קטגוריה: אישים הי"ד

ב"ה יום א' בהעלותך ש' תר"ף לפ"ק
החיים והשלום וכל טוב סלה יחול על ראשי החכמים הרבנים הגדולים בתורה וכו'.

שמוע שמעתי כי נתיסדה בנויארק קופה של צדקה לתמוך רבני פולין שנדלדלו על ידי המלחמה הנוראה וכת"ה ממחלקי הצדקה, לכן גם אנכי באתי בלב נשבר לשפוך את רוחי לפניכם ולהטות עלי חסד.
זה לי עשרים שנה שנתקבלתי פה קרשעשאָוויץ לרב, ועד המלחמה היה לי ב"ה פרנסה בכבוד ובעזרת ה' יתברך זכיתי לשם. (כי באתרא דלא ידעי ליה שרי ליה לאינש לאודעי נפשיה), כי לא רדפתי מעולם אחר קיבוץ ההון ולא אחר הכבוד, רק שמתי מנעורי לילות כימים, וחברתי כמה חבורים גדולים בכמות ובאיכות, אשר זה כמה שנים נתנו גדולי ישראל מהודם עליהם ושבחוהו, והם תמצית מכל דברי חז"ל ב' התלמודים וספרי דבי רב ומדרשי חז"ל וזוהר הקדוש ומדברי ראשונים וכו' בתוספות אמרי בינה אשר חנני השם, בדרך ישר ודרך ביקור בדרישה וחקירה, וחלקתי אותם על ד' חלקים, הא' בית הכנסת, והוא כל שם ומלה של תורה הנדרש במקומות שונים בפנים שונים, והוא כעין ספר ערכי הכנויים שחיבר בעל סדר הדורות, אבל הוספתי הרבה עליו ממקומות שונים ובתוספות ביאור על כל דבר. הב' התורה והנבואה, והוא על כל כללי הש"ס ויסודי תורה שבכתב ושבעל המשנה פה והנביאים ודרכי חכמי והתלמוד ומדותיהם של החכמים, והוא כעין ספר תורת נביאים מהגאון רבי צבי חיות ז"ל. הג' הוא סדר הדורות, מכל בני אדם הבאים בתנ"ך ובחז"ל והנדרש עליהם והסיפר מהם. הד' שער המצות, והוא חבור על המצות וכללי המצות, ובעזרת ה' יתברך זכיתי לגלות ולהעלות כמה מטמוניות שהיו נעלמים וסתומים עד היום, והבאתי באלו החבורים הרבה דברים שפלפלתי עם עמיתי בתורה, ויקר לי מאד הגאון האדיר שר התורה מורנו הרב רבי יוסף ענגל זלה"ה מבענדין המפורסם בכל קצוי ארץ בחיבוריו הנפלאים, וגם משאר גדולי ישראל המפורסמים שבזמננו הבאתי דברים יקרים.
וקודם המלחמה הנוראה התחלתי לסדר המכתבים להכינם לדפוס אבל תקוותי נשארה מעל ונפרץ התבערה הנוראה במדינתנו, ועירי עיר מצער תוך ג' פרסאות לגבול רוסיא, ובחודש אלול שנת תרע"ד ברחתי עם בני ביתי שיחיו לקראקא, ולא הי' לי שהות להמלט מכל הוני וכלי ביתי רק הכתבים הנ"ל. ואחר כך באו אנשי חיל אוסטריא לעירי קשעשאָוויץ והתאכסנו בביתי איזה שבועות, ואחר כך כאשר צרו חיל רוסיא עיר קראקא ברחנו למדינה בעהמן. ומי יכול לספר את התלאות והיגונות והצרות שסבלנו במשך ז' חדשים עד שנגרשו חיל רוסיא ממחוז קראקא חזרנו לעירי ומצאתי ביתי ריקם ולא נותר לי רק המעביל עם הספרים, ושאר המטלטלין כמלבושים ומכשירי הבישול ושאר חפצים יקרים נבזזו. ובכל יום ויום צפיתי לישועה לאמר מחר יבוא השלום, עד שנה העברה שעמדה הממשלה החדשה ונתחדשו הצרות הנוראות המפורסמות. אחר כך נתעלה השער עד לשמים, הן במזונות הן במלבושים, ועדיין יש לי ב' בנים בחורים וד' בנות שיחיו שכולם הגיעו לפרקן. ובתי הצעירה הגיעה למעלה מעשרים, ובביתי אין כל להלבישם, כי מהשכירות שלי אין די סיפק רק ללחם צר, ולהשפיל ולהכניע את עצמי בפני בעלי בתים או לילך בגולה מעיר לעיר ולקבץ נדבות לא אוכל, כי לא נסיתי באלה מנעורי. אדרבה נהגתי את עצמי בכבוד וכדי לרומם קרן התורה לא קבלתי מעות פסק דין מעולם עד המלחמה הנוראה, וזה נודע ומפורסם בכל הערים סביב עירי.
לכן אחי ורעי שימו דברי הנאמרים באמת על לבבכם הטהור והחזיקו בעץ החיים ותאמצו ידי הרפות.
והנני מברך אתכם בברכה דרבנן בבני ובחיי ומזוני ונזכה לשמוע אך טוב מישראל ולראות מהרה בבנין ציון וירושלם אמן כן יהי רצון.

הק' משה חיים קלינגבערג אבד"ק קרשעשאָוויץ

(זכרון בספר מהמוסד עזרת תורה, עמו' 120)

---

הרב משה חיים 'זיידא' קלינגברג, מגדולי רבני גאליציה, היה בנו בכורו של האדמו"ר הצדיק המקובל מזלושין רבי אברהם מרדכי מקראקא, בן רבי מנשה יעקב קלינגברג, חתנו של האדמו"ר המקובל והקדוש, שר התורה ועמוד הקבלה, רבי יצחק אייזיק ספרין מקומרנה. הוא נולד בסקולה שבגאליציה המזרחית בשנת תרכ"ו (1866). הוא נשא לאשה את מרת רוזליה לבית המבורגר, ונולדו להם שמונה ילדים.
הרב משה חיים מונה לאב"ד ואדמו"ר בקששוביצה (קששוביץ/ קשעשאוויץ Krzeszowice), שבמחוז קרקוב, בסביבות שנת תר"ס (1900). בשנת בתרס"ג (1903) הוא השתתף בכינוס הראשון של הרבנים שהתקיים בגליציה.

היתה לו את אחת הספריות הגדולות בגליציה. בשנת תרנ"ז (1896) הביא לדפוס, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי שם קלינגברג, את הספר 'ליקוטי הש"ס מהאר"י זלצללה"ה". הם ביקשו להביא לדפוס גם את הספר "שמונה פרקים" מהאר"י ז"ל, אולם חסר להם מימון להדפסה זו. בהקדמתם לספר כותבים המביאים לדפוס על כך שבמשך מספר שנים ביקשו "להפיץ על פני תבל ספרי קודש ספרי קבלה, אשר עד הנה ספון וטמון יקר המציאות, לרוות נפשות המשתוקקים והצמאים לחכמה האמת".

בעקבות מלחמת העולם הראשונה איבד הרב משה חיים את הונו והתפרנס בדוחק רב. הוא העריך מאוד את ספריו של הרב החוקר שלמה בובר, וכתב לו מכתב ובו ביקש מאת המחבר לשלוח לו במתנה את ספריו (צילום מכתב זה מופיע באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 524) :

יום ה' לסדר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה

שלמא רבא לגברא רבא ה"ה החכם הכולל, כליל החמידות איש אשכולות עושר יחוס וחכמה בקנה אחד עולות המפורסם בכל קצוי תבל בחבוריו היקרים מפז ומסולאים שם תפארת גדולתו מה"ו שלמה באבער נ"י ויהל.
אחר השתחוי' וקידה חמש מאות לפני הדרת כבודו, הנני במכתבי זה בשאלה אחת אשר גדולה היא אליו. הנה זה כמה שנים אשר אשים עין בחבוריו היקרים והנחוצים אשר מאיר עיני חכמים ונבונים בבקיאות נפלא כאחד הגאונים אשר בארץ המה. לכן כלתה נפשי ורוחי לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי גם אנכי שוקד על דלתי הבקיאות ועשיתי כמה חבורים בעניינים, ואדוני יודע בטוב נפש המחבר, כי מבלי די ספרים, בל ידבר משרים, וחבריו היקרים המה באמת בית מלא ספרים. אולם מאשר אנכי יושב בעיר מצער קשעשאוויץ ודי לפני לכלכל ביתי לתת לחם לפי הטף, ולא לקנות ספרים, אמרתי לבוא לפני הדרת כבודו במכתב זה, לחלות פניו כי יושיט עלי שרביט לכבדני בחבוריו, הלה המה מדרש לקח טוב ב"ח ומדרש תנחומה ומדר[ש…] באשר המה אפס קצהו מחבוריו הרבים הנפוצים על פני תבל, כי איש דגול מרבבות אלפי ישראל כמוהו אשר יחזק תורה וגדולה במקום אחד, לא ישום עין מבטו על כסף ומחיר הספר, אך לזכות החכמים והנבונים. ומחמת אשר לבי נכון ובטוח על מדת חסדו וטובו, כי יאב ויאמר שלחתי כדבריך.
אקצר ואומר שלום ולתורתו ויתברך בשפעת חיים וברכות ויאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל כחפץ ידידו המשתוקק על ספריו היקרים וסופר ומונה השעות והרגעים לראותם.
משה חיים קלינגבערג אבד"ק קשעשאוויץ בן הה"צ הקדוש המקובל הנורא מרא דרזין ר' אברהם מרדכי שליט"א החונה בקראקע נכד הנשר הגדול גאון הגאונים מרא דרזין שר בית הזוהר מרן יצחק אייזק מקאמארנע

מכתב ממנו מופיע ב'תשובה כהלכה', קו ע"א:

ב"ה יום ג' לסדר היה אתה לעם מול הא', פה קשעשאוויץ.
שלום וכל טוב לכבוד הרב גבר נכבד בנן של קדושים אשר נדבות יעשה ועל נדבות יקום עומד בפרץ לדכא עושק ולהחיות לב נדכאים, והיה ד' אלקיו עמו וידיו תעשה תושיה ה"ה הה"ג המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה אברהס חיים דוד סופר שליט"א נשיא כולל דראהביטש.
את מכתבו הטהור מיום י"ב חודש דנא הגיעני, ואנכי את אשר עם לבבי אשיבה, כי גם בעיני לא ישרה השמועה אשר אנכי שומע הדבר הרע הזה מעברים את עם ד' מכולל דראהביטש להדוף בזה משען נפשות אביונים אשר החזקו כמה שנים אשר גבלו הראשונים. לכן חבר אני לכל חושבי שמו ואף ידי תכן עמו יתן קולו קול עוז לבל יתן את המשחית לבוא אל בתנו, ואשר שמו אמת ותורתו אמת יתן בלב אוהבי נדיבי עם אלקי יעקב לשמוע דברי אמת. ובזה הנני ידידו הדורש שלום תורתו ולאוהבי ד' ותורתו.
הק' משה חיים קלינגבערג.

