צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה אפילו על עשיית הטוב, כשעשה המצווה עם יצר הרע / הרב שמעון לנגסם הי”ד

תיקון

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה’ וגו’ הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה’. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש”י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו’, וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה’ אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה’ אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב”ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי”ג, וכן אנכי ה’ מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב”ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, “לפני” דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו’ שנאמר שובה ישראל עד ה’, היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 8

מי שאינו פועל גם לטובת זולתו וחי רק לצורך עצמו, הרי הוא כבהמה / מיכאל הלוי איש הורוויץ זצוק”ל

מי לי או (בה)מה אני

הוא (הלל) היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי (אבות א,יד).

הנה שאלת העצם שונה הוא אצל האדם, מכל הנבראים זולתו, כי על “האדם” שאיננו מכירים אותו רגילים אנחנו לשאול שאלת “מי”, מי הוא, מי אתה, מי הם. על בהמה וחיה ועוף ושאר הנבראים אנחנו שואלים שאלת “מה”, מה זאת, מה הוא. וזה שאמר הלל “אם אין אני לי”, כשאין ה”אני” שלי, כלומר, בעד עצמי בשרי לבד, רק משתתף אנכי את ה”אני, שלי לעבוד בעד אחרים, ולטובת זולתי, אז “מי לי!” אדם הנני! ושאלת “מי” שייכת לי. אבל “כשאני לעצמי”, אם “אני” שלי רק בעד עצמי ואינני משתדל כלל להביא תועלת גם בעד זולתי, אז “מה” אני, לא יתכן עוד עלי שאלת “מי” אלא שאלת “מה” כמו לכל בהמה וחיה שהם גם כן אינם חיים אלא לצורך עצמם!

וכדי שלא יאמר האדם הלא חיי קודמים לחיי זולתי ולכן אשתדל מקודם בעד עצמי בלבד, ובמלאות ספקי אז אעשה גם לטובת זולתי, לזה הוסיף “ואם לא עכשיו אימתי?”, כי מי יודע מה יולד יום, לכן מזה וגם מזה אל תנח ידך וירא אלקים יוצא ידי שניהם!

מיכאל הלוי איש הורוויטץ בהגאון אבדק”ק קראקא

(פרח לבנון, עמ’ 4)


הרב מיכאל הורביץ נולד בשנת תרכ”ט או תר”ל לאביו ר’ חיים אריה ליב רב ואב”ד קראקא. הוא למד בתלמוד תורה של אביו מרבי מרדכי ריפס. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף ל”מזרחי” והיה מראשי הנהלת הסניף בקרקוב, חבר הנהלת החינוך בעיר. היה תלמיד חכם מופלג, נואם מצוין ובקי בלשונות. לאחר פטירת אביו, כשראה שמועמדותו גוררת מחלקות והתנגדויות מצד החסידים והמתבוללים, וויתר על ההתמודות, וכסא רבנות קראקא נותר פנוי במשך שלושים שנה. הוא עסק זמן קצר במסחר יהלומים באנטוורפן ובמסחר בירה ויין. 

הוא עסק רבות בעבודה ספרותית רבנית. בשנת תר”ץ הוציא לאור את “עבודת הלווים” ובו פירושו לחמש מגילות: איכה, מגילת אסתר, קהלת, מגילת שיר השירים ורות. הוא היה העורך האחראי בעיתונים ובעלונים של “המזרחי” ופרסם בהם מאמרים, לרוב בעילום שם בשל צניעותו הרבה. ממאמריו הפזורים ניתן למצוא את המאמרים “לא תעשו איתי ואלהי כסף“, “ואת ובית אביך תאבדו” – מתוך “דבר בעתו”, מכתב ב”ילקוט הרואים”, חידושי תורה לפרשות ויחי וויקהל – מתוך רבותינו שבגולה בעריכת הרב נתן נטע לייטר הי”ד, קמץ גרגרים בהבנת מקראות – מתוך בית המדרש החדש, שערי אגדה לפורים – שערי אורה, סימן מה, ובאהל תורה סימן כב. מילין דרבנן – מתוך הפלס תרס”א. קול רחיים כסימן לנישואין – מתוך אור תורה, תמוז תר”ץ. לפרשת תולדות בעניין במקום שבעלי תשובה עומדין – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ז. הערה בפרשת בראשית ונח – מתוך הפרדס. רעיונות בעניין הגדה של פסח – מתוך בית ועד לחכמים שנה ה (הובא בבן פורת יוסף). הוצאת אצבעות במקדש – מתוך בית ועד לחכמים. קהלת – מתוך מגיד. ביאור “ב”, “עובר” ו”נעשה אדם” – מתוך המאסף סי’ סד (המשך למאמר קודם). בעניין היתר מכירה – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ב. “חשבונות של מלך” ו”למען שמו באהבה” – מתוך הפלס. אגדה לחג הפסח – מתוך בית ועד לחכמים. כינוי “ראש” לע”ז – מתוך בית ועד לחכמים. לימי הסליחות – מתוך תולדות יהודא. ועוד.

הרב מיכאל הורביץ נפטר בקרקוב בט’ בכסלו ת”ש (21.11.1939) תחת הכיבוש הנאצי. בנו, ר’ משולם ישכר, עלה לארץ.

מקורות: אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ב, עמ’ 58-59. מאורי גליציה, ב, עמ’ 258-260.

מספר הצפיות במאמר: 9

המצוה לזכות את הרבים להוכיחם מוטלת על כל אחד ואחד מישראל / הרב אליהו רייך הי”ד

מעלת המוכיח

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה’ דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש”י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י”ב משנה ה’, וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי”ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז”ל אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב”ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו’. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז”ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה’ אשנא וכו’ – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה’ ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה’ מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב’ טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ”א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה’ קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב”ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש”ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)


הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר”ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב”ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה”שבט סופר”. חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב”ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה”דעת סופר”.
משנת תרס”ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח”א, ח”ב, ח”ג, ח”ד, ח”ה. תרס”ח-תרע”ד) על התורה ושו”ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו”ת. כתב גם ב”המאסף” שנה י”ז (תרע”ב) חוברת ג סימן לז, ב”וילקט יוסף”, שנה י”ח (תרע”ו) סימן מ”ה, שם שנה ה (תרס”ז) סימן ס, סימן קט”ו ומאמר לאחר סימן קפ”ח, ובפני הנשר שנה ח’ (ת”ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר “בית יוסף להבה – תולדות מהרי”ץ” עמ’ שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע”פ “החתם סופר ותלמידיו” הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש”ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ’ 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 6

מוסר השכל ממצות ספירת העומר, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד / הרב מרדכי בריסק הי”ד

הרב הי"ד

פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ”ד, בס”ד.

א.

דבר אל בני ישראל וגו’ והאבתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).

ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש”, אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו’ אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) “שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך”, משה אמר (במדבר טו,לט) “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, ושלמה אמר (קהלת יא,ט) “והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'”. כיון שאמר שם “ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט”, אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.

ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) “שבע שבתות תמימות תהינה” (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.

רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו”ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.

ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי”ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד”ה ויאמר ה’) שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.

ויש לפרש בזה מאמרם ז”ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש”א ז”ל (מהרש”א חידושי אגדות מכות כג,ב ד”ה תרי”ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו’ ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה’. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.

ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו’ כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.

המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב”ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.

ב.

ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ”ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.

ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב”ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ”ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה’ ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו’ (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב”ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה’ כל ימי חיינו.

ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י”ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי”ם, דהיינו החמישים יום. והבן.

ג.

אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב”ה, ענשו הקב”ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב”ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.

וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז”ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו’, והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב”ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב”ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.

אמנם, הרמב”ם ז”ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד”ה ולזה וד”ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב”ם ז”ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו’ (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו’.

ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו”ק בדברי תורה, היינו שהקב”ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו”ז ז”ל (אורח חיים סימן מז ס”ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב”ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו”ת רמ”א תשובה ה).

ועל כן אמר שלמה המלך ע”ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.

ד.

אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז”ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.

ויש לכוון בזה מאמרם ז”ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.

וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,

אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.

וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס”ק בתורה לשמה וכו’, ולא עו”ד אלא שכל העולם וכו’. דייק לומר כל העוס”ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו

בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב”ם ז”ל. ולא עו”ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב”ם ז”ל הנ”ל.

(מתוך ספר דרשות מהר”ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ’ ל-לג)


תמונת חותמת הרב מרדכי בריסק הי"דהגאון רבי מרדכי ב”ר יהושע בריסק, המהר”ם בריסק (תרמ”ו – י”א בסיוון תש”ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ”ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ’בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.

בתרס”ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב”ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע”א (1911) מונה מהר”ם בריסק לדיין ומו”צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע”ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.

חיבר את הספרים שו”ת מהר”ם בריסק ד’ חלקים, דרשות מהר”ם בריסק, דרושי מהר”ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש”ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש”ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות. 

בשנת תש”ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י”א בסיוון תש”ד עם רעייתו ורבים מילדיו.

לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב’ עמ’ 73, עולמי ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 61

הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי”ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות  לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)


הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת  תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה  לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 51

עדיין השטן מרקד בינינו ואיש שונא את רעהו / הרב מרדכי ליכטנשטיין הי”ד

הרב הי"ד

באהבת ה’ יתברך לישראל והנחילנו תורה ומצוות, וצוונו בתורה הקדושה על אהבת רעים אשר זאת יסוד ועמוד לכל התורה. כמאמר חז”ל מסכת שבת פרק במה מדליקין. והזהירנו משנאת ישראל. והנה בהיותנו שלווים ושקטים על אדמתנו איש תחת נפנו, ירושלים על תלה ובית המקדש על מכונו, הפרנו ברית אהבת רעים, על כן באה אלינו הרעה הזאת שגלינו מארצנו. ואנחנו עד היום מטורפים ודלים והולכים. נתפזרנו בגוים. ורצון ה’ יתברך היה להכניענו אולי נשוב מדרכנו הרעה. והנה אנחנו הקשינו עורף ומרדנו בצורנו ועדיין השטן מרקד בינינו ואיש שונא את רעהו. והרדיפות תגבר. ואם נראה בעין פקוחה, סיבת הדבר הוא יען שכל אחד מורה לעצמו היתרים. ולב הותל תסיתיהו אשר מצוה הוא עושה בזה.
ובזה אמרתי לפרש מדרש רבה פרשת ויגש, אמר רבי אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קוטנן של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו. בלעם חכה של גוים היה, ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו. כשיבוא הקב”ה ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, על אמת כמה וכמה. והנה כבר דברו המפרשים בזה . ועיין ספר אבן שלמה הערה טובה בעניין זה, ולא באתי רק להעיר בזה.
עוד מה שקשה במדרש רבה הזה: (א) היכן מצינו ויכוח ביוסף עם אחיו, הלא לא אמר רק אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו: (ב) למה שאל באמת העוד אבי חי הלא מקודם כתיב פרק מ”ג השלום אביכם הזקן העודנו חי ויאמרו שלום כו’: (ג) מה היו יכולים אחיו לענות אותו. ומה היה יכול בלעם לענות את אתונו.
ומה שנראה בכל זה, דהנה ידוע אשר אין איש ישראל עושה עבירה, רק אם מראה לעצמו היתר. והנה טענות האדם מה שחושב שינצל ליום הדין: (א) שלא היה יכול לעמוד-בפני היצר הרע: (ב) ובעניינים שבין אדם לחברו, מראה לעצמו היתר, איך שמצווה הוא במה שרודף את חברו, יען שלאיש כזה מצוה לרדוף . אכן באמת כפי מה שנמשך תחילת השנאה היה מחמת איזו פנייה לעצמו, יען שנגע לו בכבוד וכיוצא בו, וידוע אשר שנאה תעורר מדנים, ושוב לא יראה זכות לחברו, רק חוב.
ונבאר פרט אחד, כגון, אם יש לו שנאה על חברו. וחושב בעצמו שעל פי דין תורה מצווה לשנאותו. ומתיר לעצמו לעשות רדיפות לחברו כל מה שיוכל . אם היה זה באמת על פי יצר טוב, היה לו לחשוב לו אמת שלחברו מצוה לעשות מן הרע, אבל אשתו ובניו מה חטאו. וידוע אף שמסור היה מותר לאבד בימים הקדמונים עפ”י סנהדרין, אבל ממונו אסור לאבד מחמת בניו. עיין חושן משפט. אכן יען שכל השנאה הוא מהיצר הרע, ועושה בחשק גדול כדרך התלהבות היצר הרע, ומתיר לעצמו כמה רדיפות.
ואם תרצה אחי לעמוד על המבחן, אראך פרט אחד מאין נצמח השנאה. הנה אם אפיקורס גמור, אשר מצוה לרודפו, היה נותן לך פרנסה, בטח היית אוהב אותו . והיית מהפך בזכותו כל מה שתוכל. ולהיפוך צדיק תמים, אם היה נוגע בכבודך, אף אם הוא כדת וכהלכה, היית מסיר האהבה ממנו. מכל זה אות אשר על פי רוב האהבה והשנאה תלוי בעניינים חיצונים שמצד היצר הרע, ולעתים רחוקים הוא מצד היצר הטוב.
והנה אצל בלעם עם האתון, כפי הנראה, היה הצדק עם בלעם יען ששינה האתון ורבץ תחתיו, לכן הכה אותה . אכן באמת, הצדק עם האתון, יען שבלעם הלך נגד ה’. ולכן עמד מלאך ה’ לנגדו. נמצא כשאנו מסתכלים בסיבה הראשונה לא יצדק בלעם. והנה בלעם היה לו להשיב להאתון כשאמר לו ההסכן הסכנתי כו’. ואני ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. שגם אני לא הכיתי אותך מעולם . ומדוע לא השיב כה, יען שנתגלה לו האמת. אז יפיל כל התירוצים והאמתלאות. וזהו, בלעם חכם של גוים היה ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, כשנתגלה לו האמת.
וכן הוויכוח של יוסף עם אחיו היה, שאם היה הדבר כפי מה שחשבו לענות אותו, יען שדנוהו על פי משפט והיה חייב מיתה. והיה מצוה לרודפו. אבל אביהם מה חטא. ובטח אם יהרגו את יוסף, לא יחיה מצער. אכן מחמת סיבת השנאה לא חפשו שום זכות. וזהו שהוכיח אותם יוסף, אני יוסף העוד אבי חי מרוב עגמת נפש. הלא דנתם שני נפשות למיתה. ולא יכלו אחיו לענות אותו, יען שנתגלה האמת. כשיבא הקב”ה ויוכיח את כל אחד כפי מה שהוא יודע אמיתת הדבר על אחת כמה וכמה. ומיושב כל הקושיות.
לכן חיברתי הלכות אהבת ישראל, כל הלכה ממקורה, אולי נסיר לב האבן מקרבנו. ונראה על פי הלכה איסור שנאת ישראל, מתי אין שום היתר. וגם במקום אשר כתבתי היתר, כתבתי באיזו מקומות, אשר על פי מדת חסידות אין להתנהג כך. ועיין לקמן בפתיחה מהלכות דנייה לכף זכות, איך מהנכון בעניינים אלו להתנהג על פי מדת חסידות. כולי האי ואולי נחזור מדרכנו ונשובה אל ה’, אשר אוהב עמו ישראל ונטע בקרבנו אהבה ואחווה לכל אחד מישראל. אמר כן יהי רצון :

(מצות הלבבות, פתיחה לאהבת ישראל)


 

הרב הגאון חריף ובקי ירא אלקים באמת ובתמים, הרב מרדכי ב”ר אברהם דוב ליכטשטיין הי”ד נולד בלאחווה פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בשנת תרכ”ה (1865). למד בקובנה ונסמך להוראה מהגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל. בשנת תרמ”ז (1887) מונה לרב בעיר סטאחאוו, ובשנת תרס”א (1901) מונה לרבה של נאבלא (ודווין), ואח”כ כיהן כרב בעיר מאלעריטא.

מחבר: מצות הלבבות ח”א (תרס”ב),  שו”ת נתיבות הלכה (תרס”ח), מצות הלבבות חלק ב עם שו”ת נתיבות הלכה (תרפ”ד), ספר המדות (תרפ”ה. ביידיש), מטל השמים – שו”ת בהלכות קריאת שמע (תרצ”ג) שכתב בהיותו כבן 19. בשנת תרצ”ג הוציא ביידיש “אגרת לבני עמנו” ובו ענייני אמונת הגאולה ע”פ התורה, הנביאים וחז”ל.

כמו כן חיבר כתבי יד על ספר דרוש על מדרש רבה בדרך הפשט והדרש, לפחות עד לספר ויקרא, הכולל גם דרשות שנשא בעיירות גדולות ובבתי מדרשות גדולים בוורשה ווילנה ועוד. אך לא עלה בידו להדפיסם מפני פגעי הזמן וצוק העיתים. כמו כן ציין הרב מרדכי הי”ד, בהקדמת ספרו מטל השמים, שיש תחת ידו ספר בשם “מורה הדת” המיוסד על תשובות לטענת החופשים, “להראות שדבריהם מהבל וריק”.

הרב מרדכי נספה בשואה. הי”ד.

מקורות: ספרי הרב הי”ד, אהלי-שם עמ’ 121.

הערה: בלעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור V  עמ’ 149-148 – כתב שנולד בסטאכוב בשנת 1872.

 

מספר הצפיות במאמר: 48

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים / הרב שמשון אלטמן הי”ד

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"ד

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ”ד,מ”ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז”ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי”ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד’ יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד’ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד’, אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י”ז ד”ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו’. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז”ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש”י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו”ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ”ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד’ ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד’, ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד’, איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ”ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד’ יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג’ פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז”ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה”י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב”ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד’, כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד’ במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ”ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו’. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש”ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז”ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ”ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג’ כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר”ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד’ לרשעים (ישעיה מ”ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב”ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ”ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב”ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד’, לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב”ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד’ יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש”ס ע”י בני חברת ש”ס שחלקו אותה ביניהם, ל”ג בעומר, תרמ”ה)


 

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"דהרב שמשון אלטמן הי”ד, רב ואב”ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר”ן (1890), לאביו הרב יהודה אב”ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר”. הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש”ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד, הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר “ים של יהודה”. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו”ת “מי יהודה” חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש”ג הוא הוציא לאור את אותו השו”ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש”ס הרבים של הרב יהודה זצ”ל, נכתבו כספר בשם “זרע יהודה”, נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע”ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב”ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ”ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ”ך. בשנת תר”ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב”ד ור”מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב”ד טאב.

בשנת תרפ”ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ”ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו”ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי”ד מצאתי בתל תלפיות תרע”ג סימן יט, בתל תלפיות תרע”ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ”ה, בתל תלפיות תרפ”ד סימן נ”ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ”ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ”ח סימן מו, בתל תלפיות תר”צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ”ג, מחברת שניה, סימן נ”ג, אור תורה תרצ”ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ”ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ”ט בספרו שו”ת “שבולת הנהר”, על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר “שבולת הנהר” על התורה, יצא לאור תשמ”א ו“שבולת הנהר” על הש”ס יצא לאור בתשנ”ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו”ד סימן קי, שם בשו”ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו”ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה”ע סימן ה, חו”מ סימן ט), שו”ת בנין צבי, חלק ב, יו”ד סימן לא, שו”ת הריב”ד יו”ד סימן מט, שו”ת פני מבין סימן קצט.

לאחר הכיבוש הנאצי רוכזו כל יהודי העיר בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י’ בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו הרבנית הישישה אסתר אלמנת הרב שמעון סופר, בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה’ בי”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.

בנו משה עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

מקורות: נזר התורה ניסן תשס”ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ’ 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 41

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם / הרב ישראל ליטווין הי”ד

תמונת הרב ישראל ליטווין הי"ד

רבי אלעזר הקפר אומר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד,כט).

