מלמעלה אין שום פירוד בישראל, כי שורש אחד לכל הנשמות / הרב משה ישראל פלדמן הי"ד

תמונת הרב משה ישראל פלדמן הי"ד

לפרשת תרומה – ויקהל – שקלים

 מסורה י"א פעמים "ויהיו" רפין. "ויהיו תואמים מלמטה", "ויחדיו יהיו תמים על ראשו" (שמות כו,כד), "ויהיו לאות לבני ישראל (במדבר יז,ג), "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין" (שם לא,ג), "ויהיו כל" (בראשית ה,ח), "ויהיו מוכשלים לפניך (ירמיה יח,כג), "ויהיו נודדים בגוים" (הושע ט,יז), "ויהיו דם" (שמות ז,יט), "ויהיו נא שדיך כאשכולות הגפן" (שיר השירים ז,ט), "ויהיו חיים לנפשך (משלי ג,כב), "ויהיו כמוני" (איכה א,כא), "ויהיו דברי אלה" (מלכים א ח,נט).

ונראה דידוע שיש עולם ,שנה, נפש, וכמו שיש בנפש האדם רמ"ח אברים והמובחר שבכולן הוא הראש, וע"י שהאדם הולך אחר נפש השכלי שבראש וכל האבם נשמעין אליו נעשה כולו קומה שלימה ונתקדשו ע"י זה כל האברים. וכמו שכתב בט"א במעשה שנשק אחד את המלך ברגלו, ואמר המלך כי הוא מורד במלכות. והשיב כי מי שהולך אחר שכל שבראש, אם כן הראש הוא המלך, צריך לנשק את הראש, מה שאין כן אתה שהראש הולך אחר רגליך, שמובילין אותך לתאוות החומרי, אם כן הרגליים הם הראש, על כן נשקו ברגלו. עיין שם. וכמו כן יש בהשנה בהשס"ה ימים מובחר שבימים, שהוא יום הכיפורים ושבת קודש, כמו שכתוב במדרש (ילקוט תהלים רמז תתפח) "ימים יוצרו ולו אחד בהם" (תהלים קלט,טז) דקאי על יום השבת קודש ועל יום הכיפורים, וע"י שהאדם מקשר את כל ימי השבוע ליום השבת קודש להיות זוכרו בכל יום, כמו שכתבו חז"ל מחד בשבתך לשבת, נתכלל כל הימים בקדושת שבת. וכן בהעולם בכללו, מקום המקדש הוא המקודש שבכולן, ואנו שולחים את תפילותינו דרך מקום המקדש ואנו מתקשרים עם קדושת ארץ ישראל והמקדש ונתעלו כל הארצות.

והיוצא לנו מזה כי ע"י שנאגדו יחד הגרוע והמשובח יש שלימות לכולם, וכמו כן אם ישראל מתאגדים באגודה אחת עם השלמים, ע"י זה זוכים גם שאינם שלמים, כמו שכתוב במדרש פרשת אמור (ויקרא רבה ל יב) בטעם ארבע מינים, יאגדו אלו עם אלו, כפרו אלו על אלו. וכבר פירש המגיד מבראד ז"ל הפסוק (הושע ב,א) "והיה במקום אשר יאמרו להם לא עמי אתם יאמר להם בני קל חי", והוא יען כי "ושמו להם ראש אחד", ששמו להם ראש הדור להיות באחדות, ובאמצעותו זכו גם הם. והנה עוד מעלה יש ע"י האחדות, כי ע"י זה לא יתבטלו ישראל לבין האומות, כמו שפירש התב"ש על מה שאמרו חז"ל (סנהדרין עא ע"ב) "כינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם", כי הנה חס ושלום היו ישראל מתבטלין בין אומות העולם, אכן ע"י שהם קבוע אינם מתבטלים, כי קבוע אין לו ביטול. וזהו "כינוס לצדיקים נאה להם", שע"י זה הם קבועים ואין להם ביטול. ובספר נועם אלימלך כתב הטעם כי ישראל המה דבוקים בו יתברך שמו, וקיימא לן דצריך ששים נגד הדבוק בו, וממילא אין מקום ביטול. עיין שם. עוד יש בגמרא סנהדרין (לט ע"א) טעם לשבת שאין להם ביטול יען שאנו נימולים, ולא מצינו למהוי כוותייכו, ולא יוכל להיות הבטל כמבטל, וע"י זה לא שייך ביטול, כבש"ס מנחות.

וע"י זה יתבארו דברי המסורה, דהנה ידוע דכל המשכן יש בו רמז לבריאת שמים וארץ. ובספר דגל מחנה אפרים (תרומה על הפסוק "ועשית את הקרשים") קרש – זה אדם. והקרשים היו לארבע הרוחות, צפון ודרום מזרח ומערב, רומז על ארבע מדרגות שיש בישראל, דקחשיב במדרש פרשת אמור הנ"ל. ואמרו חז"ל (ירושלמי שבת פרק י"ב ה"ג) קרש שניתן בצפון, לא ינתן בדרום. וע"י הבריחים נתאגדו כל הקרשים יחד, "והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה" (שמות כו,כח). ואמרו במדרש (מדרש רבה יח יד) "והבריח התיכון" זה משה, והיינו כי הוא היה כללות ישראל, וע"י שישראל היה להם התחברות עם משה נשלמו כולם על ידו. וזהו שטחיות המסורה "ויחדיו יהיו תמים על ראשו", מורה שכל ישראל יהיו מאוגדים באגודה אחת ויהיה להם התתברות עם הראש, וזהו "תמים על ראשו", ע"י זה יזכו כולם. וזהו שכתוב "ויהיו כל" רומז על כללות ישראל יחד, אזי "ויהיו מוכשלים לפניך", כי גם בעלי עבירה (על דרך "כי כשלת בעוונך") יזכו לפני הקב"ה ע"י התאחדותם עם הצדיקים, וכמו שאמרו חז"ל (כריתות ו ע"ב) כל תענית שאין בה מפושעי ישראל וכו'. וע"י זה ינצחו במלחמה גם כן, ועל כן במלחמת מדין נאמר "החלצו מאתכם אנשים לצבא", ופירש רש"י שם, אנשים צדיקים שיהיה זכותן מסייעתן, וע"י התקשרותן נצחו גם הפשוטי עם "ויהיו על מדין".

