כורך פסח מצה ומרור.

ונראה לי בטעמו של דבר זה, על דרך האגדה, דהנה נצחיות ישראל קיימו בגולה היא על ידי האמונה והאחדות, הן הנה היו למאורות לעם הזה להאיר להם את הדרך לבל יכשלו בדרכם. אנחנו עם ד’ המאמינים מקבלים הכל באהבה. ועל כל גל וגל שיעבור עלינו ועל כל רעה שתבוא עדינו, לא נסוג אחור לבנו בתקווה טובה ונאמנה כי ד’ הטוב, אשר מאתו לא תצא הרעות, יחוש לנו ישע ופדות עד מהרה. ועוד יש לנו הסגולה הנפלאה, כח האחדות להיות כאיש אחד חברים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובהתאחדות האומה הישראלית, גם החלש יאמר גיבור אני, ותהיינה האהבה והאחדות להעם הזה אזור מתניו והאמונה והבטחון אזור חלציו, אשר על כן בימי צאתנו מארץ מצרים וראינו נפלאות, בעת בחר ד’ את עמו ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, הקריב אתנו לפני הר סיני ונתן לבו את תורתו בחרדת קודש, משה ידבר והאלקים יעננו בקול עשרה דברים חרותים על הלוחות, חמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם למקום מקיר האמונה, וחמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם לחברו יסוד האחדות, והכל מכוון מאתו יתברך שמו כדי לתת לנו בסיס נכון וקיים לעולם עד שכל משברי גלי הים והמון עמים רבים לא יכולו לנו לשטפנו ולהכחידנו מארץ החיים, חס וחלילה. לכן בשתים התחתן בנו בתת לנו את תורתו הקדושה “ואהבת לרעך כמוך”, זו האהבה והאחדות, אני ה’, זו האמונה והביטחון.

וכאשר נביט בעין חוקרת על תולדות וחיי ימי עמנו מיום היותם לגוי עד היום הזה, מורה הניסיון לנו לדעת כי כאשר יסורו ישראל, חס וחלילה, צבי עדיים, עטרת האמונה, מעל ראשם ויטו ארחם לחטוא במצוות שבין אדם למקום, אז גם נזר האחדות הורד מעליהם, וילכו בתוהו לא דרך לחטוא גם כן במצות שבין אדם לחברו, כי שני חלקי המצוות האלה הם קשורים ואחוזים זה בזה בשרשם ובמקורם, וביותר בהתכלית המכוון מהם, שבעת אשר עם ישראל שלם עם ד’ נאמן לתורתו ולעבודתו, אז אהבת ד’ ומצוותיו היא התכלית, היא הקוטב, והוא התל אשר הכל אליו פונים. לא כן אם חלק לבם מד’ וינצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, יחלפו חוק, יעברו תורות אז האהבה והאחדות לא תהיה מנת חלקם, כי כן ארחות אנשי רשע, נפרדים הם בתכלית שלהם ושלום אין להם.

ומה נכבדו בזה דברי חכמינו ז”ל באמרם אמר רבי אלעזר המזיח החושן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד (יומא ע”ב), וביארו המפרשים הכוונה שדבריהם סובבים והולכים על קוטב מה שאמרו חז”ל דחושן היה מכפר על הדינים, שנאמר ועשית חושן משפט. ואפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר אין אפוד ותרפים (זבחים פ”ח), ופירש רש”י הא יש אפוד אין תרפים, נמצא לפי זה שהחושן ואפוד שניהם כאחד היו טובים לכפר על ישראל, החושן על הדינים בדברים שבין אדם לחברו והאפוד על עוון עבודה זרה דברים שבין אדם למקום, והן הנה השתי היסודות של קיום האומה הישראלית, הדינים יורו לנו נתיב הישר להיות בשלום עם כל איש שלא לבקש ולא לחמוד דבר שהוא של חברו, ואזהרת עבודה זרה היא האמונה שלא להאמין בשווא נתעה, רק להיות שלם עם ד ‘ וחזק באמונה. ולזה הזהירה תורה הקדושה שלא יזח החושן מעל האפוד, כי הם קשורים ואחוזים זה בזה ויתאחדו ולא יתפרדו. ולכן יפה אמרו חכמינו ז”ל שהמזיח החושן מעל האפוד בדעתו המשובשת כי אפשר לזה בלא זה לוקה בגופו להורהו דעת ותבונה כי שניהם כאחד קשורים יתאחדו יחדיו יהיו תמים.
ומעתה נאמר דפסח מרמז על השגחה ואמונה, כמבואר בטור אורח חיים סימן ת”ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שהיו לוקחין טלה סמל אלהיהם של המצרים וקושרין בכרעי מטתם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל כך דרשו חכמינו ז”ל משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, משכו ידיכם מעבודת אלילים כי הפסח מורה שעבודה זרה אין בו ממש וד’ לבדו הוא אלקיכם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ומצה ומרור מורים על אהבה והאחדות, מצה שעומדת בשפל ואינו מגביה עצמו כשאור שבעיסה חמץ, מורה על עניות ושפלות רוח לבלי להתגאות אחד על חברו, אשר זה מקור השלום. ומרור מורה לסבול מרירות הזמן להיות קשה לכעוס ונח לרצות לבני אדם לדונם בכל דבר לכף זכות, וזה שורש האחדות.

ומאחר שאמונה והאחדות הולכים שלובי זרוע קשורים ואחוזים זה בזה, על כן יפה עשה הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ביחד, לרמז על זה שהם קשורים ואחוזים, יתאחדו ולא יתפרדו וזה בלא זה אי אפשר. כן יעזרנו השם יתברך על דבר כבוד שמו, לחיות שלם עם ד’ ואנשים ויחוש לגאלנו במהרה בימינו, אמן סלה.

(מתוך הספר רבותינו שבגולה)


הרב יוסף חנניה ליפה נולד בשנת תרל”ה (1875) לאביו הרב אריה יהודה לייבוש אב”ד פרעמישלא ולאמו מרת יוטא בת הרב שמואל שמעלקא טויבש זצ”ל אב”ד יאס בעמח”ס חיי עולם ומצות חליצה. בשנת תרנ”ה (1895), נתמנה לרבה של ציישנוב שבגליציה.

לאחר שש שנות נישואין, בשנת תרס”ב, נפטרה אשת נעוריו מרת בריינא רעכיל ע”ה בת מרת עטיל והרב אברהם חנוך הכהן זילביגער, בהיותה בת עשרים וחמש, זמן קצר לאחר לידת בנם הבכור ישראל יקיר. אחר כך נשא את אחותה הצעירה מרת לאה. בשנת תרס”ו נפטר בנם שמואל שמעלקא ע”ה.

בתרס”ה (1905) או בתר”ע (1910), נתמנה לרבה של מונאסטרישץ שבגליציה המזרחית. בשנת תרע”ג (1913) הוציא לאור את ספרו שו”ת נחלת יוסף. בהקדמת הספר הוזכרו גם שאר ילדיו: נפתלי הירץ, הענא, אהרן משה וגיטל (אחר נולדו עוד ילדים: חנוך ויהודה). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה, ומאמרו (המובא כאן למעלה) פורסם בספר “רבותינו שבגולה” בשנת תרע”ה (1915). בשנת תרצ”א פרסם בירחון הפרדס פלפול במסכת חולין יא.

הרב נפטר במונאסטרישץ (מונוסטאזיסק), תחת הכיבוש הסובייטי, בשנת ת”ש (1940) והובא לקבר ישראל.

מספר היהודים במונאסטרישץ בשנת 1939 התקרב ל-3000. בתקופת הכיבוש הסוביטי (1939-41) הופסקה פעילות הקהילה היהודית. עם פרוץ המלחמה בין הגרמנים והרוסים (22.6.1941) התחילו הלאומנים האוקראינים להתקיף יהודים. ההתקפות גברו לאחר שהסובייטים נטשו את העיר ב-4.7. בתאריך 13.7 הובאו לעיר מאות יהודים שגורשו מהונגריה. בהמשך הוגלו לעיר יהודים ממקומות נוספים. בחודש 10.1942 גורשו יהודי  מונאסטרישץ להשמדה במחנה המוות בלזץ.

הרבנית לאה נספתה בשואה. כן נספו בשואה בשנת 1942-43, הבנים: ישראל יקיר, הרב נפתלי הירץ וחנוך. הענא ובעלה התאבדו ב-1944 לאחר שהגרמנים גילו את מחבואם. דפי עד על שמם נכתבו על ידי אשתו של (אהרן) משה ונמצאים באתר יד ושם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר הספריה היהודית הוירטואלית, הקדמת נחלת יוסף, דפי עד באתר יד ושם.

מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה ג עמ’ 801. ספר מונאסטרישץ (1974) עמודים 21, 28, 29, 98, 122. פנקס הקהילות גליציה המזרחית עמ’ 310.

