התורה פתחה במילה “בראשית” להורות לנו את מעלת התורה / הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר הי”ד

מה טעם פתחה התורה בבראשית

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז”ל (בפסחים ס”ח ובנדרים ל”ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו’. עיין שם. וכן כתב רש”י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו’. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש”י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש”י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו’. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט’ ע”א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש”י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב’ רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב”ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב”ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ”ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש”י הנ”ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב”ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז”ל הנ”ל אלמלא תורה וכו’, הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב”ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב”ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר”י מינץ דרוש כ’ מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ”ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י’ ע”ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ”ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה’ כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז”ל (בפסחים מ”ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ”א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז”ל הנ”ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז”ל, דעם הארץ אסור וכו’, ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס’ אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס’ תענית דף ג’) זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש”י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו’. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ”ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ”ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב”ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ”ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ”ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ”ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ”ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב”ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב”ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק”ל, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ”ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר”ע סעיף ב’, ולפי דעת השאגת אריה סימן ל”ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ”ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו’. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש”י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש”י (סוטה כ”א ע”א). עיין שם. ובפסחים נ”ג ע”ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל”א ע”ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב”ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד’ אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)


הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ”ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ”ט (1899) הוציא לאור את ספרו “תפארת שלמה” ובו ביאור לכמה סוגיות בש”ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו”ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש”ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב”ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש”א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ’ 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 4

תכלית האדם להשלים עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגות גשמיים / הרב עקיבא שמחה אונגר הי”ד

תמונת הרב עקיבא שמחה אונגר הי"ד

“וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה”. לכאורה יש לדקדק דלא היה לו לכתוב רק “לתת להם את ארץ כנען”, “את ארץ מגוריהם וגו'” למה לי.

ונראה לעניות דעתי כי סיפא דקרא מפרש לרישא ונותן טעם להאמור מקודם, כי על ידי שידעו שרק גרו בה, שתכלית האדם להשלים את עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגים הגשמיים, שהם רק כגרים, על ידי זה יזכו שאתן להם את ארץ כנען – הכנעה. כי על ידי זה שיראה האדם ויכיר שהכל הוא רק בבחינת פרוזדור והכנה, ייכנע לבבו ויוכל להגיע למדרגות נעלות.

 “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה’ אלקיכם”. פירוש, יען שאתם עמי, על כן פעמים שצריך אני להתנהג עמכם במדת “אלקים” – כדיין ושופט – כדי להראות לנחות הדרך אשר תלכו בה, אבל וידעתם, רצונו לומר, אתם תבינו שאני “ד’ אלוקיכם”, דאף במדת הדין אני אל רחום וחנון, וקל להבין.

 “בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'”. נראה לפרש כי משה לא ידע ולא הבין תכלית ביאתו ודיבורו אל פרעה, מאחר שראה שדבריו לא עשו רושם ומיד כשחדלו והופסקו המכות חזר לרשעו. אבל צריך לדעת כי כל מה שנעשה על הארץ, בכל הנסיבות, הכל מאתו יתברך, ואין אתנו יודע עד מה, כי הכל מן השמים ולכל דבר יש לו כוונה ותכלית הנעלם מעיני בשר ודם.
וראה נא כי כל מעשה פרעה והתנהגותו הלא מוזרה היא. כי אם היו עיניו בראשו היה לו לשלוח מיד את ישראל, כי ראה כמה עונשים וייסורים באו עליו ועל ארצו. אבל גם זה שעשה פרעה כן לא היה טבעי, אלא מה’ יצא הדבר. ועל כן אמר בא אל פרעה, אף שאינך יודע תכלית ביאה זו, בכל זאת תלך אליו, כי אני הכבדתי את לבו, ולא הוא מעצמו רק הכל על פי ההשגחה. ופשוט הוא.

 ויהי בשלח פרעה את העם וגו’. נראה לפרש על פי מה שביאר המהר”ל מפראג ז”ל הפסוק בתהלים צ”ב, “בפרוח רשעים כמו עשב”, ולהלן “צדיק כתמר יפרח”, דהכוונה שדבר אשר הוא קטן ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפועל כפי שהוא קטן מאד. אבל דבר ששלמותו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפועל, כיון שהוא גדול. אולם כשכבר יצא לפועל יש לו קיום גמור וחזק ועל כן בפרוח רשעים רק כמו עשב שממהר לגדול ואין לו קיום ולעומת זה צדיק כתמר יפרח, שהתמר אינו ממהר לגדול אולם כשיצא לפועל הוא קיים בשלימותו זמן רב. זהו תוכן דבריו. והנה בני ישראל שהיו במדרגה שפלה היה צריך להוציאם ממצרים בגוף ובנפש, וטהרה זו היתה אפשרית רק על ידי מלחמות נמרצות וזמן רב של ארבעים שנה, כדי לברר וללבן את ישראל מטומאת מצרים, שיהא להם קיום. ועל כן “ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו’ ושבו מצרימה”, שחס וחלילה לא יהא להם קיום, ועל כן “ויסב אלקים את העם דרך המדבר”, בדרך ארוכה אבל בטוחה יותר כדי לטהרם ולהביאם אל ארצם.