רבי אלעזר הקפר אומר וכו’ השלשה דברים אלו קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מקצרין ימיו של אדם. והשטופים באלו המידות, סופן שנכשלים בהן ומקצרין בזה ימיהם של אחרים ולסוף גם ימיהן של עצמן, כמו דאיתא במדרש על הקנאה: הרג שאול נוב עיר הכהנים על הקנאה הלשינו הכשדים את חנניא מישאל ועזריה ונהפכה עליהם, דכתיב גבריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו, קטיל הימין שביבא דנורא. על הקנאה הלשינו הכשדים את דניאל, ועליהם נהפכה, דכתיב דניאל וכה ואמר מלכא והיתיו גובריא אילך דיא אכלו קרציהו בדניאל וכו’, ולא מטו לאירעית גובא עד די שליטו בהון אריותא וכל גרמיהו הזיקו. ואמרו חז”ל במסכת סוטה ט’, וכן מצינן בקין קרח ובלעם ודואנ ואחיתופל וגחזי ואבשלם ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניתם במה שאינו שלהם – מה שבקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטלו מהם. ואמר החכם מכל אדם “ורקב עצמות קנאה”.
והתאוה גם כן סיבה לקיצור ימיו של אדם, כדאיתא במסכת שבת קנ”ב, אמר רבי יצחק מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עש בילדותו משחירין פניו לעת זקנתו. וכן איתא בספרי עקב (יא, טו) אנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהן שורו עיבר ולא יגעיל, תפלט פרתו ולא תשכל, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, יבלו בטוב ימיהם, וכרגע שאול יחתו. וכן אתה מוצא באנשי דור המגדל שלא מרדו בהקב”ה אלא מתוך שביעה וכו’ מה נאמר בהן, ויפץ ד’ אותם משם על פני כל הארץ. וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה וכו’ ואיתא בספרי האזינה, וכן אתה מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באתה להם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה באה. וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה וכו’.
והכבוד כדאיתא בסנהדרין ק”ב א”ר נחמן, גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם וכו’. וכן איתא אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, מאי אחר, אמר ר’ אבא, אחר שתפשו הקב”ה לירבעם בבגדו אמר לו חזור בך. ואנו ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו ומי בראש, אמר לו בן ישי בראש, אמר אי הכי לא בעינא. וכן נדב ואביהו מתו משום שרדפו אחרי הכבוד, דאיתא שם נ”ב, וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהן מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב”ה נראה מי קובר את מי.
מכל הנ”ל נראה כי השלשה מידות רעות הללו מקצרין ימיו של אדם. ועל כן ירחיק האדם מאלו השלשה דברים, כמו שמפחד ומתרחק ממות, כי המה סיבות היותר גדולות ומסוכנות לחיי האדם.
ועוד נוכל לפרש, כי כל העבירות שאדם עובר בילדותו על ידי הסת יצר הרע הוא, משום שאדם בילדותו על ידי טבע רתיחות דמו עושה מה שעושה. ולכן בעת זקנתו אחרי אשר דמו יתקרר, אינו הולך אחרי עצת יצר הרע ואינו שומע בקולו. ולכן דרשו חז”ל אשרי איש ירא ד’,  אשרי כשהוא איש ירא ד’, שבילדותו ירא ד’. אבל כשהוא ירא ד’ בזקנתו, אשר אז אין כח ביצר הרע להסיתו, אין מעלתו גדולה כל כך, ועל כן פסק הרמב”ם בהלכות תשובה, שבעל תשובה דווקא באותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן, והיינו במצב שהיה בעת עשיית העבירה, במצב כזה צריך להיות בשעת תשובתו, ואך אז תשובתו מתקבלת. וכן אמרו חז”ל במסכת סוכה דף נ”ג, ת”ר יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא בישה זקנתינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, שאף בימי ילדותם בעת רתיחת הדם לא חטאו. ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכיפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה ששבו מדרכם הרעה שהלכו בה בימי ילדותם. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא. ומי שחטא ישוב וימחול לו, כי אפילו אם ישוב לעת זקנתו אף שתשובתו אינה גדולה וחשובה כל כך, בכל זאת מתכפר. וכמו שהאריך בעל חובות הלבבות שער התשובה.

ובא רבי אלעזר בן הקפר ואומר כי שלשה מדות אלו והן הקנאה והתאוה והכבוד לא יסורו מן האדם אף בעת זקנותו, ועוד יותר אפילו ברגע פרידתו מן העולם, שאז הלא ראה האדם בעיניו כי אך הבל כל עמלו שיעמול תחת השמש וכל תקוותו נשאר מעל, אך את אשר הכין עבור נשמתו זאת יקח עמו בקבר לחיות חיי נצח בעולם שכולו טוב. בכל זאת השלשה מידות רעות האלה לא יסורו ממנו אף ברגע האחרון הזה, ועד זבולא בתרייתא ידבקו עמו ולא יתפרדו. והיינו דקאמר מוציאין את האדם מן העולם, פירוש שהמה מלוין את האדם מן העולם.

(קול אבות)


תמונת הרב ישראל ליטווין הי"דהרב ישראל ליטווין, נולד בעיר סלונים פלך גרודנה, בשנת תרכ”ג (1863), לאביו הרב משה שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל עסק, מצאצאי השל”ה מצד אביו, ומצד אמו נכד הגאון רבי יהודה חריף מחבר “נחלת יהודא” על הש”ס, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד.

הרב ליטווין למד בישיבות סלונים, וואלוזין ואיישישאק. היה גדול בתורה ופיקח במילי דעלמא, בעל לב טוב, ענוותן וצנוע ומעורב עם הבריות. הוא נסמך להוראה בידי הנצי”ב מוואלוזין זצ”ל, רבי שלמה הכהן מווילנה זצ”ל ורבי שלמה זלמן זצ”ל מחבר “גליון האלפס”. 

הרב ליטווין נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת בתיה בת הרב חיים מאיר גרין, רבה של גרובין בקורלנד. במשך כעשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיירה פילטן. ספרו “קול אבות” על מסכת אבות יצא לאור בשנת תרצ”ז. בנוסף היו לו כתבי יד לספרים הבאים: “קול תורה” על חמישה חומשי תורה, “קול שיר” על שיר השירים, “קול שבתות” ובו דרושים לכל שבתות השנה, “קול שבירת ארזים” ובו הספדים, “קול נורא” ובו דרושים לימים הנוראים, “קול מועד” דרושים לימים טובים”, חידושים על הש”ס וספר שאלות ותשובות. 

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לריגה. בשנת תר”פ (1920) הוא כותב לרבני עזרת תורה – “ממצב בני ישראל בכלל הנני להודיעו כי מצבם הרוחני ירד עשר מעלות אחורנית, כי דור החדש המה צעירי בני ישראל פנו לבקש פרנסה מעיסקם ורחקו מדרך התורה והמצות ואין לנו להשען אך על אבינו שבשמים שיקל מאתנו את עול הגלות ועול הפרנסה ואך אז אולי ישובו צעירנו לאבינו שבשמים ולתורה הקדושה. ועל זה אין להוסיף”.

בתקופת השואה הרב והרבנית גורשו לגטו ריגה. הם נספו עם בנם יעקב ורעייתו, ועם נכדיהם התינוקות דוד וחנה הי”ד.

בנו של הרב ישראל הי”ד, ד”ר יוסף ליטווין מלונדון, היה עורך “שערי ציון” וכתב על שם אביו את הספר “ישמח ישראל – על אהבת ישראל וארץ ישראל“.

 מקורות: קול אבות, ישמח ישראל, אהלי שם, זכרון בספריהדות לטביה – ספר זכרון (תל אביב, תשי”ג, עמ’ 397), מסמכים במאגר השמות ביד ושם.

מקור לעיון נוסף: גטו ריגה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

הערה: באהלי שם כתב שנולד בשנת תרכ”ז, אך במסמכים רשמיים שלו הופיעה שנת הלידה 1863.

מספר הצפיות במאמר: 48

אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי / הרב בנימין פרידמן הי”ד

תמונת הרב בנימין פרידמן הי"ד

הבן האוהב את אביו בתכלית האהבה עם כל רגשי לבבו, הבן הזה תמיד הוא חושב מחשבות האיך ובאיזה אופן הוא יכול לעשות נחת רוח לאביו היקר שאוהב אהבה עזה וחזקה. למשל, אם הבן הזה יודע שאביו אוהב זמר נאה, אז הוא מטריח עצמו להביא לאביו איש שיודע לזמר לפניו כדי שיהיה לאביו נחת רוח מזה. ואם הוא שומע שאביו רוצה לאכול איזה מיני מתיקה, מיד הוא מתאמץ בכל כמו להביא לאביו מטעמים אשר אהב.

כן אני בנימין השפל והדל, אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי, בכל נשימת רוחי והגיון לבי. וכאשר שמעתי וראיתי שאבי שבשמים אוהב בניו כשעושין רצון קדשו, כשמקיימים המצות, כשמחזיקים איש את רעהו, כששומרים את פיהם מלדבר לשון הרע שקר ולצנות, מיד כתבתי ואספתי דברים ומוסרים מספרים קדושים כדי להביא את בניי ולוקחי בנותי וגם שארי בני אדם תחת כנפי השכינה, ועל ידי זה יהיה נחת רוח לאבינו שבשמים יתברך ויתעלה, ועל כן אספתי ולקטתי תוכחות מוסר והנהגות ישרים מספרים קדושים להורות הדרך לאנשים פשוטים כמוני. והרבה דברים טובים ראיתי בספר הקדוש משפט צדק והעתקתי אותם משם לכאן. וגם אביא דברים טובים ומועילים מהרבה ספרים קדושים וטהורים. ובפנים הספר אני כותב שם המחבר אחר כל עניין. ויהי רצון לפני הבוחן לבבות שיתקבלו דברי למעלה וגם למטה, כי כל מגמתי לעשות טובות עם כל בר ישראל ועם כל בני ביתי היקרים.

