קטגוריה: אישים הי"ד

ממלכת כהנים, עמי נקראת! אך גם קרבן אתה, קרבן עולה.

על מזבח האורה דמך הבאת, בעבור אמונתך סבלת סלה – בעצמות יבשות חיים נפחת לעמי תבל האח!
קראת דרור. רוח אלקים על כלם שפכת, ובימי אפלה אמרת: יהי אור!
ואולם אתה אור למו השפעת, והמה אויה, הושיבוך בכלא מחשכים; במרום ההרים העמים נטעת,
והמה אסרוך בין החומות וחרכים. מחרכים אלפי שנים קראת בדמעת עין, אך העריץ אמר: זכרו אשביתה! לבו לב אבן, זיק חמלה אין, בעבור האורה אמר: אשחיתה!

בעבור העשרה בסיני נשמעו, עשרת הדברים, תורה נשגבה,
אך לשווא יתגעשו לאומים, באש כליון יבואו. כסנה בחורב לא תשלוט בך להבה.
איה איפה עם באש שרפוהו, יען מימינו אש-דת למשפחות האדמה? איה איפה עם למים  הדפוהו, יען דברו למים חיים דימה?
עמי סגולתי, בת פלולים היית לשלל, את חמדותיך שדדו עמי רצח: חירותך, הודך וממשלתך על במותיך חלל, אולם קניניך נשארו נצח,
אלה הערכים הנה לך כגן עדן, בו עץ חייך וגזע קיומך יפרחו; ועת האויב שלף חרבו מנדן, זכרונותיך בלב הן לא נרצחו.

ובים דמעותיך הנורא, ים צרה, פניני זהר מתנוצצים למו אין ספרות;
ובימי אפלה הופיעה נהרה, יד ד' עשתה זאת, קורא הדורות.
הראית לדעת כי כפלישתי מגת, האויב בא אליך בכלי רצח: ואת כדבור בילקוטך אך אבן אש-דת, ותקלעי באבן ותטבע במצח.

ובפנינים נס חנוכה, תקופת האורה, היוונים זרועם בכוח-האגרוף נאדרה; הכבידו אכפם על גווך בתחילה, וחרבם המלוטשה הניפו על נפשך הסגלה, בשאפם לכבות אור תורתך, למחות שמך ולבטל השפעתך.
כהני אל עליון לאמונה גברו, את צבאות יוון חללים הפילו; מנורת הנצח המקדש האירו, נפשם הקריבו – והדת הצילו. כי יפעת נס חנוכה באש היא כתובה שמה נשמת עמי הוא נר אלקים, כי נצח עומדת כנסת ישראל אהובה, הנרות יעידו וכל העם רואים.

הרב צבי הירשהורן הי"ד, בן בכור לר' שמואל ורבקה, היה רב קהילת יאבורזנה (יאווארזנא), מחשובי רבני גליציה לפני מלחמת העולם השניה ומחשובי חסידיו ומקורביו של רבי ישראל מצ'ורטקוב ומקורב בכל לב ונפש לרב מאיר שפירא מלובלין.

הוא נולד בשנת תר"ס בקאמינקה (קמיונקה-סטרומילובה), ונודע מצעירותו לתלמיד חכם מופלג. בשנת תרע"ד, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח מהפוגרומים שערכו הרוסים ביהודי גליציה ונדד עם הוריו ללבוב, שם שקד על התורה בישיבת "מחזיקי לומדי תורה" ויצא להפיץ תורה בבתי מדרש וקלויזים נוספים, בחוג צעירי אגודת ישראל. הוא המשיך ללמוד בהתמדה ורכש גם השכלה כללית.

עם נישואיו עם בתו של הרב החסיד ר' נחום פלוהר מקראקא, עבר לקראקא. הרב הירשהורן מתאר במכתב שביקש מהרבי מצ'ורטקוב עצה באשר לעתידו המקצועי: "בעת שהותי בטשורטקוב, התיעצתי אתו על דבר עתידי בחיים, באיזו דרך אבחר ובאיזה אורח חיים אלך בעתידי. וכ"ק האדמו"ר יעצני שבל אעסוק אחרי נשואי במשא ומתן ובל אכנס לעולם המסחר והעשיה, רק אשתלם בלימוד התורה בהוראת גפ"ת, כי איש מחונן בכשרונות כמותי הפסד גדול ונזק רב יהיה ליהדות החרדית אם אשקיע כוחותי בעולם המסחר ותקוה מזהירה נשקפת לי בעתיד להתמנות בתור רב חשוב המביא ברכה בפעולתו לאורטודוקסיה.. שב מספר שנים ועסוק בתורה ותעלה בתורה ואחרי כן תראה שטוב איעצתיך". בעקבות הוראה זו של האדמו"ר מטשורטקוב, למד הרב צבי הירשהורן במשך מספר שנים בישיבת קוברין, שם למד את דרכי הפלפול וההוראה מהרב פסח פרוסקין, והוסמך לרבנות ממנו ומעוד רבנים גדולים.

בקובץ "הצעיר החרד", שנה א גליון א (לבוב תרפ"ד), מובא שבאמצע סעודת המצוה, שהחלה בחצות הלילה, עלה לבימה "הנואם המצוין והחשוב, חברנו הצעיר מר צבי הירשהורן מלבוב, לברך את המשתפים בחגיגה בשם האגודה שבעירו. הנואן מבאר וברר את כל הפרובלימות החיים שלנו בהשכל ודעת, במשך ארבע שעות, ודבריו חוצבים להבות אש. כל הנאספיים עומדים על מקומותיהם כנטועים במסמרות ומקשיבים לכל הגה היוצאת מפיו המפיק מרגליות. השומעים מוחאים כף בלהבה קדושה ובהתרגשות מרובה". מאז נאום זה, התפרסם כנואם מוכשר.

בשבועות תרפ"ו התבקש על ידי הרבי מצ'ורטקוב לנאום לפני אלפי חסידיו, והוא דיבר על חובת ההארגנות והפעולה החרדית. בטבת תרצ"א נאם הרב הירשהורן בועידת אגודת ישראל בגליציה המזרחית, שהתקיימה בלבוב.

משלהי תר"ץ ועד לשנת תרצ"ז, כיהן כאב"ד יבורוזנה (ליד קשנוב), אך סבל שם מקינטורים ומחלוקות, וחיפש משרה בארץ ישראל. הוא היה ממייסדי מרכז צעירי אגודת ישראל בלבוב, עמד בראש צעירי אגודת ישראל בגליציה. בשנים תרפ"ט וצרצ"ב נבחר לנשיא תנועת צעירי אגודת ישראל בפולין, ונאומיו המלהיבים עמדו במרכז ועידות התנועה. הוא היה מגדולי הסופרים וההוגים של תנועת אגודת ישראל בגליציה. הוא התמסר להרבצת התורה בשורות אגו"י, פעל לטובת הישיבות, ייסד ישיבות קטנות ופעל למען עליית צעירים חברי אגו"י לארץ ישראל. הוא נודע כתלמיד חכם גדול, ענק רוח ואציל נפש, כסופר שנון וכנואם מוכשר בעל שאר רוח ומחשבה מעמיקה, שהשפיע רבות על שומעיו.

בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה מארינבד באלול תרצ"ז, נבחר הרב הירשהורן נבחר לחבר הוועד הפועל העולמי.

בשנת תרצ"ט לפני מלחמת העולם השניה, הוא נבחר לכהן כרבה של ביאלה פודולסק, אך לא הספיק לעבור אליה. בתחילת המלחמה נרדף על ידי הנאצים בשל תמיכתו בחרם על תורצת גרמניה, והוא נאלץ להימלט ללבוב, שם הסתתר בבית האדמו"ר רבי נחום מוניא מהוסיאטין והאדמו"ר מבויאן. באייר תש"ג, כשהושמדו אחרוני היהודים בגטו לבוב, נהרג הרב עקה"ש, בהיותו בן 42 שנה בלבד.

הוא השתתף באופן קבוע בכתיבת מאמרים לכתבי העת התורניים בפולין, בעברית וביידיש.

מאמרו "הנרות הללו…" פורסם במאסף התורני-ספרותי הנצח, שנה א גליון ב-ג (לבוב תרפ"ו), עמו' מ, מוזכר שבחגיגת סיום מסכת עירובין בזלוצוב

מאמרו "התורה מקור החכמה" פורסם בתלפיות א-ב (אדר א' תרצ"ח), עמו' כד. מאמרו "דבוקת ואמונת חכמים", נכתב לאחר פטירת הרבי מצ'ורטקוב והודפסה בתפארת ישראל, קובץ לתורה ולחסידות לחסידי בית רוז'ין, טבת תשנ"א (כה), עמו' 4.

ראה אודותיו, בסוד ישרים ועדה (תשכ"ט), שכד-שלא; שערים, ניסן תשט"ו, גליון אלף, עמו' 80-81; מאמר באלה אזכרה, הובא גם בספר ביאלה פודלסקה; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ב, עמו' 388.

מספר הצפיות במאמר: 5

'מקרא קדש זכר ליציאת מצרים'. איתא בפסחים (קיז ב') אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא (דברים טז) 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים', וכתיב התם (שמות כ) 'זכור את יום השבת לקדשו'. עד כאן.

ובחינוך מצוה ל"א (מצות 'זכור את יום השבת לקדשו') כתב וזה לשונו: לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה. עד כאן לשונו. חזינן מדבריו שכל נוסח הקידוש, הכל רק דברים בשבחו של יום השבת. ולפי זה נראה שגם הא דינא דילפינן דבעינן להזכיר יציאת מצרים בקדוש היום, אינו סתם גזירת הכתוב להזכיר יציאת מצרים, אלא דצריך להזכירו משום שזו שבחה של השבת, שהיא 'זכר ליציאת מצרים'. ובכך הוא מובדל משאר הימים. ולפי זה לא יקיים האי דינא דהזכרת יציאת מצרים בקידוש היום, רק אם יאמר שהשבת היא 'זכר ליציאת מצרים', ולא יועיל אם יזכיר סתם ענין יציאת מצרים בקידוש היום.

ועיין במג"א (סימן רע"א סק"א) דכתב דיוצאין בתפילת ליל שבת חובת קידוש היום מן התורה, וכבר העיר בזה במנחת חינוך הנ"ל דהא לא הזכיר כלל ענין יציאת מצרים בתפילה. ועיין בביאור הלכה בסי' רע"א דנשאר בצריך עיון. וכן מקשים על מה דנסתפק הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל אי יוצאין מן התורה באמירת 'שבתא טבא', והא לא הזכיר יציאת מצרים.

