“תמחה את עמלק” על ידי ענווה ועל ידי ש”לא תשכח” שאתה יהודי / הרב אשר אנשיל ווייס הי”ד

הרב אשר אנשיל וויס הי"ד

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי”ע, שאמר תשעה ר’ ר’ מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר”ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ”ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה’ א’ לך מכל אויביך וגו’ תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה’ בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה’ רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס”ד ע”א מדפי הספר ד”ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה’ א’ יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)


הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי”ד ב”ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב”ד קהילת ס’ נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים “שמן למנחה על סוגיות הש”ס” (שתכ”ט) ו”שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה” (תשמ”ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל כי “הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם”. והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: “בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת”ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז”ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ”ו. ועיין בהקדמת שו”ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג’… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם”.

בהקדמת הספר כותב בנו:

“והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחר הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לא אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה’ עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמי מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל”.

בי’ באייר תש”ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש”ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי”ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי”ד.

ראה “מבוא לתולדות המחבר הי”ד” בספר שמן למנחה על סוגיות הש”ס.

סרן יהודה אפרתי הי"דנכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי”ד, סרן אבנר יהודה ב”ר אברהם יהושע אפרתי הי”ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז “מפרקת” בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב”עיטור העוז”. אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

 

מספר הצפיות במאמר: 10

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות / הרצאת הרב שמעון דוביאנסקי הי”ד, חבר כולל קאוונא

מצבה לקהילת קיידאן

חסד שביראה

בשעה שברא הקב”ה את האדם, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, אמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי (קהלת רבה פרשה ז).

אמרו חז”ל, כשבא הקב”ה לבראות את האדם, נמלך אם לבראו מן הכחות העליונים או מן הכחות התחתונים, כדי שיהא שלום בבריאה. לבסוף ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים. הדא הוא דכתיב וייצר ה’ את האדם עפר מן האדמה – מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים – מן העליונים (בראשית רבה י”ב). פירוש הדברים; האדם הוא מזיגה מכוחות העליונים והתחתונים. הוא כולל ומרכז בתוכו את ההוד וההדר שבאצילות העליונה, יחד עם הכיעור והשפלות שבכחות התחתונים. בשכנות עם נטיות, מדות, וכוחות הבעלי חיים דרי מטה שוכנים, כבוד באדם גם חכמה בינה והשכל, כחות המלאכים המוני מעלה.

מה שהאדם הוא קטן לגבי הבריאה, הוא רק ביחס הכמותי, אבל ביחס האיכותי ושווי הערך – האדם הוא עולם גדול, וכל הבריאה כולה היא עולם קטן נגדו. “גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת” (סנהדרין צ”ג).

לא רק שגדול ערכו בין שאר הנבראים, אלא הוא העורק המרכזי בבריאה כולה. כל הנבראים ממעמקי תהום עד גבהי מרומים, צבא השמים וכל שוכני ארץ, מקושרים בשפע נימים באדם. עשה מצוה אחת, עולה ומעלה את כל העולם אתו. עשה עבירה אחת, נתקלקל, וקלקל את כל הבריאה אתו.

כל הנבראים כולם, התהוותם וקיומם הוא רק בשביל האדם. ממנו יניקתם. “אפילו בשביל צדיק אחד כל העולם קיים, שנאמר, וצדיק יסוד עולם” (יומא ל”ח). בשלמות האדם, שהוא יסוד העולם ממש, משתלמת כל הבריאה. בחרבנו גם היא נחרבת. כמו כל דבר ששלמותו וקיומו תלוי ביסודו ובמקור יניקתו, נתערער היסוד, נופל כל הבניין. נסתם מקור יניקתו, נצמק הוא ונפסד.

על ידי חטא האדם, לא רק שמשנה הוא את צביונה של הבריאה, לא רק שמקלקל הוא את צורתה, אלא כמה מאבריה נצמקים וחלקיה נפסדים ונאבדים. על ידי החטא הראשון בלבד נאבד גן-עדן מן האדם (עיין בפירוש המשניות להרמב”ם פרק חלק בסנהדרין, שגן עדן הוא מבחר הארץ שנטמן ועתיד הקב”ה לגלותו לעתיד לבוא). נגנז אור שבעת הימים, והארץ יורדת ושוקעת במעמקי הקללות. “ארורה האדמה קוץ ודרדר תצמיח”.

ואם חטא של אדם הראשון כך, מה נורא הוא החורבן ההולך ונתווסף מיום ליום, משעה לשעה, על ידי רבבות חטאים של כל אחד מבניו, במשך הדורות הרבים מאז ועד עתה! האם דווקא באדם הראשון היה טבוע הכח והיכולת להביא בחטאיו חורבן וקלקול בבריאה כולה, ובחטאינו אנו לא? הלא בני בניו של אדם הראשון אנו, וכל הכחות שהיו בו נמסר לנו. “ברא כרעיה דאבוה”. וכמו חטאו של אדם הראשון, כן חטא שלנו יש בכחו להחריב ולקלקל את כל העולם. את זה מצינו מפורש בחז”ל (ת”כ), הובא בפירוש רש”י ויקרא, זה לשונו: רבי יוסי אומר אם יש את נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו! וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורעניות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ועל דורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות, והמתענה ביום כיפור, על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו, ולדורי דורותיו, עד סוף כל הדורות. עד כאן לשונו. הרי רואים בעליל, מדברי רבי יוסי, שיש בכוח חטאינו להביא חורבן ומיתה לעולם, כמו בחטאו של אדם הראשון, שהרי מזה הוא עושה הקל-וחומר על מדה טובה המרובה שלנו.
הבריאה, גם אחד שנתקלקלה ונתקללה עבור חטא האדם, גן-עדן היתה, לגבי עולמנו אנו היום. אמרו ז”ל: ד’ דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם של בני אדם כקופין ונעשו חולין למזיקין (ילקוט שמעוני בראשית ל”ט).

בימי אנוש התחיל בשר המת להרחיש, אבל לפניו – אף לאחר חטא אדם הראשון וקלקול הבריאה – לא היה בשר המת מרחיש רמה ותולעה, כי קודם חטא אנוש היה בשר הגוף עדיין רוחני במדרגה כה גבוהה, שלא חל עליו שום סרחון, רק מימי אנוש והלאה, שנזדהם בשר האדם בחטאיו, נתגשם בהחלט, עד שרמה ותולעה שולטים בו.
אין לבו מושג מקלסתר פניו של האדם קודם חטא אנוש. חז”ל מעידים שפנינו לגבי הלז כקוף בפני אדם. עד כאן “בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות וכו'” (שם). כיון שאבדנו הצלם הקדוש, דמות דיוקנו של מעלה, המפיל יראתו על כל הנבראים, ערומים נשארנו ונעשינו חולין לגבי מזיקין.

אין לך דבר בעולם שתהא סיבת קיומו מצומצמת בעצמיותו הוא, ולא תהא תלויה בגורמי היצירה שלמעלה הימנו. “אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכהו ואומר לו גדול”. כל הנמצאים בעולם משתלשלים מסיבות כל הסיבות על ידי דרכי התהוות ארוכים, עד שמתגלים לפנינו בעולם הגשמי. אם חטא מקלקל את הבריאה, אינו פוגע רק ישר בנמצאים התחתונים, אלא הוא מחריב קודם את כוחות היצירה הרוחניים, סותם את צינורות השפע של מעלה, וממילא נפסק מקור יניקתם של הנמצאים השפלים בעולם התחתון. אם על ידי חטא אנוש נשתנה בשר גוף האדם, וקלסתר פניו, הוי אומר – לא בשר האדם לבד נשתנה, אלא יחד עם זה ולפני זה נשתנו כוחות היצירה העליונים, והגורמים השמימיים המקושרים להתהוות גוף האדם. חטא של אנוש גרם לא רק שינוי וקלקול בגוף האדם, אלא חורבן וקלקול בכוחות ההשפעה העליונים.

איתא ברמב”ן פרשת בראשית שעד המבול היו בני אדם חזקים, והיו יכולים לחיות אלפי שנים, ואחר המבול נתקלקל אויר העולם ונתקצרו ימיו עד ד’ מאות שנה. בדור הפלגה נתקצרו ימיו עד מחצה, ופלג לא חי כי אם שתי מאות שנה. כך נופלת הבריאה, ומתקלקלת יותר ויותר, ורמת החיים יורדת מדור לדור.

מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות (סוטה מ”ח). מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר הטוב (בבא בתרא כ”ה). הרמב”ן בחוקותי ז”ל: הגשמים בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים. ויהיה זה סיבת בריאת הגופים, והפירות ירבו ויתברכו בהם, ולא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם. עד כאן לשונו. ברכת כל תולדות הארץ, קיום ובריאות הנבראים, תלוי בגשמים. אם אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולא ירד הטל לברכה, הרי נתקלקלו מקורות השפע, נשחתו כל תולדותיו, ונחרבה כל הבריאה כולה. הארץ אינה מוציאה פירות , האדם הולך ונתקטן, נתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם. וכאז כן גם עתה. כל מה שיוסיף האדם לחטוא, וכל מה שירבו הדורות לפשוע, כן יורדת הבריאה מטה מטה. מחריב הוא למטה, ומקלקל למעלה. וכל אלו המלאכים נושאי וגורמי שפע ה’, וכל צינורות ההשפעה על עולמנו מצטמקים ומתמעטים, והאדם אינו נהנה מן החיים.
אמרו חז”ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה (חגיגה י”ג). מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות (שם). רגילים אנו לעבור באדישות על מאמר זה. אבל הלא מתוך דבריהם אלו בוקעת ועולה אנחת הבריאה, שוועת העליונים ותחתונים הנמקים בחטאיו של האדם. אלו הן האנחות האיומות של הבריאה הנאנקה כשהיא נופלת לפי תהום. אנחות שאין אוזננו רגישה לקולטן, מתוך מהומת חיינו הארורים.

האדם אינו עומד תמיד על מדרגה אחת. או שהוא עולה או שהוא יורד. כל עליה וירידה פועלת את פעולתה המיוחדה בבריאה. כמו שאמרו חז”ל באבות, דבר בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, חיה רעה באה לעולם על שבועות שווא. הרי שכל עבירה גורמת את פורענותה וענשה היא, באפן אחר מחברתה. הנה פעולות העליות והירידות סותרות זו את זו, וגם את עצמן. כל אחת משונה פעולתה מחברתה. וכשהאדם מתחלף כל רגע מטוב לרע, ומרע אחד לשני, הוא מטריח את קונו לסדר את העולם בצורה המתאימה ועולה מכל התמורות הללו. וכמה אנשים בעולם! וכל אחד יש לו חליפותיו המיוחדות על פי פרטי הנהגתו, בין לטוב בין לרע, הפותחים ונועלים רבבות שערי שפע בעולם. אין זה אלא בכוח חכמתו העליונה, שאין חקר לתבונתו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכאמור בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים.

אדם שוכב לישון. כשמשכים בבקר סובר הוא שמצא לפניו אותה התבל שהשאיר תמול בשכבו. אינו מכיד שהעולם אחר הוא לגמרי היום. “אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו”. כשאדם מושלך בבור שחודר לתוכו אור היום, מכיר הוא כשמעמיקים את הבור, שהרי מקודם ראה קרני השמש ועכשיו נעלמו מעיניו. אבל כשאדם מושלך בבור שמעולם לא חדרו לתוכו קרני השמש, אינו מכיר כשמעמיקים את בורו, שהרי מקודם היה חושך ועכשיו חושך. בין חושך לחושך אין עינו יכולה להבחין. כשגרשו את אדם הראשון מגן עדן הכיר נפילתו הנוראה, מפני שמקודם ראה את האור הנפלא, שהסתכל בו מסוף העולם ועד סופו ואחר כך חשך העולם בעדו. גם דור אנוש, שעמד במדרגה רוחנית מסוימת, הכיר את ירידתו בשעה שנתגשם על ידי חטאו. אבל אנו שלא זכינו לראות טובה מימינו, אין אנו מכירים בירידתנו. בין אפלה לאפלה אין בכח לבנו המטומטם להבחין. אבותינו אמרו נשינו טובה, ואנו בעינינו לא ראינו (נדרים נ’).

ובכן, מה עלובים אנו, כשאנחנו ממשמשים בעצמיותנו, ומוצאים בנו אדם קטנטן, צל מאדם נורמלי, ודעתנו נוחה מזה.
כל הבריאה כולה מתנהגת על פי חוק הטבע הקבוע לה. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ולא רק הארץ וכל תולדותיה, השמים וכל צבאם, אלא גם שכר ועונש, גן-עדן וגיהנם, חוק טבעי להם. נשמת הצדיק זוכה מטבעה לעולם הבא, ונפש החוטאת מקומה הטבעי בגיהנום. כשיכניסו את נפש הרשע לגן עדן הכרח הטבע הוא שתצא משם, מפני שהעוונות והפשעים פוגמים ומעבדים את נשמתו עד שנעשית לבריאה אחרת, שמקום חיותה הטבעי הוא בגיהנום. כמו דג שמקום חיותו הטבעי הוא במים. כמו שאם זורקים אבן לשמים יורדת בטבעה לארץ, כן נפש החוטאת, אפילו אם יגביהו אותה למעלה, תרד בטבעה לשאול מטה (שערי תשובה לרבנו יונה שער ב’). מרן הסבא זצ”ל היה אומר, שכמו “ונתתי גשמיכם בעתם” ועל ידי כך “ונתנה הארץ יבולה”, הוא טבע, כן טבעי הוא “אם בחוקותי תלכו”, אז “ונתתי גשמיכם בעתם”, מפני שכן סדר היוצר את הנהגת העולם, שתהא מקושרת עם מעשי בני אדם. וכן כתב בספר “נפש החיים” שער א’ על המאמר כל האומר הקב”ה ותרן הוא יותרו מעוהי. וזה לשונו הקדוש, שלכאורא יפלא, הלא אפילו אדם חסיד מתנהג במידת ותרנות? אך המנה היא שאינה על דרך העונש והנקמה, חס ושלום, רק “חטאים תרדף רעה”, שהחטא עצמו הוא עונשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך כל סדרי הנהגת העולמות, שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשי בני אדם, הטובים אם רעים חס ושלום, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקומו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו על ידי אותם כוחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם. ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו וכו’, לזאת אין שייך ותרנות בזה. עד כאן. לפי זה אין האדם רק גרמא על ידי חטאיו בחורבן העולם, אלא הוא מזיק בידיים ממש. מעשיו הרעים פוגעים ישר באופן טבעי בבריאה, ומקלקלים ומחריבים אותה.

דברי אלו אמורים כלפי מה שאנו משתלמים במידת החסד. עלינו לשים לב לדרישה הכי ראשונה של תורת החסד, לבלי להזיק ולעשוק את מי שהוא. אם האדם מקלקל את העולם בחטאיו, ועל ידי זה חומס מאלפי בני אדם את שלוות ונועם חייהם והופכם לגיהנום, איזה ערך אז לפרוסת החסד שמעניק לאחד או לאחדים בתורת נדבה עלובה? החזר להם את עולמם המאושר שגזלת מהם, ולא יהיו זקוקים לחסדך המגוחך.

מי בקש ממך האדם שתגזול מאלפי אלפים את אור השמש, ותיתן לאחד מהם נר חלב קטן בתורת צדקה. מי בקש זאת מידך בן אדם?!

החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובכל מצווה קלה הוא בונה עולמות ומחדש בטובו את מעשה בראשית, משיב לבריאה את זיוה ועדנה, ומהנה את העולם כולו. “כל העולם ניזון בשביל חנינא בני”. בהעלאת חיינו למרומי התורה והמוסר, כל חיינו יעשו מאליהם למעין המפכה חסד לבריאה הכמהה, והיא תעלה ממעמקי קללותיה לפסגת האושר הנצחי.

(כנסת ישראל)


הרב שמעון צבי דוביאנסקי, מגדולי התורה והמוסר בליטא, נולד בסבות שנת תרמ”ד (1884} בעיר קופישאק לאביו הרב יהושע. בילדותו עבר לקריצוב ונודע כעילוי ר’ שמעון קריצובער. הוא למד אצל “הסבא”, רבי נתן צבי פינקל, בישיבת סלובודקה, בעמקות בהתמדה ובטהרת לבב. רבו בחר בו להיות בקבוצת מקורביו שיסעו לטלז להנהיג את לימוד המוסר בישיבה שם. בשנת תרע”ד (1914) נשא לאשה את מרת אלטא צירל בת ר’ משה יהודה קיר מהעיר פאגיר. באותה שנה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גלה עם ישיבת סלובודקה לקרימנצוג, ומשם לקריצוב. אחרי המלחמה התיישב בקיידאן שבליטא  ונודע שמו בעולם כר’ שמעון קיידאנער. שם כיהן הרב שמעון צבי כראש הישיבה שייסד אב”ד קיידאן ויו”ר אגודת הרבנים בליטא הרב פיינזילבר הי”ד. בעקבות פניית רבו, שב לסלודבודקה, השתלב בהנהגת הישיבה ושימש כראש כולל קובנה.

בימי הטבח הנורא בקיידאן שהה מחוץ לעיר, הועבר לגטו קובנה, והשתתף באפיית מצות במסירות נפש עם שמחת מצווה שלא נשכחה במשך שנים רבות מזיכרונם של השרידים שנכחו באירוע. עם חיסול הגטו נשלח מגטו קובנה, הר בזלמן פערמוט, הרב ישעיה [לוינסון] (נכדו של החפץ חיים) והרב שמעון צבי דוביאנסקי מגטו קובנה, יחד עם בנו הרב בנימין ועם עוד כמאה ועשרים נערים למחנה עבודה לנדסברג שהוקם ב-1944 על יד דכאו לצורכי מפעל תת-קרקעי לבניית מטוסים. רוב הנערים הועברו אח”כ לאושוויץ ורק מיעוטם נותרו בחיים. לאחר מספר שבועות נערכה אקצייה, במהלכה נשלחו הזקנים והחולים לאושוויץ. בין הנרצחים היה הרב שמעון צבי. בנו, הרב בנימין, נפטר זמן קצר לאחר השחרור, ביום י”ב באייר תש”ה. הרבנית אלטא צירל, נספתה ביום י”ז באדר תש”ה. חתנם, הרב חיים שמשון מרקבוביץ, מחבר ספר “אמרי חיים”, נרצח במבצר השביעי זמן קצר לאחר כניסת הצורר הגרמני לליטא. הי”ד.

בשנת תשנ”ו יצא לאור לקט שרידי תורתו בספר “דברי שמעון” ובהם מאמרו “חסד שביראה” שפורסם ב”כנסת ישראל” (תרצ”ח), מאמר “קידושי חוץ מפלוני” שפורסם ב”כנסת ישראל” (תרצ”ט) ומאמר בעניין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כן הובא שם קונטרס אחרון מאת בנו הרב בנימין הי”ד.

מקורות: הקדמת דברי שמעון, חורבן ליטע עמ’ 157, הקדמת אמרי חיים, יסור יסרני ח”א עמ’ 124, דער גייסטיקער ווידערשטאנד פון יידן אין געטאס און לאגערן עמ’ 10, קיידאן ספר זכרון עמ’ 113.

מספר הצפיות במאמר: 3

המלחמה נגד עמלק היא מלחמה בעד ה’ יתברך ותורתו הקדושה / הרב חיים יצחק ירוחם הי”ד

תמונת הרב חיים יצחק ירוחם הי"ד

ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.

יש לחקור, מדוע במלחמת עוג עם ישראל היה משה העיקר, והוא הוא אשר בעצמו הרגו לעוג הענק, כמו שאמרו חז”ל (בברכות נ”ד ע”ב) ומובא ברש”י במקומו סוף פרשת חוקת, ובזה מתפרש מה שכתוב שם שאמר לו הקב”ה למשה רבינו עליו השלום אל תירא אותו כי בידך – ביד שלך – נתתי אותו, וכאן מסר משה רבינו עליו השלום המלחמה ליהושע.

ונראה לי דהנה מנהיג ישראל אשר על מי מנוחות, מבועי התורה הקדושה והיראה, ינהלם, צריך הוא לזה תמיכת העם, גדוליהם ופרנסיהם. ואחריהם כל איש ישראל ימשוך להחזיק במעוז המנהיג שיוכל להוציא לפועל ידיים לטובת הדת והעם.