מספר הצפיות במאמר: 17

לקחי העלאת עצמות יוסף בימי נוראות מלחמת העולם הראשונה / הרב אליעזר לייטר הי”ד

הרב נתן נטע לייטר והרב אליעזר לייטר ובנו דוד

במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו’) שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו’ ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו’. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב”ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.

במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד’ שנית ידו.

העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.

שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.

מלחמת העולם הראשונהביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.

מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!

גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה’ עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי’ ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.

לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר “חכם לב יקח מצות”, שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל “האשר” והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!

יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד’ ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד’ ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, “ויהי בבית אדוניו המצרי’,’ “ויהי בבית הסהר” וד’ עמו. ראה תמיד מעשי ד’ לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה “בנילוס היה קבור“, המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה “בנילוס”, בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.

המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית “מבור חשוך” לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה “מעבד למלך”, לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה’ לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים  שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד’. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.

ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד’, שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד’ ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד’.

ולתכלית זה ציווה ד’ לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, “ראשו על כרעיו”. והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, “ועצם לא תשברו בו”. ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.

וד’ הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.

וזה שאמר ד’ ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, “זה יוסף” ולא לקחו “מעצמותיו” עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד’ בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.

גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:

הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!

(הרב אליעזר לייטער הי”ד אב”ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)

הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע”ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע”י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז”ל. “והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות”. הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב”ד בראדי, הרב מאיר אראק אב”ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב”ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.

רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ”ל, עורך הספר “רבותינו שבגולה”. וכך הוא כותב:

בשנת תרע”ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם “רבותינו שבגולה” והגאונים רמ”מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד”ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ”ם שטיינברג ז”ל כתב: “בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד”ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד”. וגם הגאון רבי מאיר אראק ז”ל כתב והעיד על “החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ”י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה”.

והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ”ל גם הרבנים הגאונים מהר”ן וויידנפלד אבד”ק דאמבראווא זק”ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד”ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט”א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד”ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד”ק לבוב זק”ל שארנו, בן ציון כ”ץ אבד”ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד”ק טרמבובלא זק”ל, רבי ב. שטיינברג אבד”ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד”ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד”ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד”ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר’ יצחק שמלקיש אבד”ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד”ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב”ד אבד”ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד”ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד”ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר’ אריה ליב ז”ל איש הורוויץ אבד”ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד”ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד”ק פיטסבורג שליט”א, ורבי שלמה הערץ סטרי”א. ובראש הקובץ נדפס המאמר “בין תקוה ויאוש” פרי עטו של הכותב הטורים האלה.

בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.

 

מספר הצפיות במאמר: 44

מאמר לפסח / הרב נתן נטע לייטר הי”ד

תמונת הרב נתן נטע לייטר הי"ד

בהגדה של פסח שמונה והולך טובות של המקום עלינו הוא חושב גם את הטובה: “ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עונותינו”.

וקשה טובא איזה תועלת יש בטובה זו שבנה לנו הקב”ה את בית הבחירה אם החריבהו אחרי כן? ואיך יעלה על הדעת שאנו היושבים בגולה נספר על הטובה הזאת שכבר איננה? הרי זה דומה למי שהיו לו בנים ומתו רחמנא ליצלן. והאב יושב ומודה להקב”ה על אשר נתן לו בנים!

אכן כדי להבין את המאמר הזה, שבצדק אנו מודים לד’ על בנין בית הבחירה אף על פי שאיננו עכשו, עלי להמתיק את הדבר במשל.

שני אחים היו בארץ, האחד היה עשיר ואדיר בנכסים, בעל אחוזות, וערים ועיירות רבות נפלו בחלקו. ולהשני היה רק כפר אחד, אך היה בעל חוב גדול לגנזכי המלוכה, והכפר עמד להמכר בכדי לגבות את החובות.

אז יעצתהו אשתו שיפנה לעזרה לאחיו העשיר האדיר שיעמוד לימינו, ולא יתן לנקש את הכפר בעד חובותיו. וישמע הבעל לעצת אשתו ויבא אל אחיו לחלות את פניו על הדבר הזה. האח קבלהו בסבר פנים יפות, ויקן לו בית גדול, בית חומה, בעיר גדולה, למען יוכל לשלם לנושיו משכר הדירה. כי אמר אחיו אם אשקול על ידך את הכסף אשר אתה חייב, אז לא ישאר שום זכרון מהטובה אשר עשיתי לך, כי אתה תמסור את כל הכסף לידי נושיך. מה שאין כן אם קניתי לך בית, אז תשלם את החוב משכר הדירה, והבית ישאר לך.

אבל לא כאשר דמה האח העשיר כן היה, כי באשר נודע לנושי אחיו שיש לו בית חומה בעיר הגדולה אז עלו על ביתו וימכרוהו בכסף מלא ויגבו את חובותיהם.

כשמוע אשתו את הדבר הזה התלוננה באזני בעלה על אחיו, שלא הושיט להם עזרה ממשית אחרי אשר הנושים נקשו את הבית. אך בעלה שהיה איש נבון הסביר לה שהיא שוגה במשפטה, וכי טובה גדולת עשה לו אחיו, וכי הוא שבע רצון שלקחו את הבית. כי לולא הבית שהיה לו מה שקנה לו אחיו, אז היו לוקחים בדין את הכפר, והיה נשאר עם משפחתו בעירום ובחסר כל. ועכשו שפכו הנושים את חמתם על הבית ולקחוהו בעד נשים שהם נושים בו, והכפר נשאר לאחוזתו תמיד.

בנידון דידן צריכים אנו לזכור מאמרם ז”ל: הקב”ה שפך חמתו על עצים ואבנים, כלומר החריב את בית הבחירה, וגבה בזה את חובו. ולולא העצים והאבנים של המקדש היה שופך חמתו עלינו, ואז חס ושלום אבדנו כלנו אבדנו. וזהו מה שאנו מונים בתוך מעלותיו של הקב”ה גם את המעלה הזאת: שבנה לנו את בית הבחירה כדי לכפר על כל עונותינו, שנצא בלתי נזוקים וחיים וקיימים כיום הזה. והפירוש לכפר על כל עונותינו, היינו על חורבן המקדש נתכפרו עונותינו, ולכן נם חרבונה זכור לטוב.

(מאורות נתן, חלק ב)

הרב נתן נטע לייטר הי”ד נולד בתרכ”ט (1869) לאביו הרב דוד דוב אב”ד זוואלוב.

הרב למד תורה בקדושה וטהרה, והתנהג בחסידות ובפרישות מיום שנכנס בעול התורה והמצוות. וכל ימיו הצטיין בעוצם שכלו ורוב חילו בהגותו ויגיעתו בתורה.

בשנת תרמ”ב (1882) נולד אחיו הקטן הרב  אליעזר הי”ד, שהיה לתלמידו. גם האח הצטיין בזכרון ותפיסה יוצאים מן הכלל ובלימוד בהתמדה עצומה. בית אביהם הרב היה מקום תורה מובהק, שם עסקו הבנים בלימוד ש”ס ופוסקים  בצוותא, התפלפלו, בחנו איש את אחיו, שתפו זה עם זה את חידושיהם, והתחנכו בחכמת הנהגת הרבנות. האחים הוסמכו על ידי הרב שלום מרדכי שבאדרון, הרב מברז’אן. הרב נתן נטע נתמנה בשנת תר”ס (1900) לאב”ד זלאזיץ שבגליציה המערבית, והרב אליעזר התמנה בשנת תרס”ט (1909) לרב בטרמבובלה. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח הרב נתן נטע לבודפשט, וכעבור שנה לווינה. לשם גם ברח אחיו לאחר שהרוסים כבשו את טרמבובלה, ושם נפטרה אמם, הרבנית חיה ע”ה.

לאחר המלחמה חזר הרב אליעזר לעירו ואחיו, הרב נתן נטע, עבר ללבוב שם נתמנה כדיין וממלא מקום הרב. אחר כך כאב בית דין בבית דינו של הרב אריה לייב ברודא.

בשנת תרע”ה (1915) הופיע מאמר של הרב נתן נטע בספר “רבותינו שבגולה”.

בתרצ”ו (1936) הוציא את ספריו מאורות נתן ב”כ – שו”ת ואגדה. בנו, הרב זאב וואלף חיבר את שו”ת בית דוד תרצ”ב (1932), בהיותו אב”ד בפיטטסבורג. בשנת תרצ”ג (1933) הוציא לאור את ספרו “דברי חיים ואמת” בעילום שם (הספר הודפס שוב בשנת תשנ”ט ע”י נכד המחבר, הרב יעקב מרדכי לייטר). בשנת תשכ”ד יצא לאור ספרו של הרב נתן נטע הי”ד, ש”ות ציון לנפש חיה. את הספר הוציא לאור בנו הרב זאב, שאף הוסיף לספר גם את תשובותיו.

