מתורתו של האדמו”ר מז’אריק, רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

 

* שמעתי מכבוד אדמו”ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט”א בפסוק “יש לנו אב”, אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז”ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או”ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו”ר מזאריק שליט”א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו’, הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע”י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד’ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע”י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה”לכם”, היינו צרכי הגופניות, שנקרא “לכם”, ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד’, שתוכלו על ידי זה לעובדו ית’ עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו”ר מזאריק שליט”א, ואתחנן אל ד’ בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל”ה. חז”ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי”ח אלא תפלה. והנה עצ”ב שמח”ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד’ יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז”ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו”ר מזאריק שליט”א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי אהרן דוד, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, “גן ישראל”)


רבי דוד אהרן טברסקי הי”ד, נולד בשנת תרמ”ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס”ו [1906] נעשה אדמו”ר בז’אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ’נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו”ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע”פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ’נסטוחוב בכ”א תשרי תש”ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי”א במנחם אב תש”א (4.8.1941).

בספר “מקדשי השם” מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו”רים, ביניהם, את האדמו”ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: “כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו”. הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: “אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד”. הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב”יד ושם”. באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע”י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי אהרן דוד טברסקי הי”ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי”ד. בני משפחת האדמו”ר אשר נשארו בז’אריק שבפולין, גורשו לגטו צ’נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש”ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ”א בתשרי תש”ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו”ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו”ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ”ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ’ 335, החסידות מדור לדור א עמ’ 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ’נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז’רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 6

הספד על ה”חפץ חיים” – חלק א / הרב אלחנן וסרמן הי”ד

תמונת הרב אלחנן וסרמן הי"ד

כל אחד לומד חומש, נער, אדם גדול, גם המלאכים לומדים את החומש. וכמובן כל אחד יודע מהחומש לפי השגתו. להבין כל סודות החומש בכל רמזיו אי אפשר, כי התורה ניתנה מפי הגבורה, כמאמר הכתוב, הוא הבין דרכו. בעל ה”חפץ חיים” כל אחד יודע ממנו אודות מה, כל אחד לפי מדרגתו. לידע אותו בכל דרכיו אי אפשר, כי לזה צריכים להיות כמותו, וכזה אין. אבל דבר מה יכולים אנו לספר ממנו, כי גם מי שלמד דבר מה בחומש יודע יותר ממי שלא למד כלום.

הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ה’ הלכה ב’ כותב בזה הלשון, כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. ולכאורה קשה הא כתיב בתורה לא קם בישראל כמשה וכו’. וצריך לומר, שהכוונה כך היא, משה עבד ה’, בכל מעשיו היה עבד ה’, מה שקנה עבד קנה רבו ידו כיד רבו, בכל חושיו היה עבד ה’. כל מעשיו לשם שמים. אינו אוכל כי אם לכבודו, אינו ישן כי אם לכבודו, אינו מטייל כי אם לכבודו וכו’. במצווה יש ב’ חלקים, גוף המצווה והכשר מצווה, למשל סוכה, גוף המצווה הוא לישב בסוכה, לעשות הסוכה הוא הכשר מצווה. ואיתא בגמרא, כי גם העוסק במלאכת הסוכה פטור מן המצווה, כשם שאמרינן בעלמא העוסק במצווה פטור מן המצוה, כי מפני שאם עשית הסוכה הוא לשם לקיים המצווה של ישיבת הסוכה, אזי גם עשית הסוכה מצווה. וכן בתפילין ובכל דבר כך, אם הוא עושה את הדבר לכבוד שמים הווה זה כעין מצוה. ואיתא, כי כל חושיו וכישרונותיו ושכלו של אדם קצובין לו לאדם מן השמים. כמו שאמר פעם אחת ה”חפץ חיים” זצ”ל, מה זה שאדם משתזם (ווערט פאראליזירט) כי כבר צעד את כל צעדיו שקצבו לו מן השמים, כמאמר הכתוב מה’ מצעדי כוננו. ואם הוא מבלה את כל חושיו וכישרונותיו שקצבו לו, לכבוד ה’, אזי הוא עבד ה’ בתכלית. וזהו כוונת הרמב”ם, כי כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו כמו שמשה רבינו עליו השלום היה מבלה את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה’ כך כל אדם יכול לבלות את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה’, כמאמר חז”ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וכמובן לפי מדרגתו, כי אין לשום אדם החושים והכישרונות והשכל כמו של משה רבנו עליו השלום. על ה”חפץ חיים” זצ”ל יכולים אנו לומר שהיה כמשה רבינו. לפי מדרגתו, שלא נתן אפילו רגע לבטלה, כל מעשיו היו לשם שמים, כל מחשבותיו כל דבור ודבור לשם שמים.

וצריכים אנו להבין במה כוחו כל כך גדל, כי כל אשר למד היה לשם לקיים, כמו שהוא בעצמו ספר, כי כאשר היה כבן ד’ שנים, היה מצחק פעם אחת עם חבריו בשוק, והפכו סל מלא תפוחים, אצל אשה אחת שמכרה תפוחים בשוק, ולקחו כל אחד תפוחים ואחר כך בלמדו אצל רוב בפעם הראשונה בחומש, שכתוב שם לא תגנב, לא תגזל, והשיב את הגזלה אשר גזל, נזכר המעשה עם התפוחים, שלקח אצל האשה ההיא, והתחיל לחשוב תחבולות בלבו איך לקיים את המצווה של והשיב את הגזלה אשר גזל, והיות אשר הוריו היו עניים, והוא היה אז כבן ו’ שנים. היה הדבר קשה להשיג אצלו, אבל לא רפה ידו ובקש בבקשה גדולה להוריו שיתנו לו כמה אגורות, ועלה בידו שנתנו לו, והלך לשוק וקנה אצל האשה ההיא בעד האגורות תפוחים והשליך את התפוחים לתוך הסל, וירץ לדרכו. יכולים אנו לראות מזה, כי מדי למדו התחלת למודו היה בדעתו ללמוד על מנת לקיים.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"לאמרינן בתפילת ראש השנה ויעשו כולם אגודה כו’ כמו שידענו. אמר ר’ חיים מוואלאזין יש ב’ חלקים, ידיעה, ומעשה. הידיעה יתירה על המעשה, כי אין עושים כמה שיודעים. והוא כוונת התפילה ויעשו וכו’ לעשות וכו’ כמו שידענו וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכה התשובה להיות באופן הידיעה. וזה כלל בתוכו ה”חפץ חיים” זצ”ל, שמעשיו היו באופן ידיעותיו, מי שידע אותו יודע כי לא רצה ליתן עצות, כי לא רצה ליקח עליו האחריות בעד העצה. אבל כאשר יעץ למי העצה מוכרחת להיות נתקיים, כמו שאמר, אם עשו כמו שאמר לעשות. ואם לא עשו כמו שאמר לעשות, היה לא טוב בעד המתיעץ, כמאמר חז”ל באבות פרק ו משנה א, הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה.

ועוד אנו יכולים לומר, כי זה בדרך הטבע. כתיב ראשית חכמה יראת ה’ (תהלים ק”א), ולכאורה מה שייכות חכמה ליראה. ואיתא כי הדיין צריך להיות חכם להבין דבר לאמתו, ואסור להיות נוגע בדבר. ואם הוא נוגע בדבר, ואפילו הוא חכם כשלמה, פסול להדין, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ועוד צריך דעת תורה וצריך להיות שונא בצע. ולכאורה הא כתיב בתורה לא תקח שחד ותו לא, ואם כן לא יקח שחד, ומה אם כך אם הוא אוהב בצע. אבל האמת אם הוא אוהב בצע, אזי הוא בכל דבר נוגע… אם הוא נוגע אזי אין השכל ישר. וממילא אם הוא בא לדון, אפילו בדבר שאינו נוגע בו, הווה השכל כבר מעוקם מקודם זה. ועוד, השכל צריך ליסוד, ודעת תורה הווה יסוד לכוון אל נכון. דעת תורה צריך לסייעתא דשמיא, כמו שאמר הר’ חיים מוואלאזין. הנה חז”ל אמרו באבות, יגעת מצאת, ואם כן אם הוא יגע בתורה אין זה מציאה, כי מציאה באה בהיסח הדעת. ואמר הנ”ל שליגיעה בתורה צריכים עוד למציאה. וזה מזמינים לו מן השמים אם הוא יגע בתורה. אבל לזה צריכים עוד להיות ירא שמים. וזה שאמר, ראשית חכמה יראת ה’. איתא כאשר בא אברהם אבינו לפלישתים, היה ירא, והרגוני, שאל אותו אבימלך, הלא אתה יודע, כי מדינתנו הכי גדולה, והכי קולטורלי, מכל המדינות, אתה חושב שאנחנו נעשה תעתועים כאלה. ענה אותו אברהם, אמת הדבר שאמרת אבל רק אין יראת ה’ במקום הזה והרגוני. כל הדברים יש בכם רק יראת ה’ אין, ומותר האדם מן הבהמה הוא רק ביראת ה’, ובזה הוא יכול לגדור את מדת הבהמיות שבו, ואז יכולים להיות נקי מנגיעות, שבזה השכל והדעת ברורים ובלתי זה הדעת מעוקם.

להמשך ההספד – לחץ כאן.

(הספד על ה”חפץ חיים”, שהודפס בידי תלמידי ישיבת ברנוביץ, נשמר בידי הרב דוד גרינוולד ופורסם בקובץ מוריה, כסלו תשס”ד. ה”חפץ חיים” נפטר בכ”ד באלול תרצ”ג 1933)


בספר אנשי שם נכתב על רבי אלחנן בונם וסרמן (כפי שמופיע כאן עם עריכה קטנה):

רבי אלחנן בונם וסרמן נולד בשנת תרל”ו [1876] בעיר בירז שבליטא. למד בישיבת טעלז אצל הגאונים רבי אליעזר גורדון זצ”ל ורבי שמעון שקאפ זצ”ל. עודנו בישיבה הפליא את רבותיו בכשרונותיו, וכח חידושו בעמקנות יוצא מן הכלל. היה מפורסם בכל עולם הלמדנים. מלבד ישיבה הנ”ל שאב כמו כן איזה זמן מתורתו של מרן הגאון רבי חיים הלוי סולובייציק זצ”ל. הגאון רבי מאיר אטלס זצ”ל הגאב”ד דסלאנט בחר בו לחתנו, ובבית חותנו הנ”ל ישב על התורה בהתמדה רבה והשתלם בכל המובנים.