ולדברינו אפשר לומר, דסברי דהזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא לכתחילה ולמצוה מן המובחר, ולא לעיכובא, שהרי ענין הזכרת יציאת מצרים בקידוש לא הוי אלא מצד שזה שבח השבת. מהאי טעמא אי לא הזכיר יציאת מצרים אינו מעכב, משום שמכל מקום הזכיר מקצת שבח השבת.

וכן יתיישב מה שדקדק במנחת חינוך במצוה הנ"ל על הרמב"ם והחינוך, דילפי דהבדלה מן התורה מקרא ד'זכור את יום השבת', שצריך לזכרו בדברים בין בכניסתו ובין ביציאתו, ואמאי אין מזכירין יציאת מצרים בהבדלה מהאי ילפותא דילפינן לענין קידוש, דהא מחד קרא נפקי קידוש היום והבדלה, ונשאר בצריך עיון.

ולפי דברינו יש קצת ישוב, מכיוון שאף הזכרת יציאת מצרים הוי מצד שזה שבח השבת, אם כן בהבדלה שאומר 'המבדיל בין קדש לחול בין יום השביעי לששת ימי המעשה', נכללים כל השבחים והקדושה של יום השבת, שעכשיו נפסקים ומתחילין ששת ימי המעשה, ואף האי שבח דהשבת הוא 'זכר ליציאת מצרים' בכלל ואין צריך להזכירו להדיא.

(אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רי. יתכן והפיסקה הראשונה נכתבה על ידי חתנו של הרב אברהם צבי קמאי, הרב דוב סוקולובסקי)

הרב אברהם צבי קמאי – רב גאון בתורה במדות ובמעשים טובים, נולד בעיר שקוד בשנת תר"כ (1860), לאביו אב"ד וראש ישיבת מיר, הרב אליהו ברוך קמאי. בילדתו למד הרב אברהם צבי תורה אצל אביו, ועוד בצעירות וונודע כעילוי הבקי בש"ס ובפוסקים. לאחר נישואיו עם מרת שרה ביילא בת הרב משה גרודדזנסקי, המשיך הרב אברהם צבי ללמוד תורה בשקידה בעיר קיידאן. היות ולא רצה להתפרנס מהתורה, הוא פתח בית מרקחת. לאחר פטירת רבה של קיידאן, ניאות הרב אברהם צבי למלא את מקומו לבקשת אנשי העיר, אך המשיך להתפרנס מבית המרקחת שניהלה אשתו. לאחר פטירת אביו מילא הרב אברהם צבי את מקומו כאב"ד מיר, ובהמשך ומשנת תרפ"א (1921) כיהן כראש ישיבת מיר, לאחר חזרת הישיבה למיר ממקום גלותה. בתקופתו של הרב אברהם צבי גדלה הישיבה, עד שהפכה לישיבה הגדולה בפולין, עם ארבע מאות תלמידים. מידי שבוע היה מוסר שיעור כללי בישיבה, בחריפות ובקיאות מופלאה. הרב אברהם צבי היה מגדולי הפוסקים בדורו וענה תשובות רבות בהלכה, וגם הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי היה מתייעץ אתו בעניינים חשובים. היה לו גם ידע נרחב בעשבי מרפא והוא סייע לפונים הרבים בעניין זה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכבשה מיר בידי הסובייטים ורבים מבני הישיבה ומוריה נדדו לוילנה, אך הרב קמאי בחר להישאר עם קהילתו במיר. בקיץ תש"א (1941) כבשו הנאצים את מיר, וביום י"ח חשון תש"ב גורשו כאלפים ושלוש מאות מיהודי העיר אל כיכר השוק המרכזית והובלו לאתרי ההשמדה ולקברי האחים. הרב זלמן מירנקר, נכח במקום, ברח ושרד, הוא העיד לפני הרב משה שורין על כך שהרב קמאי ביקש שם מקהילתו "קבלו את כל זה באהבה, כמו התנא רבי עקיבא שקיים בשעתו האחרונה 'בכל נפשך' – אפילו הוא נוטל את נפשך!". הרב קמאי ביקש מהרוצחים שיהרגו אותו בתוך בור קבר-האחים, על מנת שלא יישאר חלק מדמו ללא קבורה.

יחד עם הרב אברהם צבי נרצחו גם בתו טויבא ובעלה הרב חיים יצחק קפלן, ר"מ בישיבת מיר, וחתנו הרב שמעון לוין. בראש חודש אלול תש"ב נרצחו הרבנית שרה ביילא ובתה מרים לוין, שניצלו מהטבח בחשוון כשהתחבאו בארמון הנסיך מירסקי. הי"ד.

רבים מתשובותיו, מחידושיו ומשיעוריו אבדו בשואה, לאחר שגוי שקיבל את הכתבים לפיקדון והיה אמור שלשלוח אותם לארץ ישראל לאחר המלחמה, טען שהכתבים נשרפו. חתנו, הצדיק הירושלמי, הרב דוב סוקולבסקי, ליקט והוציא לאור מעט מחידושיו של הרב קמאי בנמצאו במכתביו. תשובות בודדות ממנו יצאו לאור בספרי "אודים מאש" ובספרים וכתבי עת נוספים (אהלה של תורה, טז, א). חלק מכתבי ידיו הגיעו לידי הרב יוסף בוקסבוים ויצאו לאור בספר 'אהל ישעיהו'. חלק מחידושיו יצאו לאור בקונטרס "זכור לאברהם" בתוך ספר 'דברי אליעזר' מאת גיסו הרב אליעזר יהודה פינקל.

בי"ט בחשון תש"ו, ערכו בניו יורק מעמד של הספד גדול על חורבן קהילת מיר והרב אברהם צבי קמאי, בנוכחותם של בני קהילת מיר ותלמידי הישיבה ששרדו את השואה.

מספר הצפיות במאמר: 15

הקדמת המחבר

ב"ה

הנני בזה הקונטרס "סדר הניקור השלם" מברר כל דיני הניקור מכל חלקי הבהמה, מסודר בטוב טעם, כפי אשר חנן אותי ה' יתברך, ולמדתי ויגעתי בספרי ניקור ראשונים ואחרונים, וגם אשר למדתי ויגעתי אצל מנקרים מומחים, עשיתי גם אני ב"ה דבר בעתו מה טוב, להקל על המלמדים ועל התלמידים, להיות לפניהם סדר הניקור. כי הסדר הוא עיקר גדול בכל הלימודים, שלא יבואו לידי שגיאה ושכחה חס ושלום. וגם הוא דבר נכון ונחוץ להרבנים שליט"א, שיהיה להם ידיעה ברורה בהניקור מכל חלקי הבהמה. והנני להודיע לכל הבאים להתלמד מלאכת הקודש הזו, שבלימוד הקונטרס "סדר הניקור" לבד, לא יצא ידי חובתו להיות מנקר מומחה, עד אשר ילמוד אצל מנקר מומחה בפועל ממש מעשי הניקור. וגם יעיין בזה הקונטרס. ועל ידי הלימוד והמעשה יבואו לשלימות העניין. עיין גמרא סוטה דף ל"ז. עיין שם, שכל מצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכולם מחלקי המצות, ובפרט ניקור אחוריים שהוא ענין חמור, שלא מצינו בכל הש"ס בעניין מאכלות אסורות כלשון הזה "ישראל קדושים הם", רק אצל שמנונית הגיד.

ועיין גודל חומר הענין בזוהר הקדוש פרשת וישלח, זה לשונו: ואמאי אקרי 'גיד הנשה', כלומר גיד דאיהו מנשה לבר נש מפלחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע, וכו'. אם כן איך לא יחרד האיש וילפת בגשתו לנקר חלק אחוריים, שלא יכשל חס ושלום אפילו במשהו, כי קנוקנות גיד הנשה וחלב צריכים חיטוט. עיין רוקח סימן ת"ט, זה לשונו: וצריך ליטול גידי הירך, ויוציא מכל הירך שלא ישתייר אפילו כחוט השערה. גם חלקי הבשר הצריכין קליפה וגרידה שלא יחסר אפילו משהו, כי הדברים שמרמזים על יצר הרע נאסרים במשהו ובהנאה, כעניין חמץ בפסח. עיין זוהר הקדוש פרשת בא ברעיא מהימנא, זה לשונו: בין חמץ ומצה בכמה דוכתי דא יצר הרע ודא יצר טוב. לכן שיטת הזוהר הקדוש בפרשת וישלח שגיד הנשה אסור בהנאה, כדאיתא שם זה לשונו: אוף הכא נמי מסאבא דסאיב ההוא אתר, ומאחר מסאבא לית לן לאתהנאה מניה כלל. וכן בגמרא פסחים פרק כל שעה סובר רבי שמעון דגיד הנשה אסור בהנאה, וסתם רבי שמעון הוא רבי שמעון בן יוחאי. ועיין ברדב"ז חלק ג' תקמ"ו, וזה לשונו: שאלת על מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבולין, וכו'. וסוף דבריו בתשובה: ועל כן אני סומך על מה שאמרו חז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רומז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו, ואפילו כל שהוא לא בטיל. והרי זה אמת ונכון. עד כאן לשונו.

ובזה נחלט אצלנו מנקרי פולין, בלי נדר, שלא לקרב למלאכת הקודש הזו רק בני תורה ויראי שמים, שלא לגשת למלאכה זו כלמלאכת חול, כי הוא באמת מלאכת הקודש לשמור הקדושה, כלשון הגמרא הנ"ל "ישראל קדושים הם". ובזה יש לומר העניין שנסבב באחרית הימים ההכרח לנקר אחוריים. עיין זוהר הקדוש פרשת וישלח, וזה לשונו: ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקובליהון שס"ה פיקודין, דלאו אינון איתיהב למעבד, ולקבל שס"ה יומין שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל ס"מ דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, וכו'. הנה ענין חיטוט וביעור הגידין מעומק הבשר, ענין ביעור היצר הרע מקרבינו, שזה כל עבודותינו עד ביאת הגואל, שיהיה ביטול היצר הרע בכלל.