חידוש ממנו מוזכר בספר 'ילקוט הגרשוני', ג (פאקש תרנ"ו), דף יח עמו' ב, במכתבו לרב שלמה בובר ובמכתבו לעזרת תורה, המובאים כאן למעלה, מזכיר הרב משה חיים 'זיידא' את החיבורים שכתב. הכתבים מעולם לא פורסמו ונותרו בכתב יד. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצליח הרב להציל במאמצים רבים ובמסירות נפש חיבורים אלו, הכוללים ביאורי מלים ומונחים בתורה, יסודות התורה שבכתב ושבעל פה, סדר הדורות בתנ"ך ובחז"ל, וחיבור על כללי המצוות. בתוך החיבורים הובאו חידושים יקרים מהמחבר ומגדולי ישראל עמם נשא ונתן. כתבי יד אלו הושמדו בידי הגרמנים בשואה, וחבל על דאבדין.

נכדו, המרגל הקומוניסטי הפרופסור (אברהם) מרקוס קלינגברג, שגדל בביתו של רבי זידא משה חיים, מתאר בפרק השני של ספרו האוטוביוגרפי את הנהגותיו של סבו:
"הוא היה מתעורר מאוד מוקדם… אחר כך היה יושב ללמוד ולכתוב… נהג לחזור הביתה מתפילת יום שישי בבית הכנסת בשירה; את הקידוש היה עורך ליד י"ב חלות… עוד נוהג יוצא מן הכלל היה, שאת הקידוש בשבתות ובחגים ערך כשהוא עטוף בטלית עם עטרת כסף מהודרת, ואת היין לקידוש לגם מכוס כסף גדולה… ליל הסדר בביתנו היה למעין אגדה: סבא היה לובש בגד משי צבעוני עטור פרחים וחובש על ראשו כיפת כסף. לכולם היה נדמה שהבית, בית מלכות הוא".

הרבנית רוזליה נפטרה בתחילת המלחמה (12.1939). סמוך לכיבושה של קששוביצה, גרשו ממנה הגרמנים את כל היהודים ושינו את שמה לקרֶסנדורף. הרב קלינגברג עבר לגור אצל בתו במיילץ (Mielec) הסמוכה, שם רוכזו היהודים בגטו מיילץ משנת 1941, עד לחיסול הגטו בתאריך כ' באדר תש"ב (09.03.1942). במהלך חיסול הגטו גורשו מאות יהודים למחנות עבודה, מאות נרצחו ביער סמוך, וכ-3,000 יהודים גורשו ליישובים באזור לובלין. בדפי עד שכתב נכדו של רבי משה חיים 'זיידא' קליגברג, אברהם מרדכי כרמי, נכתב שהרב נורה למוות בחודש 03.1942 בכרויישוב. בדף עד מוקדם יותר כתב הנכד שסבו גורש בי"א באדר תש"ב ונהרג. באתר רבנים שנספו בשואה נכתב כי הרב גורש ממיילץ באדר תש"ב, עם בנותיו לכרוביישוב (Hrubishov), או לדוביינקה (Dubienka), שבאזור לובלין, ושם נרצח עם בתו הבכירה, דרייזה.

רבים מבני משפחתו של הרב משה חיים קלינגברג נספו גם הם בשואה:
בתו דרייזה קלינגברג, נורתה למוות ביחד עם אביה.
בתו חנה 'הנקה' קלינגברג גורשה לגטו ולמחנות, ונרצחה בטרבלינקה בשנת תש"ב.
בתו רחל טננבלום נספה בבוכנוואלד בשנת 1942.

בספר 'הקדמת הרוקח לרבי אלעזר מגרמיזא' (אלול תשס"ט) הונצחו נכדיו הי"ד שנספו בשנים תש"ב-תש"ג: ד"ר יצחק אייזיק וגוטקה פוזנר, הנערות רשקה ומורקה אוטרמן, הנער יצחק אייזיק קלינגברג והילד יצחק אייזיק טננבלום (בדפי עד עליו נכתב שהיה בגטו ורשה וגורש לטרבלינקה בתאריך 06.09.1942, שם נרצח).
בספר 'פתח האהל' מאת הרב חיים משולם קויפמאן הכהן אב"ד פולטסק, רצונז וגוסטינין (מהדורה שניה, ירושלים, תש"ט, בהוצאת בן המחבר, אפרים אוטרמאן), הונצח בן המחבר, חנוך העניך, אשתו ברכה בתו של הרב הגאון ר' משה חיים קלינגברג אבד"ק קרעזשוביץ הי"ד, ובנותיהם רויזא ומרים הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 5

הקדמה קצרה והתנצלות המלקט

ישתבח הבורא ויתהלל היוצר שהבאני עד הבאני עד הלום לשלוח על פני תבל חלק אחד מחבורי מסורה גדולה על כל הש"ס ועל כל כתבי קדש שזכיתי והתחלתי לסדר אותם, ה' יעזרני להדפיסם לזכות בו את כל לומדי תורה הקדושה בבקיאות, ועוסקים בה לשמה.

על חבורי זה כמה שנים עמלתי ויגעתי, ואני מאמין שימצא חן בעיני הלומדים וכל השוקדים על דלתי התורה הקדושה והתלמוד ימצאו בו חוסן רב ויהיה בעזרת ה' יתברך לתועלת מרובה להגדיל תושיה ולצור תורה בלמודים.

ברם יודע אני שרבים המביטים שם כל ספר חדש בסקירה שטחית יחליטו על פי העוף עין שאין בלקוטים הללו כל חדש, ינענעון ראש וישאלו הן יש לנו כבר ציונים ומראה מקומות עומדים ונדפסים בכל התלמוד, הרי הם סימני מסורת הש"ס והמלקט החדש שהביא שאר המאמרים בלשונם, מה בא ללמדנו. לזאת מצאתי מחויב להתנצל בזה ולהראות עי כל אשר הוספתי, ועל מה אדני חיבורי הטבעו. והקדמונים בעבודתם לא שמו עליהם לב, ומקום הניחו לי להתגדר בו, ומובטח אני שכל מבין דבר אחרי עיון מעט ימצא תשובה ניצחת על שאלתו ויענה ויאמר צדקת.

וקודם אספר תולדות חבורי

מתחלה כל המראה מקומות קבצתי בתור רשימות לזיכרון בשביל עצמי בשעת למודי על פי דרך הפשט בטרם יעמיק בפלפול חריפתא. וכן עשיתי בעזרת ה' יתברך ורשמתי בתנ"ך שלי כעין מסורה, כי ראיתי שחסר עוד ספר כזה שיקבץ את הלשונות שבתנ"ך שתהינה מקובצות משולבות אל מקראות אחרות המתאימות ומתייחסות לתוכן אחד. וכבר אספתי לי חומר רב מכל הכתובים בכתבי קודש על ידי סידור נכון.

ובזמן האחרון גמרתי לאסוף המאמרים מדברי חז"ל בכל דף גמרא בכל הש"ס ולעשות ספר מסורה גדולה מן דברי חז"ל המשובצים ומשולבים על פי לשונם למקומות אחרים ועל ידי עבודתי בלקוטים הללו נוכחתי שכמה מילתא דתמיה לכאורה, אבל על ידי המקומות שעשירים במקום אחר יתבררו ויתלבנו יפה.

וחוץ מזה יהיה 'מסורה גדולה' אגב אורחא לתועלת לחזק הזיכרון והמאמר יהיה רגיל על לשון הלומד. וכאשר נסתכל היטב נראה כי רבינו הקדוש מסדר המשניות אחז דרך זה אשר הוא דרך קצרה וכלל יחד במקום אחד כמה הלכות שונות השוות באיכותיהם כמו משנה ראשונה ברכות, 'וכל מה שאמרו חכמים עד חצות – הקטר חלבים ואיברים' וכו', וכן 'שבועות שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה… מראות נגעים… יציאות השבת שתים שהן ארבע', והוא כמו במסורה גדולה. 'הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן, הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, הכל סומכין חוץ וכו' הכל שוחטין חוץ' וכו' ועוד, וכן כל 'אין בין' בפרק א' דמגילה, וכן בפרק א' דחולין, 'נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה, כשר בתורין פסול בבני יונה, ועוד שם, וכל מסכת עדויות הוא רק לעניין זה, כמו ר' יהודה בן בבא העיד חמישה דברים, שממאנים את הקטנה ושמשיאין את האשה על פי עד אחד, ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש', והזכירם יחד כי כלל כל מילתא דתמונתם מדכר דכירי אינשי. וכן כל כיוצא בדבר אתה אומר (מ"ק ט"ז:) 'על אודות האשה הכושית אשר לקח', וחשב שם שלשה, ונמסרים הכל במסורה גדולה (יבמות ס:) וכל הש"ס וכל מדרשים מלאים מזה, כי על ידי מסורה כזאת יהיו נהירין לכל שבילי הגמרא ונהרא ונהרא ופשטיה. את ספרי בכתבי יד הצעתי לפני גדולי תורה ולחכמים מביני דבר והמה שבחו את פועל ידי ואמרו שראוי הוא לראות אור.

הנה כמו שעל מקראי קודש יש מסורה רבתא מקדמונים מעשה ידיהם של חכמים וסופרים שספרו כל אותיות שבתורה, וגם על הגמרא הקדושה עשו כבר קדמוני רבותינו סימנים בתוך האגדות וההלכות לשם זיכרון באו, אחר כך גדולים וטובים ממנו והוסיפו ציונים על מאמרים המובאים במקומות אחרים כדמותם וצלמם, אבל מקום הניחו לי להתגדר לעשות כאמור אזנים לתורה באופן אחר. ולא אספתי המאמרים המובאים במסורת הש"ס, אטו כי רוכלא ליחשוב וליזל. ומה שלא התחלתי במסכת ברכות טעמי ונימוקי עמי. הוצאות הדפוס מרובות, ועכשיו מחמת בגידת הזמן שאין פרוטה מצויה נמלכתי עם ידידיי ויעצתי במכתיר ועל פי עצתם נתתי הבכורה למסכת חגיגה שבקרוב מתחילים חברינו ללמוד דף היומי במסכת זו. ואחריו יאיר נתיב על יבמות בעזרת ה' יתברך. ואחריו אקווה לה' להתחיל להדפיס על ברכות, ואקווה שכל אחד מהלומדים בו ישבע רצון ממנו ויאמר 'ברם זכור אותו האיש לטוב שעשה דבר גדול שלא לשתכח תורה מישראל'.

