בלא אמונה אין תורה, והכל תלוי באמונה / הרב יהודה ליב מנדלסון הי”ד

הרב יהודה ליב מנדלסון הי"ד

אקדמות מילין ושריות שיתא ובו' אבקש תפלת דוד המלד עליו השלום.

יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש. ותפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל חס ושלום בדבר כו'.

(חולין ו) העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, חברו עליו חבריו ובית אביו. אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר. דרש להם מקרא וכו וכו' אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו (פירש רש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם) מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו. ואמרו לה אין מזניחין אותו. ואמרו לה אין מזחיחין אותו (פירש רש"י מכאן שראינו שקבל רבי עדות, ולמד ממנו אף על פי שדבר תימה שהרי מעולם היו נוהגין בו איסר, למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לומר שלא שמעת. אין מזיחין – אין מבדילין אותו משמועתו לאמור חזור בך. אין מזניחין – אין משקצים את דבריו, מזחיחין – לומר גאוותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין את דבריו, זחוחי לשון גבהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם), וכן איתא בירושלמי דמאי פרק ב' רבי התיר את בית שאן, רבי התיר קסרין, רבי התיר בית גוברין וכו', והיו הכל מליזין עליו, אמר להו בואו ונדיין. כתיב "וכתת נחש הנחושת", וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו, אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בו, ואני העטרה הזאת הניח לנו הקב"ה להתעטר בו.

והיה כי ישאל השואל מה דאיתא בשבת (דף קי"ב) אמר רבי זירא אמר רבא ברבי זימונא אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר. (ובעירובין בפרק כיצד מעברין) אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמלי. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. אמר רב אשי ואנן כי אצבעתא בבירה לשכחה. עד כאן. ואם האמוראים הקדושים האלה אמרו כך, אנן מה נענה אבתרייהו, וכל שכן וכל שכן הנני העני ממעש, נבער מדעת, ובאפס מזימה איך לא זחלתי חיל ורעדה ופלצות זבוב קציץ כנפים, ניטל אגפים, לעלות דרך נשר בשמים, לחתוא אש מיקוד יקוד אש, ולא ירתיע לאחוריו להיות זהיר בגחלתן פן יכוה מחיות אש ממללות, ליכנס ראשך בין שרפי אש בשלהבת גדולה בין הרים גבוהים, שלא ירוצו גלגלתי חס ושלום, בין אריות חזקים ובין נשרים גדולים לעמוד במקום גדולים אשר כל דבריהם כגחלי אש, מה לך פה, ומי לך פה, ומה ראית על ככה, זה לעשות מה שלא קדמני לך גדולי ארץ, כי התעוררתי על דבר כזה?

האמת אגיד לכם כי גם נפשי לא אדע מה הגיע לי החפץ הזאת. אכן רוח ממרום. ומי בא בסוד ד'. ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, כמו שאמרו חז"ל, והוא כמו שכתוב בספר חסידים (סימן תק"ל) וזה לשונו: מי תכן את רוח ד', הקב"ה גוזר מי נעשה חכם וכמה שנים יחיה וכמה ספרים יעשה, וכן בסודות אחרים כו', והקב"ה גוזר מי יחבר ספר אחד או שנים, וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי זה גוזל מי שמגלה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם", וכתיב "יפוצו מעינותיך חוצה". וזה שכתוב "יביא במשפט על כל נעלם", שגורם שנעלם מן העולם. כד כאן לשונו. ולא דווקא חידוש, אלא אפילו לוקט, מדגילה לו ולבו עוררה לעשות זאת, מסתמא הוא חלקו מן השמים, כי לבי עוררה לי מה לך נרדם קום לך ועשה, כי לכך נוצרת. ואיתא בספר בנין יהושע על אבות וזה לשונו: וכעניין זה כתב הרב המקובל הגאון מו"ה הירץ ז"ל בהקדמה שלו על הסדור, וזה לשונו, אמר קהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ", להורות שיש זמן לדורות אחרונים לחדש דברי תורה, מה שלא יכלו דורות הראשונים לחדשו, אף כי קטנם עבה ממתני אחרונים, לפי שלא הגיע עדיין הזמן של החפץ ההוא. עיין שם. אם כן אין לשאול על דברים כאלה, כי הכל מיד ד' השכיל על האדם לעשות. ובפרט זו אינה שום חידוש אלא מלאכה ואינה חכמה, כי כל מה שעשיתי אינה כלום משלי, כי כולם מלוקטים מתנאים ואמוראים ומחז"ל, על עמודי אור עולם וצדיקי יסוד עולם נשענתי, ובהם יתדותיו תמכתי, וזכותם יגן עלינו, ויעלה לריח ניחוח, כי עשיתי לי טלית נאה משלהם, צועטרה לראשי מאור עטרותיהם, בסוד חילוקי דרבנן ולבושי אור להתלבש בהן נשמתי. בסוד "נר מצוה ותורה אור", להאיר באור החיים. ובוודאי לא יהיה עלי קנאה, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. ואני לא חכם מחכמים ולא רב מרבנים, אבל תלמיד קטן מתלמידיהם, וחכמים אינם מתקנאים בתלמידיהם, וכל שכן וכל שכן בקטן. ואולי מן השמים יתנו לי שכר כפועל בטל המריק מכלי אל כלי.

ואני משביע כל מעתיק ספרי שיכתוב זאת בפירוש תמיד שאל יסברו העולם שאני המלקט בקי בש"ס בבלי וירושלמי ובספרי ובספרא ותוספתא ומכילתא וכו' ובכל הספרים שהובאו מעבר לדף, כי אני רק כפועל בטל, כמשרת המלך בבית המשתה היין, להביא כל מיני מאכל ומשקה על השולחן ולסדר אותו אצלו כל אחד ואחד, הרי שולחן הרי בשר, והרי סכין, הרי כוסות, והרי יין, ואין חסר כלום. ואם כן מה יתפאר המשרת במלאכתו כלום חסר בבית המלך בלא משרת? כן במלאכתי אינה שום חידוש, כי כולם מלוקטים, והלוקט מלאכה ואינה חכמה, כי כולם מלוקטים מגאוני ארץ, בראשם הר"ש והגר"א ושאר מפורשים, ולהם נאה כל הכבוד והתפארת, כי עשיתי טלית נאה משלהם. אבל אני בעצמי מכף רגלי ועד ראשי, אין בי מתום, כי טרדת הזמן וטרדת הפרנסה הם היו בעוכרי, וטפלי תלוי בי, ואני לא עשיתי זאת רק בחטיפה, וביותר בלילה לאחר חצות, ועשיתי לילות כימים. לכן לא הייתה לבי זכה וצלולה כדאמרינן (בעירובין נ"ה) "לא מעבר לים הוא", לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. ואני סוחר ותגר בטרדת הפרנסה וכו', ואולי איזה שגיאה נפל, אבקש מאוד שידין אותי לכף זכות, כי שגיאות מי יבין, והדן את חברו לכף זכות המקום ידין אותו לזכות, לכן פרשתי ידי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה, שלא אכשל בדבר הלכה ואל ישמחו בי חברי וכו'. וזכות כל תנאים ואמוראים יגן עלי וימליצו בעדי שאכוון כוונתם באמת ובתמים ואסדר נכון בכוונה אמיתי לפי המשנה.

ואני אבקש מאוד מאוד כל הלומד בזה הספר אף שלפעמים נמצא הלומד שלא נכון הסדר ההוא או ברייתא זו לא שייך הכא לפי כוונת הלומד, או כל אופן שיהיה שלא כיוונתי חס ושלום לסברא האמיתי, או חס ושלום שכחתי איזה ברייתא, כבר התפלל על זה דוד המלך עליו השלום "שגיאות מי יבין" וכו'. על כל זה אבקש מאוד מאוד לעיין עוד הפעם נכון בנחת בזה הסוגיא, כי לפעמים על פי פירוש אחרת שיש לזו המשנה יש שייכות לזה, או על פי סדר הירושלמי, או על פי סדר התוספתא שהובא, ואם אף על פי כן לא ימצאו חס ושלום הלומד בזה נחת להסכים לפי כוונתו הרמה, אבקש מאוד מאוד לדוני לכף זכות כי לא עשיתי זאת לגדולים ממני, כי אם לבני גילי ולקטנים כמוני שימצא מיד אצל משנה כל הסוגיות השייכות לזה מתנאים ומאמוראים ומפרשים רבותינו נוחי נפש ז"ל לפי דעתי הקצרה והנמוכה לפום ריהטא, כי ניים ושכיב בטרדת הזמן ועול הפרנסה.

אבל זחלתי מפני כבוד המדומה, אבל תמכתי יתידותי במאמר החכם מכל האדם הבל הבלים בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחירותיך" וכו', ועל זה דרש עקביא בן מהללאל באבות פרק ג', בורך, בוראך, בארך, הסתכל בשלשה דברים אלו בארך. זו באר שבאת ממנה טיפה סרוחה של זרע ולובן. ולאן אתה הולך, בורך, קברך, מקום רימה ותולעה, ואתה עתיד ליתן דיו וחשבון לפני בוראך, ואם כן מה כבוד המדומה יכול להיות היום כאן, ולמחר המכבד והמכובד בכאן.

אמר המדבר, תלמיד ולא חבר, בלב נשבר, ולעג לשון, חושן ואשון, בשפה רפה, אינו מנופה, רעיוני סליקו על משכבי. מה לך נרדם לך אסוף על סדר אמונת זרעים אצל כל משנה ומשנה מאמרים מתנאים ומאמוראים מן מכילתא וספרי וספרא ותוספתא ותנא דבי אליהו וכו' מחכמי התלמוד בבלי, כי תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר, כדאיתא בבבא בתרא קמ"ה תנו רבנן עתיר נכסין וכו',  עתיר כמס זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא. פירש רש"י שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו, והיינו "עתיר כמס", כמו "כמוס עמדי", שמכניסין לאוצר ולכשיגיע עת המכירה ישתכר וירוויח. עוד שם בבא בתרא "בוקע עצים יסכן בם", אלו בעלי גמרא, פירש רש"י סוגית גמרא ותירוצי משניות וברייתות זה עיקר גמרא, שאם לא הגמרא אין למידין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן (בסוטה כ"ב) התנאים מבלי עולם, וכי מבלי עולם, והלא מישבי עולם הם, אלא שומרין הלכה מתוך משנתן. (בסוטה כ"ב) אתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אליעזר אומר הרי זה בור, רבי ינאי אמר הרי זה כותי. פירש רש"י שמוש תלמידי חכמים ללמוד סברת גמרא בטעמי המשנה, כי על ידי טעמים יש חילוק באיסור והיתר, ובדיני ממונות לזכות ולחייב, ובטהרות לטמא ולטהר, כדאמר בכמה דוכתי, מאי טעמא אמר מר הכי ומר הכי, ואמר מאי בנייהו, איכא בינייהו. (סנהדרין כ"ד) מאי בבל. אמר רבי יוחנן בלולה במקרא, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. פירש רבינו תם בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמינו ממה שאמרו חכמים, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בש"ס. (ובירושלמי פאה פרק שני) אמר רבי זירא בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואין אתה יודע מה טובה אל תפליגה לדבר אחר וכו' (פירוש אל תדחה אותה) שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולן משוקעות במשנה. רבי זירא בשם שמואל אין למדין מן הלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתא, אלא מן התלמוד. בבלי בבא בתרא אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמר לך הלכה למעשה וכו'. עיין ברשב"ם דכתב ואי לאו דפסק בגמרא הלכה כמותו, לא סמכינן אפסק דמתניתין, אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכינן, דכיוון שפסקם וכתבם, רב אשי ורבינא, שהם סוף הוראה, ודאי עלייהו סמכינן כו'. עיין ברש"י נדה דף ז' מדאצטריך למימר להו הלכה, שמע מינא דאין למידן הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כפלוני אין למידין מהם שאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו, אלא כל חד מה ששמע מרבו ומלמדו לתלמידו שמועה כמות שהוא, והוא היתה נקראת משנה וברייתא כו'. והנה רבינא ורב אשי חיברו רק על ארבעה סדרים, כדאיתא בהקדמה לפירש הרמב"ם ז"ל על משניות והובא באמצע דבריו, וזה לשונו: ומה שנמצא מחיבור רב אשי בתלמוד הם חמש ושלושים מסכתות. ולא מצינו לו דבר בסדר זרעים אלא בברכות לבד, ומסדר טהרות אלא נדה בלבד וכו'. אבל יכול אדם לפרש הסדר ההוא אחר יגיעה רבה ועמל גדול ושיסייעהו התוספתא והברייתות וילקוט הלכות הבאות על ענינו בכל התלמוד ויוציא בשכלו העיקרים של המסכתות וענייניהם מן הלכות ההם כפי שתראה כשנפרש הסדר ההוא בעזרת ה' יתברך. עד כאן לשונו.

והנה על סדר טהרות כבר קם הנשר הגאון הגדול הרב הצדיק וכו' כש"ת ר' גרשון העניך זצ"ל בספרו סדרי טהרות וישר חילו זי"ע, אבל על סדר זרעים לא מצינו עדיין, ואולי משמיא מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. על כן אזרתי את מתני בזריזות כי לבי עוררה מה לך נרדם זה כמה שנים, עורה עורה התעוררי. לך אחרי הקוצרים ואלקט בשבלים, עד שידך מנעת, ושמתי לילות כימים, ועמלתי ואספתי בסדר הזה ביגיעה רבה ועמל גדול לעשות קישוטין לסדר זרעים, וזכות תנאים ואמוראים וחכמינו ז"ל יעמוד לי שלא אכשל חס ושלום בדבריהם ולילך בדרך האמת. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הוריני ד' דרך חוקך ואצרינה עקב. הט לבי אל עדותיך. ופרשתי ידי בצלותא ובעותא ואתפלל תפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל בדבר ואל ישמחו בי חברי וכו'.

וקראתי שם הילקוט בשם אמונת זרעים כדאיתא בשבת דף ל' אמר ריש לקיש והיה אמונת עתך וכו'. אמונת זו סדר זרעים, עיין שם בפירוש רש"י ובפירוש תוספות בשם ירושלמי על שם שמאמין אדם בחי עולמים וזורע. ובעת כתיבת הקדמה הזמין לי ד' יתברך ברעיוני זה הדברים, והזמנה מילתא, כי יציאת מצרים היה בזכות אמונה, "ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר", שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן למדו חז"ל גם כן תחיית המתים מהתורה, שיהא בעגלה בזמן קריב. ובזכות אמונה נגאלין מגלות המר, על כן צריך אדם לעסוק במסכת אמונה, כדאמרינן במכות, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". ועל זה מתורץ קושיית תוס' שהקשו בקדושין דף מ' מהא דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, אהא דאמר רבא (בשבת דף ל"א) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו "נשאת ונתת באמונה", משמע דתחילת דינו של אדם הוא על נשאת ונתת באמונה. עיין שם. ולפי עניות דעתי השתא הכל מתורץ על נכון,  כי הוא הוא וכולא חד הן הן דברי תורה, והן הן אמונה, כי בלא אמונה אין תורה, וכולה תלי באמונה, ושלשתן לדבר אחד נתכווונו, רצוני לומר ריש לקיש ורבא ורב המנונא, והחוט המשולש וכו' ולא פליגי, וכולם לדבר אחד נתכוונו, על אמונה. על כן בא חבקוק והעמידן על אחת, "אחת דיבר אלקים" וכו', זה אמונה, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וצדיק באמונתו יחיה. ואולי גם כן לסדר אמונה נתכוונו. תחילת דינו של אדם נשאת ונתת באמונה, בא חבקוק והעמידן על אחת, רצה לומר ראשונה, והוא סדר זרעים, דהוא ראשונה שבש"ס דהוא נקראת גם כן בשם אמונה, דשמו נאה לו כדריש לקיש אמונת זו סדר זרעים.

ובני היקר יוסף שיחיה חשב על פי גמטריא טעם לשבח בשם אמונת זרעים כי שמי ושם אבי בקרבו יהודא ליב בר' אהרן מאיר ל"ז שנה אנכי היום בגמטריא תתכ"ד כחושבנא "אמונת זרעים". ואמרתי לו יוסף בני יוסף ד' לך כל טוב כי לכוונה אמיתי כוונת על פי דאיתא בכל ספרים דצריך להזכיר המחבר שמו בספרו ואף על פי שאני לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן אם הזמין לי שמי בתוכו בוודאי מן שמיא קא מסכים לי בזה והזמנה מילתא. כדאיתא בספר שלחן שבת כל העוסקין לשם שמים מראין להם סימן טוב מן השמים אף על פי שלא עלה על דעתם לזו הכוונה אף על פי כן מן שמיא קא מסכים ומגלגלין זכות על ידי זכאי לכווין לדבר אמת, ונתן לי גם כן עצה נכונה להדפיס מצד א' פירש רש"י על גמרא ושאר מפרשים בדרך הפשוט, ובצד הב' מהרבה מפרשים איש על שמו. וביותר מהגר"א ז"ל כל שנות אליהו מפירוש הארוך על סדר זרעים. והסכמתי לו כי הגאון הגר"א מווילנא הפליא לעשות כי הביא הירושלמי מיד אצל המשנה על פי פירוש אמיתי השייך לאותו משנה. ומי שלומד בזה הליקוט הפנים מתלמוד בבלי ומתוספתא וממכילתא ותורת כהנים וכו', ובצדו ממפרשי רבותינו אשר מפיהם אנו חיין ובראשם הר"ש והגר"א ושאר מפרשים, בוודאי יהיה מבואר בעזרת ד' יתברך על נכון וברור. כי הוא מחובר תלמוד בבלי וירושלמי ביחד, שבת אחים גם יחד, כדאיתא בסנהדרין כ"ד אמר רב אושעיא מאי דכתיב "ואקח שני מקלות" וכו', מקל נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, מקל חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל. עיין שם ברש"י. ובחידושי אגדות איתא היינו דכתיב "חבלים נפלו לי בנעימים". עיין שם. והובא דבריו בהקדמת מפרשי ים על הירושלמי ששניהם ביחד טוב. מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד בבלי וירושלמי, חבלים נפלו לי בנעימים, חבלים זו בבלי, בנעימים זו ירושלמי, ששניהם יחד היינו משני המקלות ביחד בוודאי ד' יתברך מיקל עלינו מכל הצרות אם ילמוד משניהם יחד. אף נחלת שפרה עלי, ישלח לנו נחלות בשני עולמים בשפע, עלי ועליכם ועל תלמידהן ועל כל תלמידי תלמידהון ועל כל דעסקין באורייתא וכו'. את מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. והנה טרחתי ועמלתי לקבץ פירוש רש"י על גמרא בבלי אות באות, כי הוא על פי רוח הקודש, ועל משנה פירש הרע"ב, כי הוא מקובל על עולם ונלקח מפירוש רש"י ומרבינו שמשון ומרמב"ם. ועל תוספתא פירש ממנחת בכורים ומחסדי דןד ושאר מפרשי הש"ס. ומצד השני מפרשי הש"ס אשר נקבו בשמות, איש על שמו ועל מקומו, ובפנים באותיות גדולות תלמוד בבלי ותוספתא וממכילתא ותורת כהנים וספרי ותנא דבי אליהו מחכמי התלמוד וכו' אצל כל משנה ומשנה. ונזהרתי על פי הסכמת גדולי ארץ ובראשם הנשר הגדול הצדיק וכו' מוה"ר מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצע שליט"א שלא לשנות אפילו קוצו של יוד מדבריהם, שום שינוי חס ושלום וחס ושלום, היינו אפילו למיכתב תיבת ת"ר, או תניא, או אתמר, או תנן התם, וכדומה, במקום שלא הובא בגמרא תיבת אחת על תוספתא או על משנה וכו', רק אות באות גמרא הקדושה או ברייתא וכו'. וכמו כן שלא לגרוע חס ושלום תיבה, כגון לפעמים הובא הכא תיבת תנן התם, אף על פי שהכא לא שייך תיבה זו, כי הכא עיקר, והכא מקומו, ולא שייך לומר "תנן התם", או כמו לפעמים הובא בגמרא הכא, התם היינו טעמא, ואף על פי שצריך לומר "הכא היינו טעמא", כי הכא הוא התם הוא, והתם הןא הכא הוא, הואיל דהכא בסדר זרעים הוא אף על פי כן לא שנותי חס ושלום כי דבריהן כל מילה ומילה אות באות על פי רוח הקודש נמנו וגמרו במספר, ודי לחכימא.

וטרחתי בכל כחי עד שידי מגעת לבקש כל התוספתא, מכל סדר זרעים המפוזר והמפורר בכל הש"ס, ובפרט בסדר זרעים שלא על מקומו. טרחתי לסדר ולזווג אצל כל משנה ומשנה. ולפי עניות דעתי הנמוכה והקצרה איש על מקומו ועל מכונו, דליכא מידי בתוספתא דלא רמיזי במשנה. ואם חס ושלום שגיתי באיזה ברייתא באיזה מקומות אתי תלין משוגתי, והוא רחום יכפר וכו', ונסלח לכל וכו'. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, כי מחמת גודל טרדת הפרנסה וטפלא תלי בי הם היו בעוכרי. ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל שיהא חן מלמעלה ולמטה, ורוח הבריות ורוח המקום נוחה ממנה ויכול לברך על המוגמר שאזכה בזכות תנאים ואמוראים ומרבותינו ז"ל שימליצו עלי שלא אכשל חס ושלום בדבר ויהא לי הצלה מאימת הדין, ויקוים בהתהלכך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, חיים של פרנסה, שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ותל לכל איש די פרנסתו, ותמהר ותחיש לגאלנו, ונהיה דבוקים בבורא עולם ונזכה לנחמת ציון ליחד של י"ה בו"ה, ולאוקמא שכינתא מעפרא, כי זה עיקר עבדות בגלות המר הזה לבכות מן המצא קראתי י'ה. בזה הגלות רק חצי שם בשם י'ה, ענני במרחב י'ה, שיה מרחיב תיבת י'ה, ובאמצע יהא שם ו"ה שיהא שלם. כי כל הגויים סבבונו בשם דק כי אמילם, כי נכרתה שם י'ה, דועכו כאש קוצים מחמת שם ד' כי אמילם, ועל זה אנו מבקשים ענני במרחב י'ה שיתן ריווח באמצע תיבת י'ה שלא יהא אמילם ויהא שלים כי בכל צרתם לו צרף רחל מבכה כל בניה, עמו אנכי בצרה, ויהא אם הבנם שמחה ובא לציון גואל אמן ואמן. ואיתא בפנים במסכת פאה סוף משנה א' באריכות. דברי המלקט, הק' יהודא ליב בר' אהרן מאיר נ"י ממשחת מענדילזאהן לקוצרים הוי"ה עמכם לפ"ק.

הק' יהודא ליב (ברא"ם) מענדילזאהן מווארשא מורנאוו 15

(אמונת זרעים, התנצלות המלקט)


הרב יהודה ליב מנדלסון הי"ד מוורשה, נולד בסביבות שנת תרל"ו 1876, לאביו, הרב אהרן מאיר מנדלסון, ולאימו, לאה בת ר' משה דרשר.

בשנת תרע"ג הוציא לאור את ספרו "אמונת זרעים" (מהדורה בתרא של ספר זה הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרפ"ח). ספר זה כולל לקט מאמרי חז"ל המפוזרים בעניינים השייכים לסדר זרעים, עם שני פירושים. הספר יצא עם הסכמות גדולי הדור, ובהם החפץ חיים, רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, רבי מאיר דן רפאל אוסטרוב, הרב אלתר ישראל שמעון מנובהמינסק, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי משה נחום ירושלמיסקי אב"ד קילץ, הרב פתחיה הרנבלאס מוורשה, הרב יעקב חיים זליג מוורשה והרב משה בצלאל אלטר מגור. הרבנים כותבי ההסכמה תיארו את הרב יהודה ליב כרב גאון, חסיד, יגע ושקדן בתורה, מתמיד, מופלג ושנון, חריף ובקי, ירא אלקים וחרד על דברו. הרב למד במסירות רבה, על אף טרדותיו הרבות בענייני פרנסה, והוא מודה בפתיחת ספריו לרעייתו לאה על כך שהיא מסייעת לו בכל כוחה, כך שיתאפשר לו ללמוד. בסיום הקדמתו לספר "אמונת זרעים" הוסיף המחבר דברי שבח ותודה לרעייתו:

מנשים באהל תבורך ראוה בנות ואשרוהו וכו' חכמת נשים בנתה ביתה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה ה' האשה הצנועה מרת לאה בת ר' משה נ"י אשר בכל כוחה עוזרת לי באוכל ללמוד בנחת ולטוב יזכר שמה ולכל יוצאי חלציה.

בתחילת ספרו חוזר הרב על תפילתו שיצליח בליקוט דברי חז"ל בדרך האמת והישר וימליצו עליו התנאים והאמוראים, להצלחתו ולהצלחת כל משפחתו בזה ובבא:

ומעתה פירשתי עוד הפעם בצלותי ובעותי קדם אבוהן דבשמיא וארעא הדריכני בנתיב מצוותיך, ולמדו תועים בינה, לפקוח עיניים עוורות, לילך דרך האמת, ללקט אורות בדרך הישר, אוכל מתוך אוכל. ובזכות תנאים ואמוראים ימליצו עלי להצליח בכולי עלמין ואוכל להוציא לאור על כל סדר זרעים, ויהא ברכה במזל והצלחה הן בגשמיות ורוחניות עלי ועל כל יוצאי חלצי ועל כל תלמידי תלמידהן וכו' ויצמח פורקנא בעגלא אמן.

הרב יהודה ליב מנדלסון קישר בתחילת ספרו "אמונת זרעים" בין סוף סדר טהרות לתחילת סדר זרעים, ובתוך הסברו עמד על חשיבות האחדות והשלום, וכתב:

אציע הקדמה אחת והוא ישר. ונקוט כלל זה בידך כי כל דבר שמקבל טומאה הוא רק בתלוש, אז יכול לפגוע בו טומאה, אבל כל זמן שמחובר בשרשו אין שום פגע וטומאה. הן בני אדם כל זמן שיי אין בו שום טומאה, כי דבוק בשורשו חלק אלו-ה ממעל. ואם חס ושלום יצא ממנו שום טומאה זיבה או אם נגע בטומאת מת ושאר דברים, אזי ירד למקוה מים חיים, שמחובר המים בשרשו למקור, לא על ידי שאובים, אז מחבר הוא גם כן לשרשו על ידי המים חיים, ויחזור הוא גם כן להיות חי, לדבוק בשרשו, לחוט שלו דבוק קשר חזק לבורא עולם, הדבק במידותיו ואז נקרא מחמת המים חיים אדם חי. חי חי הוא יודוך. ואתם הדבקים בד' וכו' חיים וכו'. חיים ודאי כולכם חיים, הקב"ה מלך חי, ועל ידי מים חיים אדם חי. וזה כוונת גמרא במסכת ברכות בן איש חי, צדיקים במיתתן נקראין חיים, ולא יכול לשלוט בהם שום טומאה. צדיקים אין מטמאין. וזה הכוונה יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי.

והן בזרעים ופירות, כל זמן שמחובר לשרשם, אין יכול לשלוט בהם שום טומאה, כי דבקים בשרשם. אבל אם נכרת משרשו, אזי יכול לשלוט בהם טומאה. ורשעים בחייהם קרוים מתים, וצא צא תאמר לו, אל תגע בו. על כן צריך אדם להזדרז לקרות חי, וטבל במים חיים, בן איש חי. וכך גזר הבורא עולם.

ולפי עניות דעתי שזה מרמז רבינו הקדוש בסוף משניות לקרות מסכת עוקצים, דמיירי בקבלת טומאה, כי כל זמן שמחובר בעוקץ שלו באילן בשרשו, אזי אין שום טומאה. אדרבה, כל זמן שמחובר אזי הפרי מקבל השפע וכל טוב מאילן מתמת חבורו באחדות הגמור. אבל אחר כך שנכרת מאחדות שלו, אזי הפרי מקולקל ויבש, ויכול לשלוט בו טומאה ופגע רע.

ומרמז בזה גם כן אחדות ושלום שיהא בין בני אדם, שכל זמן שהם באחדות אזי הם מקושר קשר של קיימא באחד, והכל חד, ומקבלים כל שפע כל טוב, כי גדול כח השלום. אפי' חס ושלום עובדים וכו', אם הם באחדות, אזי מוחל להם, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", מחמת שמקושר כל ישראל לאביהם שבשמים, ואם שבט אחד חס ושלום יצא לעבוד, אפילו הכי הנח לו, כי הם דבקים באחדות לשבטים אחרים, וחמת זה הם בטלין ומבוטלין, וגדול כח השלום (עיין בפנים פרק א משנה א בעניין והבאת שלום).

ובזה העניין ראיתי זה כמה שנים בספר (לא זכרתי שם ספרו) מה שנוהגים אצל צדיקים בדורנו ליתן מעות, אם אדם צריך לצדיק להתפלל על החולה, חס ושלום, או דברים אחרים להוושע, ליתן לו איזה פדיון, כדאמרינן הרוצה להנות יהנה כאלישע, מחמת כל אדם שמקושר בבורא עולם אין בו שום חסרון כי מאתו לא תצא הרעות וירד תמיד שפע וברכה וכל טוב. רק אם אדם חס ושלום חטא אזי החוט שלו, העוקץ שמחובר, נפסק ונכרת, אזי לא יכול אותו אדם לקבל השפע ויכול לפגוע בו כל סיבות רחמנא ליצלן, כמו הפרי שנפסק מעוקץ שבאילן. אבל אם הוא נותן איזה דבר להצדיק, ומחבר אצלו במעות או כל דבר התקרבות להצדיק, אזי הצדיק מחמת שהיא דבוק בשרשו בד' יתברך אזי יכול גם כן לאותו אדם לחבר בעוקץ שלו לשרשו לקבל השפע וכל טוב מחמת חבורו לשרשו באחדות, והכל על ידי השלום.

בנו, ר' יוסף מנדלסון הי"ד, בן השבע עשרה, הוסיף הקדמה לספרו של אביו "אמונת זרעים" ופרסם בו את חידושיו בקונטרס "עיני יוסף".