ובזה יש לומר הגמרא חולין פרק גיד הנשה דף צ"ב, 'וישר אל המלאך ויוכל לו', מי נצח למי, יעקב נצח להמלאך, היינו לשר של אדום, 'ויוכל לו' להמלאך. משמע שהמלאך לא פעל כלל. ובמדרש איתא, 'ויגע בכף יריכו', נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות, וכו'. אם כן משמע שהמלאך נגע בו, ומעל קצת, דהעניין הוא, דבשורש כללות ישראל לא נגע המלאך חס ושלום כלל, כי יעקב שורש ישראל. ולפיכך אז דייקא בזה המעשה נקרא 'ישראל' על שם 'כי שרית' וגו' בחינת 'ישראל סבא', שורש ישראל, כי בשורש הגין יעקב אבינו עליו השלום ונצחו שלא יוכל להזיק כלל. אכן ביוצאי יריכו נגע, היינו בענפים המתפשטים מן השרש. וזהו ענין המדרש נגע בצדיקים שהם עתידים לעמוד הימנו. ולכן ניתך לנו זו המצווה של חיטוט גיד הנשה, לתקן זה הדבר, כי המלאך שרו של אדום הוא הס"מ, שדרכו לחפש וללבש העבירות בלבוש המצווה, ועל ידי זה מחטיא חס ושלום, שזה עניין נבואת עובדיה: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו', דמתרגם רבי יונתן 'אתגליין מטמרוהין', שזהו עבודתנו לגלות מצפוניו ומסתוריו, שהוא מסתיר ומכסה הרע בטוב,

והתיקון הוא לגלות הדברים, ולברר טוב מרע. והנה דרכו של השורש להיות מכוסה, והענפים מגולין, כלשון הגמרא 'העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה', היינו שהענפים מגולין, ועיקר העבודה לעקר ולשרש השורש. וכאן בגיד הנשה השרשים של הקנוקנות מגולין, וכל העבודה של החיטוט הוא רק בענפים המתפשטים מן השורש, לפי שהשורש כבר נצח יעקב אבינו עליו השלום, שלא יהיה לו שום מגע, ועשאו מגולה, היפך כוח שרו של עשו להסתיר הרע בטוב, כנ"ל. אכן הענפים אשר נגע בהם המלאך, נשארו מנוסים. לכן כל עבודתנו לבטל היצר הרע, ולהכרית הרע, לתקן הענפים, ובזה היום באחריות הימים, כאשר אנו מחטטים ומוציאים הגיד הזה, שהוא נגיעת כוח של הס"מ, עם כל ענפיו, שלא ישתייר ממנו שום משהו, כן יבער ה' יתברך היצר הרע מקרבנו, ויתברר הטוב מהרע, שלא יהיה שום אחיזה להרע בהטוב. וכאשר הגיד הזה כנגד תשעה באב, יהפוך ה' יתברך אותו ליום ששון ושמחה, ואז יקוים בנו הפסוק להלן שם, 'הלא ביום ההוא נאום ה' והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו' וגו' 'מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם', במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, קונטרס הניקור השלם)

הרב החסיד ר' דוד אלברשטיין, בנו של החסיד ר' צבי, תלמיד חכם, מנקר מומחה בעיר אטווצק ומגודלי המנקרים היראים בפולין, שעליו סמכו כל גדולי פולין גליציה וליטא, ועשרות מכתבים הגיעו אליו מכל התפוצות להסביר ענייני ניקור.

ר' דוד היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי שמעון שלום קאליש, שהחל לכהן באדמו"רות בעיירה אוטבוצק, לאחר פטירת אביו בשנת תרע"ח. לאחר תום עריכת הטיש בבית המדרש באוטבוצק, נהגו, במשך שנים רבות, בנו יחידו של הרבי, רבי ירחמיאל יהודה מאיר, ור' דוד אלברשטיין הי"ד, לחזור על דברי תורתו של הרבי שנאמרו בטיש ולהסביר אותם לנוכחים. עוד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה העלו השניים את דברי תורתו של הרבי על הכתב, אך כתבים יקרים אלו אבדו בשואה.

ר' דוד חיבר והוציא לאור את ספרו "קונטרס הניקור השלם" (הוצאת מרכז מפיצי תורה ודת בפולניה, ורשה, תרצ"ט). הספר זכה להסכמות חשובות מאת רבני פולין ואדמו"ריה, ובהם: הרב שלמה דוד כהנא הרב מנחם זמבא הרב צבי יחזקאל מיכלסון הרב יעקב זילברשטיין הרב חיים יהושע גוטשכטר הרב יצחק מאיר קאנאל והרב אהרן נפתלי זאוולאדאווער חברי ועד הרבנים לעדת ורשה, הרב ראובן זעהמאן אב"ד אטווצק, האדמו"ר רבי שמעון שלום קאליש מאמשינוב, האדמו"ר רבי משה פרדימן מבויאן-קראקא, האדמו"ר רבי יצחק זעליג מסאקאלוב קאצק, הרב זאב וואלף נוסנבוים רב ור"מ בדראהאביטש, הרב יהודה אריה ליב לאנדא מקאלביעל ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב יהודה ליב פיין אב"ד סלאנים וסגן נשיא אגודת הרבנים בפולין, הרב משה ווייס מוועד הרבנים בלאדז, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד ביסקוביץ והרב אברהם יעקב הכהן מו"צ בוילנה.

הרב דוד ומשפחתו נכלאו בגטו אוטווצק. הרב נספה בשואה עם רעייתו שיינדל, וששה מילדיהם יהודית (בת 33), אסתר-גולדה (בת 24), חיה (בת 24), חנה (בת 20), צבי הרשל (בן 14) ויטא איטקע (בת 6). בנם משה שרד ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1951, דף עד שמילא משה על בני משפחתו נמצא במאגר השמות של 'יד ושם'.

נכדתו של הרב דוד אלברשטיין, היא השחקנית, הזמרת והיוצרת חוה אלברשטיין.

מספר הצפיות במאמר: 15

"אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא להלך אחרי מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבר מתים (סוטה יד, א).

הנה הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל) כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולבקר אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו', ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות". גם בספר המצות (שורש א) קרא למצות אלו "מדרבנן", וזה לשונו: "דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחרי שהיה לשון התלמוד (מכות פרק ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין, אבל הערוני עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים" וכו'. וכן (שם שורש ב) "וכבר הגיעו בזה הסכלות (מי שמנו דברים הלמדים מהדרשות במנין המצות) אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כולם בלי ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות וכו' והנסמכים במחשבו זו מנו בכלל המצות בקור חולים, נחום אבלים וקבורת מתים בעבור דרש הנזכר" וכו'.

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, שכתב "אף על פי שמצות אלו מדבריהם" ועם כל זה "הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך", ואם כן הן מדאורייתא. וכן בספר המצות (מצוה ח) רמז על חובת פעולות אלו שהן בכלל "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלקיכם תלכו", שמנה במנין המצות.

וכבר הקשה עליו בספר מגילת אסתר (שם שורש א) וכתב "ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' למה אמר שהן מדבריהם, והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובים בתורה, על זה לא נאמר כי הם גם כן מדרבנן". ותירץ שמה שקראם 'מדרבנן' הוא לפי שדרשוה (בבא מציעא שם) אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הכתוב איננו כלל על מה שדרשו בו. אבל דבריו דחוקים כי מה לנו להדרשות אם הפעולות בעצמן הן מדאורייתא, גם הלא חשב גם כן נחום אבלים והלבשת ערומים והשאר בין "מדרבנן" שלא הוציאו אותם מכתוב זה. ובספר מרגניתא טבא (שם) כתב בזה דקראו להם "דרבנן" מוסב על "מצות עשה", רצה לומר דבזה שכלולים הם תחת "ואהבת לרעך כמוך" אין למנותם למצוה מיוחדת, אבל בזה שפרטום חז"ל והוציאום לכל אחד מדרשא, יש למנותם למצות עשה מדרבנן מיוחדת. עיין שם. אבל גם בזה אינו מיושב לשון הרמב"ם המורה שהם מדרבנן בהחלט, אם שהם כלולים תחת "ואהבת לרעך כמוך", ובייחוד לשונו בספר המצות (שורש א), שאם כדבריו היה להרמב"ם להשיג על בה"ג שמנה שמנה דברים אלו שהם מונחים תחת "ואהבת" למצות מיוחדות שבאמת הם מצוה אחת, כלשונו בשורש ב, אבל לא במה שהם מדרבנן.

ויותר נראה בדעת הרמב"ם מה שקראום "מדרבנן" אם שכלולים הם תחת מצות ואהבת לרעך, מפני שפעולות אלו אינן ביחוד מה שכוונה תורה במצוה זו, ואינם פירוש המצוה הכתובה כשאר פירושי המצות שנקראו 'דאורייתא', שפירוש המצוה הוא על זה הדבר המתפרש כוון הכתוב לא אחרת ולא יותר, וכמו התורה כתבה "לא תעשה כל מלאכה" והחכמים פרשו מה הם המלאכות נקראו דאורייתא, מפני שעל דברים אלו כוון הכתוב לא זולתם ולא יותר, אחרי שאין זולתם. אבל במצות "ואהבת לרעך" לא נוכל לאמר שהכתוב כוון ביחוד על פעולות מיוחדות, כי הפעולות הטובות הן רבות מאוד ולא נוכל לומר שהכתוב כוון לפעולה זו או זו, לזה חובת פעולות אלו אינן נקראות "דאורייתא" אם שבאמת כל הפעולות הטובות הן כלולות תחת מצוה זו, ואם עשה פעולה טובה לזולתו קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך". זהו אשר נראה בדעת הרמב"ם.