(קרית משוש, בתוך ספר קרית ארבע על התורה, ירושלים, תשכ”ה)


 הרב עקיבא שמחה ב”ר אברהם יהודה אונגר הי”ד, נולד בפרסבורג בשנת תר”ע (1910). הוא למד במוסדות החינוך של הקהילה שם בתלמוד תורה “יסודי התורה” וב”ישיבה קטנה”, ובישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר, והצטיין בכישרונותיו היוצאים מן הכלל, ברצינותו, בחריפותו ובשנינותו, בהתמדתו ובשקידתו, עד שהתפרסם כלמדן מופלג, מעמיק, בעל לב טהור וכח הסברה מצויין. הוא רשם את חידושיו על התנ”ך, על מסכת אבות, על הש”ס והפוסקים ונודע לדרשן מצויין, הבונה את נאומיו בהגיון בתורה ודעת, בהלכה ובמוסר, ומחדש הבנות מעמיקות ופירושים בדברי חז”ל. את דרשותיו נשא ב”חברת מגידות” של תלמידי הישיבה, וכן במסגרת פעילות צעירי אגודת ישראל. כמחנך מוכשר השפיע רבות על הנוער, שהקשיבו לשיעוריו ונהנו מעצותיו.

הרב עקיבא שמחה קיבל התרי הוראה נלהבים ממורו רבי עקיבא סופר, מאב”ד פרסבורג הרב ישעיה קאליש הי”ד ומהרב משה חיים לאו הי”ד.

כאשר התגברו הצרות, היתה לו אפשרות לברוח לחו”ל, אך הוא לא רצה לנטוש את הוריו. גם בתקופה קשה זו, המשיך במסירות נפש ללמוד וללמד. כאשר נאלץ להסתתר, לא הפסיק את שקידתו בלימודיו במחבוא. ביום הכיפורים תש”ב נתפס והוגלה למחנה הריכוז בוכנוולד. גם כאסיר אל פסק מלהגות בתורה, ואחרי שעות עבודה רבות, קשות ומפרכות העביר שיעורים בעל פה לפני אחיו האסירים ועודד אותם שלא לאבד תקווה. ביום ו’ באדר נפטר הרב הי”ד במחנה הריכוז.

חידושיו הרבים על הש”ס אבדו בשואה, מקצת מחידושיו על התורה פורסמו בספר “קרית משוש” שהודפס עם הספר “קרית ארבע” (ירושלים, תשכ”ה).

לעיון נוסף בתולדותיו מאת הרב יעקב הכהן זלצר, ראה: אהל עולמים.

מספר הצפיות במאמר: 39

עבדות וחירות / הרב משה חיים לאו הי”ד

תמונת הרב משה חיים לאו הי"ד

כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים: לגבנו אנו השתמש ה’ כביכול בחוזק יד כדי להוציא אותנו בעל כורחנו ממצרים…

יש שיעבוד ויש עבדות. שיעבוד מהו? האדם בכללו חפשי, אך חלק שבו, רוחני או חומרי משועבד לזולתו. אחרת היא העבדות. אז, בהעבדות משועבד הוא כולו. כל עצמיותו משוקע בהעבדות.

עבדים היינו. לא רק משועבדים אך עבדים, עבדים ממש עד דכדוכה של הנפש. גדול ומאוים היה אז החורבן הפנימי והחיצוני, האידיאל היהודי עמד רועד ודומם בפנים מעוטפים: חפץ היה לכסות הסימני יאוש ואי-אונים.

רוח ישראל סבא, ירושת האבות בעמקותו והתלהבותו, אמונתו ותקומו, שבור ורצוץ, רוח-עבדותי נצח ולקח מקום הגבורה הרעננה. הגאון הפנימי העממי הלך בגלות. הוא בגלות בקרבם, בלבם.

העבדות נתעכלת בפנימיותם והיא נוזלת בדמם ובעורקיהם. העבדות תקעה כה עמוק את שניה החדות ברוחם עד שהרעילה כל הרגש האנושי שבהם, וחוש החירות הומת בקרבם לגמרי, לגמרי.

הבאר מים חיים מאהבת החירות השופע בכל לב רגש, נתייבשה. ממילא התקווה וחפשיות נאבדה. השאיפה והדרישה מולידים התקווה. כל זמן שהאדם מעריך את עצמיותו יש לו שאיפה לדבר מה, אבל כאשר אנכיותו מזלזלת בעיניו הוא, מי יקווה ומי ישאף?

אין מקום באלו לרגשי חירות. אך העבדות וכחותיה ומאכליה מושכים אותו. ואם רוצים לגזול אותו ממנו, הוא סובל מחסור. כי הוא נעשה חלק ממנו. ובחסרונו זה הוא אי-מאושר וקורא: “נתנה ראש”. לא אחר, בן רגש חירותי יבחור הראש. רק אנחנו העבדים עד לעצם, אנחנו נבחור ונמנה הראש משלנו ונשובה מצרימה, למצרים שלנו למען נטעום הלאה ממתיקות עבדותנו ומאכלנו העבדותיים…

ובאה ההבטחה מהבורא יתעלה: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. מן החושך העב שאתם סובלים במצרים אוציא אתכם, כפירוש החידושי הרי”ם זצ”ל: אני אגאל אתכם מהמצב הנורא והמעציב, אשר אתם יכולים לסבול את השפלות במצרים. ואף שלא לרצונכם, בעל כורחכם אוציא אתכם. כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים. לא רק בשביל ישראל היה מהצורך להשתמש בחוזק יד שיצא משם.

וכמה איום היה מצבו של המנהיג הראשון, משה רבינו! כמה קשה לנהל עם שנשקע כה עמוק בעבדות!

עם החסר לו כל רגש עממי, חרותי, אף להתפלל בעדו לא דבר קל הוא. “ויזעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים”. לא כתוב “ויעתר” כמו בכל ההזדמנות, כי אז, בזמן שמתבלט חלושתו ושפלותו של העם שבעבורו ממליץ ובעבורו לוחם, קשה לו להמנהיג לסדר ענינו ותפלתו.