בשנת תרפ"ט יצא לאור ספרו השני של הרב יהודה ליב מנדלסון, "מסכת עדויות בחירתא", הכולל ילקוט גדול על מסכת עדויות עם שני פירושים. ספר זה יצא לאור גם הוא עם הסכמות רבות ונכבדות, הכוללות גם מעט הסכמות חדשות, ובהם הסכמת הרב מנחם זמבה, ועוד. ההסכמות הובאו בקיצור, על מנת לחסוך בעלויות הדפוס.

הרב ומשפחתו העניפה הוגלו לגטו ורשה. הרב יהודה לייב ורעייתו, נספו בשואה עם רבים מילדיהם: יעקב ורעייתו, ר' יוסף ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד. בתם, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

כן נספו אחיו של הרב יהודה לייב מנדלסון: יעקב ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד.

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי גיסו של הרב יהודה ליב מנדלסון, ישראל דוד פולר, ועל ידי נכדתו, חווה טון מרמת גן.

מספר הצפיות במאמר: 62

דרשה בעניין מינוי רבנים ודיינים הגונים, יראי שמים שתורתם אומנותם / רבי מרדכי מאיר ווייסברויט הי"ד

ב"ה טורבין

דרוש שדרשתי בפרשת תרומה בעיר אחת על דבר מינוי רבנים הגונים

במדרש מובא בדברי יוסף ובז"מ, בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה". והוא פלא. ונראה לישבו בהקדם דברי חז"ל אין משיח בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. ורבים מקשים מה תלוי ביאת משיח בן דוד בעת שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. אך נוכל להבין זאת כשנתבונן מה הוא תפקידו של השופטים והמורים שבישראל הוא ללמד להעם דרכי ד' יתברך ולהדריכם בדרכי האמונה להאמין בד' יתברך ובתורתו. מה שאין כן אם יש דיינים ושוטרים רעים בישראל אזי מדריכים העם להסיר אמונתו יתברך ולעזוב את תורתו, לחתור חתירות אחר קולות והיתרים ולהתאים דרכי תורתינו הקדושה לדרכי הגוים, כאשר רואים אנו חורבן היהדות בארץ אשכנז ובארצי הראנד, והוא מפאת מורים ורבניהם הרעפארניאטין והרבנים הנאורים שלהם.

ודבר זה כבר הראה מראש הקב"ה לאדם הראשון כדאיתא באה"ח "זה ספר תולדות אדם" מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו, וכאשר מפרש שם הדברים האלו התנא אלקי רשב"י, "ואם דרא לא מתנהג בחסידי' שליט עליהון גזלין וגזלי להון", היינו דגזלי מהם התורה והמסורה העתיקה אשר נקבע אצלם מאבותיהם.

והנה כתבה התורה בסוף בשלח, "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדר דר". ובמדרש איתא נשבע ד' בימינו ובזרוע עזו אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והדבר הזה מתמיה מאוד, מה היה החרון גדול כל כך עד שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. אך נוכל להבין זאת עם מה דכתבו הספרים הקדושים דקליפת עמלק הוא להחליש אמונת ישראל, כדאיתא בזוהר הקדוש דמיד דאמרו ישראל "היש ד' בקרבינו אם אין", מיד "ויבא עמלק", ועדיין לא נמחה קליפת עמלק ושולטת בנו להסיר אמונתינו ח"ו. ונשאר רושם גדול מאז, אשר בשביל זה נשבע ד' בזרוע עזו שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו. והפירוש הוא שאין השם שלם, כתבו הספרים הקדושים היינו שנחסר ו"ה מהשם שלם הוי"ה ברןך הוא, וכן נחסר הא' מ"כסא", כי כל זמן שקליפת עמלק שולטת אמונתו יתברך רופפת. וזה הוא הפירוש דקרא "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד", היינו ביום אשר יושלם הו"ה אל השם הוי"ה ברוך הוא והא' אל ה"כסא", אשר זה הוא תיבת "הוא" (אזי "יהיה ד' אחד"), והוא בעת שיהיה התחזקות אמונה, אזי "יהיה ד' אחד ושמו אחד" על כל העולם כלו, ויכירו כולם כח מלכותו יתברך.

והנה כתבו המפורשים דאות ד' מ"אחד" והרי"ש מהקרא "כי לא תשתחוה לאל אחר" הם גדולים כדי שלא יטעו חס ושלום מ"אחד" ל"אחר" ומ"אחר" ל"אחד", ומפני זה בעת שחטאו ישראל בעוון העגל ופרקו מעליהם אמונת ד' יתברך, אמר הקב"ה למשה "לך רד", [ופירש רש"י] מגדולתך, היינו הד' והרי"ש הסירם מגדולתם, שמעתה שוב אין תועלת בגדולתם כיון דכבר טעו.

ובזה יכולין להבין מה שאמרה תורה, "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", היינו דעבודתו של קליפת עמלק הוא "מדר דר", לעשות מהד' רי"ש ומהר' דל"ת. ועל דרך הצחות נוכל לומר דה"מלחמה לד' בעמלק מדר דר", היינו בהדור דר ודורשיו דור דר ומנהיגיו, דעבודת עמלק היא לטעות בכל דר שופטים ומנהיגים רעים בישראל כדי שעל ידם יהיה לו על נקל לעקור אמונת ישראל חס ושלום.

ומעתה נוכל להבין היטב הא דאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. כיון דעיקר ביאת משיח תלוי בהתחזקות אמונה לבטל קליפת עמלק מכל וכל, וזה תלוי ע"י שיהיו בישראל שופטים הגונים ויחזקו אמונת ישראל, ולא כמו שנעשה בדור הזה אשר משתדלים אחר רב שיהיה בקי בשפת המדינה היטב שיוכל ללמוד בפני שרים ורוזנים, וגם שיהיה מטיף טוב לדרוש דרשות של דופי, ולהאריך בנאומים המושכים לבם של האנשים הפשוטים, ואינם משגיחים כלל שיהיה בקי בהוראה ושיהיה ירא שמים כיאות לרב מד"א.

ובדברים אלו כבר המתקתי דברי המדרש על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם ולא לפני אומות העולם, לפניהם ולא לפני הדיוטות, דהתרגום על "ואלה המשפטים" הוא "ואלין דיניא די תסדר קדמיהון" ורצונו לומר היינו אלה הדיינים אשר תסדר לפניהם, לפניהם ולא לפני אומות העולם, היינו שלא תחפש דוקא אחר רב שיוכל לדבר עם אומות העולם. לפניהם ולא לפני הדיוטות, שלא תשתדל אחר רב אשר יש בידו לקחת לב הדיוטות ע"י נאומיו שלו, אך רק שיהיה בקי במשפטי ד' ובתורתו יתברך.

והנה כתבו המפורשים על זה דאמרו ישראל קודם מתן תורה הקדושה "נעשה ונשמע", דנעשה מרומז לתורה שבכתב ונשמע לתורה שבעל פה. והנה בכלל תורה שבעל פה הוא מה שמפרשים חכמי ישראל התורה שבכתב. ועיין בסנהדרין ו' שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, תלמוד לומר "ועמכם בדבר המשפט", אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ועיין גם כן שמות רבה פרשה ל"ג "ויקחו לי תרומה" הדא הוא דכתיב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אמר הקב"ה לישראל כביכול אני נמכרתי עמה. ומעתה בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" על התורה שבכתב והתורה שבעל פה, וכפי שיפרשו חכמי הדור וכפי ראות עיניו של הדיין כבסנהדרין ו', מיד אמר הקב"ה בבקשה מאתכם תראו שתקחו לי לשמי כפירוש רש"י שם, שיהיה גם כן ירא שמים ותורתו אומנותו, ועל ידי זה נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

הק' מרדכי מאיר ווייסברויט

האבד"ק טורבין והגליל בהגה"ק מהר"י שליט"א אבדק"ק קראשניק והגליל

(הבאר, כרך רביעי חלק שני, סימו קמ"ו).


הרב מרדכי מאיר וייסבראט (וייסברויט \ ווייסבארד), נולד בשנת 1898 לאביו, המקובל אב"ד ואדמו"ר בטורבין ובקרושניק, רבי יעקב. מילא מקום אביו כאב"ד טורבין שבמחוז לובלין, לאחר שאביו עבר לקרושניק. אחיו, הרב דוד יוסף, מילא את מקום אביהם ברבנות קרושניק. הרב מרדכי מאיר נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר עטיל הי"ד בתו של האדמו"ר ואב"ד מעזיטשקא, רבי גרשון רויטבלט משעדליץ. "החצר של הרבי" כלל בית מדרש ובית כנסת גדול ויפה שנקרא "השטיבל של חסידי (קרושניק) טורבין", וחצר גדולה בה התאכסנו החסידים שבאו ממרחקים. רבים בעיר היו מנאמני הרב אך היו לו גם מתנגדים, בעיקר מקרב למדני העיר וחסידי גור, שטענו שהרב יושב על כסאו בזכות אביו ולא בזכות עצמו ואין הוא למדן למדי.

בשנת תרפ"ח היה בין הרבנים שיצאו במחאה נגד קונטרס "לקרוא לאסירים דרור" שיצא לאור בלונדון ע"י יוסף שאפאטשניק שביקש להתיר את העגונות ואת הזקוקות לחליצה בדרך המנוגדת להלכה. בשנת תרצ"ח כתב הסכמה לספר "ובחרת בחיים" מאת הרב חיים שכטר הי"ד, שיצא לאור בטארנופול. הוא נמנה על הרבנים שתמכו ב"אגודת ישראל".

הרב רעייתו וכל משפחתם הגדולה נספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 30

דברים שבזירוז / הרב משה אפרים מושקוביץ הי"ד

תא חזי, אחיך הקטן נעשה בר מצוה. עומד ומתבגר, מגיע לשנות הבחרות. מה יהיה אתו אחר כך, טרם ידוע לנו. הישאר בין כותלי בית המדרש או ילך לעסוק במסחר או במלאכה, ימים ידברו. אולם גם עתה, לפי שעה, הוא בחזקת סכנה. נחשולים רבים מים הכפירה וההפקרות קמים עליו. ואנחנו חייבים לטפל בו, לשמרו מפני המזיקים ולהדריכו בדרך ישרה.

מה הם האמצעים אשר נשתמש בם להטותו לדרך הישרה, דרך ארוכה וקצרה, דרך בטוחה שסללו לנו אבותינו, הוי אומר תורה ויראת שמים. מושג זה כולל ומקיף הכל ויוצר קומה שלימה, אם האופנים רצויים, שלמים ותכליתיים, וההשפעה עולה ממקומה, מכלי ראשון, נקיה ותמה.

והשואל ישאל, במאי נשתדל להכניס בו הרצון והחשק ללימוד תורה הקדושה ולעמלה של תורה? כיצד נלהיבו לעבודת ה' יתברך ולחביבות קיום מצוות התורה בגופו? ובאיזו אופנים נשפיע עליו שיחפוץ להתנהג בחייו הפרטיים במסורת אבות, בחיבת הקודש ומנהגי ישראל המקודשים ובאופן שיהיה שם שמים מתאהב על ידיו?

שאלה זו נשאלה בבתי כנסיות של הלומדים מפי הניסיון, וזה פתרונה: לא יועילו לזה, לא מאמרים נלהבים בעיתונים, לא דרשות חמות ונאות על האספות, ואף לא פקודות בהמכתבים מהמרכזים.

ברם אלו דברים, המאמרים, הדרשות והפקודות יש בהן משום ערך רב לעסקנים. לאלו שלעצמם הם מכירים תפקידיהם, שעליהם להשפיע ולעשות ב"ללמד", אלא שמתרשלים בעבודתם, או שוכחים ע"י טירדות את תפקידם, אז באים מיני התעמולה הנ"ל להזהיר הגדולים על הקטנים ומעוררים את העסקנים לעבודת הקודש. כדרך המשמש המעורר ל"סליחות" את אלו היודעים וחפשם לקום באשמורת, אלא ששינה תקפתם, ולקול השמש מתעוררים וקמים.

שונה לגמרי הוא אולם הדבר אצל הנער המתבגר. עיניו פקוחות לרווחה, לאזניו נכנסים הדים שונים. יצרו מתגבר עליו בכל יום, ואתה רוצה ללחום ביצרו בדרשות או נאומים או פקודות בלבד? אתה רוצה שדבריך יכנסו באזניו? ואיזו תמונה הנך מציג נגד עיניו? עליך המשפיע לזכור שהעיניים עקריים הם, ושורייקא דעינא באובנתא דלבא תליין, ולפעמים סרסורי דיצר הרע נינהו. ואיך יכנסו דבריך באזניו לשמוע אליך דבר שלם אם בעיניו יראה חצי דבר? מאתו תדרוש מאה אחוזים, ואצל אחיו קשיש ממנו תסתפק בחמשים או שלשים אחוז? אותו תלמוד כמה דברים האסורים, ואחיו הגדול ממנו בשנים נוהג בהם היתר, מבלי פוצה פה, מבלי מוחה, מבלי מבחין בין תכלת לקלא אילן?

ובכגון דא צריך זירוז.

אתה המשפיע טול מקודם קורה מבין עיניך ומעיני אחיך הקטן. יראה בך אחיך הקטן סמל השלמות, נאה דורש ונאה מקיים, ונגד האחים הגדולים הפורקים הא או דא בתוך המחנה, אל תתייחס בסבלנות יתירה, כי בדם אחיך הקטן זהו. ואם נמצאים אחים גדולים המקילים, ויש ללמוד עליהם זכות, בכל זאת חשב חשבונם של הקטנים שאינם יודעים עדיין להבחין בדבר, ודע שזהו הוראת שעה לציין על הגבולים בחוט הסיקרא בין דבר שלם לחצי דבר. למען יראה אחיך הקטן בעינו חבורה מצויינה בזהירות וזריזות, ותאפשר לו שישמיע לאזניו דברי ההדרכה והתעוררות שאתה מוצא מפיך.

תצא הדרכה רצויה באופנים הגונים, ותבוא על ידי צינורות טהורות ותשפיע בשלמות בסביבה תמה לתכלית הנרצה.

ועדיין אנו זקיקים לזירוז כדברי החינוך בסוף מצוה תצ"א (למנות שופטים ושוטרים) וזה לשונו: ואלו הממונים גם כן ראוי ליישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהן, פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מליבם כל תענוגיהם ועל זה ישיתו ליבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

(תלפיות, א, עמו' כז)


רבי משה אפרים מושקוביץ הי"ד, נולד בשנת תרס"ט (1909) לאביו רבי הרב יוסף מושקוביץ שכיהן כאדמו"ר באוסטריק והיה נכד רבי מאיר מפרעמישלאן. רבי משה אפרים היה אב"ד סוקוליקי, מעורכי כתב העת "תלפיות" (שתי חוברות שיצאו לאור בטרנוב בשנת תרצ"ח), ממנהיגי היהדות החרדית הצעירים, ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין וסופר מוכשר, מתלמידיו של הרב מאיר שפירא. לאחר פטירת רבו כתב עליו רבי משה אפרים:

גלוי וידוע הדבר ליודעי-חן שבין תלמידי מרן הגאון מהר"ם שפירא זצ"ל מלובלין. מרן זצ"ל – הרבה הרפתקאות עברו עליו, וכוס ישועות עם כוס תרעלה שתה גם יחד. יום ליום לא היה דומה, ושעה היתה שונה מחברתה. עליות וירידות ועליות אין מספר. אלא – ששר כל ימיו. בשעת חדווה, ביום שמח, זימר" "בך בטחו אבותינו". ובשעה קשה, עת סבל, רקד: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". השירה היתה לפי המאורע, אך – הגיב על כל בשירה.

בשנת תרצ"ב העלה הרב משה אפרים לפני הנהלת "צעירי אגודת ישראל" את ההצעה לקבוע לימוד ב"תנך יומי", בנוסף על "הדף היומי". הוא עורר את הצעירים ללמוד תנ"ך, וכתב כי "במאבק עם אם-הארצות, עם השטחיות ועם ההתרחקות מהיהדות – אסור להזניח את התנ"ך, שהוא מקור המים החיים של היהדות". הוא נהג לנדוד בין העיירות היהודיות בפולין וגליציה ולעורר את הנוער לשוב אל מקורות המוסר והחסידות, להעמיק את עולם הערכים ואת השלמות הרוחנית, ולהתרחק משטחיות ופוליטיקה נבובה. למטרה זו הוא גם פרסם מאות מאמרים בעיתונות האורתודוקסית, ובכ"ד מנחם אב תרצ"ז (1937)היה אחד משני המייסדים של פלג "הזריזים" עבור הבחורים התורניים בתנועת "צעירי אגודת ישראל". פעילות "הזריזים", קבלה את תמיכת נשיאות "אגודת חניכי ישיבת חכמי לובלין" ואת תמיכתם של רבים מגדולי הדור, ובהם: האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, רבי משה'ניו פרידמן מבויאן-קראקא, האדמו"ר מטשורטקוב, האדמו"ר מבויאן-לבוב, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, ועוד.

מעבר להיותו רב בישראל, למדן ומתמיד, מחדש חידושי תורה, הוא היה סופר מוכשר. ביצירתו הספרותית תיאר את חיי החסידים, בהתרגשות ובהתלהבות, בדבקות ובהשתוקקות לעבודת ה', לשמחה של מצוה ולחיים תמימים וטהורים.

בשנת תרצ"ח החל לכהן כרבה של יאבוז'נה, ומילא את מקומו של הרב צבי הירשהורן הי"ד, שעבר לביאלה פודלאסקה. למרות העומס הרב בתפקידו כרב העיר ומחויבותו לישיבה שייסד שם, הוא הוסיף להשקיע רבות בתנועת "צעירי אגודת ישראל" להשתתף בוועידות התנועה ולפרסם מאמרים בביטאון התנועה.

כבר בשנת 1939 כתב מאמר ביידיש בו ראה בנאצים את התגלמותה של האנטישמיות של עמלק, וראה בשנאת ישראל את שנאת הרע לטוב.

עם הפלישה של הגרמנים ליאבוז'נה, ברח יחד עם רבים מקהילתו לגליציה המזרחית, הגיע לעיירה קושיצה והשקיע שם מאמצים רבים במסירות נפש לצורכי הצלה. בשנת 1942 חלה ואושפז בבית החולים המקומי, שם נרצח על ידי מרצחי האס אס, שירו בכל החולים היהודים.

מספר הצפיות במאמר: 48

מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל / הרב משה נחום בלוהם הי"ד

הקדמה

יודעי השם והוגי התורה בטהרה אשר רוח אלקים נוססה בם וחכמת התורה נטעה בקרבם והתבונה והדעת הוצק בנפשם לחבר ספרים, ומוצאיהם לאור שמו לחוק למו ונהגו מעולם משנים קדמוניות ועד היום הזה לכתוב הקדמה במפתח בבא לפני הספר היוצא לאור. ודברי ההקדמה הלא הם כמו גדר וחומה בצורה סביב הספר, כי באקדמות מלין אשר מציג המחבר או המו"ל בפתח עינים, על ידיהן יראה הרואה את לב המחבר, מטרתו, תכונתו, מהותו ויסודתו, ויבין על בוריו על מה הטבעו אדני החיבור. ברבות הימים ומאות השנים נעשה כמעט לחוק קבוע ומצא לו אורח ומסילה בין המחברים ומו"ל עד היום הזה, עד אשר בימינו אלה מעט מזעיר שימצא ספר או חיבור אחד אשר אין הקדמה, פתח דבר, אל הקורא, מבוא השער, אקדמות מלין וכדומה צמיד עליו. וגם כמו חלוני מראית חנות מלאים כל טוב ולוחות וטבלאות המסחר התלויות לנס על כל בתי המרכולות למען ידע העובר ושב את טיב בית נכאתה עוד טרם יפסיע על מפתן הפתח, טרם בואו הביתה, כן היא ההקדמה החקוקה בעט ברזל ועופרת על מבוא הספר ושערו. ואמרתי גם אני אשמור החוקה הזאת בל אהין להרוס הגדר ולפרוץ חומה נשגבה של המנהג אשר גבלו ראשונים ואחרונים גאוני ארץ, קדושי עליון אשר בארץ החיים בג"ע העליון בגנזי מרומים מנוחתם זי"ע ואשימה פעמי לילך בעקבותיהם.
ואם אמנם כי לספר בשבח קדוש אבא מארי עטרת ראשי ותפארת נזרי ורבינו הגדול מרבן שמו רב עמרם גאון חסידא קדישא המחבר זצוקללה"ה, מגאון עוזו ותפארתו, הודו והדרו, צדקתו, קדושתו ופרישתו הוא דבר שפתים אך למותר, כי כבר יצאו לו מוניטון בעולם ופקיע שמיה בכל הגולה בין גאוני קדמאי, והופיע ביקר תפארתו, זיו הדרו ויראת קדשו על חוג שמי טוהר בדורות שלפנינו ואפס קצהו תראה אור בהיר וכולו לא תראה בהקדמת שו"ת בית שערים חלק אורח חיים, ומה גם שאמרו חז"ל כלום אב מעיד על בנו וק"ו בן בנו של ק"ו שאין בן מעיד על האב, אב החכמים, מפענח נעלמים בכל חדרי תורה גמרא וסברא, וכי אזוב אשר בקיר יעיד על הארז אשר בלבנון אדיר התורה ושרגא בטיהרא מאי אהני להרבות אור השמש כי יהל על הארץ ולדרים עליה ומפיץ קרנותיו על כל פני תבל להחם ולהאיר ולמתק פרי העץ דמתיקא פירייהו כקלא דכינרא לשמח השמים וכל צבאם, ארץ וכל צאצאיה, וכי לאור נר קטן אנו צריכים למצוא אור המאיר לאמור חמותי ראיתי אור החמה זורחת. ואם להלל יקר הספר ולדבר ממהותו גם כן גדרתי בעדי ושמתי רסן למו פי, הלא כל חכמי לב יראו עין בעין סגולתו ותפארתו ואהיה כמהלל אור בהיר בשחקים בצהריים, אשר תראה בהדרה לכל אשר לו עינים, ולא עלי מוטל החוב, לומר עליו כי הוא טוב. ומה גם שהחיבור הנוכחי הוא רק ההמשך מחיבורו של קדוש אבא מארי ז"ל, גדול הכמות ורב האיכות חלק ראשון על אורח חיים, אשר זה כשלשים ושלש שנה אשר קרני אורו יופיעו נהרה שהודלק אור עולם המאיר על כנפי הארץ ונתפשט בכל רחבי חוג תבל וקבלוה בקרב ישראל בכבוד ויקר, בפנים מצהלות, בגילת ורנן באופן נעלה ומהולל אשר לאו כל ספר זוכה לכך. ובכל מקום שדבר המלך מאן מלכי רב רבנן המחבר זצ"ל הגיע, שמחה גדולה ליהודים וכתרוהו בכתר מלכות וזר זהב מסביב, ובמחנה ישראל היה אור מאור תורתו מלא ברכת ד' אמרי נועם, לחיך הטועם, ונופת מתוק, מצדיק עתק, סברות ישרות ועמוקות על שכל הישר הטבעו ועל שרשי האמת התחקו, ממים עמוקים עמקי ים התלמוד נשאבו, תחת לשונו נהרי נחלי דבש וחלב, נוטפות מור שפתותיו, מפרק הרים ומשבר סלעים, בכח תורתו להרים מכשולים, מברר ומלבן שטות עמוקות, מקרב הרחוקות, אמרות טהורות, כראי מוצקות, שבעתים מזוקקות, לבקעה עושה את ההרים, ולמישור את הרכסים, וזה כמה בחרדת כבוד ויקר רבים הולכים לאורו ושותים בצמא את דברי תורתו, לרוות צמאונם בדברי אלקים חיים נאמנים, מקושרים בתורי זהב, תפוחי כסף וכל שכיות החמדה, וכל הרואים את החידושים, כולם פה אחד עונים ואומרים: ברקאי, עמוד השחר עלה, השמש יצא, על פני תבל האירה, מה נאוו מדברותיו הקדושים, מה נמלצו לחיך אמרותיו הטהורים, מי שיש לו חיך ילך אחר רבי עמרם לבית שערים לטעום מיערת דבשו וצוף אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם השבור מכבלי ברזל הגלות החל הזה ובור היגון ואנחה, אמריו נעימים מלאים ברכה, אשרי שלו ככה ואשרי יבחר ויקרב לשכון בטוב בית שערים, חכו ממתקים, כלו מחמדים, ומה מני יהלוך לפאר ולרומם את הספר, הנותן אמרי שפר, עד אין חקר.
אבל נלקט נא שבלים אחדים, מבין העמרים, ונחזה אנן איזה אמרים מבין תכריך הכתבים שערכו אלינו גאוני וצדיקי הדור שלפנינו אשר עודנה בחיים חיותם היה היו כאשר יצוא יצא שו"ת בית שערים חלק אורח חיים מחחת מכבש הדפוס לאור עולם, והביעו לנו תודה רבה ויישר חילו לפעלא טבא, ומכתביהם מלאים תשבחה ותהלה. ולמען צייר בציור בהיר מתועלת החבור הזה פוק חזי בהקדמת בית שערים חלק אורח חיים מכבוד קדושתו של הגאון מופת הדור כבוד קדושת מו"ה משה הרש פוקס זצ"ל האב"ד דפה קהילת גראסווארדיין יצ"ו, ומצאתי דאתי לידי משמע עוד מכתב אחד מהגאון הנ"ל נערך לרב גאון מפורסם אחד ובו כתוב לאמור: "הגאון העצום בחריפות ובקיאות קדוש ה' מכובד מו"ה עמרם זצוקל"ה בעל המחבר ספר תשובות בית שערים אשר יצא לאור חלק א' על אורח חיים אשר בטח נוכל לומר שלא בא כבושם הזה בימינו במדינותינו, בלי ספק עוד זכור יזכור את הגאון אמיתי זצ"ל ופרשת גדולתו וצדקתו היה מפורסם בכל המדינה מקדם וכו'". הגאון הקדוש בעל דרכי תשובה כתב במכתב אחד אשר תחת ידי: "הגאון הנפלא ואמתי מו"ה עמרם זצ"ל אשר ראינו נפלאות ונוראות מתורתו עתה בצאת לאורה חיבורו בית שערים וכו'". גאון ישראל מאור הגולה מהרש"ם מברעזאן כתב לנו: "בכל עת שאני רואה בספרו של מר אביכם גאון קדוש ישראל מו"ה עמרם זצוק"ל אני מוצא דברי אלקים חיים" וכו' ובמכתב אחד נערך אל אחי הגאב"ד ב' אויפאלו מו"ה בן ציון שליט"א כתב הגאון הנ"ל לעת כזאת, כי מימי החתם סופר זי"ע לא נראה כבושם הזה וכן שאר גאוני וגדולי הדור דמדינתנו וחוץ למדינה שבחו והודו לשמו וחבורו, ואם כן איפוא בתהלות קדוש אבי המחבר לספר, ואת החיבור לפאר, כדרך המו"ל ספר, הוא דבר שפתים אך למותר.
אמנם נאלצתי ומוכרח אנכי בכל זאת לחוות דעי ולמשוך בקסת הסופר בטורים כתובים אשיחה וירווח לי. הלא נפש היודעת מאמר חז"ל הלכתא בעי צלותא כיומא דאסתנא (עירובין ס"ח) שאול תשאל: מה ראית על ככה לבחור צוק העתים האלה להדפסת ספר חדש בעת הזאת, וכי כאשר לובשים שמים קדרות יומא דאסתנא יתקרא, ואם אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה (ברכות נ"ט), אשר אולי כוונו בזה על הרעות רבות ועל התלאות אשר מצאו את זרע יעקב באורך גלותם, מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל הנודדה במדבר העמים, אשר עננים עבים בחשכת ערפל עומדים בפני זוהר הרקיע וינטו צללי ערב, מה נענה אנן בתקופה של כובד הסבל ומצוקה נוראה ורדיפות אכזריות בלי הרף וחשך, גזרות נוראות, מאין הפוגות, וסדרים בכל יום מתחדשים לא שערום כל יודעי עתים, נתננו בידי לא נוכל קום, למשל ולשנינה בין העמים, שבת ממנו חזון, נכרת מקרבינו קול שמחה וששון, עבדות מעמדינו, שפלות גורלנו, יגון ואנחה מנות כוסינו. מה נאמר אנן בתקופה רבת הצרות והרעות אשר סובלים, אלפים ורבבות יהודים, חרב ורעב וכל מיני תחלואים, חולים נפצעים, נטול כל צל קורה, שוכבים בכפים וסלעים וביערים נאנחים ולחם מבקשים, הולכים יחפים גולה אחר גולה בלי משען ומשענה, באין כסות ושלמה, לתור להם מנוחה ונחלה ועל כל פני תבל ושטח כדור הארץ לית מקום פנוי לשכון שם בהשקט ובבטחה, למצוא לגופם ולרוחם הנשברה, ולכף רגלם מנוחה, לזגינא אבי סדיא רישם ונפשם העיפה. לא אפונה שבלי כל מרמה ומזמה שואלים זאת רק באמת ובתמים בצדק ובמישור בלי פנייה, כוונתם רצויה, ומחשבתם מכל סיג נקייה. כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר לו לב להבין ועיניו לא השע ואזניו לא הכבד יכחיש שבת יהודה, העשוקה ושדודה, תחיל תזעק בחבליה, ומקול זעקתה תצלנה כל אזנים, וכל עיניים תרדנה פלגי מים, ונמס כל לב ורוח כל איש נמוכה וחבלה, ונפשו נבהלה, ועל לחייו דמעה, על שוד בת עמי, זלעפה אחזתו, ועל שברה כי גדול כים שמה החזיקתו, הולך קודר שולל ומשמים, ולבו בקרבו ישתומם, השכח חנות קל וכלה הוא עושה, חס ושלום, את שארית ישראל. גם אני משתתף בצערן ורוחי חובלה ולבי בקרבי חלל, ולא טחו עיני מראות ברעה אשר מצא את עמי, משמוע צעקתם אזני לא אטמו, ולבי לא הכביד מהבין את מעמדם הנעצב והנורא, מדאיב כל לב. גם לי נכמרו רחמי על צרת אחינו בית ישראל וארגיש כמה נחוץ להחזיק ידים רפות וברכים כושלות לתמוך ידי אביונים, להחיש ישע ופדות לעניים אומללים, מרירי יום לחם צר ומים לחץ לפי הטף מחוסרים, מזי רעב וקפואי קור באין מאספם הביתה. אמנם כ"ז לא יוכל כלומר אינו רשאי להיות גורם לחדול מתק אמרי שפר, ולחזור מהסכמתי להוציא לאור ספר הנוכחי, ולא נסוגותי אחור, כדי להמציא להוגי תורה ושוחרי תושיה, להביא לביתם ברכה, תורה שלימה דמגנא ומצלא בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה (סוטה כ"ב), כי היה מול עיני מה שמסופר במסכת ברכות דס"א ע"ב ובמדרש תנחומא פרשת תבא בשינוי לשון קצת: "פעם אחת גזרה מלכות שלא יעסקו בתורה בא פפוס בן יהודא ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו עקיבא אי אתה מתיירא מפני אומה זו. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם מפני מה אתם רצים. אמרו לו מפני הרשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותינו אנו מתייראים במקום מיתתינו על אחת כמה וכמה. אף אנו בזמן שאנו עוסקים בתורה דכתיב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך אנו מתיראין כשאנו פוסקים מדברי תורה על אחת כמה וכמה. עד כאן לשונו. לכן כל אוהב האמת ויש בו דעת תורה ודעת צדיקים ותבונה לבקר בין רע לטוב הנה הוא ספר הזה אשר אני נותן לפניכם היום, שכל גדולי הדור הללוהו ושבחוהו, בלי תפונה תספיק לו תשובת התנא אלקי רבי עקיבא למצוא מענה על ערעורו להדפיס ספרים בימים אלו ויודה ולא יבוש כי לא מחכמה שאל שאלת שועלים קטנים מחבלי כרמים כרם ה' צבאות בית ישראל לעזוב מקור חיותינו, שורש מעמדינו ולפרוש ממנו כלפרוש מן החיים, ולדחות בקש מצוה גדולה ורבה של הדפסת ספר כזה, מבשר צדק בתוך אלפים ורבבות מישראל. ועיין בהקדמת ספר יבין שמועה למרן הגאון בעל שמן רקח שעל פי כמה שטות מקיימים על ידה מצוה גדולה ונכבדה, מצוה אחרונה של תורת משה: "ועתה כתבו לכם השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א).