אבל לפי הנראה חובת פעולות אלו וכאלו הן באמת מדרבנן, כי הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) בעיקרו נאמר על האהבה שבלב בלי פועל יוצא ממנה, מקביל להכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם) שמדבר בשנאת הלב בלי פועל יוצא ממנה. ואם על הרוב פעולות הטובות הן תולדות האהבה שבלב והפעולות הרעות הן תולדות השנאה שבלב, אבל הכתובים במקום זה דברו רק מטהרת המדות ולא מפעולות, כי מהפעולות דברו הכתובים (שם יא, יב, יג, יד, טו, טז) והכתובים (יז, יח) דברו מטהרת המדות. וסימן הפסק הבדל הענין הוא "אני ה'" (שם טז). גם הכתובים "והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט) "ללכת בכל דרכיו" (שם י,יג יא,כב) "אחרי ה' אליקכם תלכו" (שם יג,ה) שפרשום חז"ל על 'ההדמות בו בפעולות הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהן הא-ל' ואחזם הרמב"ם לפשוטי הכתובים ומנה חובת פעולות הטובות במנין המצות מכתובים אלו. הנה אם שדרכי ה' הם רחמים וחנינה וחסד (שמות לד,ו) בכלל ופועל כל פעולות הטובות בפרט, רופא חולים ומסעדם על ערש דווי, מנחם כל לב נשבר ונדכה, מכסה ערומי האדם, משיב כל חי למקום שלוקחו משם, וכל הפעולות הטובות כי הכל מה'. והחכמים כדרכם הסמיכו תוארים אלו להכתובים. אבל עיקרי ופשטי הכתובים האלו לא על דרכים ופעולות האלו הם, אלא על שמירת מצות ה' כלשון הכתוב (שם ח,ו) "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", והכתוב "אחרי ה' אלקכם תלכו" נאמר על העבודה לו, מקביל להכתוב "כי יקום בקרבך נביא וכו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וכו' ונעבדם" (שם), או שהוא כדברי הרמב"ן (שם) שכתב "היא המצוה שנלך אחרי עצתי וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' וכו' האין פה נביא לה' ונדרוש את ה' מאתו ויגד לנו ה' אלקינו את הדרך נלך בו ואת הדבר אשר נעשה". לפי זה מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם, מה שיורהו האנושיות אם שלא נצטווה עליהם ממצוה במפורש (וכמובן פעולות כאלו אינן נופלות בערכן, אם שאינן מפורשות מהפעולות המפורשות בתורה).

(דברי סופרים, פרק ג, עמו' 23-21)

הרב שמואל משה הי"ד, ב"ר יצחק ומרת שיינה מרה רובינשטיין, נולד בבוסיק (קורלאנד, לטביה) בי"ח תמוז תר"ל (1870). הוא למד בישיבת סלובודקה, הוסמך להוראה בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור ונודע כתלמיד חכם, חוקר-תורני וסופר.

בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את מרת שרה חיינה לבית פרידמן ונולדו להם חמישה ילדים. אשתו נפטרה בחייו. לאחר נישואיו התגורר בעיר מז'ייק והחל בפרסום ספריו. בהיותו אזרח ליטא נאלץ להימלט במלחמת העולם הראשונה לשטחי הכיבוש הפנימיים של רוסיה. הרב רובינשטיין הציע את מועמדותו לסגל המורים של בית המדרש המודרני שבאודיסה, אשר בראשו עמד ר' חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), בדרכו לאודיסה פגש ברכבת את המשורר חיים נחמן ביאליק שלימד שם, שניהם התרשמו אחד מהשני ושמרו על קשרי ידידות במשך שנים רבות. הרושם העז שהשאיר מפגש זה על ביאליק, בא לידי ביטוי בשירו הנודע 'יהי חלקי עמכם' (1915). לבסוף ויתר הרב רובנישטיין על המשרה באודיסה, וכן דחה במשך שנים מספר הצעות לכהן במשרות רבנות בקהילות שונות. 

בשנים תרי"ט-תר"פ (1919-1920) התגורר בקרמנצ'וג שבאוקראינה, ובשנת תרפ"א עבר לשיבלי שבליטא, בה ניהל בנו הכימאי, מנחם מנדל (מנחם ראובני), את בית החרושת לצבעים "סטאר". הרב השתקע שם קלויז של "לאנדקרעמער" במחיצתם של תלמידי חכמים ידועי שם, שקד על לימוד התורה ועל מחקריו. הוא המשיך לפרסם ספרי מחקר בענייני התורה שבעל פה, הלכותיה, מקורותיה ההיסטוריים ותולדותיה. 

בעת כיבושה של ליטא ב"מבצע ברברוסה" פלש הצבא הגרמני לעיר שאוולי, ותוך ימים ספורים גורשו יהודי העיר לגטו. הרב שמואל משה רובינשטיין עבר לגטו כשהוא מלווה בכמה מילדיו ונכדיו. לפני סגירת הגטו הפסיק הרב להטמין את תכתובת העניפה שניהל עם חכמי דורו בבית החרושת. הרב לקח אתו לחדרו בגטו כמה מספריו, והמשיך לשקוד שם על תורתו. בתקופה זו כיהן בנו מנחם מנדל כחבר בית הדין היהודי בגטו, והרבה לסייע לאחיו בגטו במתן בסתר באמצעות הנכסים שצברה משפחתו לפני המלחמה. פעולותיו של מנחם מנדל הוזכרו בפנקס שאבלי, בו  נכתב בתארך 14.05.1942:
"הרעב כבר מורגש ברחובות הגיטו. אנשים מושכים את רגליהם בקושי מרוב חולשה, ילדים מציקים להוריהם צבעקות: לאכול. מוסרים את פרוסת הלחם האחרונה לילדיהם ובכל-זאת אינם יכולים להשביעם… יש האוכלים, שותים ונהנים מכל טוב ולעמותם אחרים מתים מרעב לעיניהם… משום כך יש להזכיר את אלה שהצטיינו בטוב לבם: יהא נא זכור לטוב שמו של העגלון הפשוט ארצ'יק קרופניק, המציל מדי יום ביומו מאות אנשים ממות ברעב, הוא אינו חס אף על חייו. יהא נא מפורסם שמו של מנחם מנדל רובינשטיין הצנוע שמופיע בבתיהם של רבים שירדו מנכסיהם ומגיש להם את עזרתו מבלי שיצפו לה. הוא עושה את הדבר באופן עדין כל-כך, עד שהמקבלים אינם מבחינים במסירת המתנה לידיהם ורגש הכבוד שבהם אינו נפגע קשות. בני 'למ"ד-ו"ו' צנועים אלה תומכים לא רק בחייהם, אלא גם ברוחם של בני הגיטו הכושלים".

ביום שישי, ז' בחשון תש"ד (05.11.1943) נערכה הגטו "האקציה של הילדים". לצורך האקציה הוצאו מהגטו תושביו היהודים הכשירים לעבודה, ולגטו פרצו חייל ס"ס ואוקראינים שצדו ילדים וזקנים. בין שאר הקורבנות שניצודו היו הרב שמואל משה רובינשטיין ושנים מנכדיו

הרב שמואל משה רובינשטיין חיבר את הספרים: "אבני שהם" (ורשה, 1901), "תורת הקבלה" (ורשה, 1912), "קדמוניות ההלכה" (קובנה, 1926), "דברי סופרים" (קובנה, 1930), "לחקר סדור התלמוד" (קובנה, 1932) ו"הרמב"ם והאגדה (קובנה, 1937).

הוא גורש לגיטו שיבלי ומשם נשלח בשנת 1943 בידי אנשי משטרה אוקראינים ואנשי ס"ס למקום הרצחו.

בנו, מנדל רובינשטיין (מנחם ראובני), שעלה לארץ ישראל והתגורר ברמת גן, כתב דף עד על אביו בשנת 1956, בה כתב כי אביו נשלח מגטו שבלי לאושוויץ. אשתו של מנחם, הינדה הי"ד, ברחה מגטו שבלי, נתפסה ונרצחה בשנת 1944. בתם שרה הי"ד נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, בהיותה בת 13.

מספר הצפיות במאמר: 23

"עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (בראשית לא,לב), ופירש רש"י, ומאותה קללה מתה רחל בדרך.

נראה לומר רמז בכוונת יעקב אבינו עליו השלום באומרו "לא יחיה", על פי מה שכתב הגר"א זצ"ל על הפסוק (מלאכי ג,ו) "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כיליתם", ופירש על פי מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת יתרו בפסוק (שמות כ,יג) "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב", דיש פסקא טעמא בכל הני תלת. גבי "לא תרצח", אי לאו דפסקא טעמא לא הוי תקונא לעלמין ויהא אסור לן לקטלא נפשא, אף על גבי דיעבור דאורייתא. וגבי "לא תנאף", אי לאו דפסקא טעמא הוי אסור אפילו לאולדא וכו', וגבי "לא תגנוב" אי לאו דפסקא טעמא הוה אסור אפילו למגנב דעתיה דרביה באורייתא, או דעתא דחכם לאסתכלא ביה, או דיינא דדאין דינא לפום טענה דאיצטריך ליה למיגנב דעתא דרמאה ולמגנב דעתא דתרוויהו לאפקא דינא לנהורא, ובמה דפסקא טעמא אסור ושרי. עד כאן הזוהר הקדוש.

ומבאר הגר"א ז"ל דזהו שאמר הנביא בתוכחתו לישראל "אני ה' 'לא' שיניתי", רצה לומר עשיתי רק שינוי והפסק בין תיבת "לא" לתיבת "תנאף" ול"תרצח" וכנ"ל, אבל "אתם בני יעקב 'לא' כיליתם", רצה לומר כיליתם ומחקתם לגמרי תיבת 'לא', כי אתם מנאפים ומרצחים וכו'. עד כאן דבריו.

ועל זה הדרך יש לפרש גם במאמר יעקב אבינו עליו השלום "עם אשר תמצא את אלהיך לא", כלומר, כמו שמצינו גבי מאמר ה' יתברך בעשרת הדברות שנאמר 'לא' ואף על פי כן יש במשמעותו במובן החיובי, על דרך זה יתבאר גם כאן "לא" – לא יארע לו מאומה, אלא "יחיה". וזהו המשך הכתוב "ולא" היינו מתיבת "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, שיש הפסק בין "לא" לתיבת "תגנוב" כנ"ל שמרומז בזה שיש פעמים שמותר לגנוב, ומזה ידע יעקב "כי רחל גנבתם", רצה לומר שהבין שרחל בצדקותה גנבה זאת מאביה כדי להפרישו מן החטא. אכן כיון שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, והוי כשגגה היוצאת מפי השליט, על כן מגרמת אותו דיבור מתה רחל בדרך כפירוש רש"י.

(שערי משה, עמו' לא-לב)

הרב משה אריה רוזנברג, בנו של הרב יצחק אב"ד ור"מ האדהאז, בנו של הצדיק הרב יוסף יוזפא אב"ד פ' לאדאני מחבר הספרים "יד יוסף" ו"דברי יוסף". מצד אימו היה הרב משה אריה נין לרב הלל ליכטנשטיין אב"ד קאלאמייא.

הרב משה אריה, למד כל חייו תורה מתוך הדחק ונודע כגאון וחריף. גיסו, הרב עזריאל יהודה ליבוביץ אד"ב ור"מ האדאז וגאב"ד עדת היראים וויען בניו יורק, כתב כי "החידושים שלו היו מעין מערכות של הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. והיה לו מוח עצום עד שהיה יכול לסדר על סוגיא עשרים קושיות, ולחדש בה מערכה עצומה של ארבעים וחמישים אותיות, בפלפול עצום ונורא… גם דביקותו בתורה הקדושה היתה להפליא, ושקידתו והתמדתו היו לשם דבר לאות ולמופת… היו ראוים בעליל את עוצם גדולתו בתורה, שהיה ממש בבחינת ספר תורה שלם… וממש היה נמס כל לב לראות האי גאון וצדיק עובד את קונו בדביקות עילאה, ובשמחה נעלה".

