החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות / הרצאת הרב שמעון דוביאנסקי הי”ד, חבר כולל קאוונא

מצבה לקהילת קיידאן

חסד שביראה

בשעה שברא הקב”ה את האדם, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, אמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי (קהלת רבה פרשה ז).

אמרו חז”ל, כשבא הקב”ה לבראות את האדם, נמלך אם לבראו מן הכחות העליונים או מן הכחות התחתונים, כדי שיהא שלום בבריאה. לבסוף ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים. הדא הוא דכתיב וייצר ה’ את האדם עפר מן האדמה – מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים – מן העליונים (בראשית רבה י”ב). פירוש הדברים; האדם הוא מזיגה מכוחות העליונים והתחתונים. הוא כולל ומרכז בתוכו את ההוד וההדר שבאצילות העליונה, יחד עם הכיעור והשפלות שבכחות התחתונים. בשכנות עם נטיות, מדות, וכוחות הבעלי חיים דרי מטה שוכנים, כבוד באדם גם חכמה בינה והשכל, כחות המלאכים המוני מעלה.

מה שהאדם הוא קטן לגבי הבריאה, הוא רק ביחס הכמותי, אבל ביחס האיכותי ושווי הערך – האדם הוא עולם גדול, וכל הבריאה כולה היא עולם קטן נגדו. “גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת” (סנהדרין צ”ג).

לא רק שגדול ערכו בין שאר הנבראים, אלא הוא העורק המרכזי בבריאה כולה. כל הנבראים ממעמקי תהום עד גבהי מרומים, צבא השמים וכל שוכני ארץ, מקושרים בשפע נימים באדם. עשה מצוה אחת, עולה ומעלה את כל העולם אתו. עשה עבירה אחת, נתקלקל, וקלקל את כל הבריאה אתו.

כל הנבראים כולם, התהוותם וקיומם הוא רק בשביל האדם. ממנו יניקתם. “אפילו בשביל צדיק אחד כל העולם קיים, שנאמר, וצדיק יסוד עולם” (יומא ל”ח). בשלמות האדם, שהוא יסוד העולם ממש, משתלמת כל הבריאה. בחרבנו גם היא נחרבת. כמו כל דבר ששלמותו וקיומו תלוי ביסודו ובמקור יניקתו, נתערער היסוד, נופל כל הבניין. נסתם מקור יניקתו, נצמק הוא ונפסד.

על ידי חטא האדם, לא רק שמשנה הוא את צביונה של הבריאה, לא רק שמקלקל הוא את צורתה, אלא כמה מאבריה נצמקים וחלקיה נפסדים ונאבדים. על ידי החטא הראשון בלבד נאבד גן-עדן מן האדם (עיין בפירוש המשניות להרמב”ם פרק חלק בסנהדרין, שגן עדן הוא מבחר הארץ שנטמן ועתיד הקב”ה לגלותו לעתיד לבוא). נגנז אור שבעת הימים, והארץ יורדת ושוקעת במעמקי הקללות. “ארורה האדמה קוץ ודרדר תצמיח”.

ואם חטא של אדם הראשון כך, מה נורא הוא החורבן ההולך ונתווסף מיום ליום, משעה לשעה, על ידי רבבות חטאים של כל אחד מבניו, במשך הדורות הרבים מאז ועד עתה! האם דווקא באדם הראשון היה טבוע הכח והיכולת להביא בחטאיו חורבן וקלקול בבריאה כולה, ובחטאינו אנו לא? הלא בני בניו של אדם הראשון אנו, וכל הכחות שהיו בו נמסר לנו. “ברא כרעיה דאבוה”. וכמו חטאו של אדם הראשון, כן חטא שלנו יש בכחו להחריב ולקלקל את כל העולם. את זה מצינו מפורש בחז”ל (ת”כ), הובא בפירוש רש”י ויקרא, זה לשונו: רבי יוסי אומר אם יש את נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו! וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורעניות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ועל דורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות, והמתענה ביום כיפור, על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו, ולדורי דורותיו, עד סוף כל הדורות. עד כאן לשונו. הרי רואים בעליל, מדברי רבי יוסי, שיש בכוח חטאינו להביא חורבן ומיתה לעולם, כמו בחטאו של אדם הראשון, שהרי מזה הוא עושה הקל-וחומר על מדה טובה המרובה שלנו.
הבריאה, גם אחד שנתקלקלה ונתקללה עבור חטא האדם, גן-עדן היתה, לגבי עולמנו אנו היום. אמרו ז”ל: ד’ דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם של בני אדם כקופין ונעשו חולין למזיקין (ילקוט שמעוני בראשית ל”ט).

בימי אנוש התחיל בשר המת להרחיש, אבל לפניו – אף לאחר חטא אדם הראשון וקלקול הבריאה – לא היה בשר המת מרחיש רמה ותולעה, כי קודם חטא אנוש היה בשר הגוף עדיין רוחני במדרגה כה גבוהה, שלא חל עליו שום סרחון, רק מימי אנוש והלאה, שנזדהם בשר האדם בחטאיו, נתגשם בהחלט, עד שרמה ותולעה שולטים בו.
אין לבו מושג מקלסתר פניו של האדם קודם חטא אנוש. חז”ל מעידים שפנינו לגבי הלז כקוף בפני אדם. עד כאן “בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות וכו'” (שם). כיון שאבדנו הצלם הקדוש, דמות דיוקנו של מעלה, המפיל יראתו על כל הנבראים, ערומים נשארנו ונעשינו חולין לגבי מזיקין.

אין לך דבר בעולם שתהא סיבת קיומו מצומצמת בעצמיותו הוא, ולא תהא תלויה בגורמי היצירה שלמעלה הימנו. “אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכהו ואומר לו גדול”. כל הנמצאים בעולם משתלשלים מסיבות כל הסיבות על ידי דרכי התהוות ארוכים, עד שמתגלים לפנינו בעולם הגשמי. אם חטא מקלקל את הבריאה, אינו פוגע רק ישר בנמצאים התחתונים, אלא הוא מחריב קודם את כוחות היצירה הרוחניים, סותם את צינורות השפע של מעלה, וממילא נפסק מקור יניקתם של הנמצאים השפלים בעולם התחתון. אם על ידי חטא אנוש נשתנה בשר גוף האדם, וקלסתר פניו, הוי אומר – לא בשר האדם לבד נשתנה, אלא יחד עם זה ולפני זה נשתנו כוחות היצירה העליונים, והגורמים השמימיים המקושרים להתהוות גוף האדם. חטא של אנוש גרם לא רק שינוי וקלקול בגוף האדם, אלא חורבן וקלקול בכוחות ההשפעה העליונים.

איתא ברמב”ן פרשת בראשית שעד המבול היו בני אדם חזקים, והיו יכולים לחיות אלפי שנים, ואחר המבול נתקלקל אויר העולם ונתקצרו ימיו עד ד’ מאות שנה. בדור הפלגה נתקצרו ימיו עד מחצה, ופלג לא חי כי אם שתי מאות שנה. כך נופלת הבריאה, ומתקלקלת יותר ויותר, ורמת החיים יורדת מדור לדור.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות (סוטה מ”ח). מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר הטוב (בבא בתרא כ”ה). הרמב”ן בחוקותי ז”ל: הגשמים בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים. ויהיה זה סיבת בריאת הגופים, והפירות ירבו ויתברכו בהם, ולא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם. עד כאן לשונו. ברכת כל תולדות הארץ, קיום ובריאות הנבראים, תלוי בגשמים. אם אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולא ירד הטל לברכה, הרי נתקלקלו מקורות השפע, נשחתו כל תולדותיו, ונחרבה כל הבריאה כולה. הארץ אינה מוציאה פירות , האדם הולך ונתקטן, נתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם. וכאז כן גם עתה. כל מה שיוסיף האדם לחטוא, וכל מה שירבו הדורות לפשוע, כן יורדת הבריאה מטה מטה. מחריב הוא למטה, ומקלקל למעלה. וכל אלו המלאכים נושאי וגורמי שפע ה’, וכל צינורות ההשפעה על עולמנו מצטמקים ומתמעטים, והאדם אינו נהנה מן החיים.
אמרו חז”ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה (חגיגה י”ג). מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות (שם). רגילים אנו לעבור באדישות על מאמר זה. אבל הלא מתוך דבריהם אלו בוקעת ועולה אנחת הבריאה, שוועת העליונים ותחתונים הנמקים בחטאיו של האדם. אלו הן האנחות האיומות של הבריאה הנאנקה כשהיא נופלת לפי תהום. אנחות שאין אוזננו רגישה לקולטן, מתוך מהומת חיינו הארורים.

האדם אינו עומד תמיד על מדרגה אחת. או שהוא עולה או שהוא יורד. כל עליה וירידה פועלת את פעולתה המיוחדה בבריאה. כמו שאמרו חז”ל באבות, דבר בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, חיה רעה באה לעולם על שבועות שווא. הרי שכל עבירה גורמת את פורענותה וענשה היא, באפן אחר מחברתה. הנה פעולות העליות והירידות סותרות זו את זו, וגם את עצמן. כל אחת משונה פעולתה מחברתה. וכשהאדם מתחלף כל רגע מטוב לרע, ומרע אחד לשני, הוא מטריח את קונו לסדר את העולם בצורה המתאימה ועולה מכל התמורות הללו. וכמה אנשים בעולם! וכל אחד יש לו חליפותיו המיוחדות על פי פרטי הנהגתו, בין לטוב בין לרע, הפותחים ונועלים רבבות שערי שפע בעולם. אין זה אלא בכוח חכמתו העליונה, שאין חקר לתבונתו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכאמור בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים.

אדם שוכב לישון. כשמשכים בבקר סובר הוא שמצא לפניו אותה התבל שהשאיר תמול בשכבו. אינו מכיד שהעולם אחר הוא לגמרי היום. “אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו”. כשאדם מושלך בבור שחודר לתוכו אור היום, מכיר הוא כשמעמיקים את הבור, שהרי מקודם ראה קרני השמש ועכשיו נעלמו מעיניו. אבל כשאדם מושלך בבור שמעולם לא חדרו לתוכו קרני השמש, אינו מכיר כשמעמיקים את בורו, שהרי מקודם היה חושך ועכשיו חושך. בין חושך לחושך אין עינו יכולה להבחין. כשגרשו את אדם הראשון מגן עדן הכיר נפילתו הנוראה, מפני שמקודם ראה את האור הנפלא, שהסתכל בו מסוף העולם ועד סופו ואחר כך חשך העולם בעדו. גם דור אנוש, שעמד במדרגה רוחנית מסוימת, הכיר את ירידתו בשעה שנתגשם על ידי חטאו. אבל אנו שלא זכינו לראות טובה מימינו, אין אנו מכירים בירידתנו. בין אפלה לאפלה אין בכח לבנו המטומטם להבחין. אבותינו אמרו נשינו טובה, ואנו בעינינו לא ראינו (נדרים נ’).

ובכן, מה עלובים אנו, כשאנחנו ממשמשים בעצמיותנו, ומוצאים בנו אדם קטנטן, צל מאדם נורמלי, ודעתנו נוחה מזה.
כל הבריאה כולה מתנהגת על פי חוק הטבע הקבוע לה. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ולא רק הארץ וכל תולדותיה, השמים וכל צבאם, אלא גם שכר ועונש, גן-עדן וגיהנם, חוק טבעי להם. נשמת הצדיק זוכה מטבעה לעולם הבא, ונפש החוטאת מקומה הטבעי בגיהנום. כשיכניסו את נפש הרשע לגן עדן הכרח הטבע הוא שתצא משם, מפני שהעוונות והפשעים פוגמים ומעבדים את נשמתו עד שנעשית לבריאה אחרת, שמקום חיותה הטבעי הוא בגיהנום. כמו דג שמקום חיותו הטבעי הוא במים. כמו שאם זורקים אבן לשמים יורדת בטבעה לארץ, כן נפש החוטאת, אפילו אם יגביהו אותה למעלה, תרד בטבעה לשאול מטה (שערי תשובה לרבנו יונה שער ב’). מרן הסבא זצ”ל היה אומר, שכמו “ונתתי גשמיכם בעתם” ועל ידי כך “ונתנה הארץ יבולה”, הוא טבע, כן טבעי הוא “אם בחוקותי תלכו”, אז “ונתתי גשמיכם בעתם”, מפני שכן סדר היוצר את הנהגת העולם, שתהא מקושרת עם מעשי בני אדם. וכן כתב בספר “נפש החיים” שער א’ על המאמר כל האומר הקב”ה ותרן הוא יותרו מעוהי. וזה לשונו הקדוש, שלכאורא יפלא, הלא אפילו אדם חסיד מתנהג במידת ותרנות? אך המנה היא שאינה על דרך העונש והנקמה, חס ושלום, רק “חטאים תרדף רעה”, שהחטא עצמו הוא עונשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך כל סדרי הנהגת העולמות, שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשי בני אדם, הטובים אם רעים חס ושלום, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקומו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו על ידי אותם כוחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם. ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו וכו’, לזאת אין שייך ותרנות בזה. עד כאן. לפי זה אין האדם רק גרמא על ידי חטאיו בחורבן העולם, אלא הוא מזיק בידיים ממש. מעשיו הרעים פוגעים ישר באופן טבעי בבריאה, ומקלקלים ומחריבים אותה.