ואמרה המסורה כי עוד מעלה נוספת יש להם ע"י האחדות כי גם כש"יהיו נודדים בגוים" אף על פי כן לא יתבטלו ויטמעו בהם ע"י כינוסם כנ"ל. וזהו שכתוב "ויהיו נא שדיך כאשכולות הגפן", כמו שאמרו חז"ל (זוהר ח"א קטו ע"ב, רלט ע"ב) מפני מה נמשלו ישראל לגפן, מה גפן אינו מקבל הרכבה וכו', כך ישראל אינן מוטמעים בין האומות, וע"י זה "ויהיו חיים לנפשך". ואומר גם כן לאידך גיסא, כי גם "ויהיו נודדים בגוים", שיהיו פזורים בין האומות ולא יהיו קבועים, אף על פי כן יש עצה כאשר יהיו באגודה אחת ושלום בניהם, אזי השכינה שורה בהם, כמו שכתוב במדרש פרשת נשא (במדבר רבה יא ז) אפילו ישראל עובדי עבודה זרה ושלום ביניהם, שכינה שרה ביניהם. ואם כן המה דבוקים וקרובים לה' יתברך ואין להם גם כן ביטול, כמו שכתוב בנועם אלימלך כנ"ל. וזהו "ויהיו כמוני", וזהו שכתוב "ויהיו דברי אלה אשר התחננתי וגו' קרובים לה' אלקינו", כן יהי רצון אמן.

ובזה יש לפרש מה שכתב (מדרש תהלים צא א) "שנתקשה משה בצורת מטבע עד שהראה לו כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד", כי האש רומז אל אחדות, כי יש בו ארבע גוונים, שחור ולבן ואדום ומראה תכלת, וכולם נתאגדו בו, ולא יאיר האחד בלא חברו, ורומז על ארבע כתות אנשים כנ"ל. וידוע מה שכתבו המפרשים כי מחצית השקל רמז על אחדות, ולזה הראה לו מטבע של אש. ומה שכתב "מתחת כסא הכבוד", מורה גם כן כי מלמעלה אין שום פירוד בישראל, כי כל הנשמות שורש אחד לכולן. ועיין בספר דאאמו"ר ז"ל (ידות אפרים) פרשת ויקהל בזה.

(שם ישראל, סימן ב, עמו' רלח).


הרב משה ישראל פלדמן נולד לאביו הגאון החסיד המפורסם רבי אפרים פישל פלדמן מביטשקוב, בעל "ידות אפרים" על התורה ו"דגל אפרים" על סוגיות. בצעירותו בלט משה ישראל בכישרונותיו ובאהבת התורה שלו, ולמד בהתמדה.

נשא לאשה את בתו של הרב יצחק שוואדרון בן הגאון רבי שלום מרדכי שוואדרון, המהרש"ם מבערזאן שבגליציה. לאחר נישואיו נעשה תלמיד קרוב וחביב, בן ביתו ויד ימינו של חותנו-זקנו המהרש"ם עד לפטירתו של הגאון.

לפני מלחמת העולם הראשונה כיהן הרב משה כדומ"ץ בבערזאן, ונודע כפוסק חריף בעל בקיאות מפליאה בכל התורה. לאחר פטירת המהרש"ם ניסה הרב משה ישראל לעסוק במסחר, אך כל מעייניו היו בהלכה והוא לא הצליח במסחרו. בשנת תרפ"א התקבל כרב ואב"ד דראגמערעשט (דראגומאר-פאלוא), קיכניא וסולישט, במארמרוש (רומניה).

הרב משה ישראל הוציא לאור את כתביו אביו, הרב אפרים פישל פלדמן, בספר "ידות אפרים" על התורה תהלים ופרקי אבות, ובספר "דגל אפרים" בענייני הלכה. לספרי אביו הוסיף הערות וחידושים בשם "עוללות משה". בהמשך סידר, ערך והוציא לאור את ספריו: שו"ת מהרש"ם, "דעת תורה" על הלכות שחיטה, "גוילי דעת" על הלכות טריפות, "תכלת מרדכי" על התורה, "גוילי דעת" על יורה דעה, הגהות מהרש"ם על הש"ס  – להם צירף הגהות משלו, וספר "ליקוטי תורה" על התורה.

מן ספריו שלו יצאו לאור הגדה של פסח עם פירוש בדרך הדרש והחסידות "שם ישראל", "ליקוטי מהרמ"י" על הש"ס. הוא פרסם דברי תורה בירחונים התורניים בהונגריה. חלק מחיבור שלם שלו על התורה הודפס ב"מאור החיים", קובץ ו-ז, עמו' ל. הגהותיו הרב משה ישראל על הש"ס שבו והודפסו ב"אסיפת זקנים החדש" וב"אורחות חיים". רוב כתביו שלא הודפסו בחייו אבדו בשואה.

הרב משה ישראל היה חסידו של האדמו"ר רבי חיים האגר מאנטניה, בנו וממלא מקומו של רבי ברוך מוויז'ניץ, ונסע פעמים רבות לרבו. בזקנותו עמד הרב משה ישראל בראש ישיבה בדראגמערעשט, שמנתה עשרות בחורים צעירים.

במלחמת העולם השניה נספח חלק ניכר ממארמרוש להונגריה, והיהודים החלו לסבול גזירות ורדיפות מהשלטון ההונגרי העויין. בחודש סיון תש"ד גורש הרב, הישיש החולה והחלש, יחד עם בני קהילתו למחנה ריכוז ונשלח משם למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצח בכ"ו בסיון תש"ד. נספו גם בנו יחידו, הרב הצעיר ר' חיים, וחתניו הרב משה שטראלי, דומ"ץ בפעלשא באניא, והרב משה פרידלנדר, האדמו"ר מברגפורנד, עם כל בני משפחותיהם ועם בני קהילת דראגמירשט. הי"ד.

תלמידיו ששרדו את השואה העידו כי בדרכם למחנה ההשמדה עודד אותם הרב והכין אותם לקבל עול מלכות שמים ולהתכוננות למסור את נפשם על יחוד ה' יתברך.