וראיתי לטוב את זה הדרך לעשות נחת רוח ליוצרי ובודאי יתברך שמו ויתעלה. וסדרתי הענינים על סדר אל”ף בי”ת כדי שכל אחד ימצא בנקל את הענין המבקש. וראיתי שרבינו ירוחם ז”ל כתב בהקדמתו, אף על פי שאינו כותב שום חידוש, מכל מקום הסר הנכון הוא יהיה לתועלת, וכן אני אומר בספר הזה שמחמת שהבאתי עניינים רמים ונשגבים מתוקים מדבש מקדושי קדמונינו וסדרתי אותם על סדר א’ ב’ בוודאי יהיו אלו הדברים בעזרת ד’ יתברך לחיזוק הדת ולימוד תורה הקדושה.
וקראתי שם הספר הזה אהבת עולם אהבתיך, כשמו כן הוא כי אהבה להקב”ה הוא מאוד חזק בקרבי ומים רבים לא יוכלו לכבות אותו. ואני תפלה אל ד’ שיחזק אותי ואת כל בני ביתי בבריאות הגוף ופרנסה בריוח שנוכל לעבוד את בוראינו תמיד בכל נפש ובכל מאוד עד נשימה אחרונה ונזכה כלנו יחד במהרה לקיבוץ גליות ובל”צ במהרה בימינו אמן.
בוא וראה כמה גדול כוחו של ספר מוסר, וזה לשון פירוש “רמתים צופים” על חנא דבי אליהו ז”ל, פעם אחת נסע הבעל המחבר “רמתים צופים” ובא לפני הרב הקדוש “היהודי” ז”ל ושאל אותו הרב היהודי ז”ל על רוע פניו מאוד כאלו היה חולה, חס וחלילה, ותמה עליו מה היום מיומים. והשיב להרב “היהודי” ז”ל שאחד ביישו למאוד עד שנגע אל לבו ונפשו. ותמה הרב ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן.ואמרתי לו שלא אגיד לו. והפציר בי הרב שאגיד לו, כי רצה להעניש מאוד אותו איש עד שהקפיד עלי שאגלה אזנו. ושאל אותי, מה השבת לאיש הזה אחר הביוש. והשבתי לו, שאחר הביוש נשקתי אותו בפיו. והוסיף הרב להפליא מאוד, וגזר עלי שאגיד לו כדרך שהיה. והוכרחתי להגיד לו, כי איתא בירושלמי (שבת פ”א הל”ב) שצריך שיהא בעל השמועה (בעל המחבר ספר) עוד לפניו בשעת לימודו, והבנותי בספר “שבט מוסר” והיה מבייש אותי עד למאוד, עד שראיתי שמעולם לא התחלתי לעבוד את הבורא יתרך שמו, ואין לי שום יראה ובושה ולא שום מעלה המחויבת לאיש היהודי בני אברהם יצחק ויעקב. וראיתי בעצמי שאמת הדברים. ונפל עלי בושה גדולה, עד שכמעט יצא נפשי. ואחר כך נטלתי הספר ונשקתי אותו בכל לבי והנחתי אותו בארגז בתוך שאר הספרים. ויהי כאשר שמע הרב “היהודי” ז”ל זאת שמח שמחה גדולה וכו’. עד כאן לשונו. הרמב”ם ז”ל כתב כשיאות (הספר) לאחד חכם, ולא לעשרת אלפים סכלים, אני מחבר ספרי בעבור חכם האחד. עד כאן לשונו.
והנגי אתנפל תחינתי לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שישמע שוועתי ויקבל מנחתי, מנחת עני, לריח ניחוח ויחזק אותי שאוכל לישב באהל של תורה כל ימי חיי. ויתן לי ולזוגתי תחיה ולבניי ולבנותיי תחי’, חיים ארוכים עם בריאת הגוף, חיים של שלום עם פרנסה טובה עד ביאת. גואל צדקינו אמן.

פה מישקאלץ שנת תרח”ץ לפ”ק.

בנימין פריעדמאן

(אהבת עולך אהבתיך)


הרב בנימין ב”ר יוסף פרידמן הי”ד, נולד בשנת תרמ”ד (1883) בנירעדיהאז שבהונגריה. בעודו ילד קטן התייתם מאמו. הוא למד תורה מרבי שמעון גרינפלד אב”ד סימהאלי זצ”ל, והיה תלמיד מובהק של רבי אליעזר חיים דייטש בעל “תבואות השדה”. הוא השתייך לק”ק ספרדים במישקולץ ועבד שם כבעל בית דפוס. בנוסף להוצאת לאור של ספריהם של אחרים, כתב והוציא לאור גם ספרים משלו: קונטרס הטהרות (תרפ”ב, תרצ”ו), מפתח לש”ס משניות (תרצ”ד), כללי הקרבנות (תרצ”ה), מקור התפילות (תרצ”ה), אהבת עולם אהבתיך (תרצ”ח) תפארת אבות ובנין עולמים (תשמ”ז), וכן קיצור שו”ת חתם סופר (יצא לאור עם בנין עולמים בשנת תש”ס) ועוד.

הקדשת הרב שלום פרידמן להוריו

הרב בנימין נשא לאשה את מרת שיינדיל בת הרב אליעזר יצחק פלדברנד, נינה של בעל ה”קיצור שולחן ערוך”. שניהם נספו גורש מהגטו לאושוויץ, שם נספו בכ”ג בסיוון תש”ד עם ילדיהם סלווא, רחל, מלכה ויעקב. הבנים: יצחק ז”ל, יו”ט ליפא ז”ל, הרב שלום ז”ל דוד ז”ל והבת רבקה עלו לארץ ישראל והקימו משפחות לתפארת. הבנים: יצחק ז”ל, ו-יו”ט ליפא ז”ל, כאביהם, פתחו בתי דפוס בארץ כל אחד בנפרד והוציאו ספרים רבים.

 ועוד שני ילדים לבנימין ששרדו את השואה ; משה ז”ל  ושרה ז”ל חיו בארה”ב, משה עבד כל חייו בבית דפוס.

הרב דוד ויהודית אשתו ז”ל בהגיעם לארץ (47) נשלחו לקפריסין  ושהו כשנה במחנות המעצר.

דוד, היחיד שלא היה לו בית דפוס, אך לקח על עצמו להוציא מחדש את ספריו של אביו בנימין. והוציא לאור את זכרון בנימין, תפארת אבות, אהבת עולם אהבתיך, קונטרס הטהרות ומקור התפילות.

הרב שלום, כאביו, פתח וניהל בית דפוס (דפוס אשל בתל אביב) וכן הוציא לאור את ספריו מילי דברכות (תשי”ז. בספר זה הביא כמה חדושי תורה מ”עבודת בנימין”, שהשאיר אביו הי”ד בכתב יד ונשארו לפליטה בדרך נס) ושערי שלום (תשכ”ה).

 תולדותיו הובאו בקונטרס “זכרון בנימין” שכתב בנו דוד.

 מקורות: חכמי הונגריה, ספרי הרב בנימין הי”ד, זכרון בנימין, דף עד ב”יד ושם”, מידע מצילה פרידמן נכדתו של הרב בנימין הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 63

הצדיקים מתעלים מידי יום, וחוזרים בתשובה על שלא פעלו עד כה לפי מה שראוי לעבודת הקב”ה / הרב שמואל הכהן שוורץ הי”ד

תמונת קיר טיפוס

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו”ה נפתלי מראפשיטץ זי”ע בעהמח”ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי”ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר”מ את מהר”נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו”ר למצולת ים. ופירש אדמו”ר זצ”ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה”ק מהר”מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ”ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב”ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ”ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו’. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו”ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט”א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ”ג) ,שכתב שמעתי ממו”ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ”ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב”ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה’ ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה’ עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו’, היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ”ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ”ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו”ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי”ע הנ”ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס”ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)


הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את “תולדות גאוני הגר“, בתרצ”ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר “נחלת אבות“, משנת תרצ”ד (1934) ערך את הירחון “לקט ששנ”ה“, והוציא לאור בתרצ”ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי”ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מספר הצפיות במאמר: 6

הרגזנות מביאה לכל העבירות / הרב ישראל חיים סאמט הי”ד

כל הכועס - מפסיד

מה שגינו חז”ל למדת הכעס נודע, כמו שכתוב במסכת נדרים דף כ”ב, הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמידו, מוסיף טפשות, עונותיו מרובין וכו’. עיין שם. ובברכוח כ”ט, לא תרתח ולא תחטא. ובפסחים ס”ו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו’, אפילו פוסקין לו גדולה כו’. עיין שם. ובזוהר הקדוש פרשת בראשית דף כ”ג ובפרשת תצוה דף קפ”ב וברעיא מהימנא פרשת קרח, ובתקונים תקון נ”ו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. וכן כתב הרמב”ם פרק ב’ מהלכות דעות. עיין שם.
והטעם על זה תמצא בספר אגרא דכלה פרשת לך. עיין שם. וזה לשון הזוהר הקדוש, אי בר נש כעיס עקיר מיניה נשמא עילאה קדישא למשרי באתרה סטרא אחרא, ודא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לאתקרבא בהדיה, ודא איהו טריף נפשו באפו וכו’ הטריף נפשיה ואשרי באתרה אל זר וכו’,  עכו”ם איקרי, ומאן דאתחבר עמיה כאלו אתחבר לעכו”ם ממש, דעבודת כוכבים ממש שרי בגוויה ואסור לאסתכלא באנפוי וכו’. עיין שם עוד. ובאור החיים פרשת בראשית על הפסוק ויפלו פניו, כתב, שהוסר ממנו צלם אלקים שעל פני אדם. עיין שם. וכן כתב באגרא דכלה פרשת לך. ועל כן הוא בכלל אל תפנו אל האלילים. ובגליון הזוהר בנצוצ”א שם כתב על מה שאמרו הטריף נפשיה, פירש הארי ז”ל שעושה אותה טריפה ממש, ואין תקנה לכועס, כי אף שיעשה תשובה וירבה בתורה ומעשים טובים, בהתכעסו הולכת נפשו ובא לו נפש מסטרא אחרא ואבד הכל עד שיזהר שלא יתכעס כלל ואז ישוב בתשובה. ועיין מה שכתב הזוהר ומתן דאיתחבר עמיה כו’, כתב שם, מכאן אזהרה להשתדל שביתו לא תהיה כעסנית, דאז הוי כמחובר לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו. ועיין בראשית חכמה שער האהבה פרק י”א ושם הגירסא ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש, וכתב שהפגם הזה מגיע לנפש רוח ונשמה וכולם מסתלקים על ידי הכעס. עיין שם.
ובקדושה לוי כתב לפרש המשך מתניתין באבות אל תהי נוח לכעוס ושוב יום א’ לפני מיתתך, על פי הזוהר הנ”ל, דכשאדם כועס אז הנשמה בורחת ממנו, וזהו עניין מיתה, על כן כשירצה לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו, כי זה עניין המיתה. עד כאן לשונו. ובזה יש לומר גם כן המשך מתניתין אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחתמו בשעה שמתו מוטל בפניו, דייקא כמו שכתוב בזוהר הנ”ל דאסור לאסתכלא באנפוי. והבן.