והנה אם מדינה אחת נלחמת בחברתה, אחת משתי הסיבות מביאה אותה לידי כך. או החפץ להרחיב את גבולה בארץ השונא, או כדי להראות כוחה וגבורתה שגברה ידה על עם חזק וגדול, וייראו ממנה אפסי ארץ. וגם אם העם העושה מלחמה אומר טעמים שונים, שהוא נלחם בעבור אחרים ולא ליקח לעצמו שעל עפר, פיהם דבר שווא ידבר, כי מטרת חנצם היא כאמור, או להרבות ארץ או להטיל אימה, להראות כי זרוע ידו מושלה לו, וכי יגזור על ימין ועל שמאל ואין מידו מציל, כי גם את המלוכה החזקה ביותר הוא יכול להכניע.

אמנם על עמלק העיר הכתוב כי לא לאחת משתי אלה היתה כוונתו, אך ללחום בכביכול. וזהו שאמר הכתוב בפרשת תצא, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך, בעוד לא היה לך גם כברת ארץ, כי יצאתם ממצרים ואל ארץ נושבת עוד לא באתם, אך הייתם בדרך במדבר, ולא היתה איפוא מחשבתו לכבוש מאתכם ארץ. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך – החלשים, ואתה עיף ויגע – עיף עוד מעבודת הפרך שעבדתם עד כה במצרים, ויגע מהדרך של עתה. ואם כן לא היה לו לחשוב שינחול בזה זר נצחון, כי גבר על עם גבור. רק השנאה היתה בעכרו וכל חפצו היה ללחום נגד כביכול, ולא ירא אלהים, על כן נלחם בעם נושא דגל הרעיון של הכרת הבורא ברוך הוא.

אם כן היתה המלחמה נגד עמלק מלחמה בעד ה’ יתברך ותורתו הקדושה. ולכאורה יכולים לחשוב שזהו תפקידו של המנהיג התורני בלבד, ורק עליו מוטל החוב ללחום מלחמת ה’. ולפי זה אם היה משה רבינו עליו השלום נלחם בעצמו עם עמלק וגובר עליו, כמו שעשה במלחמתו עם עוג שהוא לבדו גבר עליו והרגו, היה מזה הוכחה שהמנהיג הרוחני יכול בעצמו להוציא לפעולות ידים התפקידים התורניים שלו, כי אך עניינו הוא בדברים הנוגעים לדת ואין לו צורך למשענת העם. לכן הראה משה משל לדורות כי גם לענייניו התורניים צריך המנהיג למשוך אליו את העם וגדוליו, וכי נצרך הוא לעזרתם גם בדברים השייכים לרוח. על כן אמר ליהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וידי משה כבדים, קשה היה לו להילחם בעצמו עם עמלק כאשר בידו הרג לעוג, משום שכאן יש מקום לטעות כי בענייני הדת יכולים לסמוך על בא כח הדתי. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. האמונה היא נכס של כל האומה והכל צריכים להקריב עצמם עליה. ועיין ילקוט פרשת מטות, שבדיבור א’ היה יכול משה לשרוף את כל העולם, שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא כדי שיהיו כל ישראל שותפין בנקמתן של מדין, אמר החלצו מאתכם אלף למטה

ואם כי נלחם יהושע והעם עם עמלק, הנה משה היה רוח החיה באופני ההתגברות על עמלק, כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. ישראל תלו הגדולה במשה, שעל ידי הרמת ידו הם גוברים. ומשה תלה הגדולה ביהושע והאנשים הגיבורים ויראי חטא שבחר, כפירוש רש”י על בחר לנו אנשים. במלחמת ה’ יתברך צריך מורה הדרך לעזרת גדולי האומה והאומה שמוציאים לפעולות ידם מה שהוא, המנהיג, מראה להם בהרמת ידו.

(ברכת חיים, עמ’ 234)


 

הרב חיים יצחק ירוחם, שר התורה וצדיק יסוד עולם, מגדולי פוסקי וגאוני גליציה ואוסטריה, נולד במעליץ בשנת תרכ”ד. חתן רבי נתן גולדברג אב”ד לימנוב ומגדולי מקורבי ה”דברי חיים”. מגיל 18 כיהן כרבה של טימבורג שליד לימנוב. בשנת תרמ”ח מונה לרב בלימנוב. מתרס”ז היה רב באלטשטאט (סמבור ישן) ופתח שם ישיבה שהעמידה תלמידים רבים. היה מגיע לעיתים תכופות לבכר את האדמו”רים מבעלז, שיניווא ובובוב..

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה, שנעשתה למרכז רוחני גדול של תורה וחסידות לאחר שהתקבצו בה רבים מגולי גליציה ובוקובינה, עם רבניהם גדולי התורה, חסידים ואנשי מעשה. הרב ירוחם היה נחשב לסמכות ההלכתית הגבוהה ביותר בווינה. שם הוא חתם עם רבנים רבים נוספים על כרוז “קריאה לעבודה למען ארץ ישראל”, במטרה “לדאוג לכל האפשרויות ולדאוג לכל הצרכים הנצרכים לבניית ארצינו הקדושה ברוח התורה והדת.

מחבר שו”ת ברכת יצחק (שהדפסתו החלה בשנת תרפ”ג). לאחר המלחמה הוציא לאור בנו, הרב אהרן ירוחם, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו של אביו, והוציאם לאור בספר “ברכת חיים” ב’ חלקים (ניו יורק, תשט”ז-תשכ”ו). דבריו הובאו גם בשו”ת מקדשי השם (ח”ב), וצוטטו בספרי הלכה רבים. יותר ממאה חיבורים שהשאיר הרב חיים יצחק ירוחם בכתב יד, אבדו בשואה.

הרב אהרן ירוחם, בנו של הרב חיים יצחק, מוציא לאור את ספרו “אהל רחל” בשנת תש”ב ומקדים לספר הקדמה בשם “פתח האהל”, מיום א’ דר”ח אדר שני שנת ת”ש (10.03.1940) ובו הסבר מדוע ראה לנכון להוציא את הספר ולעסוק בלימוד בימים קשים אלו. בהמשך הוא מוסיף וכותב שם תובנות חשובות לגבי רדיפת היהודים בתקופתו והתנהלות העמים שעמדו מנגד וסגרו את שעריהם בפני היהודים:

יזכור אלקים גם את נשמות כל קדושי עמנו בפולין שנהרגו בלי חנינה. חם לבי בקרבי בזכרי כי רבים הם החללים אשר הפיל הער המציר לישראל ונעשה ראש כל הלסטים המזויינים. הוא השטן, הס”א, האכזר המנובל בלי רגש אנושי, שהמשיך אחריו ריקים ופוחזים וכלם מרצחים ושודדים, הוא הצורר הארור, המלא שקר ומרמה והמומים שבו הוא אומר לנו. מסביב לאהלינו הוא עומד ובחרבו השלופה הוא הורג וחומס ולא חמל. רשע הוא וטוב לו, ובכל אשר פנה הרשיע. לעיני העמים הנאורים הוא משכיר חציו בדם בני ציון היקרים, ואין איש שם אל לב קול דמי אחינו צועק עד לב השמים, ובאזני עמי הארץ לא נשמע. הם עמדו מרחוק ויראו להפריע מנוחתם. ראו איך הפרא הטמא צד אותנו כציד בראש כל חוצות, איך הוא מעבד ומענה בנות ישראל העדנות ועושה עם זקני וילדי ישראל מה שלבו האכזרי חפץ, והם, העמים המוסריים, בחקם העמל אחזו והשבו שאינם רשאים להתערב בענייניו הפנימיים. אין מי מהם דורש ואין מבקש את הנרדפים, ואם דרשו, רק לגנאי דרשו, עד שכל העולם ניזון ונזדעזע משאלת היהודים (ולא משאלת הרוצחים). כחות הטומאה גברו וגדלו, וכל הרשע מחבירו נצחונו גדול הימנו. כה גבר הרשע בכל פנות האדמה, עד שאי אפשר לנו להשתמש בדברי רבנו שאם מלך אחד גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו, מלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים. כי את דלתי ארצותיהם נעלו לפנינו ועומדים אנחנו באם הדרך, בין המצרים, מפוזרים ומפורדים בין הנבולים בלי מצא מרגוע. בנים נגלו משלחן אביהם ונשים נפרדו מאישיהן.

שקועים היו עמי העולם בדמיונם שאך אותנו, את האומה הישראלית, רוצה הטמא לאבד, והחרישו. ובמה שלא נסו להתערב ולהשתדל בעדנו, הכיר הרשע כי חלשים ואפסי כח הם. אמר הנבל בלבו, לולי העיז עם קטן לעשות נבלות כאלו בישראל, אזי היו מתערבים, רק אותי הם יראים, לרגלי גבורתי, ואם כן הוא, אוכל להתנפל גם על ממלכות אחרות.

ובזה נעשה ישראל לאבן בוחן לגבורת, זאת אומרת חלושת העמים. משעה שישראל נעשה הפקר, היו כלם כחגבים בעיניו וחשב לעשות בהם כרצונו. ישראל נכנסין תחלה לדין, בקטן העמים החל, בתולעת יעקב פתח, ושדר גורא בישראל מטעם היותו המעט מכל העמים, ובידעו שאם ישראל נושא דגל החרות והתרבות יפול, בקל יוכל להכניע גם את השאר. אם מפיצי האור יתמו, אזי החושך יכסה ארץ וערפל לאומים כולם.

בשעה האחרונה פתחו המוכים בסנורים את עיניהם ובאו לידי ההכרה כי אין הצר שוה בנזק כל העמים וכי צמא הוא לדם כל אדם אשר לחלש יחשבהו. וכיון שראו אותם הם בסכנה וכי סבור הוא להרוג את עצמם, עשו אתו מלחמה. ברם הכרתם זו הכה מאוחרת לא הביאה הטבה להמצב הנורא שאנו נמצאים בו. אדרבה אנחנו הבאנו הקרבנות הראשונים, רוב מנין ורוב בנין של מיטב עמנו נסגר ביד זר, דם אחינו בפולין נשפך כמים, ילדי ישראל עטופים ברעב בראש כל חוצות.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה חזר הרב חיים יצחק ירוחם לעירו אלטשטאט, ונפטר שם בגטו סאמבור בסוכות שנת תש”ג (09.1942).

מקורות: אביר המלכות ח”א עמ’ רסד, ושם ח”ב עמ’ רז-רי, אוצר הרבנים 6435, אידישע וועלט פארומס, אתר בית המכירות קדם, תולדות אנשי שם עמ’ 65, ספר סאמבור סאטרי-סאמבור פרקי עדות וזכרון עמ’ 187188.

על שואת יהודי סמבור ראה באתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 7

כי תבואו אל הארץ ונטעתם – על הקשר בין חטא אדם הראשון לאיסור עורלה / הרב יוסף שוואב הי”ד והרב צבי נתן מנואל זצ”ל בשם רבם

חטא אדה"ר והמתנת ג' שנים לעצי עורלה

במדרש רבה קדושים (כ”ה ב) דרש רבי יודן בן פזי מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכלת לעמוד על צוויך שעה אחת ובניך ממתינין לערלה ג’ שנים א”ר הונא כד שמעה בר קפרא כך אמר יפה דרש יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו’.

והנה סיום דברי המדרש הזה אינם מובים, כי מה זה בא בן קפרא ללמדנו שיפה דרש רבי יודא ובמה נסתייע מן המקרא שאמר הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. אך יובן בהקדם דברי רבותינו ז”ל (חולין ק”ט ע”ב) אמרא ליה ילתא לרבי נחמן, מכדי כל מה שאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא שרא לן כבדא וגו’, בעינא למיכל בשרא בחלבא, אמר ליה רב נחמן לטבחי זויקי לה כחלא – שכל הרואה ישתומם מה נפקא מינא שהתורה התירה לנו מעין דברים שאסרה לנו, ועוד יותר יפלא על ילתא איתתיה דרב נחמן שנראה כמי שאחזתה בולמוס לאכול בשר בחלב דווקא, ורב נחמן ביהר למלאות שאלתה וציוה להאכילה כחל, הלא דבר הוא.

ובהתרת השאלות האלו, יש לומר על פי מה דאמרו חז”ל (ספרא פרשת קדושים) אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי. עוד אמרו רבותינו ז”ל (כתובות דף יא ע”א) לעניין עבדא בהפקירא ניחא לי’, דהנפקא מינא בעבד גדול דטעים טעמא דאיסורא. והנה המקיים מצוות הבורא יתברך ובודל עצמו מאיסורי תורה, אין דעת עוד אם עושה זה מאהבתו אליו יתברך שמו  או מפני שקצה נפשו באכילת דברים אסורים או על כל פנים מפני שלא טעם טעמן מעולם ואולי א היה טועם פעם אחת טעמא שאיסורא לא היה אפשר לו לבדול עצמו ולקיים מצוות ד’ – אשר על כן כדי לקיים מצוות ה’ אך ורק מפני שהם גזרותיו, התירה לנו התורה בכוונה מיוחדת דברים שיש בהם טעם מעין טעם האיסורים, כדי שנידע טעמם ובכל זאת ניבדל מן הדברים האסורים מפני שכך גזר עלינו אבינו שבשמים, ולכוונה זו אמרה גם כן ילתא לרב נחמן, בעינא למיכל בשר בחלב כדי שאידע טעם האיסור וטובו ובכל זאת אפרוש ממנו, ולזה אמר רב נחמן לטבחי זייקי לה כחלא והבן.

ועל פי זה יבוארו דברי המדרש שהתחלנו בו, שלכאורה קשה על רבי יודן בן פזי מה ענין עורלה לחטא אדם הראשון, בעץ הדעת נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו’, על כן לא יכלו לכבוש את יצרם ולפרוש מן האיסור. מה שאין כן בערלה, מי מבני ישראל אכל ערלה. ומי טעם מן העץ הנטוע מחדש. ואולי בשביל כך קל להם לפרוש מן העבירה, כאמור למעלה דבלא טעים טעמא דאיסורא קל מאוד לפרוש מן העבירה. כדי לתרץ קושיא זו אמר בר קפרא יפה דרש רבי יודא בן אחותי, הדא הוא דכתיב וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו’, ומינה למדנו שעץ שמצאו אבותינו נטועים מן העכו”ם היו פטורים מערלה וטעמו אז טעם ערלה דהיתירא, ואף על פי כן ממתינים ישראל לערלה ג’ שנים, בכן יש פתחון פה להוכיח בזה את אדם הראשון, כדרשת רבי יהושע בן פזי. ודברי פי חכם חן.

(מפי אריה יא)


לאחר פטירת הרב אריה ליבש הלוי איש הורוויץ מסטרי, אב”ד סטניסלב, בכ”א בסיון תרס”ט, הוציאו שני תלמידי ישיבת “אור תורה” שם, את הספר “מפי אריה” לזכרו, ובו הובאו דברי תורה משמו, הספד עליו מאת הסופר התורני הרב יקותיאל אריה קאמלהאר ראש ישיבת “אור תורה” בסטניסלב, ותיאור תולדותיו והליכותיו. התלמידים עורכי הספר היו ר’ צבי נתן מאנעל (מנואל) מדרוהוביטש (ולאחר המלחמה רב מפורסם בניו יורק) ור’ יוסף שוואב מזבארוב הי”ד, שנספה בשואה בסביבות שנת תש”ג. בסוף הספר מופיעה קינה קצרה על רבם, מאת הרב ישראל קמלהר  הי”ד.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסגרה הישיבה, ורק החורף תרפ”ד היא נפתה מחדש. לישיבה נקבצו יותר ממאה תלמידים. רבים מהם הוסמכו להוראה, לדיינות ולשחיטה. הרב יוסף שוואב שימש כאחד מארבעת הרמ”ים בישיבה. בשנת תר”ץ ביקר בישיבת סטניסלב רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, שהתפעל מהישיבה.

מקורות: ערים ואמהות בישראל עמ’ 313-314, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח”ה עמ’ 36, חקרי יהדות עמ’ 341.

ועיין בספר “הצופה לדורו”, עמ’ 77, שם כתב שהספר מפי אריה” כולו נושא עליו את חותמו וסגנונו של הרב יקותיאל אריה קאמלהאר, והדבר ניכר היטב גם ב”דברים אחדים” שבראשם, ברם הוא העדיף לתת לתלמידיו את ההרגשה שידיהם כוננו את המציבה לזכר רבם הנערץ. והוסיף שם בביאור הקשר המיוחד של תלמידי הרב יקותיאל אריה קאמלהאר אליו.

מספר הצפיות במאמר: 8

הדרך להכיר את עצמך ולהתגבר על הנטיות הטבעיות שלך / הרב מנחם אקשטיין הי”ד

הדרך לחסידות

א. הכלל הראשון אשר החסידות אומרת לכל מי שדופק בשעריה ורוצה להיכנס לחדריה הפנימים הוא: “הכר את עצמך, למד עצמך לראות אותך, להתנשא על כל הנטיות הטבעיות של נפשך ולהכירן היטב. פלג עצמך לשנים, לאדם טבעי השוכן למטה, החי חיי יום-יום ומתפעל מכל מאורעות הזמן המתחלפים ועוברים עליו תמיד, ולאדם עליון שאינו נמשך אחרי מאורעות הזמן ואינו נתפעל מהם, כי אם יושב לו למעלה בארמונו כמגדל גבוה ומביט תמיד למטה על האדם התחתון, על כל הדברים הרבים העוברים עליו ועל הפעולות הנמשכות מהם על נפשו, מביט עליהם, יודע ומכיר אותם, בוחן אותם ויכול לנטותם ולהשתמש בהם כחפצו”. אלה הם הקניינים היסודיים שמוכרח האדם לקנות לו אם רוצה להיכנס לחדרים הפנימים של החסידות. רק אז, אם כבר קנה לו את היסודות האלה קניין בטוח וברור, אם כבר מרגיש בעצמו שהמעלות האלו מובנות לו היטב והן עצם נפשו ותכונת נשמתו, רק אז אפשר לו להיכנס לפנים, להבין תמיד יותר את מהותה של אותה החכמה.

אולם באיזו דרכים אפשר לו לאדם לקנות לו את היסודות הראשיים האלו? החסידות בחרה לה בזו הדרך היותר קצרה והיותר פשוטה וטבעית. היא אומרת: הלמוד הרב והיגיעה הגדולה בכל מקצעות המדע, ההרכשה של הרבה חכמה ודעת, לא יביאו לנו את אותן המידות, אם לא נפנה לנו עת בכל יום להתבודד, לפנות את מחשבותינו ולהתבונן. רק ההתבוננות, אותו אופן הלמוד הטבעי והמקורי, תביא אותם לאותן המדרגות.

אבל מה נתחיל לחשוב ואיך נתחיל להתבונן? באיזו דרכים ובאיזה אופנים יהיה אפשר לנו ללמוד את דרך ההתבוננות ולהגיע אליה? ננסה ונשתדל לתת תשובה על אותה השאלה. תשובה מלוקטת ממקומות שונים בספרי החסידים, מסודרת כאן באופן סיסטמטי.

ב. שתים הנה המניעות היותר גדולות והעיקריות העומדות לנו על הדרך ואינן נותנות לנו להגיע לאותן המידות. האחת היא דמיון שווא המסמא את עינינו לבלתי ראות את מקומנו וערכנו האמתי בכלל העולם, והשנית היא חוג הראות הקצר והבנה מוגבלת, שהננו עומדים לגמרי תחת פעולת הרגע ואיננו יודעים ומרגישים מה שנעשה בעולם. הראשונה באה לנו מרגש האנכיות, מהאגואיזם הטבעי שבנו, שכל אחד מאתנו מרגיש את עצמו בתור בריה חשובה מאד, כאלו היא מרכז העולם, ובשום אופן אי אפשר לו לראות את עצמו באותן העיניים שהוא רואה בהן את זולתו, ומפני זה קשה לו מאד להבין ולהרגיש היטב את האמת הברורה, שהוא רק בריה קטנה ושפלה מאד בין מאות מיליונים בריות כמוהו. השנית באה לנו מזה, שכל אחד מאתנו נמשך לנמרי עם כל חושיו אחרי פעולת הרגע, וכל ישותו והוויתו נכנעת ומתבטלת לפניה. אם למשל אנחנו עצבים עכשיו, אזי הננו שוכחים לגמרי מה שהיינו קודם לכן ואיך נהיה אחר כך. גם אין אנו יודעים אז כלום ממה ששאר בני אדם עושים עכשיו ומה הם מרגישים, כל חיינו הם אז רק העיצבון, כאלו אין אחרת בעולם כלל, לא בעולם הגדול ולא בעולמנו הפרטי במשך כל ימי חיינו. כן גם אם הננו למשל שמחים, אזי אנו חיים לגמרי באותו רגש מבלי לחשוב כלל מהיכן ומתי בא לנו הרגש הזה ומתי יחלוף, רק זה הוא עכשיו כל עולמנו. כן הננו הולכים ומתחלפים בהרגשות לבנו מעולם לעולם, מהתפעלות להתפעלות, בלי לדעת בעצמנו את זה. העובדה הזאת מצמצמת לנו מאד את חוג הראיה, ואי אפשר לנו לצאת מעצמיותנו, להתרחב ולהתפתח בהרגשות לבנו.