דברי אלו אמורים כלפי מה שאנו משתלמים במידת החסד. עלינו לשים לב לדרישה הכי ראשונה של תורת החסד, לבלי להזיק ולעשוק את מי שהוא. אם האדם מקלקל את העולם בחטאיו, ועל ידי זה חומס מאלפי בני אדם את שלוות ונועם חייהם והופכם לגיהנום, איזה ערך אז לפרוסת החסד שמעניק לאחד או לאחדים בתורת נדבה עלובה? החזר להם את עולמם המאושר שגזלת מהם, ולא יהיו זקוקים לחסדך המגוחך.

מי בקש ממך האדם שתגזול מאלפי אלפים את אור השמש, ותיתן לאחד מהם נר חלב קטן בתורת צדקה. מי בקש זאת מידך בן אדם?!

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובכל מצווה קלה הוא בונה עולמות ומחדש בטובו את מעשה בראשית, משיב לבריאה את זיוה ועדנה, ומהנה את העולם כולו. “כל העולם ניזון בשביל חנינא בני”. בהעלאת חיינו למרומי התורה והמוסר, כל חיינו יעשו מאליהם למעין המפכה חסד לבריאה הכמהה, והיא תעלה ממעמקי קללותיה לפסגת האושר הנצחי.

(כנסת ישראל)


הרב שמעון צבי דוביאנסקי, מגדולי התורה והמוסר בליטא, נולד בסבות שנת תרמ”ד (1884} בעיר קופישאק לאביו הרב יהושע. בילדותו עבר לקריצוב ונודע כעילוי ר’ שמעון קריצובער. הוא למד אצל “הסבא”, רבי נתן צבי פינקל, בישיבת סלובודקה, בעמקות בהתמדה ובטהרת לבב. רבו בחר בו להיות בקבוצת מקורביו שיסעו לטלז להנהיג את לימוד המוסר בישיבה שם. בשנת תרע”ד (1914) נשא לאשה את מרת אלטא צירל בת ר’ משה יהודה קיר מהעיר פאגיר. באותה שנה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גלה עם ישיבת סלובודקה לקרימנצוג, ומשם לקריצוב. אחרי המלחמה התיישב בקיידאן שבליטא  ונודע שמו בעולם כר’ שמעון קיידאנער. שם כיהן הרב שמעון צבי כראש הישיבה שייסד אב”ד קיידאן ויו”ר אגודת הרבנים בליטא הרב פיינזילבר הי”ד. בעקבות פניית רבו, שב לסלודבודקה, השתלב בהנהגת הישיבה ושימש כראש כולל קובנה.

בימי הטבח הנורא בקיידאן שהה מחוץ לעיר, הועבר לגטו קובנה, והשתתף באפיית מצות במסירות נפש עם שמחת מצווה שלא נשכחה במשך שנים רבות מזיכרונם של השרידים שנכחו באירוע. עם חיסול הגטו נשלח מגטו קובנה, הר בזלמן פערמוט, הרב ישעיה [לוינסון] (נכדו של החפץ חיים) והרב שמעון צבי דוביאנסקי מגטו קובנה, יחד עם בנו הרב בנימין ועם עוד כמאה ועשרים נערים למחנה עבודה לנדסברג שהוקם ב-1944 על יד דכאו לצורכי מפעל תת-קרקעי לבניית מטוסים. רוב הנערים הועברו אח”כ לאושוויץ ורק מיעוטם נותרו בחיים. לאחר מספר שבועות נערכה אקצייה, במהלכה נשלחו הזקנים והחולים לאושוויץ. בין הנרצחים היה הרב שמעון צבי. בנו, הרב בנימין, נפטר זמן קצר לאחר השחרור, ביום י”ב באייר תש”ה. הרבנית אלטא צירל, נספתה ביום י”ז באדר תש”ה. חתנם, הרב חיים שמשון מרקבוביץ, מחבר ספר “אמרי חיים”, נרצח במבצר השביעי זמן קצר לאחר כניסת הצורר הגרמני לליטא. הי”ד.

בשנת תשנ”ו יצא לאור לקט שרידי תורתו בספר “דברי שמעון” ובהם מאמרו “חסד שביראה” שפורסם ב”כנסת ישראל” (תרצ”ח), מאמר “קידושי חוץ מפלוני” שפורסם ב”כנסת ישראל” (תרצ”ט) ומאמר בעניין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כן הובא שם קונטרס אחרון מאת בנו הרב בנימין הי”ד.

מקורות: הקדמת דברי שמעון, חורבן ליטע עמ’ 157, הקדמת אמרי חיים, יסור יסרני ח”א עמ’ 124, דער גייסטיקער ווידערשטאנד פון יידן אין געטאס און לאגערן עמ’ 10, קיידאן ספר זכרון עמ’ 113.

מספר הצפיות במאמר: 3

הדיין צריך לשאוף לבירור האמת לאמתו; אמת לשם אמיתת הדבר עצמו  / הרב יצחק ביגון הי”ד

חברי מועצת הרבנים דליטא

איתא בשבת דף י’, כל דיין שדן דין אמת לאמתו כו’ כאילו נעשה שותף להקב”ה וכו’. ובסנהדרין דף ז’, כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראלוכו’. וכעין זה במגילה דף ט”ו: ובבבא בתרא דף ח:. עיין שם.

מורגש מעצמו שהלשון “אמת לאמתו” צריך ביאור דלא לחנם בטאו חז”ל בלשון כפל כזה, וכבר העירו כן התוספות בשבת שם ובבבא בתרא שם דיבור המתחיל “דין”, ובמגילה שם דיבור המתחיל “זה”. ובקצרה תרצו, דכוונת הגמרא היא לאפוקי דין מרומה ושלא יטו את הדין. אכן תירוצי התוספות אינם מובנים, דלכאורה כל זה הוה ידעינן מלשון “דין אמת” לחודיה. ועיין במהרש”א בשבת ובבבא בתרא ובסנהדרין שם שנדחק לתרץ וליישב דברי התוספות מקושית הבית יוסף. ובדרישה בחשן משפט סימן א’ ביאר לשון זה ד”אמת לאמתו” באופנים שונים והעמיס בסגנון זה כמה דברים. ועיין בחשן משפט סימן ח’ סעיף ב’ בסמ”ע ובש”ך.

ולעניות דעתי נראה דכוונה ארת ומדוקדקת בלשון זה, דהנה העיקר הראשון שבדבר הדין הוא, לברר בתכלית הבירור את האמת, הן בגופא דעובדא, הן מצד ההלכה, ולפעמים זה דבר קשה ומסובך מאד שצריך סייעתא דשמיא – אלקים נצב בעדת אל.

והנה אחד מהדברים שנדרשים למטרת בירור וליבון האמת הוא שהדיון יהא נקי מכל נגיעה ומכל אבק של שוחד, כידוע. אבל זה אינו מספיק עדיין כי עוד הרבה דברים רמים ונשגבים נדרשים מהדיין. ולדוגמא נזכיר מה שאיתא בסנהדרין דף ו’ ז’ וברמב”ם פרק כ”ג מסנהדרין הלכות ח’ ט’ ובחשן משפט סימן ח’, ויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר אלקים נצב וכו’, כי לא לאדם תשפטו כי לד’. כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב”ה נוטל ממנו נפשו וכו’. לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו שנאמר וכו’. ועוד כהנה רבות. ועל זה בא המאמר הנ”ל דאמת לאמתו ללמדנו עוד, דכל אלו עדיין אינם מספיקים. דאם הדיין שואף ומבקש לברר האמת רק משום יראת העונש ויראת הרוממות ואף שאין לו בדבר שום פניות, עדיין עלול הוא לשגיאות ועדיין איננו עוד הדיין האמיתי, כי עוד מעלות רבות צריכות להתאחד בנפשו ובאישיותו של הדיין, ואחת מהן היא שיהיה איש אמת במהותו, אמת לשם אמת. הוא צריך לאהוב את האמת באהבה בלתי מוגבלת, באהבה שאינה תלויה בדבר., כדי שלא יוכל נטות ממנה ימין ושמאל, ללחום ולסבול בשבילה. מדה זו צריכה להיות מושרשת בכל מהותו. דיין כזה שדן דין אמת לאמתו, כלומר, לשם אמתו של הדבר (דאמת היא לשון נקבה) כאילו נעשה שותף להקב”ה, משרה שכינה בישראל, דהקב”ה הוא שופט העולם, ובו כביוכל אינו שייך יראת העונש ורוממות, והוא דיין האמת לא משום שאר דברים רק משום דחותמו של הקב”ה אמת, אמת בשביל אמת, דהקב”ה כביכול הוא מקור האמת.

רעיון זה נולד אצלי מעצת יתרו למשה, שחשיב ד’ מעלות בהדינים, אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע – הרי דאף שהם כבר אנשי חיל, יראי אלקים ושונאי בצע – עדיין צריך לבודקם אם הם אנשי אמת, דמדה מיוחדת היא (מובן שאם חסר לו במעלות הראשונות, שלא יוכל להדמות לקונו להיות דיין במדה זו בלחוד, דאם אינו ירא אלקי, ממילא דאינו איש אמת כלל, דהאמת מחייב לירא את ד’). ואז עלה דרך רעיוני שגם חז”ל עמסו עניין זה במאמרם דאמת לאמתו, ללמדנו שרק דיין שיוכל להתדמות לקונו במדת האמת, על כמה שאפשר לבן אדם, רק דיין כזה עומד על הגובה הראוי לתפקידו, ונעשה שותף להקב”ה ומשרה שכינה בישראל. (דומה לזה אומרים השם גאון אחד על סגנון הלשון ד”תורה לשמה”, דלא קאמר “תורה לשמו”, לשם הקב”ה, רק “לשמה”, תורה לשם תורה, להבין את רוחה הנכון. וכן לעניין חסד מדקדק הנביא “אהבת חסד”, חסד לשם חסד עצמו, לא בשביל מטרות אחרות, כן הכא בעניינינו צריך הדיין לשאוף אף האמת בשביל האמת עצמו, חוץ משאר העניינים הנשגבים שנאמרו לו).

(כנסת ישראל, אדר א, ת”ש)


הרב יצחק נולד לאביו הרב אלכסנדר זיסקינד בלאהישין בשנת תרנ”ח (1898), והיה מבחירי תלמידי ישיבת סלובודקה ונשא ונתן במכתבים תורניים עם גדולי דורו. משנת תרפ”ח היה רב ואב”ד של זידיק [Radzivilishki]. הרב יצחק היה חתנו של ר’ חיים טעלזר (הרב חיים רבינוביץ).

בשנת תרצ”ב הוציא לאור את ספרו “שדה יצחק: הערות וחדושים ביאורים ופסקי הלכה בעניינים שונים”. בהקדמת ספרו כתב, שלאחר שפיתח את חידושיו וכתב אותם “נולדה בקרבי שאיפה חדשה, לספחם אל הקודש ולהכניסם בתחום הספרות התורנית. וביראי שלא ישטפו בזרם הזמן, כי מי יודע מה ילד יום, ואם לא עכשיו אימתי, ונוסף לזה במעי לדברי ידידי וחברי שיעצוני ובקשו ממני שלא להשהות – החלטתי לעמוד ולהתאמץ נגד כל העכובים והמכשולים, ושלא להתחשב עם כל החשבונות שהראו מראש שאהיה מוכרח להפסיק בתחילת העבודה, ובמצב כזה נגשתי אל ההדפסה, אכן מחמת חסר כסף נדפס בהפסקות… עתה כשגמרתי בדעתי להוציאם כבר לאור – דילגתי על כמה עניינים וקצרתי בהרבה מקומות, וכל שיפא ושיפא זימניה הוא, ולא עליך המלאכה לגמור. ואיה”ש עוד חזון למועד”. והוא מבקש מהקורא להסתכל על החידושים “כעל תיאוריות חדשות שדורשות עוד ניתוח ובדיקה מבפנים ומבחוץ, חפצי הוא שתבקרם בבקרת חדה, בלי משא פנים ובלי לפנים משורת הדין… אם תתעורר לך איזו הערה, תמיהה או השגה… אזי במטותא להודיעני, אולי יעלה בידי להתנצל… ומיני ומינך תתברר שמעתא, ואם אראה שיש ממש בדבריך ודבר נאה ומתקבל אמרת – ישמח לבי גם אני ואהיה שבע רצון יותר מאלו הבאתני לסייע לי, ואקווה שבחפץ לב, אודה ולא אבוש, וד’ יעזרנו לקבל אמת ממי שאמרו”.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמקביל לכיבוש פולין בידי הגרמנים, סוכם בין הגרמנים והסובייטים שהסובייטים יכבשו את ליטא. ביוני 1940 נכבשה ליטא. הועמדה בה ממשלה ליטאית-קומוניסטית בחסות ברית המועצות והיא סופחה באופן רשמי לברית המועצות ב-21.07.1940. השלטון החדש רדף את חברי התנועה הציונית ואת הישיבות, הלאים רכוש רב ושלח רבים מבני-מעמד הבורגנות  ובני ישיבה רבים למחנות בסיביר. בתקופת זו נצלו אלפי יהודים בזכותו של סגן הקונסול היפני צ’יאונה סוגיהארה שהנפיק עבורם ויזות מעבר רבות ליפן.