ועתה כאשר נראה מסורת נפשם של הצפרדעים, אף שלא נצטוו כל אחד ואחד למסור נפשו, והיתה לכאורה לכל אחד אמתלא : אלי לא באה הצווי לילך להאש דייקא, בכל זאת לא חשבו הרבה, רק “ועלו בתנוריך” נתעלו על ידי שדחקו את עצמם להאש, שיתקיים על ידם רצון הבורא יתברך שמו.

מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם, ולא ברחו ולא חיפשו דרכים להשתחרר ממסורת נפש – נשאו קל וחומר, מצפרדעים (פסחים נ”ג) וכמה תשש כחו של משה בראותו ההופעה הברקית מהצפרדעים, שהחשיכה השפלות והעבדות העצמית של ישראל, אז נסתם פיו, וקשה היה לו לסדר תפילה אך “ויזעק”. קול פשוט היוצא מעומק לב כואב, בלי צביון ובלי סדר.

זה היה: על דבר הצפרדעים…

“הלא כבני כושיים אתם לי” בגמרא מועד קטן: מה כושי משונה בעורו כך ישראל משונה במעשיו. רק בחיצוניות משונה הכושי, אבל גם תחת העור השחור והגס צפונה נפשיות. כי גנחה הנשמה היהודית תחת העבדות הגסה.

ה”ויזעק משה” הלבבי מצא בת קול בלבות העבדים המאובנים. וסוף כל סוף “ותעל שועתם אל האלקים: השוועה על דבר האלקית שבקרבם, שהוא בגלות, עלה על הצער הגוף, מן העבודה”…

וביחוד על הים כאשר “כאב הנשמה” על דבר גלותה ועינותה נתלבשה במעשה, ונחשון בן עמינדב היה הראשון שנתן את עצמו לדחוף מרגש זה וקפץ לים היה די שהניצוץ הזה ילהט כל הנרות שהיו מונחים במתים. כשביב אור מהגבור הראשון משך אחריו כל ישראל, ויאירו הנרות.

“הוציאנו מעבדות לחירות”: לא רק משעבוד לגאולה, אך מעבדות כזו לחירות כללית כזו. חירות הגוף והנפש.

כן רבותי, אל נא נפול ברוחנו בראותנו את הריקבון שבחיינו. כל זה רק הקליפה הקשה החיצונה. שם, עמוק עמוק בנשמתנו חיה תקווה רעננה לעתיד. והתקווה היא אם הסבלנות, כל זמן שיש תקווה אפשר לסבול הכל. לפי ערך התקווה שבאדם לעתיד תוגבלה בו מידת הסבלנות. התקווה מפיחה בלב רוח חזק ואמיץ להתעודד ולעמוד בצורתו לדור דורים.

אך דרוש רצון חזק להחיות הכחות הפנימיים הצפונים, שלא לפול בתהום הייאוש. ומי החזיק את רצוננו, אשר כל רוחות שבעולם לא יכלו לזוז אותנו ממקומנו ומהפוזיציה שלנו? מי נפח בנו רוח אמיץ אשר עד טיפת דם האחרונה אנו לוחמים בעד תורתנו ואמונתנו?

הגיבורים ההיסטוריים הם האמיצו תמיד לב הדור, הם הכח הדוחה למעשים כבירים. רק על ידי רוח ישראל מתחדש ומתאמץ, הזיכרון במעשים גדולים וממסירת נפש מלהיב הנוער ומעודד הזקנה. אך חיים רעננים יכולים לברוא חיים. חיים מופתיים, חיים לנצח. פעולתם והשפעתם אינה פוסקת.

ובכן בשעה שאנו משבחים על שהוצאתנו מעבדות לחירות נתעודד ונתחזק אשר יגיענו למועדים ולרגלים אחרים, וכימי צאתנו מארץ מצרים אראנו נפלאות, במהרה בימינו אמן.

 

לבוב, שלהי אדר תרצ׳׳א

(מתוך הירחון “יבנה”, טו, תר”צ)

דרכינו אייר תרצ"ההרב משה חיים ב”ר צבי אריה יהודה לאו הי”ד נולד בלבוב בתרנ”ג (1893). בתרע”ד,1914. כבר בגיל 8, הסעיר המונים שיגינו בשוק־הדגים של למברג על כבודה של שבת קודש. הוא היה עילוי, כישרוני, נואם מזהיר שנחשב כאחד מהרבנים החשובים של תקופתו.

עוד משנות חייו הצעירות בבית סבו הגאון בעל “מנחת שי” היו התורה ולומדיה מרכז חייו. בילדותו למד בישיבת תפארת בחורים. בגיל 17 הוא הוסמך לרבנות על ידי הרב מאיר אריק והרב שלום מרדכי שבדרון זצ”ל. היה מזכיר וועידת אגודת ישראל שהתכנסה בלבוב. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נמלט עם משפחתו מלבוב לוינה. שם פעל רבות בפעילות ציבורית למען החיילים היהודים, בהפצת תורה בקרב הצעירים, בפרסום מאמרים ובהתעמקות בסוגיות היתר עגונות. במקביל,  במקביל למד באוניברסיטת וינה, וקיבל תואר דוקטור. בוינה התקרב למספר אדמו”רים, ונשא לאשה את דבורה בת האדמו”ר ר’ ישראל הגר מויז’ניץ זצ”ל. דבורה נפטרה מיד לאחר לידת בנם.