והנה המשך מקרא זה לכתובים שלפנינו צריך הסבר, גם הפסוקים שלפניו: "ומצאוהו רעות רבות ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" בלתי מובנים וצריכין ביאור, וכל העובר עליהם ישתומם לפי מה שלמדנו הרמב"ם ראש פרק א' מתשובה שהעיקר כשאדם עושה תשובה ושב מחטאיו שיתודה לפני ה' יתברך ויאמר "אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך" וכו', אם כן איפוא למה ילקה "באנכי הסתר אסתיר" כשמתודה ואומר "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" הלא התוודה והודה על חטאו ומה יש לו עוד לזעוק אל פני המלך ולמה ייכפל עונשו אחר הווידוי, וכבר עמדו בזה מפרשי התורה. אבל באמת בבוא כשואה פחדם לא וידוי יש כאן, להתוודה על חטאתם ולשוב על עקב בשתם, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע וכרו שיחות לא כתורתך ומבעירים אש זרה. כי פעמים אין מספר תקצר נפש אדם מעמל עקשות פה בשמעו דיבת רבים מסביב בלשון מדברת גדולות, נתנו ברחובות קולם ופערו פיהם לבלי חוק לאמור כי הגזירות הנוראות ורדיפות האכזריות המתחדשות ובאות עלינו מן הגויים תחתם אנו חוסים וסובלים, הוא בסיבה שהיהודים משונים מהם בשם לשון ומלבוש בהתנהגותם ונימוסם, וכל גויים סבבוני אפפוני בשנאתם ואויבינו פלילים, לפי שהיהודים מראים בפומבי את אמונתם, חקותיהם ומצוותיהם כקוץ ודרדר, כצחוק וסלון ממאיר בעיניהם. אלו היו היהודים מקיימין את התורה ומצותיה רק בהחבא בחדר לפנים מחדר והיו יראי שמים רק בסתר, להיות עברים רק בביתם, וברחוב אזרחים להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם והיכלם בחוג משפחתם בהצנע לכת ולא בגלוי לעיני העמים, אז היתה נופלת חומת הברזל המפסקת ומפרדת לאום מלאום וקולות השנאה יחדלון, והרדיפות יכלו ולא היתה נופלת משערת ראשם ארצה, לא היו חורשים רעה ומזימות יועצי בליעל על עם אלקי אברהם לחבל חבל נחלת יעקב ועמו, וכל המאורעות והרפתקאות המתרגשות ובאות בתכיפה בלי הרף, וכל אשר "מצאוהו רעות רבות" הוא רק בסבת "על כי אין אלקי בקרבי" דייקא "בקרבי", בקרב ביתי, אלא גם בחוץ בפומבי אנו מחזיקים בתורת משה מורשה קהלת יעקב, ועל ידי כך נבאש ריחני בעיני העמים ונתעוררה שנאה ומדנים בלבותם נגדנו. אך שקר ענו בפיהם, כזב תצמיד לשונם ובלבם הקשה רוח רמיה מצאה קן לה, למשוך ולצוד ציד הולכי תם, בחלקלקות לשונם, וללכדם ברשתותם בפח יוקשם, לשון רמיה, להפריע אותם מעסק התורה, לומר לע"ת "אבי אתה" ולעו"ן "אתה ילדתני". נתאוו תאווה להתדמות לכל הגויים סביבותינו במנהגיהם ונימוסיהם, חמדו להתקשט בקישוטיהם, חשקו ללכת בדרכיהם ולהשליך תורת משה אחר גוום, על כן ידרכון קשת ויכוננו חצם על יתר לישרי לב באמרם: אתם המסבבים וגורמים כל הרעות השתרגו עלו על צוארינו, אתם המובדלים מן העמים בשם, לשון ומלבוש ומקיימים מצות התורה בגלוי תציתו להב השנאה ורשפי אש הנקמה בקרב לבם ונפשותם של האומות. כן דברת פועלי און ההם. ומי אשר יש לו מוח בקדקדו לא יראה בעיניו ובלבבו לא יבין כי מלאים נכלים וערמומיות. מי לא ידע להקהות שיניהם ויסכרו פי דוברי שקר, כי נהפוך הוא מן הקצה אל הקצה. האם אפשר לצייר שהרחמן יתברך שמו אשר ברוב רחמיו וחסדיו הכין לעורב צידו ומפרנס כל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, לא יזמין לעם סגולתו חיי נעימים שאננים מפחד ושלוות השקט להם מסביב. אמנם האמת שיעקב נתן למשיסה וישראל לבוזזים, כי חטאו לד' ולא אבו בדרכיו הלוך, בושים ונכלמים להחזיק במעוז תורת ד' תמימה בגלוי לעיני העמים, מסתירים שייכותם לבני עמינו, מסווה בושה תכסה פניהם, להתוודע ולהגלות "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא" כמו שאמר יונה בן אמתי וכאשר נצטוינו עך זה על ידי משה עבד ד': "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את החוקים האלה". ואם אנו מתחבאים ומסתתרים לקיים התורה רק בסתר, כמו התנשמת שהיא מהולכי חושך ומורדי אור ומועף יעוף מאור היום, אז גם כביכול הקב"ה מעניש אותנו, חס ושלום, על ידי הסתרת פנים מדה כנגד מדה ואינו מגלה בפומבי, כי שם ד' נקרא עלינו. לכן על אמרם "על כי אין אלקי בקרבי" כנ"ל בא כמשיב שהעונש הוא מדה כנגד מדה הגמול כהמפעל "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" וגו'. ומזה נוכל ללמוד לעשות כמו שעשו אבותינו הקדושים כל משך ימי חשכת גלותם, גם כשהכבידו אויביהם עולם עליהם וחיו בין עריצי גוים ולאומים רבים אשר כפריצי חיות היו טורפות אותם ושאפו לדמם, הערו למות נפשם, ועיניהם לא חסו על חייהם לבלתי סור מאחרי ד' ותורתו והקשו מצחם כנחושה נגד כל הקורות המוצאות אותם, שלא יתערבו בגוים וילמדו מעשיהם "ועתה" כשתתבונן היטב ותשים על לבך כל זאת, תדע כי נחוץ הוא "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" למען יהיו הדברים האלה שנונים בפיהם ובלבבם ויכו שורש בל ישורש בנפשותם לעשות ככל דברי התורה הזאת בפומבי ובגלוי, ולא רק בהסתר ובהחבא, "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל", ירצה למען שהתורה עצמה, אשר בעבורה אבותינו הקדושים מסרו נפשם, תעיד ותגיד שאין אנו בושים למלאות תעודתנו הרמה ותפקידנו הנשגבה עלי אדמה, להראות לכל העמים והשרים את יופי חכמת תורת אלקים חיים ופניני אמריה המזהירים כזהר הרקיע ולפרסם אחדותו יתברך שמו ולהפיץ תורת אלקים חיים ביני העמים, וראויים אנחנו לכנות בשם "בני ישראל" סבא ששרה גם כן עם אנשים ויוכל.

והנה להשיג מטרת חפצינו זאת ולבא לתכלית הנרצה, תעודתו של אדם עלי אדמה ליראה את ד' ולאהבה אותו בכל לבבנו ולדבקה בו בכל נפשנו ומאודנו, להבין דרכי ד' תורה תמימה ומצותיה, מה המצווה הזאת, מה טעם יש בה לאיזה צורך ד' צווה, יש לפנינו שתי דרכים, דרך הקבלה להאמין בכל העקרים ויסודו הדת על פי קבלה ומעשה אבות סימן לבנים לאחוז במעשי אבותיהם בידיהם בלי להוסיף עליהם או לגרוע מהם מאומה, כמו שאבותינו האמינו כן נאמין גם אנו, כמו שהם קיימו מצות ד' ברה מאירת עינים, כן לא נזוז גם אנחנו מכל מה שכתוב בספר תורת משה אפילו זיז כל שהוא, גם אם הוא נראה ונדמה לקוצר המשיג כספר חתום וסתום, מבלי להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אם גם לא נדע להבין אורחותיו, מבלי לחקור טעמי מצותיו ומבלי להביא ראיות ומופתים על אמיתת תורה הקדושה משכל האנושי ומבינתו של אדם הבלתי שלימה, אשר ימיו כצל עלי ארץ קצר ימים ושבע רוגז, רק כאשר צוו אבותינו הקדושים את בניהם אחריהם ואת זרע זרעם לדורות עולם, כי ידוע שמן הטבע נטוע בלבות האבות לאהוב את בניהם כנפשם ולשמרם כבבת עינם וכל מגמתם לראות באושר בניהם והצלחתם ובוודאי לא מנחילים אבות שקר לבניהם רק משפטי ד' אמת מסרו להם. אמנם יש דרך אחרת ישכון אור מביא האדם לשלימות נפשו, דרך את ד' יבקש, לבא עד תכונתו חפצו, וכנשר יעלה וידאה על כנפי רוח בינתו להכיר את השם הנכבד והנורא, יחודו והווייתו בידיעה ברורה ויהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו הנשרש בו. והוא הדרך תהלוכת הנפש בחקירה שכלית, בראיות לקוחות מחכמת הטבע, בהתבונן בפלאי כל יצורים, ישא מרום עיניו ורואה מי ברא אלה, יעלה שמים וקו המידה בידו למדוד השמש וירח וכל ככבי אור, ירד תהומות להוציא מבטן הארץ קניינים וסגולות מלכים. וכדרך הקבלה וכדרך החקירה גם שניהם כאחד טובים לישרים בלבותם. כי מי יכול להכחיש שגם דרך החקירה נכון ונשא ומסוגל לעלות על ידה על גפי מרומי קרת הכרת בורא ב"ה. לא לחנם ציווה המלך החסיד נעים זמירות ישראל לבנו החכם מכל אדם "דע אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כח,ט) וכבר האריך החובות הלבבות שחיוב לאיש משכיל להכיר ד' ע"י פעולותיו (עיין שער הייחוד פרק ג). אך כל זה בחוברות אשה אל אחותה הקבלה והחקירה בעבותות חזקות לא ינתקו, ואחד הולך על יד אחיו שלובות זרוע, אז ינחוהו לאדם במעגלי צדק מבלי לסלף ולהטות אשוריו ללכת אורחות עקלקלות, והן המה נר לרגליו ואור עולם לנתיבותיו לנחותו הדרך ילך כל ימי חלדו, ונותנים עוז ותעצומות גם לדורות הבאים מבלי עזוב דרך עץ החיים למחזיקים בה. אכן בהיפרדם איש מעל אחיו ואשה מאת רעותה דרך חקירה מדרך הקבלה, ברה כחמה באין תפונה שיש יתרון לאחוז בחבל הקבלה מול חקירות שכל אנושי ותחבולותיו, כי ההולך בו בלי חקירה, גם אם לא עלה בגרם המעלות לאחוז בסנסני עץ הדעת נחמד למשכיל, גם אם כנפים אין לו מועף לעוף על כנפי רוח התבונה, ילך לבטח דרכו, דרך המלך סלולה, רחבה ומסוקל מאבני נגף, מקוצים וברקנים, חרולים וקמשונים, דרך שדשו בו אבותיו בלי יגוף, ולא ימעדו קרסוליו. לא כן מהלכי דרך חקירה יחידית, פרוש ומובדל מדרך הקבלה, והאמונה אין למשען להם, רק אחד מני אלף או רבבה המשיג מטרת האמת, כי לא רבים יחכמו, לבם אינו רחב, ורוח שכלם הקצרה מונע אותם מהשיג מחוז חפצם, תכלית הנעלה והנשגב, תעו מדרך השכל, חקירתם סלפה דרכם ויטו מדרכי אמונת אבותם, בעקבות התורה והנביאים ובאשוריהם לא ילכו ועוד מעט וסרו מהר ממסילות ישרים מעגלי צדק, פעמיהם ימוטו וקרסוליהם ימעדו ורבים חללים הפילה ולא ימלטו מפח יוקשים. כך עלתה לארבעה שנכנסו בפרדס ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה י"ד ע"ב) כפירוש מרן החתם סופר זצוקל"ה שאחרים נכנסו בלא אמונה חזקה רק בעשתונות נבוכות אם להאמין בלי השגה, על כן נכשלו ורבי עקיבא שנכנס בשלום, בשלימות אמונתו גם אם לא ימצא יאמין כבתחילה בלי זעזוע, על כן לא אנה לידו רעה וגלי תשוקת תבונתו לא שטפוהו בים מצולת הספיקות ויצא בשלום בלי פגע.

כאמור, טובים השנים דרך חקירה וקבלה ביחד מן האחד, החקירה לבדה. אך טוב מזה ומזה שלא להתעסק בחקירה כל עיקר, כי הוא מעט התועלת ואפילו כמשחל ביניתא מחלבא לא עלתה להם להמתעסקים בה. ולעומת זה ההפסד הנצמח ממנה גדול מאוד. ומי פתי יסור הנה להתיצב על דרך לא טוב במלא מובן המלה. למה לנו להביא מופתים וראיות מוכרחיות מן הטבע על מציאות הבורא אחדותו, קדמותו, יכלתו והשגחתו ועל התורה מן השמים וכהנה רבות, אחר אשר חננו ד' בחסדו והאיר עינינו בתורתו שתדריכנו ותנהיגנו על שביל היושר ונתיב האמת. כבר למדוני רבותינו מוסדי דור ודור, כי הרבות התבונה והעומק בחכמת החקירה נכון למועדי רגל לנטות מנתיב האמת והצדק באם אין מעצור להמיות לב החוקר ורגש נפשו בל יהרוס לעלות על ראש ההר או לנגוע בקצהו, וסכנה גדולה מרחפת שלא יכוה בגחלת תשוקת. גם אם החקירה בנויה על יסוד המוסד על פי קבלה כמעט מן הנמנע שימלט ולא יכשל בלכתו דרך זה, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לומר: אמונתי זכה וברה אין בה נפתל ועקש, הכתה שורש חזק בקרבי וחקוקה האמונה טהורה על לוח לבי עד שכל רוח עוועים והתחכמות אדם ושכל בלתי ישר מקרוץ מחומר לא יכול לזוז אותה משם. לכן אל תכניס ראשך בסכנת החקירות, כי שכל אנוש משענת קנה רצוץ, קצר בינת אדם וחלש תבונתו להשיג מה שמכוסה ממנו, גם כי תרב חכמתו על כל בני קדם. אל תחפוץ לחקור במופלא ממך, אל תעפיל לעלות לראש ההר, תקפוץ את ידך, תעצור את רוחך ולבבך תשפיל, כי לא להתבונן עד רחבי תבל נתן ד' לך בינה. חדל מדרך זה, מנע רגלך מנתיבה זאת, כי רגלך לרע ירוצו ומהרו לשפוך דם הוא הנפש המשכלת. שמור נפשך מאוד פן תלכד בפח יקוש הזה ובנפשך הוא. רבים נפלו במכמורת המינות, כאשר בעינינו ראינו במוחש, ואבותינו ספרו לנו מה שאירע לכך וכך חוקרי דת ששתו מכוס התרעלה הזאת ותהי להם למרים וקברה את בעליהן. ועיין בספר מעשי ד' בחלק מעשי תורה פרק א' שפירש כן דברי חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה" רצה לומר כי מלת "קבלה" תאמר על אמונה מקובלת בלתי חקירה, והוא אמרם "אם מקבלים את התורה" בלתי חקירה מוטב ולא תאונה להם רעה "ואם לאו" אלא תרצו רק לחקור בדברים יותר מכפי השגתכם מי יאמר שיעלה בידכם למצוא את האמת "ושם תהא קבורתכם" כי החקירה מקברת את בעליהן, כי גם אם כגובה ארזים גבהו קצר שכל יליד אשה ומוגבל מבטו לראות את הכל ולירד אל עומק כל דבר ד'.

ומה יקרו ומה נעמו דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח דף קס"ו) בדברי החכם מכל אדם (משלי ה' י"ט) "אילת אהבים יעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", וזה לשונו הקדוש: אורייתא, אורייתא, נהירא דכל עלמין כמה ימים ונחלין מקורין ומבועין מתפשטו מנך לכל סטרין מנך כלא עלך קיימו עלאין ותתאין נהירו עילאה בדא מנך נפקא, אורייתא מה אימא לגבך אילת אהבים את ויעלת חן גבי עילא ותתא, רחימין דילך מאן יזכה לינקא מנך כדקא יאות, אורייתא שעשועים דמארך מאן יכול לגלאה ולמיר סתרין וגנוזין דילך, עד כאן לשונו הקדוש. מי לנו גדול ממשה רבן של ישראל ואדון כל הנביאים שלא קם כמוהו בישראל אשר ידעו ד' פנים אל פנים גם לו נסתרו דרכי ד' ועלילותיו ונתקשה בהם, וכמאמר תנא דבי רבי ישמעאל מנחות כ"ט ומדרש ילקוט פרשת תרומה "שלש דברים היו קשין למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חודש ושרצים וכו' ועיין היטב תוס' חולין מ"ב ע"א דיבור המתחיל 'זאת', ועיין בדברי חז"ל חגיגה ט"ו ע"א "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו מאין ולאין בן זומא. אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא ג' אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" וכו', עד כאן לשונו הקדוש. ומלבד הסודות רמות ונשגבות אשר טמונות וצפונות בדברי חז"ל אלו, ומי בא בסוד ד' ליראיו, נראה לי הכונה בתשובת בן זומא בדרך אגדה, שרצה לומר הגם שילוד אשה גם אם שכלו קצר ותבונתו מוגבלת, בכל זאת בינת אדם לו ודעת לירד להעמיק, להשיג ולהשכיל חכמת חכמים שהמציאו בני אדם מדעת עצמם. חכמה זו בשם "מים תחתונים" תכונה כלפי חכמת אלקית, חכמת התורה שנמשלה למים "מה מים משמים כך דברי תורה" וכו' (עיין מש"ט הובא בילק"א ערך תורה אות קל"ב) וכמאמר חז"ל (פרק קמא דתענית דף ז' ומדרש ילקוט ישעיה רמז שמ"א) "אמר רבי חייא בר אבא למה נמשלו דברי תורה למים וכו' מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה" וכו' אולם דברי תורה בשם "מים עליונים" יקראו כי ממקום קדוש יהלכון, ממקום גבוה מידו של הקב"ה, וזה "המים עליונים תורה הקדושה" רק אלקים הבין דרכה עד עומקה, זאת אומרת אפילו משה רבינו נתקשה בשלש דברים עד שהראה לו הקב"ה "באצבעו" והן המה "הג' אצבעות" שראה בן זומא כאשר צפה בין "מים עליונים למים התחתונים" היינו בין לחקור תורה הקדושה ולהשיגה ובין חקירת חכמת בני אדם שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" רוצה לומר "מים העליונים" תורה הקדושה מעשי אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא ומבלעדי ד' אין מבין דרכה.

ואמשול לך משל למה הדבר דומה למי שנגש אל הר גדול ורם ועומד סמוך וקרוב לו, אם אמנם רואה בעליל, בשלימות ובבהירות חלק קטן וזעיר מן ההר הגדול הזה אבל על ידי כך רחוק ממבטו לראות כל ההר והקיפו, כן כל הקרב קרב אל החקירה, הגם שרואה באור בהיר דבר אחד או שנים, אבל שאר דברים נעלמים ממנו ומכוסים ואינו רואה לא כלום מהם. לא כן מי שאוחז בחבל הקבלה דומה למי שעומד הרחק מן ההר, וגם אם נניח שאינו רואה אותו בהיר כי ענן קשור עליו, אבל גלל כן רואה כל ההר גם חוט המקיף גבולו סביב. לכן דרך הנכון ישכון אור שהאמונה בד' תהיה סביבך למחסה ולמסתור, כי רק הקבלה משתלשלת מדור לדור באמונה עד סוף כל הדורות. והרי זה דומה לעץ רענן שראשי אמיר, סעיפיו הדקים, בדים החלשים וענפיו הרכים גם הם ינובו דשנים ורעננים, ואם הם רחוקים מאוד משורש מחצבתם, ממקום יניקתם מבטן האדמה, בכל זאת מקבלים היניקה ומזון על ידי אמצעי הענפים ובדים הגדולים ועבים הקרובים אל מקורם ושרשם. ופוק חזי אחד היה אברהם האדם הגדול בענקים, שבעוד חושך כסה הארץ וערפל לאומים, אין חזון נפרץ לא אמונה בד' ולא ישרות בני אדם, עוד טרם הופיע מהר פארן אש דת למו ועוד לא נגלה הקב"ה בערפלי טוהר להשמיע קולו מן השמים, חקר אברהם וסיעת מרחמוהי, גדולי חקרי לב והבינו שאין בירה בלא מנהיג, ויקם אברהם והאיר ממזרח שמש צדקה וקראהו לרגליו ויקרא בשם ד' קל עולם, הוא בעל הבירה, עד שתתמלא פני תבל באמונתו אור פני מלך חיים והלכו גוים רבים לאורו ומלכים לנגה זרחו, ועם כל זה לא הכרתו את בוראו על דרך החקירה נחשבה לו לצדקה, אלא מה "שהאמין בד'" בדרך אמונה וקבלה "ויחשבה לו צדקה".

ובזה יש לפרש בדרך מליצה מאמר קודשו (פרשת וירא) "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" ובמדרש מובא בדמש"א פרשה הנ"ל אות י"ג "יעקב ראה" ונ"ל, כאשר ראה אבינו הראשון את המקום הר המוריה כולה מרחוק מה שאי אפשר לראות בשום אופן כשעומד סמוך להר וכנ"ל, הסתכל והתבונן על הופעה וחק הטבע הזאת ולהורות נתן בלבו ובא לידי הכרה והחליט שיש משפט הבכורה לדרך קבלה שנמשל למי שעומד הרחק מן ההר, וטוב לגבר שישא הוא עין שכלו וינהיגו ולא יניח להדריך את עצמו ממנו ומחקירתו. וזהו שכתוב "וישא אברהם את עיניו" רצה לומר אף על פי שהוא היה הראשון שהכיר את בוראו על פי חקירה, מכל מקום "וישא אברהם" וינהג את עין שכלו, ולא עין שכלו הדריך אותו, ולמה כן, משום "וירא את המקום מרחוק" ממה שנתבלט מהופעה שביותר אפשר לראות כל ההר והקיפו כשעומדים מרחוק, מזה למד והבין שמרחוק ד' נראה לו לאדם יותר, כלומר על פי קבלה, ממה שמתאמצים להכיר את בוראו על פי החקירה, ועוד מעלה יתירה יש לדרך קבלה על החקירה כנ"ל שעל ידה משתלשלת האמונה לעד למשמרת, ולעולם למזכרת וכדרבונות וכמסמרות נטועה האמונה בלב דורות הבאים לעולם לא תמוט, וזהו שאמר המדרש "יעקב ראה", רצה לומר שראה ההשפעה הנצמחה מדרך קבלה לדורות הבאים. והבן.

ובהנ"ל אפשר גם כן לפרש המדרש הצמיד אל המקרא "וירא את המקום מרחוק" וזה לשונו "אמר לו ליצחק רואה אתה מה שאני רואה. אמר לו אני רואה הר נאה ומשובח וענן קשור עליו" (תנחומא וירא). והמדרש הזה אומר דרשוני, ולהנ"ל יש לומר שכאשר שם אל לבו ההכרה שמרחוק יכולין לראות חלק יותר גדול מן ההר מאשר אם עומד סמוך לו וקרוב אליו מאוד, נפקחו עיניו וירא והבין המעלה המעולה של דרך הקבלה, דרך צלחה לנפשו של אדם וכאמור, וזה הניע את לבבו לבחון גם את בנו יחידו את יצחק ולנסותו אם גם הוא בא לידי הבנה והכרה המתבלטת מהופעה זאת ושאלו "רואה אתה מה שאני רואה" רצה לומר אם ע"י ראיית ההר מרחוק הבין גם הוא המוסר השכל שיש לשאוב מהופעה זאת כמו שאביו ראה ולמד ממנו שדרך הקבלה מעולה ומשובחת יותר, ועל זה השיב לו יצחק שגם הוא התבונן והבין שדרך הקבלה מוטב יותר ויש לו יתרון, הגם שלא נעלם ממנו חסרונו שאי אפשר להשיג כל כך בשלימות ובהירות נחיצת מצות התורה ועמקיה "וענן קשור עליו" ענני הערפל המעכבים את האדם מלראות בהיר, וכמו שאינו רואה היטב את ההר מי שעומד מרחוק, עם כל זה השיב "הר נאה ומשובח אני רואה" שהר סיני בו ניתנה תורה לישראל ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, הוא הדרך הקבלה והאמונה, נאה ומשובח ומעולה מאוד ומכריע חסרון הנ"ל שיש לו.

ואם נעמיק מעט כל יקר רעיון נמצא במאמר פליאה (תנחומא פרשת קדושים) אשר זה תוארו: "אמר רבי ברכיה בר סימון מעשה היה בקרייתנו ברוח אחד שהיה שרוי על המעין בא רוח אחר להזדווג בו ובקש להוציאו משם היה שם חסיד אחד ושמו יוסי איש צייתור נגלה לו אותו רוח. אמר לו רבי הרי כמה שנים אני שרוי כאן ובצהרים ובלילה וביום לא הזקתי שום בריה והרוח הזה בא עלי עכשיו ממקום אחר ומבקש להוציאני מכאן ולישב הוא להזיק את הבריות, אמר לו ומה נעשה אמר לו טלי מקלכם ומגלכם וצאו עליו בשעת הצהרים ואמרו שלנו נוצח שלנו נוצח והוא בורח. עשו כן והבריחהו משם. אמרו לא זזו משם עד שראו כחררת דם צף על פני המעין", עד כאן לשונו הקדוש, והמאמר אומר דרשוני, וכל העובר עליו ישתומם מה בא ללמדנו ובלי ספק כוונה עמוקה טמונה וצפונה בדברי רבותינו ז"ל. ונראה לי למצוא פתרון המאמר באופן זה. בכל משך אלפי שנות גלותו של בני ישראל נטושים מארצם בארצות פזוריהם נמצא להם תקופות שונות ועתים מתחלפים, זמנים הוקל מן עול אויביהם, מחרפיהם ומגדפיהם ומצאו מרגוע לנפשם העיפה, בקע כשחר אורם, כאור בוקר זרח שמש החרות, חופשה נותן להם והמון לאומים קראו להם דרור עד שגדלו והצליחו גם עשו פרי, עלו לגדולה מעל לאזרחי הארץ ויתנשאו על גפי מרומי קרת ההצלחה. תקופה זו בשם "צהרים" תקרא, כי כמו שהשמש יוצא בגבורתו בצהרים, כן זרח עלי אהליהם אור צח ובהיר. אבל גם זמנים בלתי נעימים עברו עליהם, כאשר ארובות השמים נחשכו והלביש שמי ישראל קדרות ושק שם כסותם, ענני חושך ועלטה לא נתפזרו מעל בתי ישראל, צרה ומצוקה, בוקה ומבולקה, פחד ורוגז סבבו אותם ועל צואריהם נרדפו משונאיהם חנם ברדיפות נוראות, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נפלו, ונהיה עם ד' לעם בזוז ושסוי, למדון לשכניו, ללעג ולקלס לסביבותיו, ובני ציון היקרים, בפז מסולאים לנבלי חרש נחשבו. מי לא יבין שתקופה הנוראה הזאת תכונה בשם "לילה", כי חשכת אופל ועלטה מררו את חיי הבל בני עמינו. וזמנים טובא הבינונים שלא היתה להם עושר וכבוד והשעה לא משחקת להם ביתר שאת ויתר עוז, אבל גם הצרות והרדיפות הרפו, לא תכפו ולא השתרגו עלו על צוארם. קרני שמש הצלחה לא הפיצו עליהם, גם לא ירדה שמשם מטה, תקופה ההיא לא "צהרים" גם לא "לילה" תקרא, רק סתם בשם "יום" תכונה. וכל זמן ועדן שבני ישראל עם הקודש דרכו דרך הקבלה, האמונה החזקה היה להם חומה בצורה מימינם ומשמאלם, ולמחסה ולמסתור שלא ימעדו קרסוליהם לא מנסיון העושר והצלחה בימי "הצהרים" ולא ביומי "לילה" של עניים ומרודם. התקופות שונות לא היה להם למכשול ופוקה, וכל המאורעות והרפתקאות דעדו עליהם לא הפילו החומות של הקבלה הבצורות, כעמוד ברזל עמד ישראל על עמדו, וזה היה לו לזר תפארה ולהרמת קרן שלא סר מתורה ומצות עד מדרך כף רגל וכל כלי יוצר לא הצליח להחליש אמונה מקרבו ולהעבירו מאחרי ד' לשקר באמונתו. עמוד אש דת תורה הורה לו הדרך ילך בו בליל חשכת הגלות וכמו כן סוכך באברתו שלא יכו אותו קרני שמש הצלחה. לא כן אותן שהתפארו לעמוד על בסיס חזק ואדני ברזל של החקירה, אם אולי הבשילו אשכולות רעיוני שכלם לפענח נעלמים, אבל כבר מסופר בספר אור החיים לגאון קדמון מו"ה יוסף יעבץ שדרך זה היה כקוץ ודרדר מעין נרפס מקור משחת, לא עמדו בניסיון ביום שבות זרים חילם ובבוא כשואה פחדם בסופה וסערה, דרכי פגעי הזמן וקורותיו של חשכת ליל הצרות. שכחו ולא הביטו אל צור מחצבתם ואל מקבת בור נקרם והמירו את כבודם ביום מר רחמנא ליצלן. גם כי נראים קרני אור שמש הצלחה על ראשם ונגלל חושך גלותם מפני האור וניצוץ שחר חדש, רוח החופש והחרות הולך ובוקע והופיע כיפעת הילל בן שחר עוד שביב אש האמונה לא נכבה בקרבם, עוד נוסס ופועם בלבבם קול דופק האומר הודו לד' כי טוב, אבל חבי כמעט רגע ונתהפכו לאחר, מכנף הארץ שמעו קול זמרה ורוח החופש, רוח חיים חדשה התנוצץ במסילות לבבם של אלו המתחקרים, כמה מהם אשר פור התפוררה רגש ישראל בקרבם, כמעט נטשו אלוקי עושיהם, ניבלו צור ישועתם, עזבו את ד' השליכו תורה ומצוה אחר גוום ופרקו עול תורה מעליהם.