יוסף ב"ר שלמה שלום ישראל ז"ל שמו.

(הקדמת ספר מסורה גדולה)

---

הרה"ח יוסף ביליסטוקי (ביאליסטוצקי / ביאלוסטוצקי/ 'ר' יוסף שמואל חסיד'ס') הי"ד, נולד בשנת 1881 ברציונז להוריו שלמה שלום ישראל וחנה פרידה בת ר' שמואל החסיד. הוא היה סוחר, תלמיד חכם וחסיד מובהק ממתפללי השטיבלעך של חסידי גור מזגריז' (זגערזש), ושמר על הדור הצעיר שילכו בדרכי אבותיהם. חיבר את הספר "מסורה גדולה" ובו ציונים למאמרי חז"ל הדומים למאמרם במסכת חגיגה (פיעטרקוב תרצ"ג). שאר ספרו על שאר מסכתות הש"ס ועל התנ"ך, נותר בכתב יד ואבד בשואה.

הספר "מסורה גדולה" הנ"ל, זכה להסכמתם של רבני זגריזש ושל האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר, הרב מאיר אלטר, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב חנוך צבי הכהן אב"ד בענדין, הרב מנחם מנדל אלטר מפאביאניץ, רבי דוד בורנשטיין האדמו"ר מסוכוטשוב, רבי יצחק זליג מורגנשטרן האדמו"ר מקוצק אב"ד סוקולוב, רבי מנחם מנדל האדמו"ר מסטריקוב, הרב מאיר שפירא אב"ד ור"מ לובלין והרב מנחם זמבה.  

חידושים נוספים ממנו יצאו לאור בקובצי 'וילקט יוסף', בהוצאת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד.

בשנת תרפ"ז ערך את לוח זמני היום, בו נהג להשתמש גם האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור.

נשא לאשה את מרת מרים לבית קורן. במהלך השואה נכלא עם רעייתו בגטו לודז'. השתמר מכתב שכתב בהיותו בגטו:

כבוד רבני דאתרא פה געטא
שואל ומבקש מכבודכם
כאשר הייתי בשנה העברה משגיח בתנור במצות
ברחוב בערזינער מספר 51 ושמתי עין שם על כל
הנעסק להיות בהכשר גדול כן גם עתה שאלתי
מכבודכם להיות שם משגיח להיות יכול להרויח על
חג הפסח, וכן כאשר יהיה לכם מכסף תמיכה על יום טוב
יהיה לכם לזכרון את שמי על תמיכה הגונה כי טפלי
תלוי בי ששה נפשות וכן יהיה לכם לזכרון לפני
אדון עולם להיות בכלל כל העתידים לישועה בקרוב
דברי הבטוח כי תמלא את בקשתו

יוסף ביאלוסטאקי מזגיערש ברחוב
זאווישע 2/47 בעל המחבר ספר
מסורה גדולה על כל הש"ס ותנ"ך ובעל הלוח
הכולל מזגערש

הרב, רעייתו, וחלק ממשפחתו, גורשו מלודז' לאושוויץ בטרנספורט מס' 38, והגיעו למחנה המוות בתאריך י' בניסן תש"ד (1944), עוד לפני הגעת חג הפסח, הם נהרגו שם עקה"ש כעבור זמן קצר. בין הנספים בתם חנה פרידה (אשת מתתיהו ברנט, ובתם פסיה פרימט בת ה-5), בנם ישראל, בתם מלכה (בת ה-20) ובתם רחל (בת 14)..

שרדו בניהם, שמואל (ניצול מאושוויץ, דמות מופת מחשובי חסידי גור, התחתן בשנת תש"ח עם אידיל הענא, ניצולת שואה, בתו של הרה"ח ר' צבי פרץ סקולסקי הי"ד) ושמחה (רעייתו חיה שרה בת מנדל ברנט, נספתה באושוויץ עם בתם חנה'לה פרידה בת ה-5. לאחר שעלה לארץ ישראל התיישב בבני ברק).

מספר הצפיות במאמר: 5

מפי הרב הגאון והבלשן ר' יצחק שוסטער אב"ד דסקאלקע שמעתי:

איתא במדרש פליאה על הפסוק בבראשית "תוצא הארץ דשא עשב", כיוון שראה משה רבנו את הדשאים ואת הצמחים וראה את החורבן, מיד בכה. עד כאן. שלכאורה אין לו כל המשך.
ואמר הרב הנ"ל, כי כשנביט באמת על חיי העמים הנאורים, המשתדלים לייסד חוקים טובים ומשפטים צדיקים בעד חיי החברה, מרבים בבתי חולים, ועונשים על כל דבר קל, בפרט על עוון רציחה ושפיכות דמים, שהם, החוקים, באמת דומים לדשאים ופרחים. ואחרי כל אלה, אם רואים אנחנו שמתי און יקומו על עם דל להמית ולהשמיד ולהרוג, כמו שהיה בימי הזבחים באוקראינה, שנעשו מעשים נוראים שאין הפה יוכל לדבר, ואיש לא כהה בם, וכל הממלכות לא עשו דבר למחות בידי הזדים הארורים. וגם עד היום ראשי הבריונים עוד ימצאו מחסה ומנוס בארצות רבות, מבלי אשר יתעוררו עליהם אף היותר טובים ומשובחים, אז באמת יש על מה להתעצב.

(עזרת ישראל, מאת ר' ישראל ליפסקי הכהן, ביאליסטוק תר"צ, עמו' 131)

משה ראה את הפרחים ואת תרבות העמים, את הציביליזציה ואת ההומניות, והוא ראה שאותו העולם שוחט והורג אלפי יהודים, ואף על פי כן מפארים פרחים אלה את העולם – מיד פרץ בבכי מר

(עונג שבת, הרב דוד שפירא, עמו' ז, בשם הרב יצחק שוסטר)

---

הרב יצחק הלוי שוסטר (שוסטער) הי"ד (תר"נ-תש"ב, 1890-1942), נולד בבוטרימאנץ (פלך וילנה), והיה מצאצאי משפחת הרב הצדיק ר' מאיר פרנר. הוא למד בישיבות המפורסמות שבסלובודקה ובכולל קובנה, ואחר כך ב'קיבוץ' האברכים המצויינים של רבי חיים עוזר גרודזינסקי בווילנה.

משנת תרס"ח כיהן כאב"ד בעיירה סוקולקה, עיירת מחוז בפרובינציית פודלסיה שבפולין, בסמוך לגבול בלארוס. שמו הלך לפניו בכל ליטא, כאחד מגדולי התורה בליטא ופולין, על שום רוב בקיאותו וחריפותו. הוא היה בקי בעל פה בש"ס בבלי וירושלמי, וכונה 'דער לעבעדיקער ירושלמי'. היה מחברי מועצת גדולי התורה בפולין וממקורבי הגאון רבי חיים עוזר. הוא היה ממנהיגי 'אגודת ישראל', ויחד עם הרב אברהם דובער כהנא-שפירא, היה ייצג את יהדות ליטא בוועידה העולמית של אגודת ישראל בציריך בשנת תרע"ט. באלול תרע"ט היה הרב שוסטר מיוזמי אספת הרבנים בגרודנה, ונבחר שם לוועד הפועל שמנה חמישה רבנים.

הוא כתב חיבורים על התלמוד ועל ענייני דרוש ואגדה, ועסק בצורכי הציבור להפצת תורה ולחיזוק ענייני הדת. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בה נכבשה עיירתו על ידי הגרמנים, וגברו הקשיים הכלכליים והרוחניים, דאג הרב לחזק את בני קהילתו. הוא עמד אז בראש התלמוד תורה ודאג להחזקת היתומים שהוריהם נהרגו במלחמה ובפרעות רוסיה ואוקראינה.

על מנת להקל על מצוקת הרבנים, עמד הרב בקשר רציף עם ארגוני סיוע בחו"ל, ובהם הג'וינט ועזרת תורה. הרב התעניין בהתקדמות הישוב העברי בארץ ישראל ודרש בשלומו. תשובה ממנו הובאה בשו"ת ציון לנפש חיה, מאת הרב זאב וואלף לייטר, סימן מ'.

תולדותיו הובאו בספר 'ארצות החיים' – שם הגדולים לגדולי ישראל באמריקה, עמו' מד: 

הגאון מורינו יצחק שוסטער, רב גאון וחריף מפורסם אבדק"ק סאקאלקע יצ"ו [הי"ד] בארץ ליטא. נולד בשנת תר"נ לפ"ק. למד אצל הגאון הגדול רבי משה דאנישעווסקי אבדק"ק סלאבאדקע זצלל"ה ואחר כך בכולל קאוונע, והיה שם מן התלמידים המצוינים.
נשא את [מרת חנה(/נחמה) שרה] בתו של הגאון רבי נחום גרינהויז אבדק"ק טראקי זצ"ל, שהיה חתנו של הגאון הגדול המפורסם רבי שלמה הכהן מווילנא זצללה"ה בעל 'חשק שלמה' [ראש המו"צים בוילנא]. אחר חתונתו למד בקיבוץ הגאון רבי חיים עוזר גראדזענסקי מווילנא זצל"ה, מקום שם למדו תלמידים היותר מופלגים. בשנת תרס"ח לפ"ק נתקבל לאבדק"ק סאקאלקע הסמוכה לעיר ביאליסטאק, ועודנו צעיר לימים נתפרסם כגאון וגדול, ולקח חבל בכל עניני הציבור. ובאספת הרבנים שהתקיימה בעיר גראדנא יצ"ו, בשנת תרע"ט, לטובת הרמת קרן התורה והדת, היה שם מראשי המדברים והחלטותיו נתקבלו. בשנת תר"פ לפ"ק שהה בארה"ב אמריקה [עם הרב שמעון שקאפ, ראש ישיבת גרודנה, והרב טוביה רוטנברג, אב"ד לונה], וסבב בכל הערים הגדולות אשר במדינה. ומדי עברו בעיר סינסינאטי, כתב וחתם מכתב תעודה לטובת בית אפיה למצות מאנישעוויץ. [במהלך מסעו זה קיבל 'כתב רבנות' מאת קהילת סנט לואיס] ולאחר זמן חזר אל עירו סאקאלקע, ונהל שם את רבנותו, והרביץ תורה לרבים לשם ולתפארת ולתהילה, עד שנכבשה הארץ ע"י חילות הגרמנים הנאצים הארורים ימח שמם וזכרם, ורצו להכריחו שימסור להם רשימת היהודים אשר בעירו. וכאשר סירב למלאות את מבוקשם אסרוהו במאסר, וביום י"ד לחודש אדר יום הפורים של שנת תש"ב לפ"ק הרגוהו בזדון הי"ד. מיוצאי חלציו היה בנו הרה"ג ר' שלמה שוסטער ז"ל, שנקרא 'העילוי מסאקאלקע', אשר נמלט בשעת מלחמה [במהלכה גורש למחנה עבודה בסיביר, ובתום המלחמה חזר לפולין ועסק בהתרת עגונות בלודז'] והגיע לארה"ב אמריקה [למד שם תורה מתוך הדחק], ונפטר שם בדמי ימיו [באדר תשכ"ח].