בהיותו בן 27, בשנת 1919, נבחר לרבה של סוצ’בה (שאץ) בבוקובינה שברומניה. ב-1925, בתקופת כהונתו בסוצ’בה, נשא בנישואים שניים את מרת חיה בת הרב שמחה פרנקל תאומים. הופיע בפרנקפורט דמיין כציר מטעם אגודת ישראל בוורשה, וחיזק את ידי הצעירים המבקשים לעלות לארץ ודאג גם לקליטתם הרוחנית בארץ. בהמשך, הופיע בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במרינבד וכן בישיבות ההנהלה הארצית בוורשה, תמך שם בזרם של פועלי אגודת ישראל שלחץ למען עלייה והתיישבות בארץ.

בשנת תרפ”ח (1928) נבחר לרב העיר פרשוב שבסלובקיה, שם הקים את ישיבת “תורת חיים” שלמדו בה כמאתים תלמידים מכל רחבי אירופה המזרחית, מהם יצאו אחר כך רבנים חשובים. בפרשוב המשיך בעבודתו הספרותית. ספרו “הדרך לקידוש השם” (1936) נכתב במקורו ביידיש, ויצא לאור לימים בעברית, בישראל, במהדורות מורחבות עם לקט ממאמריו ונאומיו (1963,1913).

בתחילת תרצ”ו (1935), לאחר עזיבתו של הרב מאיר שפירא, בן דודו, את העיר פיוטרקוב בה כיהן כרב נקרא ר’ משה חיים לכהן בה כרב העיר והנהיג שם את הקהילה ביד רמה. התמנה לרבה של פיוטרקוב, שבאזור לודז’. שם פתח תלמוד תורה ואירגן שעורים גם לנערים עובדים, חיזק את הכשרות ואת שמירת השבת, ודאג לחיילים היהודיים.

פעילותו לא הצטמצמה ברבנות קהילתו ובניהול ישיבותיו, אלא העמיד את עצמו כליל לשרות כלל ישראל. הוא עסק בכל שטחי שדמות החינוך והעסקנות הציבורית לכל גווניה במסגרת פעילותו ב”אגודת ישראל”. הרב סייע במימון מפעלי החינוך של אגודת ישראל, יזם הקמת ישיבה בצ’רנוביץ ופעל למען מוסדות “בית יעקב” לבנות. פרסם מאמרים בירחון “בית יעקב” בלודז’, והרבה להופיע כנואם מרכזי באסיפות בחירות לקהילות. הרב לאו סייע לבן דודו, הרב מאיר שפירא זצ”ל, בישיבת חכמי לובלין, והפיץ עמו את רעיון ה”דף היומי”. עם פטירתו הפתאומית של הרב שפירא, הזדרז הרב לאו לתמוך בישיבה ועמד בראשה במקביל לרבנותו בפיוטרקוב. הרב הרבה לערוך מסעות על פני כל ערי פולין וגליציה בהם הרביץ תורה ונאם להלהיב המוני המונים לקדש את ה׳ ותורתו בחייהם. סיסמת החיים שלו היתה: קידוש־השם!

אף לאחר שכבשו הגרמנים את העיר, המשיך הרב לעסוק בענייני הלכה, בהתרת עגונות ובעזרה ליהודים. הרב חיבר חיבור הלכתי גדול ומקיף על קידוש השם שאבד בשואה בעת חיסול הגיטו.

ב- ג’ מרחשוון נלקחו כל יהודי העיר והרב בראשם לטרבלינקה, בה נספו. הרב נספה בטרבלינקה בי”א מרחשוון תש”ג (1942) יחד עם בנו שמואל יצחק. הרבנית חיה, נספתה מאוחר יותר במחנה ראוונסבריק. בנו מהנישואין הראשונים, יהושע יוסף (שיקו), עלה לארץ לפני השואה, ובניו מנישואיו השניים, נפתלי לאו-לביא וישראל מאיר (לימים הרב הראשי לישראל), שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. נכדו הרב דוד לאו הוא הרב הראשי לישראל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ירחון בית יעקב וויקיפדיה, הקדמת “הדרך לקידוש השם”.

לקריאת מידע רב נוסף על תולדותיו של הרב משה חיים לאו הי”ד ראה בהקדמת הספר “הדרך לקידוש השם” ובאתר זכור.

מספר הצפיות במאמר: 70

ביאור התשובה ל”מצה זו שאנו אוכלים על שום מה”/ הרב שמואל דוד אונגר הי”ד, רב וראש ישיבה בנייטרא

הרב הי"ד

דברי התורה המובאים כאן הם אוד מוצל מאש ממש. הדברים לקוחים מתוך ספרו של הרב שמואל דוד אונגר הי”ד, “נאות דשא” על הגדה של פסח, חידושים על התורה, על הש”ס ועל האגדות. ספר זה הודפס בארה”ב ע”י בנו הרב שלום משה אונגר, לאחר שקיבל את כתב היד אחר המלחמה מאשה גויה שהצילה את הכתבים ברגע האחרון משריפה והסתירה אותם בביתה.

 מצה זו שאנו אוכלים על שום מה

והקשו המפרשים דמשמע דאלו היה מחמיץ בצקם היו יכולים לעשות בצקם חמץ, והלא כנר נאסרו מקודם – ותירצו כי בפסח מצרים לא היה איסור חמץ רק יום אחד וציווי של ז’ ימים וגם איסור חמץ הוא רק לדורות. אבל הקשו על בעל הגדה דמשמע מדבריו שרק מפני שלא החמיץ בצקם אנו אוכלים מצה, הלא עוד קודם לזה נצטוו על אכילת מצה בערב תאכלו מצות וגם שבעת ימים מצות תאכלו וכדומה.