בשנת תרס”ג [1903] נתמנה לר”מ בעיר אמטשיסלוב. וכאן נתגלו כישרונותיו בהדרכת תלמידים והשפעתו הגדולה בחינוכם. צדקתו גרמה שעזב את אמטשיסלוב, בדאגתו שאולי גרם חלישות דעת להרב דאמטשיסלוב, ואחרי שנתיים שב לבית חותנו.

בשנת תרס”ז [1907] למד בראדין אצל מרן ה”חפץ חיים” זצ”ל בכולל שנוסד אז ללימוד סדר קדשים. שלוש שנים למד בראדין, ואהבה רבה נוצרה בין החפץ חיים ובינו, אשר נמשכה במשך כל ימי חייהם.

בשנת תר”ע [1910] נתמנה לר”מ בעיר בריסק והרביץ תודה בה עד תרע”ד [1914] עת פרוץ מלחמת עולם א׳, ואז בא כפליט לראדין. בהתקרב הצבא הגרמני לראדין נדד עם החפץ חיים וישיבתו מראדין לסמילוביץ פלך מינסק, ועל פי דרישת רבו נשאר עם חלק מהתלמידים בסמילוביץ, אחרי שהחפץ חיים וישיבתו עזבו את סמילוסיץ. עד שנת תרפ”א [1921] היה הר”מ והחזיק את הישיבה בסמילוביץ למרות קשיים נוראים, רעב ומחלות וחוסר כל. אנשים שהיו פליטים בסמילוביץ בזמן ההוא, יודעים לספר מהסבל הנורא של הישיבה בסמילוביץ. פעמים רבות לא היה בבית הר”ם הגאון רבי אלחנן בונם זצ”ל אפילו מזון סעודה אחת, אבל הוא לא התאונן. אדרבה, התעמק עוד יותר בתורה, ורגיל היה בימים ההם לבלות בבית המדרש בתורה ביחד עם ידידו הגאון רבי שלמה היימאן זצ׳׳ל (שנתמנה אח”כ לר׳׳מ ישיבה תורה ודעת) שעות ארוכות אחרי תפלת שחרית, ופעמים גם עד הערב.

בשנת תרפ׳׳א [1921] יצא מרוסיה והתישב בברנוביץ ויסד בה את ישיבתו “אוהל תורה” ונהרו אליו תלמידים רבים מכל הארצות. גאונותו וצדקתו עשאוהו לאחד מקרבנטי היהדות, וגם מחוץ למסגרת ישיבתו לקח חלק פעיל בכל עניני הכלל. מפעם לפעם יצא במאמרים בעיתונות, חוצבים להבות אש תורה ודת. ודבריו זכו להתעניינות יוצאת מן הכלל והיו ערוכים בטוב טעם ושכל וסגנונו היה נפלא. היה ממנהיגי אגודת ישראל הכי גדולים. השתתף בכנסיות הגדולות והשמיע דעת תורה בכל הבעיות של האגודה והיהדות. שלט בכמה שפות והיה לו יד במדע והשכלה וידיעותיו הללו שהעלים ולא השתמש בהן, הוסיפו חן והדר למדברותיו.

בשנת תרצ׳׳ח [1938] הוכרח לבא לארה”ב להציל את מצבה הכלכלי של ישיבתו. גם שם לא משך ידו מדרכו בקדש לקנא קנאת ד׳ בלי ויתורים. לא התחשב עם דעת אלה שיעצו שינוים קלים לטובת הצלחת מפעלו, לא הסכים להסתיר שיטתו הקנאית עבור כל מנהג ישראל, וכן הגיד באופן פומבי עמדתו בכל שאלות היהדות. רבים חשבו שהגאון ר׳ אלחנן זצ”ל לא יצליח במפעלו באמריקה, אחרי שסרב לכל העצות טובות, ולא רצה להחניף לאלה שהכח בידם לעשות, הרחוקים מרוח ישראל סבא. גאונותו וצדקתו נצחו, כי כל תהלוכותיו היה מכלכל בתורה ולקדש שם שמים ומפעלו הצליח מאד. בחיותו שם נראו כבר ענני החושך על שמי ארצות אירופה, וחיו בפחד גדול ודאגה מאיומי המשטר ההיטלראי ימ”ש בגרמניה. הגאון רבי אלחנן כתב אז והדפיס שם את חוברתו המפורסמת “עקבתא דמשיחא“, המוקדשת לשאלות בזמן ההוא. בספרו זה יצא בתוכחת מגולה והתריע על המצב על הסכנה הצפויה. הוא חזה את כל העתיד לבא, את כל המלחמה הנוראה וכבוש הארצות, והתחנן והזהיר שהפתרון היחיד תשובה שלמה. לדאבוננו כל דבריו נתקיימו במילואם. וגם הוא בעצמו נפל בידי הזדים המרצחים.

בשנת תרצ”ח [1938] שב לישיבתו בברונוביץ, ואחרי חדשים אחדים נכבשה כל פולין וכל ההשתדלויות להצילו לא הועילו. נתפס בידי הרשעים ונהרג על קידוש השם — הי”ד.

ובאתר דעת מובא:

בפרוץ המלחמה השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלש מאות תלמידים. כבר בתחילת המלחמה נפגעה העיר ברנוביץ קשות, כאשר הגרמנים הפציצו אותה מן האוויר. עם חורבן הקהילה היהדות עלה גם הכורת על ישיבת “אוהל תורה” בברנוביץ. התלמידים הצעירים חזרו לרוב לביתם. המבוגרים, בחלקם התפזרו למקומות שונים. חלק לא גדול ניצל והגיע למקום מבטחים.

ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב יחד עם קבוצת בחורים הגיעו אחרי תלאות רבות לליטא, לעיר קובנה, בתקווה למצוא משם דרך להגר לארץ חופשית, אבל אחרו המועד.

עם הכיבוש הגרמני של קובנה ב 1941, כאשר החלו השילוחים ההמוניים למקומות ההריגה, מסר הרב אלחנן וסרמן שעורים על קידוש השם. הוא אף הורה לבנו ולתלמידיו את נוסח הברכה שיש לומר בעת שמוסרים את הנפש על קידוש השם.

כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי”א בתמוז תש”א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה:

“כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי.” (הרב אפרים אשרי, “חורבן ליטע”, ניו יורק, תשי”ב).

כתביו ושיעוריו של הרב וסרמן הי”ד הודפסו בחלקן, ובין היתר הם כוללים את הפרסומים הבאים: דעת תורה, קונטרס דברי סופרים (תרפ”ד), קובץ הערות על מסכת יבמות (תרצ”ו) ובסופו אומר אני מעשי למלך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אהל תורה (תשכ”א), קובץ שיעורים – חידושים על הש”ס (תשכ”ד-תשכ”ז), קובץ ענינים, קובץ מאמרים ואגרות (תש”ס), אין דער קריטישער שעה, ילקוט מאמרים ומכתבים (תשמ”ז).

ישנם מקורות רבים נוספים על תולדותיו של הרב ווסרמן הי”ד, ובהם אתר ישיבה, אתר ויקיפדיה וספרי “אור אלחנן”.

מספר הצפיות במאמר: 18

צדיקים נחתמים לאלתר לחיים ונקראים חיים במיתתם / הרב שמעון לנגסם הי”ד

מי מיים חיים במעין ליפתא

חגיגה דף ה’ [כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה, זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה, אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך… א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי. אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט. א”ל והכתיב “דור הולך ודור בא”. אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה.] א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת. אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כו’.

בזה יש לפרש גמרא ראש השנה, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר כו’, והקשו דהא חזינן כמה צדיקים מתים, וכמה רשעים יחיו כי לא יחפוץ כמות המת, ומי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב.

אבל מה שאפשר לומר, בהקדם לפרש הפייט במוסף דיום א’ דראש השנה בזכרונות זכר החיים, עד כמה הם חיים, הן למות, אם לחיים, חי חי יזכור. דיש לפרש דהנה אמרו ז”ל צדיקים במיתתן נקראים חיים, ורשעים בחייהן נקראים מתים [באופן אחר יש לפרש צדיקים במיתתן נקראים חיים, לפי מה שפירשו הקרא תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות, על פי אמרם ז”ל דיזכור לו יום המיתה דאז יכול הגבר להיות חי, וזהו צדיקים במיתתן, על ידי שמזכיר יום המיתה נקראים חיים] אפשר לומר דהא שנותיו של אדם קצובין כמו שגזרו לו בשעה שנולד, ובזה יש הבדל בין צדיק לרשע, למשל אם נגזר על הצדיק שחיו יהיו מאה ועשרים שנה ושימות לאחר מאה ועשרים שנה, לא מזכירין ואומרים שימות לאחר מאה ועשרים שנה, רק מזכירין ואומרים שחיו יחיה ק”ך שנה. אבל לא תצא הרעה לומר שם מיתה לאחר ק”ך שנה, רק ממילא נשמע מכלל הן אתה שומע לאו. וזהו הפירוש צדיקים במיתתן, היינו הימים שקצובין למיתה לאחר ק”ך שנה נקראים חיים, עיקר הקריאה על שם ימי חייו שחיו יחיה ק”ך שנה, וידיעת מיתתן בא מכח קריאה דימי חייו כמה, דלאו בא מכלל הן. אבל רשעים בחייהן, היינו בשנותיהן הקצובות לחיות, עם כל זה נקראים מתים, עיקר הקריאה שלאחר ק”ך שנה בודאי ימות, ומכלל לאו אתה שומע הן.

