האם קטן שנעשה גדול ביום ראשון י' באב מחוייב לצום שחל באותו היום / הרב משה סופר הי"ד

היד סופר

ב"ה

חילו לאורייתא ושופריה לחומרי מתנייתא רב נהוראי הרואה אומר ברקאי ה"ה כבוד אהובי וידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי התורה, סיני ועוקר הרים, חובר חברים מחוכמים וכו' כש"ת מו"ה יקותיאל יהודה גרינוואלד שליט"א רב אב"ד בביהכנ"ס בית יעקב בעיר קאלאמבוס תע"א אהייא אמעריקא.

אחרי דרישת שלום ת"ה נעימות ימינו הטהור קבלתי וארי נעשה שוא"ל הדרת גאונו נ"י לא לדידי צריך, כי ידיו רב לו בחריפות ובקיאות וכו', אך כדי לעטר מכתבי בעיטור סופרים אציע לפני הדרת גאונו נ"י משא ומתן של הלכה כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

נשאלתי מהבחור החריף ושנון מו"ה ישראל יעקב ניימאנן נ"י מק"ק פרסבורג אם קטן נעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותו שנה חל תשעה באב, אם מחוייב להתענות או לא. עד כאן שאלתו.

הנה כבר נשאל בשאלה זו הגאון מהרש"ם בשו"ת שלו (ח"ג סימן שס"ג) עיין שם. ולעניות דעתי נראה להעיר דהנה בגמרא תענית (דף כט, עמוד א) איתא והיינו דאמר רבי יוחנן ואלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא. ועיין בתוספות מגילה (דף ה, עמוד ב) ד"ה ובקש וכו' שכתב אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר רבי יוחנן אילו הווי התם קבעתיה בעשירי. וכתב במסורת הש"ס על דברי תוספות אלו, וודאי רבי יוחנן לא יכול היה להכריע כל החכמים לדעתו, אלא שהרבה חכמים הסכימו לקובעו בעשירי, רק רוב הסכימו לקובעו בתשיעי וכו'. עיין שם. ולפי זה גם עשירי באב נמי הוה יום אבל גדול לישראל כיון שרובו של היכל נשרף בו ביום. וכיון דלגזור תענית בתרווייהו לא היה אפשרית משום סכנה, וכדאיתא באור זרוע, דמשום הכי לא עבדינן שני ימים יום הכיפורים, משום דאיכא סכנתא, מובא גם ברמ"א אורח חיים (סוף סימן תרכ"ד) לפיכך גזרו הרבנן תענית בתשיעי כיון דאתחלתא דפורענותא עדיפא. אבל באופן שחל תשעה באב בשבת קודש, דאסור אז להתענות בתשיעי, מסתברא דהתענית ביו"ד באב מצד עצמו נמי, ולא רק מצד תשלומין של תשעה באב. ויעויין בירושלמי (תענית פרק ד) דאיתא, רבי ירמיה בשם רבי חייא ברבא כדין היה שיהיו מתענין בעשירי, שבו נשרף  בית ה', ולמה בתשיעי, שבו התחילה הפורענות וכו'. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי. רבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. עד כאן. הרי שמי שלא חושש לסכנה גם אי נקטינן כרבנן דאתחלתא דפורענותא עדיף והעיקר תענית בט', מכל מקום נכון להתענות רק שאי אפשר לגזור כן משום סכנה. ולכן נער שנעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותה שנה חל תשעה באב בשבת קודש ונדחה למחרתו, מחוייב הנער להתענות. כן נראה לעניות דעתי נכון… ויעויין עוד בהתעוררות תשובה מאאדמו"ר הגאון הצדיק שליט"א (חלק אורח חיים סימן צט) שהאריך בנעימים בכדומה לזה. יעויין שם.

(יד סופר, חלק ראשון, סימן ז)


הרב משה סופר הי"ד, בן הרב שמעון סופר הי"ד בן ה"כתב סופר" בן ה"חתם סופר", היה דיין ואב"ד בקהילת ערלוי (אֶגֶר) שבהונגריה. הוא נודע בגדולתו בתורה, חריף עצום ובקי נפלא בש"ס ובפוסקים.