מספר הצפיות במאמר: 136

לשבת חנוכה / הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

במדרש "ופרעה חולם", הרשעים חולמים רק מן הארץ, שנאמר "והנה שבע פרות וכו'". הצדיקים חולמין מן השמים ומן הארץ, שנאמר גבי יעקב אבינו ע"ה "מוצב ארצה וכו' וראשו מגיע השמימה". וגבי יוסף ע"ה "והנה אנחנו מאלמים אלומים וכו', והנה השמש והירח וכו'". יש לפרש בדרך מוסר דבאמת חיי אדם בעולם הזה כאיש חולם חלום שבונה מצודות ובנין מלכים ואוצר בם כל כלי חמדה ומשכיות כסף ותתענג נפשו בהם. וכאשר יקוץ בבוקר יציץ וחלף ואיננו. כן העולם חושבים שכל תכליתם והוייתם רק לטרוח יום ולילה לאסוף חיל ורכוש למען ישבעו ויתענגו וישכחו כי לא לתכלית זאת נשלחה הנשמה לעולם השפל. אולם כאשר ידכה וישוח מיד ה' אשר נגע בו, אז יתעורר ויקיץ הוי ואבוי כי חשבתי בשלוי בל אמוט – אבל הצדיקים בכל אופן ומעמד ומצב שהם עומדים תמיד עיניהם ולבם לידע כי המה רק כגר בארץ וכאזרח נוטה ללון וכל חיי עולם הזה כחלום יעוף. ורק עיקר התכלית לאצור חיל בתורה ומצות ומעשים טובים ולזכור תמיד את הבורא יתברך שמו שעושה עמו חסד ורחמים בכל עת ובכל שעה. כן לעומת זו תמיד בכל עת יזדרז לקיים מצות לירא את ה' ולאהבה אותו להודות ולהלל לפניו בכל עת, הן בשלותו הן בצערו חלילה. וזהו שאמרו, הרשעים אינם זוכרים כי חייהם רק הבל וחלום, רק כשהם נדכאים ונשפלים עד ארץ, כמו פרעה, שרק אז התפעם רוחו בחשבו כי יבואו עליו פגעים רעים, כמו שאמרו חרטומיו. אכן הצדיקים תמיד יודעים כי העולם הזה כחלום הן כשמוצב ארצה, הן כשראשו מגיע השמימה.

ובהפטרה (זכריה ד,ב) "ראיתי והנה מנורת זהב וכו' ושני זתים וכו' מימין ומשמאל מי אתה הר הגדול וכו' והוציא את אבן וכו'". על פי מה שאמרו מדרש וישלח, נשר שלח למנחה, על פי מה שאמר הרב הקדוש מלובלין זצ"ל, יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסיא חוורא – דבאמת ישראל צריכין עשירות וברכה רבה, כי צריך להרבות הוצאות לתלמוד תורה ומצות ומעשים טובים וצדקה וחסד לשבתות וימים טובים להזמין עניים ולהאכיל ללומדי תורה ולהחזיק התורה. אכן, אמר יעקב אבינו ע"ה, "למה תתראו?" בחוץ וברחובות קריה לא יתראה ישראל לעשיר, אדרבה האומות לא יראו עליו שובע, רק בשבתו בבית בין בני ביתו בוודאי לא יחסר לו מאומה. והנה הסוס כשמוליכין אותו לשוק אז מלבישים אותו הוורדא ושאר כליו, אכן כשהוא בדיר שלו, אז מפשיטין מעליו כל המשא למען ירווח לו וינוח מטרחו ויגיעו. וזה אומרו, כמו במקום שנאה לסוס הכלים שלו, דהיינו בחוץ, שם נאה לישראל עניותא, דהיינו מבחוץ בעיני העמים יתנהג בצמצום כאיש פשוט ועני ואל יתנו בו רע עין. ודברי פי חכם חן. זי"ע.

ובזה אמרתי (במדבר כג,ט) "הן עם לבדד", כשישראל בבדידות בביתו ובתוך עמו הוא יושב, אז ישכון במשכנות שאננים ומובטחים. אכן "ובגוים", לא ירצה להיות חשוב ונכבד "לא יתחשב". ודו"ק. וידוע מה שפירש מהר"מ שיק זצ"ל (בראשית מח,יא) "ראה פניך לא פללתי והנה הראה וכו'", דיוסף הצדיק ע"ה הגם שהיה משנה למלך במצרים והיה יכול לגדל בניו לשרים ופרתמים, ואף שזה היה בשבילו ניסיון גדול בכל זאת עמד בצדקו ובחר לבניו לשבת בחדרי תורה בארץ גושן, ומאס בשבת גדולים שרי צוען, והדריך בניו בדרכי התורה בלבוש יהודי ובלשון יהודית. ואדרבה על ידי זה נתגדל כבודו בגוים – והנה יעקב אבינו ע"ה היה מתיירא שמא חס ושלום אבד יוסף צלמו, צלם אלוקים, מעל פניו בהתערבו בגוים. ועתה זכה שראה עצמו וצורתו הקדושה גם בבני יוסף, כי צלם אלוקים האיר על פניהם. וזהו שאמר "הראה אותי" בעצמי "גם את זרעיך", ונכרים כי המה זרע ברך ה', זרע יעקב.

ובשגיאה הזאת שגו הרבה מן העם כי חושבין אם מתנהגים במנהגי האומות אז יהיו נכבדים בעיניהם. והניסיון מלמדנו ההיפך. כי הן זה רבות בשנים לא היתה השנאה כל כך גדולה כמו בדורנו, שישראל כקוצים בעיניהם בכל עבר ופנה, רחמנא ליצלן. וכל זה רק מחמת (שמות א,ז) "ותמלא הארץ אותם", שהמה בכל המקומות יפרצו ויקפצו בראש, וזה גורם השנאה כידוע. לא כההמון שאיש יהודי שלובש מלבוש יהודי ולשון יהודי נבזה בעיניהם. כי זה רק בעין אדם חסר שכל, אבל גדוליהם לא ישנאו איש יהודי אמיתי. אדרבה, נכבד בעיניהם התנהגותו על פי התורה בכל ענין, כאשר באוזנינו שמענו. ועיקר רק עבור שיש אנשים יהודים שרוכבים ברכש ואחשתרנים בסוסים ופרדים כאחד משרי עמים וכמעט קט שישיג עושר, הוא נוסע במרכבות מלכים וביתו משוח בששר ואטוני מצרים ומרבדי פרס. וזה רע וצר בעיני עשו, כי באמת זה היה ברכת עשו, כי בעניני עולם הזה יתראה עשו לעין כל, כי הוא השליט. ויצחק בירך את יעקב בכל מיני ברכות משמים ומשמני הארץ, אכן לבדד ישכון, וכהנ"ל שעשו לא ירגיש זאת, כי עשו לא יצטער רק אם יעקב ירצה להיות יושב בכל מקום על גפי מרומי קרת. ואז "כאשר תריד", שירגיש עשו שיעקב רוצה להגביה עצמו עליו, אז יצטער "ופרקת עולו" ודו"ק. וזהו שאמרו, כשרצה יעקב לפייס את עשו הסביר לו העניין, כי הוא כדוגמת נשר, כמו שפירש רש"י ז"ל בתהלים, "תתחדש כנשר", כי כשהנשר יעוף בשמים למעלה למעלה אז ישרפו כנפיו – כן יעקב עיקר ברכותיו אם לא ירצה להתראות ברחובות קריה בעשרו וברכתו, לא כן אם ירצה כנשר להגביה על עשו אז כנ"ל. ודו"ק.