והנפקא מינא מזה שלהצדיק יוכלו להוסיף שנות חיים על ימיו הקצובים, כיון דשם מיתה לא נזכר, אבל לרשע די שהוא חי שנותיו הקצובים לו, אבל להוסיף עוד חיים על ימי חייו הקצובים אי אפשר דכבר נקרא מת. וזהו פירוש הפייט, זכר החיים היינו הצדיקים הנקראים חיים, עד כמה הם חיים, הן חיים הן למות, אם לחיים חי חי יזכור. אבל לא יזכר שם מיתה . וזהו הפירוש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, היינו עד כמה יחיו, אבל שם מיתה לא יזכר, והנפקא מינא, כי הא דגמרא דידן, דאי איכא צורבא מרבנן מוסיפנא ליה.

וזהו פירוש הקרא ויוסיפו לך שנות חיים, היינו שנות חיים שהיה צריך אדם אחר לחיות, פירוש עיין יבמות דף נ’ תוספות ד”ה משלו שכתבו דניחא אפילו לרבי עקיבא דאין זה תוספות כיון שננזרו לשום אדם. עיין שם. וזה פירוש ויוסיפו לך, דקשה הא אין מוסיפין לרבי עקיבא, והתירוץ שנות חיים, שנים שכבר נגרו אבל רשעים נכתבים מכו’ וכיון דכבר נכחב שם מיתה ואחר ימי שני חייו הקצובין שוב אי אפשר להוסיף לו שנות חיים. לפי זה לא קשיא מה שהקשו, דהא אם הגיע קיצו, וליכא שנות חיים מוכרח גם הצדיק, וכן הרשע אם עוד לא הגיע קיצו, והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים)


הרב שמעון לנגסם (לאנגסאם), נולד במעליץ שבגליציה, לאביו הרב פסח בסביבות שנת תר”כ (1860).

ראב”ד ומורה הוראה בקהילת מעליץ במשך שנים רבות, גאון ישיש, סיני ועוקר הרים בחריפותו פטיש החזק, שנודע בפקחותו לפתור בעיות מסובכות. חיבר את ספר שלמי רגלים על מסכת חגיגה ובסופו שו”ת הר המריה (תרס”ד), ספר שו”ת מהרש”ל (תר”ע), ספר שו”ת קריה הנאמנה חלק א (תרפ”ה) וחלק ב (תרצ”א). כמו כן מופיע מאמר ממנו בכתבי עת תורניים, ובהם: בבית ועד לחכמים (ט”ו תשרי תרפ”ד, ט”ו חשון תרפ”ד, ובט”ו באב תרפ”ד), דברי נעם סימן ז (תרפ”ה, חוברת א, שנה א).

חותנו, הרב לייבלי ווענגער, היה היה חתנו של הרב משה מאיר, הדיין במעליץ. 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במעליץ כ-3,500 יהודים, והם היוו כמחצית מאוכלוסייתה. העיירה נכבשה ע”י הגרמנים ב- 8.9.1939 והם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. יותר ממאה וחמישים יהודים, בעיקר בעלי זקנים, נתפסו ע”י הגרמנים ב-13.9.1939 שהכניסו אותם לבית הכנסת ולמקווה, ואז העלו אותם באש. בשנת 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו, והובאו לשם פליטים יהודים מיישובי הסביבה. ב 9.3.1942 נכנסו אנשי ס”ס ומשטרה גרמנית לגטו, פרצו לבתים ביריות וציוו על היהודים להיאסף בכיכר. רבים נרצחו בבתיהם ובדרך לכיכר. לאחר סלקציה שולחו כ-750 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כ-4,000 בני אדם הנותרים, נשלחו ברגל לשדה התעופה בברדחוב, כאשר הנחשלים נורו בדרך. לאחר ארבעה ימים נערכה סלקציה, וכ-500 בני אדם, בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים, נרצחו ביער הסמוך, וקבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה בפוסטקוב, וכ-3,000 הנותרים שולחו ליישובים באזור לובלין.

הרב שמעון לנגסם הי”ד נספה בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

מקורות: ספרי הרב לאנגסאם, חכמי גליציה חלק ג עמ’ 589-590, “עטרת יהושע” עמ’ 30, מעליצער יידןאנציקלופדיה של גטאותועוד.

מספר הצפיות במאמר: 9

מעניין חינוך הבנים – חלק א: חיובם הגדול של האבות לחנך את בניהם לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי”ד

מצות חינוך הבנים

ידוע מה שאמר החכם מכל אדם במשלי חנוך לנער על פי דרכו וגו’, פירוש שחוב קדוש מוטל על האבות לחנוך את בניהם על דרך התורה והמצות, וכמו שכתוב גם כן כמה פעמים בתורה שמצוות עשה על כל אדם מישראל שילמוד את בנו תורה, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם וגו’ ושננתם לבניך וגו’.

והעיקר הוא לחנך ולנהל את בניו על ברכי התורה והאמונה מימי נעוריהם בעודם ברשותו כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים (קמ”ד) אשר בנינו בנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו’, פירוש שהבנים דומים לנטיעה של אילן כי האדם הוא העץ השדה, כידוע, שעיקר חוזק של האילן הוא השרש, שאם יש להאילן שרש חזק אז אם אפילו יבואו עליו אחר כך כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו. מה שאין כן אם אין לו שרש חזק אז עלול מאוד אם יבוא עליו איזה רוח הופכתו ועוקרתו על פניו. כן הוא האדם שהוא נמשל לעץ השדה, הכל תלוי אם יש לו שרש חזק והוא האמונה הטהורה שזהו יסוד ובסיס חזק למען שלא יעבור חס ושלום כל ימי חלדו על אחת מכל מצות ה’. ואפילו אם יבא עליו כל הרוחות סערות שבעולם, היינו אלו החברות פועלי און שנתחדשו הרבה בבני דור החדש הצעירים שחכמים המה להרע, שרובם כבולם הם מתגדלים ברשות עצמן הולכי שולל, בני בלי תרבות, פרעי מוסר ויש להם דעות כוזבות ונפסדות וכפירות, רחמנא ליצלן. יסודתם של אלו הם רק למען להדיח ולהסית את לב נערי בני ישראל מדרך ה’ ולהתרחק משרש גזע קדש מחצבתם ולבזות ולחלל את כל קדשי בני ישראל. ומצורף לזה שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים בהרבה בתי בני ישראל הספרים החיצונים המלאים קלות ראש ולצנות (והם דברים הממשיכין את הלב, בדאיתא במסכת פסחים (דף קי”ב) ומשכי לך בליצנותא. עיין שם).  ונכלל גם בהם באלו הספרים הטמאים הרבה מינות ואפיקורסות ושרי עגבים והתולים ותפלות. וידוע אשר אלו הרגילים לקרות בהם תמיד מטמאים את רעיונם בהדברים הנמאסים ונבזים ונאלחים ויבעירו בהם אש של היצר הרע. אך אם האדם יש לו יסוד חזק, היינו שנשרש וניטע בקדושה מימי ילדותו אף אם אחר כך יעברו עליו הרוחות רעות הנ”ל מכל מקום לא יזיזו אותו ממקומו, כמו שכתבו חז”ל ינקותא כלילא דורדא, כי כל מה שקנה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו.

וזהו גם כן מה שכתוב חנוך לנער על פי דרכו נם כי יזקין לא יסור ממנה, בידוע שההרגל על כל דבר שלטון, ועיין בשל”ה בשער האותיות אות ד’, כתב בחסיד אחד שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת, והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משנה בדבורו. עיין שם. מה שאין כן אם האדם לא נשרש בקדושה ולא נתחנך מימי ילדותו ונערותו על דרך התורה והאמונה ולא נקבע בלבו חומר האיסורים והעונש הנורא על מי שיעבור חס ושלום על אחת מכל מצות ה’ וגודל השכר של מי שמקיים התורה והמצות. אם כן אם אחר כך בימי חלדו יעברו עליו אפילו איזה רוח קל מהרוחות רעות הנ”ל, בנקל שיעקור ויהפוך אותו ממקומו. כי האדם הוא עיר פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו וגדל והולך בדרך שובב לבו הרע. ועל ידי זה נעשה חס ושלום פורק עול וסר מדרך התורה והמצות, ועלול מאד שיעבור בהמשך הזמן מימי חייו גם על כמה עבירות חמורות מחמת תאוות לבו הנשחתה, כגון חילול שבת ואיסור נדה ושארי עריות שהם מחייבי כריתות, ונברת על ידי זה נפשו האומללה מארץ החיים מעולם הנצחי, כי אין לו מתג ורסן לכבוש את תאוותו מחמת שאין לו יסוד הבנין והוא האמונה הטהורה. וזהו הגרמא בניזקין, כי האמונה היא היסוד הבנין של דת היהדות והתורה והמצות, כדאיתא במסכת מכות (דף כ”ד ע”א) דרש רבי שמלאי תרי”ג מצות נאמרו לו למשה כו’ בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והקשו המפרשים וכי בא חבקוק לגרוע חס ושלום מהתרי”ג מצות שנאמרו לו למשה ולהעמידן רק על מצוה אחת. אך הפירוש הוא שבא חבקוק ליתן כלל גדול ובסיס חזק איך נוכל בנקל לקיים כל התרי”ג מצוה הוא רק על ידי האמונה, שאם יהיה להאדם האמונה שלימה בה’ יתברך אז עלול מאד לקיים על ידי זה התרי”ג מצות.  וזהו לשון “והעמידן” שהוא עמוד חזק ויסוד שהוא האמונה יתקיים על ידי זה כל הבנין, כל התורה, כמו שכתבו וצדיק באמונתו יחיה. ומשום הכי נאמר ונשנה כמה פעמים בהתורה שהחיוב להאבות לפרסם להבנים הנסים והנפלאות שעשה ה’ יתברך לישראל מימי קדם.  כמו שכתוב בפרשת בא ולמען תספר באזני בנך גו’ וידעתם כי אני ה’. וכן והגדת לבנך וגו’. היינו שעל ידי זה שיספר להבנים את גודל הנסים והנפלאות שעשה ה’ יתברך לישראל במצרים, על ידי זה יכירו וידעו הבנים אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישרש בקרב לבם האמונת ה’ והשגחתו יתברך. ועל ידי יסוד זה של האמונה הטהורה שיהיו להם להבנים ישמרו אחר כך כל התורה והמצות, כיון שיקבע ויכה שרש בקרב לבם שבידו של ה’ יתברך לענוש וליפרע מעוברי רצונו, וכן להיפך שישלם שכר טוב לעושי רצונו.