אשתו של הרב נתן נטע, הרבנית חיה עטיא ע”ה בת הגאון החסיד הרב דוד מאיר ז”ל מלעלזא, נפטרה בלבוב בי”ב טבת תרצ”ט.

כשכבשו הרוסים את העיר בתחילת מלחמת העולם השניה המשיך הרב נתן נטע בעבודתו, ודאג לענייני הקהילה. הרב נורה ונהרג בלבוב בשנת תש”ב (1942) בהיותו לבוש בטלית ומעוטר תפילין, באקציה של סוף אוגוסט, וקבור בקבר אחים שם. בנו כותב, שהרב היה מן הראשונים שנהרגו על קדושת השם בלבוב. “ומפי השמועה נודעתי שהגרמנים הארורים יסרוהו ביסורין נוראים מקודם” (מתוך הקדמת “ציון לנפש חיה”).

עם כיבוש טרמבובלה על ידי הרוסים, בתשרי ת”ש, הגיעו לשם, או שגורשו לשם, יהודים רבים מערים אחרות, והרב אליעזר עמד להם בעת צרתם בכל יכולתו. הרב וכל הקהילה סבלו תחת עול הכיבוש הגרמני. אנשי העיר החביאו את הרב בעת הגירושים להשמדה, אך בעקבות הלשנה הוא נתפס ונמסר לגיסטפו מספר שבועות לאחר שטרמבובלה הוכרזה יודנריין. מכל משפחתו לא שרד איש.

מקורותרבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה ה עמוד 102, וונדר גליציה ג עמוד 494, ספר זכרון לקהילת טרבובלה מתמונה  101 ומתמונה 322, אידישע וועלט, אהלי שם.

 

מספר הצפיות במאמר: 49

גדולת שבת הגדול / הרב ראובן זהמן הי”ד

תמונת ראובן זהמן הי"ד

שבת הגדול – מכלל דאיכא קטן, ואיזה שבת נקרא קטן? ואי משום נס הגדול שהיה בו, איזה נס קטן מזה?

ונראה בהקדם מה שכתב בספר סידורו של שבת, שרש ששי ענף ב’ אות כ’, בהא דאמרו אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, כי ידוע שקדושת השבת תוכל לחופף על האדם כל ימות השבוע, היינו בשלשה ימים הראשונים עוד שורה עליו מקדושת השבת העבר, וג’ ימים השניים מתחילה להתנוצץ על האדם קדושת השבת הבא, וממילא אלו הרשימות והפגמים העוברים וסרים מעל האדם מפחד אור קדושת השבת מתייראים לגשת אל הקדש אף בהתנוצצות קדושת השבת, וכל זה הוא כשלא ירגיל האדם את עצמו בימי החול במהותי הרעות כלל. אבל אם הרגיל עצמו בימי החול בסוגי הרעות, כהה האור הגדול אשר עליו. וכמו שעמוד הענן היה משלים לעמוד האש, כן בקדושת השבת. ואדם הזוכה לאורו האחד משלים לחבירו, ובעת השלמה משתמשים שתיהם יחד, ונקרא באותו הרגע קדושת שתי שבתות עליו. ובאשר יזכה להשלים הג’ ימים השניים כאחד בקדושה ובטהרה, אז בשבת הבא נעשו שתי שבתות העבר והבא כאלו הם שבת אחד. עד כאן.

ויש להסביר, כי שבת הראשונה עד שלא קדמו לה ימות החול בקדושת שבת העבר מורה על מדת הענווה דלית לה מגרמה כלום, רק ששורה על האדם קדושת השבת והענווה מביאתו לידי יראה. ואחר כך כשעוסק בתורה כל ימות החול, ביראתו הקודמת, תורתו מתקיימת. ובשבת השני שכבר השלים ששת ימי המעשה עם קדושת השבת הוא בחינת שלום. וכמו שמבואר בסדורו של שבת שם. ואם כן בשבת השני מתאחדים אורייתא קוב”ה וישראל. קוב”ה מתואר במדת ענווה, כאמרם כל המתגאה כאלו דוחק רגלי השכינה. ישראל – כל הקומה שלימה היא מדת השלום. ואורייתא – שעוסק בתורה בחול, שהיא בחינת שבת, כמו תלמיד חכם שנקרא שבת, וכשמתאחדים יחד הוא שבת גמור…

בפסח שהוא זמן גאולה הכללית, שבו נגאלו ובו עתידין להיגאל ושאז יהפוך אל העמים שפה אחת, כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ד’ אחד ושמו אחד – נצטויינו לאכול בו פסח מצה ומרור. פסח – מדת השלום, שעל ידי אחדות ישראל האמיתית אין רשות למשחית לבוא אל בתיהם. והפסח נעשה לסמל האחדות לעם ישראל. ויוצאין כל ישראל בפסח אחד. שחיטת הפסח, בביטול המזל תחת רשותו יתברך, זהו האות והסבה שיתאחדו בשלימות. לכן נצטוינו לטבול אגודת אזוב. מצה – מורה על ענווה, כמו שכתבו המפרשים, שהיא נמוכה בלתי שום התנשאות כחמץ שמתגדל ומתנשא למעלה. מרור – מורה על התורה, כדאיתא בזוהר הקדוש בחומר ובלבנים בחמר דא קל וחומר, ולבנים זה לבון הלכה, ותלמידי חכמים ממררים את חייהם ומנדדים שינה מעיניהם לעסוק בתורה. ולפיכך הלל היה כורך פסה מצה ומרור ואוכלם ביחד, כאמרם שמדת ענוה יתירה היתה בהלל, ולכן קירב את הבריות לתורה וגייר גרים (שבת ל”א), לזו היא מדת השלום, וזכה שהלכה כמותו, והוא בחינת תורה. והיה כורך ענוה, תורה ושלום, זה פסח מצה ומרור, קוב”ה אורייתא וישראל חד…

נחזור לדרושנו לבאר על פי האמור אמרת חז”ל בפסחים ח’: בשכר שלשה ראשון זכו ישראל לשלשה ראשון, להכרית זרעו של עשו, ולבנין בית המקדש, ולשמו של משיח (שביתת הרגל דפסח, ודחג, ונטילת לולב, שנקראו ראשונים, זכו לג’ ראשון. רש”י). שביתת הרגל דפסח – הוא מדת הענווה, השבתת שאור לאכילת מצה, ובזה מכריתין זרעו של עשו, כמו שאבינו יעקב עליו השלום נצחו בהכנעתו כמבואר לעיל. שביתת הרגל דחג – רומז לתורה, כי כשאדם חורש בשעת חרישה, זורע בשעת זריעה, בוטל מדברי תורה, אבל בחג הסוכות, בזמן אסיפת תבואת השדה, עוסקים בתורה. ובזה בונין בית המקדש, כדאיתא בשלהי מנחות כל הלומד תורה בלילה כאילו בנה בית המקדש, שנאמר העומדים בבית ד’ בלילות. עיין שם. ולקיחת ד’ מינים – מורה על האחדות והשלום, כמבואר במדרש אמור, שכל ד’ כתות ישראל מתאגדים כאחד, ובזה זוכים לשמו של משיח בן דוד, שלמה שמו שיקרב ויאחד את כלי ישראל.

והנה החדש הזה הוא ראש לכל הראשונים אשר נאמרו לעיל, כמו שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, שבו אוכלים פסח מצה ומרור. ואמרו ז”ל ותהא שמחתכם שלמה אפילו מי שהוא עני, שיתקרבו כל הלבבות של ישראל יחד. וכשנצטוו ישראל בראשון לחדש על שלשה דברים אלו ושמרו שבת הראשונה, ואחר כך בכל ששת ימי המעשה היה עליהם קדושת השבת, ועסקו במצות התורה שנצטוו בעשיית הפסח והמצה, וכשבא השבת השניה היה עליהם קדושת ב’ השבתות יחד, במבואר בספר סידורו של שבת הנ”ל.

ולכך נקרא שבת זה בשם שבת הגדול, שהוא גדול משבת שלפניו בזה שבו נעשה אורייתא, קוב”ה וישראל חד, ובו נתאחדו בכל הגדולות ביחד: בקוב”ה נאמר כי גדול ד’. אין גדולה כתורה שמגדלת לומדיה, שנאמר יערוף כמטר לקחי, עיין בספרי שם. בישראל, כי מי גוי גדול. וזהו שבת הגדול בכל מיני גדולות, ובזכותו בא יבא יום הגדול. והנביא צווח שמעו בקולי, הוא התורה, קול יעקב, והייתי לכם לאלקים הוא מדת הענווה, שהמקום  שורה בתוכם, ואינו דוחק רגלי השכינה, ואתם תהיו לי לעם, שיהיה גוי אחד, לאחד ג’ בחינות אלו.