ב 22.6.1941 פתחו כוחות הצבא הגרמני במלחמה לכיבוש ברית המועצות, וכעבור שלושה ימי נכנסו הגרמנים לז’ידיק. ליטאים לאומנים בני המקום שמחו לבואם של הגרמנים, ראו בהם משחררים מעול הסובייטים, השתלטו על העיירה ופתחו בפרעות והתעללויות ביהודים, המלווים בשוד רכושם אלים ורצחני. הגרמנים ציוו לכל היהודים להתרכז בבית המדרש, שם הוחזקו במשך שבוע ימים, כשהם רעבים וצמאים. משם הובלו היהודים למחנה ריכוז בלאסטיק, אליו הובלו גם יהודי העיירה פיקלן. גם שם לא ניתן להם מזון. כעבור שבוע נשלחו כל הגברים לעבודה אצל איכרים, ולנו באסמים שעל יד בית העלמין היהודי. כעבור זמן קצר נרצחו גברים אלו יחד עם יהודי מאז’יק. הנשים והילדים מלאסטיק הובלו לאסמים ב- 04.08.1941, שם נרצחו ביחד עם הנשים והילדים של מאז’ייק והסביבה.

הרב יצחק ביגון נספה בשואה באלול תש”א (1941). כן נספו רעייתו נחמה, ובנותיהם, חנה ולאה.

מקורות: ויקיפדיה, אתר בית התפוצות, פורום אוצר החכמה.

 

מספר הצפיות במאמר: 9

מורא שמים (משיחותיו של הסבא זצוק”ל) / מאת הרב אברהם זאב הלוי הלר הי”ד

לזכר הרב אברהם זאב הלוי הלר הי"ד

“אמר ר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה.. אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מר’ יוחנן רביה” (ברכות ל”א).
כשאנו שונים את המאמר הזה נפשנו נרתעת בפחד נורא, כי החובר הפרושה עלינו במאמר זה נשגבה ממנו ולא נוכל להשיגה, איככה יוכל איש למשול ברוחו עד שלא יביאהו המאורע היותר נפלא בתבל להתעוררות של שמחה שלא תטהו למלאות בשחוק פיו אפילו לרגע קל אחד
גם תימה רבתי תהיה לנו על התורה אשר העמיסה נטל רב כזה על האדם לאסור עליו שלא ימצא שחוק בפיו כל ימי חייו, ואיככה תהיה כזאת?
גם אחרי אשר נתבונן באלפי רבבות חשבונות משפלות האדם ומרוב חטאיו אשר על כן אין לו לשמוח כל עיקר. גם אז לא נוכל להבין רק קצת את טעם המאמר הזה, אולם לא נשיג בשום אופן את האפשרות בקיום הדבר הנורא הזה. חידה היא לנו זאת ותהי לחידה!
אך ראה נא פלא, אף השתוממו מאד! הדבר הזה בעצמו אדר כחידה היא לנו בנושא המאמר, דבר פשוט הוא לנו במקום אחר. דבר שכבר היה לעולמים בימי דור שלם. כל בני האדם אשר על פני האמה, בעת ההיא במשך שבעים שנה קיימו בנפשם את החידה הסתוה הזאת, וכולם מקטן ועד גדול הוציאוה לפועל באופן היותר חד.
ובאותו הסגנון שנאמר בריש לקיש המהולל בתשבחות בפרט זה, נאמר גם על בני דור שלם בעת ההיא לאמר: “כל ימיו של אותו רשע – נבוכדנצר – לא נמצא שחוק בפה כל בריה”! (שבת קמ”ט).
שבעים שנה מלך נבוכדנצר בכיפה מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ובכל אותן שבעים השנים לא אירע אפילו פעם אחד שימצא איזה שחוק בפי איזו בריה, שהיא אפילו בזמן של שמחה היותר כבירה בכל מיני אשר אפשר להיות בעולם.
וכל כך למה? האם הוציא המלך פקודה לאסור את השחוק? האם העמיד פקידים נצבים ביום ובלילה במערות ובמאורות לשמור פן יצמא איזה שחוק? הלא הפרישות הנשגבה הזאת שנאמרה בשבחו של ריש לקיש האלהי נתקיימה בדור ההוא כדבר פשוט בלא צווי ואזהרה ובלא השתדלות, מפני שכל לב היה מרגיש אל נכונה כי ישנו לנבוכדנצר בעולם. ומכיוון שיש נבוכדנצר בעולם, אין שחוק! מכיוון שיש בעולם אדם שהוא מרגיז ארץ, מחריב ארצות ועושה בכל כאדם העושה בתוך שלו, אף שהאדם הזה הוא ננס קטן כזרת ונובח ככלב (ילקוט שמעוני, דניאל, תתרס”א-ב). רק הידיעה הזאת בעצמה, בלי שום השתדלות נספחת לה, דיה היתה לחדור לתוך עמק משכיות הלב ולא נתנה פוגה לו אפילו לשניה אחת, להסיח זאת מן הדעת ולשחוק קמעא…
והרי זו עובדא! אין זה חשבון הנפש. אין זה שכל רם ונשא, אלא דבר פשוט שקרה בדור אחד המפורסם לנו בדברי ימי עולם, ושום אדם לא נשתומם כלל על הדור ההוא ולא הציגוהו למופת ליתר הדורות. ורק כשבאו חז”ל להעתיק את הדבר הפשוט הזה ממוראו של בשר ודם למוראה של שכינה, מיד נעשה בדבר למשולל הבנה.
ועתה עמוד והתבונן: מה היה מוראו של נבוכדנצר? במה קבל למלוך בכיפה ולהטיל מוראו על כל הארץ? הלא אך בשכר ד’ פסיעות שפשע לכבוד שמים (סנהדרין צ”ו)! על ידי מעלה רוחנית פעוטה זו, נתן לו חלק ממרום במלכות האדמה להכניע לפניו כל יושבי תבל! מה קטן הוא חלק זה של כבוד שמים, הלא כאין וכאפס ממש הוא מול איזה פרק כל שהוא של חכמה ועל אחת כמה וכמה מול מקור החכמה, ובכל זאת בלימה קלה כזאת של חלק כבוד שמים, היה בכוחה שחוק מפי כל בריה לשבעים שנה, בלי צווי ובלי אסור ובלי השתדלות.
אם כן מה גדול ונורא הוא החוב למורא מלך מלכי המלכים הקב”ה שאנו חייבים בו ומה רחוקים אנו ממנו!…

(תבונה. ירושלים, תש”א)


הרב אברהם זאב הלוי הלר, נולד בשנת תרמ”ו (1886) בהלוסק. הוא למד בכולל קובנה, התקבל לרב בעיר זידיק ואחר כך שמש כאב”ד במריאמפול. הוא היה גאון גדול, בעל חידושים נפלאים, חריף ובקי בש”ס ראשונים ואחרונים שנשא ונתן בהלכה בהגיון וסברה ישרה. הוא היה נואם מעולה שהלהיב את שומעיו באש של קדושה, ופעל לטובת החינוך החרדי לילדי ישראל.

הוא פרסם חידושי תורה רבים בעברית וביידיש בקבצים תורניים. חידושי תורה ממנו פרסמו ב”בית ישראל”, ב”כנסת ישראל” (תרצ”ח) בהוצאת תלמידי ישיבת סלבודקה, וב”תבונות, א” (תש”א) ומכתב ממנו הובא בספר “ממעמקים” חלק א. כן כתב ספר גדול על הרמב”ם, שנותר בכתב יד ואבד בשואה.

בשנת 1939 גרו במריאפול יותר מעשרת אלפים יהודים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה ליטא בידי ברית המועצות, שסיפחה אותה אליה בסוף קיץ 1940. עם תחילת מבצע ברברוסה הופצצה העיר מהאוויר ע”י הגרמנים, רחובות שלמים נהרסו, שרפות פרצו ברחבי העיר ועשרות אנשים נהרגו. יהודים רבים ברחו למזרח, אך רובם נאלצו לחזור למריאמפול ולא הצליחו להימלט לצד הרוסי. רבים מהחוזרים נרצחו על ידי ליטאים במבואות העיר.

עם הגעת הכובשים הגרמנים, נעצרו ונרצחו כמה יהודים בכל מיני טענות. היהודים הוכרחו מידי יום לעבוד בעבודות פרך בשירות הציבורי ובשרות הצבא הגרמני, תחת פיקוח ליטאי, צעירים יהודים שספרו לצאת לעבוד, אותרו בידי יהודים שמונו לכך, והוצאו להורג. בתאריך 15.7.1941 פורסם צו שהטיל גזרות רבות על היהודים, שהגביל את יכולתם להשתמש במרחב הציבורי, אסר עליהם להיעזר בשירותי האוכלוסייה הלא יהודית, צמצמה את יכולתם לרכוש מזון והטילה עליהם את חובת לבישת הטלאי הצהוב. הגרמנים ציוו על יהודים רבים לשרוף את כל ספרי התורה וספרי הקודש בבית הכנסת הגדול. היהודים גורשו מבתיהם והוכרחו לעבור לגור בחצר בית הכנסת וכמה בתים סמוכים, שהוכרזו כ”גטו”. משם נלקחו יהודים לעבודת כפייה, כאשר קבוצות הצעירים וקבוצות צעירות שנלקחו כביכול לצורכי עבודה לקחו אל מחוץ לעיר ונרצחו שם.

בחודש 08.1941 נשלחו בני נוער לחפירת בורות על שפת הנהר מחוץ לעיר, ליד מחנה צבאי. היהודים חששו לבאות ונציגיהם ניסו לפעול לשנות את רוע הגזירה. בסוף החודש נצטווו היהודים לארוז ולצאת לדרך ולעבור, כביכול, לגטו מרווח מחוץ לעיר, בה יוכלו לנהל את חייהם באוטונומיה מליאה עד לתום המלחמה. כשהגיעו למקום הריכוז מחוץ לעיר, נקשרו הרב, החזן וזקני הקהילה לסוסים ונגררו על הכביש. הגברים נסגרו בצפיפות באורוות והשומרים הליטאים התעללו בהם. בימים הקרובים הובאו לשם גם יהודי העיירות מהסביבה. הרב אברהם זאב הלוי הלר נהרג עם עדתו בחודש אלול תש”א, כשהוא עטוף טלית.

בתאריך ט’ באלול תש”א (01.09.1941) נלקחו היהודים לבורות, קבוצה אחר קבוצה, שם רצחו אותם ביריות ליטאים לאומנים שפעלו בשירות הגרמנים. הנרצחים הוטמנו בקברי אחים, כשאר רבים מהם נקברו בעודם בחיים.

מקורות: חכמי ליטא עמ’ 33, ממעמקים עמ’ קפ”ט-קצ”ג, מריאמפול באתר בית התפוצות, אתר איגוד יוצאי ליטא, אתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת מרימפול ליטא.

מספר הצפיות במאמר: 17

על חשיבותה וגדלותה של מדת היופי / הרב מאיר זאב ניסטמפובר הי”ד

מדת היופי

בקבענו מידת היופי ונושא דברנו עיקר בינתנו ליופי של מעלה, לזה אשר נעשה ונולד מתוך דעת קדושה לזוהר הנאצל מחיים שיש בהם תורה ויראת שמים, ולא חלילה חל הגיהוץ הנכרי והזר אשר בכל ועוד נתקלים בו רבים מבנים עמנו.

אין בדעתנו להרבות דברים פה על היופי של פלסטיקה המרהיב את העין ועל התפתחות הרגש האסתטי. בדבר זה הלוא מטפלים הנכרים והללו אשר נתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים ואין לנו דין ודברים עם היופי הזה.

גם אין בדעתנו להעמיק חקר בדעתם המוטעת והבדויה של הנכרים אשר גזלה מאתנו עדינו נפשנו ומלאה רוחנו בטענתה כי אין אנחנו נותנים לחדור לתוכנו ציורי היופי והנשגב.

אנו עם התורה האלקית יודעים ורואים בכל עת ובכל שעה על פי הרוב שהללו המחזיקים את היופי ותענוגיו לתכלית כל השלמות אינם חשים שום תענוד במעשה הטוב והצדק אשר הוא הוא באמת תכלית כל השלמות, ודווקא אלו אשר לבם ער לנוי בועטים במעשים טובים ועוברים בשאט נפש על כללי המוסר לכל העולם כולו.