על כן כל מי אשר יראת אלקים נגע בלבבו ישרש ויקבע בקרב לב בניו מימי ילדותן האמונה השלמה בה’ יתברך. וישתדל ויתאמץ בכל תוקף עוז ואמצי כחו להרחיק את בניו במטחוי קשת מאלו החברת מריעים בלי תרבות ופורקי עול שגדלו על לא תורה ודרך ארץ ולא לאמונה גברו בארץ. עיין אבות דרבי נתן פרק ל’, רבי עקיבא אומר כל המדבק עצמו בעוברי עבדה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהם, וכן להרחיקם שלא יקראו כספרים החיצונים שהם ספרי רעל שמרעילים את לב צאן קדשים אשר תוכם רצוף מרירת פתנים ונכנס בתוכם כארס של נחש הקדמוני. רק לחנכם ולהרגילם לקרות בספרים הקדושים המעוררים לב ישראל לאביהם שבשמים וחוב קדוש מוטל על כל אדם מישראל שישתדל לקנות בביתו ספרים הנדפסים (בלשון לע”ז זשארגנאן) שיסודתם בהררי קדש להלהיב את לב בני ובנות ישראל לחיזוק האמונה והדת כגון ספר נדחי ישראל וגדר עולם ומעשה אלפס וכדומה. עיין באגרת הגר”א ז”ל המכונה בשם “עלים לתרופה” שכולו מלא מוסר השכל, שם הזהיר מאד לבני ביתו שיהיו רגילין תמיד לקרות בספרי מוסר הנדפסים בלשון לע”ז.

(מתוך מעיני הישועה)


הרב יהושע הכהן קפלן נולד בפאטשיצה בשנת תרל”ג (1873) לאביו הרב מאיר. הוא למד בבוברויסק ואח”כ בישיבת סלובודקה, שם נודע כ”מתמיד מבוברויסק” והוסמך לרבנות ע”י גדולי דורו. בשנת תרנ”ט (1899) עבר לישיבת וולוז’ין, שם המשיך בנישואיו בכולל האברכים “ברודסקי” לאחר שנשא לאשה את מרת ביילה [ציפורה רבקה] בת הרב יהודה פאלישץ, שנודע כלמדן ופיקח. לזוג נולדו ששה ילדים. בשנת תרע”ג (1913) מונה לתפקיד מורה הוראה בוורשה. משנת תרע”ט (1919) נבחר לכהן כרבה של קרוקי שבליטא, ואחר כך בסובינישוק ומשנת תרפ”ז (1927) כרבה של ווידולקה.

“צדיק תמים, צנוע ונחבא אל הכלים. השקיע עצמו בסוגיות עמוקות, בחידושים ובתירוץ דברי הרמב”ם” מתוך (ספר יזכור לקהילת ליטא).

הרב קפלן חיבר פירוש “שערי הקדש” על ספר “עבודת הקדש” של החיד”א (ב”ח, תרס”ז-תר”ע). בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את ספרו מעיני הישועה (מהדורה שניה יצאה לאור בשנת תרע”ג) הדן ב”הרבה דינים השכיחים ונחוצים מאד מדיני התורה הנצרך למעשה מידי יום ביומו ושבת בשבתו, אשר הרבה אנשים נכשלים בהם מחמת העלם דבר וחושבין שאין בהן שום סרך איסור. בשנת תרצ”ו (1936) הוציא לאור את ספרו שער יהושע. בתרצ”ט (1939) הוציא לאור את הספרים “שערי הווסתות” ו”לקוטי שושנים”.

הרב והרבנית וחלק מאנשי קהילתם נספו בשואה בוידוקלה ביום כ”ט בתמוז תש”א (24.7.1941), ע”פ עדות בנו ישראל, בדף העד המוצג באתר יד ושם, הם נהרגו ביריות בבור ליד תחנת הרכבת. יהודים נוספים מהעיירה נרצחו לאחר חודש בכ”ט באב (22.8.1941).

בנו של הרב יהושע קפלן, הרב מאיר, היה חבר בית הדין הרבני בתל אביב, חיבר את הספר “דברי מאיר”, “שערי מאיר”, מצות התוכחה ובסופו “מאור התוכחה”.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, ספר יזכור לקהילת ליטא, דף עד ביד ושם.

 

מספר הצפיות במאמר: 4

“מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי לכתבים האלו” – על חשיבות פרסום ולימוד תורות נשכחות מצדיקים קדושים / הרב משה אורי קלר הי”ד

חותמת הרב קעללער הי"ד

אמר המאסף כאשר יאמר משל הקדמוני ספר בלי הקדמה כגוף בלי נשמה, על כן אמרתי אציג בפתח ספרי אשר אנכי נותן לפניכם עתה הקדמה קטנה. לפני עדת מי מנה לתת תשובה נכונה. ולהציע לפניכם על מה אדני הספר הטבעו ומה המריצני לחבר את החבור הזה.

הנה זה שנים ושלשים שנה עברו מעת הוצאתי לאור ספרי ילקוט האורים על התורה וזכני ה’ יתברך ברוב רחמיו שנתקבל הספר לרצון בכל רחבי תבל, ומני אז קבלתי מכתבי תהלה מהרבה מקומות וממדינות רחוקות, ועל ידי זה נתודעתי עם הרבה מוכרי ספרים בעולם והיה לי התערבות המסחר עמהם ומחמת זה רכשתי לי ידיעה גדולה מכמה כתבי יד ישנים. ובעמל רב ובהוצאה מרובה עלה בידי לקנות איזה חיבורים כתבים ישנים ועתיקים מכמה גאונים מפורסמים אשר עדיין לא נגה עליהם אור הדפוס. וגם מהרבה גאונים אינם מפורסמים ואין אתנו שום ידיעה מהם והיו גדולי הדור צדיקי יסודי עולם ועתה אבד זכרם ואין חזיונם נפרץ. וכאשר שמתי עיוני על הכתבים ההם, הבהיק נגד עיני אור גדול מחידושים נפלאים חדודים ושנונים מתוקים מדבש וגם כמה חידושים ממוסרי השכל הנאמרים מפי קודש צדיקים גדולים אשר תורת אמת היתה בפיהם. ומאד המו מעי עליהם, כי כל הגה ומלה היוצא מפיהם של ראשונים כמלאכים אין ערוך לייקר ערכם וחסתי מאד עליהם שלא ילכו לאיבוד מחמת רוב יושנם. וכמה פעמים הבהילוני רעיוני לאמור מי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי לכתבים האלו, אחר אשר זכני ה’ יתברך בזכות אבותי הקדושים נשמתם עדן ונתן לי לשון למודים. והנני ברוך ה’  מסוגל לעבודה כזו ואם כן אין לי לישב בחבוק ידיים רק לעשות כל התאמצות עד אשר אוציא כנגה צדקת הכתבים ההמה. והנה בתחילה עלה ברעיוני להוציא לאור חיבור אחד מחיבורים הנ”ל, וכאשר עברתי עליהם בעיון רב ראיתי כי אין בחיבור אחד לי להדפיס ספר שלם שיהיה ראוי להציע לפני העולם, ובפרט כי הרוב מהם נמצא בהם גם פלפולים ארוכים עמוקים ורחבים אשר אין רוב העולם רצים לדבר הלכה בצוק העתים האלה. על כן נתיישבתי שטוב יותר ללקט דברי אגדה ודרוש הנמצאים בכל החיבורים, דברים היותר קצרים וקלים שיהיו שווה לכל נפש, כקטן כגדול, ולאגדם אחד על אחד ולעשות מהם חיבור שלם יפה אף נעים. וכאשר התחלתי ולקחתי עצמי למלאכה זו, ראיתי כי עבודה גדולה וקשה לפני, כי הכתבים ישנים מאד והכתב מטושטש ונמחק וגוף המאמרים אינם מסודרים וההקדמות אינם מובאים כתיקונם וכמעט בכל הכתבים לא נמצא מראה מקום לא מש”ס ולא ממדרש, ומצאתי הכל כספר החתום לפני ונחוץ לזה חיפוש ושקידה ויגיעה רבה לברר ולסדר אחד אל אחד על מכונם ואופנם. ומחמת צוק העתים ובלבול הזמנים נסוגותי אחור ולא יכולתי להוציא את מחשבתי מכח אל הפועל.