ואחר הדברים האלה עלה בידי לגלות פני הלוט ממאמר סתום וחתום הנ"ל וכי הוא זה. "רוח אחד ששרוי על המעין" הוא רוח ישראל סבא, רוח ישראל העתיק המקיים תורת משה ומצותיה על פי קבלה ואמונה והוא הרוח היושב ושותה ממעינה של תורה הנובע כמעין המתגבר לא יסכרו ולא יכזבו מימיו לעולם, כי לא תהא מחולפת ולא תורה אחרת מהבורא יתברך שמו "ובא רוח אחר להזדווג ובקש להוציא משם" רוח העת והזמן, רוח סועה וסער, רוח החקירה. בתחילה בא תחת מסווה אהבה ורעות רק "להזדווג" באמרו תשב עמדי ונחיה אני "החקירה" ואתה "הקבלה" יחדו כשבת אחים גם יחד, נשב יחד איש באחיו ידבקו והתלכדו ולא יתפרדו כתרי רעין דלא מתפרשין. אבל סוף ואחרית מרה כראש ולענה, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, זרם רוח חדש לכל תפוצות ישראל המבקש להוציא רוח יהודי הטהור ולהדפו ולדחותו ממחיצתו כלה גרש יגרש מהסתפח בנחלת אבות מעין תורה הקדושה ששתה ממנו עד עתה ורוצה הרוח החדש לרשת מקומו. לכן נגלה אותו רוח ישראל העתיק לר' יוסי איש צייתור (שטבעו להיות ציית לשמוע בקול מי שבא אליו ולעשות רצונו חפץ, או צייתור הוא לשון יוני ומובנו איש חי רב פעלים אשר רוח בו), לאיש זה נגלה אותו רוח ישראל סבא והתאונן לפניו במרי שיחו, שאלפי שנים הוא יושב על המעיין מיום שניתנה תורה לישראל על הר סיני בקול חוצב להבות אש ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם ולזרע זרעם עד עולם "ובצהרים ובלילה וביום לא הזיק שום בריה", רצה לומר שלשה תקופות שונות בשמי יהודים אשר בשמות הנ"ל תכוננה כנ"ל לא הזיקו ולא הפריעו ישראל שהוחזק בדרך קבלה מעבודתו לעבוד את ד' בכל נפשו ומאודו במשך אלפי שנות דור ודור, אדרבה שומר על המעיין לבל ידלח ולא יאונה כל נזק לאשר ישתה ממנו ולא יבלע את נפש כל איש יהודי, וכעמוד ברזל עמדו בנסיון באמונתם הטהורה, ורוח הבא ממקום אחר, ממקור משחית מחצבתו, מבקש להוציאו ולדחפו "ולישב הוא להזיק את הבריות" בפיתוי אותם בחקירתו, בחלקלקות לשונו כי נעמה ובקרבו ישים ארבה להנהיג חדשות ולהשחית הישנות עד יחבל נחלת יעקב כרם ד' צבאות בית ישראל. וזאת היתה העצה היעוצה מרוח הראשון לרבי יוסי כדת מה לעשות, כדי לנצח רוח נכרי הלזה "צאו במקל ומגל בשעת הצהריים" ויתוכחו עמו להראות לו חסרון החקירה שנתמוטטו רגליהם של אותן העומדים על אם דרך החקירה בזמן שמקל שונאיהם של ישראל רודה בעם הקדוש וירדפום עד חרמה, ובעת שמגל קציר חטים שכיח בשדה הרומז ומציין שפע ופרנסה וישראל עומדים ברום המעלה כצהריים. וכן הוי שבזה נצחו והבריח את הרוח המזיק את הבריות ונמצא אח"כ "כחררת דם צף על המעיין" רצה לומר שקיום התורה על פי חקירה מזיק מאוד לנפש המשכלת ובדמו ובנפשו הוא מי ששרוי על המעיין תורה הקדושה על פי חקירה.

ומה רב הלקח ואור גדול היאיר מהנחה הזאת, שמצות התורה נשענת על האמונה, והאמונה בקבלה מאבות לבנים יסודה ושורש גזעה, כי מסורת אבותיהם וזקניהם משמיעים האבות לצאצאיהם אחריהם עד שישתלשלו דבריהם למעלה עד מעמד הנבחר ששם כולם ראו עין בעין כי ידבר אלקים מתוך האש והגיד תורה לעמו ישראל כולם שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך". לכן מוכרחין אנו לקבל ליסוד מוסד, שנטיעת האמונה בלב איש ישראלי לא יאומן ובלתי אפשר בלי מצות כבוד אב ואם. והמכבד אבותיו מאמין באמונה שלימה שכל דברי אבותיו וספוריהם אמתים לא ייפול מהם ארצה. ומי שכבוד אבותיו קל בעיניו עד מהרה תסיר האמונה מליבו ותפול, ובנפול היסוד נופל הבניין כלו, כי לא יתנו אמון בדברי האבות, שהמה החוליות בשרשרת של שנות דור ודור ורק על ידי שלשלת מסורה זו נוכל לבא אל מים חיים נובע בהר אלקים, הר חורב. ואם רוח המושל תעלה עליך לחשוב, כי חכמת מאבותיך, את אביך לא תכיר ואת אמך לא תדע וינתק חבל הכסף זו שלשלת המקשרת אותך למעמד הר סיני, אם כן במה איפוא תבוא עוד אל המבוע לשתות מים חיים מבאר חפרוה אבות קדושים. לכן מצות כבוד אב ואם הוא היסוד אשר האמונה נשענת עליו.
רעיון יקר ונשגב זה היה נגד עיני זה רבות בשנים וכאש להבה יקד בקרבי, נפשי השתוקקה התשוקה עזה ונמרצה להיות בן מכבד אב. ובמה איפוא אוכל לכבד את אבא מארי עטרת ראשי זצ"ל ביותר מאם אתאמץ לגול את האבן מפי הבאר חפרה שר התורה אדוני רבי מורי ורבי זכותו יגן עלינו, ולהוציא לאור אור הגנוז וספון זה זמן כביר. כמעט לא הסחתי דעתי ולא מש מרעיוני השאיפה הנכבדה הזאת, גם בסעפים בחזיונות לילה רעיוני על משכבי סלקו ובצפייתי צפיתי מתי אפקח הגל ממעין החכמה ותבוא לידי ואקיימנה להיות ברא מזכה אבא להוציא לאור תעלומה תשובותיו על חלק יורה דעה. ומה גם שרבים וכן שלמים תלמידיו המובהקים גאוני וגדולי תורה הפצירו בנו בתוכחת מגילה מאהבה מסותרה להוציא לאור חמדה גנוזה, חמדה שחמדו עליה כל הוגי תורה ולומדיה ברוח טהרה וכל שוחרי תושיה, למען לא תבא תורה שלימה למאכל עש ורקבון חס ושלום. דבריהם ירדו לחדרי לבבי ויעודדוני ויעירוני להיות מזדרז למצווה רבה הלזו ואמרתי בליבי יהיה מה ויעבור עלי מה לא אניח ולא אשקוט, לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום מוצא להוציא לאור ולקיים מילי דאבוה לדורות לרוות צמאון המשתוקקים לשתות מבאר מים חיים. שנסתי את מתני וקרבתי אל המלאכה לא קלה כמו שהוא נראה בהשקפה ראשונה, כי אם כבדה להשבית חרולי הטעיות ולנקות קמשוני שבושים שנפלו ונשארו בהעתקה מנחלת אדוני אבי מורי ורבי שפרה לי. לא אתפאר שעלתה בידי להסיר הטעותים ושבושים לגמרי כי רשתות ומצודות השגיאות על כל חי פרוסות, אבל טרחתי עד שידי יד כהה מגעת וסדרתי וכוננתי התשובות למען יעמודו הכן למלאכת הדפוס. וידוע להוי, שכאשר עברתי בין בתרי אמרותיו של קדוש אבי המחבר זצ"ל הצבתי ציונים בין שתי חצאי מרובע, פעם כשהוא לא ציין איה מקום כבודה של הסברא שהביא או כשנראה לי שכבר קדמו בסברתו באחד מהראשונים או גדולי אחרונים, ופעם כשנדמה לי שיש ראיה או סתירה לסברתו. בתשובות שנדפסו בראשונה רשמתי את שמי מ'שה נ'חום ב'ן ה'מחבר בראשי תיבות, שוב משכתי ידי מזה והשמטתי חתימת שמי מטעמים כמוסים עמדי. אולם חזרתי ונחמתי פן ואולי שגיתי וטעיתי בציונים אלו והרואה ישאל למחר לאמור: מה הציון הלז אשר אני רואה, הציון איש אלקים קדוש המחבר הוא. אמרתי טוב לפרסם הדבר, מלב מי יצאו רוב אלה הדברים הנמצאים בין שתי חצאי מרובע ומוטב שיבאו חצי השגות בי ואתי תלון משוגתי ואל יתלו החסרון ובוקי סריקי באילן גדול קדוש אבא מארי המחבר זי"ע.

ואם אמנם סדרתי חיבור זה לפני כמה שנים והעמדתיו מוכן להוציאו לאור, לא יכולתי אז לשית עצות בנפשי ועשתונותי היו נבוכות, אם לא היה נכון להשאיר הכתב יד מונח במקום שהנם ולחכות עד שתכון הקרקע בשבילם ויגיע עת שלום ומנוחה והזמן יהיה מוכשר יותר להדפסה. עודנה רעיוני היו משוטטות אנה ואנה מבלי החלט אם לרחק או לקרב המלאכה, וימי התלאות כקצף על פני המים הרפו מעט ונדמה כאלו יאתא אסתנא ויגליא להו לשמי היהודים ויתראה הרקיע בטהרה. כל אלה חוברו יחדו הכנסתי בחשבון המאורעות שהתרחשו ואת אשר עוד יכול להתרחש עוד הפעם, ומי יודע מה ילד יום, גמרתי אומר החלטה עזה ונמרצה להגביר חיל ולאזור כח להתאמץ בכל המרץ ועוז לעבודה להשיג שאיפתי ולהגיע למטרתי להוציא לאור ספר הזה. הבנתי שהדבר אינה סובלת דיחוי, כי כל דיחוי מרחיק את המטרה ומגביר את המכשולים, ואם אדחהו מדחי אל דחי מי הוא לידי יתקע כף שלא יעבור זמן המסוגל במקצת על כל פנים להדפסה. בדרכי אחזתי, לא ארפיה. מגמתי בעבר נשארה תעודתי לעתיד, הגם שידעתי בבירור היטב שעל כל צעד ושעל אהיה נתקל בקשיים ומכשולים אין מספר, אך לית אנא מובד סברי מן בריי רבונא דעלמא ברוך הוא השליט בעילאי ותתאי, מעמו עזר הוחלתי לאמץ ידי, בכדי שאוכל לבצע זממי הטוב בעיני אלקים ואדם, להסיר את הלוט מאור גדול ההוא גנוז עד הנה וטמון בכתב יד זה שנים כבירים. והנה תוחלתי ברוך ה' לא נכזבה ובקעה ועלתה קרן אורה ממקום אשר פללתי, אנה ד' לידי שליחא מן שמיא שגליתי לו עקת לבי, אדם יקר כלבנת הספיר, לא יסולא ערכו בכתם אופיר, את ידיד נפשי מחותני הרבני המופלג, שוע ונכבד נדיב המפואר והמפורסם עושה חסד לאלפים צדקות אוהב, יוסף הוא המשביר עומד לנס ולמופת בצדקת ופזרת הונו המתנשא ממעל לשטח שדה פעולת מעשה הצדקה, נזר תהלה, ופאר תפארה, נשיא הכבוד עולמי לקהלתנו יצ"ו ומשך שנים רבות נשיא פעיל ואהוב לבל בני עדתו אוהב שלום ורודף שלום כבוד מו"ה אהרן יוסף רייך נרו יאיר זכה להיות שמו הנערץ תופס מקום כבודו בפתח עין החכמה ספר הנוכחי, כי בעזרת תמיכתו הממשית, הענקית נתן האפשרות להוציא לאור תעלומות חכמה, תשובות בית שערים חלק יורה דעה הלזו שהיה ספון רבות בשנים בכתב יד. מדת פזרנותו עומדת לעד לעולם לו ולזרעו נ"י כאור בהיר, ולהבדיל בין החיים לחיים לעילוי נשמת אשתו החשובה ונכבדה עטרת בעלה מרת חנה ע"ת (שבה למנוחתה כ"ה שבט שנת תרח"ץ) ולעילוי נשמת בנו יחידו הבחור גרשון ע"ה (נפל בשדה קטל ונגדע מארץ החיים ורוחו שבה לשמים בכ"ג אדר שנת תרע"ה) זכות המחבר זצ"ל דנפיש טובא ימליץ טוב בעדם ויגן על ידיד נפשי הנ"ל עד מאה ועשרים שנה אמן.

זכרה אלקי לטובה עזרתי בקודש מחברתי החשובה מעוטרה בכשרון מעשיה צנועה בירכתי ביתה מנשים באהל תבורך אשה יראת ד' היא תתהלל גזע קודש מחצבתה מרת חיה תי', בתו של אדוני מורי וחמי עטרת ראשי ונזרי הרב הגאון הגדול המפורסם פאר הדור והדרו צי אדיר צדיק יסוד עולם כבוד קדושת מו"ה מאזעס חיים סג"ל ליטש ראזענבוים שליט"א האבדק"ק קליינווארדיין יצ"ו ומחברתו הקודש הרבנית הצדקת צנועה וחסידה אשת חבר מרת רבקה פעסיל תי' לאורך ימים טובים. תראה נחת רוח ורוב ברכות אצל צאצאיה הבנים בני והבנות בנותי הי"ו ברוב עוז ושלום ונזכה יחד להשיאם ולהכניסם לחופה ענבי גפן בענבי גפן ולראות בהם זרע ברך דור ישרים יבורך עד עולם. מברכות הורי יתברכו לרוב חתני היקר מאוד נעלה מופלג בתורה ויראה החריף ובקי איש חמודות בעל מדות תרומיות ענף עץ אבות מו"ה שלמה קאשיצקי נ"י מעיר גדולה לאלקים תל-אביב בן הגביר הנעלה הנגיד המרומם הרבני הגדול בתורה ויראת ד' טהורה ותיק וחסיד כש"ת מו"ה אברהם נ"י עם זוגתו בתי המהוללה בשלמות מדותיה מנשים באהל תבורך מרת חנה שינדל תי' ובנם נכדי הילד שעשועים עמרם שי' ובניי היקרים הבחורים המופלגים בתורה ויראה חריפים ובקיאים בעלי מדות ישרות כה' עמרם, כה' גרשון, כה' יודא צבי, כה' שמואל שמעלקא, כה' מאיר אריה נ"י ואחרון חביבה בתי האהובה הבתולה המהוללה בכשרונותיה מרת מאשה תי'. הברכה אחת היא האר פניך ויושעו תשועת עולמים בכל מילי דמיטב אחי הרב הגאון המפורסם צ"ת מו"ה בן ציון בלוהם שליט"א אבדק"ק ב' אויפאלו ע"ז הרבנית הצדקת מרת גאלדא תי' עם כל בני ביתם הי"ו ואחי הרבני המופלג בתורה ויראה מו"ה כתריאל נ"י עם כל יוצאי חלציו, ואחותי האשה הצנועה וחשובה מרת חוה תי'. ועל הטוב יזכרו שמות גיסותי הרבנית הצדקת נכדת בעל חתם סופר מרת רבקה תי' אשת חבר אחי המנוח הגה"צ מו"ה יודא צבי זצ"ל והאשה החשובה וטובת לב מרת ניחא תי' אשת אחי המנוח הרה"ח מו"ה מאיר ז"ל אשר עודנה לא הסירו בגדי אלמנותם למען יזכר שם בעליהם עליהן לכבוד ולתפארת. וכמו כן גיסתי האשה החשובה והצנועה מרת רחל תי' זכרה אלקי לטובה אשר היו לעזר ולסעד לבעליהן וישבעו רב נחת ושעשועים בכל יוצאי חלציהם עמו"ש:

דמוע תדמע עיני בלכת שדה הבוכים, ואלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה על אח ואחות בצחצחות ועל גיסיי וגיסתי הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות הלא המה רב אחי גאון וצדיק תמים חסיד ועניו מו"ה יצחק יעקב זצ"ל שהיה רב בנ' סט' מיקלאש ואח"כ דומ"ץ בב' אויפאלו. כל ימיו היו מכאובים מהתלאות וההרפתקאות דעדו עליו והשתרגו עלו על צוארו ולא מצא קורת רוח כי אם בד' אמות של הלכה ולולא תורתו שלמד מתוך הלחץ זו הדחק היו שעשועיו כל ימי חלדו, כמעט אבד בעניו. הניח אחריו ברכה כמה חיבורים והמה בכתובים ובתוכם קונטרס על הלכות נדה ומקואות. כיון שהגיע זמנו לפטר מן העולם בן ע"ט שנה ושפתותיו מרחשין שמע ישראל וגו' וקבל עול מלכות שמים באהבה, נפשו יצאה באחד ונשמתו בטהרה שבה שמימה ביום כ"א אדר ראשון שנת תרצ"ח. וכה צוה לפני מותו: שלא להספידו ועל המצבת אבן לא יחק שום תואר, אשר עוד בחיים חיותו געלה נפשו, רק "פ"נ ר' יצחק יעקב בהגאון מו"ה עמרם זצ"ל". אשתו הצדקת מרת שרה ריזל ע"ה נכדת הגאונים מו"ה בונם איגר ובעל מעון הברכות זי"ע, שבקה לן חיים י"ד טבת תרפ"ה. אחי הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה יודא צבי זצ"ל שהיה אבדק"ק האנשאוויץ, נודע בשערים לגאון ובקי בד' חלקי שו"ע והשאיר אחריו ברכה גם כן בכמה חיבורים בשו"ת וחידושי סוגיות. היה מלא וגדוש בתורה ויראת שמים, ממש לא פסק פומיה מגירסא כולא יומא וגם לילות שם כימים ולא מש מאוהל של תורה ורוב ימיו נעור כל הלילה ובבוקר הוציאו אחרים בברכות התורה, ישב בתענית שני וחמישי כמה שנים והיה נחבא אל הכלים והצנע לכת ולא החזיק טיבותא לנפשיה. בערב חג מתן תורה שנת תרע"ז נקטף בעודו באבו בחצי ימיו, בן מ"ה שנה נתבקש בישיבה של מעלה ושבה נשמתו הטהורה לבית אביה כנעוריה. אחי הצעיר הרבני האברך המפולפל חריף ובקי בתורה ויראה טוהר לב איש חמודות במעלות ומדות מו"ה מאיר ז"ל אבן יקרה בק"ק ב' אויוואראש, במיטב שנותיו נכבה אורו ונסתלק קודם זמנו כ"א שבט תרע"ט. גיסי הגאון הגדול המפורסם בעולם בחיבוריו היקרים מו"ה גרשון שטערן זצ"ל אב"ד דק"ק מאראש לודאש בעל מחבר ספרי ילקוט הגרשוני י"ב חלקים, אחר שחלה את חליו מחלה נורא ועצומה וסבל יסורים קשים ונוראים באהבה החזיר פקדונו לבעל הרחמים ביום ט"ו אייר תרצ"ו, וב' שעות טרם שר התורה עלה השמימה עוד לא פסק פומיה מגירסא ושפתותיו הטהורים מרחשין דברי תורה. אשת נעוריו אחותי הרבנית צנועה במעשיה וישרה באשוריה הצדקת מרת מרים ע"ה שבקה לן חיים י"ח טבת תרנ"ב. גיסי הגאון המפורסם מו"ה יוסף צבי סופר זצ"ל אבדק"ק שאמשאן בן אהוב לאביו הגה"ק בעהמ"ח שו"ת מחנה חיים זי"ע מלבד שהיה גדול בתורה וצדיק תמים גם עט כמעיל קנאה לגדור גדר ולעמוד בפרץ נגד מהרסי הדת והתאמץ לבער הקוצים מן הכרם ד' צבאות בית ישראל, אמץ ברכים כושלות שיחזיקו במעוז התורה ויגדלו בניהם על ברכי היראה. שבק לן חיים כ' מרחשון תר"צ. מחברתו אחותי היקרה הרבנית הצדקת טובת לב ואשת חיל מרת פערל ע"ה כשמה כן היתה מרגניתא דלית בה טימא שבקה לן חיים ט"ו סיון תרס"ז. גיסי הגאון מו"ה יוסף חיים פישמאן זצ"ל אב"ד במ' טעלעגד היה צדיק תמים ענוותן ושפל ברך, במובנו האיתן של המלה טוהר לב ונקי כפיים, נאסף אל עמיו י"ב שבט תרפ"ו, זוגתו אחותי הרבנית הצדקת בדרכיה תמימה ובמדותיה שלימה מרת רחל ע"ה שבקה לן חיים י"ג אייר תרפ"א. נפוגתי ונדכאתי עד מאוד ולבי נוהם נהימות מאין הפוגות על אלה אני בוכיה ועפעפי יזלו מים בהעלותי על לבי וזכרוני שכולם מתו על פני אמם ואת כל אלה סבלה אמי מורתי עטרת ראשי הרבנית הצדקת אשת חיל כאסתר ואביגיל צנועה וחסידה צפירת תפארה שולשילתא דיחוסא נכדת בעל קונטרס הספיקות ותרומת הכרי מרת חיה שרה ז"ל, (סדר יחוסה דור אחר דור עד רבינו זרחיה הלוי בעל המאור תמצא בהקדמת הגדה של פסח ערבי פסחים מאבא מארי המחבר זללה"ה) אם אמנם האם מבכה על בניה ודמעתה על לחייה תמיד מצויה, קבלה עליה דין מלכות שמים ולא התרעם חס ושלום אחר מידותיו של הקב"ה האכילה לחם דמעה והשקיתה דמעות שליש. שבקה לן ולכל ישראל חיים ביום כ"ב אלול תרפ"ה בת שמונים שנה. וזולת האסונות האיומים שנתנסה בהם, עוד שקעה שמשה ונפלה עטרת ראשה בחיים חיותה הוא בעלה אבי רכב ישראל ופרשיו זצוקללה"ה. ביום כ"ו אלול תרס"ז נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש ויצאה נשמתו הקדושה בטהרה זי"ע. בצל שדי יתלוננו ובצרור החיים תהא נפשם צרורה, בטל תחיה באור החיים להאירה, וינוחו בשלום על משכבם, עדי ישמע קול מבשר ואומר עלזי חבצלת השרון, כי קמו ישיני חברון.

טרם אכלה לדבר ואתן קנצי לקולמסי עוד לאלקי מלין נובעים מקרב איש ולב עמוק. הנה מיום שנבראתי ועמדתי על דעתי לא זכיתי לומר פרק שירה ומזמור לתודה מעומק נפשי להנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה יתברך שמו כמו עד היום הזה שקוויתי ראיתי ספר שו"ת בית שערים חלק יו"ד יצא מתחת מכבש הדפוס כלול בהדרו ויפיו, במה אכף לד' אקדם לאלקי מרום, אשר לו התקיף והיכולת ומחיה ומהוה מעשבי דשאים עד ארזי הלבנון, מה יקדם ומה יתן הקרוץ מחומר בריה קלה ונמבזה יתוש קטן לא איש אלא תולעת נבער מדעת לאלקיו, אם בלב הרגש יתעוררו רגשות התודה עבור רוב רחמיו וחסדיו אין קץ ברוך הוא, במה ישקיט סערת רגשות נפשו והמית לבו התעוררה להראות תודתה, גם אם נכספה וגם כלתה נפשו להודות לך, גם אם ברכו לך תכרע ובעפר יתאבק כתולעת, ורום עיניו עד לעפר ישפיל, גם אם מבוקר עד ערב תהלתך יספר ותודה לך יזמר, היש ביכולתו להשיב לך על כל תגמולתך עליו, היוכל בשר ודם הנוצר מרגבי אדמה מעפר ואפר להקריב קרבן תודתו לאדיר באדירים ורם על כל רמים. אולם נפשי יודעת כי לא אלה בקשת, לא תחפוץ זבח תודה וקרבן מנחה כפי גודלך וגמולך מחדל אישים ועלה נדף, גם התודה כפי היכולת קרוץ מחומר תעלה לפניך ותערב כריח הניחוח ועולות מחים. לכן בכל לב ונפש תבענה שפתי לך, אדון האדונים, תודה רבה ועמוקה בעת נעילת פתח השער ספר זה בעד אשר גמלתי לי מעודי ועד היום הזה ועזרתני להיות ברא מזכה אבא ובן מכבד קדוש אבי המחבר זי"ע להוציא לאור ספרו. וברגע זו שאני נותן הודיה ואודה בכל לב על העבר, לד' חסדו עלי גבר, אתפלל על העתיד. אלקים עליון צור משגבי, בגלל אבותי הקדושים הושע בניהם. תכונן דרכי, תיישר צעדי לעבודתך, תאיר עיני באור תורתך, זכני לישב באוהל תורה באין מפריע, תחנני דעה ובינה להבין ולהשכיל עמקיה, לראות בנים ובני בנים הולכי תם עוסקים בתורה לשמה, אל יבושו ואל יכלמו בי ובהם הורי ומורי בגנזי מרומים, לא תמוש התורה הזאת מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם, באהבתך ובחמלתך חשוף זרוע קדשך וקרן ישועתך, תשגבני שם אלקי יעקב בימין צדקתך, זכור חסדך ואמונתך להשיב את גאולתך לעם סגולתך אסירי התקוה המחכים עת בואך לביתך נכון ונשא, להיכל קדשך ועל שיבת שכינתך לירושלים נוה שאנן, תרום קרן משיחך, נדחי עמך תקבץ וקוממיות תוליך לציון מושיעים והיתה לך המלוכה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

כן דברי  המצפה לישועת ד' עש"ק שמות תש"א לפק"ק גראסווארדיין תע"א.

משה נחום בלוהם בן המחבר רב עמרם גאון ח"ק זצוקללה"ה. המסדר והמו"ל.

 (בית שערים, יורה דעה, הקדמת בן המחבר)


הרב משה נחום בלוהם הי"ד דומ"ץ גרויסווארדיין, הוציא לאור את ספרו של אביו, הרב עמרם בלוהם, שו"ת "בית שערים", חלק יורה דעה (מונקאטש, תש"א). בהקדמתו לספר זה, המובאת כאן למעלה, כותב הרב משה נחום על התקופה הנוראה בה הספר יוצא לאור, על תחושת המצוקה וההשתתפות בצערם של ישראל ועל הצורך להמשיך בגלוי בדרך התורה והמצוות למרות השנאה היוקדת מהסביבה. בהמשך הדברים שם הוא כותב על חשיבות האמונה המבוססת על קבלת האבות, ועל חשיבות הדפסת חידושיו של אביו. הרב משתף את קוראיו בלבטיו האם נכון להדפיס את הדברים בתקופתו רבת המיכשולים, ובמסקנתו שאין הדבר סובל דיחוי. בסוף דבריו שם הוא מזכיר את בני משפחתו.

נשא לאשה את חיה בת הרב משה חיים סג"ל ליטש רויזנבוים אב"ד קליינווארדיין.