ונראה לענ”ד בפשטות כי הלא אותו הקושיה הוא גם על קרבן פסח שכתבה התורה שחיוב לעשות פסח. והלא קרבן פסח הוא כמו תודה על הנס שנעשה אז כמ”ש פסח על שום מה על שפסח הקב”ה וכו’ וא”כ קודם שנעשה הנס למה עושים פסח — ואי הכי למה עשו קרבן פסח במצרים.

וע”כ נראה כי בודאי הקב”ה הבטיח את ישראל ע”י משה רבינו עליו השלום שיוציאם וגם כבר אמר מרע”ה לפרעה מה שנאמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך חצרים וכו’. ועוד אמר לו הקב”ה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם שיגרש אותם משם, ועל מה שנעשה באותו לילה שהיה מכת בכורים ונצולו בכורי ישראל אנו עושים הפסח בזמן שבית המקדש קיים. וזכר אשר גרשו המצרים את ישראל ממצרים והשתדלו למהר לשלחם מן הארץ, על זה אנו אוכלים מצה. אבל אז לא היה לישראל זכות להנצל, והיה צריך להם איזה זכות כדי שיהיה אתערותא דלתתא, ועל כן צוה להם הקב”ה שיעשו קרבן פסח. ואז כפעם הראשון לא היה הקרבן פסח בבחינת קרבן תודה, כי אם בבחינת בקשת תפלה והתעוררות דלתתא שיושיעם ה’. ועל ידי שעשו פעולה זו המעוררת ענין זה כאשר נצטוו מהקב”ה אז נצולו ונעשה הנס. וכן הוא גם לענין הזה אשר נתקיים בהם מה שנאמר כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. לזה גם כן היו צריכים איזה אתערותא דלתתא, וזה נעשה ע”י המצה. ועי”ז נתעורר למעלה שנושעו גם בענין הזה ונגרשו ממצרים בחפזון דמצרים. אבל בכל השנים אחר יציאת מצרים אנו עושים הפסח או זכרונו להודות לה’ על הנס ואוכלים מצה לזכר אשר גורשו ממצרים.

וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלתם על שכמם ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות

נראה לפרש כי לפי ראות עיני האדם אם נעשה כעת על ידי מכת בכורות בהלה במצרים שהחזיקו על העם למהר לשלחם מן הארץ, היו צריכים לילך משם מיד במוקדם האפשרי ובמהירות, כדי שלא יתקררו ויחזרו בהם לילך, כמו שעשו כמה פעמים. וידוע כי מלת העם תורה על פשוטי העם ומלת ישראל על החשובים שבהם – והנה באמת פשוטי עם נחפזו לדרכם ונשאו בצקם על שכמם ומהרו ללכת. אבל בני ישראל החשובים והמאמינים באמת לא מהרו כל כך רק עשו כדבר משה והרצון העליון וידעו בטח שלא יעונה להם כל רע בעשותם חפץ צורם ובקיום דברי משה עבדו. וז”ש וישא העם את בצקו טרם יחמץ וכו’ על שכמם כי מהרו ורצו ללכת תיכף ומיד אבל ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וכו’ כי בטחו בה’ – ואמר הפסוק אח”כ שגם את חן העם הפשוטים אשר לא שאלו ממצרים מחמת מהרותם לצאת נתן ה’ בעיני מצרים וישאילום, וכמאמר חז”ל בעל כרחן דישראל.

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים. ומשמעות הפשט הוא שמפני שלא היה להם שהות על כן לא החמיץ – ולכאורה הלא היה אסור להם חמץ בכרת, כמו שמפורש שם בקרא בפרשת החדש, ועיין בספר יסוד התורה ובמפורשים כי הפסוק רוצה לתרץ כיון דחמץ אסור למה לא אפוהו מיד במצרים. ועל זה תירץ כי גרשו ממצרים. וזה כעין מה שכתב הרמב”ן ז”ל בקדשו.

ועוד אפשר לומר כי הפסוק רצה לגלות לנו בזה חסדי ה’ כי רבו, שרוצה לזכות את ישראל על כן הרבה להם תורה ומצות. כי הקב”ה גזר עליהם מקודם שלא יאכלו חמץ רק מצות, ואם כן בודאי הם הכינו את עצמם ורצו לעשות כמו שצוה להם הקב”ה מצות כשרות. ואחרי זה ראו שלא היה ביכלתם לעשות חמץ אפילו אם היה מותר לאכול חמץ כי גורשו ממצרים ולא היה להם פנאי להמשיך האפיה כמ”ש בעל ההגדה כאן לא הספיק בצקם להחמיץ, וגלוי וידוע לפני הקב”ה שיהיה כן ואף על פי כן עשה הקב”ה מזה להם מצוה לזכות את ישראל – וזה שנאמר ויאפו את הבצק עגת מצות, כמו שצוה להם הקב”ה, אבל האמת הוא, מספר הפסוק, כי לא חמץ מהאי טעמא כי גרשו ממצרים וא”כ לא היה אפשר להיות חמץ, ואף על פי כן עשו בזה רצון הבורא ברוך הוא וראה חסדי ה’ כי רבו,

בהקדמת “נאות הדשא” כותב בנו, הרב שלום משה הלוי ואנגר:

אבי מורי, רבינו הקדוש זי”ע הנהיג ישיבת ל”ט שנה, והעמיד תלמידים לאלפים ואלפים, בדרך ישר מאוד נפלא בכל דרכי התורה – בתכלית העיון לגלות עמוקות בכל מעינות ההלכה — בהתמדה גדולה ורבה, טהורה ונקיה, אשר אפילו כל שהוא של בטול רגע. לא היה בטל בתוכה. – ועל כל אלה היה רב דומה למלאך ה’ צבאות, היודע להשקיע את כל התורה ואת כל החכמה, בקדושה אחת – בקדושה יחידה ומיוחדת. היודע להגביר הקול של קדוש קדוש קדוש, על כל הקולות, אפילו על כמה קולות של תורה ומכל שכן על קולות אחרים. – תלמידי רבינו הגדול זי”ע יודעים המה עד כמה העמיק הרחיב הוא זי”ע בלמוד הישיבה בסוגיות הש”ס – ובכל זאת כמה ידע רבינו זצוקללה”ה להשכיח בכח גדול את כל העמקות ואת כל החדושים, בפשטנות שבפשטנות – ביראת שמים – לפנים ולאחור ובתוך – וביראת שמים שלו זי”ע, היה בטל ומבוטל ונשבר ונכנע לפני כל תלמיד חכם ירא שמים. – כמה מינים של יראת שמים יש לו להקב”ה בעולמו, ויראת שמים של רבינו הגדול זי”ע יחידה במינה היתה. ניכרת לעין כל רואיו. ויש לפרשה ולתרנמה רק בפסקא אחת והוא, כי היא, יראת שמים של רבינו הקדוש מנייטרא זי”ע.

ובתורתו וחכמתו, יבכה האמת הגדול שלו, שהיה שפל ברך כל כך. ביראתו וענותנותו, היה לו לרבינו כח הנהנה בכל תוקף ועוז, הן בהנהגת הישיבה והן בהנהגת הקהלה. כי היה אב”ד בכמה קהלות – בקראמפאך, בטירנוי ובנייטרא –והן בהגת מדינה, והנהגת מדינות, בשנים האחרונים. – רק מי שעמד פעם אחד פניו זי”ע, יודע קצת להשיג, עד כמה היה בכחו של רבינו הגדול זי”ע, להבריח שמץ של לצנו, וריח של שקר מד’ אמות של דבריו, כלומר דברים הנאמרים בפניו.

הנסתרות לה’ אלקינו, יודע הוא לבדו, דרך צדיקו של דור. והנגלות לנו, לעינינו. כי מן השמים הסכימו על תורתו של רבינו זי”ע בהרבה הסכמות. – בדורו של שמד, באמצע השרפה, בארצות הדמים, הנהיג רבנו הקדוש זי”ע את ישיבתו הקדושה בנייטרא עד חצי אלול תש”ד. ויודע היום כל איש מישראל מה הזמן הזה אומר. – בכל אלו הימים של אלו השנים, לא פסק רבינו זי”ע מתלמוד תורה דרבים בלמוד הישיבה אפילו יום אחד – בימים אשר כל יום ויום נחשב לאלף שנה, בפחדו ואימתו. – והיה הוא זי”ע לומד במחבואות שונות, עם התלמידים – אך לא פסק אפילו משעור אחד, פשוטו כמשמעו. – בחצי אלול תש”ד עדיין היו יושבי בית מדרשו של רבינו זי”ע כמו שני מאות תלמידים וכמה גאונים מובהקים צדיקי הדור שנמלטו בצלא דהמנותא של בית מדרשו ער שנלכד בעו”ה גם בית מדרשו הקדוש ביום י”ז אלול תש”ד.

היה בית מדרשו של רבנו הגדול זי”ע יחיד, להשמיע קול תורה ברבים, בשעה שככר נשתתק בעו”ה קול תורה בכל ארץ הדמים – זמן רב – בשעה שכבר קיים הקב”ה בעו”ה בכל בתי מדרשות של ארצות הרשעה, את נבואת הנביא (ירמיה ט’) כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו – ובמדרש חז”ל בפתיחתא דאיכה, על זה.

ורבינו זצוקללה”ה כבר היה מנוע לחזור לבית מדרשו בעו”ה וברח ליערות, ואני בעו”ה נתחייבתי וזכיתי להיות עמו. נתחייבתי לראות ענויו וחליו והסתלקותו ולהביא גופו הטהור לקבר, וזכיתי לראות שלא פסק פומי’ מגירסא ושלמד תורה ברבים כל הימים הללו מן י”ז אלול תש”ד עד ט’ אדר תש”ה, עם בחורים ואנשים שהסתתרו סביב לו במערות וביערות. ומי כמוהו ידע את כל אשר נעשה לביתו ולבית מדרשו, לזרעו ולזרע זרעו, ולתלמידיו אשר אהבם כנפשו, ובכל זאת הבליג על יגונו ועל מכאובי לבו ולמד תורה ברבים. – בחורף ביער — ברעב ובחוסר כל — ועל כל אלה ביסורי נפשו הנוראים, כמעט בכל יום עד ט’ אדר ת ש”ה. מי לא ידע היום הזה – מה הזמן הזה אומר, במדה של מסירות נפש.