(דרוש א’ לשבת הגדול, יחי ראובן)

—–

הרב ראובן זהמן סג”ל הי”ד ב”ר צבי מנחם זצ”ל, נולד בגרידה בתרמ”ה (1885). הוריו גדלוהו על ברכי התורה. אביו שהיה מו”צ בוורשה, הרגילו תמיד בדברי נועם ומוסר לפלפל בתורה ולמד אתו מתוך הדחק בעיון רב. אימו הרבנית חנה מינדיל ע”ה חנכה אותו והטריחה את עצמה הרבה כדי שלא יבטל מדברי תורה.
לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו, הרב יהודה אריה ליב דזיאלאווסקי, בעיר קורטשוב (קארצ’ב), במשך חמש עשרה שנה במהלכם עסק בתורה וכתב את חידושיו.

תחילה כיהן כרב בקארצ’ב שעל יד ורשה, אחר כך היה אב”ד אוטבוצק, שבאותו איזור, והוכר כרבה העיקרי, אף שלא היה לו מינוי רשמי. הוא היה מקובל מאוד על בני עדתו. הסביר פנים לכל, כגדול כקטן. היה מושיט עזרה, תושיה וסעד מוסרי-נפשי לפונים אליו, בצר להם, מעודד ומנחם.

הרב זהמן התפרסם בשל למדנותו הרבה, תפיסתו העמוקה ושקידתו העצומה. הוא נודע כפוסק גאון בהלכה וענה לכל שואליו בבקיאות נפלאה, בדעת יתירה ומיושבת. הבבלי והירושלמי, הרמב”ם והשולחן ערוך היו לפניו כספר הפתוח. הוא התעמק בספרי הראשונים ובפירושיהם והגן עליהם מפני שאלות האחרונים. ביתו שימש בית ועד לחכמים, בו השיב לשואליו והתפלפל בלימוד עם תלמידי חכמים.

הרב היה דורש בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה, בראש השנה וביום הכפורים, בשבת הגדול ובכל הזדמנות חגיגית.

שער הספר יחי ראובןבשנת תרצ”ז (1937) הוציא לאור את ספרו “יחי ראובן” בשני חלקים, בהם אסף את דרשותיו ואמרותיו בסיומי מסכתות, בשבתות תשובה ובשבת הגדול. בסוף הקדמת הספר כותב הרב שנחלה בשבת שובה והיה מרותק למיטתו משך חמישה שבועות, וגבר עליו החולי ביום שמחת תורה עד שהיה חשש לחייו ולא יכל לשמוע את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש. כל בתי הכנסת ובתי המדרשות שבעיר התפללו וקראו תהלים לרפואתו כל היום. וכהתרפא בזכות תפילת הרבים, החליט לחבר את חיבור ספרו עם סיום כתיבת ספר תורה על מנת להשלים את שמחת התורה ואת הדרשות שהחסיר בעת מחלתו. בסוף הספר מופיע קונטרס “וזאת ליהודה” ובו חידושי חותנו זצ”ל על סוגיות הש”ס ושולחן ערוך.

בניו היו דוד, אליהו, אברהם ומאיר (ולפי בת דודתו גם: מרדכי, דבורה, הנדל וחנה).

בנו הרב אברהם (1910-1943) היה פעיל ב”צעירי אגודת ישראל” ונשא לאשה את בתו של הרב בנימין מורגנשטרן בנו של האדמו”ר מסוקולוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי”ד, וחתנו של האדמו”ר מאמשינוב.

בין הקורבנות הראשונים של ההפצות הגרמניות על ערי פולין, היו ילדי בית היתומים באוטבוצק. מיד עם היוודע האסון, מהרו לשם הרב ראובן זהמן והרב נתן שפיגלגלס הי”ד וטפלו בסדורי ההלוויות.

בתאריך 26.9.1940 הוחלט על הקמת גיטו אוטבוצק. ב-4.11.1940 נצטוו היהודים באופן רשמי לעבור לגיטו. אלפי יהודים יצאו כל יום לעבודות כפייה במחנות הצבא הגרמני. בהמשך נדרשו מאות צעירים כביכול לעבודה, אך בפועל הם גורשו לטרבלינקה. ב-19.8.1942 החל חיסול הגיטו, כל החולים בבתי החולים נרצחו ואלפים גורשו לטרבלינקה ואושויץ. כמעט כל מי שהצליח לברוח ליערות נתפס ונרצח.

קונטרס וזאת ליהודהגם הרב, בני ביתו ובני קהילתו נרצחו. הי”ד. (בן אחותו כתב בדף עד שהרב נספה באושויץ ב-1943. בת דודתו כתבה שנספה במיידנק, אך ניכר שיש מספר אי דיוקים בדף זה, כך שאני לא בטוח במידע המופיע שם).

מקורות: ספר זכרון אוטבוצק-קרצ’ב עמ’ 171-172 (image 90 באתר), רבנים שנספו בשואה, פרטים על תולדותיו מתוך ספרו “יחי ראובן”, אנציקלופדיה של גיטאות: אוטווצק, דפי עד ממאגר “יד ושם”, וורשה של מעלה – כפי שמצוטט בירחון הפרדס.

ראה עוד: אלה אזכרה ז עמ’ 237, פנקס הקהילות וארשה והגליל עמודים 131 ו-146. למאמר על נכדו הרב פינחס הירשפרונג ממונטריאול ראה בירחון הפרדס שנה כ”ט.

מספר הצפיות במאמר: 27

דרשת שבת הגדול א, חלק 7: סימני החכמה בשאלת הבן החכם / הרב אהרן וואלקין הי”ד

שאלת הבן החכם

וחוץ לדרכנו מדי דברי לבאר שאלת ותשובת של בן הרשע. נוסיף עוד לבאר השאלה והתשובה של הבן החכם. הנה הכתוב אומר והיה כי ישאלך בנך וגו’, וחז”ל יחסו שאלה הזאת לבן חכם. ולכאורה צריך באור איזה סימן חכמה מצאו בזה. הן אמת דסימן טומאה ורשעות אין בזה, אבל גם סימן חכמה אין ניכר בזה. דלכאורה טוב יותר ההולך תום ואינו שואל כלל על משפטי התורה, ואשרי “תמימי דרך” אמר המשורר.

ולכן נראה לי דסימני החכמה מצאו בשאלה זאת בזה. דהנה כאשר יבוא אחד וישאלני, ילמדנו רבינו כוונת סוד התקיעות או סוד הנעונעים שבלולב, כי הוא שמע שיש בזה סודות וכוונות עצומות ואין הדברים כפשוטן. שאלה כזאת באמת אם כי לא נמצא בה סימני טומאה גדולים, בכל זאת גם סימני חכמה אין בזה. ושאלה כזאת טוב אשר לא תשאל משתשאל. אכן כאשר ישאלני לבאר לו גם כוונת חלק המשפטים ומצוות השכליות שבתורה, כי הוא ידע שאם כי לפי הנראה זהו רק ענין שכלי ולא סודי, והכל יבינו שהגנב או הגזלן מחויבים לשלם, בכל זאת ודאי לו שגם בזה יש סודות הרבה נעלמים מכל נעלם, השואל כזאת נראה באמת לחכם גדול. כי כל בני אדם יחשבון שרק חוקי התורה, כגון פרה אדומה וכדומה, נצרך ליגע ולהבין טעמם, אבל חלק המשפטים מי לא הבין טעמם. ורק אחד מאלף מאנשי סגולה, הוא רק הוא יבין שגם במצוות השכליות יש טעמים נעלמים.