תשובה אליו מופיעה בשו"ת פני מבין, יו"ד (מונקאטש, תרע"ד), סי' פ"ד. דברי תורה משמו הובאו בספרו של רבי שמשון אלטמן הי"ד :שבולת הנהר", מכתב ב, עמ' ט. חותנו מביא גם הוא דבר תורה ממנו בספרו לחם רב:

כן יאבדו כל אויבך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). שמעתי מהגאון הק' ר' יהושע אהרן צבי וויינברגר זצ"ל אבד"ק מארגארעטען לפרש דהנה הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו, כאשר יראו צדיק וטוב לו ירע להם ויכאיב להם והוא להם לצער גדול. והתפלל הנביא שיבא לאויבי ה' המפלה ההיא שיוכרחו לראות בהצלחת צדיקים. זה יהיה מפלתם "כן יאבדו כל אויבך ה'",  שיהיה לנגד עיניהם "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", מצליחים בכל ענייניהם, הלוך ילך ויגדלו ככל חפץ לבבם. והראני חתני הרה"ג מו"ה משה נחום בלוהם נ"י שכן כתב בחתם סופר גיטין ל"ד ע"ב, וזה גם כן כוונת הפסוק "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'", בזה יושב להם כגמול ידם וכמעשה ידיהם, יראו ויביטו "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהילתך" (תהלים ע"ט), זה יהיה להם לעונש שבעתים אל חיקם, שיראו בטובתינו, ימלא פינו תהילתך, יראו עינינו וישמח לבינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

אחיו, הרב יהודה צבי בלוהם (תרל"ב-תרע"ז), נודע כמתמיד וגאון הבקי בכל ארבעת חלקי השלחן ערוך. משנת תרנ"ז כיהן כאב"ד האנשאוויץ והגליל. חתנו של רבי ישעיה עהרנפעלד אב"ד ור"מ שוראן והגליל. הרב יהודה צבי הוציא לאור את ספרו של חותנו "שבט סופר" על בראשית ושמות (מונקטאש, תרס"ג). בשנת תשל"א הועלו ארונו לקבורה בהר הזיתים. חלק מתשובותיו יצאו לאור בספר שו"ת "שארית יהודה".

הרב, רעייתו ובניהם: עמרם, גרשון, יהודה צבי, שמואל שמעלקא, מאיר אריה ובתם מאשה, נספו בשואה. כן נספו גיסיו הרב שמואל שמעלקא ליטש רוזנבוים הי"ד,  הרב יצחק צבי לייבוביץ אב"ד טשאפ והגליל והרב מאיר יהודה לייב פרייא בי"ד אב"ד שוראן והגליל.

בספר "אלה דברי שמואל" מאת רבי שמואל שמלקא ליטש רוזנבוים (ירושלים, תשכ"א) מובא בהקדמת בן המחבר, ר' פנחס סג"ל ליטש רוזנבוים:

קינה אשא ונהי ארימה על האי גברא רבא, חסידא ופרישא, מלא חפנים לו בתורה הגה ברוחו העזה יומם ולילה, לא פסק פומא מגרסא אהלו היה אהל התורה, בו נתגדלו בניו לאילני רברבי, ועלו אתו השמימה בקדושה ובטהרה, ה"ה כבוד דודי (חתן אא"ז זצ"ל) הגאון הצדיק כמו"ה משה נחום בלום זצ"ל דייני רבה דקהלה קדושה, היא העיר הגדולה לאלקים קהל גראסווארדיין יצ"ו, בן הגאון האדיר המפורסם הגאון מה"ר עמרם בלום ז"ל בעל מחבר ספר תשובות "בית שערים" אבדק"ק ב'אויפאלו יצ"ו. נשפך דמו ודם זוגתו הרבנית הצדקת מרת חיה ע"ה (בת אדוני אבי זקני זצ"ל) ונתערבו דמם בדם בניהם המופלגים ומצויינים בתורה, רכים בשנים אברכים מושלמים ומחוכמים, גדולים ומופלגים בתורה ומהם שכבר נסמכו להוראה, פאר הוריהם ומחמד עיניהם, הרי הם הבחורים הבחור החשוב והמושלם עמרם, והבחור השלם ומופלא מוה"ר גרשון, המופלג בתורה חריף ובקי מוה"ר יהודה צבי, הבחור החסיד והתמים מהו"ר שמואל שמעלקא, והבחור הירא וחרד מהו"ר מאיר אריה ע"ה הי"ד. עם אחותם הגדולה הבתולה המהוללה מרת מאשה ע"ה הי"ד. ראה ה' והביטה למי עוללת כה כי נהרגה כל משפחתו ונהרס היכלו.

ובהערה שם הוסיף: בתם הבכירה נשארה מיתר הפליטה, הרי היא האשה החשובה והשועה מרת שיינדל תחי' אשת האי גברא יקירא ת"ח וירא שמים מרבים, הרי הוא הר"ר שלמה בן האי הסולא ומרישא מוה"ר אברהם קושיטצקי זצ"ל, ובנם היקר העילוי האברך, מלא וגדוש הר"ר עמרם נ"י ואשתו החשובה והיקרה תחי' בת הרב הנודע ר' יששכר דב ברגמן מחשובי יהודי אמריקה, ונכדת האדמו"ר מספינקא.

מספר הצפיות במאמר: 91

נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, בתנופה בתורה ועבודה, באהבה ואחווה וריעות / האדמו"ר מסלונים, רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

א. לאנ"ש בארץ ישראל אחרי הסתלקות אביו הק' אדמו"ר מרן מהור"א זי"ע

ב"ה יום ה' לסדר כי ברוך הוא תרצ"ג. לאדז.

לאנ"ש היקרים האהובים וחביבים, וותיקים וחסידים, הקשורים בחבלי עבותות אהבה לאהבת איתן אדוננו, זכותו יעמוד בעדנו וישמרנו ויצלינו מן הדור זו לעולם.

אחרי דרישת שלומם הטוב באהבה רבה כראוי וכנכון ליראי ה' ולחושבי שמו.

… ואנא אחים יקרים, אהובים ונאמנים וכו', ונתקשר ונתאגד ונתאחד באחוד גמור וקשר אמיץ אשר כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו,. ומובא בספרים, ענין פטירת הצדיקים, על פי משל: למדינה אחת שהיה להם גבור מנצח כל המלחמות, וככה הורגלו עד שכל אחד לא לבש עוד כלי המלחמה, רק כשבא הצר הצורר היה הגבור הולך ומנצח, והם ישבו בטוחים. מה עשה המלך, שרצה שכל אחד יעשה חיל, לקח הגבור מאתם, והוכרחו כולם לילך וללחום ביחד ונצחו המלחמה. כמו כן הצדיק בעת חיים חיותו, כלום חסר בבית המלך, ואחרי אשר לוקח מאתנו מחמד לבנו ותפארתנו גבורנו מלכנו מי יושיענו. ובפרט בדורות האלו שמחשיך והולך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, היצר מתחדש בכל יום ויום, וצדיק אין בארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא.

העצה היעוצה לנו, כמרגלא בפומיה: ועמך כולם צדיקים, כולם כאחד, ואם אין ביניהם, זהו דברי תורה, ולהיפך רחמנא ליצלן, וילך שפי זהו בלעם בן בעור. ןכמאמר כמדומני מהסבא קדישא מלעכויטש: א שטיין אין א שטיין אז עס רייכט זיך נייט אויך פייער. נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, וכמאמר רש"י הקדוש: אביך מת, אבל אלקיו קיים, והוא היה הווה ויהיה בימי האבות ובימי משה ובימי צדיקינו זיע"א, ואני ה' לא שניתי ולא כיליתי. ומרגלא בפומיה בשם ר' איציק קוידנובר: "דער אויבערשטער הלעפט, צדיקים העלפין, נשמות פון צדיקים פון יענער וועלט העלפין", למי שרוצה לרצות שירצה לרצות להיות יהודי. ודרך אמונה בחרתי, "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו אחרי ששבע נפל יקום ויתעורר, והכל עמך כולם, אין איינעס, אליין קען מען גאר ניט מאכען. וכמשל חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן שדרכם לילך ראשו של זה בצד זנבו של זה, ודי לחכימא.

ב. לאנ"ש בטבריא תו"ב – חשון תרצ"ד

אחים יקרים, נרעשים אנחנו מקול השמועות המפחידות שעושים הערביים ימחו מארץ החיים, ואנו תעבים לדעת משלומכם, כי הלב מתפלץ מהצרות המתרגשות מהכא ומהתם, צרות אחינו ברוסיא ובאשכנז, ונוסף עוד גם זה על שונאנו, וזה זמן שאין כהן ואין נביא ואין אתנו יודע עד מה, וצרות מתרבות מיום אל יום, והלחץ זו הדחק עול המדהבה מאחינו בפה, ה' ירחם וירא בעני עמו הצגים לעומו, יחלצם מענים וישמע צעקתם ויחיש עת פדיון, אף על פי שצדיק הוא ה' כי פיהו מרינו, אבל חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו, ועלינו להתחזק ולהתאמץ באמונה ובטחון בה' שהוא גבור ורב להושיע. והאמונה היא המשכה, שבכוחה יכולים להמשיך כל טוב ברוחניות וגשמיות, ויכולים להפך הטבע מכסף לזהב, כמדומה בשם הרב מנסכיז זי"ע, ותכתב זאת לדור אחרון צדיק באמונתו יחיה, ובך חותמין "מגן אברהם", ואמונתך סביבותיך מתתא לעילא ומלעילא לתתא, מדה כנגד מדה, בך חותמים מדת אברהם איש החסד, וגם לנו החותם השני מגן דוד, והם השני יסודות יסוד ומלכות שעליהם נבנה כל  הבנין, ואז צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו, ויעלה בעלוי אחר עלוי להגיד כי ישר ה', הודאי שמו כן תהלתו. וזה בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כד.), ותפלה לחבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי שאתה שומע יראתי ומפחדך אני בורח אליך, כי אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול, אפילו בנמוך שבנמוכים הנך. והנה נא העיר הזא"ת, כידוע הגימ', וכמאמר אזמו"ר זי"ע שצריכים הרבה להתפלל וליתן צדקה שיזכו לתשובה, אמלטה שמה אפילו על דרך שאין תשובה מועלת אמלטה שמה והיא מצע"ר בחינת אין, באין. זהו המליץ יושר מול מגיד פשע. וזהו יוקח נא, לשון תפלה, ההכנה לתפלה היא מעט – הכנעה, מים – תורה, והשענו תחת העץ – בחינת צדיק עץ חיים, ישראל ביחד, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואז אל אחר תעבורו. כל זה מפי סופרים ומפי ספרים…

ג. לאנ"ש בארץ הקודש – שנת תרצ"ד

רבות פעמים לבבי דורש לבוא בכתובים, לעוררם להתעורר בדברי אבותינו הקדושים ורבותינו הקדושים אשר העירו בנפשותינו ורוחותינו, אם כי רחוק זה מלבי וכליותי, אבל אלה הצאן מה חטאו, עם כי הלב מתמוגג מצער מעם אלקי אברהם הגועים בצמא לדבר אמיתה של תורה, אם כי מה הגיע אליהם לישען על קנה רצוץ כאשר אנכי היום נסתרה דרכי מה' ואני בער וכסיל לא אדעה ולהבין וההכרח לקום לילך על משענתו אפשר ונקה לא ינקה מי שאינו יכול לנקות בעצמו כדברי רבותינו זיע"א. ובפרט בראותי שרבים פונים אל אלילי זהבם וכספם, וכמאמר הצדיקים 'וימת יוסף' הוא הצדיק המשפיע תענוג בעבדות, 'ובני ישראל פרו וישרצו' נפלו בתענוג נמוך מאוד כי נשמת ישראל נמשך מעולם התענוג ונפשו אליו מתאווה, ואם אינו מוצא זה נופל בתענוגים אחרים רעים. וזה מתחילה מכניס בנפשו טענות ומענות 'בלא זה גם כן אקרא חסיד', 'ובלא זה ובלא זה', חס ושלום רחמנא ליצלן מי יודע מקום אשר נפשו ייפול וניתן בידי אשר לא יוכל קום ונופל בייאוש רחמנא ליצלן שאין לו תקומה חס ושלום. וזה מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה שהניח המחשבה לכנוס במוחו כראותו רשעים מתערים כאזרח רענן. אבל ידע נא בנפשו האם הזן ומפרנס מביצי כינים וקרני ראמים לא יוכל לכלכלו, הלא זאת רק כי אם בא לנסותו בא אתכם אלקים לידע הישמור מצוותיך ואיך ינוס ממערכי המלחמה. ואשרי מי שפרנסתו מעירו, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ושמעתי בשם אאדמו"ר זיע"א 'ופקחתי' את פרנסתי לשון קלוגגעמאכט, שהוא עושה מה שהורגל בין אנשים לאמור 'ער מאכט א לעבין'. חס ושלום חס ושלום הוא אינו עושה כלום, רק הכל מעשי ה' כוחנו. ויש שהיצר מאחז העיניים לטורדו בעשרו, ואחר כך גם זה אינו מניחו ומאבדו חס ושלום בשני עולמות. אבל זה שלא נתן לבו לזה, לסוף גם פרנסתו מובטחת לו, כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו" אפילו פראסט גשמיות, ראשי תיבות "אבת" וסופי תיבות "יום". "ואברהם זקן בא בימים", כמאמר העולם "ער לעבט פין דיא טעג". אם אינו מקלקל הוא הולך ומתרבה בכל יום ממדרגה למדרגה עד שגם אויביו ישלים אתו. "ושכבתי ואין מחריד", אפילו מה שאין ברשותו נכנס ברשותו "ועץ השדה יתן פריו", שדבריו ומעשיו עושים רושם ויכול לצאת במלחמת תנופה, ככתוב "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". וכשמסיר ח"ו אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וראשית הקללה "ואם לא תשמעו לי, עד שחס ושלום "להפרכם בריתי" רחמנא ליצלם, ומטמטם לבו ומוחו ואור עיניו, כמאמר הכתוב "מכלות עינים ומדיבות נפש" ודיבורו אינו עושה רושם וצועק ואינו נענה, כמאמר חז"ל אנדרלמוסיה בא לעולם וצועקין ואינן נענין. "ותם לריק כוחכם", כי זה שרואין הרבה ער הארוועט און הארוועט און קען נעביך ציא א ברעקיל טאלק ניט צוא קומען, מפני שנעשה כמו לעכערדיקער זאק, שכל מה שנותנים בתוכו נופל. רק רחמי ה' יתברך מרובים ונתן לנו את השבת שהוא חידוש העולם או אז תרצה הארץ את שבתותיה" ויכול להתחדש כמו בריה חדשה, ובפרט בימי העמר, גימטרייה ש"י, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", שיכול למלא מכל אשר נחסר לו מעודו.

והעיקר בתנופה בתורה ועבודה, הבלא מפיק הבלא וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון, וכשמתקן מעט נפתח לבו ופיו בתורה ותפלה, ער קאן זאגין א אידיש ווארט. ועיקר ההכנה לקבלת התורה היה בזה העניין "הגבל את העם וקדשתו", כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה. "ואל יהרסו העם לעלות במדרגות גבוהות, כי אם לשבר מקודם התאוות הפשוטים. וזה אפשר הטעם מהגבלה שלשה ימים, השלשה מידות הוד-יסוד-מלכות שלא יהיה לבוד, ואז ממילא הולך ומתעורר כל מה שמשיג הוא ביסוד אמיתי, ולא כמו שיש הרבה שמדמים בנפשם שהוא השמים יעוף, ומי יודע אם אין זה רק דמיון. וזה אפשר "ומשה נגש אל הערפל" וברש"י ז"ל נגש לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל". ואפשר זה נגד שלש ערלה, ערלת אזנים וערל שפתים וערלי לב. ואחר כך "ויאמר ה' אל משה", הדברים נובעים אל לבו ומעל לבו. וידוע מאמר אאמו"ר זי"ע "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", בתוך הערפל והסתר, כמאמר "ואנכי ההסתר אסתיר", בתוך ההסתר. וכמאמר מרן מקארבין זיע"א שכל תכלית איש הישראלי לשבר ההסתר, ואחר כך ווערט עס ליכטיג. ובאמת בתוך ההסתר צריך גם כן לירא עוד יותר כמלך שמלביש עצמו במלבושים פשוטים ואז אפשר שהוא מדבר עם המלך ואינו יודע.

סוף דבר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, להרגיל הדיבור איש לאחיו, והקול מעורר הכוונה. [ואל יאמר] מי אנכי לדבר, כי אם באמת עניו הוא מדוע אינו בעת הצורך לזה. ואפשר שזה מפני שכשרוצה לדבר עם חברו יש לו כבר הרצון להתקרב אל האמת, מפני זה מרגיש שפלותו, ואם כן מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והעיקר באהבה ואחווה וריעות.

והנני ידידם הדורש שלומם ואהבתם ורוצה להכלל בתוך ברכת ה' עליכם ועלינו ולקבל מעט דמעט מכל הדברים ומקדושת היום הקדוש הבא לקראתנו לשלום.

ד. לאנ"ש בארץ ישראל – שנת תרצ"ה

ב"ה. בין כסא לעשור שנת תרצ"ה.

אם כי אין פנים לחלות פניכם, כי במה אבוא לפניהם ולרש אין כל, כי קטנם עבה הרבה ממתני, רק יראתי מאוד מגחלתם, שהנחילו אבותי הקדושים ובפרט האחרון הגדיל מרן אאמו"ר איתן אדונינו הקדוש והטהור זי"ע, בעת היותו במחנם, שלא תכבה חס ושלום, שעל זה הזהירונו חז"ל הזהר בגחלתן שלא תכבה, רק צריכים לנשוב ולנשוב, להגדיל הלהבה מגחלת לשלהבת אש דת בפנימיות במוחם ולבם, כמאמר אזמו"ר מראדזמין: בראשונים כתיב "ויחפור יצחק את הבארות אשר סתמום פלשתים" וכו', אנו אין לנו כוח לזה, רק מיר וועלין ניט לאזין פארשיטן. אם כי גם זה אין ביכולתנו, אבל להניח כל עיקר בוודאי אין עצה, וההכרח להחזיק במעמד לקום ולילך על משענתו באמונה פשוטה כשור לעול וכחמור למשא, אף על פי שעוד למשא לפניו התורה והמצות, ואין מרגיש הנועם והמתיקות, רק "במצותיך האמנתי". למה תוקעין – רחמנא אמר תקעו, עש ירחם עליו בעל הרחמים ויחנהו ויאיר לפניו אור תורה ומצוה אשר כל חפץ לא ישווה בה.

ואפשר זה העניין תשר"ק פשוטה לפניה, שהוא מתחיל להתעורר האמונה פשוטה שלא נקבע עוד בלב, רק הוא רוצה לשבור לבבו לעשות פתח שיכנס בלבבו האמונה בקביעות. וזה "אמרו לפני מלכויות" (ראש השנה ט"ז.) שיאמר כל כך – "עד שתמליכונו עליכם". וכשנפתח מעט לבבו כחודו של מחט, והוא מתחיל להרגיש מעט דמעט, וזה בחינת זכרונו, "זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך", ועכשיו אנה הוא, במה עברו ימיו ועתיו, ומתמרמר מאוד מאוד ומגיד שברון לבבו. אבל אין זה בחינה שלימה ויכול חס ושלום ליפול בייאוש. וזה מתתא לעילא, "שיעלה זיכרונכם לפני לטובה", כמאמר אאמו"ר זי"ע בשם אזמו"ר זי"ע: "זכור אזכרנו" – כשיהודי אומר "זכור", זהו הזכירה שלי? רק "אזכרנו עוד" לימים הבאים ביתר שאר ועוז, אז הקב"ה כביכול אומר "רחם", זהו האחמנות? "ארחמנו!", ארבה עליו הרבה רחמים. ותרועה כבר נכלל בשמחה ובהתחזקות שאין ה' יתברך פוסל שום בריה חס ושלום, אפילו הגרוע שבגרועים, רק אם ישוב מיד יקבלו, ככתוב מהרב מברדיטשוב זי"ע: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – אפילו הגדול שבגדולים כאפס ואין לפניו, ומפני זה אפילו הגרוע שבגרועים גם כן יכול לומר כי לפניו יתברך שווה הקטן והגדול. וזה בחינת שופרות "במה בשופר", בקלא בלול מרוחא אשא ומים, צועק ומתחנן אל המלך, וה' יתברך מאיר לו, וממילא נכנע לבבו ואז מאיר לו יותר והולך וגדול. וכל מה שנכנע יותר, מאיר. וכל מה שמאיר לו יותר, נכנע מפני כבוד ה' והדר גאונו, והולך וגדול עד בית אלקים ושער השמים. ואחר כך תקיעה, לשון "תוקע יתד במקום נאמן" שיהיה דבר של קיימא שלא תמוט עוד. וראש השנה בחינת זריעה היום הרת עולם, ומקודם ימי אלול בחינת חרישה לעשות מקום לזריעה, ראש השנה הזריעה במלכויות ובקבלת עול מלכות שמים. ובעשרת ימי תשובה הגדילה במדותיו, ויום הכיפורים החתימה, חותמו של הקב"ה אמת, כמו דבר יקר חותמו שלא יגע בו יד זר, ואמת אין לו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכל להכיל החסדים היורדים בחג הסוכות ולהמשיך האור בפנימיותו, ואחר כך שמיני עצרת "אתה הראית לדעת". וזהו "בחכמה יבנה בית" – זה ראש השנה, "ובתבונה יכונן" – יום כיפור, "ובדעת חדרים ימלאו" – סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני…

ועוד ארים על זה קולי, ולבי עלי דווי לקול השמועה שהגיעה לאוזני מאלו שרוצים לצאת בשווקים וברחובות אשר שם לא ימצאו האהבה, בפרט בימינו אלה אשר מחוץ תשכל חרב, ואין אצה רק כנס מפני הנחש הנוחש. ויעויין באור החיים הקדוש על פסוק "מוציא שם רע" וכו', ודי לחכימא. אחי ורעי חזקו ואמצו והרגילו בדברי אהבה וחיבה לאמץ ברכים כושלות כי, חס ושלום חס ושלום, ה' לא עזב את הארץ ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, כי יגורך טוב  והכרח להתחזק ולהתאמץ בניסיון האחרון, ניסיון העניות כמובא בתיקונים, והרבה עשו ולא הועילו כלום, רק יבקש ממי שהעושר שלו. והמשל מהשועל מה במקום חיותו וכו', ודי לחכימא. הרחמן יראה בעוני עמו הצגים לעומו, וידרוש שלום הארץ ויושביה. ירחם המרחם ויחיש עת פדיון במהרה בימינו אמן. ויעלה נא זכרוני לפניהם לטובה לזכרני בעת שבת אחים, שיחנני נא העליון מאוצר מתנת חסד לחפוץ במעוד מעט מהטוב המוטב לגאלני, ולעורר לבי לאהבתו ולעבודתו יתברך שמו, שאל אשוב לכסלה עוד ולא נבוש בעולמים.

ה. לאנ"ש בארץ הקודש תבנה ותכונן בימי מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו, בפרוש חג השבועות.

זה רבות פעמים ניסיתי להתחיל לבוא בכתובים אליכם ולא איסתעייא מילתא, מרבות הרפתקאות ועקוב הלב ואנוש מכל העובר עלינו ועליכם, הגזירות המתחדשות בכל יום נוסף על התמידיות, שכמעט כבר הורגלנו בזה, ואי אפשר לתאר מצב אנ"ש בפה, והאחרונות השמועות המבהילות ממחניכם ואטימת הלב והמוח ורפו כל ידים, אוי נא לנו כי כן הגיע לנו בימינו, או לעיניים שכך רואות ואוזניים שכך שומעות, אף כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל ראה ה' והביטה למי עוללת כה, עם מי, עם עזובי קיר לבות, ובמה, הלא טוב גערה מהכות מאה. ואמרו חז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם מהכות מאה מלקיות, ומאמר צדיקים עז פנים לגהינום, מען ווערט אין גיהינום אויך ניט פאר פאלין, אבל לבושת פנים ההכרח לגן-עדן כמאמר המשורר משפטינו האירה, וכמאמר הבעש"ט זיע"א על "א-ל נקמות הופיע" וכו'. ולב יודע מרת נפשו עליו כאשר "ה' יתן חכמה" ו"מפיו דעת ותבונה", כמאמר "אתה החילות", שההתחלה גם כן ממנו. אבל מה נעשה האלקים מצא את עוון עבדיו אין עצה רק הננו עבדים לאדוננו, לך אני אדוני המלך וכל אשר לי, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" כי ימינו פשוטה, "כי לא יחפוץ במות וכו' כי אם בשובו", "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני ובצעקו אליו שמע", ו"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". ואפשר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם", שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע תחינת ותפילת ישראל בכלל ובפרט, איש כפי נגעי לבבו, לכן הוא מיצר לו כדי שיצעק אליו ותיכף ישועתו קרובה. אבל יבקש מה' יתברך שבמקום "ויצעקו בצר להם" יותר טוב שנודה על חסדיו. ואאמו"ר הקדוש והטהור זי"ע היה חוזר תמיד: "ואנכי הסתר אסתיר", שני פעמים הסתר, שהקב"ה מסתיר עצמו בתוך ההסתר. אנא ירחם ה' יתברך על עמו ועל ארצו בהתעוררות רחמים וחסדים נגלים עלינו.

והנה ימי החג ממשמשים ובאים ומהראוי היה להאריך מעט, אבל אי אפשר לבוא כעת בארוכה בשום אופן. ואנא ידינוני לכף זכות – והגם שאינה זכות – ויבקשו עלי רחמים מרובים, כמו שאמרו רבים יבקשו עליו רחמים ודי לחכימא, שיטה לבבנו לעבודתו יתברך שמו, ולקבל מחמדה גנוזה מעט זיק אור שלא נטבע בטיט היון כי רחמיו מרובים אפילו על עני ואביון שכמונו, שנדע העיקר: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מען מעג הייל זיך ניט, יזכינו ה' יתברך לקבל התורה בשמחה וטוב לב וחג שמח וכל טוב סלה, ידידם הדורש שלומם ומתרפס באהבתם.

(זכרון קדוש, עמ' נה-סא)


האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד נולד בשבט תרע"ב, והיה בנו יחידו של האדמו"ר רבי אברהם (השני) בעל "בית אברהם" מסלונים, ונינו של מייסד חסידות סלונים בעל "יסוד העבודה" ו"חסד לאברהם". מצד אימו, הרבנית אלקה ברכה בת רבי צבי מורגנשטרן, היה צאצא לאדמו"רים מלנטשנה, קוצק, רדזימין ולמז. מצעירותו שקד על התורה ועל העבודה, בחשיבה חריפה ומעמיקה וברגש לוהט וסוער, בכישרונות נפלאים ובמידות נאצלות. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ג, בהיותו בן 21, הכיתרוהו החסידים כממלא מקום אביו. הוא כיהן כנשיא ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ שבמזרח פולין ועמד בראש "כולל רייסין" בארץ ישראל. על אף גילו הצעיר נודע הרבי כפיקח, ענוותן, מתמיד ומלחין. הוא זכה הרבי להערכה רבה מאת רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד, והיה אחד מחשובי האדמו"רים בדורו.

בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת סימה בת האדמו"ר רבי יצחק מנדל הי"ד מאלכסנדר ובמשך שש שנים ישב בחצר חותנו. בימי מאורעות הדמים של "המרד הערבי הגדול", בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, עודד את חסידיו בארץ ישראל והפיח בהם רוח חדשה. גם לאחר הכיבוש הרוסי המשיך הרבי לעודד את היחידים ואת הציבור, על אף הסכנה שבדבר. עם התגברות הסכנה הוצא לרבי לברוח לווילנה ולנסות להמשיך משם לארץ ישראל, אך הרבי החליט להישאר עם עדתו ולקשור את גורלו בגורלם. לקראת פסח שנת ת"ש כתב הרבי אגרת, בה נכתב בין השאר: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי, וד"ל".

לאחר שהנאצים כבשו את מזרח פולין הרבי גורש לגיטו ברנוביץ. לאחר שרוב תושבי הגיטו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב (1942), הועבר הרבי עם עוד כארבעים יהודים למחנה הכפייה קדליצובה הסמוכה. גם לאחר רצח רעייתו הרבנית, בתם היחידה שרה ואימו הרבנית, בכ"ג בחשון תש"ג, ולאחר שרוב חסידיו נרצחו, המשיך הרבי לקבל את ייסוריו באהבה ולחזק את כל סביבתו. הוא החמיר על עצמו לשמור על המצוות לחומרה, על אף הסכנה שבכך. הוא לא אכל חמץ בפסח, התחמק מעבודה בשבת ומיעט עד כמה שניתן במלאכות שנדרש לעשותם בה, הוא המשיך להניח טלית ותפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום, וסירב להניח מעיל בימות הקור הנוראי, מחשש שעטנז.

הרבי נרצח, יחד עם עוד שמונה יהודים, במחנה קדליצובה ביום ו' חשון תש"ד (1943). יום פטירתו מצוין בחסידות סלונים כיום זיכרון לכלל תלמידי ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, לכלל חסידי סלונים שנספו ולחורבן הכללי של בית ישראל בשואה.

בשנת תשכ"ז פורסמו מכתביו בספר "זיכרון קדוש", בהוצאת ראש ישיבת סלונים (ולימים האדמו"ר) רבי שלום נוח ברזובסקי. ארבעה ממכתביו יצאו לאור בחוברת "קונטרס כתבי קודש" (תש"ח). בעקבות השבר עם הוודע דבר מותו של הרבי, כתב "ועד חסידי סלונים בארה"ק" בסוף החוברת הנ"ל:

"בעודנו עומדים שבורים ורצוצים משבר הגולה כולה, קהלות הקודש שנחרבו ונהרסו עם כל מחמידיהם, ובתוכם כל היקרים לנו אנשי אמנה שאבדו והיו להרג ולמשסה – בא שבר ובשורה קורעת לב כי אבד צדיק מן הארץ, כלי חמדתינו, שריד בית מקדשינו מרן הקדוש מוה"ר שלמה דוד יהושע, זכותו יגן ועכ"י. אשר כרועה נאמן לא נטש את צאנו מעת בא צר ואויב וילכוד ארץ והחריד תבל ויושביה, עד היום האחרון כאשר כלה אויב חמתו וצאן קדושים היו לטרף (כאשר הודיע לארה"ק במכתבו לפני חג הפסח הת"ש כי "משום טפלי תלויי ביה" לא נתנו לבו לעזבם לנפשם ולבקש מנוס לו). וביום ו' מר חשון תש"ד, נפלה עטרת ראנו ונלקח מחמד עינינו. הוא נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות… ועתה חשך האור בעדנו ונשארנו יתומים עזובים, אין לנו מנהל ואין לנו מנחם ומשיב רוח. גדול כים שברנו, מי ירפא לנו ומי יאיר לנו חשכת לבבנו בעקבתא דמשיחא. אוי לנו שכך עלתה  לנו בימי חשך ואפלה אלו, אשר ענן וערפל יכסה ארץ ברחני ובגשמי".