שני החסרונות אלה הם דמיונות שווא, הבאים לנו מהנטייה הטבעית הנזכרת, והיא האנוכיות, אהבת עצמנו והרגשת עצמנו בלבד.

ג. איך אפשר להתרפא מאותם הדמיונות המתעים? גם על השאלה הזו נותנת החסידות תשובה פשוטה מאד. ואומרת: על ידי דמיונות אחרים אמתים. ראוי לנו להתרגל מיד בימי נעורינו לעבוד בכח הדמיון שבנו, לפתחו להשלימו, כדי שיהיה אפשר לנו לצייר בשכלנו דמיונות אחרים אמתיים ולהחליש בקרבנו באופן זה מעט-מעט את דמיונות השווא והמטעים להתרפא מהם.

נבאר אפוא כאן שני כחות הדמיון שהם מתנגדים לגמרי לראשונים, ואם נשתמש בהם אזי ישרשו מנפשנו את החסרונות שנטבעו בה, שהם השווא והטעות.

מתחלה נבאר את הדמיון המאיר לנו ופותח את עינינו, לראות את מצבנו וערכנו האמתי בעולם ושפלותיו הנוראה. כדי להגיע לזה ראוי להתחיל באופן זה: ראשית כל נשתדל לצייר לנו בשכלנו ובכח הדמיון שבנו את כדור הארץ, ונדמה לנו כאלו רואים אנחנו מרחוק את כדור הארץ כולו, עם כל חמשת חלקי התבל אשר עליו ואת כל הימים המקיפים אותם. נצייר לנו גם את כל העמים הדרים בכל חלקי התבל ללשונותיהם ולגבולותיהם, ואת מספר האנשים של כל אומה ולשון. את כל זה נצייר לנו היטב, כאלו אנו רואים את המחזה הזה לפנינו ממש, בחוש הראיה הגשמי שלנו. בתחילה לא יפעול הדמיון הזה הרבה, כי הלא חדש הוא עודנו אצלנו. כח דמיוננו הרי עדיין חלש הוא, כי עוד לא השתמשנו בו עד עכשיו כל צורכו. אולם במשך הזמן, אם נשקוד על הדבר בהתמדה, נתרגל לעבודה זו יום יום בלי הפסק, ולפעמים אם יהיה אפשר לנו, גם פעמיים ביום, אזי נראה זאת בעינינו הרוחניות ועיני שכלנו, תמיד ביתר ברירות וביתר בהירות. כאילו אפשר היה למשמש במראה זו בידיים.

לא רק את האנשים נצייר לנו, כי אם גם את שאר הנבראים הנמצאים בעולם, היינו את כל הבהמות והחיות שנדע אותן, היכן הן נמצאות ומה מראיהן וטבען, את המון החיות הטורפות שבמדבריות ויערות, האיך הן טורפות ואוכלות, את המון הבהמות הביתיות שבין בני אדם. האיך הם משתמשים בהן ונהנים מהן: את המון שאר מיני הנבראים היותר קטנים, כמו היתושים, והיותר גדולים כמו הפילים; את הנחשים ושאר מיני שקצים ורמשים, איך הם רוחשים בארץ, הולכים, רצים, נחים, אוכלים, נבראים ומתים. את כל מיני העופות הפורחים: את המון מיני הצפצופים והנגינות, שהם מצפצפים ומנגנים באוויר, באילנות, בשדות ובכרמים. את המון מיני הדגים שבימים ובנהרות, האיך הם שטים, נבלעים, נולדים, נצודים ומתים. את כל מיני הצמחים, התבואות, הירקות. העשבים, החוחים והפרחים רבי-הגוונים; הגנות, הפרדסים, השדות, הכרמים והיערות. את כל אותם הדברים כפי מה שאנו יודעים אותם מה מראיתם, איך הם פורחים, נפתחים, גדלים, מתייבשים, נכמשים, נופלים ונחלפים. את כל זאת נצייר לנו באר הטב, כל דבר בפרט על מקומו, ובדרך כלל הכל ביחד, כפי מה שראינו אותם, או קראנו ולמדנו אודותם.

אחרי זמן ידוע, כאשר לפי טבע האדם ולפי השקידה, כבר יבורר לנו הדבר הזה היטב, אחרי אשר נראה את הציורים האלה בבהירות כה זכה, עד שנתפעל מהם בנפשנו ונרגיש בחוש איך המחזה היפה הזה פועל עלינו ומקסים אותנו, כמו האדם המתפעל מהדר הטבע אשר רואה בעיניו הגשמיות. אזי נלך הלאה וננסה לצייר לנו את המקום אשר אנחנו עומדים עליו עכשיו, ונשתדל להציג את עצמנו בין המון כל אותם בני האדם והמון כל אותם הברואים. מתחלה יקשה לנו הדבר מאד לצייר לנו ציור כזה. כי כל ישותנו וכל חשיבותנו הדמיונית שנטבעה בנפשנו תתקומם נגדנו תיתן לנו בשום אופן להאבד ולהבטל בין המון כל אותן הבריות, לא תתן לנו בשום אופן לוותר על גאוותנו המדומה, ולראות את האמת האי-נעימה כל כך, שהיא שפלותנו וקטנותנו הנוראה. אולם ההרגל יעשה את שלו, ובמשך הזמן יעלה בידינו להתגבר על כל המניעות, ויקל לנו תמיד יותר לצייר לנו בכח רמיזתו את הציור הנפלא הזה.

(תחילת הספר “תנאי הנפש להשגת החסידות”)


הרב מנחם מנדל אקשטיין (עקשטיין) נולד בסביבות שנת תרמ”א (1881) ברישא (ז’שוב) שבגליציה לאביו ר’ מרדכי. הרב מנחם מנדל היה חסיד רבי אלטר מדז’יקוב הי”ד, והתמסר לעסקנות ציבורית בעיר הולדתו, רישא. רבו של הרב מנחם מנדל היה הרב יקותיאל אריה קאמלהאר, הסופר החרדי וחוקר תולדות החסידות. הרב מנחם מנדל עבר בזמן מלחמת העולם הראשונה להתגורר לזמן מה בווינה ושם הוציא לאור, בשנת תרפ”א (1921), את ספרו “תנאי הנפש להשגת החסידות”, עם הסכמת אביו.

בפרוץ מלחמת העולם השניה חיו ברישא 15,000 יהודים, עד לתום המלחמה שרדו כ-100 מהם בגטו, במקומות מסתור או במחנות, ועוד כ-600 מהם ניצלו באזור שבשליטת הסובייטים. בין הנספים בשואה היו הרב מנחם מנדל אקשטיין (שנספה בסביבות שנת תש”ג) ומשפחתו, אחיו הרב ראובן וכל בניו.

מהדורה שניה של ספרו יצאה לאור בשנת 1960.

מקורות: ויקיפדיה, אודים ח”ב עמ’ 135, לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור חלק 7 עמ’ 34, דפי עד בארכיון השמות של “יד ושם”, “בית מאטיס אקשטיין” בספר הזכרון לקהילת רישא עמ’ 280. ראה גם מאמרו של הרב צבי לשם: תרגילי דמיון מודרך אצל האדמו”ר מפיאסצנא והרב מנחם אקשטיין, המובא באתר לב לדעת.

למידע על חורבן קהילת רישא בשואה – ראה באתר אנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 15

הדיין צריך לשאוף לבירור האמת לאמתו; אמת לשם אמיתת הדבר עצמו  / הרב יצחק ביגון הי”ד

חברי מועצת הרבנים דליטא

איתא בשבת דף י’, כל דיין שדן דין אמת לאמתו כו’ כאילו נעשה שותף להקב”ה וכו’. ובסנהדרין דף ז’, כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראלוכו’. וכעין זה במגילה דף ט”ו: ובבבא בתרא דף ח:. עיין שם.

מורגש מעצמו שהלשון “אמת לאמתו” צריך ביאור דלא לחנם בטאו חז”ל בלשון כפל כזה, וכבר העירו כן התוספות בשבת שם ובבבא בתרא שם דיבור המתחיל “דין”, ובמגילה שם דיבור המתחיל “זה”. ובקצרה תרצו, דכוונת הגמרא היא לאפוקי דין מרומה ושלא יטו את הדין. אכן תירוצי התוספות אינם מובנים, דלכאורה כל זה הוה ידעינן מלשון “דין אמת” לחודיה. ועיין במהרש”א בשבת ובבבא בתרא ובסנהדרין שם שנדחק לתרץ וליישב דברי התוספות מקושית הבית יוסף. ובדרישה בחשן משפט סימן א’ ביאר לשון זה ד”אמת לאמתו” באופנים שונים והעמיס בסגנון זה כמה דברים. ועיין בחשן משפט סימן ח’ סעיף ב’ בסמ”ע ובש”ך.

ולעניות דעתי נראה דכוונה ארת ומדוקדקת בלשון זה, דהנה העיקר הראשון שבדבר הדין הוא, לברר בתכלית הבירור את האמת, הן בגופא דעובדא, הן מצד ההלכה, ולפעמים זה דבר קשה ומסובך מאד שצריך סייעתא דשמיא – אלקים נצב בעדת אל.

והנה אחד מהדברים שנדרשים למטרת בירור וליבון האמת הוא שהדיון יהא נקי מכל נגיעה ומכל אבק של שוחד, כידוע. אבל זה אינו מספיק עדיין כי עוד הרבה דברים רמים ונשגבים נדרשים מהדיין. ולדוגמא נזכיר מה שאיתא בסנהדרין דף ו’ ז’ וברמב”ם פרק כ”ג מסנהדרין הלכות ח’ ט’ ובחשן משפט סימן ח’, ויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר אלקים נצב וכו’, כי לא לאדם תשפטו כי לד’. כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב”ה נוטל ממנו נפשו וכו’. לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו שנאמר וכו’. ועוד כהנה רבות. ועל זה בא המאמר הנ”ל דאמת לאמתו ללמדנו עוד, דכל אלו עדיין אינם מספיקים. דאם הדיין שואף ומבקש לברר האמת רק משום יראת העונש ויראת הרוממות ואף שאין לו בדבר שום פניות, עדיין עלול הוא לשגיאות ועדיין איננו עוד הדיין האמיתי, כי עוד מעלות רבות צריכות להתאחד בנפשו ובאישיותו של הדיין, ואחת מהן היא שיהיה איש אמת במהותו, אמת לשם אמת. הוא צריך לאהוב את האמת באהבה בלתי מוגבלת, באהבה שאינה תלויה בדבר., כדי שלא יוכל נטות ממנה ימין ושמאל, ללחום ולסבול בשבילה. מדה זו צריכה להיות מושרשת בכל מהותו. דיין כזה שדן דין אמת לאמתו, כלומר, לשם אמתו של הדבר (דאמת היא לשון נקבה) כאילו נעשה שותף להקב”ה, משרה שכינה בישראל, דהקב”ה הוא שופט העולם, ובו כביוכל אינו שייך יראת העונש ורוממות, והוא דיין האמת לא משום שאר דברים רק משום דחותמו של הקב”ה אמת, אמת בשביל אמת, דהקב”ה כביכול הוא מקור האמת.

רעיון זה נולד אצלי מעצת יתרו למשה, שחשיב ד’ מעלות בהדינים, אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע – הרי דאף שהם כבר אנשי חיל, יראי אלקים ושונאי בצע – עדיין צריך לבודקם אם הם אנשי אמת, דמדה מיוחדת היא (מובן שאם חסר לו במעלות הראשונות, שלא יוכל להדמות לקונו להיות דיין במדה זו בלחוד, דאם אינו ירא אלקי, ממילא דאינו איש אמת כלל, דהאמת מחייב לירא את ד’). ואז עלה דרך רעיוני שגם חז”ל עמסו עניין זה במאמרם דאמת לאמתו, ללמדנו שרק דיין שיוכל להתדמות לקונו במדת האמת, על כמה שאפשר לבן אדם, רק דיין כזה עומד על הגובה הראוי לתפקידו, ונעשה שותף להקב”ה ומשרה שכינה בישראל. (דומה לזה אומרים השם גאון אחד על סגנון הלשון ד”תורה לשמה”, דלא קאמר “תורה לשמו”, לשם הקב”ה, רק “לשמה”, תורה לשם תורה, להבין את רוחה הנכון. וכן לעניין חסד מדקדק הנביא “אהבת חסד”, חסד לשם חסד עצמו, לא בשביל מטרות אחרות, כן הכא בעניינינו צריך הדיין לשאוף אף האמת בשביל האמת עצמו, חוץ משאר העניינים הנשגבים שנאמרו לו).

(כנסת ישראל, אדר א, ת”ש)


הרב יצחק נולד לאביו הרב אלכסנדר זיסקינד בלאהישין בשנת תרנ”ח (1898), והיה מבחירי תלמידי ישיבת סלובודקה ונשא ונתן במכתבים תורניים עם גדולי דורו. משנת תרפ”ח היה רב ואב”ד של זידיק [Radzivilishki]. הרב יצחק היה חתנו של ר’ חיים טעלזר (הרב חיים רבינוביץ).

בשנת תרצ”ב הוציא לאור את ספרו “שדה יצחק: הערות וחדושים ביאורים ופסקי הלכה בעניינים שונים”. בהקדמת ספרו כתב, שלאחר שפיתח את חידושיו וכתב אותם “נולדה בקרבי שאיפה חדשה, לספחם אל הקודש ולהכניסם בתחום הספרות התורנית. וביראי שלא ישטפו בזרם הזמן, כי מי יודע מה ילד יום, ואם לא עכשיו אימתי, ונוסף לזה במעי לדברי ידידי וחברי שיעצוני ובקשו ממני שלא להשהות – החלטתי לעמוד ולהתאמץ נגד כל העכובים והמכשולים, ושלא להתחשב עם כל החשבונות שהראו מראש שאהיה מוכרח להפסיק בתחילת העבודה, ובמצב כזה נגשתי אל ההדפסה, אכן מחמת חסר כסף נדפס בהפסקות… עתה כשגמרתי בדעתי להוציאם כבר לאור – דילגתי על כמה עניינים וקצרתי בהרבה מקומות, וכל שיפא ושיפא זימניה הוא, ולא עליך המלאכה לגמור. ואיה”ש עוד חזון למועד”. והוא מבקש מהקורא להסתכל על החידושים “כעל תיאוריות חדשות שדורשות עוד ניתוח ובדיקה מבפנים ומבחוץ, חפצי הוא שתבקרם בבקרת חדה, בלי משא פנים ובלי לפנים משורת הדין… אם תתעורר לך איזו הערה, תמיהה או השגה… אזי במטותא להודיעני, אולי יעלה בידי להתנצל… ומיני ומינך תתברר שמעתא, ואם אראה שיש ממש בדבריך ודבר נאה ומתקבל אמרת – ישמח לבי גם אני ואהיה שבע רצון יותר מאלו הבאתני לסייע לי, ואקווה שבחפץ לב, אודה ולא אבוש, וד’ יעזרנו לקבל אמת ממי שאמרו”.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמקביל לכיבוש פולין בידי הגרמנים, סוכם בין הגרמנים והסובייטים שהסובייטים יכבשו את ליטא. ביוני 1940 נכבשה ליטא. הועמדה בה ממשלה ליטאית-קומוניסטית בחסות ברית המועצות והיא סופחה באופן רשמי לברית המועצות ב-21.07.1940. השלטון החדש רדף את חברי התנועה הציונית ואת הישיבות, הלאים רכוש רב ושלח רבים מבני-מעמד הבורגנות  ובני ישיבה רבים למחנות בסיביר. בתקופת זו נצלו אלפי יהודים בזכותו של סגן הקונסול היפני צ’יאונה סוגיהארה שהנפיק עבורם ויזות מעבר רבות ליפן.

ב 22.6.1941 פתחו כוחות הצבא הגרמני במלחמה לכיבוש ברית המועצות, וכעבור שלושה ימי נכנסו הגרמנים לז’ידיק. ליטאים לאומנים בני המקום שמחו לבואם של הגרמנים, ראו בהם משחררים מעול הסובייטים, השתלטו על העיירה ופתחו בפרעות והתעללויות ביהודים, המלווים בשוד רכושם אלים ורצחני. הגרמנים ציוו לכל היהודים להתרכז בבית המדרש, שם הוחזקו במשך שבוע ימים, כשהם רעבים וצמאים. משם הובלו היהודים למחנה ריכוז בלאסטיק, אליו הובלו גם יהודי העיירה פיקלן. גם שם לא ניתן להם מזון. כעבור שבוע נשלחו כל הגברים לעבודה אצל איכרים, ולנו באסמים שעל יד בית העלמין היהודי. כעבור זמן קצר נרצחו גברים אלו יחד עם יהודי מאז’יק. הנשים והילדים מלאסטיק הובלו לאסמים ב- 04.08.1941, שם נרצחו ביחד עם הנשים והילדים של מאז’ייק והסביבה.

הרב יצחק ביגון נספה בשואה באלול תש”א (1941). כן נספו רעייתו נחמה, ובנותיהם, חנה ולאה.

מקורות: ויקיפדיה, אתר בית התפוצות, פורום אוצר החכמה.

 

מספר הצפיות במאמר: 9

להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער, שקול יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו / נפתלי הירץ תאומים הי”ד

שבירת הכוס ולא שבירת הלב

בדבר כינוי משפחתי “משפחת תאומים” הרוממה בישראל, ומהם שמכנים עצמם “פרענקיל תאומים” מוזכר בספרים מרבני קשישאי שמסופר בעולם מעשה נפלא, ובלשון זה מביא בספר דמשק אליעזר על הגדה של פסח ששמע מהגאון הקדוש מגור “בעל חידושי הרי”ם” שסיפר נפלאות ממשפחת תאומים, ובמכתב עת מאינצר אזרלית מד”ר להמן היה נדפס הסיפור, וזה מקרוב שהיה נדפס במכתב עת אנגלי כפי שדודי הגאון רבי יוסף תאומים אבד”ק דטראיט מיש’ נ”י מצא בספרים וכתבי יד עתיקים בביבלטקןף וכפי מסורת אבות… וזהו תוכן הסיפור:

השר וטפסר ר’ שאול וואהל אשר כידוע היה כסאו מוטלת בין גדולי שרי מלכות פולין באמצע המאה הט”ז, וזמן קצר ישב גם על כסא המלכות שם, ובא לידי רום גדולתו על ידי הפרינץ מקולי כריסטוף רדזויל אשר בעת עברו דרך מדינת אטליא נזדמן לו סיבה שאזל הכסף מכיסו, ולמען לא יצטרך להתוודע עצמו לפני שרי עם המדינה בשם, גמר בדעתו לפנות את עצמו אל אחד מגדולי חשובי היהודים להלוות לו הסך הנדרש לו. ופנה עצמו אל הרב מפדוה הגאון מוהר”י מינץ בן הגאון מוהר”ם מפודוה, וביד רחבה מילא שאלתו, וגם התארחו בביתו איזה ימים, ובטרם הפרדו שאל את הרב אם יוכל להראות לו אות לטובה במדינתו. והשיב לו שבנו שאול הוא לומד בישיבת לובלין, ואולי יזדמן שיצטרך איזה טובה עבור בני עמו, יוכל להראות לו אות לטובה שם.

בשובו לעירו בריסק לטבסקי, שלח תיכף להזמין אליו את שאול ומאוד מצא חן בעיניו, והיה מגדלו ומנשאו בעיני שרי ואצילי פולין. וגם הם היו מוקירים ומכבדים אותו מגודל חכמתו וידיעותיו הרבות בקולטור אטליאנית, אשר הופיעה אז בגודל יפעתה על כל אפסי תבל, עד שהגיע לידי כך שאחר מות המלך בטורי, בשנת אלף חמש מאות שמונים ושש (למספרם) עד המלוך המלך החדש זגמונד השלישי ממשפחת וזי משוודין, אשר לפי החק אין להשאיר כסא המלכות פנוי, הסכימו כולם למנות את הר”ש וואהל למלך לפי שעה.