בתחילת מלחמת העולם השניה, נכבשה העיירה על ידי הסובייטים, בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, ופליטים יהודים רבים ברחו אליה ממערב פולין. הסובייטים אסרו את הפעילות הציבורית היהודית בעיירה. במבצע ברברוסה, כבשו הגרמנים את העיירה והחלו לשדוד ולרצוח את תושביה היהודים. על יהודי העיירה נגזרו הגבלות תנועה, הם חויבו לשאת טלאי צהוב ומידי פעם נחטפו יהודים לעבודות פרך בכפייה, בהן חלקם מתו. בסתיו תש"א (1941) גורשו יהודי סוקולקה לגטו מגודר שהוקם בה, שם הם גרו בצפיפות איומה ומעת לעת נערכו ביהודי הגטו הוצאות להורג. במרץ 1942 נעצר ונרצח רב הקהילה, יצחק הלוי שוסטר. הי"ד.
בכ"ה בחשון תש"ג (05.11.1942) ערכו הגרמנים אקציה בגטו וגרשו את רוב תושביו למחנה המעבר הקשה קלבסין שליד הורדנה, ומשם הם שולחו כעבור כחודש וחצי למחנה ההשמדה טרבלינקה.

מספר הצפיות במאמר: 1

פעם אחת ישב רבינו בשבת קודש בבית מדרשו וניהל את שולחנו שם עם אנ"ש ביחד. אמר, בתוך דברי תורתו, על מה שאומרים בברכת המזון "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם', שמובא בזוהר הקדוש שהעני הוא מתנה טובה לבעל הבית (כלומר, שזכות היא לבעל הבית שבא אליו עני, ועל ידו הוא זוכה לקיים מצוה, וזוהי ה'מתנה' בשבילו). ופירש לפי זה "ונא אל תצריכנו" – ריבונו של עולם, אל תביאני למצב שאהיה 'נצרך', "לא לידי מתנת בשר ודם" – שאל תצריכנו להיות 'מתנה' עבור בשר ודם (שהרי העני הוא מתנה לבעל הבית, כנ"ל).

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שלב)

פעם ביום הברית של בנו של רבנו, הילד שמחה ברוך, אחרי שקראו לילד בשמו, אמר רבינו להעומדים סביבו: רציתי ליתן לבני הנולד את השם 'ברוך', על שם אבי ז"ל, ואולם בשעת התפלה כאשר אמרתי "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם", עלה בדעתי שהראשי תיבות של 'בשמחה רבה ואמרו כולם' הוא 'ברוך', ולכן קראתי את בני מלבד בשם 'ברוך' גם בשם 'שמחה', וקראתי שמו 'שמחה ברוך'.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שמ)

ואזכיר כאן כמה ממנהגיו המיוחדים אשר גם מהם נוכל לראות גודל קדושתו ומסירות-נפשו על כל מצוה ובפרט מצוות צדקה וחסד. בזמן הקרוב לפסח שלח רבנו לכל עניי העיר יין לארבעה כוסות ומצות ותפוחי אדמה ושאר צרכי החג, וגם לכמה מדינות שלח יין לצרכי פסח.
ובימי הסוכות היה מנהגו בכל יום לעשות סעודה גדולה לכבוד האושפיזין והיתה השמחה אז עד לב השמים, 'ובאתר דאבות תמן – שכינתא תמן'. וגם את הנענועים עשה בהתלהבות עצומה ובניגון המיוחד לזה, עד כלות הנפש. ובפרט ביום שמיני עצרת (בחו"ל) כאשר פונים מהסוכה לבית, והוא יום היחוד – יחודא שלים, שמשתעשעים אז בסעודה עם המלכא-קדישא (כך הם דברי רש"י ז"ל) שאז היה כ"ק אדמו"ר זצ"ל בשמחה עצומה ונוראה ואשרי עין ראתה אלה איך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז, וראו והכירו עליו שהוא עושה ייחודים גדולים לשמו יתברך, ונמס לבם של כל הנמצאים שם, ועשו תשובה מאהבה בכל לבם ונפשם. ונמשכו הריקודים והשמחה עד הלילה, ליל שמחת תורה, ואז חזרו ורקדו כמעט עד עלות השחר. ולפני כל הקפה היה המנהג לומר את הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ובשעת הריקודים והשמחה היה דרכו לתפוס את הפיאות שלו ולסלסלם. וכן תפס את זקנו בידו. וכל מי שעיניים לו יכול היה לראות את עבודתו הנוראה של רבנו בשעה זאת.
בזאת-חנוכה אחר מנחה נהג רבנו לערוך סעודה גדולה שנמשכה כמעט עד חצות הלילה, כמו שנהגו האדמורי"ם שם לפניו, ואז באו ה'עמבערעס' והחסידים מכל המדינה. ובלילה שלפני זה גם נהג כמנהגם, לחלק 'מעות חנוכה' לפני הדלקת הנרות לכל הילדים – ה'חאדיקלעך', וגם לבחורי הישיבה. ובפורים היתה שמחתו ועבודתו של רבנו עד אין לשער, וביותר פעל אז ישועות לכלל ישראל בכל מילי דמיטב – בבני חיי ומזוני רוויחי. וגם בשושן-פורים נהג לעשות סעודה גדולה כמו בזאת חנוכה, ואז באו מכנפות הארץ רבים מאחינו בני ישראל עם בקשתם, ורבנו פעל בתפלתו ובקשתם נתמלאה.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' רנו-רנז)

---

רבי מאיר יוסף רובין הי"ד (תרנ"ט-תש"ד), הרבי מקרעסטיר, נכד לצדיקי רופשיץ, זידיטשוב ופרמישלאן, היה בנו של הרב הצדיק המקובל רבי ברוך רובין, (אב"ד בריזדאוויץ שבגליציה ואדמו"ר בקולומאי, שחי בסוף ימיו בעיר סאמוש-אויוואר. חתנו של רבי מאיר מגלאגאווע, מצאצאי המגיד מקוזניץ ורבי אלימלך מליזענסק), ב"ר מאיר ב"ר מנחם מנדל (חתנו של בעל 'אור לשמים') בנו של הגאון הצדיק רבי אשר ישעיה רובין מרופשיץ.
אמו של רבי מאיר יוסף, הרבנית שרה שלאמצי (שלומדצי), נקראה 'זידישובער פרעמישלאנער רעבצין', הייתה בת הצדיק המקובל רבי מענדלע זידישטובר, בנו של הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. היא הייתה בקיאה בתורה, במנהגים ובדרכי החסידות והתפרסמה במעשיה הטובים. באחרית ימיה עלתה לארץ ישראל. בשנת תש"ז נפטרה בירושלים והובאה למנוחות בהר הזיתים.

רבי מאיר יוסף למד בילדותו תורה מאביו, וכן למד אל רבו הגאון רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד, בעל 'לבושי מרדכי'.

בשנת תרע"ט נשא לאשה את רבקה צירל, בתו של רבי אברהם (אברמי'לע) שטיינר מקרעסטיר (נפטר ביום י"ח באדר א' תרפ"ז), בנו יחידו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי ישעי'לע (נפטר ביום ג' באייר תרפ"ה). במשך שש שנים לאחר נישואיו היה סמוך על שולחנו של אבי חותנו, רבי ישעי'לע, ולמד מצדקתו וקדושתו. לאחר פטירת חותנו, מילא רבי מאיר יוסף את מקומו, במשך שבע עשרה שנה.

הרבי נודע בהכנסת האורחים המופלגת שנהג, כהמשך לנהגת חותנו ואבי חותנו. במשך עשרים וארבע שעות דלק האש בתנור בבית הרבי, וכל מי שנכנס לביתו קיבל אוכל חם, וכל עני קיבל גם כסף לצדקה. לקראת פסח שלח לכל עניי העיר יין, מצות, תפוחי אדמה ושאר צרכי החג. הרבי פעל ישועות ורוח הקודש הופעה בבית מדרשו.

מידי ערב ראש חודש היה הולך לציונם הקדוש של חותנו ואביו, ולקח אתו פתקאות שהגישו לו חסידיו, ונושעו רבים על ידו.

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד.

רבי מאיר יוסף רובין גורש עם משפחתו לגיטו אויהל, ומשם לאושוויץ, שם נהרג על קידוש ה' בט"ו בסיון תש"ד. עם הרבי נספו גם רוב קהילתו, רעייתו ורוב ילדיהם: חיה פעריא (אשת בן דודה הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וארבעת בנותיהם: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה), ר' מיכאל וזוגתו שטארנא, ישעיה אברהם חיים, עטיא, מרדכי דוד, שמחה ברוך, אלימלך, חנה אלטא ויעקב.

שרדו שני בניו הרה"ח ר' מנחם מנדל והאדמו"ר רבי יששכר בעריש, ובתו פרידא גיטל (אשת האדמו"ר רבי מנחם ישראל הלוי רוטנברג מקאסין).

שרידים מתורתו הובאו בספרו של אביו "שארית ברוך".

ראה אודותיו בתורת החסידות, ד, עמו' 208. תולדותיו והנהגותיו הובאו בחלק 'בית יוסף', בתוך ספר 'בת אבות' (מאת ר' משה יוסף פרידלנדר. ירושלים תשכ"ה).

הערה: את שמות ילדי רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מצאתי בדף הנצחה שכתב אחיהם. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 709, מצויה רשימת ילדי רבי מאיר יוסף רובין, עם מספר שינויים: שם לא מוזכרים – מיכאל וישעיה אברהם חיים, ונוספו – יצחק אייזיק, משה אליקים בריעה ומירל גאלה.

מספר הצפיות במאמר: 1

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

---

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

מספר הצפיות במאמר: 4

סדר היחס ממשפחתי – אתה תק'ום תרחם ציון' כי' עת' ל'ח'נ'נ'ה' כי בא מועד לפ"ק.