והנה זה שנה וחצי אשר שוב נתחדש אצלי הרעיון כי חוששני מחטאת וכי מי זוטר מה שאמר דוד המלך עליו השלום “אגורה באהלך עולמים”, ופירשו בו חז”ל וכי מי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות, אלא כך אמר דוד כיון שיאמרו מזמורים שלי הריני כאלו חי. ועל פי זה אמרתי לפרש הפירוש “תורת ה’ תמימה משיבת נפש”, רצונו לומר תורת ה’ תמימה, ומה יתרון לה, זה שהיא משיבת נפש האדם המת לעולם הזה, כיון שיאמרו “פלוני אומר כך” הוי כאלו חי. ואפשר לומר שזהו שאמר הכתוב “בשרתי צדק בקהל רב” רצונו לומר, מה שדרשתי דברי תורה בקהל ועדה, הנה שפתי בקבר לא אכלא, רצונו לומר על ידי שיאמרו שמועה משמי בזה יהיו שפתי דובבות בקבר. ובזה יתבאר המסורה “רוממות אל בגרונם” “קבר פתוח גרונם”, לדרכנו יתכן שאפי בקבר יהיה גרונו פתוח בדברי תורה אם אומרים בשמו מה שאמר בחייו, ואם כן בזה שרוממות אל בגרונם, בעולם הזה, יגרמו שאפילו בקבר פתוח גרונם, ששפתותיהם דובבות. ואם כן אפוא איך אוכל מלט משא להחזיק הדבר בשויון נפש אחרי אשר יכולת בידי לעורר שפתי ישנים אשר זה כשתי מאות שנים אין זכרונם נזכר ועתה יקיצו וירננו שוכני עפר בזה אשר יאמרו חידושיהם בשמם וידובבו שפתותיהם. על כן קבלתי עלי הדבר כמעט בנדר ובעזר צורי אשר חסיתי בו לקחתי עצמי לעבודה ועברתי בשקידה רבה ובחשק נמרץ ושמתי לילות כימים והשלכתי מנגד את כל הטירדות ואבני נגף וצורי מכשול אשר הזדמנו לפני במשך ימי העבודה, והודות לה’ יתברך כי עזרני עד כה וזכיתי לראות הספר נגמר ביתר שאת ויתר עז כלול בהדרו ספר נפלא הפלא ופלא כלול בחריפות ובקיאות דברים נחמדים ומתוקים לחיך.

וכבר מלתי אמורה בהקדמתי לספרי ילקוט האורים בשם הספר פלא יועץ בערך אסיפה וזה לשונו, כמה טובה עשו לנו בעלי אסופות אשר בכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, ומהם יראו וכן יעשו בכל דור ודור כל חלמיד חכם אשר חננו ה’ דעת וספרים הרבה, ישתדל להועיל לרבים ויעשו אסיפות כיד ה׳ הטובה עליהם, מי מהקדמות לדרושים, מי מתוכחות מוסר וכדומה. כל אשר עושים חסד גדול יחשב ועושה אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם. עיין שם באורך. ועיין שם בערך חידוש כתב, ועל כל פנים היה יותר טוב ללקט ביחד כל אשר ישמע דברים מתוקים וחריפים וחסד היה עושה עם אותן שאין בידם אותם ספרים וילמדו הדבר מתוך ספרו ומניה ומנייהו יתקלס עילאה. עד כאן לשונו.

ואם כן כל שכן וקל וחומר בספרי זה אשר בניתי בנין מפואר לתלפיות מגדלים נאים בציצים ופרחים מיוסד מאבני שיש טהור היוצאים מפה קדושי וגאוני אדירי הדור זי”ע ובודאי זכותם יגן על הקונים והעם העומדים בעזרה לקנות הספר הזה להגות בו ולאמר שמועות בשם הגדולים ההם לדובב שפתותם בקבר. וכבר ידוע מאמרם ז”ל כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובזכות זה נזכה לגאולה שלמה בקרב ושארית ישראל הנדחה, עוד תשוב למנוחה, בשמחה ורננה, קרית דוד חנה, כנפש המעתיר הק’ משה אורי קעללער בן לאדוני אביו מורי ורבי הרבני הישיש המופלג החסיד מו”ה שלום נ”י בן הרב הצדיק החסיד המפורסים מו”ה חיים זצ”ל (חתן הרב הגדול צדיק נשגב מו”ה משה קארן זצ”ל ראבד”ק גארליץ) בן הרב הקדוש המפורסים מו”ה צבי יעקב זצללה”ה משענדישוב תלמיד מובהק להגאון הקדוש מרן מראפשיטץ זצללה”ה:

(מתוך הקדמת ספר טללי אורות)


הרב משה אורי קלר (קעללער) נולד בערך בשנת תר”ם (1880) כבן לאביו הרב שלום ולאמו מרת שרה גיטל. למד אצל הרב שמואל פירר הי”ד במילובקה, נסמך מרבו רבי שלמה בבאבוב, מהרב שלום מרדכי הכהן שבדרון (המהרש”ם) אב”ד ברעזאן ומהרב אריה ליבש הלוי איש הורוויץ אב”ד סטניסלב.

הרב משה אורי היה מיקירי ומחשובי באבוב בצאנז חדש, למדן מובהק ובעל הוראות מומחה. הוא התפרנס שם ממכירת ספרים עם שותפו ר’ אלטר ראאב. הם הוציאו לאור בתרס”ב את הספר “תורת נתנאל“. הוא חיבר את הספרים ילקוט האורים (תרס”ד) ובו כשש מאות מאמרים מלוקטים מספרים נדירים ומחידושיו שלו, ואת הספר טללי אורות (תרצ”ו) ובו כארבע מאות מאמרים מלוקטים מספרים ומכתבי יד נדירים. בשנת תרפ”ז מסר לפרסום חידושים בקובץ “אסיפת גדולים” והוציא אותו לאור יחד עם הרב יחיאל צבי רובין הי”ד. בשנת תרצ”א (1931) פרסם מאמר בקובץ הפרדס אדר-ניסן, על המדרש רבה לפרשת בראשית. הוא אף מסר להדפסה את הספר “לב חכמים” שהיה מצוי בספריה שלו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

ספרי הרב קלר זכו להסכמות נלהבות מרבותיו, גדולי דורו, שעמדו על היותו רב חסיד, מיוחס, חריף ומופלג בתורה וביראת ה’.  בין ההסכמות נמצא מכתב בכתב ידו של רבי בן ציון הלברשטאם הי”ד מבאבוב.

מקורות: ספרי הרב משה אורי קלר הי”ד, מאורי גליציה חלק ד עמ’ 553-554, אוצר הרבנים 15275, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 6

לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 7

התורה פתחה במילה “בראשית” להורות לנו את מעלת התורה / הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר הי”ד

מה טעם פתחה התורה בבראשית

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז”ל (בפסחים ס”ח ובנדרים ל”ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו’. עיין שם. וכן כתב רש”י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו’. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש”י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש”י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו’. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט’ ע”א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב”ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש”י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב’ רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב”ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב”ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ”ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש”י הנ”ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב”ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז”ל הנ”ל אלמלא תורה וכו’, הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב”ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב”ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר”י מינץ דרוש כ’ מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ”ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י’ ע”ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ”ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה’ כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז”ל (בפסחים מ”ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ”א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז”ל הנ”ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז”ל, דעם הארץ אסור וכו’, ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס’ אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס’ תענית דף ג’) זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש”י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו’. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ”ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ”ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב”ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ”ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ”ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ”ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ”ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב”ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב”ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק”ל, כי הקב”ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב”ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ”ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר”ע סעיף ב’, ולפי דעת השאגת אריה סימן ל”ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ”ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו’. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש”י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש”י (סוטה כ”א ע”א). עיין שם. ובפסחים נ”ג ע”ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל”א ע”ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב”ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד’ אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)


הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ”ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ”ט (1899) הוציא לאור את ספרו “תפארת שלמה” ובו ביאור לכמה סוגיות בש”ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו”ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש”ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב”ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש”א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ’ 30 וספר תפארת שלמה.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 4

מנהג ישראל לחבר סיום התורה עם ההתחלה / הרב משה קלונימוס פראנק הי”ד

מתן תורה

בראשית ברא א’ וגו’.

להקיף סיום התורה הקדושה עם ההתחלה וסמך לדבר בסוכה פ”ה החליל חמשה וששה, על דרך הצחות, כי הה’ חומשים וששה סדרי משנה חוזרים חלילה בהקפת כל הראש עם הסוף שמה הקפה אותיות שם ה’ להקיף ולחבר אותם.

וכן נרמז בהללוהו בתוף ומחול, להלל להקב”ה על ה’ ו’ הנ”ל. “בתוף”, נוטריקון תורה בכתב ובעל פה. ומחול, על שחוזרת חלילה… ותורת ה’ תמימה משיבת נפש, על ידי שהנפש משיב הסוף להתחלה. לכן כיונה פותה אהגה בתורת אל ותחכמני.

ואסמוך על המדרש בפרשת וארא על  “בכל עצב יהיה מותר”, וזה לשונו: “בכל הדברים שאדם נושא ונותן מהם, דברי תורה נוטל עליהם שכר” וכו’, יעויין במפורשים שם ויעוין מה שכתבנו לעיל בהקדמה באות ד’, ובעירובין (דף כ”א.) כי כל העולם חלק אחד מג’ אלפים ומאתים שבתורה, על כן גם דברי בה לא יהיו למשא. ובתהלים קי”ט “לכל תכלה ראית קץ רחבה מצותך מאד”, אין לה קץ וסוף כי חוזרת חלילה בבחינת מים שאין לה סוף ואין להקב”ה בעולמו רק ד’ אמות של הלכה בחי’ נפל למים שאין להם סוף, נפל לשון שורה כבסוף פרשת חיי “על פני כל אחיו נפל”, נפ”ל בגימטריה ק”ס כגימטריה של שם, כנודע, לכן אשתו הם כנסת ישראל אסורה להינשא לאחר לחכמת חיצונית רק בה הם אגודים וקשורים יום וליל וממנה לא יזוזו כדגים מן הים כבברכות (דף סא:) וכן נמשלו לדגים שגדלים בתוך המים, כי הם חיינו, ועליהם נאמר וידגו לרב בקרב הארץ.

ומרומז דברי הש”ס ביצה (דף לב:) כי יש בישראל ג’ מדות טובות, רחמנים ביישנים גומלי חסדים. וידגו, לשון גומלי דל, לר”ב נוטריקן רחמנים בישנים, נקוט בידן כי מנהג ישראל תורה לשלב ההתחלה עם הסוף, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ופעפוטי דאורייתא טבין, כבירושלמי ברכות פרק ט ובסוכה (דף כא:) כי שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד. יש לכלול בדבריהם שגם מה שאומרים שהתורה חוזרת חלילה ומחברים כנ”ל גם זה צריך לימוד, כי חלילה וחולין לשון אחד [כבש”ס עבודה זרה דף ד. פירש על חלילה לך וגו’ חולין הוא לך. יעויין שם]. ויעויין בספר הקדוש נשמת אדם פרק י’ כי הטמינו חכמינו ז”ל בדבריהם כמה כוונות כפטיש יפוצץ סלע, ועל זה תמכתי יסודותי בכל ספרי שאני מדבר על דרך הפטפוט דברי חולין שנעשו “על טהרה הקודש” ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו’.