להר’ שאול היה לו בן יקיר נחמד ונעים מאוד עם כשרונות מצויינים, ושמו מאיר – הוא הגאון רבי מאיר וואהל המוזכר בשו”ת הב”ח סי’ כ”ו – ואביו שהיה משתעשע בו, היה רגיל להביאו אתו בעת ביקוריו בחצרות שרי המלוכה אשר היו מחבבים אותו ומתפלאים על גודל חכמתו ויופי הופעתו.

ואיתרמי מילתא… שבת המלך זיגמונד, שהיה גיסו של הפרינץ רדזויל נחלתה במחלה קשה, והרופאים לא יכלו לעמוד על סיבת מחלתה, האיצו בה שתגלה לפניהם אולי איזו דבר סתר צפון בלבה, וגילתה להם בדמעות עיני שנפשה חשקה בהעלם מאיר וואהל. ובאשר הרופאים הודיעו את להורי הנערה ושהייתה היא בסכנה אם לא תשיג מאוויי לבבה, באו במבוכה כי היה יקר בעיניהם חיי הנערה האהובה אצלם, ופנו להאפפיור לשמוע דעתו והיו מחכים לתשובתו.

הר’ שאול וואהל, שלא ידע מאומה מכל זה, אחז דרכו להיות יוצא ונכנס בחצר המלך והשרים כמאז ומקדם, רק לתמהונו הרגיש והתבונן מרמיזתם והתלחשותם שאיזה דבר סתר שורר שם בנוגע אליו, ולמרות עמלו לא היה יכול למצוא פשר הדבר, עד שפנה בבקשה נמרצה לאחד מידידיו ממתי סודו וההוא גילה לו בסוד תוכן הדבר.

נפחד ונרעד משמועה איומה זאת התחיל לטכס עצה בלבבו האיך להחלץ מן המיצר, וגמר בדעתו שאין לפניו עצה אחרת רק למהר להשיא אשה לבנו בטרם יבא דבר המלכות בהצעה לפניו. אבל הלא הדבר צריך להיות נעשה במהירות ואין עת להמתין עד שיבקש וימצא ויבחור שידוך הראוי לפי רום ערכו ותפארת גדולתו וגדולת בנו. לכן שת עצות בלבבו לחקור ולדרוש אצל פקידי ורופאי בתי החולים למצוא איזה אשה חולנית אשר כבר אמרו נואש לחייה ועומדת למות ובנו יקדש אותה תיכף שיוכל להוכיח להם שבנו כבר נשא אשה. ולשמחתו השיג ידיעה מרופאי שפיטל אחד בוורשה ששם נמצאת אשה כזאת שהוא מבקש, ותיכף ומיד נסע בנו לשם וקידש אותה וחיש מהר שב לביתו שבע רצון כי הפק זממו להינצל ממצוקתו.

וכאשר דמו בן היה והועילה להם תחבולתם, כי כאשר בא הסכמת האפפיור להורי הנערה חרדו להודיע ולבשר להר”ש וואהל, והוא הביע להם צערו שבנו כבר נשא אשה ונפטרו ממנו בשלום.

אחר שלש שנים מאותו המאורע בהיות הר”ש יושב שקט ושאנ בהיכלו, והנה אשה אחת באה לפני פתח ארמונו וביקשה רשות לכנוס להבחור מאיר, כי יש לה דבר נחוץ אליו, וכאשר הודיעו מזה להר’ שאול השתומם על דרישה מוזרה כזאת מאשה וציווה להכניסה אליו. בבואה לפניו הודיעה לו שהיא היא אשת בנו מאיר שקידש אותה לפני ג’ שנים בשפיטל שהיתה אז חולה מסוכנת נוטה למות, ופתאום כהופיע לפניה הצעיר מאיר, שבא לבקרה וגם נשא אותה לאשה, הפיח בקרבה חיים חדשים ושב רוחה אליה והתקווה ושאיפה לחיים אמצה את לבבה, עד שלהשתוממות הרופאים לאט לאט שבה לאיתנה, מה שחשבו זאת לנס. ועתה באשר היא בבריאות השלימות, הנה היא באה לדור עם בעלה כאורח כל ארעא.

נרעד ונבהל משמועה זו התחיל לדבר על לבה שהנשואים היו למראית עין להציל את עצמו ממצוקה, ושמוכן הוא לפייסה בדמים. ואחרי משא ומתן הרבה באה לידי הסכם ונתרצית לקבל גט במחיר עשרת אלפים דוקטין.

מייד נקראו דייני הבית דין צדק לכתוב את הגט, וקודם המסירה, הביעה דרישתה שחפצה על כל פנים לשוחח עם בעלה, בעוד שהוא בעלה, רגעים אחדים בחדר מיוחד. וכמובן נתמלא בקשתה. ושם בחדר המיוחד אמרה אליו: שמע נא מאיר! יודעת אנכי שיציעו לפניך שידוכים מכל אפסי תבל עם בנות גדולי היחס ובעל הון, וגם אנכי רוצה להציע לפניך שידוך הגון עם נערה מלומדת ויראת ה’ הראויה לפניך, ויש לה הון, והיא בת גדולים ומגדולי היחס. ועל שאלתו מי היא זאת, השיבה לו: אנכי הנני הנערה הנצבה עמך בה, שיש לי הון סך עשרת אלפים דוקטין שאתה נותן בעבור הגט, והנני בת הגאון רבי פנחס, גיסו של הרמ”א, ואחרי שמת עלי אבי, נהייתי ונחליתי מאוד עד שכבר הכל היו מתייאשים ממני והייתי עומדת למות, עד שהופיעו לפני פתאום פניך, שבאת אלי לבקרני ונשאת אותי לך לאשה, הפחת בקרבי רוח חיים והעלית מן שאול נפשי. ועתה בתתך לי גט כריתות, הנך כורת חוט תקוות החיים שלי. אמת הדבר שאתה הנך עול ימים ושנותיי הם כפליים משנותיך, אולי תשקול בלבבך הטהור הצער שתגרום לי, חיים נתת לי והחיים אתה עתיד ליטול ממני…!

כשמעו זאת תיכף נכנס לחדר הבבית דין צדק וציווה להפסיק מסידור הגט ופנה לאביו הר”ש ואמר לו: אבי! הנערה הזאת היא יתומה בת גדולים וחולנית, ואינני רוצה לצערה, ומוכן אני להחזיקה לאשה ולדור עמה, כי להרנין לב יתומה ולבלי לגרום לה צער שקול בעיני יותר מכל תענוגי עולם הזה והצלחותיו.

הר’ שאול התרגז והתקצף לדבריו ואמר לו: בני! אם כי יש לך הרשות לוותר על תענוגי עולם הזה משלך, אבל אין הרשות בידך לשלול ממני התענוגים שאנכי מצפה להשיג ממך כשתשא נערה בגיל שלך ותעמיד ממנה תולדות צאצאים ברוכי ה’ כמוך, מה שאין לקוות מנערה זאת אשר כמעט עברו שנותיה מלהוליד ובוודאי לא הרבה.

אחרי ויכוח דברים ביניהם הסכימו להביא דברי תעצומותיהם לפני הרב הרמ”א, דודה של הנערה, והוא יכריע ביניהם. כשבאו לפני הרמ”א והציעו לפניו טענותיהם, הוציא להם הכרעת דעתו ואמר, שטענת הר’ שאול  לאו טענה היא, כיון שהנערה עדיין ראויה להוליד בדרך הטבע. ואף אם רק זרע אחד, עדיין אפשר הדבר שיעמידו תולדות הרבה, שיתמלא החיסרון שבתולדה על ידי שיצאו מחלציהם משפחות תאומים, וגם על ידי בנים חשובים רבי ערך שאחד יהיה שקול כנגד הרבה, או על שניהם ביחד.

כשמוע הר’ שאול פסק דינו של הרמ”א, הודה לדבריו וחיבק את בנו ואמר לו: בני יקירי! אתה הינך בן לי והינדא תהיה לי לבת, ויהי רצון שיתקיימו בכם דברי הרב איסרלס וברכתו, שיצאו מכם משפחות תאומים, בבנים צדיקים גדולי הערך כמוך.

אחר כך פנו בשאלה להרב רמ”א שהקידושין בהשפיטל לא היו כהלכה, ושלפי דעתם מהצורך לעשות קידושין מחדש. הרמ”א הסכים לדבריהם וסידר להם הקידושין מחדש. ואז עשו אז חוזה ביניהם, שלמזכרת הדבר, הזרע שיולידו יהיה מכונה בשם “תאומים”, ואם בת תלד ותינשא לאיש יהיה הוא מכנה עצמו בשם “תאומים”.

אחר כך נולדה להם בת ושמה בילא. ונישאה אחר כך להר’ יונה, בנו של הגאון רבי ישעיהו פרענקל מוינה, וקרא את עצמו בשם “תאומים”. הוא הגאון רבי יונה תאומים אבד”ק מץ וניקלשבורג, בעל ה”קיקיון דיונה”, והוא הוליד שלשה בנים ובת אחת, הג”מ יצחק מאיר, בעל הביאור לספר עין יעקב, והג”מ יחזקאל פייבל – שהיה אבי הגאונים: הר’ חיים יונה תאומים מברסלוי, והר’ יוסף יאסקי אבד”ק קראקא, ששניהם היו תאומים בתולדה – והג”מ יעקב שולהייף מפראג. ומהם נסתעפה משפחת תאומים. ואחדים מהם היו קוראים את עצמם בשני השמות פרענקיל תאומים, כי שם משפחתו של בעל ה”קקיון דיונה” מקודם היה פרענקיל.

אחר שנולדה להם הבת בילא, מתה הרבנית הינדא אשת הגאון ר’ מאיר וואהל, ונשא אחר כך לאשה את בת הרב ר’ נחום מלודמיר, והיו לו ממנה ששה בנים וחמשה בנות, והברון מאיר ראטשילד מפרנקפורט היה מיוצאי חלציו.

(תפארת בנים אבותם, המופיע בפתיחת הספר בינת הלב)


הרב נפתלי הירץ תאומים נולד בשנת תרפ”א לאביו הרב יונה תאומים אב”ד וילקוטש. היה חתנו של הרב שמחה גולדרג מסאנוק. בהיותו כבן שבע עשרה הוציא לאור את ספרו בינת הלב (תרצ”ח, והדפסה חוזרת עם הוספות בתשע”א), ובראשו הסכמות נלהבות. הספר מלא וגדוש בחריפות ובבקיאות וכולל גם חידושים שכתב מחברו בהיותו בן חמש עשרה.

התכוון להוסיף ולהדפיס את יתר חידושיו על הש”ס. הרב נהרג בשואה עם משפחתו בהיותו כבן עשרים בסביבות שנת תש”ג בלא שהשאירו שום זכר.

בהקדמת ספרו כותב הרב נפתלי הירץ תודה לה’ “אשר שם חלקי מחובשי בית המדרש… חפץ ה’ הצליח בידי, וזה מעת הגעתי לבר מצווה ניתן לי כח ועוז לפלפל, לסלסל ולחדש חידושי תורה. ות”ל זיכיתי להעלות פנינים מעמקי ים התלמוד והפוסקים, וכבר הבאתי דברי בכור הבחינה והו למראה עיני החכמים וישבחום ולפני נבונים יהללום… רואה אני בדמיוני אתכם מתפלאים, משתומים ומשתהי: הגם שאול בנביאים? הגם נער בר שיבסר נמנה בין המחברים? מרוך מחדש חדשים!… ובכן יבואו אליכם מבקרי מומים ומקנאים ויתנו בי מגרעת ויאמרו לאמר: אין זה מגדר הנימוס לפני עלם רך בשנים! העטרה הזאת הולמת אך לישישים בעם, רק להם יאתה להפיץ תורתם – לפני צעיר לימים לגאות יחשב…

במטותא מינייכו רעים יקרים! אל נא תרעו! אל תשמעו אל הפתגמים האלו המחליטים לכף חובה, אנא דונו אותי לכף זכות… כי לא כימים הראשונים ימים האלה, לא כתכונת העם העברי למקדם, תץכונתו אפיו וצביונו בתקופה אשר אנחנו חיים בה!! בית ישראל סבא, היה קן לתורה, בית ליראה, בכל בתי אולפנא נשמע בכל עבר ופנה, קול פרחי ישראל לומדים התורה, ועתה הה! פנה זיוה! סר תפארתה! מסילות התורה נשמו… התורה בוכה על בניה וצועקת: בני יצאוני ואינם! הצעירים, המה הגדיים אשר יעשו תיישים, המראים ומחזים עתידות עמנו, פונים להתבוללות ותרבות אירופאית, ומקדישים את שרונותיהם לחכמות זרות ואי רצויות.

לכן החובה מוטלת על בחורי ישראל השוקדים בתורת ה’ לפזר חכמתם לפני קהל ועדה, למען תתרבה הדעת אשר ממקור טהור נובעת, ובלי הרף לאה ולעמוד מפני המקטרגים… אמרתי: לא עת לחשות! לא עת התמהמה! לכו בני! ילדי רעיוני! אתם ידעתם את עבודתי אשר עבדתי בכם! קומו התהלכו בתבל לכל אשר ישאכם הרוח, פרו ורבו חכמה כמאמר חז”ל קנאת סופרים תרבה חכמה (בב”ב כ”א). ודבר בעתו מה טוב, ברוכים אתם בצאתכם מבית מולדתכם, ברוכים אתם בבואכם לקהל חכמים ונבונים. יהי צאתכם לשלום ובואכם לשלום“.

בהוצאה המחודשת של הספר “בינת הלב”, כותב המו”ל “חיבה יתירה וחשיבות נוספת יש לספר הזה, מאחר שלא הניחו לו להמחבר לעשות פירות בעולם הזה, וכמו כן כולל בו גם כן חידושי תורה מאחיו הצעיר הבחור ישראל אריה הי”ד אשר לא הניחו לו להשאיר שם ושריד בישראל, דברי תורה אלו הן הפירות היחידים שיש להם והן הן תולדותיהם. ואין ספק, כי על ידי לומד תורה שמשתעשים בדבריהם  יהיו שפתותיהם דובבות בקבר, ויהיה בזה נחת רוח ועילוי לנשמתם”.

מקורות: אנציקלופדיה לכחמי גליציה ח”ה עמ’ 691-691, “בינת הלב” מהדורה שנייה.

דיון על מידת האמיתות ההיסטורית של המעשה המובא כאן – נמצא בפורום אוצר החכמה.

מספר הצפיות במאמר: 9

החיים הרוחניים צריכים להיות היסוד האמתי והעיקרי לחיי האדם / הרב שמואל הגר הי”ד

מרכזיות השאיפות הרוחניות

במדרש: הדודאים נחנו ריח זה ראובן, ועל פתחינו כל מגדים זה זר נר חנוכה

ופליאה להבין הכוונה בזה. ואמרתי בזה בדרך דרוש בדברים הנוגעים למצב העת. והמה יאירו נתיב יושר בדרכי הלימוד והחינוך לנערי בני ישראל. דהנה כל עיקר חיזוק עם ה’ ובית ישראל, כי יתאמצו באזירת און ובשגיבת חיל לתת חינוך טוב לנערי בית ישראל על דרך חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו. ובעוונותינו הרבים עולם הפוך אנחנו רואים ובטרם יגדל הנער, אבותיו ידאגו על חיי החומרים לתת לו עתיד טוב למצבו הגשמי ועל חייו הרוחנים להאיר שביב אור נשמתו, לחכמו ולחנכו על דרכי התורה עד כי יהיה יהודי נאמן לדתו, אין איש שם על לב, מה שבאמת חיים הרוחנים צריכין להיות יסוד ועיקר לחיי האנושי, מה שבלעדי זה מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל.

וכתפוחי זהב במשכיות כסף רעיון יקר וקדוש צפון במה שספרה לנו תורתנו הקדושה במה שנתווכחו השבטים בעת מכירת יוסף, וראובן נטה מדעת יהודה שאמר “לכו ונמכרנו לישמעאלים”, בהיות כל עין רואה ישפוט מישרים אחרי שימסרוהו לעם טמא שפתים ויתערב בגוים בוודאי ילמוד ממעשיהם, כטבע הטבועה בלב נער רך בשנים ודעתו רפויה לקלוט לתוכו כל שמץ רעל וילך מדחי אל דחי. ועל כן זאת היתה לו לראובן באמרו “השליכו אותו אל הבור הזה”, מה שלכאורה יש לתמוה, אחרי שעינינו הרואות כי ראובן חפץ חסד היה לעשות ליוסף, ואם כן איפוא טוב היה לפניו עצת יהודה שיישאר על כל פנים בוודאי בחיים חיותו ממה שהיה בסכנה גדולה בהשלכתו אל הבור, ובפרט לפי דרשת חז”ל והבור ריק וכו’, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים היו בו. אולם דעת ראובן זכה וברירה וכוונתו רצויה לשמים כי טוב לפניו להעמידו בספק סכנת הגוף, ממה שיהיה בסכנת הנפש בוודאי אחר שילכד בפח יקוש ויתגאל נפשו בדעותיהם ומעשיהם המזוהמים. ואך יוסף הוא הצדיק, הוא המשביר אשר ברגשי קודש לא שינה את דרכו ולא עשה בו שום רושם תכונותיהם ומעשיהם, אף כי נתגדל ביניהם. ומרגליות טובה תלוי בפי יוסף באמרו “בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה”, דלכאורה, אינו מובן למה הוצרך לבנימן לגרום צער להם ולאביו. אכן כמצרף לכסף רצונו היה להעמידם על הבחינה, אם עזבו את דרכם מכמו שהיתה ורגשי קודש אתם עתה מבלי להניח שיבוא אחיהם הקטן לחשכת מצרים המגואלה בטומאתה, פן ישחית דרכו. וזאת היתה כוונתו במה שאמר “הורידהו אלי ואשימה עיני עליו”, הורה בזה כי אנכי אהיה המדריכו והמחנכו בשימת עיני עליו, כפי תכונת נפשי. ובוודאי הם, לפי שחשבו אותו לאיש מצרי, זאת תהיה הבחינה אם רוב שנים הודיעו להם חכמה וישכילו בכל אשר יעשון לעמוד על המשמר לטובת נפש אחיהם הקטן, שלא ילכד בתיעוב מצרים ולא יתנו אוזן קשבת לדברי המושל אף שהם בסכנת מיתה הגשמית. וכה כאור בוקר יזרח שמש, כן האיר אור צדקתם, כי עמדו על נפשם ונכונים היו לצאת למלחמה אתו, כדרשת חז”ל על הפסוק ויגש יהודה, הגשה למלחמה, והיו עומדים בסכנת גופם אחרי ששמעו כי רצון יוסף שיישאר בנימן בארץ הטמא, ויוזק בדעותיו ובמעשיו. וכדעת ראובן כדברינו למעלה.

וזה כוונת המדרש “הדודאים נתנו ריח, זה ראובן”, כנ”ל, שעיניו היו פקוחות ובנטף דם האחרון למען קדושת שמו יתברך העמיד אחיו יותר בספק סכנת הגוף ממה שימסרוהו לישמעאלים, מפחדו שלא יוחמץ. “ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה”, והרעיון הנשגב הנ”ל מרומז בנר חנוכה, במה שאמרו “נר חנוכה שהניחוה למעלה מעשרים אמה פסולה”, והיינו, דנר חנוכה המרומז לתורה, אם לא יעשו מהתורה עיקר וכל השתדלותם יהיה בטובת הגוף “פסולה”, לא עשה ולא כלום, כי העיקר כדעת ראובן שהניח את אחיו בספק סכנת הגוף ממה שח”ו יפול בפח יקוש סכנת הנפש.

שמואל האגער בהרה”ג מו”ה גרשון האגער שליט”א, רב במחוז העשרים בפה וינה

(מתוך “קבוצי אפרים”, שנה ז, טבת-שבט תרפ”ד, עמ’ 45)


הרב שמואל הגר, נולד בסביבות שנת תר”ס כבנו יחידו של הרב גרשון אב”ד טויסט בעל “מנחת הגרשוני“. הוא נשא לאשה את רחל בת האדמו”ר מסמבור. במלחמת העולם הראשונה הם נדדו לווינה, בה מונה אביו לרב הרובע העשרים. בשנת תרצ”א השיב לו רבו, אברהם אריה רוזן אב”ד פאלטשאן, בספרו איתן אריה לג-לה. הרב שמואל הגר, רעייתו וילדיהם בת שבע ושמשון, נעלמו בשואה. הי”ד.