ובמדרש בראשית רבה, "וחושך זה יון, שהשחירו פניהם כשולי קדרה". אולי יש לרמז בעמקות דבריהם הקדושים, כי פשתה מספחת חכמת יונית והמון עם חשבו כי אם יתנהגו עמהם באחווה ולא יתראו בחוצות במלבוש ולשון יהודי ויתדמו קצת בענייני היונים, אז יהיו עמהם בשלום ושלווה, כאשר טועים גם עתה מדלת העם. אכן נהפוך הוא, כי על ידי זה הגדיל אויב וגבר עליהם גזירות רעות, רחמנא ליצלן. ועיין ברמזי רמב"ן הקדוש פרשת וישלח ודו"ק. וידוע מה שפירש הגאון מנ"ש "הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום", כי הקדרה עושה שלום בין אש למים. ודו"ק. והם חשבו להיות כקדרה, אכן הושחרו פניהם על ידי זה – ולכן הצדיקים הקדושים הכהנים הבינו כל זאת ולמדו דעת לעם כי העיקר לאחוז בתוקף עוז בדרכי תורתנו הקדושה ללמד בניהם חכמת תורה הקדושה ולהתחזק בשמירת שבת קודש ובענייני יהדות גם ברחובות קריה בחוצות ושווקים, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. על כן צוו לנו להדליק נר על פתח ביתו בחוץ, ואדרבה, זהו יגרום שלום, ואז יפרקו מעל צווארם עול מלכות.

ויש לרמז בהפטרה ענין הנ"ל כי זית רומז לשלום. ויש שני אופנים, אחד שחושבים ההמון לילך בדרך שמאל להתדמות לאומות העולם, חס ושלום. אבל עיקר השלום יהיה רק אם הולכים בדרך ימין תורתנו הקדושה. וזהו שאמר (זכריה ד,ג) "ראיתי והנה מנורת זהב", רמז על ישראל כמו שאמרו במדרש "וגולה על ראשה", הוא על הגלות, גם אז יהיה לישראל זהב וכל טוב, "ושנים זתים עליה", שני דרכים שגורמים שלום, דהיינו משמאל כשמקרבין עצמם לאומות העולם, אז יהיה להם אחווה, אבל לא זה העיקר, אדרבה, זה יוליכם לשמאל. ועיקר היא "ושבעה נרותיה מוצקות", הם היסוד והם יעמידו השלום, שבת, כמו שכתוב במדרש, ועוד "שבעה" הם דרכי האבות הקדושים לילך בדת יהודית גם ברחובות ובחוץ, ואז גם "הר הגדול", גם צר ואויב הגדול, "למישור" "לפני זרובבל", היהודי האמתי הדבוק בתורת חכמינו ז"ל והוציא גם לחוץ להדליק נר התורה גם מבחוץ, כי היא "אבן הראשה" אז "תשואות חן חן לה" בעיני כל, וזה יגרום השלום במהרה בימינו אמן.

(אור פני יהושע, פרשת מקץ)


הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, מגדולי הרבנים וראשי הישיבות בהונגריה, נולד בפאפא שבהונגריה בשנת תרל"ז (1877) לאביו ר' יוסף, שהיה שוחט. בילדותו עבד בחנות של הוריו ובזמנו הפנוי למד אצל הדיין הרב משה יוסף הופמן מחבר הספר "מי באר מים חיים" על מסכת ברכות. בהיותו בן שש עשרה למד אצל הרב שמואל רוזנברג מחבר שו"ת "באר שמואל" בישיבת אונסדורף. הוא למד בהתמדה מתוך הדחק, והיה לאחד מהתלמידים המצוינים בישיבה.

בשנת תרנ"ט (1899) הוסמך להוראה בידי רבו ובידי רבה של מאד, רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר מחבר הספר "לבושי מרדכי". נשא לאשה את מרים הי"ד בת הרב מאיר בלוך, ונולדו להם: ר' נפתלי הי"ד, ר' יונה (נולד בתרע"ט), ר' שמואל (נולד בתר"פ), ר' יחיאל יוסף הי"ד מו"צ ודיין בגלנטא חתן רבי גרשון אברהם גאלדבערגער אב"ד בערצאל מחבר הספר "נחלת הגרשוני", אסתר גינצבורג הי"ד, מלכה הורביץ הי"ד, ר' אברהם יצחק הי"ד רב ור"מ בקאניזא, יהודה הי"ד (נולד בתרפ"ו), רבקה הי"ד (נולדה בתרפ"ז) ומאיר חיים הי"ד (נולד בתרפ"ח).