אמר המסדר כתבתי כאן סדר היחוס אחרי שראיתי בדברי זקני זצ"ל (אבי אבי מורי כו' שליט"א) בזה הלשון, הנה מה שדרך בני אדם לידון את מי שמייחס את עצמו ביחוס אבות הקדושים לגאוותן ולפי מה שכתוב בגמרא סנהדרין דף פ"א א' 'אל ההרים לא אכל', שלא אכל בזכות אבותיו. ופירש רש"י שלא נצטרך לזכות אבות מתוך שהוא חסיד, יעויין שם, אם כן כשמייחס את עצמו באבותיו יודע בעצמו שאין לו במה להתפאר רק בזה, אם כן הלא אדרבה ענוותן הוא ודו"ק. עד כאן לשונו. הרי שלמעלה יחשב סדר היחוס. ובפשט שכן כתב זקני בצוואת ר' שעפטיל ז"ל (שנדפס בספר ברית אברהם – ובספר יש נוחלין) שזכה לסדר עצמו סדר היחוס, על כן עשיתי וקיימתי מעשה אבות וסדרתי סדר היחוס.

וסדרתיו גם מצד אמי מורתי הרבנית הצדקת כו' שליט"א, כי עיין בעזר מקודש (על אבן העזר) סי' כ"א סעיף ט' כתב בזה הלשון, חז"ל אמרו (ירושלמי מועד קטן פרק ג' הלכה ז') נולד בן במשפחה נתרפא כל המשפחה, והגם דכתיב (במדבר א,ב) 'למשפחותם לבית אבותם', מכל מקום כתיב גם כן 'איש יהודי איש ימיני' ואמרו חז"ל (מגילה י"ב ב', ועיין רשב"ם בבא בתרא דף צ"א ב' ד"ה זה יושיע), עיין שם, דהיינו שהיה משני שבטים. ומדהוזכר כן לגבי חיוב המוטל בסיפור ישועות ה' יתברך, משמע שהיה זכות אבות גם מצד האם בדורותיה למעלה כו. עד כאן לשונו, עיין שם ודו"ק.

רשמתי בהרבה אותיות 'מקובל', על ידי שהיה לפני כתב יוחסין נכתב מכתב יד קודש זקני הגאון הצדיק מסאמשאויוואר זצ"ל מצדו ומזקני הגאון הצדיק מסעריד מצדו למעלה עד הבעש"ק זי"ע, ועל זה ציינתי 'מקובל' כי הוא קבלה אמיתית איש מפי איש.

החותם ביום ה' לסדר "זה תולדות אדם" תש"ג לפ"ק פה בודרוג-קערעסטיר. כן דברי המסדר הק' אשר ישעיה רובין בן הרב הצדיק כו' מוהר"ר יעקב ישראל וישורון שליט"א מוזכר בפנים אות א. לכבוד אחי הצעיר.

(הקדמת המחבר, זרע קודש מצבתה)

---

הרב אשר ישעיה רובין הי"ד, בנו של רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד אב"ד סוליצא ואדמו"ר בסארעגין (רומניה) (משושלת זידיטשוב, רופשיץ, דומברוב, אור לשמים, קאזניץ, ליז'נסק, פרימישלן ועוד) והרבנית אלטא נחמה מלכה הי"ד בת הרב חיים אב"ד בסערעט.

הרב אשר ישעיה נולד בערב פסח תרע"ט (1919) בסארעגין, ונתחנך בבית אביו הצדיק, ונודע לעילוי שקדן חריף ובקי. נשא לאשה את מרת חיה פעריא בתם של דודו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מקרעסטיר ומרת רבקה צירל, בת רבי אברהם שטיינר, בנו של רבי ישעיה'לה מקרעסטיר.

לרב אשר ישעיה היתה בקיאות רבה בספרי שו"ת ובסדרי הדורות הראשונים והאחרונים. הוא היה למדן גדול בתורה, פוסק, חריף ובקי והוסמך להוראה בשנת תרצ"ט על ידי גדולי הרבנים בהונגריה: הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד אב"ד אויהל והרב יונתן שטייף אב"ד בודפסט.

כשלמד ש"ס ופוסקים נהג לרשום את חידושיו בצידי הדפים, והשאיר אחריו למעלה מעשרה כרכים של חידושי בכל מקצועות התורה, שאבדו בשואה. שרד כתב היד של 'סדר היחס' שכתב בנעוריו, בהתבסס על רשימות קצרות שקיבל מאבותיו. בשנת תש"ג ליקט הרב וערך את כתב היד לצורך הדפסתו בספר. את כתב היד  מסר לאחיו הצעיר, האדמו"ר מסארעגין-ברוקלין, שהוציא אותם לאור בסוף ספר 'אור ישע' (מהדורות משנת תשל"ג ותשמ"ו).

בשנת תרצ"ח סידר לדפוס את חידושי הסבא שלו והסבא של רעייתו, רבי ברוך רובין, אב"ד ברזדוביץ והאדמו"ר מסמאשאויוואר, והוסיף להם הערות ומקורות. חידושים אלו יצאו לאור בספר "שארית ברוך" (תשל"ג).

הרב אשר ישעיה התקבל לכהן ברבנות קהילת טאקאי (הונגריה), אך בתוך זמן קצר חרבה הקהילה בשואה. הרב גורש עם משפחתו ובני קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ. חותנו, רעייתו וארבעת בנותיו: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה, נספו בסמוך להגיעם למחנה בט"ו בסיון תש"ד. הרב נשלח למחנה עבודה, שם מסר את נפשו לקיים תורה ומצוות ולשמור על יחס אנושי בין אדם לחברו, על אף תנאי הרעב, המכות והאימה. הוא דרש בליל יום הכפורים תש"ב דברי חיזוק לחבריו, הוא נזהר ממאכלות אסורות ונפטר מאפיסת כוחות סמוך לשחרור בכ"ט בטבת תש"ה, בדרך למחנה עבודה הסמוך לוורוצלב.

(בספר תהלים עם הפירושים 'ברוך ישראל' 'ויחל משה' שהוציא לאור רבי מרדכי דוד רובין בשנת תשל"א, נכתב שאחיו, הרב אשר ישעיה נספה בכ"א בטבת).

תמונות חתימת הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וחותמו, מובאים כאן באדיבות בית המכירות ברנד.

מספר הצפיות במאמר: 3

ציון לנפשות חיות..
פה נסתם המעיין מבארה של תורה,
פה חדלה מחשבתי מלפרק בהרים,
וידי כה רפתה – משמועה לא טובה,
ב'חברון' שם לוחות התורה נשברים.

שם נפסק המתמיד באמצע לימודו,
וידום מזמרו, מקולו הנעים,
גויתו הטהורה ביחד עם ספרו –
קרעוהו הפראים – לגזרים, לקרעים,
שם גופים של קדושים בארץ מושלכים,
ודמן של טהורים כמים נשפכים,
באוויר נשמותם עם אותיות פורחות,
בלווית עליונים – שרפים, מלאכים,
ה'אבות' גם הם במערת מכפלה,
משנתם זה קמו ופתחו הקברים,
ויצאו לקבל פני בניהם האלה –
שהלכו בדרכם – בני ציון היקרים.
הם רחצו גופותם בדמעות עיניהם,
וקבלו הטהורים על כנפי זרועותם,
לעוף עמהם לישיבה של מעלה,
מי ראה, מי שמע בדרך – אנחותם?

שם אחי ורעי, רבות חברי,
בזויות הבית מפחד מתחבאים,
קול רוח מצויה מאיימם מפחדם –
פן תואבי נפש נכנסים ובאים,
פן ערלי לב אלה אכזרים וטמאים,
ישירו את שירם בקורעם לגזרים –
את יונק ועולל אנשים ונשים –
חניכי התורה זקנים ונערים,
כחית היער, כפראי המדבר,
התנפלו על שקטים, על יושבי האהל,
זה הורג, זה שודד, זה גוזל, זה נואף,
הבאישו האויר ברוחם הגועל…
שם אחד מפרפר בין מתים וחיים,
מלוכלך בדמו של ריעו – המזנק,
הוא חובק אבריו, ועוצר כל תנועה,
הוא נושם בדממה ורוחו מחנק,
אז תמצא, אז תראה גבורי הרוח,
איך סמוך למיתה, ברגעים הספורים –
בגופם הגוסס מסתירים רעיהם,
מחרב הרוצחים, מעין הארורים.

איך אלמוד ואחשוב מעל דפי הספר,
בימים של אבל לכל עם קדשנו,
אין דיו בהקסת – בדמעות נתמלא,
מחורבן התורה – עמנו – ארצנו.
ותפלה על שפתי: הושיעה נא לנו,
נקם נקמתינו ובנה חורבנינו,
גאולה אמיתית מוחלטת תצמיח
בקרוב, במהרה על יד גואלינו!!

(מן הגנזים , יד, עמו' תטו)

בקינה זו מתאר הרב עקשטיין בצורה ציורית את שפך דמן של הקדושים בני הישיבה, ואת אותיות תורתם הפורחות באוויר בעת צאת נשמותיהם, בשעה שהאבות הקדושים, ישני חברון, יצאו מקברם במערת המכפלה ויצאו לקבל את פני בניהם הקדושים. לעומת הרוצחים הארורים, אשר ביצעו זוועות אכזריות, ניצבו הנרצחים הגיבורים בני הישיבה, שדאגו ברגעיהם האחרונים, בעת גסיסתם, להציל, להסתיר ולגונן על חבריהם.  לנוכח הזוועות, בעת האבל הלאומי, המפסיק את חדוות הלימוד, עולה הקריאה לנקמה ולגאולה שלימה בקרוב.

---

הרב ניסן עקשטיין, ר' ניסן קוז'ניצער, בנם של הרב משה מרדכי ואיטה פריידא עקשטיין, נולד בסביבות שנת תרס"א (1901). גאון מופלג, מגדולי רבני ליטא הצעירים. מקורבם של הגאונים הרב שמעון שקופ והרב חיים עוזר גרודז'נסקי.

בתחילת שנת תר"ץ (1929) מונה לכהן כאב"ד קהילת קוזניצא הסמוכה לגרודנה, היה מגדולי תלמידיו של הרב שמעון שקופ. נשא לאשה את מרת לאה מובשוביץ, ונולדה לו שלישיה: ישראל, מרדכי ואסתר. גיסו היה הרב דניאל מובשוביץ הי"ד מקלם.

לאחר כיבוש פולין על יד הגרמנים וברית המועצות, קם ארכון חשאי לתמיכה בלומדי התורה ובחינוך יהודי מחתרתי בליטא, בעידוד ובמימון הרב חיים עוזר גרודזינסקי. בין ראשי הארגון וגדולי העסקנים בו, נמנו הרב ניסן עקשטיין מקוזניצא, רבי שלמה דוד יהושע וינברג האדמו"ר מסלונים הי"ד, הרב זליג שפירא הי"ד מסמורגון – אחיו של השר ר' משה חיים שפירא ומנהלי מרכז 'ועד הישיבות' בווילנה, הרב יוסף שוב הי"ד והרב אהרן בערעק הי"ד.