חידושים ממנו הודפסו בכתבי עת תורניים ובהם: בבית ועד לחכמים שנה ששית תרפ”ז סי’ ל”דאהל מעד, שנה ג, תרפ”ח, חוברת ג-ד, ושם ח-י. ובשנה ד תרפ”ט, א-ד. קבוצי אפרים תרפ”ח חוברת א-בשם תרפ”ט חוברת א-ב, שם תרפ”ט חוברת ה-ו. וכן בספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ”ל, תשנ”ו, עמ’ תשל”ד.

מקורות: מאורי גליציה ח”ב עמ’ 80. ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ”ל (תשנ”ו) עמ’ תשל”ד.

לזכר הרב שמואל הגר הי"ד

מספר הצפיות במאמר: 7

חפץ הייתי שיישאר זיכרון כל שהוא משמי ושם אבותי ומבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, ושמכתבי זה יישאר לזכר עולם / הרב צבי אלימלך תלמוד הי”ד

תמונת הרב צבי אלימלך תלמוד הי"ד

ב”ה

שלום רב לך ידידי היקר צמוד לבבי כש”ת הר’ חיים ארי’ בערגלאז שיח’

מכתבך השגתי במועדו. ואודה בפה מלא ולא אבוש מלומר חטאתי נגדך בשתיקתי שעד כה. ואמנם אין זה מדתי להיות יושב ודומם ולא לאחוז בעט וביחוד בימים הקשים הללו, אבל ימי הרצון שעברו עלינו ועלי הי’ להכין א”ע להיות תפילתי שגורה בפי כזקן ורגיל מה שלא הסכנתי מעודי עד היות להיות ש”ץ לפני קהל ועדה בימים הנוראים, וכמ”כ שאר טירדות פנימיות וחיצוניות, תלויות ובלתי תלויות בי, הם גרמו שלא אבוא בדברים עד היום, אבל כיון שאחזתי בעט סופר לא אניחנו מידי עד אשר אמלא את הגיליון הזה בכדי להרגיע את נפשך השוקקה לדעה את על אשר אתנו ואשר איננו אתנו פה היום.

ועוד לפני עצם מכתבי הריני מתנה עמך שלא תמדוד לי במדתי רק על אתר תשיבני דבר מעל הנשמע אצלך ביחוד ובכלל מהנשמע אצלכם בסביבתכם, מהתלמידים שבראדום ושאר הגלות החל הזה וגם אני מצדי לא אמנע הטוב מבעליו בהיות לאל ידי ואודיעך כמה פרטים מעניינים מחיי חברינו המצערים שישי לי עמהם קישוא מכתבים, ולפחות שמועה רחוקה.

וראשון תחילה אמהר לבשרך, כה לאחר דומי’ ממושכה במשך חודש ימים קבלתי ביום שמע”צ מכתב מאדמו”ר מבאיאן שליט”א. בקיץ זה עמדתי בקישור מכתבי תכופי אתו. הודעתיו כל פרטי התלאות שעברו עלינו ועל כל ערי המחוז. לא העלמתי אף אופני שילוח לעזאזל עם כל פרטיו ודקדוקיו. כמ”כ השתדלתי לבא לעזרתו בסך מסויים, בידעי כי מצבו קשה לאחר שרוב מעריציו ותומכיו נשלח למקום שכל באי’ לא ישובן. – (דרך אגב. בא וראה גדלותו ורוממותו של רב האי גאון וצדיק זה! בכל שפל מצבו שנמצא בו, בכל ירידת מצב פרנסתו – הוא לא נסוג אחור אף סיעה קטנה מתהלוכות דרכו בקודש שמקדם הימים. במכתב תשובתו אלי על התמיכה הוא כותב שהוא אינו מקבל שום תמיכה בכי שאין בעליו ידועים לו ובכן לא יהנה גם ממעות אלו, רק היות שהוא תומך בידי קרוביו ואנ”ש הנמצאים במצב קשה ומצמצם משלו ונותן להם, ובכן ישמש לו המעות הללו לתמיכה ביד אלו, וממילא לא יצטרך לצמצם פרנסתו שלו, וזה יהי’ שכרי. תא חזי, כי עוד ישנם רמי המעלה כאלו שלא נשתנו ארחות חייהם הפנימיים לרגלי חמת המציק. כמה רחוק אנו ממצב זה אלפי פרסאות, עד כי כשמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו!) ביחוד כתבתי אליו בחודש אלול ג’ מכתבים ולא השגתי תשובה מאתו. הייתי נבוך בעשתונותי בשמעי כי עירו אשר כבר עבר עלי’ כוס הפרעניות לפני חדשיים ונשארו מתי מעט מדייריה שמלפנים, גם שנית הוי’ בה ידי זדים וכבר הלכו בה נמושות עם כל מחזות האכזריות הכרוכים בזה, וחשתי מאוד לשלומו ושטובו – ומ[כ]תבו שהגיעני נפח רוח חדש בקרבי בראותי כי ישמור ד’ את כל אוהביו וגם בעת חורבן הכלל – כל קדושיו בידו. הוא מדגיש במכתבו שגלים שונים עברו עליו בזמן האחרון. דברים מועטים שלו מחזיקים מרובה, כידוע.-

כמו”כ קבלתי מכתב מידידנו הר”ר יהושע בוימעהל מאפאטשנא. גם עליו עבר כוס ועיירתו שמלפנים עם כל קרוביו ומשפחתו נשלחו. וגם במקום דירתו של היום פשטו ידיהם בגדוד ופרשת קדושים יפה נדרשת בכל מקום אשר דבר דתו מגיע. ויושב תהלות ישראל מה לו שכך הגיע לבני סגולתו, ואוי לבנים שכך קשה מייסרם אביהם. האם באמת קץ בא לקיום נצח ישראל?

פניתי לפני שבועות מספר לקהלת רישא להודיעני אם הר’ יוסף ריטערמאן נמצא שם וקבלתי תשובה ששמו לא נרשם באווידנצי’ של הקהלה (תשובה מורגלת בפי רוב קהלות ישראל) כלומר: שנשתלח; ברוך וייס – נשתלח; מטובי’, אר שלחתי לפני חדשיים כמחש מאות זהובים, לא קבלתי תשובה. מי יודע אם לא נפל שדוד חלל חרב או ע”י מזי רעב ונפוחי כפן. מיטב הכלל כלו מכל השדרות פסק וחדל מלהיות. מטרפולי’ ותל תלפיות ורשה הבירה עם כל אדמו”ריה ורבניה, סופרי’ ועורכי’, מנהיגי’ ושופטי’ כלם הלכו שבי לפני צר ואויב, והחס על קקיון דיונה שבן לילה הי’ לא יחוס על אומה שלימה, ישראל עם סגולתו?

האמינה לי, אוהב נאמן דבק מאח, שמאד מאד קשה עלי להפליט דברים כאלו כלפי מעלה. הריני מאמין באמונה שלמה שהצור תמים פעלו וכל דרכיו צדק ויושר; אבל קשה לי, אי אפשר לי בשום אופן, להשלים עם הרעיון, שכולנו אשמים וחטאים כ”כ עד אשר מבול. של דם ואש ותמרות עשן ישטפנו בשטף המים הזידונים. קשה לי הרעיון שאני, אשתי ובני יחידי, אשר בוצין מקטיפין ידיע בזכות שכלו ומחמדו, בנועם מראהו ויפה עיניו, נלך כלנו על המוקד להומת באופן אכזרי כבימות טורקוומדה ואיזבלא הספרדים. שערות ראשי יסמרו בחשבי זאת, ואין אף רגע ביום שאוכל להשתחרר מרעיונות אלו העומדים נגד עיני, ומרוב שיחי וצערי דברתי עד הנה, ואין אדם נתפס על צערו, וה’ הטוב יכפר על דברי אלו וכיוצא בהם.-

יודע אני שאין ערך ליחיד, יהי’ מי שיהי’, בשעה הרת עולם כזו של היום; כן יודע אני שלא טוב אני מרבבות, מיליוני אחב”י הנמצאים במצב כזה ובכ”י הולכים כצאן לטבח לבית השחיטה. אמנם הם לכה”פ אין נותנים דו”ח לעצמן אנה הם באים. חושבים הם בתמימותן שנשלחים לעבוד למזרח תחת שלטון רוזנברג; מדמים הם שהולכים מחיל אל חיל ויסוריהם מתחילי רק בבואם לערי צלמות, ונוכחים שהם נתונים למות; אבל אנו פה כבר רואים ויודעים אנה נשלחים ומומתין אלו מיליוני ישראל, ובכל רגע וכל שעה עוברים לפנינו כבני מרון טרנספורטים שלמים עם אנשים נשים וטף, וחלקים מהם הבריאים ושלימים נבררים לעבודה קשה המשברת את הגוף ומפרכסת את הנפש עד אשר יהרסו גופם ויבואו לידי חולי ע”י רעב ונפוחי כפן ועל ידי יסורים של הכאות שאין לשער, והמותר אנשים נשים וטף הולכים ישר לצל מות ע”י יסורים נוראים מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה – ואם ביחידים הי’ הדבר נאמר החרשתי, אבל כבר אין לדבר מן הכלל כי עבר באיזה מקומות של זבחים, ואפרם מפוזר ומפורד וזורה לרוח – מי יוכל איפה לשתוק, מי ינוח ומי ישלו לא בחיים ולא במות. הלב כואב ומיצר. אור העינים חולף והולך לו. השמש כמו חשכה, ורק לחומי רשף וקטב מרירי, שחל ופתן יסובבונו, יקיפוני. הולכים וכובשים אותנו, רודים בנו בבנינו ובנשתינו. נתונים נתונים המה לעם אחר, טבוחים לעינינו ועינינו כלות ומיחלות ואין לאל ידינו להושיע. מה הוי עלן, מה תיהוי עלך? אנה נוליך חרפתינו? למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם! יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך. יקום מושיע לישראל ויחלצנו ממצר כי אם לא עכשו, אימתי? אם לא בשעה זו שכבר הגענו למ”ט שערי כליון – אימתי יוכל המציל להציל והמושיע להושיע הן כלו כל הקצין ואנחנו לא נושענו. הן כולנו נמצאים בסכנה נוראה ואין אף ניצוץ של תקוה להנצל.

בהא נחיתנא ובהא סליקנא כל אימת שהריני בא לכתוב למי שהוא. כמעט שוה הוא לי אם ידינני לכף זכות אם לא – חפץ הייתי עכ”פ אך אחת שישאר עכ”פ זכר מאתנו, כי היינו, כי חפצנו להועיל לכלל, כי מגמתנו היתה לתקן פרצות הדור ולהפח רוח חיים חדשים בקרבו; חפץ היתי שיישאר זכרון כ”ש משמי ושם אבותי, מבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, וקיויתי וציפיתי לגדולות ונצורות ממנו; חפץ הייתי שעכ”פ מכתבי זה ישאר לזכר עולם – ובזה הייתי מתנחם, אבל גם זה לא ניתן לנו.

גם זרענו, גם שמֵנו, גם את כל היקום מוחים ואין מוחה בידם; ורק שערי דמעות לא ננעלו בפנינו, ורק לבכות על חורבן בת עמֵנו, לספוד על שבר עמֵנו ההרוס יש אפשרות ורשות לנו וגם להוליך את נחל דמעותינו לקבר ביחד אתנו, את זה לא יטלו ממנו.-

ויושב בשמים הסתיר פניו ובמסתרים תבנה נפשו קלני מראשי וקלני מזרועי;

נעשינו ערבים לא בעד חברינו אחב”י בלבד כ”א גם על מעשה סס. וטש. ואנחנו את עוונותיהם נסבול. אוי מה עלתה לנו ואוי שכך הגיע בימינו…

ניסיתי להתנחם ביעדי הנביאים – אבל החיים הממשיים (יותר נכון: ההתנוונות הממשית) עושים את שלהם ואיככה נתנחם בעתיד אשר לא לנו הוא, לא לנו כ”א לצרינו הוא…

גם אני קבלתי כרטיס כתובה באותיות לטיניות מהר”ר שמעון מזעליחוב. תוכנו כמעט הוא שלך אבל לא פעל עלי מאומה. לא שמיעא לי ולא סבירא לי שבשביל שהוא לא נשאר ביח”ל בלל הדבר הזה יבואו רעות רבות וצרות אשר לא כתובים בספר התוכחה על כלל ישראל כלו, טובה לי שורה אחת של נחומי אב מהרה”ק מבאיאן, אשר לא יפזר ויורה מלח על הפצע הפתוח, ממכתב כזה שעוד מכאיב הלב ומפיש צערא.-

בכל סביבתנו ומחוזנו נתעורר שוב המשחית. הפחד ומגור מסביב קשים מנשוא. גם אנו מפחדים ומתייראים אף שכבר מנוקה המקום בי”ג נפות וכ”א טרוד בעבודתו. זה היום שמעתי שבע”ה בפה הי’ מנוחה ושכך באה פקודה מגבוה, יתן ד’ ולא תאונה אלינו רעה. אחינו כל בית ישראל ישמרם ד’.

ועתה אודיעך, כי החגים עברו עלינו בע”ה במנוחה. התפללנו במקומות אחדים. ואף הקיצונים שבמחנה, שמעולם לא הריחו ריח תפילה בציבור, שקדו ובאו כולם לבית התפילה. לא להזכרת נשמות בלבד כ”א במשך כל התפילות. כמ”כ הי”ל אתרוג וארבעה מינים, כמדומני שהי’ מהיחידים במדינה. ועתה מה ד’ שואל מעמנו – הבה נקוה כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה ותחל שנת גאולה לנו ולכל ישראל להנצל מכל פגע רע וכל תקלה, והקב”ה יכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית מעלינו ומעל כל בני בריתו.-

ועתה ידידי היקר, כתבתי לך באריכות. כמדומה לי שנעשה נקל על לבבי בעת אשפוך שיחי לפני סיעת מרחמוהי. דונני איפה לכף זכות ואל תשימני למפטפט ומרבה דברים.

כתוב נא גם אתה מכתב ארוך ומפורט מכל מעשיך ובעיקר ממצב הכללי של עירך וסביבתך, אם המגפה נעצרה, ואם יש לך איזה ידיעות ממי מחברינו ומכירנו ושאר פרטים.-

הי’ ברוך וחיה בטוב

שלך הנאמן בכל לב

(מכתב מאת הרב צבי אלימלך לובלין הי”ד, שהתפרסם במחקרו של ד”ר דוד זילברקלנג)


הרב צבי אלימלך ב”ר ישראל ליב תלמוד מגלוגוב שבגליציה, נולד בשנת 1912 והיה תלמיד יקר של רבי מאיר שפירא בישיבת חכמי לובלין.

הרב יצחק פלקסר כותב עליו בהקדמת ספרו שערי יצחק על מסכת נדרים:

הנה הוא יושב מצדי אלימלך גלאגאווער קוראים לו על שם עירו, עם כובע גליצאי של סעמט, פאות מסולסלות בנוסח גליציא, כל שעות היום לרבות שעות הלילה לא פסק פומיה מגירסא, לומד בקול ובחשק רב כל מעיינו בהלכות או”ה, שו”ע ופוסקים, ובקיאותו בהם היתה במידה לא רגילה, לימים נתמנה דומ”ץ בעיר לובלין.

הרב שמואל תנחום רובינשטיין, אב”ד בתל אביב, מספר על היכרותו עם הרב צבי אלימלך (הובא באור במאיר ב, עמ’ 243):

התרגלנו לראות את ר’ צבי אלימלך “הגולגובי” יושב בפינתו וחוזר בשקיד על לימודו. בקול רם וערב, וכל אימת שאני מזכר בשקידתו, הוא מחייב אותי לחזור על גרסתי הישנה, לשמור עליה שלא תשתכח ממני ולא להתחייב בנפשי.

בשנת תרצ”ב, בעודו תלמיד בישיבת חכמי לובלין, כתב חידוש בעניין שעיר המשתלח. המכתב מופיע בשו”ת מקדשי השם סימן ע, והוציא לוחות שנה ובהם פירוט של הדף היומי. בשנת תרצ”ז הוא מוזכר בספר “מחשבת הקדש” כדומ”ץ בלובלין.

תחת הכיבוש הגרמני עבד הרב תלמוד יחד עם היודנרט בגטו לובלין, והתקין לטובת הציבור לוחות שנה עד לשנת תש”ג. הלוח נועד לשארית היהודית שנותרו בלובלין ולהפיח בהם תקווה לעתיד. באותה שנה גם עבר לפני התיבה כשליח ציבור, לאחר שחזנים הקבועים כבר נרצחו. קצין גרמני שהיה ממונה על מחנה העבודה שבו נכלא הרב תלמוד, כתב עבודת דוקטורט על ישיבת חכמי לובלין, נתן לרב צבי אלימלך תלמוד מכונת כתיבה על מנת שירשום את זיכרונותיו מתקופת לימודו בישיבה וימסור לו את מכתביו מידי יום ראשון. הרב ניצל זאת גם לכתיבת מכתבים נוספים.

הרב תלמוד ומשפחתו נרצחו במיידנק בשנת תש”ג.

לאחר שחרור לובלין בידי הסובייטים, בחודש 07.1944, התברר שהגרמנים הנסוגים לא הספיקו להשמיד את ארכיון היודנראט. הארכיון נמצא במשרדי המחוז והועבר למוזיאון העירוני ומשם למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. בין שאר המסמכים שנמצאו נמצא גם המכתב שלפנינו.

כפי שניתן לקרוא במכתב – הרב מודע לגזירת הכליה שמחכה להם, ומרגיש שכל השערים ננעלו בפניו חוץ משערי דמעה. הוא רצה לקוות שמכתב זה יישאר לזכר עולם לשמו, לשם אבותיו, לבנו האהוב, וייזכר מפעל חייו להועיל לכלל, לתקן פרצות הדור ולהפיח רוח חיים חדשים בקרבו. אך לא האמין שהמכתב ישרוד.

אבל המכתב הזה, שכותבו חשש שלא יוודע לאיש, שרד והופץ ברבים.

כשבעים שנה לאחר שנרצח הרב צבי אלימלך תלמוד בתא גזים במחנה המוות מיידנק, הוקרא מכתבו בשידור השנתי של הרב צבי הירש וינרב לרגל תשעה באב, והובא לידיעת אלפי מאזינים בשש עשרה מדינות.

עם פרסום המכתב באתר “תורתך לא שכחתי” – נקווה שהוא יגיע לציבור רחב, עד שכל תלמיד בישראל ידע על הרב צבי אלימלך תלמוד, שגם מעומק החושך כשידע על נוראות ההשמדה, המשיך לפעול לתועלת הכלל, לשפוך דמעות על צרות העם ולהתפלל שלא נשכח את הנרצחים.

תמונת חיים אריה ברגלס הי"דהרב חיים אריה ברגלס הי”ד, חברו של הרב צבי אלימלך תלמוד, היה תלמיד חכם ועילוי, מצעירי “אגודת ישראל” ומבוגרי “ישיבת חכמי לובלין”. הוא נמנה בן אלו שניצלו, זמנית, משילוח למחנות ההשמדה באמצעות קבלת דרכון ממדינה דרום אמריקנית, ונכלאו במחנה וויטל. אשתו היתה בת דודה של הרב ד”ר שאול ווינגורט, חתנו של הרב אליהו בוצ’קו ממונטרי ושותפו של חיים ישראל אייז. שלושתם היו מפעילים העזרה והצלה בשוויץ. במכתבים מתוך מחנה ווייטל ממריצים הרב ברגלס והרב הלל זיידמן את פעילי ההצלה, לפעול להצלת רבני וורשה ובהמשך לפעול להצלת אסירי ווייטל. למרות ניסיונות הצלה רבים ומתמשכים מצד גופים וגורמים רבים החל מסוף 1943, נשלחו רוב רובם של אסירי ווייטל, לקראת שבועות תש”ד, בשני משלוחים, מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז, ומשם גורשו להשמדה במחנה אושוויץ-בירקנאו. בין הנספים היו גם הרב חיים אריה ברגלס, אשתו אלטה וחמיו הרב שבתי רפופורט. הי”ד. רק מעטים הצליחו להתחמק מהמשלוחים.

מקורות: אתר רבנים נספו בשואה, אתר Forbes Israel, מאגר השמות באתר יד ושם, פרסום בדף הפייסבוק של הרב אמנון בזק, אתר OU, על יומנים ועל שואה – באתר Jewish Action, מכתב זעקה של הלל זיידמן ממחנה ווייטל מאת חיים שלם.