הרב יהושע למד במשך עשר שנים כשהוא סמוך על שולחן חותנו בעיר אויהל. בתקופה זו כתב עשרות קונטרסים של דברי תורה, התעמק גם בלימוד התנ"ך, התקרב לחסידות והיה לחסידו של האדמו"ר משינאווה, רבי משה הלברשטם. בהמלצת רבו, רבי שמואל רוזנברג, מונה בשנת תר"ע (1910) לרבה של מגנדורף והקים בה ישיבה. בשנת תרפ"ב (1922) מונה לאב"ד גלנטה שבסלובקיה, הקים בה ישיבה גדולה שבשיאה מתנה הישיבה 230 תלמידים. הרב התייחס באופן אישי לכל תלמיד, בחן אותם לעתים קרובות ועודד אותם להשקיע ולהתעמק בלימודם. הוא סידר להם חדר אוכל מסודר ודאג אישית לכלכלת התלמידים מבני העניים. התלמידים נדרשו להקפיד על הופעתם החיצונית המסודרת. הרב עודד את תלמידיו ללמוד תנ"ך ומוסר, ואף לימוד לעתים מוסר בישיבה. הרב היה דרשן מעולה ונתן שיחות מרתקות בישיבה בשבתות. על אף אהבתו לארץ ישראל, ורצונו לעלות לארץ, דחה את עלייתו בשל מחויבותו לקהילתו ולתלמידיו. בנוסף הרב הצטרף לחברה קדישא בגלנטה.
יהודי גלנטה גורשו לאושוויץ-בירקנאו בסיוון תש"ד. לפני הנסיעה דרש הרב על מצוות קידוש השם ובמהלך הנסיעה שר עם תלמידיו "אני מאמין". הרב נספה באושוויץ בכ"ו בסיוון תש"ד.

שרידים מדברי תורתו, בהלכה באגדה, כונסו בידי תלמידיו בשני כרכים של הספר "אור פני יהושע", הכוללים

מקורות: אידישע וועלט פארומס, ויקיפדיה, אתר זכור, אתר המכלול, ערוץ התורה, דפי עד ב"יד ושם".

ראה עוד את תולדותיו ב"אלה אזכרה" ח"א, ובהקדמת "אור פני יהושע" עה"ת.

תמונה נדירה ממנו הוצג למכירה בבית המכירות Winners.

מספר הצפיות במאמר: 201

הדרן עלך פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין ובמהרה יחזיר אותנו הקב"ה לארצו ולביתו / הרב אברהם שטרן הי"ד

תמונת הרב אברהם שטרן הי"ד

באופן שלישי יש לומר בסיעתא דשמיא לנעוץ סוף המסכת לתחלתה ולפרש ההדרן עלך, וסמיכות מסכת גיטין למסכת סוטה שלפניה, ולמסכת קידושין שלאחריה.

והוא כי הקשו סופרים וספרים האיך הקב"ה יגאל אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן, הא גירש אותנו מאתו ומארצו ומביתו, והוא כהן (כבסנהדרין ל"ט) ואין כהן מחזיר גרושתו. והרבה מקשים עוד יותר, אפילו היה לו דין ישראל, האיך יחזיר גרושתו, הא גירש אותנו מפני שמצא בנו ערות דבר, שחטאו ישראל בעבודה זרה.

ותירץ בספר אהבת ה' כי הגירושין היו כעין הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם, דלא הוי גירושין (כבגיטין ריש פרק ט', דף פ"ב) דשייר לה בגט (והכי פסק ברמב"ם פרק ח, הלכה יז מהלכות גיטין. ובשו״ע אבן העזר סימן קל"ז). והכי נמי אמר הקב"ה לישראל הרי את מגורשת, ואי את מותרת לשום עבודה זרה, עד כאן.

אך קשה, זה תינח לרבנן (ריש פרק המגרש) דסבירא ליה דאפילו רק כתב "חוץ מפלוני" לא הוי גיטא, אבל לרבי אליעזר התם דמכשר הגט בכהאי גוונא יחזור קושיא לדוכתיה.

ונראה לפי עניות דעתי, דעל כרחך לא הכשיר רבי אליעזר התם, רק דסבירא ליה דמה שאמרה תורה גט כריתות בעינן, אין הכוונה שתהיה כרותה ממנו לגמרי, דהא אמרה תורה "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר", אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת (כרבי ינאי בטעמא דרבי אליעזר שם) או משום דכתיב "ואשה גרושה מאשה לא יקחו", אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה (כרבי יוחנן בטעמא דרבי אליעזר שם). אלא "כריתות" רצונו לומר אפילו רק נכרתה מעמו כל כך שאינה משועבדת לו בכל הדברים שחייבת אשה לבעלה ובעל לאשתו, שוב שפיר מקרי ספר כריתות וגט. אבל מודה רבי אליעזר, שאם מגרשה באופן שכל הדברים שהיתה חייבת לו בעודה אשתו, תהא חייבת גם לאחר הגירושין, דלא הוי גט, דלא הוי כריתות אפילו במקצת. כן אצל הקב"ה וישראל. אף שגירש ישראל מביתו וארצו, מכל מקום גם בגלותינו חייבים אנו לעובדו כמו לפני הגירושין, ואנו משועבדים לו הכל כמקדם. אם כן לא הוי כריתות כלל. ואפילו רבי אליעזר מודה בכהאי גוונא דלא הוי גירושין, ושפיר הקב"ה יגאל אותנו ויקח אותנו לעמו כמקדם בין לרבנן בין לרבי אליעזר.

אך יש לומר בסיעתא דשמיא תירוץ אחר על קושית הספרים האיך הקב"ה יחזור ויגאל אותנו, דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב וכפני נחתם דבעינן שיהא כתוב הגט לשמה. והנה הקב"ה ככיכול ברוך הוא שלח שליח לגרש אותנו מארצינו, בחורבן בית ראשון שלח את נבוכדנצר, ובחורבן בית שני את טיטוס, והם לא אמרו בפני נכתב ונחתם מהקב"ה, ולא לשמה גירשו אותנו. אלא אמרו כחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, ואם כן הם שלוחים שלא עבדו שליחותם, והגט בטל, ואין אנן בתואר גרושה ממנו יתברך שמו, ושפיר מהדר אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן.

ועוד תירוץ שלישי נראה לי בסיעתא דשמיא, דלא גירש אותנו הקב"ה כלל בבחינת איש שמגרש את אשתו, כי הוא לא גירש אתנו רק מביתו וארצו, אבל הוא בעצמו בא עמנו בגלותינו, כמו שנאמר "עמו אנכי בצרה", והוי כאיש ואשה שעקרו דירתם ממקום למקום, ושניהם הולכים יחד, רק האיש מענש האשה שלא תשב במקום שהיתה נייח לה, אלא במקום דלא ניחא לה. ויש לומר זה רמז בקרא שאמר הקב"ה לישראל אנכי ארד עמך לגלותך, לכן אעלך מגלות זה וגם עלה מגלות אחר, דאין אתם ואני בסוג מחזיר גרושתו או סוטתו, שבכל מקום שאתם שם אנכי עמכם.