הוא היה מתלמידים הרב שאול בראך בקהילת קראלי, של הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ושל הרב עקיבא סופר בישיבת פרשבורג, ה"דעת סופר", שראה בו את אחד משני תלמידיו המובחרים. הרב משה אריה אף סייע בסידור ספרו הגדול של רבו, הרב זילברשטיין, "מעשה למלך" על הרמב"ם.

הרב משה אריה נשא לאשה את שרה, בתו של הרב פנחס אדלר, אב"ד ור"מ קהילת ראדאוונקא הסמוכה לאונגוואר ומחבר הספר "פני חסד". לזוג נולדו ששה ילדים. אחד מילדיהם, יוסף יוזפא, נפטר והובא לקבורה בבית הקברות בראדוונקא.

 לאחר פטירת חותנו מילא הרב משה אריה את מקומו ברבנות ראדאוונקא. בשנת תרצ"ח ספחו השלטונות את מחוז ראדוונקא לאונגוואר, והרב כיהן גם כאב"ד אונגוואר (אודות שאלת הרבנות שעורר סיפוח זה, ראה שו"ת מהר"ם בריסק, ג, סי' כ).

הרב משה אריה רשם על הכתב חידושי תורה רבים, ואת כל חידושיו בהלכה, שנכתבו בעמקות ובחריפות, נהג לשלוח לאביו הגאון לעיון ולבקורת. חלק מחידושיו יצאו לאור בכתבי העת התורניים 'בית ועד לחכמים', 'המעין' ו'תל תלפיות'. הוא גם סיים לכתוב את ספר "שערי משה", שנותר בכתב יד. הרב ייחל להוציא לאור את חידושיו, כפי שכתב בסוף ספר "מעשי למלך": "יעזרנו כבוד יתב"ש להוציא אורה חידושי אשר חנן אלקים את עבדו". רגע לפני שעמדו להיות מגורשים לגטו אונגוואר, ביקש הרב משה אריה מבנו, הרב שלום, למהר ולהעביר את כתבי היד שלו לבית שכנם הנוכרי למשמרת.

בליל הסדר תש"ד גורשה משפחת הרב משה אריה מביתם, בבהלה, לגטו אונגוואר. לפני יציאתם ניגש הרב להיפרד מהספרים הקדושים שלו, בדמעות ואנחות, במעמד קורע לב. כעבור זמן גורשה המשפחה לאושוויץ, ועברה סלקציה בי"א בסיון תש"ד, בה נשלחו הרב ובנו הרב שלום ימינה, בעוד שהרבנית שרה, וארבעת ילדיהם, ברוך בענדיט, פנחס וחיים אלעזר, נשלחו שמאלה ונהרגו עקה"ש. הי"ד.

כעבור זמן נשלחו הרב ובנו מאושוויץ, למחנה מטהאוזן שבאוסטריה, ולאחר מספר שבועות הועברו למחנה הכפייה גוזן 2, הממוקם מספר קילומטרים מערבית למטהאוזן. בהמשך הופרדו הרב ובנו, והרב כרע תחת תנאי החיים המחרידים, הסבל והרעב, ונפטר בא' בשבט תש"ה, בהיותו קרוב לגיל חמישים. הי"ד.

מכל ילדיהם שרדו רק הרב שלום, ומרת פיגא, אשת ר' משה יוסף פלינט.

בתום המלחמה חזר הרב שלום רוזנברג לבית אביו, ומצא שהשכן הגוי מתגורר בבית זה. כשהתבקש הגוי להשיב את הכתבים שהופקדו בידו, הוא הכחיש את קבלת הכתבים. במאמצים מרובים טיפס הרב שלום לעליית גג בית אביו, שם ראה את דפים קרועים ומפוזרים מתוך ספרי הש"ס הגדול דפוס וילנה, שבהם למד אביו ובהם רשם הערות וחידושים רבים בשולי הגיליון.

על מנת לעשות שם לתורתו של אביו, הוציא לאור הרב שלום את שארית כתבי אביו בספר שנקרא על שם ספרו האבוד של אביו, "שערי משה". הספר כולל סוגיות, שו"ת ועניינים שונים, בסופו הובאו גם תולדות המחבר ומשפחתו.

חותמת הרב רוטנברג הי"ד וחתימת כתב ידו הובאה כאן כאדיבות בית המכירות קדם.

מספר הצפיות במאמר: 15

ובפסוק 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ופירש רש"י ז"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק 'וישכב במקום ההוא' ופירש רש"י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די"ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל בעירובין (דף נ"ד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם'. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ"ה ע"א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק"ו ע"א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר 'אם יהיה אלקים עמדי' וגו', וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה' יתברך 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד' ע"א) הא באמת לא הוכיחו ז"ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב 'ויירא יעקב מאד", ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, 'אם יהיה אלקים עמדי'. ועוד למה אמר לשון 'אלקים' ולא בשם הויה, כמו שנאמר 'והנה ה' נצב עליו', ופירש רש"י ז"ל לשומרו. וגם מה שאמר 'והיה ה' לי לאלקים', וכי עד עתה לא היה ה' לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר' אלימלך מגראדזיסק זצ"ל זי"ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי"ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל זי"ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר "תולדות אדם" מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ"ל זי"ע על הפסוק 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה', במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי"ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב"ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל זי"ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז"ל הנ"ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה' יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה' יתברך. וזה פירוש 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם היו עדיין דבוקים ב'טבע' שהוא גימטריא 'אלקים', כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב 'ויחן שם ישראל', ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה', ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה' יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה' יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת 'בידך אפקיד רוחי' יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ"ן וכו' יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב"ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר"י ז"ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ"ל 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו' ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה' יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה' בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז"ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה' יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא 'סולם מוצב ארצה', בתוך ארציות וגשמיות, אך 'וראשו מגיע השמימה', היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה' יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז 'ויורדים בו', יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז"ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. 'והנה ה' נצב עליו', שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה' יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)

הרב החסיד ר' ראובן ב"ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: "ברכה משולשת" – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ"ו) ו"דרושים נחמדים על הגדה של פסח" (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר "תורת האדם", הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד"ס, על פי שיטת ודרך הבעש"ט ותלמידיו (ורשה, תרצ"ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו"רים: רבי נפתלי האדמו"ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו"ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו"ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו"ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר' דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר' צבי הירש שהיה "שו"ב וש"ץ טוב מן המובחר" (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר' אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה "הרבני המופלג והנכבד" (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם 'טבח פלמירי'. הי"ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

מספר הצפיות במאמר: 9

במדרש רבה קהלת איתא למה נקרא שמו של שלמה 'קהלת', משום שהיה אומר כל דבריו בהקהל, כמו שנאמר "אז יקהל שלמה". אולי כוונתו ללמדנו מנהגו של שלמה המלך שלא אמר דבר חכמה שלא שמע מפי רבותיו, ומשום הכי היה נקרא בשם 'אזור בן יקה', שאגר החכמה והקיאה, כלומר את כל מה שלא שמע מפי רבו. ועל כן לא עבר עליו רוח קנאה מכל אומה ולשון, כמו שנאמר "ויביאו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה", כי הקנאים אומרים עליו "ראו דברים ישנים מפי זקן חדש". וכן העיד הרמב"ן בדיני דגרמי שלו, שאלמלא לא באנו אלא העתיק דברי רבותינו דיינו, בפרט שעל ידי שאנו מקהילים דברי רבותינו נוחי נפש זי"ע אנו גורמים ששפתותיהם יהיו דובבות בקבר, כבקשת דוד המלך עליו השלום "אגורה באהליך עולמים" על  פי דרשת חז"ל, במסכת יבמות דף צ"ו ובכורות דף ל"א, ואז תקיים בהם "דברי אשר שמתי בפיך לא ימשו מפיך" על ידי "פי זרעיך וזרע זרעך מעתה ועד עולם". ואפשר שעל זה רמז שלמה בחכמתו "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", 'ארץ' אילו צדיקים שנקראו 'ארץ' ("ארץ חפץ"), המה עומדים לעולם, כדדריש ר' אחא אין 'עומדת' אלא מעמדת תפקידיה פיקודין של הקב"ה, כי משנתם וצדקתם עומדת לעד. ואז יהיה בעיניך חשוב דור שבא כדור שהלך, כי כל דבריך המה דבריהם וירושה המה לך. ועל זה נאמר "ומשבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים", זה תלמידיהן ותלמידי תלמידיהן, כי על ידי כך "אשר המה חיים עדנה" המה גופם שפתותיהן דובבות, וכל זמן שזרעו בחיים של תורה, אף הוא בחיים, כי יעקב אבינו לא מת, אז זכותם מסייעתם לבניהם אחריהם ומעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.

ועל כן הרהבתי בנפשי עוז לקיים מה שנאמר על "ויקהל משה", עשה לך קהילות גדולות, וקבצתי כעמיר גורנה כל הדינים על הלכות שמחות מרבותינו הקדושים אשר בארץ המה, דברים ישנים ועתיקים מפי זקן חדש, ואולי אבנה גם אנכי ממנה, וזכותם יעמוד לי ולזרעי מעתה ועד עולם, אמן. ויהי רצון שמנחתי, מנחת עני ודל, יעלה לריח ניחוח לפני אדון כל, ולפני עבדיו מלאכיו גמרי כוח, אלו הצדיקים, ולפני כל יודעי דת ודין, ויתגלגל זכות הרבים על ידי להשיב לשואלים בעת צר ובלב מר על אתר את המעשה אשר יעשון גמילות חסד עם המתים ועם החיים על פי דיני התורה והמסורה מרבותינו הקדושים זי"ע. ואתפלל לד' בעל הגמולות את תפילת עבדו, רבי נחוניה בן הקנה בכניסתו לבית המדרש, יהי רצון שלא יארע תקלה על ידי וגם שישמחו בי חברי, דאימא מילתא דתתקבל לרצון. ואם אולי חלילה שגיתי לפעמים בהעתקת דברי רבותינו הצדיקים זי"ע, אתי תלין משוגתי וידוני אותי לכף זכות, כי אני לעורר לבב המעיין באתי ולהקל עבודת הקודש לדעת אנה יחפש מקור דין הלכה למעשה עד שיבואו עידיהן ויצדקו, והיו עיניהם רואות את מוריהן, דברי רבותינו ז"ל.