עוד ראה:

David Silberklang, Gates of Tears: The Holocaust in the Lublin District.
תעודות מגיטו לובלין: יודנראט ללא דרך. בלומנטל, נחמן, ירושלים : יד ושם ; תשכ”ז.‏

 

הערה: מספר מקומות במכתב לא היו ברורים לי דיים ונאלצתי להשלים את הכיתוב על פי ההקשר, כמו כן ישנן כמה טעיות הקלדה בולטות שתיקנתי בנוסח שלפנינו.

לוח שנה לובלין תש"ג

 

מספר הצפיות במאמר: 37

מורא שמים (משיחותיו של הסבא זצוק”ל) / מאת הרב אברהם זאב הלוי הלר הי”ד

לזכר הרב אברהם זאב הלוי הלר הי"ד

“אמר ר’ יוחנן משום ר’ שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה.. אמרו עליו על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מר’ יוחנן רביה” (ברכות ל”א).
כשאנו שונים את המאמר הזה נפשנו נרתעת בפחד נורא, כי החובר הפרושה עלינו במאמר זה נשגבה ממנו ולא נוכל להשיגה, איככה יוכל איש למשול ברוחו עד שלא יביאהו המאורע היותר נפלא בתבל להתעוררות של שמחה שלא תטהו למלאות בשחוק פיו אפילו לרגע קל אחד
גם תימה רבתי תהיה לנו על התורה אשר העמיסה נטל רב כזה על האדם לאסור עליו שלא ימצא שחוק בפיו כל ימי חייו, ואיככה תהיה כזאת?
גם אחרי אשר נתבונן באלפי רבבות חשבונות משפלות האדם ומרוב חטאיו אשר על כן אין לו לשמוח כל עיקר. גם אז לא נוכל להבין רק קצת את טעם המאמר הזה, אולם לא נשיג בשום אופן את האפשרות בקיום הדבר הנורא הזה. חידה היא לנו זאת ותהי לחידה!
אך ראה נא פלא, אף השתוממו מאד! הדבר הזה בעצמו אדר כחידה היא לנו בנושא המאמר, דבר פשוט הוא לנו במקום אחר. דבר שכבר היה לעולמים בימי דור שלם. כל בני האדם אשר על פני האמה, בעת ההיא במשך שבעים שנה קיימו בנפשם את החידה הסתוה הזאת, וכולם מקטן ועד גדול הוציאוה לפועל באופן היותר חד.
ובאותו הסגנון שנאמר בריש לקיש המהולל בתשבחות בפרט זה, נאמר גם על בני דור שלם בעת ההיא לאמר: “כל ימיו של אותו רשע – נבוכדנצר – לא נמצא שחוק בפה כל בריה”! (שבת קמ”ט).
שבעים שנה מלך נבוכדנצר בכיפה מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ובכל אותן שבעים השנים לא אירע אפילו פעם אחד שימצא איזה שחוק בפי איזו בריה, שהיא אפילו בזמן של שמחה היותר כבירה בכל מיני אשר אפשר להיות בעולם.
וכל כך למה? האם הוציא המלך פקודה לאסור את השחוק? האם העמיד פקידים נצבים ביום ובלילה במערות ובמאורות לשמור פן יצמא איזה שחוק? הלא הפרישות הנשגבה הזאת שנאמרה בשבחו של ריש לקיש האלהי נתקיימה בדור ההוא כדבר פשוט בלא צווי ואזהרה ובלא השתדלות, מפני שכל לב היה מרגיש אל נכונה כי ישנו לנבוכדנצר בעולם. ומכיוון שיש נבוכדנצר בעולם, אין שחוק! מכיוון שיש בעולם אדם שהוא מרגיז ארץ, מחריב ארצות ועושה בכל כאדם העושה בתוך שלו, אף שהאדם הזה הוא ננס קטן כזרת ונובח ככלב (ילקוט שמעוני, דניאל, תתרס”א-ב). רק הידיעה הזאת בעצמה, בלי שום השתדלות נספחת לה, דיה היתה לחדור לתוך עמק משכיות הלב ולא נתנה פוגה לו אפילו לשניה אחת, להסיח זאת מן הדעת ולשחוק קמעא…
והרי זו עובדא! אין זה חשבון הנפש. אין זה שכל רם ונשא, אלא דבר פשוט שקרה בדור אחד המפורסם לנו בדברי ימי עולם, ושום אדם לא נשתומם כלל על הדור ההוא ולא הציגוהו למופת ליתר הדורות. ורק כשבאו חז”ל להעתיק את הדבר הפשוט הזה ממוראו של בשר ודם למוראה של שכינה, מיד נעשה בדבר למשולל הבנה.
ועתה עמוד והתבונן: מה היה מוראו של נבוכדנצר? במה קבל למלוך בכיפה ולהטיל מוראו על כל הארץ? הלא אך בשכר ד’ פסיעות שפשע לכבוד שמים (סנהדרין צ”ו)! על ידי מעלה רוחנית פעוטה זו, נתן לו חלק ממרום במלכות האדמה להכניע לפניו כל יושבי תבל! מה קטן הוא חלק זה של כבוד שמים, הלא כאין וכאפס ממש הוא מול איזה פרק כל שהוא של חכמה ועל אחת כמה וכמה מול מקור החכמה, ובכל זאת בלימה קלה כזאת של חלק כבוד שמים, היה בכוחה שחוק מפי כל בריה לשבעים שנה, בלי צווי ובלי אסור ובלי השתדלות.
אם כן מה גדול ונורא הוא החוב למורא מלך מלכי המלכים הקב”ה שאנו חייבים בו ומה רחוקים אנו ממנו!…

(תבונה. ירושלים, תש”א)


הרב אברהם זאב הלוי הלר, נולד בשנת תרמ”ו (1886) בהלוסק. הוא למד בכולל קובנה, התקבל לרב בעיר זידיק ואחר כך שמש כאב”ד במריאמפול. הוא היה גאון גדול, בעל חידושים נפלאים, חריף ובקי בש”ס ראשונים ואחרונים שנשא ונתן בהלכה בהגיון וסברה ישרה. הוא היה נואם מעולה שהלהיב את שומעיו באש של קדושה, ופעל לטובת החינוך החרדי לילדי ישראל.

הוא פרסם חידושי תורה רבים בעברית וביידיש בקבצים תורניים. חידושי תורה ממנו פרסמו ב”בית ישראל”, ב”כנסת ישראל” (תרצ”ח) בהוצאת תלמידי ישיבת סלבודקה, וב”תבונות, א” (תש”א) ומכתב ממנו הובא בספר “ממעמקים” חלק א. כן כתב ספר גדול על הרמב”ם, שנותר בכתב יד ואבד בשואה.

בשנת 1939 גרו במריאפול יותר מעשרת אלפים יהודים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, נכבשה ליטא בידי ברית המועצות, שסיפחה אותה אליה בסוף קיץ 1940. עם תחילת מבצע ברברוסה הופצצה העיר מהאוויר ע”י הגרמנים, רחובות שלמים נהרסו, שרפות פרצו ברחבי העיר ועשרות אנשים נהרגו. יהודים רבים ברחו למזרח, אך רובם נאלצו לחזור למריאמפול ולא הצליחו להימלט לצד הרוסי. רבים מהחוזרים נרצחו על ידי ליטאים במבואות העיר.

עם הגעת הכובשים הגרמנים, נעצרו ונרצחו כמה יהודים בכל מיני טענות. היהודים הוכרחו מידי יום לעבוד בעבודות פרך בשירות הציבורי ובשרות הצבא הגרמני, תחת פיקוח ליטאי, צעירים יהודים שספרו לצאת לעבוד, אותרו בידי יהודים שמונו לכך, והוצאו להורג. בתאריך 15.7.1941 פורסם צו שהטיל גזרות רבות על היהודים, שהגביל את יכולתם להשתמש במרחב הציבורי, אסר עליהם להיעזר בשירותי האוכלוסייה הלא יהודית, צמצמה את יכולתם לרכוש מזון והטילה עליהם את חובת לבישת הטלאי הצהוב. הגרמנים ציוו על יהודים רבים לשרוף את כל ספרי התורה וספרי הקודש בבית הכנסת הגדול. היהודים גורשו מבתיהם והוכרחו לעבור לגור בחצר בית הכנסת וכמה בתים סמוכים, שהוכרזו כ”גטו”. משם נלקחו יהודים לעבודת כפייה, כאשר קבוצות הצעירים וקבוצות צעירות שנלקחו כביכול לצורכי עבודה לקחו אל מחוץ לעיר ונרצחו שם.

בחודש 08.1941 נשלחו בני נוער לחפירת בורות על שפת הנהר מחוץ לעיר, ליד מחנה צבאי. היהודים חששו לבאות ונציגיהם ניסו לפעול לשנות את רוע הגזירה. בסוף החודש נצטווו היהודים לארוז ולצאת לדרך ולעבור, כביכול, לגטו מרווח מחוץ לעיר, בה יוכלו לנהל את חייהם באוטונומיה מליאה עד לתום המלחמה. כשהגיעו למקום הריכוז מחוץ לעיר, נקשרו הרב, החזן וזקני הקהילה לסוסים ונגררו על הכביש. הגברים נסגרו בצפיפות באורוות והשומרים הליטאים התעללו בהם. בימים הקרובים הובאו לשם גם יהודי העיירות מהסביבה. הרב אברהם זאב הלוי הלר נהרג עם עדתו בחודש אלול תש”א, כשהוא עטוף טלית.

בתאריך ט’ באלול תש”א (01.09.1941) נלקחו היהודים לבורות, קבוצה אחר קבוצה, שם רצחו אותם ביריות ליטאים לאומנים שפעלו בשירות הגרמנים. הנרצחים הוטמנו בקברי אחים, כשאר רבים מהם נקברו בעודם בחיים.

מקורות: חכמי ליטא עמ’ 33, ממעמקים עמ’ קפ”ט-קצ”ג, מריאמפול באתר בית התפוצות, אתר איגוד יוצאי ליטא, אתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת מרימפול ליטא.

מספר הצפיות במאמר: 17

הספד על אלפי חיילים יהודים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ולא הובאו לקבר ישראל / הרב דוד רייז הי”ד

לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה שלא נודע מקום קבורתם

בפקודת המלוכה הגבוהה והנשאה, התאספנו לשאת אזכרה לאלפי רבבה, אנשי צבא שנפלו בשדה המלחמה. שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד, איך היה לשמה כרגע ספו תמו בן בלהות. בנים יקרים עולפו בראש כל חוצות, יונקים מדוקרים מאשפתות וחיצים, היו דומן לאדמה. מושלכים כנבלי וחרסי שדה, היו מאכל לעוף השמים וחיתו שדי, נחלים שטפו ופרצו מדמים הנגרים כמשק גבים, ועליהם יסובב מאמר ירמיה הנביא אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. הכונה העטופה במאמר כי מי שמת על מטתו במקום מכיריו ויודעיו כדרך כל הארץ אין הרגש בכי וקינה ומספד תמרורים מתעורר להדאיב לב הנשארים כמי מי שמת בארץ נוד ואין איש יודע ערכו ותפארתו ונאבד זכרו. כי כל האנשים יתנו לו יקר וכבוד האחרון במידה מדודה ושקולה לפי מהללו, בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. יוסיפו לבכות בכיה רבה תאניה ואניה על ההולך לארץ נכריה ושמו וערכו ותהילתו לא נודע שמה ולא ישוב עוד ארץ מולדתו ויהיה שמה לחרפות ולדראון, איך נדמנו ונשכח מלבינו אסון הנורא סואן ברעש מלחמה ארורה, משנת תרע”ד הארץ וכל יושביו, נדדו וברחו ועזבו כל חילם ורכושם והיו לשמה וביזה. אמנם לכל יש תמורה, אך לאלפי אלפים רבבות נפשות האובדות בזעם ודם שוטף אין חליפות למו, הם הלכו לאבדון ואת נשיהם ועולליהם וכל צאצאיהם עזבו לאנחה יגון ותוגה מאין הפוגות. וישאלו להם עטופים ברעב, ערומים ויחפים, אגלי דמעות כנחל שוטף ירבו על חסרון לא יוכל להימנות מכיליון חרוץ בשצף קצף בעת חרי אף הגדול הזה. וחוב גדול מתחולל ומוטל עלינו להרים קול בבכי על אבוד אלפי אלפים נפשות יקרות תלמידי חכמים וחסידים ואנשי מעשה שלא יהיה עוד זכר לנו.

בשבת דף ק”ה ב’ אמר רבי שמעון בן פזי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ןמניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתיך. והנה הדקדוק מבואר ספירה זו מה טיבה ואיזו פעולה נמשכת מהספירה ההיא, וגם עניין ההנחה בבית גנזיו. והמהרש”א ז”ל בחידושי אגדות ביאר דההנחה בבית גנזיו היינו באוצר של יראת שמים, וכדאמרינן אין לו להקב”ה באוצרו אלא יראת שמים, וכדכתיב יראת ה’ היא אוצרו, יעויין שם. אלא יש להבין מה טואבינו ע”ה שהיה לבבו שלם בעבודתו ב של הורדת דמעות להחשב בכלל אוצר יראת שמים. וכבר נתעורר כזה האפיקי יהודה ז”ל בדרוש נחל דמעה. ויתכן לומר בביאור המאמר על פי דברי העקידה ז”ל פרשת בראשית שנתעורר דהלא הקב”ה רואה ויודע כל הדורות, וידע שדור המבול ודור הפלגה עתידין להשחית את דרכם ולחטוא ולמה ברא אותם להשחיתם מן הארץ אחרי כן, וביאר שם להסיר תלונת הרגש זה, דהלא שלימות האנושי הוא קשה מאוד אצל האדם הקרוץ מחומר ואי אפשר לו לבוא לידי שלמות זולת אחרי רואו הדורות הראשונים שחיו לפניו, ובמה טעו כל אחד בטעות שלו ודעתו הכוזבת, ורואה את אשר נעשה להם בגמולם, בהשכלה ההיא ילך לאור דרך החיים, וזה האיר נתיב היושר לאברהם אבינו עליו השלום שהיה לבבו שלם בעבודת השם אחרי רואו דורות שלפניו במה שטעו והושב גמולם בראשם ומשפטם החרוץ להם. והדמיון להשתלן הנוטע אילן ונוטע ומרכיב גרעין באדמה ונצמח ממנו אילן שאיננו נאה ופירותיו אינם יפים וכורת ענף מהאילן ומרכיבו ומבריכו, וגם עוד לא יפיק רצונו מהרכבה ההיא עד אשר ימצא ההרכה הנכונה שישבע רצון ממנה. והלא השתלן ידע מקודם כי הנטיעה הראשונה היא איננה עוד הנכונה והישרה ולא תצלח לעשות פרי טוב למאכל ותאווה לעינים, בכל זאת לא ימנע מיגיע כפיו בהנטיעות הראשונות למען ימצא תכלית המאושר לבסוף. כן לא נמנע הקב”ה לברוא הפחותים ההם מפני הפעולה הנכונה והטובה שעתידה מאפשרים לצאת מהפחותים ההם. יעוין שם, שזה תוכן כוונתו שם. זאת תורת העולה, מדבריו כי לתועלת השגת השלימות שיקנה האדם טוב לו שיראה ויביט ויבין מה שהגיע למי שהיה לפניו כשפנה לבבו מדרך הישר.

והנה ענין ההספד שהפליגו חז”ל שם בשבת דף ק”ה ב’ עד שאמרו כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקברו בחייו. ויתכן להבין על פי מה שכתב החובת הלבבות ז”ל בשער חשבון הנפש אופן הט”ז, כי כאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם ויזכור כי קהל מחבריו נסעו לעולם האחר קודם ממנו, בעת שהיתה תקוותם חזקה לחברת זה העולם ולא ראה לנפשו יתרון שיתחייב האחרו יותר מחבריו וזולתו, יקצר בתוחלתו ויוחיל לאחריתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון. ואמר אחד מן החכמים, מי שקד המוות לפניו תיקן את עצמו. ואמר החכם, לב חכמים בבית אבל, ואמר, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לב, רוצה לומר בחי, כלומר המבין ומכיר ואומר לאדם הבל דמה. וזה תורף דבריו. וזה תכלית ההספד שעל ידי הרגש ההספד יעורר לבהו לחשוב חשבון נפשו פן גם הוא נקרא להשיב פיקדונו וכשאדם מעורר עצמו ובלבבו יבין תכלית זה ומספיד את החכם ויר(גי)ש בהרגש זה, אז טוב ויפה לו להישאר בין החיים, לעשות חיל וחוסן בקניין השלימות, שזה תכלית ועיקר שורש החיות לאדם על פני האדמה. לא כן מי שלבבו רחוק מהרגש, זה אדם להבל דמה וראוי הוא לקברו בחייו, לפי שאין פחד המוות נגד עיניו להחזירו למוטב להפיג אחריתו, כי זה כל האדם ותכלית בריאתו.

(מתוך זכור לדוד, תחילת “הספד שאמרתי בבית הכנסת הגדול על אלפי אנשי צבא שנהרגו ואין זכר למו”)


הרב דוד רייז נולד בשנת תר”ל לאביו ר’ יהושע, שהיה סוחר בברודשין (בוהורודצ’אני), שהיה מיוחס למשפחת רבנים.  הרב היה תלמידו המובהק של הרב שרגא פייבל שרייער, רבה של ברודשין, ונסמך להוראה מהגאון הרב יצחק שמעלקיס בעל שו”ת בית יצחק. הרב דוד היה חסיד צ’ורטקוב, שהיה רב בקניהניטש, ואחר כך בסאהל, ומתחילת תרע”ב היה אב”ד בקולומיאה, וניהל בביתו ישיבה למספר מועט של תלמידים. היה אהוב על הבריות בנועם הליכותיו והיותו חריף ובקי בכל מקצועות התורה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה בגרויסוורדיין. בשנת תרצ”ג יצא לאור ספרו שושנים לדוד – בדבר הלכה באורח חיים ויורה דעה, ובשנת תרצ”ו יצא לאור ספרו זכור לדוד – הכולל שלשה עשר דרושים ובהם שני פלפולים, וכן שנים עשר הספדים. בין דרשות נמצאות גם הדרשות הבאות: דרוש לסיום הש”ס, דרוש התעוררות רחמים להניא עצת המפריעים הקמים במדינת רוסיא הסוביטית להעביר את ישראל מדת אמת ודרוש התעוררת בעת גבר האויב הערבי לקחת את הכותל המערבי בירושלים. בין ההספדים שכתב ישנם גם הספרדים על האדמו”רים מטשארטקוב (בתרס”ד ובתרצ”ג ), מבאיאן, מרימינוב, מבעלז ומוויזניצע, הספד על החפץ חיים, דרוש להספד ותמרורים אל הרג ואבדן אחינו למאות אלפים ורבבות נפשות ישראל במדינת רוסיא, באוקראינה ובשאר מחוזות, ומספד רב ואבל גדול לקול השמועה הרעה, הרוג ואבד מיתר הפליטה, מרעש המלחמה הארורה עת גבר אויב בלבוב המעטירה. הרב דוד רייז נספה בשואה בשנת תש”א. הי”ד.

בן אחיינו, היה השר ד”ר יוסף בורג.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסיגת הפולנים מהאזור, נכנסו לעיירה ברודשין איכרים אוקראינים חמושים בגרזנים, ואיימו לפגוע ביהודי המקום. כעבור מספר ימים נכנסו לעיירה הסובייטים, וישבו בה עד לכניסת הגרמנים למקום ביוני 1941. בספטמבר 1942 חוסל היישוב היהודי בעיירה, שמנה באותה עת כ-900 איש. יהודי העיירה גורשו לסטניסלבוב, וגורלם היה זהה לגורל יתר יהודי המקום.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח”ד עמ’ 914-916, Wikiwand.

ראה: רבני העיירות ברודשין וסאהל בגליציה , מאת מאיר וונדר, בתוך קובץ הציונות הדתית ג (תשס”א) עמ’ 368-374.

מספר הצפיות במאמר: 8

כוחו של יוסף פועל לדורות בעידוד ובנחמה, שנתחזק, לא נתייאש מצרות הגלות ונצפה לגאולה / הרב שבתי הכהן רפופורט הי”ד

תמונת הרב שבתי רפפורט הי"ד

אל עלינו להתייאש חלילה, ואדרבה עלינו להתעודד, להתחזק ולקוות לחסדי ד’ המרובים, כמו שכתוב, קוה אל ד’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד’. הביטה וראה, מה שאמרו (בסוטה דף י”ג), וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה, אמרו קיים זה מה שכתוב בזה. עד כאן.