בשנת 1942 גויסו לשירות העבודה כל הגברים היהודים בגילאים 18 עד 42, והם נשלחו לחזית הרוסית. רק מעטים מהם שרדו. בי"ב באייר תש"ד (5/5/1944) ניתנה הוראה לרכז את יהודי ערלוי בגטו שהוקם במרכז העיר, ובתוך עשרה ימים הסתיים ריכוז 1,620 היהודים בגטו. בי"ז בסיוון (8/6/1944) הובלו תושבי הגטו הובלו בצעידה לבית חרושת ללבנים במרחק של 16 ק"מ. לאחר צעידה של 10 ק"מ נוספים לתחנת רכבת בכפר הסמוך, הועמסו היהודים על קרונות בקר ונשלחו למחנה ההשמדה אושויץ. עם סיום המלחמה, רק מעטים שרדו ושבו לעיר.

הרב משה סופר ואביו הרב שמעון, הרבנית הצדקת (אשת הרב משה סופר הי"ד) טושענע בת הרב משה יוחנן שונפלד זצ"ל, וארבעת בנותיהם: חוה רבקה, לאה, גיטל טוביא וריזל. הי"ד, הוגלו יחד ונהרגו על קדושת השם ביום כ"א בסיון שנת תש"ד (12/6/1944).

בנם, הרב אברהם שמואל בנימין זצ"ל, חיבר את הספרים שו"ת דברי סופר (שני חלקים) וספר מחזה אברהם הכולל ביאורים והערות על שו"ת חתם סופר אורח חיים. הוא הצליח להימלט במלחמת העולם השניה, אך נפטר במיתת נשיקה ביום כ"ד בטבת תש"ח, בהיותו בן עשרים ושש.

בנם, הרב יוחנן סופר זצ"ל, האדמו"ר מערלוי, שרד את מחנות העבודה והגיע לבודפסט ועסק בהקמת ישיבת חתם סופר וישיבת ערלוי.  פרסם בשנת תש"ט את ספרו של אביו שו"ת "יד סופר", שחלק אחד ממנו יצא לאור עוד בחיי אביו. בשער הספר, במהדורת הרב יוחנן, מופיע: קובץ זה הוא רק מיעוט בלתי ניכר מהמון חידושי תורה ותשובות למאות שהשיב לשואליו אאמו"ר הגאון המחבר זצ"ל, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שעלה בידינו להציל אחר השריפה הנוראה ששרף ה' בבית ישראל בתקופת הבהלה ובשנות הדמים. תשובה נוספת מהרב הי"ד ניתן למצוא בספר ירושת פליטה, סימן לג.

באלול  תש"י עלה הרב יוחנן לארץ עם קבוצה מתלמידיו, וייסד בה את חסידות ערלוי.

מקורות נוספים: תולדות הרב משה סופר, נכתבו על ידי בנו ומופיעים בהקדמת הבן לספר "יד סופר".

מספר הצפיות במאמר: 169

טוב בא"ת ב"ש נפש / הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד

לימוד תורה

"לענות נפש" (במדבר ל,יד).

בזה יש להבין כיוון דבתורה לא כתיב שלא תדור נדר אמאי אמר שלמה המלך "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה,ד)?

אך יש לאמר דבמדרש תנחומא פרשת קרח כתב דאותיות "נפש" בא"ת ב"ש הם "טוב", וכיון דגילתה התורה "לענות נפש", אם כן מבואר דהוא עינוי לטוב, וממילא נשמע דטוב אשר לא תדור.

ובזה יש לפרש, "ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהלים קכה,ז), על דרך "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו), מקודם ישמר מכל רע, ואחר כך ישמור שיהיה טוב, כי "נפש" בא"ת ב"ש הוא "טוב". ועיין איכה ג' כ"ה "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו", יש לאמר גם כן, משום דעל ידי א"ת ב"ש "טוב" אותיות "נפש". וכן "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג,יז). ובתהילים (יט,ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" ובא"ת ב"ש "נפש" אותיות "טוב".