ומהאי טעמא לא לקחתי הסכמות כנהוג, כי לא רציתי שיסמכו עלי, ורק מעשה קוף בעלמא דעבידנא, ממילא למה לן להטריח רבותינו שבגולה יחיו לעיין בדיני אבילות המדאיג ומעציב את הלב. אמנם אף על פי כן כדי שיהיה הקמח מנופה בי"ג נפות לקחתי לי חכם נאמן ואומן נפלא ראש המלקטים המפורסם בעולם לשבח בשם, בעל "וילקט יוסף", הרי הוא ידיד נפשי מחותני המאור הגדול בנם של קדושים צנא מלא ספרא מורנו ורבינו הרב יוסף הכהן שווארטץ נ"י [הי"ד] רב ומגיד דחברה מחזיקי תורה פה, והוא הגבר הוקם על ועזר לי בסידור ספרי זה, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, וטובים השניים מן האחד [וזאת לדעת שזה י"ב שנים שחברתי ספר 'זכרון ש"י' גם כן על הלכות שמחות, אבל כבר ספו וגם תמו, ורבו השואלים ודורשים ומבקשים את הספר, ועל כן גמרתי אומר להדפיסו מחדש ביחד עם ספרי זה ולהכניסו ולערבו כקטורת הסמים בין בתרי ספרי זה הנקרא 'ויקהל משה' ופנים חדשות בא לכאן אוהל המשכן ממרן בעל קצור שולחן ערוך זל"ה, ושפת יריעות המשכן למטה וזכרון לזכרון ש"י בצדי המשכן והיה המשכן אחד]. ותשואות חן חן לו על טרחתו וטובו ישלם ד' פעלו. ויהי נועם ד' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננהו, כן דברי הצעיר באלפי ישראל.

אראדעא (גרוסווארדיין) יום ד' לסדר "באר חפרוה שרים", שנת תרצ"ד לפ"ק.
משה קליין, בהגר"א ז"ל, רב דחברה פועלי צדק, ולבית אוללמאנן.

(הקדמת "ויקהל משה")

הרב משה קליין, נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו הרב אליהו קליין אב"ד האלמין בן הגאון הרב שמואל שמלקע קליין בעל "צרור החיים" אב"ד סעליש. הרב אליהו קליין היה חתנו של הגאון הרב שלמה זלמן אולמן בעל "יריעות שלמה" אב"ד מאקווא.

הרב משה קליין היה תלמידם של ה'שבט סופר' בישיבת פרשבורג ושל הרב משה הרש פוקס אב"ד גרוסווארדיין. משנת תרס"ו (1906) כיהן כדיין בצעהלים, ומשנת תר"ע (1910) היה רב קהילת רעטע, ורב, דיין ומורה בבית המדרש המשפחתי בגרוסווארדיין. משנת תרפ"ב כיהן גם כרב קהילת "פעלי צדק" בגרוסווארדיין,

הרב משה קליין חיבר את הספרים "זכרון ש"י" (תרפ"ג) ו"ויקהל משה" (תרצ"ד) על מנהגי אבילות. הוא נשא לאשה את הרבנית בילא אסתר בת הגאון רבי דוד פרידמן, רבה של צעהלים וראש ישיבת צעהלים. הורי אשתו נרצחו עקה"ש באושוויץ בז' סיון תש"ד. הי"ד.

תרשים שושלת רבי שמעלקא מסעליש בטרנסילוואניה הובא בספר "חכמי טרנסילוואניה: ת"צ-תש"ד" (מכון ירושלים, תשמ"ט), עמו' כט.

הרב משה קליין נספה באושוויץ בז' בסיון, ב' דחג השבועות, תש"ד (1944), גם הרבנית בילא אסתר נספתה באושוויץ.

עוד נספו ממשפחתם:

– בתם ברכה ובעלה, הרב שלום צבי אדלר, רבה של דיוסג (בנו של הרב יואב אדלר אב"ד הנשוביץ הי"ד), וילדיהם הינדע, טשרנע, אליהו ובנימין.

– בתם טשרנע ובעלה, הרב יעקב טייטלבוים, אב"ד קאבא, וילדיהם דוד, יצחק, טוביה, הינדה ובנימין.

– בתם רבקה ובעלה, הרב שמואל זאב גולדמן, רב בית המדרש "אהל יששכר ובית יוסף" בגרוסוואדיין, וילדיהם שרה גיטל, הינדה וישראל.

– בתם לאה (אשת ר' שרגא צבי טננבאום) ובנה שמואל שמעלקא בן השנתיים.

הי"ד.

הרב משה קליין ורעייתו נרצחו עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד,

מספר הצפיות במאמר: 8

ב"ה לאדז, יום ד' לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" שנת תרפ"ז לפ"ק.

כבוד ידידי הרה"ג המפורסם מוכתר בנימוסים מגזע אראלים ותרשישים יקר רוח איש חמודות מוה"ר יעקב משה בלוי שליט"א אב"ד סאסאטא.

אחרי דרישת שלום תורתו,

יקרת מכתבו קבלתי, ושמחתי בקול מבשר ואומר, כי נשאו לבו הטהור לחבר ולסדר תורת רבינו אדומו"ר אור ישראל וקדושו ר' שלמה קארלינר זצלה"ה זי"ע. ועל דבר אשר דרש ממני לשלוח לו הכתבים שישנם תחת ידי מעזבון מורי וחמי זצ"ל הרב הגאון הצדיק הרב ר' נתן נטע הכהן הגאבד"ק קאלביעל, אשר ליקט ואסף מאמרים קדושים מאת הקדושים וטהורים הרב רבי אהרן הגדול מקארלין ובנו הרב רבי אשר ותלמידו הרב רבי שלמה זכר כולם לברכה זי"ע, דחזו להקרבה על מזבח הדפוס, בישרת לב שמחה, מצאתי לנכון למלאות מבוקשו, ובפרט שרום מעלת כבוד תורתו שליט"א הנהו נכדו (יעוין ספר חסידים סי' רכ"ש ובמקור חסד שם), ובטח בל יפקד שמו הטוב של חמי ז"ל עליהם, ואפריון אמטייה למר רום מעלת כבוד תורתו, יהי ה' עמו, ויברך ה' חילו, ופועל ידיו תרצה.

כנפשו ונפש ידידו דורש שלום תורתו ובכל לב ונפש חפצה המצפה להרמת קרן התורה וישראל,

באתי על החתום יעקב דוד בהרה"ג רי"מ זצלה"ה וויטעלזאהן
אבד"ק רודא-פאביאניץ, וכעת מו"צ בלאדז ברחוב וואלבארסקא.

(הסכמה לספר 'שמע שלמה' – הנהגות, תורות ומעשים מאת האדמו"ר רבי שלמה מקארלין, בעריכת הרב יעקב משה קליינבוים)

הרב יעקב דוד ויטלסון (וויטעלזאהן / וויטטעלזאהן) נולד בשנת 1890 לערך בוינגרוב (פולין) להוריו, הרב (יהודה) מנחם מנדל ויטלסון אב"ד שעניצא (פלך ורשה) ולרבנית ויטל. הרב יעקב דוד היה צאצאיהם של האר"י הקדוש, המהרש"א, הרמ"א והמהר"ל מפראג, הבית מאיר, ולמעלה עד לרבינו בעל המאור.

אביו, הרב (יהודה) מנחם מנדל, נפטר בחודש אב תרפ"א. הוא נמנה על הרבנים שחתמו על הנידוי והחרם שלא למנות רבנים תמורת כסף, כפי שמופיע במופיע באבני נזר יו"ד סי' תסה. חותנו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, הרב (משה) יחזקאל בידרמן אב"ד ווישאגראד, כונה על ידי ה'אבני נזר', 'בר לבב זך הרעיון' ונפטר בי"ח בטבת תרס"ז. אביו של הרב (יהודה) מנחם מנדל, ר' זלמן וויטלסון היה חתנו של ר' ברוך נאומברג, בנו של הרב יהודה נאומברג אב"ד ליסא, חתנו של הגאון רבי מאיר פוזנר, מחבר הספר "בית מאיר".

הרב יעקב דוד נשא לאשה את מרת מרים בלומה בת הרב נתן נטע הכהן דינר, ונולדו להם חמישה ילדים. הרב נתן נטע הכהן דינר היה אב"ד ראדשיץ (פלך ראדום) ומשנת תרנ"ד אב"ד קאלביעל, הוא הוציא לאור את הספרים "רשפי אש השלם" ו"קונטרס לקוטי שבחי מוהר"מ זלה"ה" (פיעטרקוב, תרס"ז) מאת הרה"ק רבי מרדכי מנסכיז, וספר "קרבן ראשית" (ורשה, תרע"ב) מאת רבי יהודה ליב מרגליות.

הרב יעקב דוד כיהן כאב"ד רודא וכמו"צ בעיר לאדז. הוא נמנה על חברי אגודת הרבנים בפולין (כמופיע בקובץ דרושים, תרפ"ד). הוא מימן את הספר 'רשפי אש השלם' שהוציא לאור חותנו והגיה אותו. בהסכמת האדמו"ר רבי יעקב אריה מטרוסק, הוא מזכיר חתנו של הרב נתן נטע הכהן אב"ד קאלביעל, "האברך הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד נ"י בהרה"ג המפורסם רי"מ אבד"ק שעניצא".