ולכן כשהתבונן מסדר הגדה בשאלת הבן שישאל: מה העדות, החוקים והמשפטים, ושואל טעם גם על ה”משפטים” שבתורה, ייחס השאלה הזאת לבן חכם. כי באמת רק חכם גדול יכול לישאל שאלה כזאת. ואמנם לבן חכם כמוהו כתבה התורה בעצמה תשובה. באומרו שם בפרשת ואתחנן ויצונו ה’ לעשות כל החוקים וגו’ כי נשמור לעשות כל המצוה וגו’ כאשר צונו. כלומר, שכל המצוות נעשה רק מפני שכן צוה ה’ ואף המצוות השכליות נעשה לא מפני שהשכל מחייב כן, אלא מפני שה’ צוה כך, וכגזירתו כן נעשה. אלא שמסדר ההגדה נותן עצה, שלחכם כזה יש לפלפל עמו ולהביא לו ראיות כל מה שאפשר. כי אחרי שבעצם מאמין הוא ואף אם לא ידע הטעם יעשה כמו שצוה ה’,  ולכן אדם כזה איננו מן הכת שנאמר עליהם “אל תען כסיל”, ורשאי להתפלסף עמו ולהביא לו ראיות. ומשום הכי אמר “ואף אתה אמר לו” כלומר, שלבד תשובת התורה, אף אתה מצדך תאמר לו ותביא לו ראיה מהתורה שגם המשפטים חוקים הם. והראיה הוא ממי שילמוד כל הלכות הפסח, מתחלתן עד סופן, אז ימצא כי כן הוא. דבדיני הפסח נפגוש מצוות באלו שהם “עדות” והוא המצוה דעל מצות ומרורים יאכלוהו, וגם עיקר זביחת הפסח שהוא בא לעדות וזכרון על שם שפסח הקב”ה על בתינו, ועל שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ. ואחר כך כאשר נבוא לההלכות, דאל תאכלו ממנו נא, ואל תותירו וכדומה, שבמצוות הללו אין שום טעם ושייכות לענין יציאת מצרים והוא מהחוקים. ואחר כך כשנלמוד הדין דכל בן נכר לא יאכל, זהו מהמשפטים, כי השכל מחייב כן דבן נכר שלא היה באותו הנס אין לו לעשות הפסח. וכמו שכתב האברבנאל בפרשת ואתחנן,דבכל מצוות הפסח כולם, נפגוש עדות וחוקים ומשפטים כאחת. ובכל זאת כתבה התורה זאת “חוקת” הפסח, ולכל המצוות קראה בשם “חוק”. והבט וראה שאיזה מצווה קראה בשם חק. המצות דכל בן נכר, שהיא מהמשפטים, ואותה ציינה תורה הקדושה בשם חוקת הפסח, הרי להדיא שבמקום זה גילתה התורה הקדושה, שגם המשפטים חוקים הם. וזה מה שאמר מסדר ההגדה אף אתה אמר לו, פירוש שאתה מצדך תוסיף להביא ראיה אליו “כהלכות הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”. פירוש למי שלומד כל הלכות הפסח מתחלתן עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שהיא המשנה האחרונה מהלכות פסח. אז תראה בעיניך שגם המשפטים חוקים הם. ודברינו מתאימים עם גרסת הגרי”ח מוולאזין שהגיה בהגדה דהכי צריך לומר “כהלכותה הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, ומבואר לפי דברנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 34

דרשת שבת הגדול א, חלק 6: טובת הבשורה לקיומו הנצחי של עם ישראל, גם בלידת בנים אפיקורסים וכופרים, לפי שהם בעלי מסירות נפש גדולה שלא ימירו עמם באחר / הרב אהרן וואלקין הי”ד

סוד קיומו הנצחי של עם ישראל

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו’ ואמרתם זבח פסח הוא לד’. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב”ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה’, אבל אין זה קרבן “לד’“, כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן “לד’“.

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו’, שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם “ואמרתם”, לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא “לד’“, דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד’ כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ”ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו’ בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 9

דרשת שבת הגדול א, חלק 5: דרך אניה בלב ים – מרור – במקום המרירות שם עיקר החיות / הרב אהרן וואלקין הי”ד

דרך אניה בלב ים

השאלה השלישית, אם במצב שפל כזה אפשר לקוות עוד על הרמת קרן ישראל, נוכל להשיב: הן, אפשר ואפשר. ודווקא ממצב כזה תצמח ישועתנו. ויבואר בהקדים מאמר חז”ל (חולין דף מ”ו) ההוא פולמוסא דאתו לפומבדיתא, ערקו רבה ורב יוסף. פגע בהו ר’ זירא, אמר להו, ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה. ופירש רש”י, ערוקאי גמירי מנאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא. ומאוד יפלא מה ראה ר’ זירא להורם הלכה זו בשעה שהם בורחים מחמת אויב. הלא ההלכה נחוצה ביותר למי שיושב שלו ושאנן, ולא לבורחים ומסתתרים. גם למה קרא אותם בכינוי ערוקאי בשעה שבא ללמד להם דין זה.

והבאור בזה על פי מה שאמרו בפרק שירה, שבולת שעורים אומרת תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו. וכתבתי לקמן בדרוש “חנוך לנער” בשם הכנ”ר, דטבע השעורה משונה מטבע שארי השבלים, דגן חטה, שהגרעין קבור בתוך השבולת ממש מוקפת בכמה מיני לבושים, והשעורה תקועה ערומה וכל הגרעין נמצא חוץ לשבולת. וזה בא ללמדנו שאין מעצור לד’ להושיע אף בלא סבה טבעית כלל. ואדרבה, במקום שאין סבה על מה להשען ונשען הוא רק על רחמי שמים, אז קרוב ד’ לנשברי לב להושיעם מכל צרה. וזהן מה שאמרה השעורה, תפלה לעני. כלומר במצב כמוני שהנני עני ומחוסר כל סבה טבעית, הנני מתעטף ומתפלל לד’ ולפניו אשפוך שיחי, והלמוד הזה לעינים הוא לנו בכל הצרות. בצאתנו ממצרים צוה הקב”ה להקריב קרבן עומר מן השעורים, וכן בימי גדעון והנה צליל לחם “שעורים”. וגם בגזירת המן למד מרדכי פרשת העומר כמבואר במדרש רבה, והכל ללמד שלא יתרפה האדם ביום צרתו, כשהוא משולל משום הצלה טבעית. כי אדרבה בשעה שנעדר כל תקוה ומחוסר כל סבה, אז רק אז ישועתו קרובה לבוא. וכמו שאמר החכם, אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגא יבוא תביר. אדם עצבי אל תאנח, כי אחרי טרחא יבוא תמיד אתנח.

והלמוד הזה רמז ר’ זירא לרבה ורב יוסף, כי אחרי שמצאם במצב נורא מאוד, שברחו מפחד הפולמוסא נודדים וערומים כיום היוולדם, בא לנחמם ולחזק לבבם שלא יתיאשו מרוב צרות, כי הרעה והפורעניות הם סבות והכנה אל הטובה הקרובה לבוא. כי כזית הכבד שממנה מקור חיותה, בעינן דוקא במקום מרה, הרי שבמקום המר ביותר שם הוא מקור החיות. ומלמדנו לדעת כי כל הרעות והצרות מה שהם מרים ביותר, יצמח מהם הטוב והחיות. וזהו מה שאמר להם “ערוקאי” אל יפול לבבכם בצר לכם עתה. כי “כזית שאמרו במקום מרה”, ובמקור המר שם הוא עיקר החיות. קצת מן הביאור הזה ראיתי באיזה ספר.

וכן הוא בכלל עם הישראלי, אחרי שיאכלו תמיד מרור ריש ולענה, ומשוללים מכל סבה טבעית, מזה גופא יצמח ישועתם. כי קרוב ה’ לנשברי לב. וזה מה שאמר שלמה בדרך השלישי, דרך אניה בלב ים, פירוש אל תתפלא מאיזה מקור אפשר לצמוח קרן ישועת ישראל. ובא לבאר, מפני שעם הזה הם תמיד כאניה בלב ים, שאין ביסוס לקיומה. תהום מלמטה, ורוחות סוערות וזועפות מכל צד. ושמזה הטעם אמרו חז”ל, הספנים רובם צדיקים, כי מפני שהם מחוסרים כל סבה טבעית ותמיד שורים הם בסכנה, ואין להם להשען כי אם על אביהם שבשמים. כן נמי עם הישראלי, שהם תמיד כאניה בלב ים. משום הכי נשבר לבם בקרבם ובוטחים על ישועתו יתברך אשר ישועתו עד ארגיעה.

ובא המדרש לציין ולבאר הדרך הזה באומרו “מרור” כלומר שעם הזה אכלו מרור הרבה והשביעונו במרורים, ובמקום המר שם הוא עיקר החיות, עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 25

דרשת שבת הגדול א, חלק 4: דרך נחש עלי צור – יציאת מצרים עם בצק המצה בלבד – עם ישראל חונך וחושל לעמוד במצבים קשים / הרב אהרן וואלקין הי”ד

דרך נחש עלי צור

השאלה השניה, איך תוכל להתקיים האומה הישראלית באויר מחניק כזה, אשר כל צינורות הפרנסה נסתמו לפניהם. יבואר לנו בביאור המאמר השני, דהנה בדברי ימי קדם יסופר קורות העם השפארטני מעמי היונים, אשר החינוך הלאומי שלהם לפי חוקי מחוקקם “ליקורג” היה בנוי על יסוד תועלת של הרגל הגוף מנוער לכל תלאה, אשר לתכלית זאת חנכו ילדיהם עוד מימי ילדותם בבתי חנוך כללי בחיי צער בשלילת כל תנאי העדן ותפנוק, בהתרגלם לישן תמיד על הארץ על מצע קשה של מחצלת קנים, לאכול פת במלח, ולשתות מים רק לצמאם. ותוצאות החנוך הזה היה כי היו לגבורי ואמיצי כח אשר שחקו לכל פיד ופגע, וכהולך בחליל רצו לקראת המות בחרפם נפשם על שדה קרב, וחמשה מהם מאה ירדופו. דאחרי שהורגלו לכל רע ולא ירגישו שום מחסור, ממילא לא יוכל מצבם להיות נהרס לעולם.