ועל. המזבח הנורא אשר לפני ד’, אשר ראינוהו בעינינו בעו”ה, היתה נפשו הטהורה של רבנו הקדוש זי”ע העולה של בין הערבים, אשר עליה השלימה מדת הדין, סדר אחד, של כל הקרבנות כלם – סדר הקרבנות של מרביצי תורה ותופסי ישיבת הגדולים, גאונים וצדיקים שנתפסו בעוון הדור, זי”ע ועכ”י – והועילה מסירת נפשו של רבנו אאמו”ר זי”ע לקיים מקצת מהמקצת מן תורתו הקדושה בקרב שירי שיריים מתלמידיו שנשארו בזכותו ובהשתדלותו – ואף כי למה נחשב זה, לעומת האבדה – אבל על כל פנים נשאר כאן לוז שממנו תחית המתים — אם יסכים ד’ — והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים — אם נסכים אנחנו, ויהיה רצוננו בתחיה זו. ובכן יהיו נא בית המדרש אשר שמו של רבנו זי”ע נקרא עליו — והדפסת כתבי הקדש שלו, זצוקללה”ה, ולמודם ההתחלה לתחיה הזאת.

כמו שמנה אלפים ספרים היו לו לרבנו זי”ע באוצר הספרים שלו, רובם יקרי ערך – וכלם נשרפו באש של רשעה, בחורף של שנת תש”ה, ולא נצולו אלא כתבי יד של רבינו הקדוש זי”ע, ברובם, בדרך נס ופלא, שנספר אותו אי”ה, בשעה שיהיה כאן המקום לספר. ובכל זאת בעו”ה אחרנו עד כה, מחמת רוב הטרדא בקיום בית מדרשו של רבינו הקדוש זי”ע – כי ידענו כי הוא רצונו הראשון זי”ע, העולה על כל רצוניו הטהורים…

וברור ה’ הטוב אשר הציל מכת”י רבינו זי”ע כמה כרכים, דבר ה’ זו הלכה על רוב סוגיות הש”ס – וגם איזה שו”ת – ודברי אגדה ויראת שמים – אף שנאבדו ונשרפו בעו”ה ב’ כרכים, דברי הלכות ודרשות וכרך גדול של פסקים ושו”ת והגהות הש”ס והפוסקים, מלבד חבור נכבד מאוד על בעל המאור ומלחמות, שנננב מביתו עוד לפני כמה שנים…

ומצוה עלי, בגזרה מפי כ”ק אאמו״ר רבינו הקדוש זי”ע להגיד בזה דבר לתלמידיו:

כי במצבו הנורא והאיום, ביערות באנסקא ביסטריצא, אמר לי רבינו זי”ע, לפני הסתלקותו, בט’ אדר תש”ה, בתורת צואה בתוך שאר דברים בזה הלשון: אמור לבני ולתלמידי, אשר ישארו בחיים, כי הנני מבקש מאתם שיקבעו עתים לתורה ושיתפללו במנין – ויזהרו מאוד שלא לשיח שום שיחה בשעת התפלה – ולא בחזרת הש”ץ ולא בשעת קריאת התורה – ויזהירו את הסביבה שלהם על כך. אחר כך אמר רבינו את הוידוי בעינים זולגות דמע, ונסתלק מתוך פסוקי יחוד. כל כך גדול וחזק ואמיץ היה רצונו של רבינו זי”ע, שיתפללו תלמידיו כדת וכראוי, – עד שאפילו במצב כזה – בשעה כזו — זאת היתה בקשתו הקשורה בנפשו הטהורה ביותר.

באתר זכור הובאו תולדותיו של הרב שמואל דוד אונגר הי”ד:

הרב שמואל דוד אונגר – סלובקיה 
ראש ישיבה ומנהיג דגול

תאריך לידה: תרמ”ו, פישצאן, סלובקיה
תאריך פטירה: ט אדר תש”ה, יער קאלישטי, סלובקיה

נולד בשנת תרמ”ו בפישצאן, לאביו המרא דאתרא הרב יוסף משה אונגר. למד בישיבת דודו בפישצאן, הרב נח ברוך פישר, ולימים בא בברית הנישואין עם בתו. בגיל 21 נתמנה לדיין בקהילת קרומפאך, ולאחר תקופת רבנות בטירנוי, נתמנה לרבה של ניטרה ועמד בראשות הישיבה במקום. המיוחד בהנהגתו בישיבה: היה מלמד גם ספרי מוסר, כגון חובות הלבבות ואגרת הרמב”ן. כמו כן היו לו שני מבחנים קבועים: ביום ראשון מבחן בגמרא, ובכל מוצ”ש מבחן על חומש ורש”י.
הרב אונגר היה ידוע גם כבעל תפילה גדול. הוא הראה דוגמה אישית לתלמידיו כיצד לשפוך שיח לפני בורא עולם. לא רק לתלמידיו, גם לחבריו הרבנים היה למופת בתפילתו. מסופר שבכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל באלול תרצ”ז, שהתקיימה במרינבאד בנוכחות ר’ אלחנן וסרמן הי”ד, הוא עבר לפני התיבה באמירת תהלים וגרם להתרגשות ולהתרוממות רוח של כל הרבנים שנאספו מכל העולם לעורר רחמים על עם ישראל, שהיה כבר נתון בסכנת המלחמה.
הרב אונגר זכה להעמיד אלפי תלמידים במשך קרוב ל- 40 שנה. התלמידים באו גם מארצות מחוץ לסלובקיה. חלק מאותם תלמידים היו לרבנים ולראשי ישיבות בעלי השפעה רבה באירופה. יש לציין שגם השלטונות העריכו מאוד את פועלו, לדוגמה: הם הסכימו לממן ולתחזק מקווה כשרה. תופעה זו של תמיכה ממשלתית הייתה נדירה מאוד במדינת הונגריה הגדולה.