מספר הצפיות במאמר: 176

חסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו / הרב משה קנול הי"ד

שלא יאבדו

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).


הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

 

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

 

מספר הצפיות במאמר: 133

כשכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו, באים לידי שנאת חנם ולשון הרע / הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד

תמונת הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד

"בראשית ברא" כו', אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פת ב"בראשית", משום "כח מעשיו הגיד לעמו" כו', שאם יאמרו אומות העולםם לסטים אתם כו' הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה כו' ונתנה לאשר ישר בעיניו כו' (רש"י כאן, וילקוט שמעוני מהתנחומא).

המאמר הנ"ל תמוה לכאורה, דאמר מה טעם פתח בבראית כו', הלא צורך גדול הוא להתחיל בזה שהקב"ה ברא העולם, דהוא שורש האמונה. ויעויין רמב"ן מה שכתב בזה [ודברי ברא"מ והשפתי חכמים ידועים]. וגם למה יבזו הגוים לישראל בטענת ליסטים יותר מבשאר עבירות כחטא העגל וכדומה. וגם למה בשביל טענתם ישנה סדר התורה [ועיין כלי יקר].

והנראה לפי עניות דעתי בעזרת ה' יתברך בשום לב להבין דברי הש"ס חולין (ס.) בשעה שאמר הקב"ה "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד כו' ישמח ה' במעשיו". וכל עובר ישתומם להבין דברי חכמים וחידתם, למה דווקא אז אמר שר העולם "יהי כבוד" כו' [ובחיבורי "מרגליות אברהם" עודנו בכתובים ביארתי על דרך נכון ויעויין מזה גם כן בלב אריה ופרד"ו ועו"מ].

ונראה לי בהקדם המדרש תנחומא (צו) גדול השלום שאפילו ישראל עצמן עושין עבודת גילוים ועושין חבורה, אין מידת הדין נוגעת בהן, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". והוא פלאי, דאם עושין עבודת גילולים, שלום מה מהני, הלא קיבוץ רשעים רע כו'. וגם קשה הלשון "עושין עבודת גילולין ועושין חבורה" דהווא ליה למימר "עושין עבודת גילולין והם בחבורה אחת" כמובן.

ויתבאר לפי עניות דעתי על פי מה שכתב הזוהר הקדוש (תולדות) "כד בער קב"ה כו' למברי אדם אמרה תורה קמיה אי בר נש יתחברי ולבתר יחטי ואנת תידון ליה אמאי יהון עובדי ידך למגנא כו' אמר לה הקב"ה הא איתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא". ובבראשית רבה (פרשה א) "ששה דברים קדמו לבריאת העולם, רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה". ויעויין כד הקמח דמשום הכי נברא התשובה קודם, לפי שהאדם מוטבע מיצר הרע והיה גלוי לפני הקב"ה שעתיד לחטוא, אם כן הקדים רפואה למכה וברא להם התשובה.

והנה המפרשים הקשו דלמה מהני תשובה, הא קיימא לן דמלך אינו יכול למחול על כבודו, כמבואר בקידושין (לב:) כתובות (יז.) סוטה (מא:) סנהדרין (יט.) ואיך יוכל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא למחול על כבודו במה שפשעו נגדו. ותירצו דישראל נקראים בנים למקום, ואב הרי יוכל למחול על כבודו, כקידושין (לב.) ושלחן עורך יורה דעה (ר"מ,י"ט). והנה הא דישראל נקראים בנים למקום, מבואר בזפרים הטעם משום דכמו דהבן יש לו חלק מאביו, כן יש לנו חלק אלו-ה ממעל, היינו הנשמה הקדושה, ולכן אנחנו מקראים בנים למקום. וכבר פירשו "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רצה לומר "ואהבת לרעך כמוך" בשביך ש"אני ה'" המחיה אתכם כולכם ממקור שורש אחד ולאהוב זה את זה. ומובן דכשיש חס ושלום פירוד לבבות דאז אינם מתבוננים על מקור שורשם רק על הגופים אשר ממקומות חלוקים יפרדו, שוב לא שייך בהו תואר בנים [ויעויין אפ"י נהר שלום אות י"ט,כ] ואם כן שוב גם תשובה לא מהני, דלא שייך אב שמחל כו', ואם כן אתי שפיר המדרש תנחומא הנ"ל, דיש לומר דרצה לומר "אפילו עושין עבודת גילולים" דהיא עבירה החמורה, מכל מקום כשעושין תשובה "ועושין חבורה", היינו דעושין שלום, דאז מהני התשובה "ואין מדת הדין נוגעת בהן". וזה "חבור עצבים אפרים הנח לו", היינו כשיעשו תשובה, מה שאין כן באין עושין חבורה אחת, גם תשובה לא מהני כנ"ל. וזה יש לומר גם כן כוונת הבראשית רבה (לח) והילקוט שסיימו שם "אבל משנחלקו אומר חלק לבם עתה יאשמו", רצה לומר כשחלק לבם אז "עתה" היינו אפילו עושין תשובה, כמו שכתב בבראשית רבה (פרשה כ"א) "אין ועתה אלא תשובה", אפילו הכי "יאשמו", כיוון שאין ביניהם שלום שוב לא הוו בגדר "בנים", ושוב לא מהני תשובה…

וזה יש לומר כוונת הש"ס חולין (הנ"ל) בהקדם הפליאה "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא נזדעזעו שמים וארץ, מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". ויעויין בינת נבונים שנדחק בזה. ונראה לי בהקדם הפליאה "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא בכה וראה החרבן" והוא פלאי…

וגלוי וידוע דשנאת חנם ולשון הרע בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערכו ורוצה להתגדל על חברו. והנה החכמי מוסר כתבו דהאדם יוכל להתבונן תועלת השפלות והכפיפה ונזק הגאווה והתגדלות מאצבעות ידיו, דבזמן שהם כפופים ואין אחד נראה גדול מחברו יוכל להחזיק בידו מה שיחפוץ, אבל בזמן שהם פשוטים ואצבע אחד נראה גדול מחברו לא יוכל להחזיק בידו מאומה.

ויש לפרש בזה (ישעיה א) "ובפרשכם כפיכם כו' גם כי תרבו תפלה אנני שומע ידיכם דמים מלאו". ולכאורה היא כפל "ובפרשכם כפיכם" כו' "גם כי תרבו תפלה". ולהנ"ל אתי שפיר, דידוע דלשון הרע ושנאת חנם הן מעכבין בעד תפילתינו [ויעויין זוהר הקדוש ויקרא פ' מצורע] וזהו שאמר "ובפרשכם כפיכם" רצה לומר על ידי שיש לכם פרישת כפים, היינו שכל אחד רוצה להתגדל על חברו ועל ידי זה  יש בכם שנאת חנם ולשון הרע לכן "אעלים עיני מכם", "גם כי תרבו תפלה אינני שומע" יען "ידיכם דמים מלאו", רצה לומר על ידי השנאת חנם ולשון הרע אתם באים להלבין פני חברו ברבים, דהווא ליה כשופך דמים (ב"מ נח:) [וגם לפי מה שדרשו בנדה י"ג: אתי שפיר על פי מה שאמרו כולם דאותו העוון בא מלשון הרע. ודוק]. וזה י"ל גם כן (איכה א) "פרשה ציון בידיה אין מנחם לה", רצה לומר שפרשה בידיה, דלא היו האצבעות שוות, רק דכל אחד ואחד רצה להתגדל על חברו, "אין מנחם לה", דעל ידי זה גם תשובה לא מועיל, כנ"ל.

ובאמת אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות ד,ד) דצריך להתרחק מהגאווה עד קצה האחרון. בכל זאת לצורך עבודתו יתברך שמו לא יאמר כיון דחברו אינו עושה מצוה זו, גם הוא לא יעשה, או כיוון דחברו לא ירבה צדקה גם הוא לא עדיף מינא, אלא אדרבה בזה ילבש גאות, דלו נאה לעשות מצוה זו ולהרבות צדקה אף על גב דחברו מונע מזה. כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". ויש לומר דמשום נאמר בצדקה "לא תקפוץ את ידך", רצה לומר לא תקפוץ אצבעותיך לומר שאתה אינך גדול מחברך וכיון שהוא אינו עושה גם אתה כמוהו. אלא אדרבה "פתח תפתח את ידך", דאז אין כל האצבעות שוות, כן גם אתה גדול מחברך לעשות מצוות ולהרבות צדקה וחסד.

ומה נעים לפרש בזה נאום זמירות ישראל (תהלים פ"ח) "עיני דאבה מני עוני קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כפי", ורבו בזה הדקדוקים כמובן. ולהנ"ל אתי שפיר דידוע דעיקר התפלה צריך להיות על גלות השכינה ולא מה שנוגע לצרכי גופו. ורק אח"כ יוכל להתפלל על צרכי גופו, ולא יהפוך הסדר לעשות מהטפל עיקר, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "צווחין ככלבי הב הב, הב לן חיי, הב לן מזוני, ולית מאן דישגיח על אסירא דשכינתא" כו'. ובאר"צ פירש בזה (תהלים לא) "ה' אל אבושה כי קראתיך יבושו רשעים ידמו לשאול", ופירש רש"י ז"ל ידמו יכרתו כו', ותמהו בזה דאיך קללם דור בקללה כזו, הלא הוא בעצמו אמר "יתמו חטאים מן הארץ", ולא אמר "יתמו חוטאים". ועיין ברכות (י.). ולהנ"ל אתי שפיר דרצה לומר "ה' אל אבושה", רצה לומר אין לי בושת פנים ממך "כי קראתיך", רצה לומר שרק קראתי מה שנוגע אליך ואל שמך הגדול, אבל "יבשו רשעים", שהם אף בזמן שקוראים אליך "ידמו" וישיו "לשאול", היא הגיהנם שקוראים "הב הב".

ובחיבורי על הדרושים פרשתי בזה הפסוק (ישעיה כט) "יען כי נגש העם בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחק ממני כו' ןאבדה חכמת חכמיו" כו'. והקשה היערות דבש מה מדה כנגד משה הוא. וחוץ לדרכנו יש לומר על פי מה שכתב המהרש"א מכות בהא דעירובין (י"ג.) "נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".דרצה לומר שמנו המצוות עשה ומצאו שהם רק רמ"ח ומצוות לא תעשה הם שס"ה, ובמצוות עשה יש תועלת לבריאת האדם שיוכל לסגל מצוות עשה ולקבל שכר, ולעומת זה יש לא תעשה שיש הפסד לבריאתו. ונמנו ומצאו שרבו מצוות לא תעשה ממצוות עשה, אם כן יש הפסד יותר בבריאתו, שהמצוות לא תעשה מרובות, לכך נמנו וגמרו דנוח שלא נברא. והנה הא דבאמת נברא, תירצו המפרשים משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מה שאין כן מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, נמצא דהמצוות עשה מרובות, דיש בה המעשה והמחשבה. ופירשו בזה (בראשית ו) "וירא ה' כו' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". ואם כן שוב המצוות לא תעשה מרובות, כיוון דאין לו מחשבות טובות, לכן "וינחם ה' כי עשה את האדם" כו'.

ובפרד"ו הביא לתרץ דאם ישראל חוטאים ועוברים על מצוות לא תעשה נוטל הקב"ה צדיק אחד מהם לכפר על עוון הדור, וכיוון שמכפר ע"י מיתת הצדיק שוב נשאר להם הזכות של קיום מצוות עשה, ושפיר נברא העולם. יעויין שם הדבר.

המובן מהנ"ל דאם ישראל מקרבין לבם לה' יתברך, ויש להם מחשבות טובות, לא צריך למיתת צדיקים אחרי דבלאו הכי העשין מרובין, כיוון דיש בהו גם כן המחשבה. מה שאין כן כשלבם רחוק ממנו ועושין מצוות בלי כוונה ומחשבה, שוב מהכרח למיתת הצדיק לכפר כנ"ל. ואם כן אתי שפיר "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני". ואם כן דאינו עושה במחשבות הלב, שוב המצוות לא תעשה מרובין וצריך למיתת צדיק, על כן "ואבדה חכמה חכמיו" כו'.

אך זה לא יתיישב בזה "ולבו רִחַק ממני", דהוא פועל יוצא, דהווא ליה למימר "ולבו רחוק ממני" [ויעויין אה"צ]. ולהנ"ל אתי שפיר דבמדרש רבה שיר השירים (פרשה ה) מבואר "שנקרא הקב"ה לבן של ישראל", יעויין שם. ויעויין גם כן בפתיחתא דאיכה (אות ט"ז ושם אות ל"א), יעויין שם הדבר. והנה במדרש רבה תרומה (פרשה ל"ה) "אמר משה לפני הקב"ה והלא עתידים הם שלא יהיה להם משכן ולא מקדש, ומה תהא עליהם. אמר הקב"ה אני נוטל מהם צדיק אחד כו' ומכפר אני עליהם על כל עוונותיהם". וידוע מה שאמרו כולם דמשום הכי ארכו ימי גולת המר הזה, יען שאין מתפללים על גלות השכינה ועל בניין בית המקדש. ופירשו בזה "אם אשכחך ירושלים", רצה לומר מלעשות עיקר התפלה על ירושלים, אז "תשכח ימיני" היא קץ הימין. וזהו "ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני", ולכאורה הוא כפל, ולהנ"ל רצה לומר דציון מקוננן שה' עזבה, ואמר הנביא "וה'", רצה לומר וה' מה אומר ומשיב "שכחני", רצה לומר שכנסת ישראל שכחני ואינה מתפללת כלל בעדי, לכן עזבתיה. ואם כן אתי שפיר, "יען כי נגש העם כו' ולבו רחק ממני", רצה לומר שמרחק ממני לבו, היינו הקב"ה, דאינו מתפלל על גלות השכינה ועל כן לא נבנה בית המקדש ואין קרבנות לכפר, לכן "ואבדה חכמת חכמיו".

וזהו שאמר "עיני דאבה מיני עוני", בכל זאת "קראתיך ה'" דייקא, רצה לומר התפללתי רק על גלות השכינה "בכל יום שטחתי אליך כפי", רצה לומר רק במה שנוגע אליך, לעבודתו יתברך שמו, שטחתי כפי והגדלתי מעשי וקראתי לנפשי חסיד דאף על גב דשאר מלכים מאומות העולם ישנים עד ג' שעות בכל זאת אני חצות לילה אקום להודות לך (יעויין ברכות ד.).

ולפי זה אתי שפיר הפליאה (המובאת לעיל) דעיקר שנאת חנם בא על ידי שכל אחד אינו מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו [ועיין כד הקמח, שנח] ולכן "כשבא משה וראה תדשא הארץ דשא", ולא אמר "למינהו", ועל ידי זה יצאו בערבוביא, וכמו כן ירצו בני אדם להיות בערבוביא ולא יכיר מעלת חברו (ויעויין רש"י דברים א,כב) ועל ידי זה יהיה שנאת חנם, על כן "ברה וראה החורבן", שהיה רק בשביל שנאת חנם כנ"ל. ויש להמתיק יותר לפי מה שכתב הלבוש, הובאו דבריו ג"כ בחסדי אבות (פרק א משנה יח) ד"דשא" מרמז "דין שלום אמת", דזה קיום העולם כמשנה הנ"ל. ולכן כשראה משה "תדשא הארץ דשא" דבעי דווקא דין שלום אמת, בכה וראה החורבן בידעו דהאדם עלול להתקוטט [וכמו שטען השלום בעת בריאת העולם אל יברא שכולו קטטה, וכן האמת קטרגה שלא יברא שכולו שקרים, כמבואר בבראשית רבה (פרשה ח) ואין כאן מקום להאריך. ויעויין אפו"י מים הנאמנים].

וידוע דסיבת שנאת חנם בא גם כן מחסרון אמונה, ולכן אם יפסיד חס ושלום באיזה עסק מדמה בלבו שחברו גרם לו היזק, ועל כן ישנא את אחיו. וזה שנאת חנם, דבאמת הכל מן השמים. וכבר פירשו המדרש (מיכה ו) "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי", ואיתא במדרש "ענה בי" וקבל שכר "ולא תענה ברעך עד שקר", ותמוה. אך רצה לומר "עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך" הן בגוף או בממון, "ענה בי" שתתלה בי, דעל ידי נעשה הכל. ואז תעשה תשובה ותקבל שכר. "ולא תענה ברעך עד שקר" לומר שהוא הגורם ולהשטימו חנם. ויש לומר בזה גם גן על דרך המבואר (בפרשת מטות) "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'". ולכאורה תיבת "לאמר" מיותר. ויעויין באור החיים. ולהנ"ל רצה לומר דציוום "לאמר" אל כל מה שיקרא אותם "זה הדבר אשר צוה ה'", שהכל הוא מן השמים, וגם "זה הדבר", רצה לומר אף על פי שנראה לו דבר קשה ודין, יאמר "אשר צוה ה'" רחמים. וכמו שמובא סוף ברכות (ס:) וטור שלחן ערוך אורח חיים (ר"ל, ס"ה) "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ולפי זה אתי שפיר הפליאה הנ"ל "בשעה שאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא", שהוא מרמז דין שלום אמת, שהם הג' דברים שהעולם קיים עליהם "נזדזעו שמים וארץ", בידעם דהאדם עלול להתקוטט ולא יהיה להם קיום, דהרי על ידי ריב וקטטה גם תשובה לא מועילה. "מיד העמיד הקב"ה את רגלי יוסף כנגדו". רצה לומר דהאדם ילמד את עצמו מיוסף הצדיק דאם כי אחיו גמלוהו רעה, אבל הוא כלכלם וגמל אתם טוב, יען שידע שהכל הוא מה' יתברך והכל הוא לטובה. כן כל אדם יתבונן בדעת,  ויסיר מלבו חרון אף וכעס, ויהיה שלום על ישראל.

ולפי זה אתי שפיר הש"ס חולין (הנ"ל) דידוע דכל העולם לא נברא אלא בשביל התורה, כמו שכתב רש"י מבראשית רבה, ויעויין גם כן נדרים (לב.). והגם דהאדם המוטבע מיצר הרע עלול לחטוא, מכל מקום הא מהני תשובה. וכבר נתבאר דתשובה מהני דווקא אם יש אחדות ושלום. ושלום בא על ידי שכל אחד מכיר מעלת חברו, ואם כן אתי שפיר "בשעה כו' נשאו הדשאים קל וחומר בעצמן כו' מיד כל אחד ואחד יצאו למינו". ואם כן יש מזה תוכחת מגולה שלא להיות בערבוביא, רק שכל אחד יכיר מעלת חברו, ויהי על ידי זה שלום, ויהיה מהני תשובה, ויהיה קיום לעולם, על כן אז "פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' כו' ישמח ה' במעשיו". ואתי שפיר. ודו"ק.

(מתוך "מרגליות אברהם", בראש ספר "עמק אברהם").


הרב אברהם ירחמיאל ברומברג הי"ד, נולד לאביו רבי ישראל יחיאל מיכל בשנת תרל"ז (1877). בצעירותו נסמך להוראה על ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא ורבי משה נחום ירושלימסק אב"ד קיעלץ ומעוד רבים מגדולי דורו, שהעידו על עומק ידיעותיו בש"ס ובפוסקים. נשא לאשה את מרת רחל בת רבי אלימלך רובינשטיין אב"ד ראחוב, שעלה אחר כך לירושלים. בגיל עשרים וארבע, בשנת תרס"א (1901), מונה לרב ואב"ד פרלוב שברוסיה. בשנת תרס"ו (1906) מונה לרב ואב"ד לענטשנא. שבפלך לובלין. בתו לאה נישאה לרבי אהרן וינטרויב אב"ד ליסוביק שבפולין, מתלמידי המתיבתא בוורשה ומחסידי טריסק.

חיבר חיבורים רבים בכל מקצועות התורה, ומתוכם הוציא לאור את הספר "עמק אברהם" (בילגורייא, תרע"ב), על הלכות שחיטה וכיסוי הדם. לספרו נכתבו הסכמות רבנים מכל רחבי רוסיה הגדולה, רבי יהודה ליב צירלסון מקישינוב, רבי יצחק דאנציג מפטרבורג הבירה,  ואף מערים רחוקות מגאליציה והונגריה. בין כתביו שלא יצאו לאור היו הספרים "שדה אברהם" על התורה והש"ס, דרשות "מרגליות אברהם" (שרק מקצתן הודפס בספרו "עמק אברהם"), "זרע אברהם" ובו פלפולים וחקרי הלכות, ועוד. הוא פרסם מאמרים בכתב העת התורניים, ובהם "בית ועד לחכמים", "הבאר", "וילקט יוסף", ועוד, והתכתב עם גדולי דורו בהלכה.

בשנות השואה נהרגו הרב ובני קהילתו, כן אבדו רוב כתביו. הי"ד.

חותמת ברמברג

מספר הצפיות במאמר: 140

עצה לבעל תשובה / דברים בשם רבה של אונגוואר, הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד

תמונת הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). איתא במסורה "אותם פרו ורבו", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "ואתם הדבקים" וכו'. שמעתי לפרש זה מאדמו"ר הגאון אב"ד דק"ק צעהלם ר' יוסף אלימלך כהנא זצוק"ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז"ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה' אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה' אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה', אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז "חיים כולכם היום", יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת "ואתם פרו ורבו", רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", כנ"ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ"ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ' קיז-קיח)

שמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק מעהלים זצוק"ל לבאר המדרש שמביא על "ויצא יעקב מבאר שבע", את הפסוק "אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם "עתה", ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה' יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז "מאין יבא עזרי". אבל התשובה "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה' יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, "השיבנו ה' אליך ונשובה", אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, "חדש ימינו" – שה' יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה' ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ' קפה-קפו).

"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). ע"פ ששמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק צעהלים זצוק"ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה' וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה' יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה' קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש "בטח בה'", שאם תחיה בביטחון בה', "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. "שכן ארץ" ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. "ורעה אמונה", שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ' קצב)


הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ' בשנת תרכ"ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב"ד רוסנוביץ' וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב"ד נאג'י-אידה, מחבר ספר 'באר יצחק' על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב"ד אונגוואר, מחבר הספר 'קיצור שלחן ערוך' ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו"ת 'עין הבדולח'. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר 'עין הבדולח': "גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי". אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה'שבט סופר', בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה'שבט סופר' ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג"ל יונגרייז אב"ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ"ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב"ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע"ו (1916) היה אב"ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ"ג (1923) כיהן כאב"ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ"א כיהן כאב"ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז'האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט"ז והש"ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא 'כולל שומרי החומות בארץ ישראל'.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע"ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב "… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז"ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים". גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב"ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר 'הר צבי' על התורה וחידושי סוגיות הש"ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו"ר מאונגוואר הי"ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב"ד הערנאד זשאדאני נספה בד' בסיוון תש"ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה"ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי' בסיוון תש"ד (ויש אומרים בי"א בסיון תש"ד). ספר תשובותיו "פני יוסף" וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו"ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ"ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר "חידושי מהר"י כהן".

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 235

הלבוש איננו העיקר, כי אם החיות הפנימית / הרב ישראל משה סילמאן הי"ד

תמונת הרב משה ישראל סילמאן הי"ד

ב"ה.

ברכת החיים השלום וכטו"ס לכבוד אהובי גיסי החכם לכשירצה מוה"ר יחיאל ברוך שליט"א.

הן מכתבך קבלתי…

הנה אמרתי לכתוב לך אשר שמעתי בשם כבוד קדושת אא"ז מרן זצוק"ל בדבר המדרש מובא גם בטור או"ח בסי' תר"ה דהאי חייט קנה דג לסעודת ערב יום הכיפורים בדמים יקרים, דצריך בירור למה דווקא חייט. ואמר ברוח קדשו דידוע דצדיקים מגולגלים בדגים, ולהכי קלים דאין צריכים שחיטה, ואחרים בעופות ואחרים בהמות. אומנם צריך מובן דאם צדיקי המה למה להם הגלגול. ואמר דהכוונה מי שאמונתו שלמה וחזקה שיודע שיש בורא עולם המשגיח עליו, אולם במעשה וכו' זה צריך תיקון ודי לו בדגים. ולעומת זה בין הצדיקים ישנם צדיקים גדולים אשר לא יבצר מהם לתקן כל נפש, תהיה באיזה מקום שתהיה, כי סוף כל סוף לא יידח ממנו נידח ואין עוד מלבדו. ויש צדיקים קטנים אשר מעשיהם הוא זה שמנקודות הטובות אשר מוצאים אצל הנפש של חברו הוא משפרם ומייפם עד שנתקן הכל. ולצדיק כזה יקרא בשם "חייט" אשר הוא עושה בגד. אולם צריך מקודם לחוטים ובלא חוטים לא יפעל מעשהו ולא יוכל לארוג מן שערות בעלמא, וצריך לחוטים. ומעתה מובן כיוון שהוא אותו החייט הרגיש בעצמו שלנפשות כאלו הוא יכול לתקן, לכן היצר בכל כוחו אחר זה שיוכל לפעול טוב. ותוכל להבין גם בלבוש אחר, כי לא הלבוש עיקר, כי אם החיות הפנימי. והבן.

וכעניין זה שמענו תמיד מפי קודשו בעניין השבח של 'אין כאלוקינו', שאי אפשר ואסור לחקור בעניין 'מי כאלוקינו' רק ואך באופן שקודם הידיעה הברורה אשר היא מורשה לנפש הישראלית מעת מעמד הר סיני ומורשת אבותינו הקדושים אשר 'אין כאלוקינו'.  וכה עלה במחשבתי העניין.

"ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים", כי החילוק בעניין חקירה להבדיל הבאה מתוך קלות ראש, אשר עיקרה רק תעיה בדרך הנקרא "בלאנדזשען", כי הלא מתחיל בזה ואח"כ יודע שזה לא היה כלום, ולא הלך רק תעה. אבל אנחנו, הנה כל המתחיל באיזה עניין אינו תועה, כי אם הולך, וכל זה בהקדמת "אין כאלוקינו".

ויש לדבר בזה הרבה מן פה לאוזן שומעת ומבקשת האמת לאמיתו, כמבואר בהלכה דהרמב"ם ז"ל…

נחזור לענייננו, במכתבך אתה מראה תבנית איומה מאוד, וגם בדבר הבלים נעשית שומר לשפה יודישיסט, הנה לא הלבוש עיקר ולא לילך אחרי דקדוק השפה, כי אם אחרי דיבור הפנימי, הוא צריך להיות נכתב בהקולמוס.

הנה קרב ובא זמן כניסת יום הקדוש אשר תקוותינו אליו בששת ימי המעשה, ואברכך בברכת שבתא טבא.

תמוהים בעיני דבריך שאין לך פנאי לעיין הספרי הרב הקדוש ר"נ מברסלוב, הגם שבעיקר הדברים אין דעתי נוחה להשים כל העיון בדברי קדוש אחד, ובפרט שכתב כל דבריו בקדושה נפלאה…

וזולת מזה חפצתי לידע אם באמת אתה עסוק כל כך במסחר, ואולי גם לשום דבר אין לך פנאי. אולם הרי יש לך שבת קודש.

אחתום בכל חותמי ברכות, ידידך גיסך, משה ישראל…

(מכתב בכתב יד קודשו, באדיבות בית המכירות תפארת)


הרב ישראל משה סילמאן הי"ד נולד בגוסטאנין בשנת תרס"ח (1908) לאביו, הרב דוד אב"ד גסטינין, ולאימו יענטא, בת האדמו"ר מאוסטרובצה רבי מאיר יחיאל האלשטוק. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ב (1922) נסע ללמוד באוסטרובצה והיה תלמיד מובהק של סבו. הוא התחתן בצאנז בי"ב באלול תרפ"ו, בהיותו בן 18, עם [חיה] מרים בת רבי יחיאל נתן הלברשטאם אב"ד בארדיוב (צ'כיה), נכדו של האדמו"ר רבי ברוך הלברשטאם מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז. הרב ישראל משה היה צדיק נשגב, עילוי, בקי בכל מכמני התורה, גאון וחריף עצום. לאחר פטירת חותנו מונה כדיין בבארדיוב, על אף גילו הצעיר. לצידו פעל הדיין הישיש רבי יצחק טייטלבום, שגורש לפולין עם משפחתו בט' באב תש"ב.

בזמן מלחמת העולם השנייה, חזר לאוסטרובצה, משם גורש למחנה השמדה בשנת תש"ד.

מכתבו אל הגאון הרוגוצו'בר הובא בכרם שלמה (שנה יג, קונ' ג עמ' כח). כתב יד נוסף ממנו, ובו סיכום חידושי סבו "בסוגיא דרבי חנינא סגן הכהנים" נמצא לאחר השואה בבית חותנו, ויצא לאור בכתב העת מוריה, ניסן תשע"ח, עמ' פז. חידושים ממנו הובאו בשו"ת מקדשי השם (ח"א, סי' סו וח"ב, סי' סז), וכן בתוך ספרי סבו רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, "מאיר עיני חכמים". בספר "מאיר עיני חכמים" חלק א מוזכר כי חברת חידושי תורה שכתב,  הושאר אצל הרבי ממעליץ רבי יצחק הורוויץ. כתב היד לספר "מאיר עיני חכמים" מהדורה תניינא נכתב על ידו, ונמצא לאחר השואה על ידי הרב ישראל אונגר, שהביאו למונטריאול ומסר אותו לרב ראובן מנדלבוים להוציאו לאור. מכתבים אליו וחידושים נוספים ממנו הובאו בספרי השו"ת ובכתבי עת תורניים בני דורו.