וכן אפשר לומר שעל דרך זה נטמנו דברינו הנ”ל בש”ס ביצה (דף לח:) כי סליק רבי אבא לארץ ישראל אמר יהא רעוא אימא מלתא דתתקבל, ולעניינו יש לפרש דאורייתא מחכמה נפקת, וגם חכמה במלואה גמטריה תרי”ג, כנודע, וחכמה בחינת אבא, גם בחינת רבי אבא, כמובן, וקאמר כי סליק, רצונו לומר מהסיום להתחלה, כי בראשית חכמה כבתרגום ירושלמי, וזה מבבל, אותיות בם ב”ל, שהסיום עם ההתחלה שהם ב”ל חברם יחד על ידי שם ב”ם להשתיק השטן [כמו שנכתוב בעזרת ה’ לקמן באות נ’], לארץ ישראל, שיהיו הדברים לרצון לפני בחינת תפארת ישראל [גם נודע כי ארץ ישראל בחינת קודש אבריך הוא ושכינתיה וכבוד אלקים הסתר דבר], אמר יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, ויתרחב לבבם על ידו ויבדחו רבנן כבשבת (דף ל:) דרבה מקמי דפתח לרבנן אמר מלתא דבדיחותא [יעויין בתפארת יונתן בפרשת ראה בפסוק וכל מבחר נדריכם טעם לדבר], היינו אגדתא, לשון אגוד, לחבר הסוף עם ההתחלה וגם לשון בד לשון אחד לחברם להיות אחד כנ”ל.

(השם אקרא, פטפטוטי אורייתא, פרשת בראשית)


הרב משה קלונימוס פראנק מצאנז, מחבר ספר “השם אקרא: אפרקסתא דעניא אפרקסתא דעניא, חלק ראשון על ספר בראשית… מאמרים שונים ע”ד הפרד”ס וע”ד המוסר וע”ד שיחות חולין שנעשו על טהרת הקודש… מן זעירא דמן חבריא בק”ק צאנז חדש” (תרצ”ג). הרב משה קלונימוס הקפיד להעלים את שמו מספרו והוא מופיע עליו רק כמוכר הספר: “הספר נמצא לקנות אצל משה פאנק [!] בצאנז חדש…”. הוא לימד תורה לשם שמים בצאנז חדש, והיה מגיד ב”חברת שומרים בעיר”, עסק בגמילות חסדיו והתפרנס מיגיע כפיו.

הרב משה קלונימוס נולד בסביבות שנת תר”ל (1870) וככל הנראה נספה בשואה בשנת ת”ש (1940). הוא היה חסיד באבוב ותלמידו המובהק של רבי יהושע פינחס בומבך אב”ד דרוהוביטש.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, עמ’ 268-269.

מספר הצפיות במאמר: 4

דברי פלפול עמוקים בעניין פסול לולב הגזול ובגדרי מצווה הבאה בעבירה / הרב ישראל נתן פלוצקי הי”ד

תמונת הרב ישראל נתן פלוצקי הי"ד

מסכת סוכה, סוגיא דמצוה הבאה בעבירה (דף ל.)

התוספות שם הקשו דלמה לי קרא ד”לכם” בלולב הגזול תיפוק ליה מצד מצווה הבאה בעבירה.

ונראה לי לחקור קושית התוספות בכמה אופנים, דהנה הרב המגיד פרק א’ מהלכות גניבה הלכה א’ כתב על דברי הרמב”ם ז”ל דאסור לגנוב בכל שהוא, וזה לשונו, ודין פחות משווה פרוטה בממון כדין חצי שיעור באיסורין. עד כאן לשונו.

וכתב על זה הגאון בעל מנחת חינוך ז”ל, מצווה ק”ל, דהרמב”ם סובר דעל פחות משווה פרוטה ליכא מצוות ד”והשיב” דאפילו אם נאמר דחצי שיעור אסור מן התורה, מכל מקום העשה ד”והשיב” לא רמיא עליו.

וכתב עוד בזה הגאון הנ”ל ניהו דאין על הגזלן מוטל העשה ד”והשיב” מכל מקום שלו אינו נקרא, ואם צירף ממעות שלו לפרוטה שלימה וקידש בו אשה, אינה מקודשת, כיוון דיש בפרוטה חלק שאינו שלו. עיין שם. ועיין עוד בזה מה שכתב הגאון ז”ל במצוה רנ”ט.

ובאמת כן מבואר בתוספות רי”ד לקמן בסוף פרקין, וזה לשונו, שגזל דבר שאין שוה פרוטה אף על פי שאינו יכול להוציא בדיינין ולאו בר השבה הוא, מכל מקום הגזלן במה קנאו. עיין שם.

אם כן, לפי זה, שפיר צריך קרא ד”לכם” בכהאי גוונא שגזל חצי פרוטה והשלים ממעות שלו לפרוטה שלימה וקנה בעד הפרוטה לולב, אם כן “לכם” לא הוי, דהא יש בלולב חלק שאינו שלו, אבל המצות עשה ד”והשיב” ליכא גבי, וממילא לא חשיב מצוה הבאה בעבירה משום עשה ד”והשיב” שמוטל עליו בכל רגע ורגע, כמו שכתב השער המלך הלכות לולב, ולכן שפיר צריך קרא ד”לכם” ודו”ק.

אמנם בעיקר דברי השער המלך יש לעיין מדברי התוספות שהקשו דאמאי לא קאמר רבא הטעם דלולב של אשירה ושל עיר הנידחת פסול מטעם מצוה הבאה בעבירה, ולפי דברי השער המלך מאי מקשו, הא בשעת המצוה לא עשה עבירה, ובאמת השער המלך ז”ל מדחה דבריו מפני זה. אך באמת אין זה קושיה כלל, דבאשירה השתא נמי עושה איסור, דבכל רגע ורגע מצוה עליו לאבד פירותיה ואם כן שפיר מקשה התוספות וצדקו דברי השער המלך ז”ל.

ובזה מתורץ נמי האורחת חיים ז”ל שכתב דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא אם הוא גופו עשה עבירה, אבל אם אחר עשה עבירה לא הוי מצוה הבאה בעבירה, דהרי בתוספות מוכח להיפך, שהקשו דאמאי לא קאמר רבא הטעם דלולב של אשירה פסול משום מצוה הבאה בעבירה, ולדברי האורחות חיים  ז”ל מאי קושיא, הא הוא נמי לא עבר עבירה. אמנם להנ”ל ניחא דהא התם הוא נמי עבר עבירה משום ביטול עשה דאבד תאבדון.

וגם מיושב בזה קושית הגאון רבי עקיבא איגר ז”ל שהקשה על קושית התוספות שם, דלמה לי טעמא בלולב של אשירה ושל עיר הנידחת משום כיתותי מיכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה, הא עדיפא הוי ליה להקשות דלמה לי קרא דבנעבד אסור לגבוה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. אמנם להנ”ל לא קשיא מידי, דמאשירה שפיר מקשי התוספות, כיון דשם הוי בעידנא כנ”ל, מה שאין כן בנעבד דאין צריך לאבדו, כיוון שמותר להדיוט ולא הוי בעידנא ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה. ודו”ק.

וראיתי בספר מי באר מסכת סוכה שכתב לתרץ קושית רבי עקיבא איגר ז”ל, דצריך קרא בקרבן ציבור דהוי מצוות עשה דרבים דהוי מצות עשה דרבים ולא פסול משום מצוה הבאה בעבירה, ולכן צריך קרא בנעבד. עיין שם. ודבריו, במחילת כבודו, הם דברי שגגה. האיך יעלה על דעת לומר משום דכיוון מצות עשה דרבים יהיה מותר להקריב קרבן הנעבד. אדרבה, פשיטא דלקרבן ציבור מאוס טפי. דאיתא בברכות גבי רבי אליעזר ששחרר עבדו, דמבואר דגבי מצוה דרבים אין פסול משום מצוה הבאה בעבירה, היינו רק דאין בזה מה שעושה עתה עבירה על ידי מצוה, כיוון דעשה דרבים דוחה אותה מה שאין כן בנעבד דלא שייך זה, כמובן.

ועתה נשוב לקושית התוספות הנ”ל דלמה לי קרא ד”לכם” בלולב הגזול.

ונראה לי לתרץ באופן יאות, דהנה החוות יאיר בסימן ע”ט כתב להוכיח מתוספות סנהדרין דגר שנתגייר פטור להחזיר לישראל מה שגזל בגויותו בידי שמים וחייב בידי אדם. וכתב מילתא בטעמיה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי והוי כמו שעשה תשובה ומתכפר לו, אבל זה מה שחייב בידי אדם, על זה לא מהני תשובה, עיין שם הדבר, ומובא דבריו בחתם סופר בבא בתרא (דף לו ע”א). עיין שם.

והנה נראה לי להעיר דבר חדש, דמצוה הבאה בעבירה אינו פוסל אלא דווקא אם העבירה הוא כמו המצוה, היינו אם המצוה הוא בין אדם למקום צריך גם העבירה להיות בין אדם למקום. אבל עבירה שהוא בן אדם לחבירו לבד, אינו פוסל במצוה שבין אדם למקום. והא דבגזל פוסל משום מצוה הבאה בעבירה, משום דבגזל איכא גם עבירה שבין אדם למקום כנודע, אם כן יש לומר דשפיר צריך קרא בעכו”ם שגזל לולב ואחר כך נתגייר, ורוצה לצאת בלולב זה ידי חובתו דליכא גבי החיוב בידי שמים, כיוון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ומה שנוגע לחיוב השמים נתכפר לו ואינו נשאר רק החיוב בידי אדם מפאת הנימוסיות מצד נזקו של חבירו, וממילא כיון דהחיוב הוא רק עבירה שבין אדם לחבירו כיון דמה שנוגע למקום שנתכפר לו, אינו פוסל במצוה שבין אדם למקום, ושפיר צריך קרא ד”לכם”, ד”לכם” על כל פנים לא הוי.