ועיין בספר שערי הקדושה להרב חיים ויטל ז”ל חלק ב’ שכתב הכעס הוא ענף הגאות ושקול כמותו כו’, ובחלק ג’ כתב ויזהר מן הכעס אפילו שיכהו על לחיו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס ומן הקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. עיין שם. ובראשית חכמה שער הענוה פרק א’ כתב לפעמים יצטרך לגעור כו’ וכן לבנו ולתלמידו, אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס וכו’. עיין שם. ובפרק ב’ וג’ שם האריך עוד טובא להזהיר ולבאר חומר האיסור וגודל העונש על הכעס. עיין שם. ובפרק ה’ שם כתב כמה עצות טובות להינצל מן הכעס. עיין שם כי אין כאן מקום להאריך. ועיין בספר חרדים סימן קל”ז, ובסימן ש”ו כתב אזהרה מיוחדת על המלמד שלא יהיה כעסן. עיין שם באורך. וכן כתבו בספרים הקדושים. והגאון הקדוש מהר”צ מליסלא זצל”ה בספר אפ”ת פרשת שמיני הביא שפעם אחת ראה הארי ז”ל שהרב חיים ויטל ז”ל כעס על אחיו הקטן שלמד עמו והכה אותו, ואמר לו הארי ז”ל שלא טוב עשה בזה שאין לכעוס על שום דבר. עד כאן. וכזה ראיתי בספר חיים וחסד להרב הקדוש ר”ח מהמדורא זצל”ה שכתב וזה לשונו, מדות של תאוה וכעס, יראה לשבר לגמרי, ואפילו של מצווה, ואפילו בדבר הרגש, אפילו בהפסד ממון גדול או הנאה, לא יכעוס כלל, אפילו בפה. ובזה יעורר עליו מלמעלה אהבת הבורא. עיין שם. וזה לשון הרמב”ן ז”ל, הכעס היא מדה רעה להחטיא בני אדם.
ולא אמנע מלהעתיק מה שכתב בספר ישמח לב להרב הקדוש מוהר”מ נחום מטשארנאביל זצל”ה במסכת ברכות בשם הרה”ק מוה”ר נחמן קאסווער על מה שכתוב בגמרא קידושין רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותו, ודקדק לשון בידו, ותירץ כי נודע שבכל לילה בעת עליית הנשמות כותבת היד כל מה שחטא האדם בזה היום. והנה אם היה לו לב רגז באותו היום, אינה כותבת היד אלא חטא רגזנותו, ואז אין צריך לכתוב יותר מאחר דדא ביה, כולא ביה, כי זה מביא לכל עבירות. וזהו לא עלה בידו, רצונו לומר, לכתוב אלא וכו’. עד כאן. והאריך שם להזהיר בזה מאוד, וסיים על כן הסר כעס מלבך, כי הכעס שאדם כועס בעסקי פרנסתו עם בני אדם אזי הממון שמרויח על ידי זה הוא תשמישי עבודה זרה, ואסור בהנאה על כן הוא נאבד ממנו, שלא יהנה ממנו, על כן הסרת הכעס טוב לו בזה ובבא. עד כאן לשונו הקדוש בקיצור, עיין שם. וראה זה דבר חידוש ראיתי בספר ישמח משה על מה שכתוב בגמרא תענית דף ד’ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו’, דרצונו לומר מרתחיה ליה ואינו מקדשו, דאם לא כן לא היה כועס על ידו, שהוא כעבודה זרה, כי הלא דברי כאש, וזה לעומת זה או אש ה’ ודאי לחכימא. עד כאן לשונו. והטעם על אמרם הנ”ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, כתב הרב התניא באגרת הקודש סימן כ”ה, וכן כתב בחובות הלבבות ובחרדים לפי שבשעת כעסו נסתלקה האמונה ממנו, כי אלו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם, שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזוק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. עיין שם (ועיין עוד באורחות צדיקים שער הכעס וכן בספר חרדים סימן פ”ג).

(שמע ישראל, ח”א, אות לב)


לזכר משפחת הרב סאמט בי"דהרב ישראל חיים סאמעט, מקליינוארדיין (קישוורדה), נולד לרב החסיד הצדיק שמעון. הוא למד תורה מתוך עוני. הוא פרסם בעילום שם מספר כרוזים לחיזוק שמירת המצוות, ובהמשך, הוציא לאור את ספרו “שמע ישראל” (ב”ח) בשנת תרפ”ד ותרפ”ו (1924 ו- 1926) בעילום שם, מרוב ענוותנותו. החלק הראשון כולל דברי מוסר ותוכחה ולקט דינים מספרי הפוסקים ומספרי מוסר וחסידות. החלק השני לקט סגולות ליראת שמים ולפרנסה, תיקונים לפגם הברית וסדר מקוצר של תרי”ג מצוות.

הספר הודפס שוב בידי בניו, ר’ אליעזר ור’ יוסף חנוך בשנת תשי”ט (1959). בהקדמתם כותבים הבנים, שאביהם עמל ויגע כל ימיו בתורה, בשקידה נפלאה, וברר הלכה ברורה בסברא ישרה, תוך שהוא מצניע לכת עם ה’ ביראתו הקודמת לחכמתו. הוא הרבה לחדש חידושים בהלכה ובאגדה כמעיין המתגבר, ובהם גם חידושים על סדר מסכתות הש”ס. הוא הספיק לכתוב חיבור שלם על ל”ט מלאכות שבת, ספר שו”ת עם כארבע מאות תשובות ודרושים על התנ”ך. אך בשנות השואה האיומה אבדו רוב כתביו. בניו התכוונו להביא לדפוס את מה שנשאר להם לפליטה.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב ישראל חיים הי”ד, נהרג על קידוש ה’ באושוויץ בי’ בסיוון תש”ד, עם רבים מבני משפחתו ובני קהילתו. הי”ד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

מספר הצפיות במאמר: 24

חובתנו הקדושה בדור זה לבנות חיי יהדות שלמים, אידיאליים ומלהיבים, מעמיקים ומרחיבי אופק / הרב יוסף ביגון הי”ד

תמונת הרב יוסף ביגון הי"ד

הנחת היסוד קובעת כי בחיי תורה לא יתכן מצב עומד כהוויתו. יתכן מצב של התחזקות ושיפור או התרפות והחלשה. כאימרה העממית: ‘יהודי לעולם אינו עומד אלא הולך ללא הרף, או עולה למעלה או יורד למטה’, וכמאמר הכתוב במשלי: ‘אורח חיים למעלה משכיל – למען סור משאול מטה’, וכבר קבעו חז”ל במקומות אין ספור, שטוב גורר אחריו טובה הרבה, ואחרי הרע נגררת רעה רבה. מצוה גוררת מצוות הרבה, ועבירה גוררת עבירות.

ובאמת, בכל מקום שנפסקה השאיפה לעליה, וחדלה החתירה לרוממות ולמילוי תפקידי השלימות השמימיים; בכל מקום אשר הכמיהה לנעלה פסקה והוחל למצוא סיפוק ביהדות ‘בעל ביתית’, ולגלות ויתור בתביעות היהדות מדור הבנים – שם כבר גילתה עינם של המבינים בעם את ניצני החורבן שנתגלה במלוא אימתו כעבור זמן לא רב, את ראשית תהליך הנשירה וצמיחתן של המגמות השליליות המסוכנות ביותר המתגלות במקומות הללו במלוא עוצמתן.

כיום הזה, כשהרחוב היהודי מלא בערכים כאילו רוחניים, בעלי כוח משיכה וענין, הנמצאים בהישג ידו של כל אחד; כשכל אחד מהמון העם מוקף בענינים שיש להם דמות של תוכן וער רוחני והינו חשוף לביטויי שאיפות ומטרות תרבותיות רחבות אופק, הרי מובן מאליו שלא יתכן לדבר על חיי יהדות יבשים, על יהדות רזה ומצומקת כזו המוצגת לעינינו ע”י היהדות הבעל-ביתית של חלק מהמוני העם. במצב כזה יש מקום רק ליהדות שהיא, באמת, כפי שהיא צריכה וחייבת להיות: יהדות הממלאה את מקיימיה בהתלהבות נפשית עליונה היוצרת אופק נרחב של תרבות תורתית טהורה, הנושאת אתה מטרות ושאיפות רוחניות נשגבות של שלמות תורתית, ואשר לנוכח אורה הבהיר הכל מתגלה במלוא אפסותו.

אין מקום איפוא, למטרות כלשהן זולת המטרה המקיפה לשינוי המצב מן הקצה אל הקצה; ליצירת התנאים הטובים ביותר לחיי תורה שלמים מאל”ף ועד ת”ו ולסילוק מוחלט של כל התנאים והמקורות האפשריים להשפעה, ישירה ועקיפה, הרצופה ערכים בלתי מוגבלות, שאינן יודעות הצטנעות והתגמדות ולפרסם את עולם התפקידים, המוטל על כל אחד: מאבק פנימי תמידי עם הרע שבתוכו, חינוך עצמי בלתי פוסק, השתלמות מתמדת להשגת האידיאלית של התורה, ועם זה ליצור את מיטב התנאים והסיוע לכך.

בקצרה: להכשיר את הקרקע בצורה מדוקדקת, ואז – לזרוע ולנטוע בה את הטוב והנעלה ביותר, ואז – לנכש, לטפל לשמור ולגונן עד שנאסוף את הפרי הבשל והטעים הנותן חיים לאוכלו – זוהי חובת השעה לכל יחיד מישראל בעל הכרה ומצפון שאינו עני ברוחו, לכל יחיד שרגשותיו לא אטמו כליל.

זוהי חובתנו הקדושה להקב”ה – ואנו חייבים לפורעה, ובכל מחיר. כי חוץ מהנימוק, שהוסבר למעלה, על הקשר ההדוק, בכל הנוגע ליהדות, בין כל הנעשה בכל מקום, בין בכלל ובין בפרט – הרי זהו גם חיוב האחריות והערבות לכל אחד מישראל המוטל על כל אחד מאתנו. אם רק קיימת האפשרות, חייבים אנו, באיזו דרך שהיא, לסלק את המוטעה, ולעורר, לתקן ולחזק, את הטוב והנכון כפי רצון ד’ יתברך.