וזה הדרן עלך נחזור עליךרבונו של עולם ואתה תגאל אתנו בקרוב מכח פרק המגרש, דתנן שם דאם אמר המגרש "ואי את מותרת לכל אדם", או אפילו "חוץ מפלוני" לא הוי גט, ובזה וסליקא לה מסכת גיטין, יסולק הקושיא שמקשין על המסכת גיטין, האיך הקב"ה שגירש אותנו והוא כהן והאיך מחזיר גרושתו דגם הקב"ה שייר בגיטא ואמר אי אתה מותר לשום אלקים אמרים אף אמר הגירישין, וממילא לא הוי הגט גט. וסליק לה מסכת גיטין עוד הפעם במה דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ונבוכרנצר וטיטוס היו שלוחים שבאו ממדינת הים ממרחק, והם שינו בשליחותם, ולא אמרו בפנינו כתב וחתם הקב"ה לגרשם, ואם כן הגט לא הוי גט, אבל באמת קידושין הראשונים לא נפסקו מעולם, כי עמו אנכי בצרה, בא עמנו בגלותינו, לכן סידר תנא מסכת גיטין בתר סוטה, וקידושין בתר גיטין:

(מתוך הדרן עלך, לסיום מסכת גיטין)

הרב אברהם שטרן הי"ד נולד בפאפא בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב יצחק יהודה. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יוסף מאיר טיגרמן, סייע לחותנו בניהול ישיבתו והיה דומ"ץ לצדו. היה תלמידם של הדיין מפאפא הרב משה יוסף הופמן, של אב"ד סעמיהאי הרב יהודה גרינפלד, של אב"ד אונסדרוף הרב שמואל רוזנברג, של אב"ד חוסט הרב משה גרינוולד, של ראב"ד פרסבורג הרב יהודה ליב פרידמן ושל ה"שבט סופר" בפרסבורג. משנת תר"ע היה דומ"ץ בנאוועזאמקי (ארשאק-אויואר, נייהייזל).

הרב אברהם שטרן הי"ד כתב ספרים רבים ובהם: גפי אש על הש"ס (תרפ"ד-תרפ"ח), כבוד שמים על התורה (תרפ"ז), מליצי אש – תולדות רבנים (תר"צ-תרצ"ח), מסדר חילוקים ושיטות על התלמוד (תרצ"ד-תרצ"ה) לספר זה צירף את הספר רב חסד מאת בנו הרב מרדכי שנפטר בצעירותו, כתבי אש – מכתבים בפלפול וסברא (תרפ"ו-תרצ"א), הדרן עליך – דרשות לסיומי המסכתות (תרצ"ו), מנחת אברהם – על תרי"ג מצות (תש"ב), כל בו הקטן (תש"ב), שלחן א"ש – על שו"ע או"ח (תש"ג).

ע"פ האנציקלופדיה לחכמי הונגריה – הרב וחותנו נספו ביום כ"ו בסיון תש"ד (1944). במליצי אש עם קורות קהילת נייהייזל מופיע שנספה בכ"ג סיון תש"ד.

מספר הצפיות במאמר: 866

מתוך שבט מישור לפרשת תרומה, ומענייני פורים שם / הרב מאיר ליב פרייא הי"ד, רבה של שוראן

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. דרשו חז"ל וכן תעשו לדורות (שבועות ט"ו) –  אמרו רז"ל הרגיל בנר הוויין לי' בנים ת"ח (שבת כ"ג) וכן אמרו דרחים רבנן הוויין לי' בנין רבנן (שם). הטעם שאינו זוכה שהוא עצמו יהי' ת"ח הוא משום דלאו כל אדם מסוגל לזה וגם צריך לשקוד מנעוריו על דלתות ביהמ"ד לקרות ולשנות ללמוד ולשמש ת"ח, לפיכך שכרו שיולדו לו בנים שיהיו מוכשרים להכתר בכתרה של תורה וגם יתגדלו על ברכי ת"ח, וברא כרעא דאבוה. וכמו כן אפשר לומר אם הצבור עושים מקדש לד' ומתקנים מעון להשראת שכינתו ראוי שמתן שכרן יהי' מדה כנגד מדה שהם בעצמם יהיו מקדש ד' ותשרה עליהם השכינה. אך לאו כל אדם ראוי לכך, כמשחז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו (נדרים ל"ח), וקודם יצירתו כבר נגזר מה יהי׳, כדאמרו מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ואומר לפניו רבש"ע טיפה זו מה תהא עלי' גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני (נדה ט"ז), על כן, שכרן שיזכו לזרע קדש ממולאים בכל מעלות הנ"ל ותשרה עליהם השכינה. ולפי"ז י"ל ד"וכן תעשו" אינו ציווי, כי אם הבטחה על דבר השכר. ופירושו אם תעשו לי מקדש ושכנתי בתוככם, שכרכם יהי' "וכן תעשו", שתחזרו ותעשו כן (כמו שדרשו מן וי"ו ד"ויתן לך" ויחזור ויתן) ופירשו חז"ל לדורות, רצונם לומר, דורות הבאים יהיו קדושים כל כך שתשרה עליהם השכינה ויתקיים בהם היכל ד' המה (ירמי' ז') – לפי דברינו יש לפרש "וירא משה את המלאכה והנה עשו אתה וגו' ויברך אתם משה" (פקודי), פירש רש"י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם עכ"ל. חז"ל דרשו על פסוק "וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה') איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו (שבת ל"ב). הרי דבנים קרויים מעשה ידיו של אדם. וזהו שברכם משה רבינו ואמר להם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", ירצה בבניכם שיהיו עצמן היכל ד' מדה כנגד מדה, כמו שכתבתנו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ובן תעשו. יש לדקדק דהוא ליה למימר "ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וגו'", ואחר כך יאמר "ושכנתי בתוכם". ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש "בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'" (תנא דבי אליהו פי"ז). לשון "מיד" צריך בירור. ויש לפרש, כשצוה הקב"ה לעשות לו משכן, הגם שכבר קבלו ישראל את התורה, מכל מקום מחמת קוצר הזמן לא הי' אפשר לסגל מצוות ומעשים טובים כל-כך כדי להשיג אותה מדרגה הדרושה להשראת השכינה. ואף על פי כן צוה הקב"ה לבנות לו משכן והשדה שכינתו בתוכם, כי הי' גלוי וידוע לפניו שבמשך הזמן יגדלו ויתעצמו בעבודת ד' ויקיימו כל הרמזים סודות וכוונות הכלולים בכלי המשכן ובתבניתם, עד שיהיו ראויים לשכון בתוכם. ומדתו של הקב"ה היא להמשיך טובות וחסדים לאדם בזכות מעשיו העתידים, כדמצינו ביציאת מצרים, שאמר הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות). פרש"י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו' עתידין לקבל התורה על ההר הזה, עיין שם. וגם מדת הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, וכיון שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דין הוא להשרות שכינתו בתוכם קודם שיתעלו במדרגתם להיות ראויים לה, מדה כנגד מדה. ואתי שפיר דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהקדימו נעשה לנשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, ירצה לא המתין עד שיתעלו בקדש להיות ראויים להשראת שכינתו אלא מיד צוה לעשות לו משכן, קודם שישיגו המעלה הנדרשת שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אף על פי שאינם ראויים עדיין לכך. והטעם, לפי "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הכוונה כעין מה שאמרו המפרשים: כל מה שתרמזנה תבנית המשכן ותבנית כל כליו, כן יעשו לעתיד בפועל. ולכן הנני משרה שכינתי מעתה ביניהם.