ודוגמא לזה הלא תמצא במצב הנחש, הן אמנם מצד אחד נתקלל הנחש, שבכל מה שהוא טועם ואוכל אינו טועם אלא טעם עפר. אבל זהו גופא הברכה שלו, שזו הוא סבה שמזונותיו יהיו מצויות, ובכל האופנים והמקרים שהוא נמצא, לא יחסר לחמו. מה שאין כן בכל החיות והברואים שצריכים מעדנים לנפשם. זה נצרך לדם, וזה לבשר, לכן לא בכל מקום ולא בכל שעה ימצאו בנקל מן המוכן לפניהם מה שנצרך להם. אבל הנחש שלא הורגל כי אם לעפר, ועפר לא יחסר לו בכל מקום, וכמאמר חז”ל (יומא דף ע”ה) קלל הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו.

והנה בחינוך כזה נתחנכו עם הישראלי עוד מראשית היותם לגוי. דהגע עצמך, איש עובר אורח יכון צידו לדרך. ואף אם יעבור במקום ישוב, מקום שאכסניות ומזונות מצויות, בכל זאת אין אדם נוסע בלא צידה לדרך. כל שכן איש ההולך למדבר ובימים מקום שאי אפשר להשיג שם מזונות, כמה מן ההכנות יעשה טרם ישים לדרך פעמיו. וכל זאת הוא כשאינו הולך כי אם יחידי. וכל שכן כשמשפחה שלימה עם נשים וטף צריכים לנסוע דרך ימים ומדברות, שאז אין קץ לרוב ההכנות שיעשו. ובכל זאת כשיצאו ממצרים עם רב ששים רבוא גברים לבד נשים וטף, נצטוו לצאת כרגע בלי שום הכנה, בלי שום מזונות אפילו פת לחם, רק משארותם צרורות על שכמם. וכל זה בכדי לחנכם ולהרגילם לכל המצבים ומקרים רעים. וחינוך הזה היא שעמדה להם לישראל שמצבם הכלכלי (עקאנימישער צושטאנד) לא נהרס גם בימי החושך בימי הביניים, אשר שכו את דרכם בסירים וגדרו בעדם בחומת הגעהטא ותחום המושב. ולמרות המצוקות והמועקות אשר שמו במתניו לשבור מטה לחמו, בנעול לפניו שערי הכלכלה, עוד מצא נתיבותיו בחיים, ועוד היו כאלה אשר עלו במעלות העושר. דאחרי אשר יכולים הם להתרגל לכל רע, משום הכי כל מקום שעולים מזונותיהם עמהם.

וזהו מה שאמר שלמה דרך השני שנפלא ממנו, הוא דרך נחש עלי צור. דהנחש ימצא מזונו גם על הצור וצחיח סלע. וכל זה הוא משום שעפר לחמו. כן נמי דרך העם הזה, מזונותיהם גם בצחיח סלע, משום שהורגלו לכל רע, גם לישב בגעהטא וכדומה לא היה קשה לפניהם. וכדוגמא חיה לתכונת הישראלי בזה, מציין המדרש “מצה”. עם שלם שפעל בעצמו לצאת למדבר בלי שום צידה לדרך, כי אם במעט מצה לא אפויה הצרורה בשמלתו. לפני עם כזה אין שום עצה ותחבולה לסתום בפניהם צינורות הפרנסה ולסוגרם בתחום היותר צר, כי גם באויר מחניק כזה ימצאו בנקל פרנסתם עד שלבסוף יעלו מעלה ראש. ובזה נפתר השאלה השניה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 23

דרשת שבת הגדול א, חלק 3: דרך הנשר בשמים – כפי שנתגלה בעשיית הפסח במסירות נפש במצרים – גם הרשעים והאפיקורסים מוסרים נפשם על קדושת השם / הרב אהרן וואלקין הי”ד

דרך הנשר בשמים

אלו הן השלשה שאלות שנלאו כל חכמי חדה לפותרן, ואמנם את אשר לא מצאו החוקרים בחקירתם והחכמים בחכמתם, מצאו ח”זל ברוח קדשם להביננו לדעת סוד הפתרון באלו השלשה דברים: פסח מצה ומרור.

דהנה על השאלה ראשונה איך אפשר לאחד שתי הקצוות ההפוכות, פתרונה כן הוא. הישראלי נכון הוא להקריב גופו ומאודו וכל אשר לו בעד קדושת דתו. ובאם אך ידע שבפעולה הזאת מאבד הוא את דתו, אז כל מחיר לא ישוה לו. ומה שנראה מצד אחר שמוכר הוא את כל התורה בעד הנאה קלה, ובריווח הנאה כל דהוא יתן כפר אחת מיסודי התורה, היינו משום שהוא אינו מאמין שבעבירה כזאת וכזאת יאבד את דתו ויצא מכלל הישראלי. וכסבור הוא שאינו מוכר כלום. דטבע הישראלי שאיננו מן הפתאים המאמינים לכל דבר. וגם על רבניו וחכמיו יעביר שבט הבקורת, ולבד שבכל מצוות דרבנן ימצא עילה ותואנה למה לא ישרון בעיניו, אלא שגם יעיז פניו לבקר את תורתינו הכתובה, פותח בחוקים ומסיים גם במשפטים ובמצוות השכליות. וסוף סוף לדעתו הוא יורה היתר בנפשו, שבהעברת מצוה או עבירה זו אינו עוקר את יסוד היהדות בזה, ולכן מהנקל לפניו לבטלה. אבל אילו ידע האמת, שבעשיית עבירה זאת הוא עוקר ומהרס יסוד כל התורה, ומומר הוא לכל התורה ואין לו עוד חלק ונחלה באמונת ישראל, לא היה עושה כזה בעד כל חללי דעלמא. וקורות דברי ימינו מלא מספורים ודוגמאות כאלו, שבכל תנועה דתית, שקמו לעבור על אחת מכל מצוות ה’ לא היה זה בדרך להכעיס, לידע את רבונם ומתכוונים למרוד כנגדו, אלא משום שרוח שטות ואפיקורסות נכנס בהם, לחשוב תועה שאין זה עבירה. מתחלה באו בטרוניא על כל המצוות דרבנן, ואחר כך על מצוות החוקית שבתורה גופא. עד שנימא מצאו לפי דעתם הכוזבת גם במצוות השכליות.

ואם אספרה כמו כל המקרים הללו, לא יכילום הגליון, לכן בוא “עמדי” “ואחוך” טענת הרשע הראשון. הוא הרשע שבהגדה אבי אבות כל הטומאות והרשעות, ותמצא כי כדברי כן הוא. התמכר לכל תועבה רק משום שלדעתו האפיקורסית לא מצא בה שום תועבה, אבל בדבר שהכיר גם הוא שזהו יסוד היהדות ונקודה העיקרית, הקריב נפשו גם הוא על זה.

  • דהנה בתשובת הרשע על שאלתו מה העבודה לכם, כתוב בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא לד’ אשר פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל. כפל לשון יש כאן “אשר פסח על בתי בני ישראל” והדר אמר שנית “ואת בתינו הציל”.
  • ועוד קשה, דמתחלה אמר אשר “פסח” דלשון זה משמע שהמשחית פסח לגמרי ולא נכנס כלל לתוך בתי ישראל, וכפשטות הכתוב וראה את הדם על המשקוף ופסח וגו’ ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם. דמשמע להדיא שלא בא כלל לבית ישראל, ואילו בסוף אמר ואת בתינו “הציל”, דבמקום שיש מצילין יש דרוסה, ולשון זה משמע דהמשחית נכנס גם לתוך בתי ישראל אלא שהקב”ה הצילם מידו.
  • וגם עוד דייקו המפרשים, איזה צורך היה אז שיבואו שניהם גם ה’ גם המשחית.