בתקופת השואה
בתחילת המלחמה היו לרב אונגר מספר הזדמנויות לצאת למקום בטוח, אך הוא סירב באומרו שהישארותו במקום תתרום לקהילה, ובכלל – אמר – “איך אוכל לעזוב את אחיי ואת תלמידיי הנתונים בצרה?!”.
בשבת שאחרי פסח תש”ב (1942) החל גירוש היהודים מנייטרא. בסעודה שלישית דרש הרב בדברי תורה וחיזק את המיועדים לגירוש. כאשר התחילו לבכות – עצר בעדם ואמר: שבת! שבת!
למרות צו הגירוש זכה הרב אונגר במעמד מיוחד מטעם השלטונות. באִסרו חג של פסח קיבל מטעם הממשלה את המינוי לרב ראשי של יהודי סלובקיה, בצירוף הכרזה על ביתו ועל סביבתו כשטח אקסטר-טריטוריאלי – שטח חסות – אליו אסור היה להיכנס אפילו לשוטרים, ולמעשה, כל מי שנמצא שם היה מוגן. לעתים פרצו לשם החוליגנים של הכומר לינקה, וכהגנה מפניהם הוכנו כמה בונקרים, שם מצאו התושבים מחסה.
השמועה עשתה כנפיים, ואל הרב ושכונתו נקבצו פליטים מגליציה ומפולין, אולם רק למאתיים רבנים ולמאה וחמישים תלמידים היה מקום, ואלו עסקו בתורה יומם ולילה. כל אותה עת השתדל הרב, יחד עם חתנו הרב מ.ד. וייסמנדל, להציל יהודים רבים ככל האפשר. כבר בראשית המלחמה שלח את חתנו ללונדון על מנת להשיג רשיונות כניסה לקנדה עבור משפחות מיהודי סלובקיה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. מאוחר יותר היה הרב מעורב בתכניות ההצלה הגדולות שיזם חתנו, וביניהן התכנית הגדולה של מתן שוחד בגובה שישים ושניים אלף דולר ומיליון ושש מאות אלף כתרים סלובקיים, שהועברו לוישליציני ולהימלר. תכנית זאת גרמה להפסקת הגירושים למשך שנתיים וחצי, ובהפסקה זו רוכזו 4000 יהודים בעיר סרד, עד שנשלחו לאושוויץ באלול תש”ד.
באותו חודש הוכרח גם הרב עצמו להיפרד מבני משפחתו, לא לפני שדרש דרשת פרידה לבני עדתו שעמדו לפני הגירוש. בדרשתו דיבר הרב על ההשגחה של ה’ בעולם, ועל החובה לקבל את הדין באהבה. בסוף דבריו קרא לקהל לקבל עול מלכות שמים בקריאת “שמע ישראל”. מפאת מחלתו נאלץ הרב לשהות תקופה קצרה בהרי זאבאר הסמוכים לניטרא. כאשר ראה שאינו יכול לחזור לעיר (בגלל הגירוש) התחיל במסע נדודים בהרי זאבאר, בליווי בנו ותלמידו. מלוויו באותה תקופה סיפרו עד כמה המשיך להקפיד על קלה כחמורה. נזהר מלאכול פת עכו”ם, שתה רק חלב ישראל, הקפיד על נטילת ידיים ועל פרטי הלכות שבת. בימים נוראים ובסוכות הייתה תקופת רגיעה, ואז הצליח להגיע לעיר באנסקה ביסטריצה, תקע בשופר, התפלל בציבור ודרש לפני הקהל.
כאמור, רבים שאלו בעצתו גם ממקומות אחרים, ובמכתבו האחרון אל הרב חנניה יו”ט דייטש (רב בדאבשינא סלובקיה, ואחר כך בקליבלנד), הגיב הרב אונגר על השאלה האם כדאי להימלט מסלובקיה להונגריה, ואמר שקשה לו להחליט, מכל מקום הוא ייעץ לו לחכות קצת. כאילו נבואה נזרקה מפיו, שכן סמוך לכתיבת התשובה נכנסו הגרמנים וכבשו את הונגריה.

חודשים אחרונים 
אחרי שכבשו הגרמנים את באנסקה ביסטריצה, שוב ברח הרב עם מלוויו ליער. ביער קאלישטי, הסמוך לעיר, חפרו בונקרים ושם הסתתרו בשלג ובכפור במשך חודשים רבים. הנהגה ראויה לציון מאותה תקופה: היה מוכן להסתכן ולעלות מן הבונקר החשוך, כדי שיוכל ללמוד תורה באור.
הרב נחלש מיום ליום והרגיש שסופו קרב. הוא כתב צוואה, ובין השאר ביקש מתלמידיו שלומדים בהתמדה שיתפללו בכוונה ושיזהרו שלא לשוחח בשעת התפילה, חזרת הש”ץ וקריאת התורה. הרב נפטר ב-ט באדר תש”ה, והובא לקבורה זמנית ביער. לאחר המלחמה נטמנו עצמותיו בפישצ’אן – עיר הולדתו – ליד קבריהם של אביו ושל הרב קלמן וובר. בין הניצולים מבני משפחתו: בנו, הרב שלום משה; חתניו הידועים: הרב מיכאל דב וייסמנדל והרב האדמו”ר מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (שנישא לבתו בנישואין שניים לאחר המלחמה).

מקורות: 
אלה אזכרה, חלק ב.

 —

תולדותיו הובאו במורי האומה, חלק שלישי, מאת הרב ישראל שורין זצ”ל.

 

מספר הצפיות במאמר: 59