ודו”ק היטב כי הדברים עמוקים בסיעתא דשמיא.

(מתוך אמרי ישראל על מסכת סוכה)


הרב ישראל נתן פלוצקי נולד בשנת תרמ”ח (1888) באוסטראו מוזיבצק שבפולין לאביו הרב מאיר דן אב”ד דוואהרט. הוא היה חסיד גור, וכיהן כרבה של אוסטראו מוזיבצק משנת תרפ”ח (1928) לאחר פטירת אביו, ועד לפרוץ מלחת העולם השניה, בשנת 1939. אחיו הבחור, הרב אלעזר יהודה, מחבר הספר בית יהודה, נקטף בדמי ימיו ולא השאיר אחריו זרע של קיימא.

הרב ישראל נתן פלוצקי היה שקדן ולמדן מופלג, גדול בתורה ומחבר חידושים, ובהם פלפולים חריפים. חלק מחידושיו פורסמו בספרי אביו “חמדת ישראל” ו”כלי חמדה”. ערך תכתובות שו”ת עם גדולי דורו.

בזמן המלחמה חיפש הצלה בסלונים יחד עם פליטים רבים מעירו. שהה בגיטו סלונים ושם נספה באלול תש”ב עם רעייתו, ארבע בנותיו וחתנו. הי”ד.

מקורות: דף עד ביד ושם, ספרי “אמרי ישראל” ו”בית יהודה”, ספר הזכרון לקהילת אוסטרוב-מזוביצק

 

מספר הצפיות במאמר: 6

כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 13

מי שאינו פועל גם לטובת זולתו וחי רק לצורך עצמו, הרי הוא כבהמה / מיכאל הלוי איש הורוויץ זצוק”ל

מי לי או (בה)מה אני

הוא (הלל) היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי (אבות א,יד).

הנה שאלת העצם שונה הוא אצל האדם, מכל הנבראים זולתו, כי על “האדם” שאיננו מכירים אותו רגילים אנחנו לשאול שאלת “מי”, מי הוא, מי אתה, מי הם. על בהמה וחיה ועוף ושאר הנבראים אנחנו שואלים שאלת “מה”, מה זאת, מה הוא. וזה שאמר הלל “אם אין אני לי”, כשאין ה”אני” שלי, כלומר, בעד עצמי בשרי לבד, רק משתתף אנכי את ה”אני, שלי לעבוד בעד אחרים, ולטובת זולתי, אז “מי לי!” אדם הנני! ושאלת “מי” שייכת לי. אבל “כשאני לעצמי”, אם “אני” שלי רק בעד עצמי ואינני משתדל כלל להביא תועלת גם בעד זולתי, אז “מה” אני, לא יתכן עוד עלי שאלת “מי” אלא שאלת “מה” כמו לכל בהמה וחיה שהם גם כן אינם חיים אלא לצורך עצמם!

וכדי שלא יאמר האדם הלא חיי קודמים לחיי זולתי ולכן אשתדל מקודם בעד עצמי בלבד, ובמלאות ספקי אז אעשה גם לטובת זולתי, לזה הוסיף “ואם לא עכשיו אימתי?”, כי מי יודע מה יולד יום, לכן מזה וגם מזה אל תנח ידך וירא אלקים יוצא ידי שניהם!

מיכאל הלוי איש הורוויטץ בהגאון אבדק”ק קראקא

(פרח לבנון, עמ’ 4)


הרב מיכאל הורביץ נולד בשנת תרכ”ט או תר”ל לאביו ר’ חיים אריה ליב רב ואב”ד קראקא. הוא למד בתלמוד תורה של אביו מרבי מרדכי ריפס. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף ל”מזרחי” והיה מראשי הנהלת הסניף בקרקוב, חבר הנהלת החינוך בעיר. היה תלמיד חכם מופלג, נואם מצוין ובקי בלשונות. לאחר פטירת אביו, כשראה שמועמדותו גוררת מחלקות והתנגדויות מצד החסידים והמתבוללים, וויתר על ההתמודות, וכסא רבנות קראקא נותר פנוי במשך שלושים שנה. הוא עסק זמן קצר במסחר יהלומים באנטוורפן ובמסחר בירה ויין. 

הוא עסק רבות בעבודה ספרותית רבנית. בשנת תר”ץ הוציא לאור את “עבודת הלווים” ובו פירושו לחמש מגילות: איכה, מגילת אסתר, קהלת, מגילת שיר השירים ורות. הוא היה העורך האחראי בעיתונים ובעלונים של “המזרחי” ופרסם בהם מאמרים, לרוב בעילום שם בשל צניעותו הרבה. ממאמריו הפזורים ניתן למצוא את המאמרים “לא תעשו איתי ואלהי כסף“, “ואת ובית אביך תאבדו” – מתוך “דבר בעתו”, מכתב ב”ילקוט הרואים”, חידושי תורה לפרשות ויחי וויקהל – מתוך רבותינו שבגולה בעריכת הרב נתן נטע לייטר הי”ד, קמץ גרגרים בהבנת מקראות – מתוך בית המדרש החדש, שערי אגדה לפורים – שערי אורה, סימן מה, ובאהל תורה סימן כב. מילין דרבנן – מתוך הפלס תרס”א. קול רחיים כסימן לנישואין – מתוך אור תורה, תמוז תר”ץ. לפרשת תולדות בעניין במקום שבעלי תשובה עומדין – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ז. הערה בפרשת בראשית ונח – מתוך הפרדס. רעיונות בעניין הגדה של פסח – מתוך בית ועד לחכמים שנה ה (הובא בבן פורת יוסף). הוצאת אצבעות במקדש – מתוך בית ועד לחכמים. קהלת – מתוך מגיד. ביאור “ב”, “עובר” ו”נעשה אדם” – מתוך המאסף סי’ סד (המשך למאמר קודם). בעניין היתר מכירה – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ב. “חשבונות של מלך” ו”למען שמו באהבה” – מתוך הפלס. אגדה לחג הפסח – מתוך בית ועד לחכמים. כינוי “ראש” לע”ז – מתוך בית ועד לחכמים. לימי הסליחות – מתוך תולדות יהודא. ועוד.

הרב מיכאל הורביץ נפטר בקרקוב בט’ בכסלו ת”ש (21.11.1939) תחת הכיבוש הנאצי. בנו, ר’ משולם ישכר, עלה לארץ.

מקורות: אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ב, עמ’ 58-59. מאורי גליציה, ב, עמ’ 258-260.

מספר הצפיות במאמר: 9

עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

נחמת רבי עקיבא אל מול סכנת המנהיגים הריקים מתורה והערמומיים כשועלים / הרב ראובן דוד הכהן בורשטיין הי”ד

תמונת הרב ראובן דוד בורשטיין הי"ד

בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור’ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו’, בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.

והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר’ עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.

ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה’ את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו’ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו’ וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו’ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו’. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו’. וכדכתיב גם בישעיה ב’, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה’ בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו’. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.

ובגמרא נדרים דף ל”ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב”ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.

ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה’ פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה’ אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה’ ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.

וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.

וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה’ מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.

וזאת היתה כוונת רבותינו ז”ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה’ ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר’ עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב”ה שלא תבטל.

ותשובת ר’ עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר’ עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר’ אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו’ וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר’ אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר’ עקיבא הנ”ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ”ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.

(דברי רד”ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)


הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר “דברי רד”ך” (ורשה, תרפ”ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיי הלוי סולבייצ’יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב”ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף “שו”ת זכרון יהושע” על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר”מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי”ה קוק זצ”ל, עד לפטירתו בשנת תרפ”ו. בפתיחת הספר “דברי רד”ך” כתב אחיו דברים לזכרו.

אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור”מ וראב”ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.

בראש השנה ת”ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע “ברברוסה” נכבשה העיירה ע”י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז’נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב”מאמר מרדכי” מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ’ 50-54.  

מספר הצפיות במאמר: 11

הקשר בין פרשת ביכורים לפרשת עמלק / אברהם צבי גינצלר הי”ד

הקשר בין ביכורים לפרשת עמלק

לפרש הסמיכות של פרשת ביכורים לפרשת עמלק, וגם הספרי ריש הפרשה, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, דתמוה הוא דהא מצות ביכורים הוי רק לאחר ירושה וישיבה, עיין בחתם סופר וכתב סופר וערוגת הבשם.

ולפי עניות דעתי יש לומר כך על פי הקדמה הידועה על הפסוק רם על כל גוים ה’ על השמים כבודו, דהחילוק בין רם לגדול ידוע, דאומות העולם קרו ליה אלקא דאלקיא, ואומרים שאין כבודו להשגיח בתחתונים והוא בבחינת רם, אבל האמת מי כה’ אלקינו המגביהי לשבת, ואף על פי כן המשפילי לראות בשמים ובארץ, כידוע.

וזה נראה לי הכוונה בפסוק תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, כי עמלק בא בכח הטומאה להדיח את ישראל שיחשבו הכל רק בדרך הטבע. ועל כן כשאמרו היש ה’ בקרבינו אם אין כתיב אחריו ויבא עמלק, כי הוא הוא שורש קליפת עמלק לכפור בהשגחת ה’ יתברך. עיין רש”י שם היכן אבא וכו’.