ושוב יקשה בערכין י"א דתורה לא אקרי "טוב" רק "משמחי לב". אך למה שאמרו התוספות שם (דיבור המתחיל משמח לב אקרי טוב לא אקרי) דרק בהדיא לא כתיב "טוב", אתי שפיר, דרק הכא על ידי א"ת ב"ש נמצא דאקרי טוב, ומשום הכי כתיב "טוב לי תורת פיך", וכן "לקח טוב" (משלי ד,ב), עיין שם.

ועיין בבא קמא נ"ד, דבלוחות ראשונות לא נאמר "טוב", ובלוחות אחרונות נאמר "טוב", מפני דלוחות ראשונות סופן להשתבר. ולפי זה לוחות אחרונות דאין סופן להשתבר, שפיר נאמר בהם "טוב". ומהאי טעמא כתיב בתהלים "תורת ה' תמימה", מדכתיב בלוחות האחרונים "טוב", ואם כן אין סופן להשתבר וישארו תמימות, ומשום הכי מסיים "משיבת נפש", דעל ידי שנקראו "טוב" ובא"ת ב"ש אותיות "טוב" הם "נפש".

ובזה מובן מדרש שוחר טוב סי' י"ט, וזה לשונו: כתיב תורת ה' תמימה, ר' ירמיה ורבנן, חד אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש, ואחרינא אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה. ואינו מובן. ולפי מה שאמרנו לא פליגי, וחד טעמא להו. חד אמר, למה היא תמימה, ומתרץ כיון דתורה אקרי "טוב" שאין סופה להשתבר, ו"טוב" בא"ת ב"ש "נפש", ואם כן כיון שהיא משיבת נפש ובא"ת ב"ש אותיות "נפש" היא "טוב" ואין סופו להשתבר ותשאר תמימה. וחד אמר להיפוך, למה היא משיבת נפש, ומתרץ שהיא תמימה ואין סופה להשתבר, ומפני זה נכתב בלוחות אחרונות "טוב" ובא"ת ב"ש "טוב" היא "נפש", ושפיר משיבת נפש. ואתי שפיר.

(נחלת יעקב יהושע)

הגאון החסיד הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד, איש אשכולות, מגדולי הלומדים בפולין לפני החורבן. נולד לרה"ח ר' אפרים פישל פרומן ומצאצאי האדמו"ר ר' פישלי מסטריקוב זצ"ל. למד בישיבת הגאון ר' יוסף הורוביץ בסקרניביץ, ובגיל י"ג עבר לישיבה הגדולה של הגאון אמסטוב ונודע כ"עילוי מלודז".

נשא לאשה את מרת גולדה ע"ה, בתו של ר' אלעזר ב"ר שמואל ברקנוולד. לאחר נישואיו עבר ללאסק להיות סמוך על שולחן חותנו ועמול כל כולו בתורה ועבודה. הוא פתח ישיבה בבית חותנו הנדיב, שם למד עם תלמידיו ביום ובלילה בעיון ובשקידה רבה. שמו יצא כגאון מובהק, והוא עמד בקשר מכתבים בשו"ת עם גדולי הדור, עד לבוא השואה. הרב יעקב יהושע הי"ד היה חסיד ונאמן לאדמו"ר מגור זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה מהאדמו"ר.

כשהפסיק להיסמך על שולחן חותנו פנה למסחר, כדי שלא לעשות תורתו קרדום לחפור בו, אך הקדיש כל רגע של פנאי לתורה ולעולם לא פסק ממשנתו בהתמדה ובעיון רב. הוא הרבה לכתוב חידושים בכל מקצועות התורה, וחלק קטן מכתביו ניצל באורח נס, נאסף על ידי בנו בתום המלחמה והודפס בספר "נחלת יעקב יהושע".

בעלות הכורת על בית ישראל ליבו לא עמד למראות הזוועה, ויצאה נשמתו ביום כ"א סיון ת"ש. כמעט כל בני משפחתו העניפה נספו בשואה, מלבד בנו, משה אריה לייב, בתו חנה, ונכדו אלעזר אהרן זילברשטיין.