ויש לפרש הענין, דהנה יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, הוא יוסף שהשליכו אותו הבורה, הוא יוסף שנמכר לעבד למצרים, הוא יוסף שהושם בבית הכלא, והוא יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, ובכל זאת עמוד בצדקתו, והוא שאמר לאחיו פקוד יפקוד אלקים אתכם, פקוד מלשון חסרון, אם יפקד ויחסר אלקים אתכם, זו מלכות שמים, אתכם, ותשכחו לצור מחוללכם, האל הגדול הגבור והנורא, בשל הגלות המרה, “והעליתם את עצמותי מזה אתכם”, שורו אל עצמותי והתבוננו בי, מאשר עצמותי יעמדו אתכם, עצמותי תאמרנה בצר לכם לבל תתייאשו, ועוד פקוד יפקוד אלקים אתכם לטובה בדבר ישועה ורחמים, וגם עצמות היבשות של הגולים יקומו לתחיה, ויצאו מגולה לגאולה ומאפילה לאור גדול. וימת יוסף, אבל עצמותיו נשארו אתנו, ויחנטו אותו הכח לדורות, ויושם בארון במצרים, ובארונו נסתיים ספר בראשית ותיכף מתחיל ספר שמות, ספר של גלות וגאולה גם יחד, ותיכף, בשימנו עצמות יוסף לארונו, קוראים אנו “חזק חזק ונתחזק”, אל תפול ברוחך ואל תרדם, אל תתמה על החפץ ועל תהרהר אחר מדותיו, כי הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ממית ומחיה, מוחץ וגם רופא, ומקיים הוא אותנו בי זאבים טורפים ובין שני אריות, הן גם כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר שממה, בין הפטיש והסדן, בין נחשים ועקרבים שאבו לטרוף אותנו, היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והעוברים ושבים ראו כן תמהו, וכי דרכו של מת להלוך עם השכינה, ואיך ישראל בגולה יעצור כח להחזיק מעמד, קוטפים ורומסים, טורפים ותומכים אותם מכל עברים, חללי חרב וחללי רעב וחשובים כמתים, ואיך מהלך המת עם השכינה, איך יקיימו מצוותיו יתברך ולא המתים יהללויה. ומתוך שאלה זו יש עוברין ושבין, מצד האחד העניות מעבירם על דעתם, ואף על פי כן הם שבים ולא יעזבו את ד’, והאלה מנסרת את מוכל ולא תתן להם מנוח, לאמר איך יוכלון שאת את עול הגלות, לעבור את הספינה המטורפת בזעף ים הגלות, אבל היה ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, הא קיים זה מה שכתוב בזה, ארונו של יוסף הטיל אימה על שרו של ים, מפאת ויהי ד’ את יוסף בעניו, ויהי ד’ את יוסף באשרו והצלחתו, כל העתים היו שוות אצלו להשאר בקדושתו וצדקתו עומדת לעד. ארונו של יוסף מעודדנו ומנחמנו לאמור, אל לכם להתיאש, וגזירה עבידא דבטלי, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולמה באה הגזירה, אך ורק למען, ויקרא מרדכי את בגדיו, כל הגזירה היא לקרוע את הבגדים הצואים ולהסירם מעלינו, ולהלביש מחלצות תשובה שלמה בצום קול וממון, לסגף את הגוף על ידי הצום, כדי שיוכל להניפו באמצעות הקול של תורה ותפלה, למחצית השקל, הרומז להנשמה. ובאמצעות הצדקה וחסד נמצא חיים, גזירה עבידא דבטלי ובידינו <ניתן> לבטלה, כי אך מנסה ד’ אותנו, שובו אלי ואשובה אליכם.

(שפתי כהנים, דרוש ואגדה סימן י)


הרב שבתי הכהן רפפורט הי”ד, נולד בשנת תרמ”ח (1888) בביליץ שבגליציה המערבית, כבן לגביר הרב אברהם אבלי (יחוס משפחתו, כשושלת רבנית מפורסמת שהתייחסה על לרבינו הש”ך, הובא בפתיחת ספרו), היה חסיד ולמדן מופלג, עשיר, נדבן ובעל בית מפעלי אריגה, שעסק גם במסחר מסועף. בנוסף לעיקר השכלתו התורנית העמוקה רכש הרב שבתי בילדותו גם השכלה כללית. בזיווג ראשון, נשא לאשה את יוטא אידל בת רבי אברהם חיים ראובן יחיזקיהו רוטנברג, רבה של וודיסלב, אחיינו ותלמידו של האדמו”ר החידושי הרי”ם מגור. הרב רפופורט השתלם אצל חותנו כמו”ץ.

היה מחשובי חסידי גור ומפעילי “אגודת ישראל” והשתתף בועידות הארציות של המפלגה ובקונגרסים העולמיים שלה. בתרע”ה (1915), לאחר ששימש כמורה הוראה ודיין בווידיסלב, נבחר הרב רפופורט למלא את מקום דודו בהנהגת הרבנות, ובנוסף לכך בהנהגת הקהילה ובדאגה לכלל צרכיה. באותם ימים, התנהלה מלחמת העולם הראשונה והעיר תחת כיבוש גרמני. מכיוון שידע היטב פולנית וגרמנית שימש הרב כמתרגם רשמי בין שלטונות הכיבוש הגרמנים לבין התושבים היהודים והלא יהודים, שהיו נתונים במצוקה מחמת הכובשים הגרמנים. בתרצ”ה (1935), התמנה כרבה של פינטשוב, שבאזור קרקוב, כממלא מקום חותנו. הרב נודע כחריף ושקדן, כתלמיד חכם עצום בעל זכרון נפלא, כדרשן נפלא ומנהיג מוכשר, מסור ואהוב על קהילתו. הוא יסוד מוסדות ציבוריים בעירו, ודאג להתפתחות המוסדות הקיימים, ובייחוד דאג לחינוך הדור הצעיר.

בערב ראש חודש אדר תרצ”ו (1936), דרש בבית הכנסת בעירו דרשה שעיקרה הדרכים להתמודדות עם גזירת השחיטה שנגזרה באותה העת בסיים הפולני (ראה דיון על משמעות דרשה זו, ב”חסידות פולין”, מאת מנדל פייקאז’ עמ’ 302-310). באותה שנה הוציא לאור את ספרו “שפתי כהנים” ובו שו”ת ודרושים בפלפול, הלכה על שבת הגדול, ודרושים ואגדה בענייני ם נוספים, קונטרס בסוגיא דכבתה ומאמרים במקצועות שונים. הספר התקבל באהדה רבה בחוגי הרבנים והלומדים בפולין. הרב לא התפרנס מעסקי אביו ואחיו ולא מרבנותו. לאחר פטירת אשתו, גידל לבדו את שבעת יתומיו. הרב יצחק מאיר אלטר, בן אחיו של הרבי מגור, היה גיסו של הרב רפופורט, בזיווג שני.

בשנת תש”ב, נשא דרשה ליום א’ של ראש השנה – שהובאה בזכרון עיונים בתעניות, כרך א (תש”ע).

עם התחלת הגירושים למחנות עלה בידי בן אחותו, הרב ד”ר שאול ויינגורט שגר בשווייץ, להשיג לו ולבני משפחתו דרכונים של אזרחי פרגוואי. הם נשלחו לוויטל שבצרפת ושם שהו כשנה וחצי, יחד עם ששת אלפים עצורים בעלי אזרחות זרה ובהם 173 יהודים. אחרי שנה וחצי הצהירו מדינות אמריקה הלטינית שאין הם מכירות באזרחות של יהודי פולין בעלי הדרכונים שלהם. בעקבות כך שלחו הגרמנים את היהודים מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז באיסרו חג הפסח תש”ד (1944), ומשם גורשו כולם לאושוויץ בחג השבועות. בין הנספים היו הרב ואשתו (לבית איבשיץ). מכל משפחתו שהיו בפולין לא היה ולוא ניצול אחד. יחד איתו נספו בתו אלטה ובעלה הרב חיים לייבוש ברגלס, בתו מאטה עם בעלה ר’ שאול וולף, בתו אסתר, בנו ישראל עם אשתו ובנם בן השנה וחצי. הניה, בתו של הרב רפופורט שהיתה בווילנא, גם כן נספתה בשואה, וכן שני אחיו ושתי אחיותיו של הרב רפופורט נספו עם משפחותיהם.

מצאצאיו של הרב רפופורט שרדו רייזל ובעלה ר’ שמואל זלמנוב מראשי חסידי חב”ד בברוקלין, ובנו שאול, חתן ה”שם משמואל” מסוכוטשוב.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר זכרון עיונים בתעניות עמ’ קס”ו, אלה אזכרה חלק ב עמ’ 217-210, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד 1016-1019.

מספר הצפיות במאמר: 20

כשרואים בני ישראל את החסד שהקב”ה עושה איתם, הם מתעוררים לעסוק בחשק רב בלימוד התורה הקדושה / הרב משה חיים גרינפלד הי”ד

כתוב בתורה הקדושה: ומשם בארה הוא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (מדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק מהר המלט אל תביט אחריך, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו, ומי שאינו ניצל רק בזכות אבותיו אינו זוכה לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי ע”ז בלי מצוות, ואם כן על כרחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להיטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היה תכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד,א-ה) והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו וגו’. ועל כן זכו לראות מפלת שונאיהם לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי בראשית ברא, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת ראשית, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכח זה נעשו כל הנסים. ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכרין חסדי ה’ יתברך אין  הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אז גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך, על דרך אני לדודי ודודי לי, ועל דרך השיבנו ה’ אליך ונשובה, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד חוק שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שעל ידי שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות. אך וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים – היינו החסד הגדול שהיה לפנים משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך ויאמינו בה’ ובמשה עבדו – דהיינו שהתנשאו בעבודת השי”ת ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים. ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות הקדושים. אך על אשד הנחלים, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דם ההרוגים זרועות ואברים, כמו שכתב רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב ומשם בארה, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה. וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב שהיא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים, והיא התורה שנמשלה מים (תענית ז,ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו עלי באר – היינו התורה – ענו לה. ואמר באר חפרוה שרים, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס וחלילה קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם כרוה נדיבי העם, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, מחוקק או במשענותם, כלומר או על ידי הלימוד בפועל – דהיינו מחוקק, או במשענותם – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו כרוה נדיבי העם, במחוקק או לכל הפחות במשענותם. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה איש אלקים, ואמרו על זה וממדבר מתנה, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, וממתנה נעשה נחליאל, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו היתה קנין עצמו. ועל כן נקראה תורת משה, כמו שאמרו חז”ל (ע”ז יט,ע”א) תחלה נקראת תורת ה’, ובתר הכי תורתו. ומנחליאל – כיון שקנה קנין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. ומבמות – כיון שהגיע העליונה עד נו”ן שערי בינה, שהיא מדרגה אשר יכול ילוד אשה להגיע, הגיא אשר בשדה מואב כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשין שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום, כיון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן ונשקפה על פני הישימון, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי מפני הרעה נאסף הצדיק וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל ממדבר מתנה וממתנה נחליאל, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה ומבמות הגיא ונסתלק, עם כל זאת ונשקפה על פני הישימון, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאד כי אולי מפני הרעה נאסף הצדיק, אבל תודה לה’ יתברך, עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים, רחמנא ליצלן, עם כל זה, לא נוכל לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, כי אם אמנם שמדת הדין היתה מתוחה עלינו לא פגע בנו וברוגז רחם תזכור. על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך, עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין, ומשם בארה אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאת מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה. כתיב, וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם, ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא,ז-ט), כי הנה הנביא אומר הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפנים משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן – היינו הצדיקים – כלל. ואל תתן דם נקי – דהיינו שיסתלקו הצדיקים בקרב עמך ישראל, ובאופן זה ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך – אם אף על פי כן יארע, רחמנא ליצלן, שיסתלקו צדיקים, ובלי ספק הוא ע”י עון הדור, ואם כן גרמת בעונך שפיכות דמים, כי תעשה הישר בעיני ה’, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה, לתקן כל זאת. כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו”ת “חיים ברצונו”)


רבי משה חיים ב”ר יהושע זעליג גרינפלד, נולד בשנת תרמ”ח (1888). היה תלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמטשע (תלמיד החת”ס), של בעל “לבושי מרדכי” ושל ה”דעת סופר” בישיבת פרשבורג. נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון רבי חיים פריעד אב”ד סענפטר, חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. בשנת תרפ”ג, לאחר פטירת חותנו מילא רבי משה חיים את מקומו כאב”ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה.

הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו.

הרב נספה באושוויץ ביום כ”ב בסיוון תש”ד, יחד עם בני רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם. מעט מכתבי היד של הרב נצלו ויצאו לאור בשנת תשמ”ב בספר “חיים ברצונו”. בפתיחת הספר הובאו תולדותיו.

מספר הצפיות במאמר: 6

על חשיבותה וגדלותה של מדת היופי / הרב מאיר זאב ניסטמפובר הי”ד

מדת היופי

בקבענו מידת היופי ונושא דברנו עיקר בינתנו ליופי של מעלה, לזה אשר נעשה ונולד מתוך דעת קדושה לזוהר הנאצל מחיים שיש בהם תורה ויראת שמים, ולא חלילה חל הגיהוץ הנכרי והזר אשר בכל ועוד נתקלים בו רבים מבנים עמנו.

אין בדעתנו להרבות דברים פה על היופי של פלסטיקה המרהיב את העין ועל התפתחות הרגש האסתטי. בדבר זה הלוא מטפלים הנכרים והללו אשר נתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים ואין לנו דין ודברים עם היופי הזה.

גם אין בדעתנו להעמיק חקר בדעתם המוטעת והבדויה של הנכרים אשר גזלה מאתנו עדינו נפשנו ומלאה רוחנו בטענתה כי אין אנחנו נותנים לחדור לתוכנו ציורי היופי והנשגב.

אנו עם התורה האלקית יודעים ורואים בכל עת ובכל שעה על פי הרוב שהללו המחזיקים את היופי ותענוגיו לתכלית כל השלמות אינם חשים שום תענוד במעשה הטוב והצדק אשר הוא הוא באמת תכלית כל השלמות, ודווקא אלו אשר לבם ער לנוי בועטים במעשים טובים ועוברים בשאט נפש על כללי המוסר לכל העולם כולו.

ואם הואלנו לדבר על מדת היופי, הרי זאת רק מדין הנהגה למעשה.

כמה יש בה במדה זו משום הדרכה של נוי תורני ביחוד לאלה המקדשים והמזמינים את עצמם לעלות ארצה ישראל, ארץ של פאר עילאי המכוונת כנגד ארץ ישראל של מעלה.

ומפני שרצוננו בעקר להטיף לקח על נוי למעשה ולא לשם תיאוריא והלכה לבד עלינו טרם כל לדעת ולהבין שהוא תלוי ועומד בשלשה דברים, באדם, ובמעדה ובעת עשיתה. באדם: בזמן שהוא שלם בגופו בנשמתו בשעה ששניהם בריאים חזקים ומפותחים במדה נכונה ועובדים ביחד.

שלמות הנשמה, הלא כולנו יודעים מה טיבה של שלמות זו, תורה ודעת של יראת השם וגם קביעות בנפש ואיתניות ברוח מושגה הנכון של אמונה, כמו שכתוב בספר החינוך בפרשת יתרו.

ושלמות הגוף גם היא דבר חשוב מאוד, אומנם כי תורת “שרירים אמיצים” אסורה ומנקרת היא לנו, אבל השרירים כשהם לעצמם כשרים ואולי גם נחוצים מפגי שגם בהם יכולים לעבוד את עבודתנו יתברך שמו באופן שיופי היא הרמוניה נאה ואידאלית בין הגוף והנשמה במידה קצובה שקולה.

במעשה; לעשות הכלב מדה הראויה והדרושה בתנאים ההגונים והמתאימים ובעת המכוונת לאותה פעולה.

אולם, גם בדבור וגם בהלבשה יש נוי. בדבור, לא להרים את הקול בשעה שצריכים לדבר בנחת, כגון במסיבת רעים וכדומה, ולא לדבר בחשאי בשעה שמחויבים לדבר בקול רם, עובר לפני התיבה בהרצאת שיעור שלא להגזים ושלא להפחית, וכדומה בהלבשה, להיות לבוש נקי ובטעם הכשרים.

ואף בברכת איש לאחיו יש פאר, לקדם את פני רעהו בברכה משלום בטעם ובמדה כראוי וכהגון לאיש אשר לו מדת היופי המעשי.

בקצור לעשות הכל כאשר לכל במשקל של תורה והלכות דרך ארץ הריהו יפה בפנימיותו וחיצוניותו לול נאה להתעטר בשם איש היופי. וכן שנו חכמים באבות, ורבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות פ”ב), הוי אומר שיופי שלנו הוא שפיר המעשה והדרכה בחיים והוא זה אשר לכל העולם כלו פאר נס ונוי מכוער ואף לא יופי – עינוי, מדעי, בצורה של אליטוניות מופשטת.

גם כוונה טובה ונכונה בעשיית מצוה והשמחה בשעת קיומה, הזהירות המרבה במצוות שבין אדם לחברו, ההליכה ב”שביל הזהב”, זאת אומרת, התנהגות האדם בכל הדברים בדרך האמצעית, מבלי נטות לקיצוניות ימין ושמאל, כל אלה בשם “תפארת” נקראים, כדברי רבי שמואל די איזידא בספרו מדרש שמואל בשם רבותיו הקדמונים ז”ל, כי לא לתפארת של נוי בעלמא מטיפה תורת היהדות, אלא לתפארת של טוב להדר המועיל ולא להדר הערב הנכרי והטמא.

אמרנו למעלה שגם בהלבשה ובדברים חיצונים עלינו להנהיג מדת היופי. הריני רואה חוב לעצמי להרחיב מעט את הדבור בכיוון זה.

אמת ונכון הדבר שלפני איזו עשרות שנים לא נתנו את עיוננו כלל בדבר זה. לא חלילה מפני שנהגנו קלות במידה זו,  אלא מפני שהשקענו את כל דעתנו ליפות את גינתנו הרוחנית. נעצנו את מבטנו ביופי של מעלה ובנשגב פנימי. הקפדנו אז רק על האדם שבקרבנ ולא על הבר נש אשר סביבותנו. הדורות שלפנינו פארו וקשטו אך ורק בת בתי גוואי… ולא בתי בראי… אמנם אכן, פאר עילאיוזוהר דלעילא נוי מסתתר מנועם עליון היו האספקלריא המאירה של חיינו אזי.

אבל היום בזמן הזה אשר העולם רק לברק חיצוני מבטו, כורע ברך לפני יופי של גיהוץ קל ושטחי, בשעה שהאליל היווני פגר מובס זה שקם לתחיה בנוסחה חדשה, בלי אותה התפעלות האלילית הקדמונית, שיש בה משום עילאיות המשובשה והגשומת כחות נאצלים, אלא בפטום אש גס ומכוער וחמדה בזויה ושפלה אשר מוצאה בתתאי תתאיות בדיוטא התחתונה אשר במרתף אירופא, מקום שם יורדים ואינם עולים ממנו לעולם.

עלינו להנהיג סלסול במדה ידועה גם במידת החצינות של הוד והדר, כסות נקיה, מעון נקי, סדר ומשטר בכל תהלוכותינו, וביחוד אתם אשר תכינו את עצמיכם לעלות לארצנו הקדושה בתור בוני התורה על אותה קרקע, אשר נתחללה בידי בעלי האסתתיקא הטמאה והנוכרית באופן ציבורי  ומאורגן לפי הטעם היפה השולט כעת בעולם.

בפאר חיצוני לקינו ובו נתרפא. כשאני אומר “בו”, אין דעתי חלילה לומר אך בו, אלא גם בו, כלומר, גם הוא יכול לשמש מעשי רקחות וטבחות לעבודתנו עבודת הקודש, אבל הריני מבקש מכם יקירי מיד על אתר שלא תטעו חס ושלום בדברי לומר שאגודתיות תלויה ועומדת רק, או אפילו במידה מכריעה, בחיצוניות. לא ולא. אגודתיות קבועה ומעורה בהנקודה הפנימית החופפה עלינו ומשמרת אותנו באותו תא בלב אשר שוכן בו “מגן אברהם” ואין מגע נוכרי חיצוני שולט בו, כדברי החידושי הרי”מ זי”ע.

החיצוניות שהננו משמיעים עליה, אנחנו נוהגים בה רק מנהג של תשמיש טכני בעלמא. עמוד ועשה מלאכתנו! וזהו באמת אם נרצה להשתמש בנוב של חסידים תקונה ועליתה, והסרתי דמיו מפיו… ושקוציו מבין שניו… ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט).