ואם הואלנו לדבר על מדת היופי, הרי זאת רק מדין הנהגה למעשה.

כמה יש בה במדה זו משום הדרכה של נוי תורני ביחוד לאלה המקדשים והמזמינים את עצמם לעלות ארצה ישראל, ארץ של פאר עילאי המכוונת כנגד ארץ ישראל של מעלה.

ומפני שרצוננו בעקר להטיף לקח על נוי למעשה ולא לשם תיאוריא והלכה לבד עלינו טרם כל לדעת ולהבין שהוא תלוי ועומד בשלשה דברים, באדם, ובמעדה ובעת עשיתה. באדם: בזמן שהוא שלם בגופו בנשמתו בשעה ששניהם בריאים חזקים ומפותחים במדה נכונה ועובדים ביחד.

שלמות הנשמה, הלא כולנו יודעים מה טיבה של שלמות זו, תורה ודעת של יראת השם וגם קביעות בנפש ואיתניות ברוח מושגה הנכון של אמונה, כמו שכתוב בספר החינוך בפרשת יתרו.

ושלמות הגוף גם היא דבר חשוב מאוד, אומנם כי תורת “שרירים אמיצים” אסורה ומנקרת היא לנו, אבל השרירים כשהם לעצמם כשרים ואולי גם נחוצים מפגי שגם בהם יכולים לעבוד את עבודתנו יתברך שמו באופן שיופי היא הרמוניה נאה ואידאלית בין הגוף והנשמה במידה קצובה שקולה.

במעשה; לעשות הכלב מדה הראויה והדרושה בתנאים ההגונים והמתאימים ובעת המכוונת לאותה פעולה.

אולם, גם בדבור וגם בהלבשה יש נוי. בדבור, לא להרים את הקול בשעה שצריכים לדבר בנחת, כגון במסיבת רעים וכדומה, ולא לדבר בחשאי בשעה שמחויבים לדבר בקול רם, עובר לפני התיבה בהרצאת שיעור שלא להגזים ושלא להפחית, וכדומה בהלבשה, להיות לבוש נקי ובטעם הכשרים.

ואף בברכת איש לאחיו יש פאר, לקדם את פני רעהו בברכה משלום בטעם ובמדה כראוי וכהגון לאיש אשר לו מדת היופי המעשי.

בקצור לעשות הכל כאשר לכל במשקל של תורה והלכות דרך ארץ הריהו יפה בפנימיותו וחיצוניותו לול נאה להתעטר בשם איש היופי. וכן שנו חכמים באבות, ורבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות פ”ב), הוי אומר שיופי שלנו הוא שפיר המעשה והדרכה בחיים והוא זה אשר לכל העולם כלו פאר נס ונוי מכוער ואף לא יופי – עינוי, מדעי, בצורה של אליטוניות מופשטת.

גם כוונה טובה ונכונה בעשיית מצוה והשמחה בשעת קיומה, הזהירות המרבה במצוות שבין אדם לחברו, ההליכה ב”שביל הזהב”, זאת אומרת, התנהגות האדם בכל הדברים בדרך האמצעית, מבלי נטות לקיצוניות ימין ושמאל, כל אלה בשם “תפארת” נקראים, כדברי רבי שמואל די איזידא בספרו מדרש שמואל בשם רבותיו הקדמונים ז”ל, כי לא לתפארת של נוי בעלמא מטיפה תורת היהדות, אלא לתפארת של טוב להדר המועיל ולא להדר הערב הנכרי והטמא.

אמרנו למעלה שגם בהלבשה ובדברים חיצונים עלינו להנהיג מדת היופי. הריני רואה חוב לעצמי להרחיב מעט את הדבור בכיוון זה.

אמת ונכון הדבר שלפני איזו עשרות שנים לא נתנו את עיוננו כלל בדבר זה. לא חלילה מפני שנהגנו קלות במידה זו,  אלא מפני שהשקענו את כל דעתנו ליפות את גינתנו הרוחנית. נעצנו את מבטנו ביופי של מעלה ובנשגב פנימי. הקפדנו אז רק על האדם שבקרבנ ולא על הבר נש אשר סביבותנו. הדורות שלפנינו פארו וקשטו אך ורק בת בתי גוואי… ולא בתי בראי… אמנם אכן, פאר עילאיוזוהר דלעילא נוי מסתתר מנועם עליון היו האספקלריא המאירה של חיינו אזי.

אבל היום בזמן הזה אשר העולם רק לברק חיצוני מבטו, כורע ברך לפני יופי של גיהוץ קל ושטחי, בשעה שהאליל היווני פגר מובס זה שקם לתחיה בנוסחה חדשה, בלי אותה התפעלות האלילית הקדמונית, שיש בה משום עילאיות המשובשה והגשומת כחות נאצלים, אלא בפטום אש גס ומכוער וחמדה בזויה ושפלה אשר מוצאה בתתאי תתאיות בדיוטא התחתונה אשר במרתף אירופא, מקום שם יורדים ואינם עולים ממנו לעולם.

עלינו להנהיג סלסול במדה ידועה גם במידת החצינות של הוד והדר, כסות נקיה, מעון נקי, סדר ומשטר בכל תהלוכותינו, וביחוד אתם אשר תכינו את עצמיכם לעלות לארצנו הקדושה בתור בוני התורה על אותה קרקע, אשר נתחללה בידי בעלי האסתתיקא הטמאה והנוכרית באופן ציבורי  ומאורגן לפי הטעם היפה השולט כעת בעולם.

בפאר חיצוני לקינו ובו נתרפא. כשאני אומר “בו”, אין דעתי חלילה לומר אך בו, אלא גם בו, כלומר, גם הוא יכול לשמש מעשי רקחות וטבחות לעבודתנו עבודת הקודש, אבל הריני מבקש מכם יקירי מיד על אתר שלא תטעו חס ושלום בדברי לומר שאגודתיות תלויה ועומדת רק, או אפילו במידה מכריעה, בחיצוניות. לא ולא. אגודתיות קבועה ומעורה בהנקודה הפנימית החופפה עלינו ומשמרת אותנו באותו תא בלב אשר שוכן בו “מגן אברהם” ואין מגע נוכרי חיצוני שולט בו, כדברי החידושי הרי”מ זי”ע.

החיצוניות שהננו משמיעים עליה, אנחנו נוהגים בה רק מנהג של תשמיש טכני בעלמא. עמוד ועשה מלאכתנו! וזהו באמת אם נרצה להשתמש בנוב של חסידים תקונה ועליתה, והסרתי דמיו מפיו… ושקוציו מבין שניו… ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט).

אמנם כן מידת היופי היא מדה גדולה וחשובה בעבודת ההכשרה של חלוצי הרוח והחומר של אגודת ישראל המכינים את גופם ונפשם ארצה ישראל. אם פאר הנפש הוא דאורייתא, מן התורה ממש, פאר הגוף הוא מהלכות דרך ארץ הנוהגים ביותר בזמן הזה אשר עלינו להנהיגם בחיינו כדי להנחיל כבוד לתורה ולהיהדות החרדית, וכל לנאותן בוודאי שאינו חוצץ חלילה בפניהן. ואף על פי כן, אין בה במידה זו, ביופי חיצוני, יותר מהנהגה טובה. ולאפוקי מדברי היהודי החשוב, מורה דרך לשבים בארצות המערב, הד”ר נתן בירנבוים שיחיה, אשר כתב בספרו דברי העולים (וינה תרע”ז) סימן ב’ “שלש קדושות יש שבהן בני האדם מתקדשים מן התורה, ואחת מהן קדושת התפארת ופראכט”. ואף שאחד העולים מעיר שם שכוונתו על ההיפך מתיעוב, אבל אם כן, הריהי צניעות וקדושה, כדברי חז”ל, בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא ערווה.

ומדוע הוא אומר אחר כך, בסימן ג’, כדי לעלות בתפארת [פראכט] הרינו מקבלים עלינו לדאוג ליופי ולחן, לניקיון ולסדר אצלנו ואצל כל אשר ברשותנו. וכי בגדים נקיים וכלים יפים, דירות ובתים נאים מדרגות של עליה במידת התפארת, קדושת הצניעות. אם יש קדושה בתפארת, הוא רק במובן מוסרי, נוי המועיל, זאת אומרת, הנהגה נהדרה אשר משמעותה ההתנהגות כמנהג החרדים והכשרים, ולא כמושג חיצוני ופלסטי בניקיון וגיהוץ.

בעלי הקבלה שנו שתפארת היא מדת אמת, בחינת יעקב אבינו עליו השלום, לומר לך שיופי אינו ההיפך מן הכיעור החיצוני, רק מן השקר, מושג רוחני שכלני. העולם הנוכרי הורה שהיפה הוא אמת, והיהדות מלמדת שהאמת היא היפה, וזהו שופרי דיעקב אבינו עליו השלום שהיא מעין שופרא דאדם הראשון, פאר רוחני עילאי, ולא הדר חיצוני של סדר ומשטר. הוא אינו קדוש. אותו יכולים אנו לעשות רק הדום לרגלי קדושה, ולא יותר.

אין לנו אף כתוב אחד בתורה שיורה אף במידה זעומה על קדושה חיובית ומסויימת לתפארת בתמונה החיצונית.

המקראות אשר צטט אחד העולים בהערותיו, אין בהם אף סמך קל כי בכולן הכוונה על תפארת בבחינה מוסרית או על התפארות ותהילה, כמבואר שם בתרגום ורד”ק ובשאר המפורשים ובמדרש בפרשת תצוה ובמפרשים. ודעתי שתשובוני מבגדי כהונה שאמרה תורה בהם “לכבוד ולתפארת”, הרי לנו מפורש שתפארת קדושה בתבנית חיצונית. אולם הרגעו נא, והאזינו דברי הרמב”ם ז”ל בספר המצוות מצוות עשה ל”ג, וכך הוא אומר: “וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה’ את משה, כלומר לבישת הבגדים, ואף על פי שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש”. עד כאן לשונו.

שמע מינה מהכא, שהקישוטים הללו שציותה התורה אין זאת משום ייפוי-כח לברק חיצוני אלא גזרת המלך היא, והנאת היופי שבהם פוסלת, וחוצצת בפני הכוונה הטהורה הנשגבה לקיים מצוותו יתברך שמו.

מכל האמור עלינו להסיק, אחים יקרים, שעיקרה של היופי מדת התפארת היא שתי מדות האחרות שמהן היא מורכבת, הלא הם מדת החסד ומדת הגבורה, כמו שמסרו לנו רבותינו בספריהם הקדושים והנשגבים, ועלינו בני הכשרה לקבוע אות בקרב לבבכם פנימה.

במידת החסד עליכם להשתמש כדי שתרגילו את עצמכם להיות חיים של צדקה וחסד קולקטיב כשר וחרד מבוסס על מצות עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. ובמידת הגבורה כיצד?

בשנת ההכשרה תשתדלו לנטע בכם את מדת העוז והאומץ שלא לגור מפני הפושעים והמורדים בפלטין של מלך, זה ארץ-ישראל, העושים כגרועים שבגויים, ואיתניות בנפש שלא לכוף את הראש כמו אגמון ולעמוד בכל הניסיונות המתרחשים ובאים שם בתור שומרי תורה ואגודתי נאמן ומסור מהתמזגות שתי מדות הללו תוקבע בכם מידת היופי מאליה.

והיה אם נכשיר את רמ”ח איברנו ושס”ה גידינו במידת החסד, במידת הגבורה ובמידת התפארת לפי המושג התורני, תקוים בנו נבואתו של זכריה, ועוררתי בניך ציון – המצוינים בתורה ומצות – על בניך… יון – אלו המפיצים טומאת היונים בארצנו הקדושה והטהורה, והושיעם ה’ אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתנו.

(מתוך “דרכנו”, גליון כט, ניסן תרצ”ח, בעריכת אלימלך שטייער. מאמר המשך והבהרות בנושא נמצא בדרכנו תרצ”ה גיליון 40)


הרב מאיר זאב ניסטנפובר נולד בסביבות שנת תר”ן (1890). כפי שנראה במאמר שלפנינו ובמקורות נוספים היה הרב פעיל בתחום קיבוץ ההכשרה של אגודת ישראל, והוא אף שימש כמנהל ה”יסודי תורה” באחד הקיבוצים הללו.

הרב כתב מאמרים רבים, מהם פורסמו ב”יודישע ליטעראטור” גיליון א, ארטאדאקסישע בלעטלעך תרצ”ג גיליון 40 וגיליון 41 – השתלמות עצמית כיצד, דרכנו תרצ”ה גליון 6 – נחפשה דרכינו ונשובה!, דרכנו תרצ”ה גיליון יב – כיצד מלמדים, דרכנו ספר היובל תרצ”ו – מדור ספרות ומדע: המבקר בראשון בספרות ישראל – לדמותו של רבי משה אבן עזרא ז”ל, דגלנו תרפ”ט – מגמת הפילוסופים בישראל לפנים והיום. בשנת תרצ”ז הוציא לאור את הספר היוצר ויצירתו, מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל מלובלין, מחולל “ישיבת חכמי לובלין” ויוצר “דף היומי” (20 עמ’), לרגל סיום המחזור השני של הדף היומי ושמונה שנים ליסוד ישיבת חכמי לובלין.