לאחר שהתענה במשך חודשיים במחנה מעצר קולבאשי (קאלקאסין), נרצח הרב, עם משפחתו וקהילתו בחצר בית החולים בגרודנה, בסביבות 08.1941. הי"ד.

השתמרו מספר מאמרים שכתב: 'בדין שומר שמסר לשומר' ו'בענין עובר ירך אמו' (אודים מאש, אש התורה, עמו' תלג ותלו), מכתבים בשיטת ר"ת דדם הזבח נפסל מתחילת שקיעת החמה (הבאר, שנה שמינית, תרצ"ג, חוברת א-ב, עמו' יב; אודים מאש, אש התורה, עמו' תקמו), 'זכין לאדם ופרעון חוב בעד חבירו' (בית דוד, חושן משפט, עמו' פז), תשובה 'אם מותר לעשות חנוכת בית מדרש ביו"ט משום דאין מערבין שמחה בשמחה' (הבאר, שנה ו, תרצ"א, חוברת א-ב, עמו' לא; אודים מאש, אש ההלכה, עמו' קסב; קובץ תורני אורייתא, טבת תשס"ט, עמו' מג), 'בדרך הראשונים' – ליובלה של תורה להגאון רבי שמעון הכהן שקאפ זצוק"ל (ספר היובל, עמו' מו; אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רסה), קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט (בתוך מכתב מתאריך י"ט אב תרפ"ט, יום לאחר הטבח הנורא בשבת י"ח באב תרפ"ט. תחילת המכתב עוסק בענייני הקדש וערכין, והוא נכתב לרב אהרן כהן, לימים מראשי ישיבת חברון, חתנו של ראש ישיבת סלובדקה-חברון, הרב משה מרדכי עפשטיין. הקינה פורסמה בספר מן הגנזים , ארבעה עשר, עמו' תטו), על השאגת אריה סי' י"ז (הבאר, שנה ה, חוברת א-ב, עמו' לד), 'אם מקיים מצות תנחומי אבלים ע"י כתב או ע"י טיליפון' (הבאר, שנה יג, חוברת א-ב, עמו' קו), בביאור יבמות מ"ה (הבאר, שנה טו, תרצ"ח, חוברת א-ב, עמו' לג), בענין עובר ירך אמו (כנסת ישראל, וילנא תר"ץ, חוברת ד, עמו' ס, וחוברת ז עמו' קו), כן פרסם בחוברות נוספות ובהם בחוברת הראשונה של 'האשכול'.

מספר הצפיות במאמר: 13

מקום שיפול העץ שם יהא פירותיו (עבודה זרה ל"א).

אם אנו רואים עץ יפה-ענף נחמד למראה ופריו יתן בעתו וטוב למאכל ולא ימיש מעשות פרי, צריכים אנו להתבונן על המקום שנטוע בו וגדל העץ הטוב הזה. אם הוא מקום זרע וגזע העץ ושורשו פתוח אלי מים זכים וטהורים, נובעים ומפכים יוצאים ובאים סביבות מטעו, זה המקום גרם להעץ לתת כוחו וליחו להאריך דליותיו, להרחיב פארותיו ולשלוח שורשיו ולהוציא פרי ברכה המשמחים אלקים ואנשים.

האדם הוא כמו עץ השדה. אם אנו רואים איש מצוין בתורה וחכמה ובמדות טובות וישרות, עלינו לשום עין ולהביט אל מקבת בור נוקרו ומקור מחצבתו. אם האיש הזה נולד, נתגדל ונתחנך על ברכי אבות ישרים, פאר מקדשים, רמי המעלה והיחס, הנה המדות הטובות וכל מילי מעליותא שמצטיין בהן, מוטבעות ומושרשות בו משחר טל ילדותו, וכה נתחנך עד שבא בימים, ואחר כך הולך הוא בעצמו ומשתלם בדרך התורה והאמונה ועושה פרי ברכה, עד שמשריש את הנטיעים הטובים והפוריים האלה בזרעו אחיו מדור דור.

ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא", אם נאמר 'תמר' למה נאמר 'ארז', ואם נאמר 'ארז' למה נאמר 'תמר'? אילו נאמר 'תמר' ולא נאמר 'ארז', הייתי אומר, מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף, לכך נאמר 'ארז'. אילו נאמר 'ארז' ולא נאמר 'תמר', הייתי אומר, מה ארז אין עושה פרות, אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות, לכך נאמר 'תמר' ונאמר 'ארז' (מסכת תענית כה: ובבא בתרא פא:).

הצדיק שמגודל מנעוריו בבית אבותיו גדולי התורה ויראה ומושפע מחכמתם ויראתם משחר טל ילדותו, דומה הוא:
א. לארז בלבנון (מקום מכובד מלא ארזים גבוהים ואדירים), שהוא מתקיים באישותו במראיתו וצביונו, אף הצדיק שהוא נטוע מנעוריו בן "ארזי הלבנון אדירי התורה" ושתול על פלגי מי החכמה והדעת, עומד ומתקיים בצביונו ואישותו ועושה פרי ברכה.
ב. דומה לתמר בקיום מינו – שהם בניו הדומים לו בתורה וחכמה, שהשפיע ואצל מהוד חכמתו ויראתו גם על הבאים אחריו.
והולך הכתוב ומבאר: מה שהצדיק דומה לארז בלבנון, שהוא מתקיים באישותו משום "שתולים בבית ד' ", שהצדיק שתול מנעוריו בבית ד', מלא תורה ויראת שמים (וכמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלקים"). ונגד מה שכתוב "כתמר יפרח", שמשאיר אחריו בנים כיוצא בו, משום "בחצרות אלקינו" שהיו תמיד בחצרות אלקים על כן "יפריחו", שזוכה הצדיק להעמיד דור ישרים וזרע ברך ד' (ומה שאמר תחלה "בית" ואחר כך "חצר", הוא על דרך המליצה, שהדורות מתמעטים והולכים במעלות התורה והיראה, על כן הדור הראשון דומה במדרגת 'בית', והדור השני והשלישי במדרגת 'חצר' שממנה באים להבית). ואחר כך מסיים "עוד ינובון בשיבה", שהתורה נותנת כוח ומוספת חיים ללומדיה ונוצריה על פי מסורת אבות מאחד לשני עד שזוכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות. וכמו שבאה דרשתם ז"ל (סוף קדושין) על הפסוק "שהתורה עומדת להם בילדותם ונותנת אחרית ותקוה בעת זקנותם. בילדותם מה הוא אומר "וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותם מהו אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". עיין שם.

ועל פי דברינו אלה יתבאר מאמר הגמרא (בבא מציעא פה.) "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מהם עד עולם, שנאמר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך' וגו' 'מעתה ועד עולם', מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה" עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא נגד המשנה דאבות (פרק ב משנה י"ב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וכן דברי הגמרא (נדרים פא.) "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים מבני תלמידי חכמים, אמר רבי יוחנן שלא יאמרו תורה ירושה היא להם", וכו', עיין שם.
אלא כוונת חז"ל היא פשוטה, דכל מי שהוא תלמיד חכם, כל תקוותו היא לראות גם את בנו כאחד הגדולים בתורה ויראה, ועל כן מחנכהו משחר טל ילדותו בדרך התורה והאמונה ומשגיח עליו תמיד בעינא פקיחא עד היותו בתור אדם המעלה, וזה נעשה לבנו כדבר טבעי ללכת בדרך זו שהלכו אבותיו. וכמו כן מושרש בליבו החנוך הטוב, עד שגם הוא מחנך את בנו (שהוא דור שלישי) בדרך התורה והיראה כמו הוא עצמו מושפע מאבותיו; וההרכבה הזאת הולכת ונמשכת בהשפעה גדולה ומרובה בלי הפסק וחוזר חלילה בדורות הבאים, וממילא נעשה "שהתורה מחזרת על אכסניא שלה"; וזהו שאמרו "מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בתו תלמיד חכם" ששלשה דורות זה אחר זה השתדלו להשריש מאחד להשני את התורה והאמונה, עד שנעשה זאת להם כדבר טבעי מלידה ומבטן, אז משום חזקה כזאת (שבתלתא זימני הוא חזקא לכולי עלמא) הנה התורה לא תפסוק מהם עד עולם. ודברי חז"ל אינם בתור הבטחה גמורה, אך בתור עצה טובה לעשות חיזוק בשמירת התורה "שתהא מחזרת על אכסניא שלה" דווקא באופן זה.  

ועל כן מצינו כתובות (סב: ובבא בתרא נט:) שקרא רמי בר חמא עליה דרב הושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (שראו זה את זה, כפירוש התוספות שם) את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", דבתלתא זימני (שלשה דורות הרואים זה את זה) הוא חזקה טובה לקיום התורה גם לדורות הבאים אחריהם, משום שנעשה להם כדבר טבעי ונמסר מאבות לבנים ולא במהרה ינתק, כי באופן זה "התורה מחזרת על אכסניא שלה" כמבואר.

ובזה תתבאר דרשתם ז"ל על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" וגו', כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני כו' (קדושין ל'.), שהכוונה גם כן כנ"ל, דאחרי ששלשה דורות זה אחר זה מלמדים ומשפיעים את דברי התורה איש מפי איש על פי קבלה ומסורת אבות, דומה כאילו קבלוה מהר סיני עצמה, ומכאן ואילך שוב אינה פוסקת מהם, כי נעשה להם כדבר טבעי.

ודברי חז"ל אלה יש להעמיס במה שאמר משה רבנו לישראל: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דחשיב גם כן שלשה דורות הרואים זה את זה (כפירוש התוספות הנ"ל), להורות לנו שקבלת התורה על פי מסורת אבות הבאה כדבר טבעי ומושרש בלב לומדיה, היא בשלשה דורות רצופים, ואז תקווה טובה שאינה פוסקת גם מדורות הבאים, משום שהתורה מחזרת על אכסניא שלה.

וזה פירוש הכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רצה לומר שהתורה תהיה לקהלת יעקב, כמו ירושה ונחלה שמורישים האבות לבנים, כך כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו על פי חנוך והדרכה טובה וישרה, שבזה ישריש את התורה והאמונה בלב בניהם עד שנעשה זה לדבר טבעי, ואז הבנים האלה יחנכו גם את בניהם אחריהם, וחוזר חלילה מדור לדור, ממש כמו 'ירושה' ונחלה ההולכת ובאה מאבות לבנים. וניחא גם הלשון שאמר פה 'מורשה' (לשון מפעיל) ולא 'ירושה'? משום דהתורה איננה כמו 'ירושה' דעלמא הבאה ממילא מאבות לבנים (ועיין שם בפירוש הכוה"ק מה שכתב בדיוק הלשון), אך 'מורשה' (לשון מפעיל, כמו "המוריש לבניו" וכדומה לאלו הלשונות הנמצאים בש"ס), שצריכים האבות להשתדל מצדם הרבה להוריד את התורה לבניהם מדור דור, ואז תהיה מורשה לקהלת יעקב ולא תפסוק לעולם.