זוהי גם חובתנו הקדושה באשר נתחייבנו בפקוח נפשות, פדיון שבויים, מצות ‘לא תעמוד על דם רעך’, אהבת חסד, אהבת הטוב והאמת, אהבת ישראל, ‘ואהבת לרעך כמוך’, אהבת כל הבריות כולם,  שנאת רע ושקר, רדיפת השלום, קידוש שם שמים, מניעת חילול השם, מצות תוכחה, כבוד התורה, כבוד האמת והטוב, כבוד עבדי ד’ יתברך, לאהב שמו על הבריות, הורות חטאים בדרך, קריאה בשם ד’, קירוב הגאולה, קירוב (בנין) בית המקדש – ועוד כהנה וכהנה מצוות רבות, כלליות ופרטיות, המחייבות כל פרט למדה הגדולה ביותר של רגישות לכלל, והמרחיקות כל רעיון על הסתפקות, כל הרגשת שופע, כל השלמה עם הקיים, אם רק קיימת אפשרות להוסיף ולפעול.

(מתוך ספרו של הרב יוסף ביגון הי”ד, עינא פקיחא, תזכיר ליחידי סגולה המתנדבים בעם, על המעשה שיש לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה)


 הרב יוסף ביגון היה איש תנועת המוסר ואיש חינוך שפעל בפולין לעורר תנועת-עם רחבה לתיקון, תשובה ועליה רוחנית. הרב נולד בוויסוקי שבליטא הפולנית בשנת תרס”א (1901). בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד בישיבת רמיילס שבווילנה, בשנות ה-20 למד בישיבת “שערי תורה” בגרודנה בראשות הרב שמעון שקופ, ואחר כך למד בישיבת מיר, והיה מתלמידי המשגיח הרב ירוחם ליבוביץ. בשנות ה-30 עבר להתגורר בוורשה, הדריך צעירים שהתקבצו סביבו, נתן הרצאות למחנכים חרדים בעיר, פעל לייסד ספריה תורנית גדולה ועבד בה כספרן והדריך את הקוראים. הוא הצליח להכניס מורים חרדים להוראה במוסדות לילדים שמשפחותיהם העניות לא יכלו לגדל אותם ופעל עוד רבות בתחום החינוך היהודי והתורני בעיר. בשנת 1934 הוציא לאור את ספרו של הרמח”ל “דרך השם” עם פירושו ועם לקט מקבילות משאר ספרי הרמח”ל. בשנת 1936, הוציא לאור את שני הכרכים של “ילקוט ידיעות האמת” הכולל כמה מספרי הרמח”ל, וכתב לספר הקדמה בעילום שם.

אחר כך עבר לקרקוב, שם התחתן עם מרת חנה גרוספלד הי”ד, אחת מטובי המורות ב”בית יעקב”. גם שם המשיך בפעילותו החינוכית והמוסרית. הוא פעל רבות בסיוע מנהל סמינריון “בית יעקב”, הרב יהודה ליב אורליאן הי”ד, לחנך ולהדריך את הבנות, תוך גילוי התעניינות אמיתית בדאגותיה ובבעיותיה של כל תלמידה ותלמידה. גם כאן התאספו סביבו חוג של אברכים שלמדו בצמא ממנו את תורתו. הוא היה בקשרי ידידות עם האדמו”ר רבי משה’ניו פרידמן מבויאן-קראקא הי”ד, והם פעלו יחד לטובת חיזוק החינוך היהודי.

באותה תקופה העלה על הכתב, תזכיר ביידיש, הכולל תוכנית הצלה רוחנית חינוכית לנוער היהודי בזמננו. התזכיר נשלח לארה”ב ותורגם לאנגלית על מנת להפיצו בין יהודים אמידים שיוכלו לסייע במימון מימוש התוכניץ. תלמידו ר’ אליהו כי טוב, תרגם וערך ­­­­­­­­­­את הדברים והוציאם לאור כספר בשם “עינא פקיחא”, בשנת 1972.

הרב שרגא פייבל שפירא הי”ד, ראש ישיבת עץ חיים בהיידה שבבלגיה, הזמינו לכהן כמשגיח בישיבתו. ובמשך תקופה קצרה של שלשה “זמנים” הוא שהה בישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים. הוא חזר לקרקוב, בה סבל בשלשת השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. הוא פעל רבות וכתב מאות מכתביו לידידיו ותלמידותיו לעזור, לחזק, לנחם ולעודד, במידת האפשר, בימי האימה של השואה. בתחילת חודש תמוז תש”ב (06.1942) גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, בה נהרג ע”י הגרמנים. הי”ד.

הערה: בדפי העד ב”יד ושם” ישנם הערכות שונות לגבי שנת הלידה של הרב יוסף ביגון הי”ד. בתעודת הזהות הגרמנית שהופקה לו בקרקוב ב- 03.1941 מצויין שנולד בשנת 1898. ישנו גם חוסר בהירות וחוסר הסכמה לגבי מקום הירצחו – יש שציינו שהמקום לא ידוע, ויש מי שכתבו טרבלינקה ובלזיץ.

מספר הצפיות במאמר: 28

עיקר ויסוד עבודת ה’ שתהיה בכולו של האדם בכל גופו ונפשו ורוחו ונשמתו / מתוך נחפשה דרכינו בהוצאת הרב יחזקאל ויידמן הי”ד

עיקר ויסוד עבודת ה'

תכלית כל הדברים ושורש כל השרשים אשר כל העבודה והמצות אשר אנחנו עם ישראל עובדים בה את ה’ אלהינו היא מחויבת להיותה דווקא בכל כחות לבבנו וגופינו ונפשינו יחד ורק בעבודה כזאת אנחנו קשורים ודבוקים בה’ אלהינו והוא בנו, ומבלעדי תיכון כחות לבבינו וגופינו הרי אנחנו רחוקים ממנו יתעלה והוא מאתנו.

וזאת זאת היא גודל העניין של פרשת שמע ישראל. וכבר בארנו בשערים שער התורה אשר ענינה היא שמע ישראל אשר ה’ הוא אלהינו, וירצה רק לנו עם ישראל ביחוד הוא יתברך מנהיג אותנו בהשגחתו לבד, כי הוציא אותנו לבד מתחת ממשלת כל האמצעים לתחת רשותו והשגחתו לבד (והארכנו שם בזה). ולכך אמר ואהבת את ה’ אלהיך, אשר לא היה לו לומר אלא רק ואהבת אותו. אלא הכוונה לאשר שכן הוא שהוא ה’ אלהיך המנהיג אותך בהשגחתו בעצם, לכן צריך אתה לאהוב אותו בכל לבבך ונפשך ומאדך. וכלומר, שכבר אי אפשר לחול עצם השגחתו יתברך עלינו אם לא שמדבקים בו בכל לב ונפש ומאוד. וכאשר יחסר מן רב השלימות הזאת רק מה, כבר היא לסיג ומסך מבדיל מלקבל השגחתו בעצם. וכבר בארנו מזה בשער דרכי השגחה פרק ו’.

והן זאת זאת היא גם כן עיקר כוונת הפרשה השנייה של והיה אם שמוע, אשר לכאורה הפרשה השנייה הזאת היא משולל הבנה כלל, כי מה השמיענו בה. אם כוונתה היא רק על מצות לאהבה ולעבדו, הלא זאת זאת היא הציווי של פרשת שמע, והרי היא כולה רק כפל והותר. ואם להשמיענו השכר של מצות האהבה, וכי על זאת מצות האהבה בלבד יש שכר, הלא כבר התורה כולה מלאה בשכר על כל המצות, כנאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו’. ועוד רבות כהנה וכהנה. ואם הכוונה בה רק על שמירת שאר המצות והשמיענו בה השכר עליהן, והוא ונתתי מטר ונתתי עשב ואכלת ושבעת, הרי עוד התימה יותר גדול מה חידש לנו בשכרן זאת. וכי לא השמיענו הוא יתברך כבר במקומות רבים בשכר אלף פעמים ככה בפרשת בחקותי עקב תבא ועוד בשאר מקומות. ובעונשן שאמר וחרה ועצר, גם כן כבר שמענו בקשים יותר וברבים יותר אלף פעמים ככה. ואם שדרכה של התורה לכפול בדברים האלה בעניין שמירות המצות ושכרן, ועכשן הרי, על כל פנים, התימה הגדולה אם כן מאי זה שנצטווינו בה בגודל האזהרות האלה ושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם, מה שלא נצטווינו בכזה בכל התורה כולה, מלבד בפרשה שמע לרב וגודל עניינה. אלא כל כוונתה היא היא רק על זאת העיקר והיסוד שהתחלנו לדבר בה, והוא אשר תכלית ושורש כל העבודה והמצות לא יתכן שלימותה כי אם בתיכון כל כוחי הלב והגוף והנפש יחד. ולכן בזאת שורש השורשים הראשון והיא פרשת שמע אשר כוונתה לייחד אלהותו והנהגתו אלינו ואהבתינו ודביקותנו אליו הן בזאת ציוונו. והזהרנו שכל האהבה והדביקות מאתנו תהיה בכל לבבנו ונפשנו, כי רק זאת זאת היא העיקר. וכאשר יהיה איזה סיג בשלמות כוחי הלב והגוף, הרי יפסד הכל. וכמו כן בשורש השורשים השנית, והיא שמירה כל המצות, שמלבד קבלת אלהותו אשר עליה כיוונה פרשת והיה אם שמוע, כי כבר שמירת המצות היא שורש אחר לעצמה מלבד השורש הראשון, שבקבלת אלהותו. וכאשר כבר העמיקו בגודל עומק חכמת אמרם בזה על מאמרו יתברך אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, ואמרו הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, והדברים בזה ארוכים ועמוקים. הרי גם בזאת השורש השנית הוזהרנו אשר כל עיקר הקיום ועשיית המצות גם כן צריך שיהיה בכל לבבנו ונפשינו. וזאת היא אמרו יתברך והיה אם שמע אל מצותי לאהבה ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וירצה אם תעשו כל המצות באהבה ועבודת הלב והנפש, ולכך נאמר כאן ולעבדו כי הכוונה על עשיית המצות, אז ונתתי ואספת. וכלומר אשר השכר הטוב שאני מבטיח על עשיית המצות, היא רק בתנאי ובאופן אם תעשו אותם בכל לבבכם ונפשכם. והנה השכר של ונתתי מטר ואספת כבר בכלל שאר יעודי הברכות והשכר הרב שבפרשת בחקותי ופרשת תבא היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה ולאמר מה היא לא נתקיימת אלא בתנאי שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם, אף כל שאר היעודים וההבטחות כולן לא יתקיימו אלא בזמן שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם. אבל בעשייה בלא לב ונפש, הרי כבר עדיין אנו רחוקים ממנו יתברך, ולא ישפיע עלינו את הטוב. ולכן אמר בזה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וירצה שכאשר לא יסכים הלב בעשייתן, הרי אחר כך עוד יתפתה גם כוחי השכל ותגיעו לוסרתם, כלומר אשר תסירו כלל מעשייתן. ואחר כך תעתקו עוד ותגיעו אשר ועבדתם אלי אחרים כי זה דרכו היום אומר כך ולמחר כך. ולאשר שנתייסדה בכאן בזו הפרשת זה העיקר והיסוד הגדול אשר אף עשיית המצות כולם צריכין גם כן דווקא תיכון כל הלב והנפש יחד, ומבלעדיה הרי אנחנו רחוקים מהשפעת טובו ועוד יגיע הדבר לוסרתם ועבדתם. לכן הזהיר הוא יתברך על הדברים האלה בושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם למען בכל עת ובכל מקום יהיה תמיד נגד עינינו ולבבנו העיקר והיסוד הגדול הזה.