(מקור התמונה בדף זה: עוסקים בתלמוד תורה, פינסק 1924, תמונה באדיבות: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)

 

מספר הצפיות במאמר: 225

מתורתו של הרב שמעון סופר הי"ד אבדק"ק ערלויא

תמונת הרב שמעון סופר הי"ד

בפתיחת ספרו "מוסרי הרמב"ם, הוראה לדרך החיים ותוכחת מוסר" הובאו תולדות רבינו שמעון סופר זי"ע, אב"ד ור"מ דק"ק ערלויא

רבינו שמעון הצדיק — כפי שכינוהו חכמי דורו — נולד בק"ק פרעשבורג, לאביו מרן בעל "כתב סופר" ז"ל, בן מרן בעל "חתם סופר" ז"ל, ביום כ"ח לחודש אייר שנת תר"י לפ"ק.

משחר נעוריו הצטיין בשקידתו הגדולה בתורה וביראתו הנפלאה לה' — ויהי לפלא. ממעיני אביו הקדוש שתה בצמא אשר ספי ליה כתורא בתורה וביראה, והכיר בו כי לגדולות נוצר, ואף הביע אמונתו זו פעמים רבות בפני אחרים. באביב שנת תר"ל, כשה
גיע לפרקו, השיא לו אביו לאשה את מרת אסתר ע"ה, בתו של הרבני הצדיק והגביר הנודע רבי יצחק פריעד ז"ל מקליינוורדיין, אשר שם הוחג חג נישואיו ברוב פאר והדר, בהשתתפות גדולי ישראל. מבית חותנו, אשר כל עתותיו שם היו קודש לה' ולתורתו — הרבה להתכתב עם אביו הגאון ז"ל ועם שאר גדולי דורו בהלכה למעשה ובפלפולא דאורייתא. ברם לא ארכה שם שלותו, היות שבשנתיים אחרי חתונתו מתה עליו אשת נעוריו אשר ילדה לו בת אחת, ונשא לאשה את מרת גליקל ע"ה בת הגאון הצדיק המפורסם מהו"ר חיים שמואל בירנבוים ז"ל מדובנא רבתי שהיה חתנו של מרן הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. בימים ההם התיישב בעיר אומאן שברוסיא, ולאחריה בעיר קיוב, אשד גם שם יצאו טבעו ושמו כאחד הגדולים והוכר כאיש מורם מעם בתורתו וצדקתו. חכמי העיר, כיבדוהו מאוד על אף גילו הצעיר, וגם רצו להושיבו על כסא הרבנות של עיר זו הגדולה לאלקים — אך מרן ז"ל סירב בדבר. אשתו זו ילדה לו את הרב הגאון רבי עקיבא סופר ז"ל, שהתיישב אח"כ בק"ק לבוב.

סביבת שנות תרל"ו־ל"ז חזר לעיר מולדתו פרעשבורג, בעוד שבשנתיים הקודמות ישב בקראקא, בבית דודו אחי אביו, הגאון רבי שמעון סופר ז"ל בעל "מכתב סופר", האב"ד דשם. בעת ההיא נשא לו את אשתו השלישית, ה"ה מרת מלכה אסתר ע"ה, — בתו של הגאון רבי בנימין שלמה זלמן שפיצר ז"ל האב"ד דקה"י ויען, בעל ספר ,"תקון־שלמה", שהיה חתנו של מרן הגאון בעל "חתם־סופר" ז"ל. אשתו זו ילדה לו שלש עשרה בנים ובנות. בשבתו בפרעשבורג, החל להוציא לאור את ספריהם "של אבותיו הקדושים, הלא המה זקנו ה"חתם סופר" ז"ל ואביו ה"כתב סופר" ז"ל.

בשנת תרמ"א, נקרא לכהן פאר כאב"ד בק"ק ערלויא, במקום שנתקבל בכבוד גדול. מיד אחרי בואו שמה, התאספו אליו עשרות תלמידים מכל הסביבה, לשמוע תורה מפיו. גם שם המשיך בהוצאת ספרי אבותיו בהלכה ובאגדה, וכמו כן הוציא לאור את ספריו הוא. הלא המה: שו"ת "התעוררות־ תשובה" ארבעה חלקים, אשר בו מתגלה לפנינו שיטת לימודו המקורית, ועומק תפיסתו, וספר "שיר־מעון" על התורה, שספחו אל ספר "תורת משה" עה"ת, מזקנו החת"ס ז"ל, שיצא לאוד על ידו. בגלל ענותנותו הרבה, הדפיס ספריו אלה בעילום שמו. בספר ירושת פליטה סימן ל"ב מופיעה תשובה שכתב הרב הי"ד.