(מחזה אברהם, התחלת פרק א: דור ישרים)

---

הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב"ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה.

בנו, הרב ד"ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב"ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ"ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים.

בשנת תרס"ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו "זכרון הלל", ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. ‏

בשנת תר"ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר "קונטרס תשובה כהלכה", הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה.

בשנת תרע"ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו"ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר.

בשנת תרע"ד הוציא לאור בווילנה את ספרו "מחזה אברהם" ובו הספד על אביו.

בשנת תרפ"ז כתב הסכמה לספר "ברית אליהו" מאת הרב קלמן אליהו אב"ד צ'נסטחוב.

בשנת תרפ"ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו "דרשות לבר מצוה", הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית.‏ מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ"ה.

בשנת תרפ"ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי"ד, הרב מאיר באסין הי"ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי"ד, הרב זאב סגל הי"ד, הרב שמעון טאפ הי"ד, הרב שמואל פריד הי"ד, הרב משה קרליץ הי"ד,  לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא.

בסביבות שנת תרע"ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו "דרשות פאר אלע".

בשנת תרצ"א (1930) כתב הסכמה לספר "חיי עולם נטע" מאת הרב נתן נטע אולבסקי.

בתאריך ב' בניסן תרצ"ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון "דאס ווארט" את המאמר "הרה"ג ר' רפאל יצחקין ז"ל", לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו.

בשנת תרצ"ג כתב הקדמה לספר "ישועות שמשון" מאת הרב ישעיהו שמשון ש"ס.

בספר "דורשי ציון בפועל", נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי.

מחבר "חנוך המדות", שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר "שלחן ערוך לילדים" (ניו יורק, תרפ"ז).

הוא ערך את הספר "מוצל מאש" (וילנה תרצ"א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: "במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם".

הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד"ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ"א בסיון תש"א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש"ג).

בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב"ם הכותב "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה).

בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש"ב: "אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב"ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!".

הרב מנחם מנדל ניספה בשואה בגיא ההריגה בפונאר. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 9

הקדמה מנכד המחבר.

זה ספר תולדות האדם הגדול בענקים, אור בהיר בשחקים, הכינו וגם חקרו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הגאון המובהק בנגלה ובנסתר הצדיק הקדוש מופת הדור כבוד קדושת מוהר הרב רבי דוד נתן זצוקלה"ה האבד"ק קרעטשניב והגליל בהרב הגאון האדיר שר התורה מאור הגדול המפורסם מורינו הרב רבי יוסף יואל זצוקל"ה אבד"ק חאדרוב בעל מחבר שו"ת יד יוסף (שנפטר ח' אלול מנוחתו כבוד בחאדרוב) הוא הגבר אשר הוקם עולה של תורה, את קסתו דרך למטרה, לגלות שפוני טמוני אורה, קולע אל השערה, לפרש בדרך פרד"ס ספר התורה, ברמזים דברי חכמים וחידותם, להראות כי ספיר גזרתם, בעומק ותוכן כוונתם, על פי הקדמות נפלאות ברירות ויקרות, בהירות ונעימות, בסברות אמיתיות וישרות, בנויות ברמות, על דרך הנגלות והנסתרות, אחת אל אחת משולבות, והיו למאורות, בשפה ברורה נדברים, במוסר השכל ומשרים, מפז ומפנינים יקרים, על כל פרשיות התורה נאמרים, להלהיב לבבות ישראל לאבינו שבשמים.

והנה מזקנים אתבונן כי כל הקרב הקרב ספר על מזבח הדפוס, בהקדמת מלין לצד עילאה ימלל, להודיע לבני אדם שבח המחבר ותהילתו דרכיו והנהגתו, והנה אם אמרתי אספרה כמו, את צדקת המחבר וקדושתו, תקצר המצע מהכיל הודו ופרישתו, והדומיה הוא תהילתו ולא אבא בגבורות, כי לא ידעתי ספורות, מי יוכל לספר מידותיו היקרות, חכמתו ויראתו הקודמת, הוא הגבר אשר שת נפשו כעפר לכל, ענוותן כהלל, שפל ברך אשר אין דומה לו. ודוד היה רועה נאמן לעדתו ק"ק קרעטשניב, נתן נפשו להרים את קרן התורה למעלה, בהשכל ודעה, והשריש בלבבם יראת ה' טהורה. ומה נהדר בקודש היה, בהתאסף ראשי עם לשמוע מלתא דאתיא מדרשא, עומד ודורש כמפי הגבורה, ונפקין מפיו זקוקין דנהורא, כל השומע קולו תצילנה אוזניו, ומראהו כמלאך אלקים נורא. עינו האירו כלפידי אש וברקים, ודרש דברים נעימים ומתוקים, יקרים מפנינים, ערבים לשומעיהם מנופת צופים. ודברים היוצאים מלב טהור ירדו חדרי בטן, גם אבנים שחקו מים לקול מוסריו, נמס לב אבן ברוח שפתיו, שפתי צדיק יביעון רצון וכל העם ענו אחריו מקודש. ואף כי היה איש חולי וידוע מכאובות, עם כל זה הקדש כל ימיו לתורה וגם לרבות הלילות, ומילא כריסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וגם למודי ה' הנסתרות, ספרי קבלה וכתבי האריז"ל  הנוראות, בסתר כנפיו היו סדורות וצרורות. ועסק בשו"ת ובפלפולים, עם הגאונים האדירים, בעלי מפורשי הים ועם הגאון מהרש"ק מבראד ועם הגאון מפאקש בעל המחבר שו"ת ריב"א ועם הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר מטשענגער זצ"ל. ותפילתו ועבודתו היו במסירות נפש ממש והחמיר על עצמו בגדרים וסייגים פרטיהם ודקדוקיהם שהטבעו על אדני הפרישות בטהרות הקודש. ובכוח תורתו ותפילתו היה פועל ישועות גדולות ונוראות. ומספרים ממנו עניינים נוראים ונפלאים אשר עין בעין ראו את רוח קודשו. וכאשר גזר אומר כן היה, ונתקיים בו 'ותגזר אומר ויקם לך', צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והנה זה חמישים שנה מעת שעלתה נשמתו הטהורה השמימה (י"א שבט תרל"ט מנוחתו כבוד בקרעטשניב) והשאיר אחיו ברכה הרבה כתבי יד וגם חיבור הנוכחי על כל התורה והמועדים, אולם מסיבות שונות והעיקר מחסרון כיס על הוצאות הדפוס לא היה באפשרי להוציא לאור עד כה, והייתה תורה חתומה, מעין כל נעלמה, עד אשר זיכני ה' עתה להוציאו לאורה, ליהנות בם תלמידי חכמים לומדי תורה, כדי לעשות נחת רוח לאותו צדיק שיהיו שפתותיו דובבות, כמאמר חז"ל יבמות דף צ"ו ע"ב מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעום הזה ויהיו שפתותי דובבות בקבר. ועיין בספר חסידים סי' רכ"ד וזה לשונו: וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם ומליצים טובה עליו. ועיין שם הסי' תתקע"ט, ועיין בפלא יועץ ערך דובב שפתי ישנים, וזה לשונו: כל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעול הזה שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה ונחת רוח כשותה יין קונדיטון כמו שכתוב בירושלמי עיין שם. וכבר כתב הגאון מהרש"ק בהקדמתו לספר טטו"ד מהדורא תניינא דבהוצאת חידושי תורה לאור יש בזה התקרבות לגאולה, וזה לשונו: ולכן בצאת כל ספר וספר כדת הוא התקרבות הגאולה במהרה בימינו. עיין שם. ומפני הוצאות הדפוס כי רבה, לא היה בכוחי להוציא לאור כעת כי אם חלק אחד על התורה, ואקווה בעזרת ה' יתברך להוציא לאור גם את החלק שני על התורה בקרב הימים.

וקראתי שם הספר 'נפש דוד' על שם המחבר וכמו שכתוב בסנהדרין צ"ג ע"ב מאי 'שם עולם אתן לו', אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו. וכן כתב בהקדמת הרוקח שצריך כל אדם לרשום שמו בספרו.

ועתה אברך על המוגמר ואומר ברוך ה' שהחיינו וקיימני והגיעני להוציא לאור חיבור זה, כן יזכני הקב"ה ברחמיו להוציא לאור יתר החידושים מאדוני אבי זקני המחבר ז"ל על כל התורה ועל המועדים בקרוב, וזכות אדוני אבי זקני ז"ל יעמוד לי שאזכה לעסוק בתורה הקדושה לשמה מתוך נחת והרחבה ויקויים בנו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך מעתה ועד עולם'.

ולזיכרון עולם אזכיר פה גם אשת המחבר היא זקנתי הרבנית הצדיקת שינדך לאה ע"ה (שנפטרה א' דר"ח טבת תרמ"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש טבריא ת"ו) בת הרב הצדיק הקדוש מוה"ר יצחק אייזיק מסטריא זצוקלה"ה (שנפטר ט' שבט מנוחתו כבוד בסטריא) שהוא נכד רבותינו הט"ז והב"ח ורבי ר' העשיל רבו של הש"ך זיע"א והיה חתן הרבה הגאון הקדוש מוה"ר צבי יוסף זצוקלה"ה אב"ד רודניק גיסו של הרב הקדוש מוה"ר אלימלך מרודניק זצוקלה"ה. ושם עולם אתן פה לבני המחבר ז"ל הרי הם דודי הרב הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק ז"ל (שנפטר כ' תשרי תרס"ט מנוחתו כבוד בעיר הקודש טבריא) ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת ברכה ע"ה (שנפטרה ח"י טבת מנוחתה כבוד במיקאליעוו) אשת הרב הגאון הצדיק מוה"ר יחיאל מיכל [רדליך] שליט"א אבד"ק מיקאליעוו, ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת אסתר ע"ה (שנפטרה ז' חשון מנוחתה כבוד בקרעטשניב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר אברהם רייך ז"ל מק"ק יאסין וגם דודתי הרבנית מרת נחמה ע"ה שנפטרה ט"ז אייר תרע"ו ומנוחתה כבוד בחרקוב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר ישעיהו שלום רוקח שליט"א [הי"ד] אבד"ק ליטוויסק. תנצב"ה.