וכבר נכפל העיקר והיסוד הגדול הזה פעמים רבות בתורה ואמר היום הזה ה’ אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת ולאהבה ולעבוד, והכל בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ואז ושב וקבצך. יאמר ובקשתם משם את ה’ אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ועוד בנביאים וכתובים פסוקים רבות בזה העניין. אמר ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך, ונאמר ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב וביושר לעשות ככלי אשר צויתיך. ונאמר אם בכל לבבכם אתם שבים והכינו לבבכם אל ה’, אז ויציל אתכם מיד פלשתים. ונאמר כי ה’ עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו. ונאמר שובו עדי בכל לבבכם. ונאמר כה תעשון ביראת ה’ באמונה ובלבב שלם. ונאמר תנה בני לבך לי. ונאמר כל לבבות דורש ה’, ונאמר וה’ יראה ללבב. וגדול החסידים בכל עניני תפילותיו ובקשותיו כל עיקרו היתה על שלימות הלב, כנאמר יחד לבבי ליראת שמך, ואמר לבב עקש יסור ממני, ועוד רבות כהנה ועוד פסוקים רבות בזה בכל הנביאים והכתובים לאין מספר. והכל לאשר שרק שלימות הלב היא היא היסוד והעיקר ובכל המצות אשר יעשה מבלעדה, הרי עדיין הוא רחוק מה’.

עוד אתן לך אות ומופת גדול על היסוד והעיקר הגדול הזה באת אשר נאמר במלך אמציהו, ויעש הישר בעיני ה’ רק לא בלבב שלם. ובא וראה את אשר עלתה בו אשר בהלחמו על אדום בשמעו לאיש האלהים ועשה כדבריו, ונתקיים הבטחתו של האיש האלהים והכם וגבר אותם, נאמר שם ויהי אחרי בא אמציהו מהכות את אדומים ויביא את אלהי בני שעיר ויעמידם לו לאלהים ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר. היש לך פלא גדול מזה על איש שנאמר בו ויעש הישר בעיני ה’. אלא, כל זאת היתה רק לאשר שמראשית לא היה לבבו שלם. ובא וראה גודל פלא קיום אמרו יתברך פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם, וכאשר בארנו לעיל. ועוד יותר מזה אשר אחר עשותו זאת, חרה אף ה’ באמציהו ישלח אליו נביא ויאמר אליו למה דרשת את אלהי העם אשר לא הצילו את עמם מידך, והשיב לו הליועץ למלך נתנוך חדל לך למה יכוך. וכן נאמר במלך יהוא אשר הרג כל עובדי הבעל וישמד את הבעל מישראל וגם נקם בשונאי השם והרג כל בית אחאב הרשעים, ונאמר ויאמר ה’ אל יהוא יען אשר היטבת לעשות הישר בעיני וגו’, ואחר כל זה נאמר בו ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה’ אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל. וענינו אשר הלך בתורת ה’, אבל לא שמר ללכת בכל לבבו, לכן זאת אשר עלתה בו אשר לא סר מעל חטאת ירבעם ממש כאשר עלתה למלך אמציהו. מעתה בא וראה כמה גדול וחזק הוא הכח של שלימות הלב. ועל זאת הענין נאמר בתורה כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה’ אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם.

אל תטעה אותך כל ענין אמרי בשלימות הלב אשר הכוונה בה לבל יעשה מצוה בלא כוונה והרהור המחשבה. אין הכוונה כן. אלא הכוונה רק על הלב הגופני. והוא, כי כבר אם תחקור ותבחן את עצמך תמצאך לפעמים רבות אשר אתה עושה המצוה וגם הרהורי שכלך מכווין לענייניה ולשם ה’. אבל לבבך ונפשך הגופני, כלומר כחותיך הרוחניים של הנפש החיוני אשר בהן כח המתעורר והמתאווה ושרשן של כל המידות, הן הן אשר אינם מסכימים בשלימות על זאת המעשה. וכלומר שאינם עושים זאת מעשה המצות כמו שעושים בצרכי הגוף, אלא עושים המצוה בעל כרחן לתגבורת השכל אשר לו יד המושל בהן, אבל להן בעצמם לפי עניינם אין להם שום חפץ ורצון בה. וכאשר תבדוק ותבחן עצמך היטב בזה תמצאך פעמים רבות, ואפשר תמיד, על זאת העניין וכאילו אתה נחלק לשנים, עשייתך המצות היא ברצון השכל אשר לו יד המושל על כל הגוף וכחתיו. ולבבך ונפשך הגופנים אין להן שום חפץ ורצון בזאת העשייה. ולכן לבבך ונפשך מבלבלים את שכלך בזאת עשייתו וחולקים ומתגברים עליו. וזאת היא אשר נאמר בתורה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וירצה, אשר אף בעשותך מצות ה’ ברצון שכלך, אבל יצר לב האדם, כלומר, מחשבות של הלב הגופני, היא רע, כלומר איננה מסכמת, ואין לה חפץ ורצון בה, וזאת היא מנעוריו. וכלומר, לאשר שהוגדל רק על תאוות והנאת זה העולם, לכן אין לה שום תאווה וחפץ לדבר עליוני אשר איננו נוגע להנאת הגוף.

עוד מצאנו זאת ענין חלוקת כחי גופניים הדקים מן כוחי השכלי יותר מבואר ומפורש בתורה. והאיך שהוא יתברך הזהיר אותנו בעניינה בפירוש, והוא אמרו יתברך, נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. כלומר, אף שתתן לו ברצון שכלך המושל עליך, אבל לבבך הנפשי ירע בזאת הנתינה ולא תסכים ותרצה בה. לכן הוא יתברך מזהיר אותנו על זה שלא יהיה כך, כי אם להשתדל ולדבר על הלב שגם הוא יסכים וירצה בה. כי כל לבבות דורש ה’, וכל חפצו ורצונו יתברך בעבודתו, הוא רוצה גם כן מן הגוף וכל כחותיו. וזה הוא שמסיים בזה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ אלהיך בכל מעשיך. והלא כבר נאמר פעמים רבות בתורה כי יברכך כו’. אלא בגלל הדבר הזה דייקא, כלומר, רק בשביל חפץ ורצון הלב. והן הן הדברים אשר בארנו לעיל בביאור פרשת והיה אם שמע, אשר כל ייעודי הברכות וההבטחות על מעשי המצות אינם אלא בתנאי ובאופן כשיעשה אותם בכל לב ונפש. וכן אמר ומלתם את ערלת לבבכם. ונאמר המולו לה’ והסירו ערלת לבבכם. והעניין הוא את אשר בארנו, והוא אשר בעסקינו בעבודת ה’ אז לבבינו איננו ממעורר כלל לשום חפץ ורצון ותאווה וחשק בה כמו בעסקינו בענייני הגופני, אלא הלב נשאר ערל ואטום בלי שום התעוררת, וכמשא כבד יכבדו עליה עניין העבודה הזאת. והזהיר אותנו להסיר מאתנו זאת ערלת הלב. ולכן הבטיח לנו הוא יתברך על העתיד, ומל ה’ את לבבך, והוא בכדי לאהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. וכן נאמר תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא וכחוסר כל. כך היה לומר תחת לא עבדת בכל הטוב וברב כל אשר נתן לך. אלא הכוונה כלומר אם אמנם שעבדת, אבל לא עבדת בשמחה ובטוב לבב. וירצה שהלב לא היתה מסכמת לה כלל, וזאת היתה מרב כל. ורב הטובה היא גורמת לקחת ולהטות את לבבך מעבודת ה’. לכן, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא ובחוסר כל. וכן זאת העניין נקראת לב האבן. ולכן אמר והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וירצה להטות ולהסכים ולהתאווה לכל אשר יחפוץ השכל. ולכן נאמר וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה’. וירצה, שזאת שבא להם השמחה, אשר שרשה בלב הגופני – על זאת, התנדבם לה’, הוא לאשר שבלב שלם התנדבו, והרי השמחה מעידה על שלימות לבבם. ולכן אמר דוד שם בבקשותיו וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומשרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. וכלומר, לאשר שידעתי כי אתה בוחן לבב, לכן אני יכול להעיד לפניך על לבבי שהיה שלם בזאת הנדבה. אבל אני איני בוחן לבב ,לכן על עמך כלום אני יכול להעיד, אלא אשר ראיתי בשמחה להתנדב לך, וזאת מורה על שלימות לבבם. לכן אני מבקש מלפניך ה’ אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך. וירצה שזכות זאת השמחה תשמור ליצר מחשבות לבבם לעולם בכל עסקיהם לעבודתך. ואמר ליצר מחשבות לבב, כי באמת כבר יצר לב האדם רע מנעוריו וכנ”ל. לכן זכות זאת השמחה השמור להם והכן לבבם אליך תמיד על השלימות האמיתי. וכן נקראת זאת הענין ישר. וכענין שנאמר ביושר לבבי ונאמר משרים תרצה, ועוד רבות פסוקים כהנה, והכוונה בהן להישיר ולהשוות הלב לעשייתו ולהסכים ולרצות עם רצון השכל.