מספר הצפיות במאמר: 136

בני ישראל הם חומה חזקה באמונה / רבי אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד

תמונת הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד

'אום אני חומה ברה כחמה גולה וסורה, דמתה לתמר, ההרוגה עליך, זרויה בין מכעסיה, חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחידך'. יובן על פי דברי האלשיך הקדוש זי"ע (מובא ב'ילקוט אליעזר' תהילים מ"ד) 'אם שכחנו שם אלוקינו ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב, כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה וכו' למה תשכח ענינו ולחצינו', פירש האלשיך דבר נפלא, וזה דבר קודשו, גם אם רבים מהעם לא היה בכוחם לעמוד בניסיון ועובדים עבודה זרה, כל זאת לא היו רק משפה ולחוץ ולא מלבם. 'אם שכחנו שם אלוקינו' גם כאשר 'ונפרוש כפינו לאל זר, הלא אלוקים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב'. ואם יאמר איש על כל זאת, היה ראוי למסור עצמכם על קדוש ה', אבל כבר אמרו חז"ל (מדרש רבה שיר השירים) אמר רבי חייא [בר אבא], אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדוש השם, אני נותן, ובלבד שיהרגוני מיד. אבל בדורו של שמד מלבינין כדוריות של ברזל. רצה לומר כמאמר חז"ל, אלמלא נגדוהו חנני מישאל ועזריה פלחו לצלמא וכו'. ואמר 'עליך הרגנו כל היום', בשמחה היינו מוסרים נפשינו להריגה, 'נחשבנו כצאן' להריגה, שחותכים סימנים בסכין ומתים מיד. מה שאין כן על ידי ייסורים, רחמנא ליצלן, ו'למה תשכח ענינו ולחצינו'. עד כאן.

וזה מה שאנו צועקים בתפלת הושענא, 'אום אני חומה', בני ישראל הם חומה חזקה באמונה, 'ברה כחמה', לבם חזקה בלי כל שמץ כחמה, כשמש בגבורתו. 'גולה וסורה', הגם שרואים 'גולה' שבגלות 'וסורה' סרים מהמצוות, בכל זאת 'דמתה לתמר', מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף בני ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים. רק מחמת תאוות לבם, שלא יכלו לעמוד נגד יצרם, סרו מדרכי ה'. 'הרוגה עליך'. ולכן כאשר בא העת שהמלכות גוזר, חס ושלום, גזירת שמד שיעברו הדת ויכרתו ברית עם דת אחרת, אז ניכר 'כפלח הרימון רקתך', ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, וימסרו נפשם בעד האמונה אשר כרת ה' עמהם ברית, וימותו על קידוש ה', ולא יוכלו להזיזם מעיקרי הדת. ונחשבת 'כצאן טבחה', ומובלים כצאן לטבח, זרויה בין מכעיסיה. וכן כשישראל זרויה פזורה בין מכעיסיה בגלות המר, ה'חבוקה ודבוקה בך', ולא שוקרים בבריתך, רק אדוקים בך בסתר לבם. 'טוענת עולך', ולא עושים אלא לפנים. 'יחידה ליחדך'. והראיה, שאם באים להעביר על דתם מוסרים נפשם, כמו שמסר יצחק בן יחידו של אברהם את נפשו בלב שלם.

(נבכי נהרות, עמ' ל-לא)


הרב אליעזר זוסמן אלטמן הי"ד, 'ר' זיסל', אברך גאון שנודע בגדולתו בתורה ובצדקתו, נולד בשנת תרע"ה (1915) לאימו לאה, ולאביו, הרב שמשון אלטמן הי"ד מחבר הספר 'שבולת הנהר'. סבו, הרב יהודה אלטמן, מחבר הספר 'מי יהודה', היה חתנו של הרב שרגא צבי טננבוים. למד אצל אביו, אצל סבו הרב שמעון סופר אב"ד פאקש, ואצל הרב עקיבא סופר, בישיבתו 'דעת סופר', בפרשבורג.

הרב אליעזר זוסמן היה עילוי ושקדן עוד בילדותו. לאחר בר המצווה שלו קנה ידיעות מופלגות בכל הש"ס, כולל בסדרי קדשים וטהרות. הוא היה בקי בכל חדרי התורה, התייגע בלימודו בקדושה ובטהרה, ירד לעומקה של הלכה וחידש חידושי דינים וסברות. הוא ליבן את דברי חז"ל בסוגיות עמוקות ועמד על שיטות מקיפות בדברי הראשונים והאחרונים. הוא לא הרים את עיניו להסתכל מחוץ לארבע אמותיו, והתנהג בענווה רבה. תפילתו התאפיינה בהתלהבות ודבקות. הוא היה עובר על כך ספר חדש שבא לידו ורושם הערות בשולי הספר. לאחר חתונתו עם מרת מלכה בת הרב יצחק טידרמן הי"ד אב"ד בעקש-טשאבא, היה סמוך על שולחן חותנו.

בזמן פלישת הנאצים להונגריה בשואה, שהה בעיר פאקש אצל אביו, ולא היה בידו לחזור אל משפחתו. יחד עם הוריו גורש להשמדה ומת עקה"ש באושוויץ בי"ז בתמוז תש"ד (1944), בטרם הגיעו לגיל 30. רעייתו, הרבנית מלכה, נספתה עם בניהם בח' בתמוז תש"ד. אחיו, הרב משה והרב שרגא צבי, עלו לארץ ישראל והוציאו לאור מעט מחידושי תורתו שכתב בשלשה קונטרסים מאז היה בן ארבע עשרה. כתבים אלו יצאו לאור בספר 'מחדושי נבכי נהרות' על סוגיות הש"ס (ג' חלקים, תשמ"ו). קונטרסים אלו שרדו והתגלגלו לארצות שונות: ירושלים, ארה"ב ואוסטרליה, ונמסרו לידי משפחתו, כעבור שנים רבות. חידושיו על מסכת מקוואות 'נבכי נהרות', יצאו לאור בבני ברק (תשנ"ו) במהדורת משנה מקוואות עם חידושי 'קול סופר' לרב חיים סופר.

מספר הצפיות במאמר: 149

מבקשי ה' (ולא מוצאי ה') ומעמד הר סיני / הרב יוסף אריה ננדיק הי"ד

לא נעים וזר לראות איך אדם מחפש אחר דבר אשר בידו מונח, כן מפליא הדבר לראות האיך אנשים מבקשים בחיפושי מחפש את ד' אשר לעיני הרואים אותו בידם ובקרבם הנהו כביכול.

לשוא יהיה עמל האדם למצא אחר ד', לעולם לא ימצאוהו. עבודת האדם רק לבקש אור פני יתברך וכבודו אשר האציל בעולמו. ואלו-ה אשר יחזה מבשרו מבריאת גופו, ועומק חכמת סידורו, מחושיו החמרים והרוחנים ועמק החכמה אשר בהם שקצרה שכל האדם להשיגו, והכח כביר ורוחני הטמיר ונעלם בו ובסביבתו, ובכל אשר הוא רואה בכל הבריאה כולה, אשר מצד זה לא לאמונה צריכים, כי חכמי הארץ כולם, מאיזה כח שהוא, מודים ומשתחוים לו בפיהם הוא ה' האמתי ולהכח כביר טמיר ונעלם הזה שרואים אנחנו בעיננו עלינו להכניע עצמינו ולעבדו ולא לחכות עד אשר נמצאוהו, כי מצד שנעלם הוא ואין סוף לאחדותו, נמצא הנהו ואין עת אל מציאותו, לשוא יחכו כל המתחכמים והמתפלספים, ינזירו אחור מלעבדו ולהכניע אליו טרם מצאוהו ימותו ואין אתם דבר! יבלו כציץ נובל מעמלם וחיפשם וחקירתם את הד' ולא ישאו בידם מאומה! תאר עבדי ד' הוא רק בשם 'מבקשים', ולא בשם 'מוציאים' כאמור "ישמח לב מבקשי ד'". והבקשה הוא הוא המציאה, כי כל שאנו מבקשים יותר נכירו יותר לטמיר ונעלם, וכל אשר יותר נכירו לטמיר ונעלם, יותר יתחזק בנו התשוקה לבקשו. וזה הוא הידיעה את ד' ולא יותר.

ולפי"ז מה עלינו לעשות? עלינו להכניע עצמנו לאותו הכח הכביר כח כל הכחות, וסבת כל הסבות, אשר בעינינו נראהו, ולעבוד ראשון לראשונים אשר בשכלנו ידענהו גם טרם נבין מהותו. ואין לנו לפחד אולי ח"ו טרם ידענהו הכנעתנו ועבודתנו לא תבא לאלקים אמת ח"ו. לא ולא! כי בקרב אנשים רבים אם עלנו ליתן תודה למי מהם, מקדם נחפשוהו ונביט בפניו אם אין אנו טועים, אח"כ נשתחווה לו ומודים. אבל כאשר נדע כי אין בבית רק האיש הזה בלבד, למותר לנו לחפשו ולהביט בפניו, בכל און שיהא ההודאה בטוחים אנחנו לזולתו לא יגיע רק לו בלבד, אחרי כי אין איש בבית זולתו. כן הדבר הזה ממש אחרי שנבין כי הטמיר ונעלם אחד, למה לנו העבודה למצאהו, אין אנחנו רשאים לחכות כלל, וכל רגע שילך אצלנו לבטלה הוא שטות וגסות, רק תיכף שיתפקח עינינו לראות לאותו הכח טמיר ונעלם, גם מנערותינו עלינו לכרוע לאותן האחד ולעבדו ככל אשר נדע ובא אצלנו לדעת רצונו והנעתנו והעבודתנו רק אליו יגיע, אחרי כי אין אחר בלעדיו בטוחים אנו מטעות ח"ו. וזהו הביאור מאמרם ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו הכיר, וראה אותו כח כל הכחות ולא חכה עד אשר ימצאהו, והבן.

בדרך זה הלכו האבות הקדושים, ועלו מעלה מעלה גם קודם יציאת מצרים, והנסים שעל ידם התגלות אלקות הופיעה וכנראה היה מספיק זה דרך גם לבניהם אחריהם ולילך אחרי המושכלות, על דרך "מבשרי אחזה וכו' שויתי ד'" וכו', ויוכל היות כי כל עם ישראל היו מתבונן גם לעתיד על דרך זה בלא מופתים על אלקות, אבל כשאמר אברהם אבינו "במה אדע", אמר לו הקב"ה "ידע תדע". ביאור הדברים אחר כי לא תספיק לך המושכלות לבד ותדרוש מופת עליהם, זה השרש שהתראה אצלך בטח יצמיח שאלות ומחשבות כאלה גם אצל בניך. לכן עליכם לירד מצרימה ולצאת משם באותות ומופתים על המושכלות. וזה הביאור מה שפתח השי"ת בדבריו הראשונים, ב"אנכי ד' אלקיך", ולא פתח ב"אנכי אשר בראתי שמים וארץ", כי אמנם זאת הבינו על דרך המושכל גם מקדם, אך למופתים על המושכלות היו צריכים על כורחם מיציאת מצרים יצא הידיעה והמופת יחד, כמו שביאר שם בקיצור הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו "וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה". עיין שם.

וכדי להבין היטב הדרך מופת איך היה ופעולתו הכבירה, נקדים דברים אחדים הנחוצים להעניין כאשר נביט בעולם איך היווסדות דתות בעולם, נמצאנו למדין כן כי איש אחד בא וכינה עצמו בשם נביא חוזה מחזות אלקים, והיה לו כח מיוחד לפתות בני אדם שיאמינו לו. והעיקר אם בא ותלמודו בידו להקל ע"י דתן על ההמון, וכפי שידענו כל הדתות החדשות שנתקבלו היו מקילים מדתות הראשונות שחייבו לשרוף את בניהם באש וכו'. על וולאדימיר הראשון, כמדומני, כתוב בדברי ימי רוסיא כי לא קבל אמונת הערבים, מפני שפרושם הם מאלכאל, ואמר כי עמו צהלים המה, וקשה להם לפרוש מזה ואחר שהאמינו לו בני אדם כי נביא הנהו, עלה בידו גם בשקריו להטעות עולם ומלואו.

לפי הדברים אמנם היה יכול אחרי מתן תורה, כל אחד מישראל לנסוע גם לארצות הרחוקות, ולכנות עצמו בשם נביא אמת ולספר מה שראה במצרים ובים ובמעמד הר חורב, ואת תורתו שקבל, וכבר נכרים דברי אמת, בטח היו מוצא מאמינים לו, והיה מעמיד אמונת אמת כל אחד במדינה אחרת. אך השי"ת יהיה מאיזה טעם שיהא, לא חפץ בזה. ולמה התראה לפני כל אחד ואחד, די היה אם התראה לפני אחד, וכאשר נכרים דברי אמת היה מעמיד את כולם על האמת. אמנם ה' יתברך חפץ כי כל אחד מישראל יקבל אמונתו ממקור הראשון, היינו בעצמו, בעיניו יראה ויהא הנביא בעצמו לחזות מחזות אלוקים, להנחיל לבניו עם החזקה שאין אדם מנחיל שקר לבניו. ולפי זה כל שפע נבואתו שקבל יפרנסהו רק בעד עצמו, וחסד עליו הוא על ישראל שחנן את כל אחד לראות מופתים כאלה אשר בכוחם היו יכול להפוך את העולם כולו, להביאם באמונתו והוא יתקדש אצלם בתורת נביא ולא דרש מהם רק לפרנס שפע רב כזה בעד עצמו ובניו למען לא יצטרכו זה לזה בדבר הנחוץ לחיי נפש כאמונה.

ולכן כאשר חפץ ה' יתברך בעמו להביאם בברית חזק, המה ובניהם, הראה הנפלאות והתגלה לעין כל עמו. וזה ההתגלות שהיה כה בפרסום לעיני ריבו רבבות אנשים, השריש חזק האמונה גם לדורות הבאות בשמעם מאבותיהם כי כל הדברים ראו כל העם כולו בעיניהם, יתנו אמון בזה, כי בדבר היוצא ממקום פרסום רב לא יפול בו שקר, כי השקר שיכול להשמע גם כן יש לו גבול, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ומעולם לא ישקרו אינשי לספר כי כמאה שנה לפנינו השפיל עצמו השמש על שוקי לאנדאן לעיני כל, אך הרוצה לשקר ירחיק עדותו, כמו נביא הדתות בעולם יספרו ממופתים שראו רק בעצמם באיזה מדבר. וממקורים מפורסמים בשום אופן לא יביאו את שקרם, כי יכחישום כל העולם על פניהם. ואם בעם ישראל נתפרסמו מופתים ומחזות אלקים ומתן תורה להעם כלו ונתקבל בהעם השמועה גם זה מופתי הגדול גם לעיני הדורות אשר לא ראו בעצמם, רק מהשמועה בלבד, וזה הוא הכלל, המפורסמות אין צריכות ראיה.

והדברים מפרשים בתורה, כמו שאמר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ למקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". הוא הדברים מעולם לא שמענו בין דתות האומות שמועה כזו, כי כל העם היה מדבר עם אלוקים מפני כי מן פרסום רב לא יצמח שקר, כי לא יתקבל, זה הביאור "הנהיה כדבר הגדול הזה" הוכחה לכם שראיתם בעצמכם ולדורות הבאים שאצלם כל המופתים רק שמועה, אמר ע"ז "הנשמע כמוהו" בין אומות העולם והשמועה ההולכת ממקום פרסום רב היא המעידה על אמיתתה.

(שיחה משבת קודש, כ' בשבט תרפ"א – המאור, שנה נב, קונטרס ד, עמ' 16; רחשי האילן עמ' קיח)


הגאון רבי יוסף אריה ננדיק, מגדולי חכמי המוסר בדורו, יליד סוכאוולי, שקד על תלמודו בהתמדה רבה בישיבת טלז אצל רבי שמעון שקאפ שהאיר עיניו לראות גדולת התורה ונותנה יתברך. אח"כ היה מגדולי חניכי קלם ומראשוני תלמידי ה'סבא מקלם' רבי שמחה זיסל זיו ברוידא, ממנו למד להשכיל ביראת ה' וללמוד אמונה באמצעות התבוננות מדויקת בטבע ובהיסטוריה. בגיל 28 נשא לאשה את בתו של הרב נח וינר רבה של נאווידוואר. רבי יוסף אריה היה בין מייסדי המכינה של התלמוד תורה בקלם, ושימש ר"מ במכינה, בה השקיע רבות בחינוכם של תלמידיו הרבים והחדיר בהם את הרצון לגדול בתורה ולהשיג את מטרתם בישוב הדעת ובמנוחת הנפש. בשנים שלאחר מכן המשיך לשמש כאחד מחשובי המשגיחים הרוחניים בישיבות ליטא – שכיהן כמנהל רוחני בישיבת בריינסק, לומזה, ראדין ו'שער התורה' בגרודנא. בשנת תרפ"א נמלט מהבולשביקים עם 40 מתלמידי הישיבה והצטרף לישיבת פוניבז', ולאחר זמן קצר חזר המשגיח לישיבת גרודנה. בשנת תרפ"ג (1923) עם יסוד ישיבת קוברין, התבקש המשגיח לתת שיחות בישיבה וחילק את זמנו בין ישיבת קוברי וישיבת 'עץ חיים' בקלעצק. הוא לימד את תלמידיו לגדול בתורה ולתפוס הכל בגדלות. ישיבת קלעצק גלתה בשנת ת"ש לווילנה. שלטונות הכיבוש הרוסי החלו להגלות את הבחורים לצפון רוסיה, ותלמידי הישיבה הנותרים התחלקו לקבוצות קטנות. בהמשך נכבשה ווילנה בידי כוחות גרמניה הנאצית, ובשנת תש"ג נהרג הרב יוסף אריה על קידוש ה' עם אשתו, בנו יחידו ותלמידיו.

מספר מכתבים ממנו, מהשנים תרפ"ח-תרצ"א, הובאו בספר 'בשמן רענן', חלק א (ירושלים, תש"ן), בהם הביע את רצונו לעלות לארץ ישראל וביקש להשתלב בהנהגה הרוחנית של ישיבת מרכז הרב, והוא כותב על עצמו "אינני איש מפלגתי, ובלתי קנאי לעומת אנשים, וסבלן ביותר גם לדעות אנשים שאיני מבינם, אם אך משלנו הם, מכלל המאמינים". כתביו הרבים נתפסו בידי הקומוניסטים ונשרפו. מספר מאמרים ממנו הובאו בספרים 'רחשי האילן' (ירושלים, תשמ"ד), 'מוסרי קלצק' (בני ברק, תשע"ה) ו'אודים מאש' (ליקווד, תשע"ז). הערות קצרות ממנו הובאו בסדרת הספרים 'פנינים משולחן גבוה' (ירושלים, תשנב-תשנ"ו).

מספר הצפיות במאמר: 138

אשמורת הבוקר – שעה שהתינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את ישראל לעבודת הבורא / הרב מנחם גרשון מושקוביץ הי"ד

'ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים ויהם את' וגו', כל מקום שנאמר 'וישקף' לרעה, ומה רעה ראה כאן, אפשר לפרש על פי מאמרי חז"ל בברכות ג', 'שלשה משמרות הוי לילה ובאשמורה ראשונה וכו', ובאשמורה שני' וכו', ובאשמורה שלישית למאן דגני בבית אפל תינוק יונק משדי אמו'. ובבוקר באו בני ישראל לפני דוד מלך ישראל, עמך ישראל צריכים פרנסה, מדוע אין להם פרנסה, משום 'דגנא בבית אפל', אפל בלי אמונה ובטחון אמתי ודואגים רק על הפרנסה.

ופרעה רצה לבטל את סימנה של האשמורה השלישית, כי אמר 'כל הבן היאורה תשליכוהו', ועל ידי זה רצה לבטל בזמן שתינוק יונק משדי אמו, יען שאז הוא עת הרחמים שהקב"ה שט בעולם הרחמים והחסד. ופרעה שהאמין רק בטבע, כמו הרכב והסוס, ועל זה נאמר 'ויאסר את אופן מרכבותיו', למען שיטשטש את ישראל מלהאמין בה' ובמידותיו של רחמים. ועל זה אמר הקב"ה בשום אופן לא, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים'. מתי, דווקא 'באשמורת הבוקר', ויהמם אותם ואת מרכבותם, את המזל ואת השר שלהם. 'ויושע ה' את ישראל', שהתעוררו רחמי ה' באשמורת הבוקר, כאשר התינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את עם ישראל לעבודת הבורא יתברך שמו, שאז ראה התינוק הישראלי יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. ופרעה בכל כח הטומאה שלו רצה כל זה לבטל, ולכן הוכרח ה' לבדו לבא ולגאלנו. ולכן באה ההשקפה על פרעה לרעה, ועלינו לטובה ולגאלנו במהירות הבזק. כן ימהר ה' אלוקינו את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו אמן.

(זכרון קדושים, מהדורה ראשונה, עמ' לד)


הרב מנחם גרשון מושקוביץ, נולד בשנת 1886 להוריו, הרב יעקב דוד מושקוביץ והרבנית מרת חוה שרה מדובראווקע. היה תלמיד ה'קדושת יו"ט' מסיגט והרשד"ה מפהר-דארמאט ושל ה'תבואת השדה' מבאנהאד. נשא לאשה את מרת גיטל לאה (שנולדה בשנת 1886) בת רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן וצ'צ'וביץ, ומילא את מקום חותנו כאב"ד צ'צ'וביץ (סצ'ובצה, צ'כוסלובקיה). הרב מנחם גרשון עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידם רבים שהיו לרבנים ותלמידי חכמים. הוא פיזר ממונו לצדקה, מסר נפשו להצלת יהודים ממצוקותיהם, פעל לשחרור יהודים שנאסרו וערך עם רעייתו סעודות אירוסין בביתם לכלות עניות. הוא היה מוהל ונסע לצורך כך במסירות נפש למרחקים בקור ובכפור, אף כשהיה סוחר גדול עמוס טרדות. הוא היה דיין בקי מאוד בחושן המשפט והוזמן לדון בעניינים סבוכים בבית דינו של רבי שאול בראך אב"ד קאשוי. הוא היה חסיד בעלזא מסור והאדמו"ר רבי יששכר דוב כבדו מאוד והשתעשע עמו בדברי תורה. הוא עסק בחילופי מכתבים ותשובות עם גדולי דורו. הוא נהג לקום כל לילה אחרי חצות ללמוד תורה ועבד את ה' בשמחה. הוא הוזמן למרחקים להיות בעל תפילה בקול ערב בימים הנוראים. הרב מנחם גרשון ורעייתו נספו בשואה בשנת תש"ד.

כמעט כל כתביו אבדו בשואה, ושרידי כתביו יצאו לאור בספרי 'זכרון קדושים' שהוציא לאור בנו, הרב נתן אהרן מושקוביץ לזכר הוריו. מלבד בנם זה שעלה לארץ שנים רבות לפני השואה ומלבד בתם מרת חוה שרה שמידר, נספו כל שאר ילדי הרב מנחם גרשון ורעייתו:

בנם הרב שמואל יחיאל מיכאל מושקוביץ אב"ד נאדי-פאללאד (שנולד בשנת 1903) ורעייתו מרת מאטיל לבית רייניץ וכל משפחתם. הרב שמואל יחיאל מיכאל היה למדן מופלג, חריף ובקי, ומומחה גדול להלכות מקוואות שנשלח להכשרת המקוואות בכל הסביבה. הוא היה תלמיד רבי עקיבא סופר בפרסבורג.
בנם הרב חיים מושקוביץ (נולד 1905) ומשפחתו.
בנם הבחור שלום (נולד 1912) שנפצע ונהרג בצרפת.
בנם חנניה יום טוב ליפא מושקוביץ שנהרג יחד עם הוריו.
בתם הרבנית מרת צלווע אשת הרב חיים צבי הכהן פריד אב"ד גליל קאפיש שנהרגה עם התאומים שלה.
בתם מרת ריזל שנהרגה עם בנה היחיד אברהם יהושע, הי"ד.

היארצייט שלהם נקבע ליום י"ג במרחשוון.

מספר הצפיות במאמר: 303

ההתגלות / מאמר מתוך "הנאמן" בעריכת הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד

מתן תורה והעופות הפורחים

כבר העיד רבי יהודה הלוי ז"ל בספר "הכוזרי" על הסגולה העיקרית של היהדות, שאינה צריכה להוכחות לא מן השכל ולא מן הרגש, כי נוסדה על ההתגלות.

אמנם, כבר "ראתה שפחה על היום מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", כנאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה וכו'", אולם ראיה זו לא הספיקה עדיין בכדי להכות שורשים בנצח, לזה דרושה היתה התגלות מלכותו יתברך לפני כל העם בכבודו ובעצמו.

"פנים בפנים דבר ה' עמכם", מדרגה שלא זכה אליה שום נביא מהנביאים חוץ ממשה רבינו עליו השלום, שנאמר בו: "פה אל פה אדבר בו וכו'", ופעולת ההתגלות הזאת על נפשות עם ישראל באותו מעמד התבטאה בזה שחרדת קודש וזעזועי י-ה מלאו את כל הווייתם: "וחרד כל העם אשר במחנה. וירא העם, וינועו וכו'". חרדה קדושה זו, זעזועי י-ה אלה חדרו לעמקי המעמקים של נשמת ישראל וימלאוה ביראת ה', יראה מתוך ראיה, ראיה מתוך התגלות, "למען תהיה יראתו על פניכם וכו'".

ואז נגמרה יצירת עם ישראל. היום נהיית לעם!

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה וכו'". כל נשמות ישראל, שהתלבשו ושעתידות להתלבש בגופים, עמדו על הר סיני וראו את ההתגלות – וקבלו כולן את ההארה האלקית, מתוך התגלות, ותהא להן אמונתן – חיים, ויראתן – ראיה, לא שלטו בהם ידי השכל המהסס, המפקפק, כי: "אתה הראית לדעת וכו'", ובמקום שיש ראיה, שם אין ספקות, אין היסוסים, האמת ברורה כשמש אמונת אמן.

אמונה זו של היהדות (נגזרת מהשורש "אמן-אמת") הנוסדה על ההתגלות, על הראיה, אינה מסמנת מצב נפשי של האד, יחס פנימי שלו אל המקיף אותו – לא. האמונה לפי היהדות היא מציאות קיימת ופועלת חיי הנפש האמתיים, אינה קובעת את יחסי נפש האדם, כי אם מהוה אץ כל מהותה ותוכן ישותה: "בא חבקוק והעמידן על אחת: 'וצדיק באמונתו יחיה'".

סגולה נפלאה זו של ההתגלות חדרה, כאמור, אל עומק עמקי נשמת ישראל ותהא למצע של מקור אמונתו באלקיו בכל הדורות והזמנים. על כן שווא עמלו שונאיו ושונאי ה' לפתותו ולשדלו לסור מני דרך אמונתו בה' ולהשלותו במדוחי-הבל, לשווא, כי איך יכפור בנראה, בנגלה אליו. איך יכחיש את האמונה, את אמיתת חייו, שהיא עצמה אצלו מציאות מוחשית?! ולא עוד אלא, שבגבר יד האויב עליו, בשלחו בו יד אכזרית לענותו ולשרפו חיים על מוקדי עולם, על תורתו ואמונתו, הייתה אז התגלות ה' שבקרבו מוארה באורות התופת של האוטו-די-פה והאינקוויזיציות, מופיעה בכל עזה, גדלה ויפעתה, שאין על ארץ משלה.

זו הייתה התגלות האור החוזר מהר סיני לארץ ולדרים עליה.

וכשם שכח ההתגלות מהר סיני לא פסק והולך ופועל בחיי כלל עמנו עד היום הזה, כן כל נשמה ונשמה מישראל שעמדה על הר סיני יכולה לזכות להתגלות זו בחייה, חיי הנצח, בעולם הזה. וכשם שההתגלות הכללית נראתה לכלל ישראל בתקופת המעבר מילדות העם אל בגרותו, לפני גמר יצירת, אחרי הכשרה רוחנית ושלמות העלייה – כן גם בחיי הפרט יכול כל אדם לזכות אליה, בתקופת המעבר בחייו, בהגיע שעת העמידה על דעתו, על ידי שעבוד הכרתו ורצונו אל ההכרה והרצון העליונים.

אז, בשעת מנוחה פנימית, כשסערות התאוות והיצרים משתתקות לרגע באדם; כשמלחמת האיתנים בקרבו נפסקת קרבו לרגע, ומתוך ערמת ההרגשות וההתפעלויות הגסות מבצבצת ועולה תמונה כה מקסימה ומלבבת, כה נעימה ומושכת, מושכת… אז קול דממה דקה ישמע ונגינה אלקית מעולמות עליונים רחוקים רחוקים – משתפכת בחלל הנשמה – וממנה  בכל הבריאה; הכל שר, השדות והאילנות, ההרים והגבעות, הדשאים והרוחות – רון הצפורים, קילוס שרפים. אך פתאום – הכל משתתק; הציפור לא שרה, עוף לא פורח, הים לא מזדעזע – עולמו הפנימי של האדם עומד ומחריש עד שיצא הקול: "אנכי ה' אלקיך!" ואז אחי הטוב –
דמעות תזיל עינך, ותתחרט על פשעים (רבי יהודה הלוי).

ומהתרגשות עליונה בכה תבכה בלילות על משכבך – והדמעות מה קדושות, מה טהורות הן! אותן סופר הקב"ה כמרגליות יקרות מתנוצצות – סופרן ומניחן בבית גנזיו.
אשרי אדם הזוכה להתגלות זו בחייו!

(הגיונות לחג מתן התורה תרצ"אהנאמן, סיון תרצ"א, שנה ד' גליון ל', בעריכת הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 88

חפץ הייתי שיישאר זיכרון כל שהוא משמי ושם אבותי ומבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, ושמכתבי זה יישאר לזכר עולם / הרב צבי אלימלך תלמוד הי"ד

תמונת הרב צבי אלימלך תלמוד הי"ד

ב"ה

שלום רב לך ידידי היקר צמוד לבבי כש"ת הר' חיים ארי' בערגלאז שיח'

מכתבך השגתי במועדו. ואודה בפה מלא ולא אבוש מלומר חטאתי נגדך בשתיקתי שעד כה. ואמנם אין זה מדתי להיות יושב ודומם ולא לאחוז בעט וביחוד בימים הקשים הללו, אבל ימי הרצון שעברו עלינו ועלי הי' להכין א"ע להיות תפילתי שגורה בפי כזקן ורגיל מה שלא הסכנתי מעודי עד היות להיות ש"ץ לפני קהל ועדה בימים הנוראים, וכמ"כ שאר טירדות פנימיות וחיצוניות, תלויות ובלתי תלויות בי, הם גרמו שלא אבוא בדברים עד היום, אבל כיון שאחזתי בעט סופר לא אניחנו מידי עד אשר אמלא את הגיליון הזה בכדי להרגיע את נפשך השוקקה לדעה את על אשר אתנו ואשר איננו אתנו פה היום.