חותנו כתב בהקדמת הספר 'רשפי אש השלם':

"עתה הנני מחזיקנא טובתא רבא לחתני הר' החריף שושלת היחס מוה"ר יעקב דוד וויטטעלזאהן נ"י (בן הרב הגאון חריף ובקי שושלת היחס המפורסם מוה"ר יהודא מנחם מענדל שליט"א אבד"ק שעניצא)* ותשואות חן רב לו על גודל עמלו והיגיעה להשגיח בהשגחת עינא פקיחא על הספר הקדוש הלז שיצא מתוקן ומוגה כראוי בהגהה מדויקת והזיל מכספו הוצאת הדפוס, וזכות רבינו זצוקללה"ה זי"ע יעמוד לו שלא ימוש התורה והיראה וכל טוב ממנו ומזרעו ומזרע זרעו עד עולם. ומעתה ידי תכון עמו להזהיר אחינו בני ישראל שלא ישיג שום אדם את גבולו להדפיס הספר הקדוש הלז הן במתכונתו והן שלא במתכונתו בלתי רשות חתני הנ"ל או בא כוחו כי הזכות שייך לו ולבא כוחו לחלוטין ולמ"ע.
נאום נתן נטע הכהן אבד"ק הנ"ל

* נכד הגאון הבית מאיר שהיה נכד הגאון ר' פנחס הורוויץ גיסו של רבינו הרמ"א עד רבינו בעל המאור, ומצד אמו נכד הגאון הצדיק ר' יעקב דוד אב"ד קאזניץ בעל המחבר הגהות מהרי"ד על תורת כהנים שהיה נכד הגאון הפני יהושע ונכד רבינו ר' דוד לידא ונכד הגאון החסיד ר' יוסף מפרעמיסלא שהיה נכד רבינו הרמ"א. ונכד רבינו הגדול המהר"ל מפראג עד רבינו האי גאון עד זרובבל בן שאלתיאל ונכד רבינו האר"י לוריא אשכנזי מצפת. הכל כמבואר בספר הגהות מהרי"ד הנ"ל".

בשורות שלפני הסכמת הרב יעקב דוד ויטלסון לספר "שמע שלמה" (פיוטרקוב תרפ"ח), ולפניה הוסיף העורך את השורות הבאות:

"מכתב מידיד נפשי הרב הגאון ר' יעקב דוד שליט"א אבד"ק רודא, בדבר ששלח לי כמה כתבים מחמיו ז"ל. והנני בזה להכיר לו טובה, ולהביע לו תודה, על אשר נהג עמי טובת עין לתתם לי ולזכות הקדוש בעל הספר, יעמוד לו ולזרעו עד עולם, שיתברך בכל טוב מאת שוכן מעונה, וימולא משאלותיו בכל כת ועונה, ויצלח בכל אשר יפנה, ויזכה לעלות לציון ברינה".

בשנת תרפ"ב שכב אביו על ערש דווי, והורה לראשי הקהל שבשעניצא, שאף שיש לו בן הראוי למלא את מקומו, בהיותו תלמיד חכם גדול ויושב בישיבה כל היום, מכל מקום העיר נצרכת לרב ומנהיג מסוגו של הרב יוסף יונה גבריאל שארפזין אב"ד סערצין.

הרב יעקב דוד ומשפחתו גורשו לגיטו לודז'. בשנת 1942 נספו הרב, הרבנית וארבעה מילדיהם, ובהם בנם, ר' יוסף צבי ויטלסון – שנולד בשנת 1911, היה שוחט ובודק והתגורר בפשיסחה עם רעייתו רחל לאה. הי"ד.

ברשומות בגיטו לודז' מופיע יעקב דוד מלודז' נולד ב-10.03.1884, התגורר בגיטו שם, ונרצח בתאריך  20.04.1942 (ג' באייר תש"ב).

בנו, שלמה יצחק, שרד, התגורר בעכו והנציח בדפי עד ב'יד ושם' את הוריו, את אחד מאחיו ואת דודו, הרב ברוך ויטלסון הי"ד שהיה ראש ישיבה בעיר ורשה.

תמונת החותמת של הרב יעקב דוד הי"ד מובאת כאן באדיבות ברנד מכירות פומביות

מספר הצפיות במאמר: 13

רבותינו הקודמים, גדולי ישראל וקדושי עולם, כשהיו מביאים את תורתם תשורה לרבים, מתוך יראת חטאם המרובה הקודמת לחכמתם, ולדעתם את הקוצים והברקנים הנתונים בכל דרך אנוש אף כי קודש הוא, והפחים הרבים הטמנונים בכל מדרך כף רגל, ובייחוד כשיוצאים מקרן זוית, אשר שם התורה מונחת, אשר שם נסתרו במסתרים, כפי חיובי האדם לבקש לו מקום מקלט נכון ובטוח יותר מפגעי הלב העקוב מכל, בהצנע לכת, וגם מחיובי הצלחת התורה, ב'חמוקי ירכיך', שיהיו דברי תורה בסתר, ובהכנסת לרשויות הרבים, ששם הדרכים קרובים להפסד, היו מרתתים ומתפחדים אם לא נתערב שמץ פסול במעשה הלזה ואם כולו על טהרת הקודש, כמשפט חשבונות נפשם בינם לבינם בכל מעשה אשר היו עושים, ומפני זה היו מרבים להתנצל למצוא צדדי זכות לפעול פעולתם, מבלי התחשב עם שלמות וגודל ערך המעשה והכוונה גם יחד.

לא כן הדבר אתנו היום, אין ליטול את השם לבוא להתנצל על מעשה זה הנעשה בפומבי, כי הלוא זה כאילו יאמר האומר, רוב מעשי מתוקנים הם, ישרים הם, אין בהם נפתל ועקש, רק זאת היא האחת אשר יש לערער עליה, והנני מתנצל עליה, לגלות את צדקי וזכותי, ומה יענה איש אשר רוב מעשיו מקולקלים, ודבר זה מתורתם של הראשונים למדנו, שכתבו בדין חתן פטור מקריאת שמע, ואמרו במשנה (ברכות ט"ו) חתן אם רוצה לקרות קריאת שמע קורא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. עד כאן. וכתבו הראשונים, ומיהו אנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב, גם חתן יש לקרות, דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא כלומר 'אני מכיון בכל שעה'. עד כאן דבריהם.

בשתים יאיר נוגה על דרכנו, כי נראה ונתבונן גודל פליאות התורה אשר ניתנה לדור שכולם נביאים, איתני עולם, ואחריהם לדורות זקנים ונביאים תנאים ואמוראים, כמלאכי שמים, וגם להם חתומה ניתנה, לא הגיעו לסופה. ושור וראה כי גם עתה אחרי ירידת הדורות ירידה אחר ירידה אחורנית אין קץ, עוד ישתמשו בה קטני קטנים, קטנות בלתי מתחלקת עוד, ועוד יעשו ציצים ופרחים לתורה, גם עתה עוד מלאים היכלי התורה מזן אל זן, כישיבת מיר המהוללה, אשר שם גודלתי גם אני על ברכי רבותי מאורי עולם, וחברותיה, וגם ישיבתנו "ישיבת מהרש"א" באוסטראה-וואלין, אשר אנו שוכנים עתה בתוכה, זכתה להיות סניף לאריות ויומם ולילה לא ישתוק קול התורה מתוך כותלי הישיבות, ובחורי חמד שרידי פליטתנו מוסרים את נפשם עליה, ויענדו כתרים וזירים לגולת תפארתה.

זאת ועוד אחרת, בזמן אשר רבו כמו רבו דברים חיצונים, אי תורנים, אין תוכחה ואין בקורת, נדפסים ונפוצים לרבואות רבבות, ואין שואל ואין תמה, אם כן למה זה יגרע חלק נחלת התורה להתנצל בשבילה. כהנה וכהנה יוסיפו אומץ, ותפוץ תורה ודעת להבקיע ערפילי אופל ולזרוח אור שמש האמת, אשר גם המעט ממנה דוחה הרבה מן החושך, ובהתעוררות דלמטה תתרבה ההתעוררות דלמעלה להרים קרן התורה ועד.

והנני קובע ברכה לעמיתי גיסי הרב הגאון וכו' ר' דוד חזנוביץ שליט"א [הי"ד] הנושא אתי יחד את המשא הכבד של הישיבה בכל העניינים הרוחניים והכלכליים. יברכהו ד'!

(הקדמת מחבר חלקת יוסף)

הרב יוסף ברקוביץ הי"ד , "ר' יוסף קוסובר", נצר למשפחת חייקין, בנם של ר' קלונימוס קלמן ומרת רוכלה, נולד בשנת 1898 בקוסוב, למד בצעירותו בישיבת מיר והיה שם לתלמידו המובהק של המשגיח ר' ירוחם ליבוביץ. הוא התבלט בכישוריו ובמידותיו: המשגיח, ר' ירוחם, הצהיר על בקיאותו הרבה של ר' יוסף, על כל הש"ס, והעיד על גודל אהבת התורה של ר' יוסף, כשאמר "אסור לתת לו להכנס לחנות ספרים, הוא לא יצא משם". הגאון ר' חיים עוזר עיכב פעם אספת רבנים בווילנה עד לבואו של הרב יוסף, כשהוא מסביר של"רבי יוסף קוסובר" יש לו דעת תורה.

במלחמת העולם הראשונה גלתה ישיבת מיר לפולטובה שבאוקראינה, ואחד הבחורים הצעירים נעצר על ידי הרוסים בחשד לריגול, נשלח לכלא בעיר אחרת ועמד להיות מוצא להורג. תלמידי הישיבה הסתכנו ונסעו לחפש את הבחור שנכלא. לבסוף מצא הרב ברקוביץ את הבחור מוחזק בבית כלא בעיר רחוקה, בסיוע המשגיח ובסיוע הרב זלמן סורוצקין ששלט בשפה הרוסית וכיהן כמתורגמן עבורו, הם הופיעו במסירות נפש בפני השופטים הצבאיים והצליחו להציל אותו.

הרב יוסף נשא לאשה את מאשא ליבא בת הרב בנימין קפלן (אחותו של הרב אליעזר זאב קפלן, ואחותה של הרבנית חניה באשה אשת הרב דוד חזנוביץ).

לאחר מעבר ישיבת סארנע לעיר לונינץ, הסמוכה לפינסק-קרלין, פנתה הנהלת הישיבה לגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שישלח להם את אחד מגדולי תלמידי החכמים וירא שמים מרבים, לכהן אצלם לכהן כראש ישיבה, שימסור שיעור עיון ויהיה דמות מופת לתלמידיו. הרב חיים עוזר בחר ברב יוסף ברקוביץ, ושלחו לכהן כראש ישיבה בלונינץ, זמן קצר לאחר נישואיו. הרב יוסף הנהיג בישיבה את שיטת הלימוד בישיבתו כדרכם של ישיבות ליטא. על פי המסורת המשפחתית התלבט הרב יוסף האם לקבל הצעה זו או לאמץ הצעת רבנות באחת העיירות, ולכן נסע להתייעץ עם חפץ חיים. החפץ חיים הורה לו לכהן כראש ישיבה, וזאת על מנת שיוכל להפיץ תורה בין כארבעים תלמידי הישיבה. בשנת תרצ"ב פרסם הרב יוסף ברקוביץ 'ר"מ דלונינעץ' דברי תורה בירחון כנסת ישראל, וילנה, חוברת יא.