בספר זכרון לקהילת פולטוסק (יצא לאור בשנת 1971) – מוזכר שהרב מאיר וועלוול ניסטנפובר, אשתו שרה ושני ילדיהם נספו בשואה.

מקורות: דף עד באתר “יד ושם” ועוד.

בעניין קיבוצי ההכשרה של תנועות הנוער הדתיות ראה אתר זכור. בעניין חורבן קהילת פולטוסק ראה אתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 10

צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה אפילו על עשיית הטוב, כשעשה המצווה עם יצר הרע / הרב שמעון לנגסם הי”ד

תיקון

ולפרש הנוסח על חטא שחטאנו לפניך ביצר ברע, דקשה הא כל העבירות הם ביצר הרע, והאיך חשוב זה לחטא בפני עצמו.

והנראה לפרש שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעוניך, דקשה מהו עד ה’ וגו’ הא פשיטא דצריך לעשות תשובה לה’. אבל יש לפרש חכמים הם להרע ולהטיב לא ידעו לפי מה שכתב בנועם מגדים, לפרש אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שלמדנו חיפוש בנרות דנר מצוה ותורה אור, שצריך אדם לבדוק ולחפש בנרות, היינו במצות צריך לחפש עד מקום שידו מגעת, וכמו שכתב הבני יששכר לפרש וילך ויעביד אלקים אחרים אשר ציותיך, ופירש רש”י שלא לעובדם, והוא מפרש, דאם עושה איזה מצוה שלא לשמה, רק להגדיל בה, אזי הוי כעובד את עצמו וכל המתגאה כאלו עובד וכו’, וזהו ויעבוד אלקים אחרים אשר צויתיך, היינו במה שצויתיך לעשות איזה מצוה, בזה אתה עובד חס ושלום עבודה זרה, וזה צריך חיפוש גדול. וזהו אשר יעשה טוב, היינו מצוה, ולא יחטא בהטיב.

וזהו חכמים הם להרע, פירוש, יש חכמים שלא לעשות רע או לעשות תשובה על הרע, שלא יעבור על לא תעשה, או לעשות תשובה אם עבר איזה לא תעשה. אבל להטיב לא ידעו, היינו על קיום מצות עשה לא ידעו האיך לעשות, וכן לעשות תשובה על מה שעשו המצות עשה שלא לשמה. לפי זה מובן דקאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך, היינו שצריך לעשות תשובה אפילו על קיום מצות עשה שהוא לה’ אלקיך, היינו אפילו על הטוב שהוא לה’ אלקיך צריך לחפש ולבדוק ולעשות תשובה.

והנה ההבדל בין עובר על לא תעשה ובין מי שמקיים מצות עשה שלא לשמה, הוא דבעובר על לא תעשה המעשה גופיה הוא רע, אבל המקיים מצות עשה שלא לשמה המעשה הוא טוב רק הכוונה הוא לא טוב, שעושה המצוה עם יצר הרע. וזהו על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, היינו שעושה תשובה על מצוה שעושה ביצר הרע, אבל המעשה הוא טוב. מה שאין כן בעשיית עבירה, המעשה גופו הוא רע.

ועל פי זה יבואר המדרש בראשית וישב ראובן אל הבור, אמר לו הקב”ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה . ואיזה, הושע, שנאמר שובה ישראל עד ה’ אלקיך. עד כאן. עיין בראשית חכמה שמפרש כן, דקשה הא הרבה עשו תשובה מקודם, קין אדם יהודא. אבל הם עשו חשובה על ללא תעשה וראובן עשה תשובה על קיום עשה, היינו במה שקיים כבוד אם, ועבר בזה על בלבל יצועי אביו. והנה מצות עשה חשיב תחילה, דעשה מהתרי”ג, וכן אנכי ה’ מעשרת הדיברות, הוי ראשון, וכבר כתבנו דבעשה, העשיה הוי טוב, וחשיב לפני הקב”ה. וזהו מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, היינו, “לפני” דווקא, בעשיות הטוב, ואתה פתחת בתשובה תחלה, היינו על עשיות הטוב, שחשיב תחלה. ראובן היה תחלה לעשות תשובה, חייך כו’ שנאמר שובה ישראל עד ה’, היינו, על עשיות הטוב, כמו שהתבאר.

ובזה יש לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו אפילו כל קיום מצות עשה צריך ליתן חשבון, לחשוב האין היה. ויאמר באו חשבון ודין על לא תעשה. והיינו דין וחשבון, בין על הלא תעשה בין על קיים העשה.

ובזה יובן מדרש ולקחתם לכם ביום ראשון, ראשון לחשבון עוונות, היינו שאז זמן התשובה על הראשון שהוא עשיות העשה, דאפילו בעשיית הטוב שנקרא ראשון נחשב עוון וצריך לעשות תשובה מאהבה דקיים העשה. והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים  מאת הרב שמעון לנגסם הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 8

מי שאינו פועל גם לטובת זולתו וחי רק לצורך עצמו, הרי הוא כבהמה / מיכאל הלוי איש הורוויץ זצוק”ל

מי לי או (בה)מה אני

הוא (הלל) היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי (אבות א,יד).

הנה שאלת העצם שונה הוא אצל האדם, מכל הנבראים זולתו, כי על “האדם” שאיננו מכירים אותו רגילים אנחנו לשאול שאלת “מי”, מי הוא, מי אתה, מי הם. על בהמה וחיה ועוף ושאר הנבראים אנחנו שואלים שאלת “מה”, מה זאת, מה הוא. וזה שאמר הלל “אם אין אני לי”, כשאין ה”אני” שלי, כלומר, בעד עצמי בשרי לבד, רק משתתף אנכי את ה”אני, שלי לעבוד בעד אחרים, ולטובת זולתי, אז “מי לי!” אדם הנני! ושאלת “מי” שייכת לי. אבל “כשאני לעצמי”, אם “אני” שלי רק בעד עצמי ואינני משתדל כלל להביא תועלת גם בעד זולתי, אז “מה” אני, לא יתכן עוד עלי שאלת “מי” אלא שאלת “מה” כמו לכל בהמה וחיה שהם גם כן אינם חיים אלא לצורך עצמם!

וכדי שלא יאמר האדם הלא חיי קודמים לחיי זולתי ולכן אשתדל מקודם בעד עצמי בלבד, ובמלאות ספקי אז אעשה גם לטובת זולתי, לזה הוסיף “ואם לא עכשיו אימתי?”, כי מי יודע מה יולד יום, לכן מזה וגם מזה אל תנח ידך וירא אלקים יוצא ידי שניהם!

מיכאל הלוי איש הורוויטץ בהגאון אבדק”ק קראקא

(פרח לבנון, עמ’ 4)


הרב מיכאל הורביץ נולד בשנת תרכ”ט או תר”ל לאביו ר’ חיים אריה ליב רב ואב”ד קראקא. הוא למד בתלמוד תורה של אביו מרבי מרדכי ריפס. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף ל”מזרחי” והיה מראשי הנהלת הסניף בקרקוב, חבר הנהלת החינוך בעיר. היה תלמיד חכם מופלג, נואם מצוין ובקי בלשונות. לאחר פטירת אביו, כשראה שמועמדותו גוררת מחלקות והתנגדויות מצד החסידים והמתבוללים, וויתר על ההתמודות, וכסא רבנות קראקא נותר פנוי במשך שלושים שנה. הוא עסק זמן קצר במסחר יהלומים באנטוורפן ובמסחר בירה ויין. 

הוא עסק רבות בעבודה ספרותית רבנית. בשנת תר”ץ הוציא לאור את “עבודת הלווים” ובו פירושו לחמש מגילות: איכה, מגילת אסתר, קהלת, מגילת שיר השירים ורות. הוא היה העורך האחראי בעיתונים ובעלונים של “המזרחי” ופרסם בהם מאמרים, לרוב בעילום שם בשל צניעותו הרבה. ממאמריו הפזורים ניתן למצוא את המאמרים “לא תעשו איתי ואלהי כסף“, “ואת ובית אביך תאבדו” – מתוך “דבר בעתו”, מכתב ב”ילקוט הרואים”, חידושי תורה לפרשות ויחי וויקהל – מתוך רבותינו שבגולה בעריכת הרב נתן נטע לייטר הי”ד, קמץ גרגרים בהבנת מקראות – מתוך בית המדרש החדש, שערי אגדה לפורים – שערי אורה, סימן מה, ובאהל תורה סימן כב. מילין דרבנן – מתוך הפלס תרס”א. קול רחיים כסימן לנישואין – מתוך אור תורה, תמוז תר”ץ. לפרשת תולדות בעניין במקום שבעלי תשובה עומדין – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ז. הערה בפרשת בראשית ונח – מתוך הפרדס. רעיונות בעניין הגדה של פסח – מתוך בית ועד לחכמים שנה ה (הובא בבן פורת יוסף). הוצאת אצבעות במקדש – מתוך בית ועד לחכמים. קהלת – מתוך מגיד. ביאור “ב”, “עובר” ו”נעשה אדם” – מתוך המאסף סי’ סד (המשך למאמר קודם). בעניין היתר מכירה – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ב. “חשבונות של מלך” ו”למען שמו באהבה” – מתוך הפלס. אגדה לחג הפסח – מתוך בית ועד לחכמים. כינוי “ראש” לע”ז – מתוך בית ועד לחכמים. לימי הסליחות – מתוך תולדות יהודא. ועוד.

הרב מיכאל הורביץ נפטר בקרקוב בט’ בכסלו ת”ש (21.11.1939) תחת הכיבוש הנאצי. בנו, ר’ משולם ישכר, עלה לארץ.

מקורות: אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ב, עמ’ 58-59. מאורי גליציה, ב, עמ’ 258-260.

מספר הצפיות במאמר: 9

המצוה לזכות את הרבים להוכיחם מוטלת על כל אחד ואחד מישראל / הרב אליהו רייך הי”ד

מעלת המוכיח

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה’ דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש”י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י”ב משנה ה’, וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי”ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז”ל אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב”ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו’. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז”ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה’ אשנא וכו’ – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה’ ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה’ מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב’ טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ”א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה’ קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב”ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש”ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)


הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר”ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב”ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה”שבט סופר”. חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב”ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה”דעת סופר”.
משנת תרס”ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח”א, ח”ב, ח”ג, ח”ד, ח”ה. תרס”ח-תרע”ד) על התורה ושו”ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו”ת. כתב גם ב”המאסף” שנה י”ז (תרע”ב) חוברת ג סימן לז, ב”וילקט יוסף”, שנה י”ח (תרע”ו) סימן מ”ה, שם שנה ה (תרס”ז) סימן ס, סימן קט”ו ומאמר לאחר סימן קפ”ח, ובפני הנשר שנה ח’ (ת”ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר “בית יוסף להבה – תולדות מהרי”ץ” עמ’ שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע”פ “החתם סופר ותלמידיו” הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש”ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ’ 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 6

מוסר השכל ממצות ספירת העומר, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד / הרב מרדכי בריסק הי”ד

הרב הי"ד

פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ”ד, בס”ד.

א.

דבר אל בני ישראל וגו’ והאבתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).

ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש”, אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו’ אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) “שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך”, משה אמר (במדבר טו,לט) “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, ושלמה אמר (קהלת יא,ט) “והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'”. כיון שאמר שם “ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט”, אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.

ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) “שבע שבתות תמימות תהינה” (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.

רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו”ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.

ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי”ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד”ה ויאמר ה’) שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.

ויש לפרש בזה מאמרם ז”ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש”א ז”ל (מהרש”א חידושי אגדות מכות כג,ב ד”ה תרי”ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו’ ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה’. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.

ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו’ כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.

המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב”ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.

ב.

ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ”ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.

ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב”ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ”ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה’ ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו’ (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב”ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה’ כל ימי חיינו.

ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י”ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי”ם, דהיינו החמישים יום. והבן.

ג.

אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב”ה, ענשו הקב”ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב”ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.

וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז”ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו’, והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב”ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב”ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.

אמנם, הרמב”ם ז”ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד”ה ולזה וד”ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב”ם ז”ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו’ (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו’.

ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו”ק בדברי תורה, היינו שהקב”ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו”ז ז”ל (אורח חיים סימן מז ס”ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב”ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו”ת רמ”א תשובה ה).

ועל כן אמר שלמה המלך ע”ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.

ד.

אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז”ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.

ויש לכוון בזה מאמרם ז”ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.

וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,

אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.

וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס”ק בתורה לשמה וכו’, ולא עו”ד אלא שכל העולם וכו’. דייק לומר כל העוס”ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו

בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב”ם ז”ל. ולא עו”ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב”ם ז”ל הנ”ל.

(מתוך ספר דרשות מהר”ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ’ ל-לג)


תמונת חותמת הרב מרדכי בריסק הי"דהגאון רבי מרדכי ב”ר יהושע בריסק, המהר”ם בריסק (תרמ”ו – י”א בסיוון תש”ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ”ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ’בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.

בתרס”ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב”ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע”א (1911) מונה מהר”ם בריסק לדיין ומו”צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע”ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.

חיבר את הספרים שו”ת מהר”ם בריסק ד’ חלקים, דרשות מהר”ם בריסק, דרושי מהר”ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש”ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש”ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות. 

בשנת תש”ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י”א בסיוון תש”ד עם רעייתו ורבים מילדיו.

לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב’ עמ’ 73, עולמי ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 61

הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי”ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)


הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 55

עדיין השטן מרקד בינינו ואיש שונא את רעהו / הרב מרדכי ליכטנשטיין הי”ד

הרב הי"ד

באהבת ה’ יתברך לישראל והנחילנו תורה ומצוות, וצוונו בתורה הקדושה על אהבת רעים אשר זאת יסוד ועמוד לכל התורה. כמאמר חז”ל מסכת שבת פרק במה מדליקין. והזהירנו משנאת ישראל. והנה בהיותנו שלווים ושקטים על אדמתנו איש תחת נפנו, ירושלים על תלה ובית המקדש על מכונו, הפרנו ברית אהבת רעים, על כן באה אלינו הרעה הזאת שגלינו מארצנו. ואנחנו עד היום מטורפים ודלים והולכים. נתפזרנו בגוים. ורצון ה’ יתברך היה להכניענו אולי נשוב מדרכנו הרעה. והנה אנחנו הקשינו עורף ומרדנו בצורנו ועדיין השטן מרקד בינינו ואיש שונא את רעהו. והרדיפות תגבר. ואם נראה בעין פקוחה, סיבת הדבר הוא יען שכל אחד מורה לעצמו היתרים. ולב הותל תסיתיהו אשר מצוה הוא עושה בזה.
ובזה אמרתי לפרש מדרש רבה פרשת ויגש, אמר רבי אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קוטנן של שבטים היה, ולא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו. בלעם חכה של גוים היה, ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו. כשיבוא הקב”ה ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, על אמת כמה וכמה. והנה כבר דברו המפרשים בזה . ועיין ספר אבן שלמה הערה טובה בעניין זה, ולא באתי רק להעיר בזה.
עוד מה שקשה במדרש רבה הזה: (א) היכן מצינו ויכוח ביוסף עם אחיו, הלא לא אמר רק אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו: (ב) למה שאל באמת העוד אבי חי הלא מקודם כתיב פרק מ”ג השלום אביכם הזקן העודנו חי ויאמרו שלום כו’: (ג) מה היו יכולים אחיו לענות אותו. ומה היה יכול בלעם לענות את אתונו.
ומה שנראה בכל זה, דהנה ידוע אשר אין איש ישראל עושה עבירה, רק אם מראה לעצמו היתר. והנה טענות האדם מה שחושב שינצל ליום הדין: (א) שלא היה יכול לעמוד-בפני היצר הרע: (ב) ובעניינים שבין אדם לחברו, מראה לעצמו היתר, איך שמצווה הוא במה שרודף את חברו, יען שלאיש כזה מצוה לרדוף . אכן באמת כפי מה שנמשך תחילת השנאה היה מחמת איזו פנייה לעצמו, יען שנגע לו בכבוד וכיוצא בו, וידוע אשר שנאה תעורר מדנים, ושוב לא יראה זכות לחברו, רק חוב.
ונבאר פרט אחד, כגון, אם יש לו שנאה על חברו. וחושב בעצמו שעל פי דין תורה מצווה לשנאותו. ומתיר לעצמו לעשות רדיפות לחברו כל מה שיוכל . אם היה זה באמת על פי יצר טוב, היה לו לחשוב לו אמת שלחברו מצוה לעשות מן הרע, אבל אשתו ובניו מה חטאו. וידוע אף שמסור היה מותר לאבד בימים הקדמונים עפ”י סנהדרין, אבל ממונו אסור לאבד מחמת בניו. עיין חושן משפט. אכן יען שכל השנאה הוא מהיצר הרע, ועושה בחשק גדול כדרך התלהבות היצר הרע, ומתיר לעצמו כמה רדיפות.
ואם תרצה אחי לעמוד על המבחן, אראך פרט אחד מאין נצמח השנאה. הנה אם אפיקורס גמור, אשר מצוה לרודפו, היה נותן לך פרנסה, בטח היית אוהב אותו . והיית מהפך בזכותו כל מה שתוכל. ולהיפוך צדיק תמים, אם היה נוגע בכבודך, אף אם הוא כדת וכהלכה, היית מסיר האהבה ממנו. מכל זה אות אשר על פי רוב האהבה והשנאה תלוי בעניינים חיצונים שמצד היצר הרע, ולעתים רחוקים הוא מצד היצר הטוב.
והנה אצל בלעם עם האתון, כפי הנראה, היה הצדק עם בלעם יען ששינה האתון ורבץ תחתיו, לכן הכה אותה . אכן באמת, הצדק עם האתון, יען שבלעם הלך נגד ה’. ולכן עמד מלאך ה’ לנגדו. נמצא כשאנו מסתכלים בסיבה הראשונה לא יצדק בלעם. והנה בלעם היה לו להשיב להאתון כשאמר לו ההסכן הסכנתי כו’. ואני ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. שגם אני לא הכיתי אותך מעולם . ומדוע לא השיב כה, יען שנתגלה לו האמת. אז יפיל כל התירוצים והאמתלאות. וזהו, בלעם חכם של גוים היה ולא יכול לעמוד בתוכחתו של אתונו, כשנתגלה לו האמת.
וכן הוויכוח של יוסף עם אחיו היה, שאם היה הדבר כפי מה שחשבו לענות אותו, יען שדנוהו על פי משפט והיה חייב מיתה. והיה מצוה לרודפו. אבל אביהם מה חטא. ובטח אם יהרגו את יוסף, לא יחיה מצער. אכן מחמת סיבת השנאה לא חפשו שום זכות. וזהו שהוכיח אותם יוסף, אני יוסף העוד אבי חי מרוב עגמת נפש. הלא דנתם שני נפשות למיתה. ולא יכלו אחיו לענות אותו, יען שנתגלה האמת. כשיבא הקב”ה ויוכיח את כל אחד כפי מה שהוא יודע אמיתת הדבר על אחת כמה וכמה. ומיושב כל הקושיות.
לכן חיברתי הלכות אהבת ישראל, כל הלכה ממקורה, אולי נסיר לב האבן מקרבנו. ונראה על פי הלכה איסור שנאת ישראל, מתי אין שום היתר. וגם במקום אשר כתבתי היתר, כתבתי באיזו מקומות, אשר על פי מדת חסידות אין להתנהג כך. ועיין לקמן בפתיחה מהלכות דנייה לכף זכות, איך מהנכון בעניינים אלו להתנהג על פי מדת חסידות. כולי האי ואולי נחזור מדרכנו ונשובה אל ה’, אשר אוהב עמו ישראל ונטע בקרבנו אהבה ואחווה לכל אחד מישראל. אמר כן יהי רצון :

(מצות הלבבות, פתיחה לאהבת ישראל)


 

הרב הגאון חריף ובקי ירא אלקים באמת ובתמים, הרב מרדכי ב”ר אברהם דוב ליכטשטיין הי”ד נולד בלאחווה פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בשנת תרכ”ה (1865). למד בקובנה ונסמך להוראה מהגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל. בשנת תרמ”ז (1887) מונה לרב בעיר סטאחאוו, ובשנת תרס”א (1901) מונה לרבה של נאבלא (ודווין), ואח”כ כיהן כרב בעיר מאלעריטא.

מחבר: מצות הלבבות ח”א (תרס”ב),  שו”ת נתיבות הלכה (תרס”ח), מצות הלבבות חלק ב עם שו”ת נתיבות הלכה (תרפ”ד), ספר המדות (תרפ”ה. ביידיש), מטל השמים – שו”ת בהלכות קריאת שמע (תרצ”ג) שכתב בהיותו כבן 19. בשנת תרצ”ג הוציא ביידיש “אגרת לבני עמנו” ובו ענייני אמונת הגאולה ע”פ התורה, הנביאים וחז”ל.

כמו כן חיבר כתבי יד על ספר דרוש על מדרש רבה בדרך הפשט והדרש, לפחות עד לספר ויקרא, הכולל גם דרשות שנשא בעיירות גדולות ובבתי מדרשות גדולים בוורשה ווילנה ועוד. אך לא עלה בידו להדפיסם מפני פגעי הזמן וצוק העיתים. כמו כן ציין הרב מרדכי הי”ד, בהקדמת ספרו מטל השמים, שיש תחת ידו ספר בשם “מורה הדת” המיוסד על תשובות לטענת החופשים, “להראות שדבריהם מהבל וריק”.

הרב מרדכי נספה בשואה. הי”ד.

מקורות: ספרי הרב הי”ד, אהלי-שם עמ’ 121.

הערה: בלעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור V  עמ’ 149-148 – כתב שנולד בסטאכוב בשנת 1872.

 

מספר הצפיות במאמר: 54

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים / הרב שמשון אלטמן הי”ד

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"ד

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ”ד,מ”ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז”ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי”ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד’ יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד’ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד’, אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י”ז ד”ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו’. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז”ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש”י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו”ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ”ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד’ ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד’, ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד’, איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ”ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד’ יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג’ פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז”ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה”י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב”ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד’, כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד’ במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ”ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו’. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש”ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז”ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ”ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג’ כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר”ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד’ לרשעים (ישעיה מ”ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב”ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ”ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב”ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד’, לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב”ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד’ יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש”ס ע”י בני חברת ש”ס שחלקו אותה ביניהם, ל”ג בעומר, תרמ”ה)


 

תמונת הרב שמשון אלטמן הי"דהרב שמשון אלטמן הי”ד, רב ואב”ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר”ן (1890), לאביו הרב יהודה אב”ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר”. הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש”ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד, הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר “ים של יהודה”. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו”ת “מי יהודה” חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש”ג הוא הוציא לאור את אותו השו”ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש”ס הרבים של הרב יהודה זצ”ל, נכתבו כספר בשם “זרע יהודה”, נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע”ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב”ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ”ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ”ך. בשנת תר”ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב”ד ור”מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב”ד טאב.

בשנת תרפ”ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ”ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו”ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי”ד מצאתי בתל תלפיות תרע”ג סימן יט, בתל תלפיות תרע”ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ”ה, בתל תלפיות תרפ”ד סימן נ”ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ”ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ”ח סימן מו, בתל תלפיות תר”צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ”ג, מחברת שניה, סימן נ”ג, אור תורה תרצ”ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ”ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ”ט בספרו שו”ת “שבולת הנהר”, על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר “שבולת הנהר” על התורה, יצא לאור תשמ”א ו“שבולת הנהר” על הש”ס יצא לאור בתשנ”ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו”ד סימן קי, שם בשו”ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו”ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה”ע סימן ה, חו”מ סימן ט), שו”ת בנין צבי, חלק ב, יו”ד סימן לא, שו”ת הריב”ד יו”ד סימן מט, שו”ת פני מבין סימן קצט.

לאחר הכיבוש הנאצי רוכזו כל יהודי העיר בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י’ בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו הרבנית הישישה אסתר אלמנת הרב שמעון סופר, בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה’ בי”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.

בנו משה עלה לארץ והתיישב בבני ברק.

מקורות: נזר התורה ניסן תשס”ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ’ 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 45

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם / הרב ישראל ליטווין הי”ד

תמונת הרב ישראל ליטווין הי"ד

רבי אלעזר הקפר אומר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד,כט).