בשבתו בעירו ערלויא, הוכר מרן ז"ל כאחד מראשי מנהיגי המדינה, בכל הנוגע לדתה של תורה, ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלי להוועץ בדעתו. מעיר זו יצא שמו לכל תפוצות ישראל כשר התורה וקדוש עליון, וכן הרבה לעורר ולהתריע נגד פירצות שונות שראה, בפרסמו כרוזים בכל רחבי המדינה לחזק בדקי ישראל — בעניני כשרות, טהרת המשפחה, בדיקת כשרות התפילין וציצית וכו'. חכמי הדור, כמו המוני בית ישראל, ראו בו את זקן הגאונים משיירי הכנסת הגדולה, איש מופת ופועל ישועות, צדיק יסוד עולם אשר כל מעשיו לשם שמים, בלתי לה' לבדו. מרן ז"ל שזכה לאריכות ימים מופלגת, ישב על כסא הרבנות בערלויא משך ששים וארבע שנים רצופות, ולמרות שהציעו לו משרות רבנות בקהלות גדולות, כאונגוואר, סאטמאר, בודאפעסט — סירב לעזוב את מקום שבתו. בשנת תש"ד כשעלה הכורת על מדינת הונגריה, נתפס אף הוא בגזירה זו, ויחד עם אנשי קהלתו, תלמידיו ובני משפחתו — וביניהם בניו הרב הגאון מוה"ר שמואל חיים ז"ל ומרן הגאון רבי משה ז"ל ראבד"ק ערלויא, בעל "יד סופר" — הובל לעיר השריפה אוישיויץ, וביום כ"א לחודש סיון הועלה על המוקד בקדושת שמו יתברך, בשנתו התשעים וחמש — ה' ינקום דמו

כתבה על רבי שמעון סופר מערלוי, התפרסמה בבית יעקב, גיליון 118-119 עמ' 10, תולדותיו הובאו בפירוט בספר רבי שמעון חסידא, מאת אהרן סורסקי, ירושלים תשנ"ט

לקט מדברי הרב שמעון סופר הי"ד בשיר מעון:

מזרעו למולך (ויקרא כ,ב), ידוע מאמרם מזרעו ולא כל זרעו והרבה טעמים נאמרו בזה, ואפשר לומר עוד שמי שפוקר כל כך שנותן כל זרעו למולך אין למדים בני אדם ממנו בחשבם אותו כמשתגע, לא כן מי שאינו נותן רק בן אחד אפשר הוא שיתעה גם אחרים, וזה הוא מוסר גם עבורנו שנדע שסכנה יותר גדולה נשקפת מאותם שמגדלים כל בניהם לתורה ובן אחד מגדלים ללא תורה, מן האיש שמגדל כל בניו ללא תורה כי מן הראשון ילמדו שאר העם לא כן מן השני לא ילמדו בחשבם אותו ליוצא מן כלל ישראל.

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ד׳ מקדשכם (ויקרא כב,לב). מפני שנכתב מקודם ושמרתם מצוותי ואמרו חז״ל ושמרתם זו משנה, ועל ידי הלימוד יבואו למדרגת ת״ח לכן בא הציווי שבתור לומדים לא יחללו את שם קדשי שלא יאמרו פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, כי אם ונקדשתי שיאמרו פלוני שלמד תורה כמה נעים מעשיו, וזה כי אני ד׳ מקדישכם, כלומר למען יאמרו שאני ד׳ מקדש את העוסקים בתורתי.