בשנת תרצ"ג עזב הרב יוסף את לולניץ, ייסד את "ישיבת מהרש"א" באוסטריה (מחוז וואלין) ועמד בראשותה. גיסו הרב דוד חזנוביץ כיהן שם כמנהל ומשגיח רוחני. הישיבה נודעה כאחת מהישיבות המעולות ללמודי תורה ומוסר, והרב יוסף תיאר את הגדיר את מטרת הישיבה "להיות יתד וסניף לאריות, יום ולילה לא ישתוק קול התורה מתוך כתלי הישיבה, ובחורי חמד שרידי פליטתנו מוסרים נפשם עליה ויענדו כתרים וזרים לגולות תפארתה".

הרב ברקוביץ חיבר את הספר "חלקת יוסף: מענייני דינים ועדות, רוב וספק, קנין וזכיה, שביעית".  חלק א' של ספר זה יצא לאור בבילגוריא בשנת תרצ"ח, אך חלק ב' של ספר זה אבד בשואה, וחבל על דאבדין. מתוך הספר ניתן לעמוד על גדולתו בתורה של מחברו. לימים הודפס הספר במהדורה חוזרת על ידי חתן המחבר.

הספר זכה להסכמת הגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי, שעיין בספר ומצא בו "הרבה דברי חפץ פנינים יקרים אשר העלה מנבכי ים התלמוד, ומגדולי הראשונים והאחרונים, חדושים ישרים ונעימים משמחי לב, סברות נכונות ועמוקות הראויות למי שאמרם וראוים להעלות על שולחן מלכים, ושמחתי לראות כי ראה ברכה בעמלו, והצליח בלמודו בהיותו מרביץ תורה ברבים ומתלמידים יותר מכלם". את המחבר מתאר רבי חיים עוזר במילים: "ידידי היקר והנעלה, חריף ובקי סיני ועוקר הרים קנקן חדש מלא ישן עתיק כש"ת מו"ה יוסף בערקוביץ שליט"א, ר"מ ומנהל אולפנא ישיבת מהרש"א באוסטראה וואלין". הוא מוסיף ומברך את המחבר "כן יהי ד' עמו ויעל ויצליח להגדיל תורה ולהאדירה, ורבים יהנו לאורו, וירבה גבולו בתלמידים הגונים, ויגדיל את המוסד הנכבד 'ישיבת מהרש"א' ויפיץ תורה ואורה וחפץ ד' יצלח בידו".

במהלך מלחמת העולם השנייה הגיע הרב יוסף ברקוביץ לעיר ווילנה, בתקופה בה המוני יהודים, ובהם בני ישיבות רבים, נמלטו משטחי הכיבוש הגרמני בפולין, אל וילנה שנכבשה בידי הסובייטים. הרב יוסף השתתף שם בשיעורים שמסר הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, הגרי"ז מבריסק, לתלמידי ישיבת מיר בווילנה.

לאחר פרוץ המלחמה, הסתייעו יהודים רבים שהגיעו לווילנה באשרות יציאה דרך יפן ממיופה הכוח היפני בקובנה, חסיד אומות העולם, סנפו סוגיהרה, שהנפיק ללא הרף כ-3,500 אשרות, בניגוד להוראות ממשלתו, אולם ניתן היה לקבל אשרת מעבר ליפן רק למי שכבר הייתה לו אשרה ליעד סופי מחוץ ליפן. על מנת להציג אשרת מעבר ליעד סופי הסתייעו היהודים בקונסול ההולנדי בקובנה, יאן צוורטנדיק, שהנפיק אשר כניסה לאי קורסאו, עד שהסובייטים סגרו את הקונסוליה בחודש אוגוסט 1940. לאישורים הללו לא היה למעשה כל ערך מכמה סיבות: לא היתה כל אפשרות של תחבורה לאי זה בעיצומה של המלחמה, לא היה סיכוי לכך שמושל האי יתן ליהודים את הרשיון האישי לו נזקקו לפי תקנות ההגירה של קורסאו, וכל מי שקיבל את רשות המושל לא היה נדרש להציג אשרת כניסה. עם זאת, ויזות אלו יצרו פתח להצלה, מכיוון שסוגיהרה סיפק אשרות יציאה ליפן לבעלי הוויזות לקורסאו אף שידע שאין להם כל ערך. הרב שלמה וולבה היה תלמיד ישיבת מיר, שגורש על ידי השלטונות הפולניים בשל אזרחותו הגרמנית, והגיע לשטוקהולם. הוא יצר קשר עם הקונסול ההולנדי בשוודיה, דה יונג, וקיבל עבורם עוד ויזות להגיע לאי קורסאו. הוא שלח כאלפיים אישורים לליטא, אך רק מעטים הספיקו לקבל את האישורים ולצאת מליטא לפני שנכבשה על ידי הגרמנים ביוני 1941, ורובם נרצחו על ידי הנאצים והליטאים. הי"ד.

במכתב שכתב הרב יוסף ברקוביץ לרב שלמה וולבה, הוא כתב לו:

"לרום הוד כבוד ידידנו חביבנו כליל חמדת המעלות והמידות מר שלמה וואלבע נרו יאיר ויזהיר באור שבעתיים לנצח.
הנה זה רבות הוגיענוהו לציערנוהו, וב"ה כי לרבים הגיעה תשועה על ידו. ומי כמוהו אשר זכה לדבר גדול ונורא כזה, להתגלגל זכות גדולה מאד על ידו, ומגלגלין זכות על ידי זכאי. ומצאנו ביונתן שנאמר בו '… היונתן ימות אשר תשועה גדולה עשה בישראל היום… אם יפול ארצה משערות ראשו'. ובוודאי יפדה גם ר' ידידנו מכל רע ופגע לנצח. ומי יוכל להתבונן בגודל העניין, מחשבות גדול דעות אשר לו עלילות, אשר נשלח רום שלדו למחיה, ולקומם את התורה הגולה והמטולטלת גולה אחר גולה. יקבל נא, וכל העוזרים והמסייעים על ידו והמשתתפים אתו, את ברכות לב בני התורה מעומק נפשם להזיח לשלדם את שמש ההצלחה בכך פינות אשר הם פונים, ולגונן עליהם מכל פורענוית המתרחשות.
ויש עוד רבים מידידינו אשר לא קבלו ויזות קאראסא, ומהם: לייזער וואלף קאפלאן ומשפחתו, פריידה קאפלאן, הירש קאפלאן, שרה ליעווינסאן (הוא גיסי הג"ר לייזער מראדין בניו הגדולים וחמותו בת החפץ חיים זצ"ל), גיסי הג"ר דאוויס יאסעל חזנביץ ומשפחתו, מאשעק עזריאל סעגאל, אסתר שרה סאגעל (אחד מאברכי מיר) כן אטריחו לבקשו עוד בעד אחדים מיוחדים אבא בערקסאן ומשפחתו (אחד מתלמידים הראשונים של מרן זצ"ל), מאיר פרץ סיליעצקי ומשפחתו (ר' פרץ טראבער), אראן יודא וויין ומשפחתו, איסאקי יודעליעוויטש ומשפחתו, וואלף יודעליעויטש, בער ראזענבלום, יאנקעל גלאווינסקי.
היום הברקנו לכבודו מברק לשאלו ע"ד וויזוס לסיאם טייאי. אקוה כי כל מה שיוכל לעשות ודאי יעשה, ומרן זצ"ל ישמח במעשיו וביחוד אשר יעשה לתלמידי מרן זצ"ל. כל העסק אשר אנחנו עסוקים איך להשיג טראנזיט יאפאן. והנני יוצא מאת כבודו ברוב רגשי תודה על כל טוב וחסד שגמל עם כולנו, ותהי משכורתו שלמה מן השנים, כמשאלות ידידו אוהבו דורש שלומו מוקירו יוסף ברקוביץ מקאסיווע".

מכתב זה נכתב בתקופת הכיבוש הרוסי, לאחר סגירת הקונסוליות הזרות באוגוסט 1940, ככל הנראה לאחר שבעלי הוויזות הראשונים כבר יצאו מווילנה באוקטובר 1940.

הרב ברקוביץ הוסיף וכתב מכתבים לרב וולבה בעניין ויזת קורסאו. הוא כתב אליו בכ"ג בטבת תש"א (22.01.1941), וכעבור שבוע הוסיף וכתב "והנה כאשר כמעט רובם של החושבים לנסוע כבר נסעו ורק אחדים נשארו ע"כ יראה נא למהר". ובמכתב נוסף כתב "הזרם הגדול של דורשי ויזות קורסאו כבר חלף, כי לעת עתה כבר נסתם הפתח הרחב להוציא, ורק לאחדים עוד נדרשת בשעה זו וויזע זו… אנו מבקשים באתו בעד אחדים, יחידי סגולה… גם בעד ר' יוסף רוזובסקי, וילנה".

הרב ברקוביץ נכלא בגיטו וילנה. הוא ניסה להשיג דרכונים להימלט דרך שטוקהולם, אך היה זה מאוחר מידי. כשבאו הגרמנים ימ"ש לקחת אותו להריגה בפונאר, היו בביתו שנים מתלמידיו, ר' פייבל קמינסקי מלנין ור' הרצל מקמניץ הי"ד. התלמידים הציעו לגרמנים שייקחו אותם במקומו, אך הרוצחים סירבו ותפסו את הרב יחד עם גיסו הרב דוד חזנוביץ והם נרצחו בפונאר. הי"ד.

אלמנתו, הרבנית מאשה ליבא, ובתם, רחל מרים, שרדו את השואה, עלו לארץ והתיישבו בפתח תקוה. רחל מרים נישאה לרב חיים יעקב גולדוויכט, ראש ישיבת "כרם ביבנה".

בדף עד שכתבה בתו, היא כתבה שנרצח ב 07/1941, בט' באב תש"א (החל ב-08.1941). מקורות נוספים (כגון "פירות בנימין" עמו' 5, כתבו גם הם את ט' באב תש"א כיום בו נרצח הרב). אך  הגיטאות בוילנה הוקמו ב- 09.1941, ועל פי מפקד שערכו הגרמנים בשנת 1942 היו הרב יוסף ברקוביץ, הרבנית מאשא ליבא ובתם מרים בגטו מס' 1 בווילנה, ברחוב רוזניצקי 9, כך שנראה שהתאריך שכתבה בתו הוא שגוי, ואולי צ"ל ט' באב תש"ב (07.1942). יצויין כי באוצר הרבנים נכתב שנספה בשואה בשנת תש"ג.

תמונתו מופיעה ב"אחד היה אברהם", עמו' 131.

מספר הצפיות במאמר: 25