והנראה לי בזה, דהנה עיקר מצוות קרבן פסח, והכוונה וטעם העיקרי שבמצווה זאת הוא משום שכל ישראל היו אז עובדי עבודה זרה גם הם, וכמו שאמרו חז”ל על הפסוק גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה יהללו עובדי עבודה זרה. וכאשר רצה הקב”ה להכשירם לקבלת עול מלכות שמים וקבלת התורה, ואין קדושה חלה על מקום טומאה, בהכרח היה שמתחלה ימשכו את עצמם מן עבודה זרה, ויעקרו מלבבם כל העקמומיות שהיה בלבם שמץ עבודה זרה. לתכלית זה ציווה הקב”ה לשחוט את השה, סמל העבודה זרה שעבדו שם. זה היה הנקודה העיקרית בכוונת שחיטת הפסח, להראות לכל בגלוי בביטול דעבודה זרה, ובמשאת נפש על כבוד קדושתו יתברך. ועוד היה בזה מצוות פרטיות, כגון לזרוק הדם על המשקיף ועל המזוזות, ולא תאכלו ממנו נא וכדומה. והנה בני ישראל הכשרים שבהם, קיימו כל פרטי המצוות האמורים בקרבן פסח, הכל כאשר צוה משה, אכן הרשעים והאפיקורסים, אם כי בעיקר הכוונה של שחיטת קרבן פסח, היינו למסור נפשם על קדושת השם ולעקור העבודה זרה מלבם, נכונים היו לעשותם ולקיימם ביתרון הכשר, באשר זהו האידיאל העיקרי שלהם, לאחר שהכירו במציאות הבורא יתברך, אבל בפרטי המצוות לא האמינו וחשבו לומר, כי בשביל שיאכלו ממנו נא, או בשל מבושל, יבוטל המסירות נפש שעשה בשחיטת הפסח, או אם לא יזרוק את הדם על המזוזות, יובטל על ידי זה כל גדול המסירות נפש. היתכן?! ולכן הקילו לעצמם שלא לשמור את חוקי הפסח כהלכתם, ולא זרקו את הדם על המזוזות. ואחרי שהסימן היחידי הניתן להמשחית לידע ולהכיר איזה הוא בית ישראלי, היה זה ראית הדם על המשקוף ומזוזות, ממילא שלאותן הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, לא נשאר שום סימן, ולא הכיר המשחית שהוא ישראל ולכן נכנס המשחית גם לתוך בתיהם ורצה להרגם. רק שד’ חמל עליהם והצילם מיד המשחית. נמצא לפי זה דאצל הישראלים הכשרים שקיימו מצוות הפסח בכל פרטיו וזרקו את הדם לא נכנס המשחית כלל, ואצל הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, נכנס המשחית לבתיהם ועשה מלחמה עמהם, אלא שהקב”ה הצילם מידיו. וזהו שאמר הכתוב אשר “פסח” על בתי בני ישראל, שבשם זה מכונים תמיד הכשרים והמיוחסים, על בתיהם פסח לגמרי. ואת בתינו “הציל”, היינו שמדבר כאן עם הבן הרשע. לזה אמר שגם בבתינו שנמצא רשע כמותו, אם כי המשחית נכנס, אבל בכח זאת הקב”ה הצילנו מידו.

והרי הראיתיך בזה תמונת הרשע הקדמון שאף על גב שהיה רשע ואפיקורס גדול כזה, שכפר במצות ראשונה האמורה מפי משה בעצמו, אפילו הכי מסר נפשו על קדושת השם באופן מבהיל כזה שהעמיד עצמו בסכנה לשחוט יראתן של מצרים לעיניהם. ומזה נראה בעליל שגם מה שכפר במצוות משה, אין זה משום שעקר וכפר בנקודה העיקרית, באלהותו ואדנותו יתברך. דאילו היה כן, לא היה מוסר נפשו על קדושת השם. אלא משום שחשב וטעה, שבהעברת מצוות הללו אין זה פגיעה בכבודו יתברך, ומצא הוראת היתר בנפשו, לומר שמשה מדעתו יצווה ככה.

וכן הוא נמי כל הרשעים ואפיקורסים שבכל דור ודור, מה שיכפרו בכל מצוות ה’ אין זה משום שכופרים באלקותו, כי אם משום שימצאו תואנה על המצוות בהוראת היתר כזה או כזה, אשר יבדו מלבם. אבל אילו ידעו והכירו בשכלם כי על ידי זה יצאו מכלל ישראל ואין להם חלק באור התורה, לא היו עושים ככה, באשר שגם הם אינם חפצים ליצא מכלל ישראל, אלא שאינם מבינים שעל ידי זה יוצאים הם מכללו. ובזה תמצא פתרון השאלה, שאף בה בשעה שכופרים המה בכל המצוות – אפילו הכי ימסרו נפשם על שם ישראל, ואת שם ישראל לא ימכרו בעד כל מחיר, רק מורים היתר לנפשם לומר שבעבירות הללו אינם יוצאים עוד מכלל ישראל.

והנה הקשה שבמלחמות הוא עם העופות, דלעומת כל הגבורים אפשר למצוא כלי זיין כאלו שאפשר להכניע גבורתם, מה שאין כן עם העופות שאף שהם חלשים ביותר, בכל זאת בכח הפריחה שיש להם יעופו כרגע למעלה עד שאי אפשר לתופשם. ובכל זאת אחרי שלגבוה הרבה אין בכחו לעוף, יש האפשרות להורגו על ידי קנה רובה הזורק למרחוק. אבל היתכן להלחם עם הנשר אשר יעוף, גם עד שיא שמים. וברגע אשר הוא עומד למטה, יחשוב האדם שבידו הוא לתופשו, אבל כרגע, ישים דרכו עד רום שמיא, ואין שום אמצעי להורידו משם. וכן הוא דרך עם הישראלי, יש רגע שנופל הוא במדרגתו הרוחנית עד לעפר. “כשהם יורדים יורדים עד לעפר”, וכל הרואים אותם במצב כזה ידמו כי כבר בידם הם לעשות עמהם כחפצם. אבל רק כשירגישו שהשונאים רוצים לתופשם, יעלו במדרגה גבוה עד לכוכבים. “וכשהם עולים עולים עד לכוכבים” שאין שום אמצעי שיהא ביכולתם להורידם משם. והראש וראשון לכל המקרים הרבים שעשו ככה עם הישראלי, בניסיון ובמעשה, הוא במעשה שחיטת הפסח הראשון. באותו רגע שהיו כה שפלים במצבם המוסרי עד שהיו עובדי עבודה זרה וכל תועבת מצרים, וכפרו בכל המצוות שנצטוו מפי משה בעצמו, בזו הרגע גופא מסרו נפשם על קדושת השם באופן מבהיל שלא נשמע דוגמתו, לשחוט תועבת מצרים לעיניהם.

והיינו מה שאמר שלמה, שלשה נפלאו ממני (משלי ל,יח). והראשון הוא “דרך נשר בשמים”, פירוש הכח הנפלא שמצינו בישראל שיעופו לפעמים עד רום שמיא כנשר הזה, ולכן אי אפשר להלחם אתם ולכלותם. והמדרש בא למלאת אחרי דברי שלמה ולהראות את הזמן אימתי הראו לכל את הכח הגדול והנפלא הזה במעשה. וציין “פסח” פירוש שבמצוות פסח הראו לכל את כחם הנפלא, שגם בשעה שיורדים עד לעפר ובאותה שעה גופא יש להם די כח וגבורה לעוף עד לכוכבים. ונפתר השאלה הראשונה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק אהרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 13

דרשת שבת הגדול א, חלק 1: סימני הטומאה בשאלת הבן הרשע / הרב אהרן וואלקין הי”ד

תמונת הרב אהרן וואלקין הי"ד

והיה כי יאמר ואליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה שסוף התורה עתידה להשתכח מישראל. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות בנים ובני בנים (מכילתא פרשת בא, כו).

והנה הדעה הראשונה שבמכילתא, כי בשורת השאלה של “מה העבודה לכם” היתה בשורה רעה, היא דעה מובנת, לפי שידוע ששאלה זו היא שאלת הרשע. ובוודאי לא טובה הבשורה שיעמדו שואלים כאלה בקרב בנינו.

אבל הדיעה השניה כי בשורה טובה היתה זאת, תמיהה היא. כי לשמחה מה זו עושה בבנים כחשים כמו אלה. ועוד מה נפלאת היא הסתירה של שני המאמרים הללו הבאים כאחד על פסוק אחד, והם מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה.

הנה כבר טרחו הדייקנים והפרשנים למצוא סימני הטומאה שבשאלת הרשע, דאי משום שאמר מה העבודה הזאת “לכם” והוציא את עצמו מן הכלל, והלא גם החכם מוציא עצמו מן הכלל באמרו מה העדות גו’ אשר צוה ה’ “אתכם”. ועיין בירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד’ שבאמת מגיה הגרסא בבן החכם ושינה, אשר ציווה ה’ “אותנו”, והיינו מטעם זה, דאילו לגרסא דידן “אתכם” מוציא גם הוא את עצמו מן הכלל, ומה בינו לבין הרשע.