וטרם אכלה לדבר אזכיר לטוב ולברכה את אבותי היקרים שי"נ ה"ה אאמו"ר עטרת ראשי הגאון הצדיק מוה"ר משה שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר ז"ל ואת עטרת ראשי אמי מורתי הרבנית הצדיקת מרת שפרה לאה תי' בת הרב הגאון הקדוש מוה"ר אברהם יצחק העללער זצוקלה"ה (שנפטר כ"ג תמוז תרס"ט מנוחתו כבוד בעירה קודש צפת ת"ו) בנו של רב האי גאון העצום עמוד ההוראה מאור הגדול המורסים בעולם מרן שמואל העללער זצוקלה"ה אב"ד דעיר הקודש צפת ת"ו והגלילות (שנפטר כ"ב טבת תרמ"ד מנוחתו כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בהרב ר' ישראל נכד רבינו בעל תוספות יו"ט זיע"א. אם אמי היא זקנתי הרבנית הצדיקת מרת חנה יוטא ע"ה (שנפטרה כ"ד טבת תרע"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בת הרבנית מרת שפרה לאה ע"ה, בת הרבנית מרת מרים ע"ה, בת הרבנית הצדקת מרת חנה יוטא מגראניב ע"ה, אחות אדמו"ר הקדוש והטהור קדוש ישראל מרוזין זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, בן הרב הקדוש הרב רבי שלום מפאריביטש בן המלאך הקודש שהוא בן המגיד הגדול והקדוש ממעזעריטש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. והרב הקדוש הרב רבי שלום הנזכר היה חתן הקדוש והטהור מוה"ר יצחק מגראניב זי"ע, בהרב הקדוש והטהור מוה"ר מרדכי מקרעמיניץ זי"ע, בהרב הצדיק הקדוש והטהור מוה"ר יחיאל מיכל מזלאטשוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זאת ראיתי לחקוק בעט ברזל ועופרת, להיות למשמרת, לזיכרון לדורות, משפחות בית אבותי, כמו שכתב השל"ה הקדוש בספרו ווי העמודים בצוואתו שמהראוי שכל איש יעשה סדר יוחסין לזרעו ולזרע זרעו שיהיה לאות ולמשמרת, עיין שם טעמו. ובגלל אבות תושיע בנים וזכות אבות לבנים תזכור, זכותם יגן עלינו, ותחזינה עינינו בבניין עיר קדשינו, ע"י משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

אלא דברי נכד המחבר כבנו הכותב בשנת בעזרת"י פה סיגעט יע"א,
הצעיר מרדכי דייטש, באאמו"ר הגאון הצדיק מהר"ם שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר זצוקלה"ה.

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אציגה נא פה גרגיר אחד שעלה על רעיוני לפרשת בפרשת לך בפסוק 'ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה' וכו'.

"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ופירש רש"י מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. והקשה המהרש"א במסתכ בבא בתרא בחידושי אגדה דף ט"ז בדיבור המתחיל עפרא, האיך לא היה מסתכל אברהם בשרה מעולם, והרי אמרו בקידושין מ"א אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה, ואברהם אבינו קיים מילי דרבנן ואפיךו עירוב חצרות. ותירץ, שראה אותה כשקדה, אלא שחשב שעתה שכבר זקנה יותר מששים שנה לא תהיה יפה, וראה שאינו כן. עיין שם. ואני אוסיף להקשות דאי לא ראה אותה קודם הקידושין איך הועילו הקידושין לשיטת רבא בתמורה דף ד' ע"ב דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואין לומר דוקא באיסור תורה אמרינן כן, כמו שכתב בתשובת רבי עקיבא איגר סי' קכ:ט ומהר"ם שי"ק אורח חיים ססי' כ"ט הביא כן מהחתם סופר חלק יורה דעה סי' ו' דזה אינו דהא כמה פוסקים סוברים דאף באיסור דרבנן אי עביד לא מהני. עיין במנחת חינוך מצוה שס"א. וכן כתב הפרי מגדים אורח חיים סי' קכ"ח משבצות זהב סקל"ט דקיימא לן גם בדרבנן אי עביד לא מהני. וכעין קושיא זו הקשה במנחת חינוך הנזכר. עיין שם. והנה קושיא זו אמרתי ליישיב על פי מה שכתב הש"ך בחושן משפט סי' […]"ח סק"ב וסמ"ע שם ס"ק […] דהא דאמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דווקא אם אי אפשר לעשות הדבר בהיתר, אבל באפשר לעשות הדבר בהיתר, אז אף על פי שנעשה באיסור גם לרבא מהני. וכן כתב בדגור מרבבה יורה דעה סי' י"א לענין שחיטה בשבת. ועיין בנודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה סי' ט' בדיבור המתחיל וזה עיין שם. ואם כן הוא הדין בנידון דידן נמי כיון דהיה יכול לעשות הדבר בהיתר שיקדש הוא עצמו, ממילא אף שעשה באיסור על ידי שליח שפיר מהני, ודו"ק. ובעיקר קושיית המהרש"א הנזכרת נראה לי ליישר על פי מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סי' ע"ה מרבינו יונה וזה לשונו וכן במגילה טפח באשה אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. הרי דיש חילוק בין הסתכלות שהוא בעיון היטב ובין ראייה שהוא בהעברה בעלמא. וחילוק זה הוזכר גם במגן אברהם סי' קכ"ח ס"ק ל"ה ובסי' רכ"ה ס"ק י"ט ובסי' רכ"ט ס"ק ב' ובסימן ש"ז ס"ק כ"ג. ולפי זה יש לומר דאברהם אבינו ראה את שרה קודם הקידושין רק בהעברה בעלמא, ובאמת די בזה, כמו שכתב בקידושין מ"א 'אסור לקדש עד שיראנה', משמע שסגי בראייה בעלמא. וכן עשה אברהם אבינו קודם הקידושין. אך עתה בעת הילוכם למצרים הסתכל בה הרבה בעיון היטב ואמר 'עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את'. ובזה מדוייק לשון רש"י שכתב מדרש אגדה עד עכשיו לא 'הכיר' בה, ולא כתב שלא ראה אותה, אלא וודאי כמו שכתבנו שבוודאי ראה אותה קודם הקידושין אולם רק בראייה בעלמא, רק עכשיו הכיר בה על ידי הסתכלות היטב על ידי מעשה. ואתי שפיר.

עוד יש ליישב קושייתי הנזכרת על פי מה שתיר, בנודע ביהודה אבן העזר סי' ע"ז קושיית הגאון רבי יצחק מהאמבורג שהקשה על מה שכתוב בריש פרק ב' דקידושין האיש מקדש בו ובשלוחו, הא איכא איסורא לקדש על ידי שליח. ותירץ שם בדיבור המתחיל ומה שכתב על פי מה שכתב בבית יוסף סי' ל"ה דאם אי אפשר לקדש בעצמו, או אפילו שמחמת כבודה פנימה מותר לכתחילה לקדש על ידי שליח, ועוד שאיסור זה אינו מצד הקידושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור. ואם כן איסור זה בדעתו תלוי, ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה. עד כאן לשונו. ולפי זה מתורץ שפיר ודו"ק.

מרדכי דייטש, נכד המחבר

---

הרב מרדכי דייטש אב"ד וועליאטין (מארמארוש שבצ'כוסלובקיה), ונודע בכינוי "וועליאטינער דיין", אביו, האדמו"ר רבי משה דייטש מקרעטשעניף-סיגט, שכנראה נספה בשואה, היה בנו של רבי דוד נתן דייטש בעל 'נפש דוד' על התורה. אמו של הרב מרדכי, שפרה לאה, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק הלר מצפת, בנו של אב"ד צפת רבי שמואל הלר.

הרב מרדכי התחתן עם רבקה רחל בתו של הרב יצחק מאיר לנדא רב חברת 'תפארת שבת' בחוסט. הרב מרדכי התגורר בחלק מהזמן בחוסט, שם כיהן כמו"צ והיה מומחה בהוראה בענייני גיטין וקידושין.

היה בין הכותבים בכתב העת "אור תורה" ובירחון 'האורה' (גיליון תמוז תרפ"ט סי' לו).

בין הרבנים שתשובתם הובאה גם תשובה מאת הרב מרדכי דייטש בספר "תיקון עירוב לשבת". הוא היה בין הרבנים שחתמו על כרוז "מחאה ואזהרה גדולה ואיסור חמור של תורה" כנגד בתי ספר ציונים-חילונים בקארפטים, המופיע בספר "תיקון עולם". בשנת תרפ"ט הוא הוציא לאור את ספרו של סבו 'נפש דוד', והוסיף לו הקדמה, וכן הוציא לאור מחדש את ספרו של סבו זקנו, הרב שמואל הלר אב"ד צפת 'דרך נשר', והוסיף לו הקדמה.

הרב התכתב עם גדולי דורו בהלכה. הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד השיב לו שתי תשובות, אחת בענייני חציצה בנשים מודרניות המגדלות ציפורנים ארוכות (שו"ת מהר"ם בריסק, ב, סימן צו) ואחת בעניין השכרת דיר לנכרי המתכוון לגדל שם חזירים (שם, ג, סימן כה). האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס מספינקא בספרו שו"ת 'חקל יצחק' (סי' נז) משיב לו בעניין סכסוך בין קהילת וועליאטין ובין רבה של קיראיהאזא הסמוכה להם.

בעניין הראשון השיב לרב מרדכי דייטש גם הרב מרדכי אליעזר עהרענגרובער אב"ד ווראנוב והובא בספרו 'נחלת יוסף' (סימן ו), ושם הובאו תשובות נוספות שכתב לרב מרדכי דייטש בסימנים יב ויג בענייני השגת גבול והיתר עגונה.

תשובה בעניין היתר קציצת אילן שזיפים שפירותיו אינם ראויים לגמרי למאכל אדם, הובא בספרו של רבי יהודה ליב צירלסון, 'מערכי לב', סימן לג. תשובת הרב יששכר שלמה טייכטל אל הרב מרדכי דייטש, בעניין איסור לתלמיד חכם לוי ליצוק מים על ידי כהן עם הארץ, הובא בספרו שו"ת 'משנה שכיר', א, סי' מה.

הרב מרדכי דייטש נודע גם כבעל תפילה מצויין. הוא ביקר לעיתים רבות בשבתות ביישובי הסביבה, עבר לפני התיבה ושילב את התלמידים שליוו אותו בשירת ניגוניו. לרוב היה מציג ניגון חדש ומעורר. הוא נודע גם כדרשן מוכשר. בתחילת דרשותיו שילב ביאורים פשוטים לפרשת השבוע עם פלפול למדני חריף, ובהמשך היה משמיע דברי אגדה ומוסר בקול מתנגן ומרטיט, שחדר ללב שומעיו והביא אותם לזעזוע נפשי עמוק ולבכי.

הרב מרדכי דייטש נהרג עקה"ש באושוויץ בט"ו בסיוון תש"ד, יחד עם אשתו וששת ילדיהם, הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 7

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')

---

רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ובנעני אותו ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 10