כלל השורש והתכלית אשר כל העיקר והיסוד בעבודת ובמצות ה’ שיהיה גם בשלימות כל הכחות של הנפש הגופני והן כחות המתעורר והמתאווה והרוצה וכל השאר. וכלומר, שגם כל הכחות האלה יהיו מתאווים ורוצים בזאת העבודה על דרך שמתאווים ורוצים בכל עניני הגוף. כי כל עיקר העבודה מן האדם שתהיה בכולו של האדם בכל גופו ונפשו ורוחו ונשמתו. ולמען זאת ברא אותו על ענין זה וזאת זאת היא תכלית הכוונה של אזהרת ציווי יתברך באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וזאת זאת היא גודל עומק חכמת אמרם בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, והן השכל והתאווה, ועל הדרך שבארנו. ושים לבבך מאוד ומאוד להעיקר והיסוד הגדול הזה שבארנו כאן, ובחון אותו תמיד ממך. כי אף גם אם כבר התחלת ונכנסת קצת בדרכי עבודתו יתברך, עודך אינך מרגיש כלל וכלל לעשות חילוק והיכר בין השתמשך בעבודת ה’ במחשבת השכל לבד, ובין השתמשך בה גם במחשבת הלב, ואין עולה על רעיונך הבחינה בהן. אבל באמת אם תכנוס בזאת הבחינה ותחקור ותעמיק ותדקדק בה מאוד ומאוד, תמצא רב המרחק ביניהן כרחוק מזרח ממערב. ובאמיתת האמת הן רק זאת זאת ה’ אלהינו חפץ ודורש ממנו כאמרו יתברך בזה בפה מלא, ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת לאהבה לעבוד. ובכל אלה ודאי נכנס ונכלל כל העבודה כולה בני שום שיור. והרי בכולן אינו שואל כי אם שכל זה יהיה בכל לבבך ובכל נפשך לכן מה מאוד ומאוד הזהר והזהר לבחון אותך תמיד בזאת הבחינה. זכור ואל תשכח ולמען רחמיו וחסדיו, יתננו מאוהביו, בכל הלב והנפש יחדיו, ולשוב בהן עדיו.

מתוך נחפשה דרכינו, מאת הרב דב בעריש גוטליב זצ”ל, בהוצאת הרב יחזקאל ווידמן הי”ד

מספר הצפיות במאמר: 8

קריאה לעזרה מוסרית וחינוכית לנערה שהתנדבה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בזיעת אפים / רבי אלטר מנחם מנדל האגר הי”ד והרב גרשון שטוייבער הי”ד

תמונת הרב אלתר מנחם האגער הי"ד

ב”ה יו”ד ניסן כ”י ב”א ע”ת ק”ץ לפ”ק בארשא יצ”ו.

שלום רב לכבוד רועי ישראל הגאונים המובהקים קברניטי האומה החיים על אדמתנו אדמת הקודש ד’ עליהם יהיה.

בשורות הבאות להלן אמרתי להעיד על מוכ”ז העלמה עלקא פיש מבורשא שהיא ממשפחת היותר מיוחסות שבמדינתנו נכדת הג’ המפורסם בעל קונטרס הספיקות ומצאצאי הרה”ג ר’ אברהם צבי פיש שהיה הרב הראשון במדינה מרמרוש ולמעלה בקודש היא מגזע היחוס, ועתה נדבה רוחה לעלות לארצנו הקדושה לעבוד בזיעת אפים בעבודת השדה או איזה עבודה אחרת לבנות לה עתידה בארה”ק, ובהיותה העלמה הזאת נתגדלה על ברכי היהדות המסורתית והתנהגותה בצניעות כידוע לבנות ישראל, ושם בארץ ישראל אין לה שום גואל ומודע אשר אולי ירצה להיות לה למורה דרך, ולהדריכה על הדרך הישר ולהזהירה שלא תתחבר בלי משים – עם חבורת מרעים, לכן חוב קדוש על כל מי שמכתב זה יבוא לידו לעזור להעלמה הנזכרת בעזרה מוסרית ליעצה ללמדה לחנכה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא ולהאיר לה הדרך ישכון אור.

כן דברי הכותב והחותם בברכת נחמת ציון וירושלים

הק’ אלטר מנחם מנדל בהה”צ שליט”א

אבדק”ק הנ”ל

הק’ גרשון בלא”א מהרי”ד שטויבער

גרשון שטובער דומ”ץ דק”ק בארשא יצ”ו,  יצ”ו בה”צ שליט”א

(מחברת דברי חכמים מאת הרב בן ציון פיש הי”ד, הקדמת נכד המחבר)

 


האדמו”ר רבי אלטר מנחם מנדל האגר מבורשה (מחוז מרמרוש, רומניה), נולד בויז’ניץ בד’ בכסלו תרנ”ז (1896) לאביו, האדמו”ר מבורשה, רבי פנחס שהיה בנו של רבי ברוך מוויז’ניץ. רבי אלטר מנחם מנדל התמנה לרבה של בורשה בשנת תרפ”ד (1924), ונשא בתפקיד במשך 19 שנה. הוא נודע כבעל צדקה גדול והנהיג ישיבה במסירות נפש רבה. ישנם מספר גרסאות לגבי נסיבות רציחתו בשואה. או שנפטר בגטו סעליש בערב ראש חודש כסלו תש”ג, או שהובא משם חולה לאושוויץ בכ”ט באייר תש”ג (1943), ונהרג שם עקה”ש ביום ג’ בסיון תש”ג. מתוך ארבעת ילדים – נספו בשואה בן ובת, ואחיהם ואחותם עלו לישראל.

הדיין מבורשה הרב גרשון שטויבער הי”ד נולד לאביו הרב יהודה צבי הרש, בקניספלד, בשנת תרמ”ד (1884) והיה מצאצאי בעל נודע ביהודה. לרב נולדו 11 ילדים. הרב, ורבים מבני קהילתו ובני משפחתו, נספו באושוויץ (05.1944). בין הנספים נמצא ובהם בנו יהודה צבי בן ה-12, בתו הרבנית דרעזי אשת הרב ישראל אריה זלמנוביץ שנהרגה יחד עם בתה מרים הי”ד.

שרידים מתורתו הובאו בפרי חיים על חושן משפט, כרך ג (ירושלים, טבת תשס”ב), ותשובה אליו הובאה בקרן לדוד סימן קכה.

בשו”ת יג”ל יעקב או”ח סימן כח, הובאה תשובה משותפת לרבי אלטר מנחם מנדל ולרב גרשון:

שלומים רבים, כטל וכרביבים, מגבהי מרומים, על לאש כבוד ידידי אהובי, הרב המאוה”ג לממשלת התורה והיראה, שלשלת היוחסין חופר מגזע תרשישים, כקש”ת מו”ה אלסר מנחם מנדל האגער שליט”א אב”ד דקק בארשא יצ”ו, ואתו עמו אחסימ”ך כבוד ידידי הדב הגדול, מעז ומגדל, חו”ב בח”ת כש”ת מו”ה גרשון נ”י דומ”ץ דשם.

בשנת 1941 גורשו ארבעים משפחות מבורשה לפולין ושם נספו. הגברים גוייסו לפלוגות העבודה וחלקם נספו באוקראינה. באפריל 1944 אספו את כל תושבי העיירה הנותרים לגטו וישאו דה סוס ומשם הוצעדו רגלית קילומטרים רבים עד לתחנת הרכבת והועברו ברכבות לאושוויץ.

ראה עוד: אודות הקהלה והאדמו”ר ראה ספר זכרון לקהלת בורשה. אודות הרב בן ציון פיש הי”ד ראה אידישע וועלט פארומס, דפי עד באתר יד ושם. ראה גם אדמור”ים שנספו בשואה עמ’ 48, ואלה אזכרה חלק ג.

מספר הצפיות במאמר: 24

מה בין דרשן ומוכיח שפרנסתו תלויה בקהל ובין דרשן ומוכיח שאינו תלוי בו / הרב משה אהרן קרויס הי”ד

תמונת הרב משה אהרן קרויס הי"ד

ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה’ הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז”ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש “רשע מחלל שבת מות תמות”, “להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם”, כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב “המגיד משנה” אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז”ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק “עקיבא מה לך אצל אגדה”. אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה’ הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל “נגעים ואהלות” נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה’ כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה’ המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב “ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור”, שאוכל לאמור מוסר על הנוהג “בעת ההוא” דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר”ו אב”ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)


הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ”ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ”ל, היה רב ואב”ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר’ אדוניהו שמלצר ז”ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה”ג יוסף צבי דושינסקי זצ”ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד”ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

לזכר משפחת קרויסהרב משה אהרן כיהן כברב ואב”ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס”ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר”פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג’-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס”‘ד הובאה בשו”ת מקדשי השם. בשנת תרס”ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ”ו). בשנת תר”ע ובשנת תרע”ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ”ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב”ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ”ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ”ה. בשנת תרפ”ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי”ד, בשנת תרצ”ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני’. תשובתו בעניין “שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם” יצא לאור כקונטרס בשנת תר”צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ”ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י”ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב”ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות”. מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום “קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם” מהרב הגאון המפורסם מו”ה משה אהרן קרויס שליט”א מבאניא”. בשנת תש”ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו “מעיין מים” ו”התורה והחכמה” הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

לזכר קהילת באניה והסביבהב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ”ד באדר תש”ד (19/3/1944). בי’ באייר תש”ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש”ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר’ ליב אולמן נהרג עקה”ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט”ו בחשוון תש”ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב”ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר’ יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד”ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ”ה, ספר זכרון לקהילת נאג’-באניה עמ’ 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מתוך ספר קהילת נאג-באניה 43 44

 

מספר הצפיות במאמר: 12

1 2 3