והנראה לי ליישב גרסא דידן, דשפיר מצינו סימן טומאה גדול ברשע. והוא על פי מה שאמר הכתוב שמע בני מוסר אביך, האי “מוסר” דקאמר הכתוב אין פירושו לשון תוכחה, כמו שמורגלים אנו לפרש תמיד לשון מוסר. אלא פירושו “מסורת” מלשון מסירה. וכוונתו כלומר אותן הדינים והמצוות והמנהגים שמסר לך אביך, מחויב אתה לשמוע, דמפני שלא רבים יחכמו להבין חכמת תורה הקדושה וטעמי מצוותיה ואפילו החכמים הגדולים אין בכחם לירד לסוף דעת התורה, מפ”י חכמתם. וכמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת, אמרתי אחכמה, אבל היא רחוקה ממני. ומי בא בסוד ה’ להבין סודותיו ותכלית הידיעה הוא שנדע שלא ידענו. משום הכי מדרך השלמים להיות זהיר במסורת אבות, וכל אותן הדינים ומנהגים שהיו קדושים אצל אביהם, יחזיקו גם הם את הדבר לקדש. בוא קורא יקר ואחווך עד היכן היו השלמים ששכלם רחב להבין מעצמם ובכל זאת היו נזהרים במסורת אבות, הן בחולין (דף צ”א ע”ב) אמרו חז”ל כתיב ויצא יעקב גו’ וילך חרנה, אמר יעקב אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואנכי לא התפללתי, כך יהיב דעתיה למיהדר מיד קפצה לו הארץ. יעויין שם. הרי שמתחלה לא יהיב יעקב דעתיה להחזיק מקום הזה לקדוש, שראוי להתפלל שם, ומשום הכי עבר עליו, אחרי שהוא בעצמו לא מצא בו שום יתרון קדושה. רק שלבסוף חזר מדעתו זה, ואמר שאף על גב כשהוא לעצמו לא יבין בשכלו למה החזיקו אבותיו מקום זה לקדוש, מכל מקום לא בחכמה יומדד כח הקדושה, ואחרי שאבותיו התפללו במקום הזה ומצאו אותו לקדוש, אינו רשאי הוא לבנות על שכלו ודעתו, ומשום הכי חזר גם הוא להתפלל שם. והנה רגילים אנו לשמוע מפי המתפלספים ומתמשכלים, כי המה אינם מהפתאים המאמינים לכל דבר שיאמרו להם הסבתות הזקנות. ואותו הדבר שלפי דעתם ושכלם לא ימצאו בו קדושה, לא יוכלו לשמרה בקדושה.

אבל מה נואלו אפוא האנשים הללו, להעמיד על דעתם הפעוטה בדברים העומדים ברומו של עולם, אשר גם ידיעה בתחלה לא היה להם מעולם על זה. וכי שכלם רחב יותר משכל יעקב אבינו, ובכל זאת גם הוא לא עמד על דעתו ושכלו בדבר כזה שהיה לו מסורת אבות. ומכאן תוכחה מגולה לכמה צעירי עמנו אשר ערו עד היסוד גם ליסודות התורה, כגון שבת, תפילין, ציצית וכדומה, באמרם שלא יבינו בשכלם קדושת תפילין וציצית מהו. ומה יום מיומים שישמרו את השבת בקדושה מיוחדה. אבל איך לא יבושו לזכור, איך שאבותיהם החזיקו את העניינים לקדוש עד שמסרו נפשותיהם על זה. ומקומות שאבותיהם ואבות אבותיהם החזיקום לקדוש, איך לא יבושו לדורסם ברגל ולעבור ולבטל המקום הזה. והרי הראינו לדעת שמדרך השלמים האמתיים להחזיק ולשמוע במסורת אבות בלבד.

ובכך זאת אם בא לשאול טעמי המצוות גם כן, נוכל לתת לו השם “חכם”, אחרי שמקיים המצוות כאשר באו בקבלה, גם אם לא ימצא הטעם, רק שאחר כך טורח ויגע לשאול ולבקש הטעם, אין זה מזיק כל כך. לא כן אותו הבן אשר הוא בעצמו בודאי לא ישמור המצווה הזאת שאינו מוצא בה טעם, ואינו רוצה גם לשאול ולהטריח אחר ידיעת הטעם, אלא שיתאמץ עוד להשפיע מרוחו גם על אביו שגם הוא יסור מאיוולתו, לשמור מצוות שאין בהם טעם. זהו סימן הטומאה שברשע. וזהו שתציין התורה אצל שאלת החכם כתיב והיה “כי ישאלך” בנך, כלומר כיון שבא בדרך שאלה, ולא בתור מצוה ומפקד, הרי הוא חכם, ואצל הרשע כתיב והיה כי “יאמרו” אליכם, דכיוון שאינו בא כשואל, כי אם אומר, מצות ומפקד גם לאביו שיסור מדרך הקדש, הרי הוא רשע גמור.

והנה כאשר נבוא להתבונן במצב צעירנו על פי סימן טומאה הזה, אז תמונה מבהילה תצא לפנינו, לחשוב כולם לרשעים כי הלא אצל מי מבנינו לא נמצא סימן טומאה הזה, שכולם לבד שלא “ישאלו” מאבותיהם. אלא עוד “יאמרו” להם שיסורו גם הם מדרך ה’. אכן באמת כאשר נעמיק לראות אז נראה כי לא כצעקתה הבאה עשו, ועוד נמצא בהם זכותים גדולים ומסירת נפש ממש על קדושת הדת והתורה, אשר שלהם גדול משלנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול)

הרב אהרן וואלקין הי”ד מגדולי הפוסקים, הדרשנים ומרביצי התורה בליטא, נולד בשומיאטש שברוסיה הלבנה בשנת תרכ”ה לאביו ר’ יעקב צבי. למד בישיבת וולוז’ין והתחבב מאד על ראש הישיבה הנצי”ב, שכן בלט מאד בהתמדתו ובכשרונו. בהיותו בן 18 התחתן עם רחל סורוצקין, בת למשפחת רבנים מפורסמת ברוסיה. לאחר נישואיו החל ללמוד בכולל בקובנא אצל רבי יצחק אלחנן ספקטור, ממנו נסמך להוראה ולדיינות. תוך זמן קצר נבחר, בגיל שלושים, לכהן כרב בגרוזר בליטא במקום רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהתמנה לרב העיר פוניבז’. הרב ניהל ישיבה בגרוזר. שמו התפרסם בזכות ספר הדרשות שהדפיס, שהתפרסם בחמש מהדורות והקנה לו שם ברוסיה ובליטא.

בשנת תרס”ה התמנה לרבנות בעיירה שאד, ובשנת תרע”ב נתקבל כרב ואב”ד בעיירה אמציסלאב (צ’יסלאוו) אשר ברוסיה הלבנה.

בהיותו רב באמציסלאב נעצר על ידי השלטון הקומוניסטי בשל מלחמתו ביבסקציה ונכלא למשך מספר חודשים. גם במעצרו המשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה. חבורו חיבורו “בית אהרן” על מסכת בבא קמא נכתב בכלא, ובהקדמת הספר כתב המחבר: “וכתלי בית האסורים יוכיחו בשעה שגם עלי עבר כוס התרעלה להיות יושב כשבוי בצל קורתם וכו’, שמה ישבתי נגדה נא המון כל אסורים, הרוצחים והגנבים וכל ארבע אבות מזיקים וכתבתי את חיבורי”.

לאחר מאמצים רבים הצליח הרב להמלט מרוסיה בדרך נס, והגיע לפולין, שם התקבל לכהן כרבה של פינסק הגדולה, ובהמלך כהונתו איחד את קהילת פינסק עם קהילת קארלין הצמודה לקהילת פינסק קארלין.

הוא התפרסם כאחד מגדולי פוסקי ההלכה, והשיב תשובות לכל רחבי מזרח אירופה. כמו כן, היה פעיל גדול בעניינים ציבוריים. הוא השתתף בכנס היסוד של אגודת ישראל בקטוביץ בשנת תרע”ג ונשא שם דברים. בשנת תרפ”ב יצא יחד עם הרב עזריאל הילדסהיימר מגרמניה לסיור באנגליה ובארה”ב לצורך פרסום האגודה ורעיונותיה. במהלך מסעו הוצעו לו משרות רבונת מכבודות בארה”ב, אולם הוא סרב להן. כמו כן השתתף בכנסייה הגדולה בווינה.

מחבר “בית אהרן” על מסכתות בבא מציעא, כתובות ובבא קמא (תרס”ה, תרע”א, תרפ”ג), “מצח אהרן” דרושים (תרס”ח-תרפ”ו), “חושן אהרן” על חושן משפט (תרפ”ז, תרפ”ח), שו”ת “זקן אהרן” (תרצ”ב-תרצ”ח) ופירוש סביב ליראיו על ספר היראים (תרצ”ה).

עם פרוץ השואה הועבר על ידי הנאצים לגטו פינסק. גם בזמן המלחמה המשיכו להגיע אל הרב שאלות מקרוב ומרחוק, והרב המשיך לענות ולהורות. הרב  נרצח בגטו סמוך לפסח תש”א.

מקורות: ויקישיבה, אתר קדם, ויקיפדיה,ספר זכרון לקהילות ליטא, תולדות הרב הי”ד מאת בנו הרב שמואל וואלקין בספר זקן אהרון ח”ב (ניו יורק תש”א). וראה תולדותיו בפירוט במאמרו של הרב אליעזר הכהן כ”צמאן, נעימות התורה, ישורון (2002), הקולמוס והספר, עמ’ תתצא.

יזכור בספר זקן אהרן

מספר הצפיות במאמר: 23

1 2