דרוש לסיום שולחן ערוך אורח חיים

שו"ע או"ח בסופו כתב המחבר דביום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אסור בהספד ובתענית, ויש אומרים דמותר. וכתב על זה הרמ"א: והמנהג כסברא ראשונה ויש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה כי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו) עכ"ל.

קשה לאיזה צורך מביא הרמ"א פסוק הנ"ל "וטוב לב משתה תמיד". עיין בשע"ת מה שכתב ליישב. לפי עניות דעתי נראה דמביאו לראי׳ לשיטת היש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה, הנה ק"ז בעל חתם סופר זי"ע בשו"ת או"ח סי׳ ריח כתב טעם לאיסור הספד ותענית בי"ד וט"ו שבאדר ראשון, דלכאורה קשה אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאסרו בהספד ובתענית. ומתרץ לפי שיטת הרמב"ן דלעשות זכר לנס פורים הוא דאורייתא, מקל וחומר דרבי יהושע בן קורחה, מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד). אבל איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן. ובמילי דאורייתא מחוייבין לעשות מיד באדר א' משום אין מעבירין וזריזין מקדימין, על כן תקנו לאסרו לכל הפחות בהספד ובתענית. אכל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך אין מעבירין וזריזין מקדימין, וטוב לקבוע ביום המובחר באדר ב' משום מסמך גאולה לגאולה עכ"ד.

לפי זה יש לומר דיש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה סבירא  ליה דלא יתכן להיות זכרון לנס אלא דבר שאינו רגיל והווה, כגון ריבוי משתה ושמחה. אבל איסור תענית, כיון דרגיל שלא להתענות כל ימות השנה, זולת צומות הקבועים, אם כן אף אם לא יתענה בפורים, ליכא בזה היכר וזכרון. והוא הדין הספד, כיון דאינו רגיל בו כולי שתא לא הוי מניעתו זכרון לנס. נהי דכל השנה מותר בהספד ובתענית ובפורים אף אם ירצה אסור, מכל מקום סוף סוף לפניו ולאחריו לא שכיחי ותדירי, ממילא אין במניעתן ואיסורן זכר בולט ומוחש.

ומטעם זה סבירא ליה דתקנו להרבות במשחה ושמחה, דבר שאינו רגיל בו, וזה הוי שפיר זכר לנס –  הנה אין כוונת הקרא "וטוב לב משתה תמיד" שיאכל וישתה תמיד בלי הפסק. וכי אדם כזה שהוא זולל וסובא "טוב לב" מקרי, אתמהה. אלא הכוונה שטוב לב אינו מתענה אלא סועד בכל יום סעודות הראויות לו ומלת "תמיד" הוראתו כמו "עולת תמיד" (במדבר כח), ואינו אלא מיום ליום (פירוש רש"י ריש פרשת תצוה). ומדשבח ליה הקרא להאי וקרי לי "טוב לב" שמע מינא דראוי לעשות ולהרגיל עצמו כן. ויש ראיה מזה למה שאמרנו דאדם רגיל שלא להתענות. ואתי שפיר דברי השולחן ערוך דכתב דירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, וטעמייהו כמו שכתבנו, דאין יוצאים ידי חובת עשיית זכר ע"י איסור תענית מאחר שרגיל שלא להתענות. והוא הדין הספד. וראי׳ דאין רגילין להתענות מדכתיב "וטוב לב משתה תמיד".

לפי דברנו, יש לנעץ ולחבר סוף שולחן ערוך לתחילתו, שויתי ד׳ לנגדי תמיד. דאיתא בש"ס, אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי' (תענית יא). והטעם דעל ידי התענית יוחלש כחו וקממעט במלאכת שמים. אלא יהנה כדי צרכו כדי שיהי׳ בריא וחזק לסבול עול תורה ויפה שעה אחת בעסק התורה ליתב בתעניתא כולי יומא. ומסתבר דזה לא שייך רק במי שעוסק בתורה לשמה, אמרו שכל העולם כולו כדאי הוא לו (אבות פ"ו), אבל מי שעוסק שלא לשמה, שעל זה אמרו נח לו שלא נברא (ברכות יז), בודאי אין קפידא אם יושב בתענית, ואף אם ממעט על ידי זה בעסק התורה, לא איכפת לן. ואפשר שישיבתו בתענית חשוב יותר מלימודו שלא לשמה. הנה ההתעסקות בתורה נקרא הטבת לב, כמו שכתוב גבי בועז "וייטב לבו" (רות ג'), פרש"י עסק בתורה עיין שם. ממילא מי שעוסק בתורה נקרא "טוב לב", והיינו דקאמר "וטוב לב", רצונו לומר, מי שעוסק בתורה, משתה תמיד, לא ישב בתענית אלא יסעוד בכל יום ויום כדי צרכו, כמו שאמרנו, אך בתנאי שיקיים בלימודו "שויתי ד' לנגדי תמיד", שכוונת לימודו תהי׳ לשם שמים, ורק אז "משתה תמיד".