רבי אלעזר הקפר אומר וכו’ השלשה דברים אלו קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מקצרין ימיו של אדם. והשטופים באלו המידות, סופן שנכשלים בהן ומקצרין בזה ימיהם של אחרים ולסוף גם ימיהן של עצמן, כמו דאיתא במדרש על הקנאה: הרג שאול נוב עיר הכהנים על הקנאה הלשינו הכשדים את חנניא מישאל ועזריה ונהפכה עליהם, דכתיב גבריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו, קטיל הימין שביבא דנורא. על הקנאה הלשינו הכשדים את דניאל, ועליהם נהפכה, דכתיב דניאל וכה ואמר מלכא והיתיו גובריא אילך דיא אכלו קרציהו בדניאל וכו’, ולא מטו לאירעית גובא עד די שליטו בהון אריותא וכל גרמיהו הזיקו. ואמרו חז”ל במסכת סוטה ט’, וכן מצינן בקין קרח ובלעם ודואנ ואחיתופל וגחזי ואבשלם ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניתם במה שאינו שלהם – מה שבקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטלו מהם. ואמר החכם מכל אדם “ורקב עצמות קנאה”.
והתאוה גם כן סיבה לקיצור ימיו של אדם, כדאיתא במסכת שבת קנ”ב, אמר רבי יצחק מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עש בילדותו משחירין פניו לעת זקנתו. וכן איתא בספרי עקב (יא, טו) אנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהן שורו עיבר ולא יגעיל, תפלט פרתו ולא תשכל, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, יבלו בטוב ימיהם, וכרגע שאול יחתו. וכן אתה מוצא באנשי דור המגדל שלא מרדו בהקב”ה אלא מתוך שביעה וכו’ מה נאמר בהן, ויפץ ד’ אותם משם על פני כל הארץ. וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה וכו’ ואיתא בספרי האזינה, וכן אתה מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באתה להם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה באה. וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה וכו’.
והכבוד כדאיתא בסנהדרין ק”ב א”ר נחמן, גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם וכו’. וכן איתא אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, מאי אחר, אמר ר’ אבא, אחר שתפשו הקב”ה לירבעם בבגדו אמר לו חזור בך. ואנו ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו ומי בראש, אמר לו בן ישי בראש, אמר אי הכי לא בעינא. וכן נדב ואביהו מתו משום שרדפו אחרי הכבוד, דאיתא שם נ”ב, וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהן מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב”ה נראה מי קובר את מי.
מכל הנ”ל נראה כי השלשה מידות רעות הללו מקצרין ימיו של אדם. ועל כן ירחיק האדם מאלו השלשה דברים, כמו שמפחד ומתרחק ממות, כי המה סיבות היותר גדולות ומסוכנות לחיי האדם.
ועוד נוכל לפרש, כי כל העבירות שאדם עובר בילדותו על ידי הסת יצר הרע הוא, משום שאדם בילדותו על ידי טבע רתיחות דמו עושה מה שעושה. ולכן בעת זקנתו אחרי אשר דמו יתקרר, אינו הולך אחרי עצת יצר הרע ואינו שומע בקולו. ולכן דרשו חז”ל אשרי איש ירא ד’,  אשרי כשהוא איש ירא ד’, שבילדותו ירא ד’. אבל כשהוא ירא ד’ בזקנתו, אשר אז אין כח ביצר הרע להסיתו, אין מעלתו גדולה כל כך, ועל כן פסק הרמב”ם בהלכות תשובה, שבעל תשובה דווקא באותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן, והיינו במצב שהיה בעת עשיית העבירה, במצב כזה צריך להיות בשעת תשובתו, ואך אז תשובתו מתקבלת. וכן אמרו חז”ל במסכת סוכה דף נ”ג, ת”ר יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא בישה זקנתינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, שאף בימי ילדותם בעת רתיחת הדם לא חטאו. ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכיפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה ששבו מדרכם הרעה שהלכו בה בימי ילדותם. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא. ומי שחטא ישוב וימחול לו, כי אפילו אם ישוב לעת זקנתו אף שתשובתו אינה גדולה וחשובה כל כך, בכל זאת מתכפר. וכמו שהאריך בעל חובות הלבבות שער התשובה.

ובא רבי אלעזר בן הקפר ואומר כי שלשה מדות אלו והן הקנאה והתאוה והכבוד לא יסורו מן האדם אף בעת זקנותו, ועוד יותר אפילו ברגע פרידתו מן העולם, שאז הלא ראה האדם בעיניו כי אך הבל כל עמלו שיעמול תחת השמש וכל תקוותו נשאר מעל, אך את אשר הכין עבור נשמתו זאת יקח עמו בקבר לחיות חיי נצח בעולם שכולו טוב. בכל זאת השלשה מידות רעות האלה לא יסורו ממנו אף ברגע האחרון הזה, ועד זבולא בתרייתא ידבקו עמו ולא יתפרדו. והיינו דקאמר מוציאין את האדם מן העולם, פירוש שהמה מלוין את האדם מן העולם.

(קול אבות)


תמונת הרב ישראל ליטווין הי"דהרב ישראל ליטווין, נולד בעיר סלונים פלך גרודנה, בשנת תרכ”ג (1863), לאביו הרב משה שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל עסק, מצאצאי השל”ה מצד אביו, ומצד אמו נכד הגאון רבי יהודה חריף מחבר “נחלת יהודא” על הש”ס, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד.

הרב ליטווין למד בישיבות סלונים, וואלוזין ואיישישאק. היה גדול בתורה ופיקח במילי דעלמא, בעל לב טוב, ענוותן וצנוע ומעורב עם הבריות. הוא נסמך להוראה בידי הנצי”ב מוואלוזין זצ”ל, רבי שלמה הכהן מווילנה זצ”ל ורבי שלמה זלמן זצ”ל מחבר “גליון האלפס”. 

הרב ליטווין נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת בתיה בת הרב חיים מאיר גרין, רבה של גרובין בקורלנד. במשך כעשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיירה פילטן. ספרו “קול אבות” על מסכת אבות יצא לאור בשנת תרצ”ז. בנוסף היו לו כתבי יד לספרים הבאים: “קול תורה” על חמישה חומשי תורה, “קול שיר” על שיר השירים, “קול שבתות” ובו דרושים לכל שבתות השנה, “קול שבירת ארזים” ובו הספדים, “קול נורא” ובו דרושים לימים הנוראים, “קול מועד” דרושים לימים טובים”, חידושים על הש”ס וספר שאלות ותשובות. 

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לריגה. בשנת תר”פ (1920) הוא כותב לרבני עזרת תורה – “ממצב בני ישראל בכלל הנני להודיעו כי מצבם הרוחני ירד עשר מעלות אחורנית, כי דור החדש המה צעירי בני ישראל פנו לבקש פרנסה מעיסקם ורחקו מדרך התורה והמצות ואין לנו להשען אך על אבינו שבשמים שיקל מאתנו את עול הגלות ועול הפרנסה ואך אז אולי ישובו צעירנו לאבינו שבשמים ולתורה הקדושה. ועל זה אין להוסיף”.

בתקופת השואה הרב והרבנית גורשו לגטו ריגה. הם נספו עם בנם יעקב ורעייתו, ועם נכדיהם התינוקות דוד וחנה הי”ד.

בנו של הרב ישראל הי”ד, ד”ר יוסף ליטווין מלונדון, היה עורך “שערי ציון” וכתב על שם אביו את הספר “ישמח ישראל – על אהבת ישראל וארץ ישראל“.

 מקורות: קול אבות, ישמח ישראל, אהלי שם, זכרון בספריהדות לטביה – ספר זכרון (תל אביב, תשי”ג, עמ’ 397), מסמכים במאגר השמות ביד ושם.

מקור לעיון נוסף: גטו ריגה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

הערה: באהלי שם כתב שנולד בשנת תרכ”ז, אך במסמכים רשמיים שלו הופיעה שנת הלידה 1863.

מספר הצפיות במאמר: 52

אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי / הרב בנימין פרידמן הי”ד

תמונת הרב בנימין פרידמן הי"ד

הבן האוהב את אביו בתכלית האהבה עם כל רגשי לבבו, הבן הזה תמיד הוא חושב מחשבות האיך ובאיזה אופן הוא יכול לעשות נחת רוח לאביו היקר שאוהב אהבה עזה וחזקה. למשל, אם הבן הזה יודע שאביו אוהב זמר נאה, אז הוא מטריח עצמו להביא לאביו איש שיודע לזמר לפניו כדי שיהיה לאביו נחת רוח מזה. ואם הוא שומע שאביו רוצה לאכול איזה מיני מתיקה, מיד הוא מתאמץ בכל כמו להביא לאביו מטעמים אשר אהב.

כן אני בנימין השפל והדל, אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי, בכל נשימת רוחי והגיון לבי. וכאשר שמעתי וראיתי שאבי שבשמים אוהב בניו כשעושין רצון קדשו, כשמקיימים המצות, כשמחזיקים איש את רעהו, כששומרים את פיהם מלדבר לשון הרע שקר ולצנות, מיד כתבתי ואספתי דברים ומוסרים מספרים קדושים כדי להביא את בניי ולוקחי בנותי וגם שארי בני אדם תחת כנפי השכינה, ועל ידי זה יהיה נחת רוח לאבינו שבשמים יתברך ויתעלה, ועל כן אספתי ולקטתי תוכחות מוסר והנהגות ישרים מספרים קדושים להורות הדרך לאנשים פשוטים כמוני. והרבה דברים טובים ראיתי בספר הקדוש משפט צדק והעתקתי אותם משם לכאן. וגם אביא דברים טובים ומועילים מהרבה ספרים קדושים וטהורים. ובפנים הספר אני כותב שם המחבר אחר כל עניין. ויהי רצון לפני הבוחן לבבות שיתקבלו דברי למעלה וגם למטה, כי כל מגמתי לעשות טובות עם כל בר ישראל ועם כל בני ביתי היקרים.

וראיתי לטוב את זה הדרך לעשות נחת רוח ליוצרי ובודאי יתברך שמו ויתעלה. וסדרתי הענינים על סדר אל”ף בי”ת כדי שכל אחד ימצא בנקל את הענין המבקש. וראיתי שרבינו ירוחם ז”ל כתב בהקדמתו, אף על פי שאינו כותב שום חידוש, מכל מקום הסר הנכון הוא יהיה לתועלת, וכן אני אומר בספר הזה שמחמת שהבאתי עניינים רמים ונשגבים מתוקים מדבש מקדושי קדמונינו וסדרתי אותם על סדר א’ ב’ בוודאי יהיו אלו הדברים בעזרת ד’ יתברך לחיזוק הדת ולימוד תורה הקדושה.
וקראתי שם הספר הזה אהבת עולם אהבתיך, כשמו כן הוא כי אהבה להקב”ה הוא מאוד חזק בקרבי ומים רבים לא יוכלו לכבות אותו. ואני תפלה אל ד’ שיחזק אותי ואת כל בני ביתי בבריאות הגוף ופרנסה בריוח שנוכל לעבוד את בוראינו תמיד בכל נפש ובכל מאוד עד נשימה אחרונה ונזכה כלנו יחד במהרה לקיבוץ גליות ובל”צ במהרה בימינו אמן.
בוא וראה כמה גדול כוחו של ספר מוסר, וזה לשון פירוש “רמתים צופים” על חנא דבי אליהו ז”ל, פעם אחת נסע הבעל המחבר “רמתים צופים” ובא לפני הרב הקדוש “היהודי” ז”ל ושאל אותו הרב היהודי ז”ל על רוע פניו מאוד כאלו היה חולה, חס וחלילה, ותמה עליו מה היום מיומים. והשיב להרב “היהודי” ז”ל שאחד ביישו למאוד עד שנגע אל לבו ונפשו. ותמה הרב ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן.ואמרתי לו שלא אגיד לו. והפציר בי הרב שאגיד לו, כי רצה להעניש מאוד אותו איש עד שהקפיד עלי שאגלה אזנו. ושאל אותי, מה השבת לאיש הזה אחר הביוש. והשבתי לו, שאחר הביוש נשקתי אותו בפיו. והוסיף הרב להפליא מאוד, וגזר עלי שאגיד לו כדרך שהיה. והוכרחתי להגיד לו, כי איתא בירושלמי (שבת פ”א הל”ב) שצריך שיהא בעל השמועה (בעל המחבר ספר) עוד לפניו בשעת לימודו, והבנותי בספר “שבט מוסר” והיה מבייש אותי עד למאוד, עד שראיתי שמעולם לא התחלתי לעבוד את הבורא יתרך שמו, ואין לי שום יראה ובושה ולא שום מעלה המחויבת לאיש היהודי בני אברהם יצחק ויעקב. וראיתי בעצמי שאמת הדברים. ונפל עלי בושה גדולה, עד שכמעט יצא נפשי. ואחר כך נטלתי הספר ונשקתי אותו בכל לבי והנחתי אותו בארגז בתוך שאר הספרים. ויהי כאשר שמע הרב “היהודי” ז”ל זאת שמח שמחה גדולה וכו’. עד כאן לשונו. הרמב”ם ז”ל כתב כשיאות (הספר) לאחד חכם, ולא לעשרת אלפים סכלים, אני מחבר ספרי בעבור חכם האחד. עד כאן לשונו.
והנגי אתנפל תחינתי לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שישמע שוועתי ויקבל מנחתי, מנחת עני, לריח ניחוח ויחזק אותי שאוכל לישב באהל של תורה כל ימי חיי. ויתן לי ולזוגתי תחיה ולבניי ולבנותיי תחי’, חיים ארוכים עם בריאת הגוף, חיים של שלום עם פרנסה טובה עד ביאת. גואל צדקינו אמן.

פה מישקאלץ שנת תרח”ץ לפ”ק.