ועוד לפני עצם מכתבי הריני מתנה עמך שלא תמדוד לי במדתי רק על אתר תשיבני דבר מעל הנשמע אצלך ביחוד ובכלל מהנשמע אצלכם בסביבתכם, מהתלמידים שבראדום ושאר הגלות החל הזה וגם אני מצדי לא אמנע הטוב מבעליו בהיות לאל ידי ואודיעך כמה פרטים מעניינים מחיי חברינו המצערים שישי לי עמהם קישור מכתבים, ולפחות שמועה רחוקה.

וראשון תחילה אמהר לבשרך, כה לאחר דומי' ממושכה במשך חודש ימים קבלתי ביום שמע"צ מכתב מאדמו"ר מבאיאן שליט"א. בקיץ זה עמדתי בקישור מכתבי תכופי אתו. הודעתיו כל פרטי התלאות שעברו עלינו ועל כל ערי המחוז. לא העלמתי אף אופני שילוח לעזאזל עם כל פרטיו ודקדוקיו. כמ"כ השתדלתי לבא לעזרתו בסך מסויים, בידעי כי מצבו קשה לאחר שרוב מעריציו ותומכיו נשלח למקום שכל באי' לא ישובן. – (דרך אגב. בא וראה גדלותו ורוממותו של רב האי גאון וצדיק זה! בכל שפל מצבו שנמצא בו, בכל ירידת מצב פרנסתו – הוא לא נסוג אחור אף סיעה קטנה מתהלוכות דרכו בקודש שמקדם הימים. במכתב תשובתו אלי על התמיכה הוא כותב שהוא אינו מקבל שום תמיכה לפי שאין בעליו ידועים לו ובכן לא יהנה גם ממעות אלו, רק היות שהוא תומך בידי קרוביו ואנ"ש הנמצאים במצב קשה ומצמצם משלו ונותן להם, ובכן ישמש לו המעות הללו לתמיכה ביד אלו, וממילא לא יצטרך לצמצם פרנסתו שלו, וזה יהי' שכרי. תא חזי, כי עוד ישנם רמי המעלה כאלו שלא נשתנו ארחות חייהם הפנימיים לרגלי חמת המציק. כמה רחוק אנו ממצב זה אלפי פרסאות, עד כי כשמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו!) ביחוד כתבתי אליו בחודש אלול ג' מכתבים ולא השגתי תשובה מאתו. הייתי נבוך בעשתונותי בשמעי כי עירו אשר כבר עבר עלי' כוס הפרעניות לפני חדשיים ונשארו מתי מעט מדייריה שמלפנים, גם שנית הוי' בה ידי זדים וכבר הלכו בה נמושות עם כל מחזות האכזריות הכרוכים בזה, וחשתי מאוד לשלומו ושטובו – ומ[כ]תבו שהגיעני נפח רוח חדש בקרבי בראותי כי ישמור ד' את כל אוהביו וגם בעת חורבן הכלל – כל קדושיו בידו. הוא מדגיש במכתבו שגלים שונים עברו עליו בזמן האחרון. דברים מועטים שלו מחזיקים מרובה, כידוע.-

כמו"כ קבלתי מכתב מידידנו הר"ר יהושע בוימעהל מאפאטשנא. גם עליו עבר כוס ועיירתו שמלפנים עם כל קרוביו ומשפחתו נשלחו. וגם במקום דירתו של היום פשטו ידיהם בגדוד ופרשת קדושים יפה נדרשת בכל מקום אשר דבר דתו מגיע. ויושב תהלות ישראל מה לו שכך הגיע לבני סגולתו, ואוי לבנים שכך קשה מייסרם אביהם. האם באמת קץ בא לקיום נצח ישראל?

פניתי לפני שבועות מספר לקהלת רישא להודיעני אם הר' יוסף ריטערמאן נמצא שם וקבלתי תשובה ששמו לא נרשם באווידנצי' של הקהלה (תשובה מורגלת בפי רוב קהלות ישראל) כלומר: שנשתלח; ברוך וייס – נשתלח; מטובי', אשר שלחתי לפני חדשיים כחמש מאות זהובים, לא קבלתי תשובה. מי יודע אם לא נפל שדוד חלל חרב או ע"י מזי רעב ונפוחי כפן. מיטב הכלל כלו מכל השדרות פסק וחדל מלהיות. מטרפולי' ותל תלפיות ורשה הבירה עם כל אדמו"ריה ורבניה, סופרי' ועורכי', מנהיגי' ושופטי' כלם הלכו שבי לפני צר ואויב, והחס על קקיון דיונה שבן לילה הי' לא יחוס על אומה שלימה, ישראל עם סגולתו?

האמינה לי, אוהב נאמן דבק מאח, שמאד מאד קשה עלי להפליט דברים כאלו כלפי מעלה. הריני מאמין באמונה שלמה שהצור תמים פעלו וכל דרכיו צדק ויושר; אבל קשה לי, אי אפשר לי בשום אופן, להשלים עם הרעיון, שכולנו אשמים וחטאים כ"כ עד אשר מבול. של דם ואש ותמרות עשן ישטפנו בשטף המים הזידונים. קשה לי הרעיון שאני, אשתי ובני יחידי, אשר בוצין מקטיפין ידיע בזכות שכלו ומחמדו, בנועם מראהו ויפה עיניו, נלך כלנו על המוקד להומת באופן אכזרי כבימות טורקוומדה ואיזבלא הספרדים. שערות ראשי יסמרו בחשבי זאת, ואין אף רגע ביום שאוכל להשתחרר מרעיונות אלו העומדים נגד עיני, ומרוב שיחי וצערי דברתי עד הנה, ואין אדם נתפס על צערו, וה' הטוב יכפר על דברי אלו וכיוצא בהם.-

יודע אני שאין ערך ליחיד, יהי' מי שיהי', בשעה הרת עולם כזו של היום; כן יודע אני שלא טוב אני מרבבות, מיליוני אחב"י הנמצאים במצב כזה ובכ"י הולכים כצאן לטבח לבית השחיטה. אמנם הם לכה"פ אין נותנים דו"ח לעצמן אנה הם באים. חושבים הם בתמימותן שנשלחים לעבוד למזרח תחת שלטון רוזנברג; מדמים הם שהולכים מחיל אל חיל ויסוריהם מתחילי רק בבואם לערי צלמות, ונוכחים שהם נתונים למות; אבל אנו פה כבר רואים ויודעים אנה נשלחים ומומתין אלו מיליוני ישראל, ובכל רגע וכל שעה עוברים לפנינו כבני מרון טרנספורטים שלמים עם אנשים נשים וטף, וחלקים מהם הבריאים ושלימים נבררים לעבודה קשה המשברת את הגוף ומפרכסת את הנפש עד אשר יהרסו גופם ויבואו לידי חולי ע"י רעב ונפוחי כפן ועל ידי יסורים של הכאות שאין לשער, והמותר אנשים נשים וטף הולכים ישר לצל מות ע"י יסורים נוראים מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה – ואם ביחידים הי' הדבר נאמר החרשתי, אבל כבר אין לדבר מן הכלל כי עבר באיזה מקומות של זבחים, ואפרם מפוזר ומפורד וזורה לרוח – מי יוכל איפה לשתוק, מי ינוח ומי ישלו לא בחיים ולא במות. הלב כואב ומיצר. אור העינים חולף והולך לו. השמש כמו חשכה, ורק לחומי רשף וקטב מרירי, שחל ופתן יסובבונו, יקיפוני. הולכים וכובשים אותנו, רודים בנו בבנינו ובנשתינו. נתונים נתונים המה לעם אחר, טבוחים לעינינו ועינינו כלות ומיחלות ואין לאל ידינו להושיע. מה הוי עלן, מה תיהוי עלך? אנה נוליך חרפתינו? למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם! יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך. יקום מושיע לישראל ויחלצנו ממצר כי אם לא עכשו, אימתי? אם לא בשעה זו שכבר הגענו למ"ט שערי כליון – אימתי יוכל המציל להציל והמושיע להושיע הן כלו כל הקצין ואנחנו לא נושענו. הן כולנו נמצאים בסכנה נוראה ואין אף ניצוץ של תקוה להנצל.

בהא נחיתנא ובהא סליקנא כל אימת שהריני בא לכתוב למי שהוא. כמעט שוה הוא לי אם ידינני לכף זכות אם לא – חפץ הייתי עכ"פ אך אחת שישאר עכ"פ זכר מאתנו, כי היינו, כי חפצנו להועיל לכלל, כי מגמתנו היתה לתקן פרצות הדור ולהפח רוח חיים חדשים בקרבו; חפץ היתי שיישאר זכרון כ"ש משמי ושם אבותי, מבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, וקיויתי וציפיתי לגדולות ונצורות ממנו; חפץ הייתי שעכ"פ מכתבי זה ישאר לזכר עולם – ובזה הייתי מתנחם, אבל גם זה לא ניתן לנו.

גם זרענו, גם שמֵנו, גם את כל היקום מוחים ואין מוחה בידם; ורק שערי דמעות לא ננעלו בפנינו, ורק לבכות על חורבן בת עמֵנו, לספוד על שבר עמֵנו ההרוס יש אפשרות ורשות לנו וגם להוליך את נחל דמעותינו לקבר ביחד אתנו, את זה לא יטלו ממנו.-

ויושב בשמים הסתיר פניו ובמסתרים תבנה נפשו קלני מראשי וקלני מזרועי;

נעשינו ערבים לא בעד חברינו אחב"י בלבד כ"א גם על מעשה סס. וטש. ואנחנו את עוונותיהם נסבול. אוי מה עלתה לנו ואוי שכך הגיע בימינו…

ניסיתי להתנחם ביעדי הנביאים – אבל החיים הממשיים (יותר נכון: ההתנוונות הממשית) עושים את שלהם ואיככה נתנחם בעתיד אשר לא לנו הוא, לא לנו כ"א לצרינו הוא…

גם אני קבלתי כרטיס כתובה באותיות לטיניות מהר"ר שמעון מזעליחוב. תוכנו כמעט הוא שלך אבל לא פעל עלי מאומה. לא שמיעא לי ולא סבירא לי שבשביל שהוא לא נשאר ביח"ל בגלל הדבר הזה יבואו רעות רבות וצרות אשר לא כתובים בספר התוכחה על כלל ישראל כלו, טובה לי שורה אחת של נחומי אב מהרה"ק מבאיאן, אשר לא יפזר ויורה מלח על הפצע הפתוח, ממכתב כזה שעוד מכאיב הלב ומפיש צערא.-

בכל סביבתנו ומחוזנו נתעורר שוב המשחית. הפחד ומגור מסביב קשים מנשוא. גם אנו מפחדים ומתייראים אף שכבר מנוקה המקום בי"ג נפות וכ"א טרוד בעבודתו. זה היום שמעתי שבע"ה בפה הי' מנוחה ושכך באה פקודה מגבוה, יתן ד' ולא תאונה אלינו רעה. אחינו כל בית ישראל ישמרם ד'.

ועתה אודיעך, כי החגים עברו עלינו בע"ה במנוחה. התפללנו במקומות אחדים. ואף הקיצונים שבמחנה, שמעולם לא הריחו ריח תפילה בציבור, שקדו ובאו כולם לבית התפילה. לא להזכרת נשמות בלבד כ"א במשך כל התפילות. כמ"כ הי"ל אתרוג וארבעה מינים, כמדומני שהי' מהיחידים במדינה. ועתה מה ד' שואל מעמנו – הבה נקוה כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה ותחל שנת גאולה לנו ולכל ישראל להנצל מכל פגע רע וכל תקלה, והקב"ה יכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית מעלינו ומעל כל בני בריתו.-

ועתה ידידי היקר, כתבתי לך באריכות. כמדומה לי שנעשה נקל על לבבי בעת אשפוך שיחי לפני סיעת מרחמוהי. דונני איפה לכף זכות ואל תשימני למפטפט ומרבה דברים.

כתוב נא גם אתה מכתב ארוך ומפורט מכל מעשיך ובעיקר ממצב הכללי של עירך וסביבתך, אם המגפה נעצרה, ואם יש לך איזה ידיעות ממי מחברינו ומכירנו ושאר פרטים.-

הי' ברוך וחיה בטוב

שלך הנאמן בכל לב

(מכתב מאת הרב צבי אלימלך תלמוד הי"ד, שהתפרסם במחקרו של ד"ר דוד זילברקלנג)


הרב צבי אלימלך ב"ר ישראל ליב תלמוד מגלוגוב שבגליציה, נולד בשנת 1912 והיה תלמיד יקר של רבי מאיר שפירא בישיבת חכמי לובלין.

הרב יצחק פלקסר כותב עליו בהקדמת ספרו שערי יצחק על מסכת נדרים:

הנה הוא יושב מצדי אלימלך גלאגאווער קוראים לו על שם עירו, עם כובע גליצאי של סעמט, פאות מסולסלות בנוסח גליציא, כל שעות היום לרבות שעות הלילה לא פסק פומיה מגירסא, לומד בקול ובחשק רב כל מעיינו בהלכות או"ה, שו"ע ופוסקים, ובקיאותו בהם היתה במידה לא רגילה, לימים נתמנה דומ"ץ בעיר לובלין.

הרב שמואל תנחום רובינשטיין, אב"ד בתל אביב, מספר על היכרותו עם הרב צבי אלימלך (הובא באור במאיר ב, עמ' 243):

התרגלנו לראות את ר' צבי אלימלך "הגולגובי" יושב בפינתו וחוזר בשקיד על לימודו. בקול רם וערב, וכל אימת שאני מזכר בשקידתו, הוא מחייב אותי לחזור על גרסתי הישנה, לשמור עליה שלא תשתכח ממני ולא להתחייב בנפשי.

בשנת תרצ"ב, בעודו תלמיד בישיבת חכמי לובלין, כתב חידוש בעניין שעיר המשתלח. המכתב מופיע בשו"ת מקדשי השם סימן ע, והוציא לוחות שנה ובהם פירוט של הדף היומי. בשנת תרצ"ז הוא מוזכר בספר "מחשבת הקדש" כדומ"ץ בלובלין.

תחת הכיבוש הגרמני עבד הרב תלמוד יחד עם היודנרט בגטו לובלין, והתקין לטובת הציבור לוחות שנה עד לשנת תש"ג. הלוח נועד לשארית היהודית שנותרו בלובלין ולהפיח בהם תקווה לעתיד. באותה שנה גם עבר לפני התיבה כשליח ציבור, לאחר שחזנים הקבועים כבר נרצחו. קצין גרמני שהיה ממונה על מחנה העבודה שבו נכלא הרב תלמוד, כתב עבודת דוקטורט על ישיבת חכמי לובלין, נתן לרב צבי אלימלך תלמוד מכונת כתיבה על מנת שירשום את זיכרונותיו מתקופת לימודו בישיבה וימסור לו את מכתביו מידי יום ראשון. הרב ניצל זאת גם לכתיבת מכתבים נוספים.

הרב תלמוד ומשפחתו נרצחו במיידנק בשנת תש"ג.

לאחר שחרור לובלין בידי הסובייטים, בחודש 07.1944, התברר שהגרמנים הנסוגים לא הספיקו להשמיד את ארכיון היודנראט. הארכיון נמצא במשרדי המחוז והועבר למוזיאון העירוני ומשם למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. בין שאר המסמכים שנמצאו נמצא גם המכתב שלפנינו.

כפי שניתן לקרוא במכתב – הרב מודע לגזירת הכליה שמחכה להם, ומרגיש שכל השערים ננעלו בפניו חוץ משערי דמעה. הוא רצה לקוות שמכתב זה יישאר לזכר עולם לשמו, לשם אבותיו, לבנו האהוב, וייזכר מפעל חייו להועיל לכלל, לתקן פרצות הדור ולהפיח רוח חיים חדשים בקרבו. אך לא האמין שהמכתב ישרוד.

אבל המכתב הזה, שכותבו חשש שלא יוודע לאיש, שרד והופץ ברבים.

כשבעים שנה לאחר שנרצח הרב צבי אלימלך תלמוד בתא גזים במחנה המוות מיידנק, הוקרא מכתבו בשידור השנתי של הרב צבי הירש וינרב לרגל תשעה באב, והובא לידיעת אלפי מאזינים בשש עשרה מדינות.

עם פרסום המכתב באתר "תורתך לא שכחתי" – נקווה שהוא יגיע לציבור רחב, עד שכל תלמיד בישראל ידע על הרב צבי אלימלך תלמוד, שגם מעומק החושך כשידע על נוראות ההשמדה, המשיך לפעול לתועלת הכלל, לשפוך דמעות על צרות העם ולהתפלל שלא נשכח את הנרצחים.

תמונת חיים אריה ברגלס הי"דהרב חיים אריה ברגלס הי"ד, חברו של הרב צבי אלימלך תלמוד, היה חסיד גור ומבאי ביתו של רבי משהניו מבויאן, תלמיד חכם ועילוי, פעיל בתנועת צעירי "אגודת ישראל" שאף השתתף בוועידות התנועה. הוא היה מתלמידיו הקרובים והטובים ביותר של הגאון רבי מאיר שפירא ב"ישיבת חכמי לובלין". לאחר פטירת ראש הישיבה נמנה הרב חיים אריה על ראשי ועד תלמידי הישיבה. מלבד היותו למדן מופלג ונואם מעולה ברעיונות מבריקים ובצורה מעולה, גדול בתורה במדות וביראת שמים, היה הרב חיים אריה מפורסם כבעל מחשבה מעמיק ביותר, בעל ידע כללי רחב וחכם בהוויות העולם. הוא נשא את אלטא בת הרב שבתי רפופורט אב"ד פינטשוב, שהייתה חניכת סמינר בית יעקב ומטובי המורות.

הוא נמנה בן אלו שניצלו, זמנית, משילוח למחנות ההשמדה באמצעות קבלת דרכון ממדינה דרום אמריקנית, ונכלאו במחנה וויטל. אשתו היתה בת דודה של הרב ד"ר שאול ווינגורט, חתנו של הרב אליהו בוצ'קו ממונטרי ושותפו של חיים ישראל אייז. שלושתם היו מפעילים העזרה והצלה בשוויץ. במכתבים מתוך מחנה ווייטל ממריצים הרב ברגלס והרב הלל זיידמן את פעילי ההצלה, לפעול להצלת רבני וורשה ובהמשך לפעול להצלת אסירי ווייטל. למרות ניסיונות הצלה רבים ומתמשכים מצד גופים וגורמים רבים החל מסוף 1943, נשלחו רוב רובם של אסירי ווייטל, לקראת שבועות תש"ד, בשני משלוחים, מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז, ומשם גורשו להשמדה במחנה אושוויץ-בירקנאו. בין הנספים היו גם הרב חיים אריה ברגלס, בן ה-29, אשתו אלטה וחמיו. הי"ד. רק מעטים הצליחו להתחמק מהמשלוחים.

מקורות: אתר רבנים נספו בשואה, אתר Forbes Israel, מאגר השמות באתר יד ושם, פרסום בדף הפייסבוק של הרב אמנון בזק, אתר OU, על יומנים ועל שואה – באתר Jewish Action, מכתב זעקה של הלל זיידמן ממחנה ווייטל מאת חיים שלם.

עוד ראה:

David Silberklang, Gates of Tears: The Holocaust in the Lublin District.
תעודות מגיטו לובלין: יודנראט ללא דרך. בלומנטל, נחמן, ירושלים : יד ושם ; תשכ"ז.‏

הערה: מספר מקומות במכתב לא היו ברורים לי דיים ונאלצתי להשלים את הכיתוב על פי ההקשר, כמו כן ישנן כמה טעיות הקלדה בולטות שתיקנתי בנוסח שלפנינו.

לוח שנה לובלין תש"ג

מספר הצפיות במאמר: 558

מעניין חינוך הבנים – חלק א: חיובם הגדול של האבות לחנך את בניהם לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי"ד

מצות חינוך הבנים

ידוע מה שאמר החכם מכל אדם במשלי חנוך לנער על פי דרכו וגו', פירוש שחוב קדוש מוטל על האבות לחנוך את בניהם על דרך התורה והמצות, וכמו שכתוב גם כן כמה פעמים בתורה שמצוות עשה על כל אדם מישראל שילמוד את בנו תורה, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם וגו' ושננתם לבניך וגו'.

והעיקר הוא לחנך ולנהל את בניו על ברכי התורה והאמונה מימי נעוריהם בעודם ברשותו כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים (קמ"ד) אשר בנינו בנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו', פירוש שהבנים דומים לנטיעה של אילן כי האדם הוא העץ השדה, כידוע, שעיקר חוזק של האילן הוא השרש, שאם יש להאילן שרש חזק אז אם אפילו יבואו עליו אחר כך כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו. מה שאין כן אם אין לו שרש חזק אז עלול מאוד אם יבוא עליו איזה רוח הופכתו ועוקרתו על פניו. כן הוא האדם שהוא נמשל לעץ השדה, הכל תלוי אם יש לו שרש חזק והוא האמונה הטהורה שזהו יסוד ובסיס חזק למען שלא יעבור חס ושלום כל ימי חלדו על אחת מכל מצות ה'. ואפילו אם יבא עליו כל הרוחות סערות שבעולם, היינו אלו החברות פועלי און שנתחדשו הרבה בבני דור החדש הצעירים שחכמים המה להרע, שרובם כבולם הם מתגדלים ברשות עצמן הולכי שולל, בני בלי תרבות, פרעי מוסר ויש להם דעות כוזבות ונפסדות וכפירות, רחמנא ליצלן. יסודתם של אלו הם רק למען להדיח ולהסית את לב נערי בני ישראל מדרך ה' ולהתרחק משרש גזע קדש מחצבתם ולבזות ולחלל את כל קדשי בני ישראל. ומצורף לזה שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים בהרבה בתי בני ישראל הספרים החיצונים המלאים קלות ראש ולצנות (והם דברים הממשיכין את הלב, בדאיתא במסכת פסחים (דף קי"ב) ומשכי לך בליצנותא. עיין שם).  ונכלל גם בהם באלו הספרים הטמאים הרבה מינות ואפיקורסות ושרי עגבים והתולים ותפלות. וידוע אשר אלו הרגילים לקרות בהם תמיד מטמאים את רעיונם בהדברים הנמאסים ונבזים ונאלחים ויבעירו בהם אש של היצר הרע. אך אם האדם יש לו יסוד חזק, היינו שנשרש וניטע בקדושה מימי ילדותו אף אם אחר כך יעברו עליו הרוחות רעות הנ"ל מכל מקום לא יזיזו אותו ממקומו, כמו שכתבו חז"ל ינקותא כלילא דורדא, כי כל מה שקנה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו.

וזהו גם כן מה שכתוב חנוך לנער על פי דרכו נם כי יזקין לא יסור ממנה, בידוע שההרגל על כל דבר שלטון, ועיין בשל"ה בשער האותיות אות ד', כתב בחסיד אחד שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת, והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משנה בדבורו. עיין שם. מה שאין כן אם האדם לא נשרש בקדושה ולא נתחנך מימי ילדותו ונערותו על דרך התורה והאמונה ולא נקבע בלבו חומר האיסורים והעונש הנורא על מי שיעבור חס ושלום על אחת מכל מצות ה' וגודל השכר של מי שמקיים התורה והמצות. אם כן אם אחר כך בימי חלדו יעברו עליו אפילו איזה רוח קל מהרוחות רעות הנ"ל, בנקל שיעקור ויהפוך אותו ממקומו. כי האדם הוא עיר פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו וגדל והולך בדרך שובב לבו הרע. ועל ידי זה נעשה חס ושלום פורק עול וסר מדרך התורה והמצות, ועלול מאד שיעבור בהמשך הזמן מימי חייו גם על כמה עבירות חמורות מחמת תאוות לבו הנשחתה, כגון חילול שבת ואיסור נדה ושארי עריות שהם מחייבי כריתות, ונברת על ידי זה נפשו האומללה מארץ החיים מעולם הנצחי, כי אין לו מתג ורסן לכבוש את תאוותו מחמת שאין לו יסוד הבנין והוא האמונה הטהורה. וזהו הגרמא בניזקין, כי האמונה היא היסוד הבנין של דת היהדות והתורה והמצות, כדאיתא במסכת מכות (דף כ"ד ע"א) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והקשו המפרשים וכי בא חבקוק לגרוע חס ושלום מהתרי"ג מצות שנאמרו לו למשה ולהעמידן רק על מצוה אחת. אך הפירוש הוא שבא חבקוק ליתן כלל גדול ובסיס חזק איך נוכל בנקל לקיים כל התרי"ג מצוה הוא רק על ידי האמונה, שאם יהיה להאדם האמונה שלימה בה' יתברך אז עלול מאד לקיים על ידי זה התרי"ג מצות.  וזהו לשון "והעמידן" שהוא עמוד חזק ויסוד שהוא האמונה יתקיים על ידי זה כל הבנין, כל התורה, כמו שכתבו וצדיק באמונתו יחיה. ומשום הכי נאמר ונשנה כמה פעמים בהתורה שהחיוב להאבות לפרסם להבנים הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל מימי קדם.  כמו שכתוב בפרשת בא ולמען תספר באזני בנך גו' וידעתם כי אני ה'. וכן והגדת לבנך וגו'. היינו שעל ידי זה שיספר להבנים את גודל הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל במצרים, על ידי זה יכירו וידעו הבנים אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישרש בקרב לבם האמונת ה' והשגחתו יתברך. ועל ידי יסוד זה של האמונה הטהורה שיהיו להם להבנים ישמרו אחר כך כל התורה והמצות, כיון שיקבע ויכה שרש בקרב לבם שבידו של ה' יתברך לענוש וליפרע מעוברי רצונו, וכן להיפך שישלם שכר טוב לעושי רצונו.

על כן כל מי אשר יראת אלקים נגע בלבבו ישרש ויקבע בקרב לב בניו מימי ילדותן האמונה השלמה בה' יתברך. וישתדל ויתאמץ בכל תוקף עוז ואמצי כחו להרחיק את בניו במטחוי קשת מאלו החברת מריעים בלי תרבות ופורקי עול שגדלו על לא תורה ודרך ארץ ולא לאמונה גברו בארץ. עיין אבות דרבי נתן פרק ל', רבי עקיבא אומר כל המדבק עצמו בעוברי עבדה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהם, וכן להרחיקם שלא יקראו כספרים החיצונים שהם ספרי רעל שמרעילים את לב צאן קדשים אשר תוכם רצוף מרירת פתנים ונכנס בתוכם כארס של נחש הקדמוני. רק לחנכם ולהרגילם לקרות בספרים הקדושים המעוררים לב ישראל לאביהם שבשמים וחוב קדוש מוטל על כל אדם מישראל שישתדל לקנות בביתו ספרים הנדפסים (בלשון לע"ז זשארגנאן) שיסודתם בהררי קדש להלהיב את לב בני ובנות ישראל לחיזוק האמונה והדת כגון ספר נדחי ישראל וגדר עולם ומעשה אלפס וכדומה. עיין באגרת הגר"א ז"ל המכונה בשם "עלים לתרופה" שכולו מלא מוסר השכל, שם הזהיר מאד לבני ביתו שיהיו רגילין תמיד לקרות בספרי מוסר הנדפסים בלשון לע"ז.

(מתוך מעיני הישועה)


הרב יהושע הכהן קפלן נולד בפאטשיצה בשנת תרל"ג (1873) לאביו הרב מאיר. הוא למד בבוברויסק ואח"כ בישיבת סלובודקה, שם נודע כ"מתמיד מבוברויסק" והוסמך לרבנות ע"י גדולי דורו. בשנת תרנ"ט (1899) עבר לישיבת וולוז'ין, שם המשיך בנישואיו בכולל האברכים "ברודסקי" לאחר שנשא לאשה את מרת ביילה [ציפורה רבקה] בת הרב יהודה פאלישץ, שנודע כלמדן ופיקח. לזוג נולדו ששה ילדים. בשנת תרע"ג (1913) מונה לתפקיד מורה הוראה בוורשה. משנת תרע"ט (1919) נבחר לכהן כרבה של קרוקי שבליטא, ואחר כך בסובינישוק ומשנת תרפ"ז (1927) כרבה של ווידולקה.

"צדיק תמים, צנוע ונחבא אל הכלים. השקיע עצמו בסוגיות עמוקות, בחידושים ובתירוץ דברי הרמב"ם" מתוך (ספר יזכור לקהילת ליטא).

הרב קפלן חיבר פירוש "שערי הקדש" על ספר "עבודת הקדש" של החיד"א (ב"ח, תרס"ז-תר"ע). בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור את ספרו מעיני הישועה (מהדורה שניה יצאה לאור בשנת תרע"ג) הדן ב"הרבה דינים השכיחים ונחוצים מאד מדיני התורה הנצרך למעשה מידי יום ביומו ושבת בשבתו, אשר הרבה אנשים נכשלים בהם מחמת העלם דבר וחושבין שאין בהן שום סרך איסור. בשנת תרצ"ו (1936) הוציא לאור את ספרו שער יהושע. בתרצ"ט (1939) הוציא לאור את הספרים "שערי הווסתות" ו"לקוטי שושנים".

הרב והרבנית וחלק מאנשי קהילתם נספו בשואה בוידוקלה ביום כ"ט בתמוז תש"א (24.7.1941), ע"פ עדות בנו ישראל, בדף העד המוצג באתר יד ושם, הם נהרגו ביריות בבור ליד תחנת הרכבת. יהודים נוספים מהעיירה נרצחו לאחר חודש בכ"ט באב (22.8.1941).

בנו של הרב יהושע קפלן, הרב מאיר, היה חבר בית הדין הרבני בתל אביב, חיבר את הספר "דברי מאיר", "שערי מאיר", מצות התוכחה ובסופו "מאור התוכחה".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, ספר יזכור לקהילת ליטא, דף עד ביד ושם.

 

מספר הצפיות במאמר: 89

1 2