ועיין במאור ושמש פרשת תצוה, שפירש תמחה את זכר עמלק, כי עמל”ק בגימטריא ר”ם (זה גאוה) וכשנוטלין ממנו מספר רכ”ז נשאר אהב”ה (והוא כמנין אח”ד עיי”ש), וזהו תמחה את זכר עמלק, עיין שם על פי דרכו בקודש. ולפי הנ”ל יש לומר כי עמל”ק בגימטריא ר”ם, על דרך אשר ימרוך למזימה כידוע כהנ”ל, אבל תמחה את זכ”ר עמל”ק וישאר אח”ד, אחדות גמור בהבורא ברוך הוא. וזהו תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, לפי שאומר על השמים כבודו ולא מתחת השמים. ועל זה אמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים כנ”ל, ודוק. וזהו גם כן מה שכתב רש”י אם שקרת במדות ומשקלות (הוי דואג מגרוי האויב שנאמר מאזני מרמה תועבת ה’ וכתיב בתריה בא זדון ויבא קלון. עד כאן לשונו), כי אם משקר במדות הוי סימן שאינו מאמין בהשגחה, על כן מיד תירא מעמלק, ודוק. וזהו אשר קרך בדרך, ר”ל להורות שהכל במקרה ח”ו, על כן תמחה את זכר עמלק כנ”ל, ודוק.

והנה מצות ביכורים פירש האלשיך שהוא שידע האדם אינו רק כאריס בארץ, והכל של הקב”ה, ועל כן פרי הראשון צריך להביא לבעל הבית. עיין שם. וזהו על דרך הנ”ל כי לא עזב ה’ יתברך את הארץ רק עדיין אגידא ביה בכל זמן, ואלמלא יצויר העדר שפעו וחיותו היה הכל כלא, ממילא הכל עדיין שלו. ורמז כורך עליה גמ”י ר”ת גדולים מעשה י‘, שמצות ביכורים מורה על זה שידעו שהכל מעשה ה’.

ומובן יותר על פי שפירשתי מה שכתב רש”י ריש פרשת בראשית, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם ומה טעם פתח בבראשית, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. וקשה דמהו התירוץ על קושיא שלהם, שברצונו נתנה להם וכו’, וכי אם יתן אחד מתנה לאדם הכי יכול לחזור וליטלה ממנו, הא קנאו. אבל הענין הוא דידוע החילוק בין מעשה בראשית שברא הקב”ה ובין מעשה ידי בשר ודם. אומן שעושה חפץ מעצים ואבנים או מכסף וזהב, אפשר שהאומן כבר נשכח זכרו, מכל מקום הכלי והחפץ עדיין קיים בעולם כי מעשיו מבלין אותו. אבל הקב”ה מבלה את מעשיו. והיינו טעמא, כי בשר ודם אינו בורא יש מאין רק משנה החפץ מכמות שהיה, ולאחר שעשה החפץ שוב אינו צריך להאומן, אבל בריאת מעשה בראשית היה יש מאין, וגם אחר הבריאה הכל קיים רק במאמר פיו, כפירוש הבעל שם טוב על הפסוק לעולם ה’ דברך נצב בשמים, כידוע. ואם יסלק הקב”ה חיותו מכל העולמות אפילו על רגע הכל כלא היה חס ושלום.

ולפי זה לאומות העולם האומרים שסילק ה’ יתברך את עצמו מן העולם הזה, נמצא לפי דבריהם שאין העולם צריך להשגחתו רק הכל מתנהג על פי דרך הטבע, אם כן אם נתן להם מתנה שוב אינו יכול לחזור ויטענו לסטים אתם. אבל האמת אינו כן [דגבי הקב”ה אפילו אם נתן מתנה לאחד עדיין המתנה אגידא ביה ולא יצאה עוד לגמרי מרשותו, ועל כן יש לו ליטלה בכל עת שירצה אם המקבל אינו נוהג כשורה]. ופירשנו שם שזהו גם כן הטעם שפתח בבראשית ברא אלקים, ולא אלקים ברא בראשית, כמו שכתבו לתלמי המלך, להורות דאחר הבריאה גם כן צריך לאלקותו יתברך שמו, וזהו ברא אלקים, ואם היה נכתב השם קודם הבריאה, הוי משמע דאחר כך אין צריך חס ושלום. וזהו הפירוש ברש”י ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו להורות סדר הבריאה על השגחתו התמידית בכל עת ואין להעולם חיות רק ממנו, וממילא תמיד יש לו כח לשנות המתנה, ברצונו נתנה להם וכו’, ודוק.

ובזה מובן המדרש בראשית בזכות ביכורים, כנ”ל דמצות ביכורים מורה על זה כי תמיד עיני ה’ אלקיך בה והכל של ה’ יתברך. וזהו פירוש הספרי, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ, כי על ידי זה יהיה תשובה לאומות העולם שיאמרו לסטים אתם, וזהו שבשבילה תיכנס לארץ, ודוק היטב.

(יצב אברהם, חלק ב, פרשת כי תבא)


הרב הדיין רבי אברהם צבי גינצלר הי”ד נולד בהונגריה לאביו הרב יצחק אייזיק. הוא למד במשך שבע שנים אצל בעל “ערוגת הבושם” ולמד אצל רבי משה יוסף טייטלבוים אב”ד אוהעל. הוא למד ולימד מתורת רבותיו צדיקי בית בעלז וסיגוט. הוא הוסמך לרבנות ע”י הרב שמואל ענגיל אב”ד ראדימישלא.

הרב אברהם צבי היה דומ”צ בעיר הומנא שבצכוסלובקיה (כיום סלובקיה). דירתו היתה בנויה עם הקלויז, שם שקד במסירות על התורה ועל התפלה, יומם ולילה. דרך לימודו היה במתינות ועיון עצום. בני קהילתו נכנסו תמיד לביתו עם שאלות, ותמיד קבל את כולם בסבר פנים יפות ובענווה. יסד ישיבה לבחורים מבוגרים מהומנא ומהעיירות שמסביב, ונשא דרשות בכל עת לבני עדתו ללמד דעת ויראת ה’. תפילותיו הנלהבות לפני התיבה בימים הנוראים ובימים טובים, נאמרו בהשתפכות הנפש ובלב נשבר.  

במלחמת העולם השניה נלקחה קהילת הומנא לעבודת פרך ולהשמדה בסביבות חודש אב תש”ב בעיר לובלין. בין ההרוגים היה הרב אברהם צבי גינצלר, אשתו חיה צורטל ב”ר משה חיים דייטש וכמעט כל צאצאיהם, ובהם בנם יצחק אייזיק וכל משפחתו, בנם הבחור ישראל ובתם ליבא חנה. מכל צאצאיו שרדו רק שני נכדיו: הרב אלתר יחזקאל והרב מנחם מנדל, בני חתנו הרב אלישע הורוויץ הי”ד. כשגורשו רוב אנשי הקהילה למחנות ההשמדה, ונותרו מעטים בעיר בהוראת הנאצים, מסר הרב גינצלר את כתביו לתלמידו ר’ הערשל גרוס הי”ד, שישמור עליהם עד יעבור זעם. בניו, שהיו מתלמידיו הצעירים של הרב גינצלר, נשארו בחיים, הביאו את כתבי רבם לבני משפחתו. לאחר ארבעים שנה בעת עריכת הכתבים לדפוס, נמצא בעיר קשוי קוטרס נוסף מחידושי תורתו של המחבר, ובהם חידושים על תהלים ועל השולחן ערוך. כל הכתבים יצאו לאור בספר “יצב אברהם” בשנת תשע”ד. בספרו מובאים רעיונות ודרושים מרבותיו, ומהם דברים רבים שלא נדפסו במקום אחר.

ידוע על קיומו של עוד חיבור אחד שלם על יורה דעה, שנמכר בארץ, ואין ידוע כיום מקומו. בהקדמת הספר ‘יצב אברהם’ ביקש המו”ל, הרב נתן נפתלי הורוויץ, לקבל מידע על הימצאותו של כתב היד כדי שיוכלו להוציאם לאור.

הערה: בדף העד שכתב אחיין של הרבנית גינצלר הוא כותב שהרב גינצלר נספה בחלם. מההקדמה לספר ‘יצב אברהם’ ניתן להבין שהוא נספה בעיר לובלין.

מספר הצפיות במאמר: 18

בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! / הרב ד”ר מרדכי בורר הי”ד

תמונת הרב מרדכי בורר הי"ד

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

“ושמרתם את בריתי”. ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה’ עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב”ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז”ל [שמו”ר לו,ג] “נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך”). ולא את אבותינו בלבד כרת ה’ את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה’ את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): “עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: “ואני זאת בריתי אותם, אמר ה’, רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!”. על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה’ והכשירים לשמע בקול ה’! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה’ אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה’ בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה’ ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה’ ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה’ וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה’, אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה” “והיה מחנך קדוש!” משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה’, על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה’ ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: “האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה’ את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה’ ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה’ את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה’ עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית’ ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה’ ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

“ממלכת כהנים וגוי קדוש” רצה ה’ לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה’ גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי “כהן” נאור באור ה’ והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה’, וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה’: ולא “גוי”, אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה’. כי אם “גוי קדוש”, שיהיה קדוש בכל רמ”ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה’ יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה’ את ישראל ל”זרע-אל” ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה’, המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה’ אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה’ כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה’ על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה’ הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר “כה תאמר לבית יעקב”, ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס”ט,  עמ’ קי-קיז, באדיבות מכון “זכרון מרדכי”)


רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ”ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה”שרידי אש” בבית המדרש לרבנים בברלין ע”ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח”כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי”ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון “יבנה” לבנות. בשנת תרפ”ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד”ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ”ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב”אגודת ישראל” בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב”ליל הבדולח” נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח’ בטבת תרצ”ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את “מכון זכרון מרדכי” העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס”ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של “יד ושם”  את הספר “למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר”.

(ירושתנו, שם, עמ’ קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע”י Sgbmzm).   

מספר הצפיות במאמר: 14

1 2 3 20