ויהי רצון שנזכה להטיב לבנו בעסק לשם שמים לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת הקודש, באהבה אנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון.

———–

העיירה ‘שוראני’ או בשמה היהודי ‘שוראן’ ('נאדי-שוראן'), נמצאת במדינת סלובקיה במחוז פרשבורג – ברטיסלבה בה התגוררו לפני השואה האיומה קהילה יהודית קטנה ופורחת שכללה כ-150 משפחות, רובן אורתודוקסיות המקפידות על שמירת תורה ומצוות, שנהנו משלווה יחסית ומחיי רווחה כלכליים.

ברבנות העיירה כיהן, החל משנת תרס"ז, הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד (שנולד בתרל"ח לאביו, רבי יצחק צבי פרייא זצ"ל חתן ה"כתב סופר"), שהקים בעיר ישיבה שנודעה כאחת מהישיבות המפורסמות והגדולות בהונגריה ובצכוסלובקיה, ובימיה הטובים למדו בה כ- 300 תלמידים מכל רחבי המדינה וחוצה לה. מי שניווט בחכמה וביד רמה את יהדותה של הקהילה ואתגריה בצוק העיתים, היה ה’מרא דאתרא’ רב העיר, אב"ד הקהילה וראש הישיבה ומייסדה בעיירה – הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד.

בהסכמת הרב שמעון סופר הי"ד אב"ד קהילת ערלוי, לספר "שבט מישור", הוא כותב על בן אחותו, הרב מאיר יהודה ב"ר יצחק צבי פרייא אב"ד שוראן: "הרב הגאון הצדיק המפורסם כערוגת הבשם חריף ובקי בכל חדרי תורה איש אשכולות וכו' וכו׳… כבר מפורסם בגדולת תורתו וצדקתו ואשר זכה להרביץ תורה ויראה בישיבה גדולה תלמידים למאות".

המרא דאתרא, היה מגדולי השואפים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה בכמיהה יהודית בת דורות. לשם כך, השקיע הרב עמל והשתדלות רבה, עד שבשנת תרצ”ח (1938) הרבה לפני שהתקדרו שמיהם של הונגריה וצ’כוסלובקיה, השיג סרטיפיקט עלייה לארץ הקודש ונערך לפרידה מבני קהילתו האהובה.

מן השמים רצו ככל הנראה אחרת, תכנית המסע לא יצאה לפועל בשל מחלתה החריפה של רעייתו הרבנית מירל לבית ערנפעלד ע”ה, ממנה לא קמה עוד. בימי הצרה והצוקה לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו, ונלקח עם בני עדתו למחנה המוות אושוויץ. שם נספה הרב מאיר ליב פריי עקה"ש ביום כ"ו סיון תש"ד.

בהקדמת הרב פריי לספרו "שבט מישור", שיצא לאור בשנת תש"ג, כותב הרב מאיר ליב את תולדות משפחתו, ועומד על צרות תקופתו:

כל בית ישראל הנתונים, בעוונותינו הרבים, בצרה ובשבי' שירחם ד' עלינו בקרוב, כמ"ש ב עתה אחישנה, (ישעי' ס׳) לולי דרשת חז"ל (סנהדרין צ"ח), נראה לפרש, כי בעונותינו הרבים בשנת ה' אלפים תרצ"ג התחילה תקופה של גזרות קשות לאחינו בני ישראל היושבים במדינת אשכנז, ומשם נתפשטו לשאר ארצות. ונלאה העט לכתוב אפילו מקצת דמקצת התלאות והרדיפות אשר מצאתנו ומוצאים אותנו תמיד. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ומזמן החורבן לא היתה עת צרה כזו ליעקב. ואנחנו בנ"י מאמינים שיד ד' עשתה זאת לייסרנו על חטאתינו כי הרבינו לפשוע אנחנו ואבותינו. אכן כל מה שעושה הקב"ה בעולמו יש לו כך וכך תכליתות, וצרות הללו מלבד תכלית הנ"ל, יש להן עוד תכלית, והיא לעורר בקרבנו החפץ והתשוקה להגאל מגלות החל הזה ולשוב לאה"ק. כי כל זמן שהשנים כתיקונן רק בני עליי' השתוקקו לה, אבל רובא דרובא אמרו עוד חזון למועד. על כן באה עלינו הצרה הזאת, והפליא ד' את מכותינו, כדי שעיני הכל תהיינה נשואות לביאת משיח. ובאמת בצוק העתים הללו, גם ההדיוטים וקלי הדעת מרוצים לעזוב בית והון ומוכנים לעלות לארץ הקודש. הנה אם בני ישראל משתוקקים באמת להגאל גאולת עולם, אז פקוד יפקוד ד' אותם, כמו שאמר הנביא בשם ד' בעתה, פירוש, אם בני ישראל אמור יאמרו בעתה, ר"ל כי עת לחננה כי בא מועד, אז אחישנה, אחיש פדות לעמי ואגאלם גאולה שלמה ואוליכם קוממיות לארצם ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן…

כן דברי עבד לעבדי ד׳ המצפה בכליון עינים לישועת ד׳ כהרף עין ולגאולה קרובה במהרה. דידן פה קהילת קודש שוראן ז׳ אדר ראשון תש"ג לפ"ק.

(מקורות: מכתב הרב אברהם רובינשטיין, מזכיר מועצת חכמי התורה, הספר "שבט מישור", "אוצרות הסופר" תשרי תשס"ו, ועוד).

מקורות לעיון נוסף:

הסכמתו לספר "שבט סופר" מאת חותנו הרב ישעיה ערנפעלד

עניינא דחנוכה, מתוך הקובץ "ספר שערי אורה", תרצ"א

תשובה מהרב פריי שהודפסה בקובץ המעיין, גיליון 1

מצבת זכרון לקדושי משפחתו אשר עלו על משרפות אושוויץ הי"ד, מתוך הספר שארית יהודה

"קול קורא אל מערכות ישראל", קריאה לאסיפה של אגודת ישראל, בחתימת הרב פריי, תמוז תרפ"ג

מכתב, מתוך "האהל, קובץ תורני" תשל"ג

שבט מישור – חוברת א

שבט מישור – חוברת ב

שבט מישור – חלק א

שבט מישור – חלק ב

שבט מישור – חוברת ג-ד

 

מספר הצפיות במאמר: 193