בנימין פריעדמאן

(אהבת עולך אהבתיך)


הרב בנימין ב”ר יוסף פרידמן הי”ד, נולד בשנת תרמ”ד (1883) בנירעדיהאז שבהונגריה. בעודו ילד קטן התייתם מאמו. הוא למד תורה מרבי שמעון גרינפלד אב”ד סימהאלי זצ”ל, והיה תלמיד מובהק של רבי אליעזר חיים דייטש בעל “תבואות השדה”. הוא השתייך לק”ק ספרדים במישקולץ ועבד שם כבעל בית דפוס. בנוסף להוצאת לאור של ספריהם של אחרים, כתב והוציא לאור גם ספרים משלו: קונטרס הטהרות (תרפ”ב, תרצ”ו), מפתח לש”ס משניות (תרצ”ד), כללי הקרבנות (תרצ”ה), מקור התפילות (תרצ”ה), אהבת עולם אהבתיך (תרצ”ח) תפארת אבות ובנין עולמים (תשמ”ז), וכן קיצור שו”ת חתם סופר (יצא לאור עם בנין עולמים בשנת תש”ס) ועוד.

הקדשת הרב שלום פרידמן להוריו

הרב בנימין נשא לאשה את מרת שיינדיל בת הרב אליעזר יצחק פלדברנד, נינה של בעל ה”קיצור שולחן ערוך”. שניהם נספו גורש מהגטו לאושוויץ, שם נספו בכ”ג בסיוון תש”ד עם ילדיהם סלווא, רחל, מלכה ויעקב. הבנים: יצחק ז”ל, יו”ט ליפא ז”ל, הרב שלום ז”ל דוד ז”ל והבת רבקה עלו לארץ ישראל והקימו משפחות לתפארת. הבנים: יצחק ז”ל, ו-יו”ט ליפא ז”ל, כאביהם, פתחו בתי דפוס בארץ כל אחד בנפרד והוציאו ספרים רבים.

 ועוד שני ילדים לבנימין ששרדו את השואה ; משה ז”ל  ושרה ז”ל חיו בארה”ב, משה עבד כל חייו בבית דפוס.

הרב דוד ויהודית אשתו ז”ל בהגיעם לארץ (47) נשלחו לקפריסין  ושהו כשנה במחנות המעצר.

דוד, היחיד שלא היה לו בית דפוס, אך לקח על עצמו להוציא מחדש את ספריו של אביו בנימין. והוציא לאור את זכרון בנימין, תפארת אבות, אהבת עולם אהבתיך, קונטרס הטהרות ומקור התפילות.

הרב שלום, כאביו, פתח וניהל בית דפוס (דפוס אשל בתל אביב) וכן הוציא לאור את ספריו מילי דברכות (תשי”ז. בספר זה הביא כמה חדושי תורה מ”עבודת בנימין”, שהשאיר אביו הי”ד בכתב יד ונשארו לפליטה בדרך נס) ושערי שלום (תשכ”ה).

 תולדותיו הובאו בקונטרס “זכרון בנימין” שכתב בנו דוד.

 מקורות: חכמי הונגריה, ספרי הרב בנימין הי”ד, זכרון בנימין, דף עד ב”יד ושם”, מידע מצילה פרידמן נכדתו של הרב בנימין הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 63

הצדיקים מתעלים מידי יום, וחוזרים בתשובה על שלא פעלו עד כה לפי מה שראוי לעבודת הקב”ה / הרב שמואל הכהן שוורץ הי”ד

תמונת קיר טיפוס

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו”ה נפתלי מראפשיטץ זי”ע בעהמח”ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי”ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר”מ את מהר”נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו”ר למצולת ים. ופירש אדמו”ר זצ”ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה”ק מהר”מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ”ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב”ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ”ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו’. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו”ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט”א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ”ג) ,שכתב שמעתי ממו”ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ”ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב”ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה’ ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה’ עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו’, היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ”ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ”ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו”ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי”ע הנ”ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס”ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)


הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את “תולדות גאוני הגר“, בתרצ”ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר “נחלת אבות“, משנת תרצ”ד (1934) ערך את הירחון “לקט ששנ”ה“, והוציא לאור בתרצ”ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי”ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מספר הצפיות במאמר: 7

הרגזנות מביאה לכל העבירות / הרב ישראל חיים סאמט הי”ד

כל הכועס - מפסיד

מה שגינו חז”ל למדת הכעס נודע, כמו שכתוב במסכת נדרים דף כ”ב, הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמידו, מוסיף טפשות, עונותיו מרובין וכו’. עיין שם. ובברכוח כ”ט, לא תרתח ולא תחטא. ובפסחים ס”ו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו’, אפילו פוסקין לו גדולה כו’. עיין שם. ובזוהר הקדוש פרשת בראשית דף כ”ג ובפרשת תצוה דף קפ”ב וברעיא מהימנא פרשת קרח, ובתקונים תקון נ”ו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. וכן כתב הרמב”ם פרק ב’ מהלכות דעות. עיין שם.
והטעם על זה תמצא בספר אגרא דכלה פרשת לך. עיין שם. וזה לשון הזוהר הקדוש, אי בר נש כעיס עקיר מיניה נשמא עילאה קדישא למשרי באתרה סטרא אחרא, ודא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לאתקרבא בהדיה, ודא איהו טריף נפשו באפו וכו’ הטריף נפשיה ואשרי באתרה אל זר וכו’,  עכו”ם איקרי, ומאן דאתחבר עמיה כאלו אתחבר לעכו”ם ממש, דעבודת כוכבים ממש שרי בגוויה ואסור לאסתכלא באנפוי וכו’. עיין שם עוד. ובאור החיים פרשת בראשית על הפסוק ויפלו פניו, כתב, שהוסר ממנו צלם אלקים שעל פני אדם. עיין שם. וכן כתב באגרא דכלה פרשת לך. ועל כן הוא בכלל אל תפנו אל האלילים. ובגליון הזוהר בנצוצ”א שם כתב על מה שאמרו הטריף נפשיה, פירש הארי ז”ל שעושה אותה טריפה ממש, ואין תקנה לכועס, כי אף שיעשה תשובה וירבה בתורה ומעשים טובים, בהתכעסו הולכת נפשו ובא לו נפש מסטרא אחרא ואבד הכל עד שיזהר שלא יתכעס כלל ואז ישוב בתשובה. ועיין מה שכתב הזוהר ומתן דאיתחבר עמיה כו’, כתב שם, מכאן אזהרה להשתדל שביתו לא תהיה כעסנית, דאז הוי כמחובר לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו. ועיין בראשית חכמה שער האהבה פרק י”א ושם הגירסא ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש, וכתב שהפגם הזה מגיע לנפש רוח ונשמה וכולם מסתלקים על ידי הכעס. עיין שם.
ובקדושה לוי כתב לפרש המשך מתניתין באבות אל תהי נוח לכעוס ושוב יום א’ לפני מיתתך, על פי הזוהר הנ”ל, דכשאדם כועס אז הנשמה בורחת ממנו, וזהו עניין מיתה, על כן כשירצה לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו, כי זה עניין המיתה. עד כאן לשונו. ובזה יש לומר גם כן המשך מתניתין אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחתמו בשעה שמתו מוטל בפניו, דייקא כמו שכתוב בזוהר הנ”ל דאסור לאסתכלא באנפוי. והבן.

ועיין בספר שערי הקדושה להרב חיים ויטל ז”ל חלק ב’ שכתב הכעס הוא ענף הגאות ושקול כמותו כו’, ובחלק ג’ כתב ויזהר מן הכעס אפילו שיכהו על לחיו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס ומן הקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. עיין שם. ובראשית חכמה שער הענוה פרק א’ כתב לפעמים יצטרך לגעור כו’ וכן לבנו ולתלמידו, אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס וכו’. עיין שם. ובפרק ב’ וג’ שם האריך עוד טובא להזהיר ולבאר חומר האיסור וגודל העונש על הכעס. עיין שם. ובפרק ה’ שם כתב כמה עצות טובות להינצל מן הכעס. עיין שם כי אין כאן מקום להאריך. ועיין בספר חרדים סימן קל”ז, ובסימן ש”ו כתב אזהרה מיוחדת על המלמד שלא יהיה כעסן. עיין שם באורך. וכן כתבו בספרים הקדושים. והגאון הקדוש מהר”צ מליסלא זצל”ה בספר אפ”ת פרשת שמיני הביא שפעם אחת ראה הארי ז”ל שהרב חיים ויטל ז”ל כעס על אחיו הקטן שלמד עמו והכה אותו, ואמר לו הארי ז”ל שלא טוב עשה בזה שאין לכעוס על שום דבר. עד כאן. וכזה ראיתי בספר חיים וחסד להרב הקדוש ר”ח מהמדורא זצל”ה שכתב וזה לשונו, מדות של תאוה וכעס, יראה לשבר לגמרי, ואפילו של מצווה, ואפילו בדבר הרגש, אפילו בהפסד ממון גדול או הנאה, לא יכעוס כלל, אפילו בפה. ובזה יעורר עליו מלמעלה אהבת הבורא. עיין שם. וזה לשון הרמב”ן ז”ל, הכעס היא מדה רעה להחטיא בני אדם.
ולא אמנע מלהעתיק מה שכתב בספר ישמח לב להרב הקדוש מוהר”מ נחום מטשארנאביל זצל”ה במסכת ברכות בשם הרה”ק מוה”ר נחמן קאסווער על מה שכתוב בגמרא קידושין רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותו, ודקדק לשון בידו, ותירץ כי נודע שבכל לילה בעת עליית הנשמות כותבת היד כל מה שחטא האדם בזה היום. והנה אם היה לו לב רגז באותו היום, אינה כותבת היד אלא חטא רגזנותו, ואז אין צריך לכתוב יותר מאחר דדא ביה, כולא ביה, כי זה מביא לכל עבירות. וזהו לא עלה בידו, רצונו לומר, לכתוב אלא וכו’. עד כאן. והאריך שם להזהיר בזה מאוד, וסיים על כן הסר כעס מלבך, כי הכעס שאדם כועס בעסקי פרנסתו עם בני אדם אזי הממון שמרויח על ידי זה הוא תשמישי עבודה זרה, ואסור בהנאה על כן הוא נאבד ממנו, שלא יהנה ממנו, על כן הסרת הכעס טוב לו בזה ובבא. עד כאן לשונו הקדוש בקיצור, עיין שם. וראה זה דבר חידוש ראיתי בספר ישמח משה על מה שכתוב בגמרא תענית דף ד’ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו’, דרצונו לומר מרתחיה ליה ואינו מקדשו, דאם לא כן לא היה כועס על ידו, שהוא כעבודה זרה, כי הלא דברי כאש, וזה לעומת זה או אש ה’ ודאי לחכימא. עד כאן לשונו. והטעם על אמרם הנ”ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, כתב הרב התניא באגרת הקודש סימן כ”ה, וכן כתב בחובות הלבבות ובחרדים לפי שבשעת כעסו נסתלקה האמונה ממנו, כי אלו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם, שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזוק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. עיין שם (ועיין עוד באורחות צדיקים שער הכעס וכן בספר חרדים סימן פ”ג).

(שמע ישראל, ח”א, אות לב)


לזכר משפחת הרב סאמט בי"דהרב ישראל חיים סאמעט, מקליינוארדיין (קישוורדה), נולד לרב החסיד הצדיק שמעון. הוא למד תורה מתוך עוני. הוא פרסם בעילום שם מספר כרוזים לחיזוק שמירת המצוות, ובהמשך, הוציא לאור את ספרו “שמע ישראל” (ב”ח) בשנת תרפ”ד ותרפ”ו (1924 ו- 1926) בעילום שם, מרוב ענוותנותו. החלק הראשון כולל דברי מוסר ותוכחה ולקט דינים מספרי הפוסקים ומספרי מוסר וחסידות. החלק השני לקט סגולות ליראת שמים ולפרנסה, תיקונים לפגם הברית וסדר מקוצר של תרי”ג מצוות.

הספר הודפס שוב בידי בניו, ר’ אליעזר ור’ יוסף חנוך בשנת תשי”ט (1959). בהקדמתם כותבים הבנים, שאביהם עמל ויגע כל ימיו בתורה, בשקידה נפלאה, וברר הלכה ברורה בסברא ישרה, תוך שהוא מצניע לכת עם ה’ ביראתו הקודמת לחכמתו. הוא הרבה לחדש חידושים בהלכה ובאגדה כמעיין המתגבר, ובהם גם חידושים על סדר מסכתות הש”ס. הוא הספיק לכתוב חיבור שלם על ל”ט מלאכות שבת, ספר שו”ת עם כארבע מאות תשובות ודרושים על התנ”ך. אך בשנות השואה האיומה אבדו רוב כתביו. בניו התכוונו להביא לדפוס את מה שנשאר להם לפליטה.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב ישראל חיים הי”ד, נהרג על קידוש ה’ באושוויץ בי’ בסיוון תש”ד, עם רבים מבני משפחתו ובני קהילתו. הי”ד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

מספר הצפיות במאמר: 24

1 2 3