אמנם כן מידת היופי היא מדה גדולה וחשובה בעבודת ההכשרה של חלוצי הרוח והחומר של אגודת ישראל המכינים את גופם ונפשם ארצה ישראל. אם פאר הנפש הוא דאורייתא, מן התורה ממש, פאר הגוף הוא מהלכות דרך ארץ הנוהגים ביותר בזמן הזה אשר עלינו להנהיגם בחיינו כדי להנחיל כבוד לתורה ולהיהדות החרדית, וכל לנאותן בוודאי שאינו חוצץ חלילה בפניהן. ואף על פי כן, אין בה במידה זו, ביופי חיצוני, יותר מהנהגה טובה. ולאפוקי מדברי היהודי החשוב, מורה דרך לשבים בארצות המערב, הד”ר נתן בירנבוים שיחיה, אשר כתב בספרו דברי העולים (וינה תרע”ז) סימן ב’ “שלש קדושות יש שבהן בני האדם מתקדשים מן התורה, ואחת מהן קדושת התפארת ופראכט”. ואף שאחד העולים מעיר שם שכוונתו על ההיפך מתיעוב, אבל אם כן, הריהי צניעות וקדושה, כדברי חז”ל, בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא ערווה.

ומדוע הוא אומר אחר כך, בסימן ג’, כדי לעלות בתפארת [פראכט] הרינו מקבלים עלינו לדאוג ליופי ולחן, לניקיון ולסדר אצלנו ואצל כל אשר ברשותנו. וכי בגדים נקיים וכלים יפים, דירות ובתים נאים מדרגות של עליה במידת התפארת, קדושת הצניעות. אם יש קדושה בתפארת, הוא רק במובן מוסרי, נוי המועיל, זאת אומרת, הנהגה נהדרה אשר משמעותה ההתנהגות כמנהג החרדים והכשרים, ולא כמושג חיצוני ופלסטי בניקיון וגיהוץ.

בעלי הקבלה שנו שתפארת היא מדת אמת, בחינת יעקב אבינו עליו השלום, לומר לך שיופי אינו ההיפך מן הכיעור החיצוני, רק מן השקר, מושג רוחני שכלני. העולם הנוכרי הורה שהיפה הוא אמת, והיהדות מלמדת שהאמת היא היפה, וזהו שופרי דיעקב אבינו עליו השלום שהיא מעין שופרא דאדם הראשון, פאר רוחני עילאי, ולא הדר חיצוני של סדר ומשטר. הוא אינו קדוש. אותו יכולים אנו לעשות רק הדום לרגלי קדושה, ולא יותר.

אין לנו אף כתוב אחד בתורה שיורה אף במידה זעומה על קדושה חיובית ומסויימת לתפארת בתמונה החיצונית.

המקראות אשר צטט אחד העולים בהערותיו, אין בהם אף סמך קל כי בכולן הכוונה על תפארת בבחינה מוסרית או על התפארות ותהילה, כמבואר שם בתרגום ורד”ק ובשאר המפורשים ובמדרש בפרשת תצוה ובמפרשים. ודעתי שתשובוני מבגדי כהונה שאמרה תורה בהם “לכבוד ולתפארת”, הרי לנו מפורש שתפארת קדושה בתבנית חיצונית. אולם הרגעו נא, והאזינו דברי הרמב”ם ז”ל בספר המצוות מצוות עשה ל”ג, וכך הוא אומר: “וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה’ את משה, כלומר לבישת הבגדים, ואף על פי שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש”. עד כאן לשונו.

שמע מינה מהכא, שהקישוטים הללו שציותה התורה אין זאת משום ייפוי-כח לברק חיצוני אלא גזרת המלך היא, והנאת היופי שבהם פוסלת, וחוצצת בפני הכוונה הטהורה הנשגבה לקיים מצוותו יתברך שמו.

מכל האמור עלינו להסיק, אחים יקרים, שעיקרה של היופי מדת התפארת היא שתי מדות האחרות שמהן היא מורכבת, הלא הם מדת החסד ומדת הגבורה, כמו שמסרו לנו רבותינו בספריהם הקדושים והנשגבים, ועלינו בני הכשרה לקבוע אות בקרב לבבכם פנימה.

במידת החסד עליכם להשתמש כדי שתרגילו את עצמכם להיות חיים של צדקה וחסד קולקטיב כשר וחרד מבוסס על מצות עשה של “ואהבת לרעך כמוך”. ובמידת הגבורה כיצד?

בשנת ההכשרה תשתדלו לנטע בכם את מדת העוז והאומץ שלא לגור מפני הפושעים והמורדים בפלטין של מלך, זה ארץ-ישראל, העושים כגרועים שבגויים, ואיתניות בנפש שלא לכוף את הראש כמו אגמון ולעמוד בכל הניסיונות המתרחשים ובאים שם בתור שומרי תורה ואגודתי נאמן ומסור מהתמזגות שתי מדות הללו תוקבע בכם מידת היופי מאליה.

והיה אם נכשיר את רמ”ח איברנו ושס”ה גידינו במידת החסד, במידת הגבורה ובמידת התפארת לפי המושג התורני, תקוים בנו נבואתו של זכריה, ועוררתי בניך ציון – המצוינים בתורה ומצות – על בניך… יון – אלו המפיצים טומאת היונים בארצנו הקדושה והטהורה, והושיעם ה’ אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתנו.

(מתוך “דרכנו”, גליון כט, ניסן תרצ”ח, בעריכת אלימלך שטייער. מאמר המשך והבהרות בנושא נמצא בדרכנו תרצ”ה גיליון 40)


הרב מאיר זאב ניסטנפובר נולד בסביבות שנת תר”ן (1890). כפי שנראה במאמר שלפנינו ובמקורות נוספים היה הרב פעיל בתחום קיבוץ ההכשרה של אגודת ישראל, והוא אף שימש כמנהל ה”יסודי תורה” באחד הקיבוצים הללו.

הרב כתב מאמרים רבים, מהם פורסמו ב”יודישע ליטעראטור” גיליון א, ארטאדאקסישע בלעטלעך תרצ”ג גיליון 40 וגיליון 41 – השתלמות עצמית כיצד, דרכנו תרצ”ה גליון 6 – נחפשה דרכינו ונשובה!, דרכנו תרצ”ה גיליון יב – כיצד מלמדים, דרכנו ספר היובל תרצ”ו – מדור ספרות ומדע: המבקר בראשון בספרות ישראל – לדמותו של רבי משה אבן עזרא ז”ל, דגלנו תרפ”ט – מגמת הפילוסופים בישראל לפנים והיום. בשנת תרצ”ז הוציא לאור את הספר היוצר ויצירתו, מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל מלובלין, מחולל “ישיבת חכמי לובלין” ויוצר “דף היומי” (20 עמ’), לרגל סיום המחזור השני של הדף היומי ושמונה שנים ליסוד ישיבת חכמי לובלין.

בספר זכרון לקהילת פולטוסק (יצא לאור בשנת 1971) – מוזכר שהרב מאיר וועלוול ניסטנפובר, אשתו שרה ושני ילדיהם נספו בשואה.

מקורות: דף עד באתר “יד ושם” ועוד.

בעניין קיבוצי ההכשרה של תנועות הנוער הדתיות ראה אתר זכור. בעניין חורבן קהילת פולטוסק ראה אתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 9

דווקא בעת צרה ליעקב, בחשכת הלילה והאפלה, יאיר לנו אור תורה כעמוד האש / הרב אברהם יצחק פרלמן הי”ד

התורה - עמוד האש של ישראל

ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

בתכלית הבריאה

ידרשו החכמים ויחקרו הנבונים בעיקר תכלית הבריאה בכלל ובתעודת האדם מבחר כל היצורים בפרט מה מטרתו ומגמתו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובמה יזכה דרכו על הארץ, במה ישביע נפשו השוקקה הצמאה והעייפה אשר לא תדע מנוחה ומרגע, כמאמר הכתוב והנפש לא תמלא. והנה מר שהורונו חז”ל הוא שתכלית הבריאה כולה שמים וארץ וכל צבאם הוא לכבודו יתברך שמו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף ל”ח כל מה שברא הקב”ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו’. ויצא לנו מזה, שחובת האדם בעולמו הוא לאחוז בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והוא שכל קיומו בעולם יהיה מעין שיר הכבוד למלך הכבוד והקב”ה יתפאר בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי מכיון שערך הכבוד ומושגו הוא לפי ערך המכבד והמתכבד, יוצא מזה מכיוון שהקב”ה שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית, דורש מאת האדם לכבדו, אם כן הכבוד הזה הוא בלתי גבולי ובלתי תכליתי תלא דעת האדם להשיגו ולשערו ורק בהדבקו בתורת ד’ שהיא כלי חמדתו יתברך שמו וראשית קנינו שקנה בעולמו, ובראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואך על ידי שיחו והגיגו בתורה יומם ולילה, רק על ידי זה, יש לו להאדם תקוה ונוחם בעולמו. ורק זה כל האדם ובזה הוא משלים את הכתר, וכמאמרם באבות, אין כבוד אלא תורה. ומכיוון שהתורה היא רק מורשה לקהלת יעקב, הרי רק עם זו יצר לו ד’ שתהילתו יספרו ורק לנו עם קדוש התעודה נתונה לזה, ולכן בגילה עצומה בחדווה נפשית, נברך ברמה מידי יום ביומו, ברול אלקינו שבראנו לכבודו. ובמה? במה שהבדילנו מן התועים, בזה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

במעלת התורה

אשה יראת ד’ היא תתהלל, זה דורו של ר’ יהודה בר’ אלעי (סנהדרין דף ב’).

מתוך הסתכלות עמוקה ועיון חודר במאמרי חז”ל, מתברר לפנינו העיקר הזה עד כמה גדולה מעלת הדבקות בתורה עד שאין מדרגה למעלה הימנה. מתוך הפלגתם היתרה בשבחם של הדור שבו נפרץ לימוד התורה במידה רבה למאד, עד כדי מסירת נפש, ויחוסם אליו עד שהדור הזה עולה למעלה גם על דורו של משה ויהושע, מתגלה לפנינו העיקר היסודי, כי התכלית הנרצה וחפץ ד’ בעולמו הוא רק הדבקות בד’ ותורתו. וזה הוא פרי כל הבריאה כולה. ובא הסתכל בדבר, הרי דורו של משה זה דור דעה, הדור שזכה לראות בעיניו מחזות אלקים, הניסים והנפלאות, קריעת ים סוף, ירידת המן. זה הדור שגם השפחות זכו לראות מראות אלקים, מה שלא ראה יחזקאלי בן בוזי הכהן וכו’ וכמדומה לנו שאין  לך מדרגה למעלה הימנה. ואמנם כן, הלא רק לפניהם מחזות אלקים נגולו, וארובות השמים רק לפניהם נפתחו. והדור השני, זה דורו של יהושע, הדור שנכנס לארץ, שלחם עם הל”א מלכים וכבש ארצו מידם. זה הדור שראה בעיניו שלטון האדם בצבא השמים והכניעם לרצונו ופקודתו שמרו הקשיבו לקול המפקד ברמה שמש בגבעון דם. כמדומה לנו שאין להעלות על הדעת שיהיה מדרגה יותר רוממה הימנה, ובכל זאת חז”ל ברוח קודשם אחרת שפטו, עמדו על עומק הדברים וגלו לנו האמת הברור, שבכל רום מעלתם של שני דורות הראשונים עדיין לא הגיעו למדרגתם העליונה עד שהקב”ה יתפאר בהם. ויש לך דור אחרון בזמן וראשון במעלה, ודווקא משנות הגלות, מימות החושך והאפילה. זה הדור עולה הרבה הרבה, בלי שעור וקצבה, גם על דור דעה זה דורו של משה וגם על דורו של יהושע. ואיזה הדור? זה דורו של ר’ יהודא בר’ אלעאי, וכמו שדרשו בסנהדרין דף כ’, מאי דכתיב שקר החן, זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי, זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה’ היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודא ברבי אלעאי. אמרו עליו, על רבי יהודא ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בבגד אחר ולמדים תורה. ועכשיו הסתכל בדבר, בא וראה וחשוב, והתעמק חקר, מהו המושג של הדבקות בתורה, כמה נערך ענין זה בשמים, גדלה ורוממותה עד שגם הדורות של משה ויהושע, כאין וכאפס נחשבו כלפי דור זה שמסר נפשו על כבוד התורה ושקידתה. ואיזה דור של רבי יהודה ברבי אלעי.

גבורה ותפארת

חן ויופי! מהו חן? ומהו יופי? כל המבין דבר לאשורו יכיר לדעת כי החן באמת מתנת חנם. אין להגדיר בפרטיות טעמו של החן ואין להגבילו באיזה גורם לאותו החוט של חן מתוח על פני אותו האיש המחונן בחן. הרי לכאורה אין כאן יופי ואין כאן חכמה ולא מדות תרומיות וכיוצא בזה, חן יש כאן. ואמנם אין הקב”ה ותרן. אם האדם מחונן מהשגחה העליונה בחן בעל כורחו יש לו להאדם איזה גורם, איזה נקודה אשר למענה ובעבורה נתונה לו המתנה הזאת. נמצא כי החן הוא בלתי נתפס בגורם ממשי ורק הוא נמצא.

אבל היופי יש לו מציאות יותר שלמה ויותר ממשי, אבל גם הוא מציאות בלתי מתקיים בקביעות ממושכה ותמיד הוא במצב ארעי וזמני, ולרוב הוא תלוי בימי הנעורים רק או מסוגלים ביותר להמצא הקיים היפים שנותנים הברק החיצוני לתאר פני האדם. ומכיון מעברו על האדם רוב שנותיו ופניו נעשים קמטים קמטים, קמעא קמעא הולך וסר מאור פניו, והנוי והיופי הולכים ומסתלקים. וזה המשל. ועתה אל הנמשל. הנה התקופה הראשונה של עמנו העליה ממצרים, כל הנסים והנפלאות, קריעת ים סוף וכו’ וכו’ זה היה בגדר מתנה לעמנו מאוצר מתנת חנם. והמדרש ידוע מה שטען שרו של ים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ורק בחמלת ד’ יתברך שמו על עמו ומשמרו את השבועה לאבותינו, וכדברי הנביא, כה אמר ד’ מצא חן עמי במדבר וגו’. אבל אין לזקוף זה על חשבוננו אנו לומר משום גבורתנו, ואין שהקב”ה ותרן, ובטח נמצא בנו איזה מעלה נכונה במה שנבדלנו ממצרים, אבל זה היה משמש רק בבחינה של חן ויופי, כלומר, דבר שאינו קיומו תמידי וממושך, וזה מעין תפארת. אבל גבורה עצמית לא נראה בנו אז בדורו של משה ויהושע, ורק בדורו של רבי יהודא בר אלעאי, רק אז בגלות המר בחשכה ועלטה גדולה ונוראה, בקושי השעבוד, בעניות גדולה ונוראה, עד שקשה לפנינו ליתן מושג להדבר מציאות כזאת, ששה תלמידים מרכסים בבגד אחד, ובכל זאת היו לומדים תורה מתוך הדחק והלחץ הנורא הזה, זהו עז נפש וגבורה ואמיצות הרוח למעלה מגדר האנושי, תגבורת הרוח כזו שהיא בבחינת אשה יראת ד’ היא תתהלל, ורק בדור זה הקב”ה מתפאר בו.

התורה בתור מבצר ומשגב לעמנו

אני חומה, זו תורה (בבא בתרא).

ההתחמשות וההגנה! כמו כל העמים שמתחמשים להגנה עצמית ללחום מלחמת קיומם נגד כל הקמים עליהם, כן עם ישראל מאז ומעולם, תמיד מצא הנחיצות לברא לעצמו האמצעים הנחוצים להגנתו והתחמשותו. ורק כזה נפלינו מכל העמים והלשונות, כל הגוים באים בכח החרב וכולם חיים וקיימים בהבל פיו ברכת יצחק שברך את עשיו בנו ועל חרבך תחיה, וירושה היא להם מעשיו אביהם, וזה שורש נשמתם וחייהם, ותמיד המה מתחמשים בכח האגרוף.
ויש שאנו שומעים שיחות העמים שחפצים המה להשתחרר מהברכה ההיא, ורוצים הם להקל עולם ממנה, רוצים המה להפטר ממשא החרב הזה, אבל באמת צביעות וזייפנות היא זאת להם. זהו שקר עולמי, שכבר עמדו עליו הנבונים והחכמים ובשום אופן לא ישתחררו מן הברכה ההיא שנתברך עשיו אביהם בה. ויעקב הגנתו בקולו, זה שנאמר בו הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. וכמדרשם, בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשיו. גם ליעקב נחוצים כלי הגנה, וגם במדה יותר רבה, יען כי רבים קמים עליו. ומה רבו שוטניו מכל העברים ובכל הדורות ובכל הזמנים, ותמיד הוא נלחם בחרף נפש ותמיד הצליח בידו להחזיק מעמד. ומה כחו כי עז, מהיכן הירק הזה חי? להשאלה ההיא אך תשובה אחת היא, התורה היא מעוזו והיא מגינו, כי הם חיינו ואורך ימים ובהם נהגה יומם ולילה. ותיכף בהלך עמנו בגולה, תיכף נתחמשו בכח התורה, ויבנה וחכמיה היו הכלי זיין שלנו, האון והגבורה לנו בשנות דור ודור, כי מיבנה וחכמיה יצא לנו כל אוצר התורה והתלמוד. זה הספר שטמנו שאבנו חיים ואור. ויבנה וחכמי הוא כח המגין שלנו מאז ומעולם, ובכח יבנה וחכמיה, חיים אנו וקיימים גם היום, ורק בכח יבנה וחכמיה החזקנו מעמד עד היום. ובהעיפנו עין לראות כל הדורות החולפים הגלות הארוך והימים הרעים שחי עמנו ההרפתקאות, הטלטולים והנדודים, הגזרות והשמדות האינקוויזציאות של המדינות השונות, המסעות של ימי הצלב וכו’ וכו’ וישראל לא אבד בגוים והחזיק מעמד, הוא אך ורק בכח ההתחמשות של יבנה וחכמיה, וכמאמרם ז”ל, אני חומה, זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.

וממוצא דבר אנו שומעים תשובה ניצחת להחיצונים שבאים בטרוניה על העוסקים בהרחבת התורה ועל מדפיסי ספרים, ובאים וטוענים האם אין די לנו בהספרים הרבים שכבר הנחילונו הראשונים והאחרונים, ובפרט בדור הזה, שעמנו מתמוגג בים של דמעות, הצרות והתלאות, העניות והדלות שורר מכל צד, ואתם הרבנים אומרים שירה. ובזה יקפחונו בשאלות, ואנחנו נשיבם אמנם כן, זה כח ישראל סבא, בכל הדורות ובכל הזמנים, ודווקא בעת צרה ליעקב, דווקא בחשכת הלילה והאפלה, אור תורה יאיר לנו נתיב כעמוד האש. ובדורו של מרדכי הצדיק כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד ולהרג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, למד אז מרדכי לתלמידיו הלכות קמצה. כמו שאמרו במגילה, ודורו של רבי יהודה ב”ר אלעאי לנו לעינים שבל יפול רוחנו. הבה ונתחזק לד’ ותורתו, וד’  יעזור לנו.

המחבר

(פתיחה לספר פני אברהם)


אברהם יצחק ב”ר טוביה פרלמן הי”ד, נולד בטלז בשנת תר”ן (1890) לאביו הרב טוביה. למד בישיבות טלז וסלובודקה. נשא לאשה את מרת מלכה לבית יפה. כיהן כרבה של סקודביל (שקודוויל) שבליטא, החל משנת תרע”ג (1913). היה מגדולי רבני ליטא בדורו.

בשנת תרפ”ח (1928) הוציא לאור את ספרו “פני אברהם”, שו”ת, חידושים ובאורים בסוגיות הש”ס ובשיטות הראשונים וברורי הלכות ברמב”ם ז”ל ונושאי כליו ובד’ חלקי השו”ע.

הרב נספה ביער פוזאי ב- 07.1941 , ויש מי שכתב שהרב ויהודים נוספים נורו למוות בידי ליטאים, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני שם. ויש מי שכתבה בדף עד, שהרב נספה בתאריך15.9.1941 (כ”ג אלול תש”א).

מקורות: רבנים שנספו בשואה, דפי עד באתר יד ושם, ספרי זכרון ליהדות ליטא.

מספר הצפיות במאמר: 4

1 2 3 21