ברוך הגבר אשר יבטח בד׳ והיה ד׳ מבטחו (ירמיה, יז,ז). כאשר אדם בוטח בד',  אף כי הדבר קשה עליו מאד, מסייעים אותו מן השמים שיוכל להגיע לידי בטחון מלא ושלם. לפיכך יעשה אדם ראשית את שלו ויהיה בעל בטחון, ובסופו של דבר יזכה לכך שהשם יתברך יהיה באמת ״מבטחו״…

יען מצאנו כמה דברים, שחושבים חז״ל, שעל ידם מתו נדב ואביהוא והוא: א) שהורו הלכה בפני משה רבם, ב) שתויי יין נכנסו, ג) שאמרו מתי ימותו זקנים אלו, ואנו ננהיג את הצבור, וכאן אמר הכתוב בפירוש, ובנים לא היה להם, לכן אפשר אשר הכל עולה בקנה אחד, כי כאשר מרגיש האב, איך רע ומר הוא, באם שהבנים לא יכבדוהו, אז מקבל מוסר, איך נצרך לכבד את האבות, ואת רבותיו, ומכ״ש את מלך מלכי המלכים, אבל המה, יען ובנים לא היה להם, לא הבינו, איך באיזה מדה, נצרך לכבד האבות, וכן את הרב, לכן נכשלו בחטאים הנזכרים, כבוד אב, מורא רבו, ועל כולם, לכנס למקדש שתויי יין, שנחשב חטא כנגדו יתברך. או יאמר בכונת חז״ל אלו, על פי מה שכתב בעל ח״ס ז״ל, לפרש והותירך ד׳ לטובה בפרי בטנך, רצה לומר, דאם נגזר על אדם עונש מיתה, ויש לו בנים, שצריד להדריכם בדרכי ד׳, מוסיפים לו ימים בשביל בניו, אבל נדב ואביהוא, יען ובנים לא היה להם, לכן לא היה מה להגן עליהם, נמצאו לא מתו בשביל ביטול מצוות עשה דפריה ורביה, רק אלו היה להם בנים, היה ד׳ מאריך ימיהם, בשביל בניהם.

מתוך "האהל, קובץ תורני", אלול תש"ל:

ממרן רבינו שמעון סופר זצ״ל, אבדק״ק ערלוי, בעל התעוררות תשובה, בענין דמצטער פטור מן הסוכה

ב״ה יום ג׳ לסדר בראשית תרצ״ו.
הנה על מה שאיתא בשו״ע או״ה (סימן תרל״ט) דמצטער פטור מסוכה, והרמ״א שם דהפטור מן הסוכה ומחמיר על עצמו להיות בסוכה נקרא הדיוט, המצטער פטור מסוכה היינו אם בביתו ינצל מאותו הצער ואם לא חייב לישב בסוכה, והא דמצטער פטור היינו אם אירע לו במקרה שצער זה היינו שבא לו במקרה רוח קר, או איזה ריח רע, כדאיתא בגמרא סוכה (דף כ״ו עמוד א) ריחא דגרגישתא,

וטעמא דמצטער פטור דדרשינן תשבו כעין תדורו שאינו מחוייב להיות בסוכה כל היום רק כעין ישיבה בדירה כל השנה, לפ״ז אם מצטער בסוכה ואינו יוצא ממנה כדי להנצל מאותו צער אינו מקיים בזה כעין תדורו דאם היה אירע לו צער זה בדירתו בחדרו היה יוצא ממנה לחדר אחר ואדרבה במה שיוצא ממנה בזה מקיים כעין תדורו.

ועוד נראה לי המתקדשים והמטהרים והשמחים במצות השי״ת בכל לבבם וחביבה להם ישיבה בסוכה מכל תענוגי העוה״ז שאם אירע להם איזה צער, שינוצלו מהישיבה בסוכה, זה צער להם שאינם בסוכה, ואדרבה זה צערם שאינם יושבים בסוכה, הרי אנו רואים שהרבה היושבין בטרטיראות וכדומה, ובבתים בלילות ארוכות בחורף, אשר שם אויר מעופש ע״י רוב האנשים וקטורי העשנים, מכל מקום אינם יוצאים משם כי נוח להם בדיבוק חברים והאוהבים, ולאכול שם ולשחוק עמהם בכמה מיני שחוק, ואינם חוששין על ענינים אלה עשן וקיטור וכדומה לו, ואינם חוששין למיחושים הקלים משום רוב הנאתם, לפ״ז גם ישיבת סוכה שמחה להם ואין צריכין לצאת כמו שהם אינם יוצאים מביתם בשביל זה, ואדרבה חייבין בסוכה.

מספר הצפיות במאמר: 433