הדרן עלך פרק המגרש וסליקא לה מסכת גיטין ובמהרה יחזיר אותנו הקב”ה לארצו ולביתו / הרב אברהם שטרן הי”ד

תמונת הרב אברהם שטרן הי"ד

באופן שלישי יש לומר בסיעתא דשמיא לנעוץ סוף המסכת לתחלתה ולפרש ההדרן עלך, וסמיכות מסכת גיטין למסכת סוטה שלפניה, ולמסכת קידושין שלאחריה.

והוא כי הקשו סופרים וספרים האיך הקב”ה יגאל אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן, הא גירש אותנו מאתו ומארצו ומביתו, והוא כהן (כבסנהדרין ל”ט) ואין כהן מחזיר גרושתו. והרבה מקשים עוד יותר, אפילו היה לו דין ישראל, האיך יחזיר גרושתו, הא גירש אותנו מפני שמצא בנו ערות דבר, שחטאו ישראל בעבודה זרה.

ותירץ בספר אהבת ה’ כי הגירושין היו כעין הרי את מגורשת ואי את מותרת לכל אדם, דלא הוי גירושין (כבגיטין ריש פרק ט’, דף פ”ב) דשייר לה בגט (והכי פסק ברמב”ם פרק ח, הלכה יז מהלכות גיטין. ובשו״ע אבן העזר סימן קל”ז). והכי נמי אמר הקב”ה לישראל הרי את מגורשת, ואי את מותרת לשום עבודה זרה, עד כאן.

אך קשה, זה תינח לרבנן (ריש פרק המגרש) דסבירא ליה דאפילו רק כתב “חוץ מפלוני” לא הוי גיטא, אבל לרבי אליעזר התם דמכשר הגט בכהאי גוונא יחזור קושיא לדוכתיה.

ונראה לפי עניות דעתי, דעל כרחך לא הכשיר רבי אליעזר התם, רק דסבירא ליה דמה שאמרה תורה גט כריתות בעינן, אין הכוונה שתהיה כרותה ממנו לגמרי, דהא אמרה תורה “ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר”, אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת (כרבי ינאי בטעמא דרבי אליעזר שם) או משום דכתיב “ואשה גרושה מאשה לא יקחו”, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, נפסלה מן הכהונה (כרבי יוחנן בטעמא דרבי אליעזר שם). אלא “כריתות” רצונו לומר אפילו רק נכרתה מעמו כל כך שאינה משועבדת לו בכל הדברים שחייבת אשה לבעלה ובעל לאשתו, שוב שפיר מקרי ספר כריתות וגט. אבל מודה רבי אליעזר, שאם מגרשה באופן שכל הדברים שהיתה חייבת לו בעודה אשתו, תהא חייבת גם לאחר הגירושין, דלא הוי גט, דלא הוי כריתות אפילו במקצת. כן אצל הקב”ה וישראל. אף שגירש ישראל מביתו וארצו, מכל מקום גם בגלותינו חייבים אנו לעובדו כמו לפני הגירושין, ואנו משועבדים לו הכל כמקדם. אם כן לא הוי כריתות כלל. ואפילו רבי אליעזר מודה בכהאי גוונא דלא הוי גירושין, ושפיר הקב”ה יגאל אותנו ויקח אותנו לעמו כמקדם בין לרבנן בין לרבי אליעזר.

אך יש לומר בסיעתא דשמיא תירוץ אחר על קושית הספרים האיך הקב”ה יחזור ויגאל אותנו, דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב וכפני נחתם דבעינן שיהא כתוב הגט לשמה. והנה הקב”ה ככיכול ברוך הוא שלח שליח לגרש אותנו מארצינו, בחורבן בית ראשון שלח את נבוכדנצר, ובחורבן בית שני את טיטוס, והם לא אמרו בפני נכתב ונחתם מהקב”ה, ולא לשמה גירשו אותנו. אלא אמרו כחינו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, ואם כן הם שלוחים שלא עבדו שליחותם, והגט בטל, ואין אנן בתואר גרושה ממנו יתברך שמו, ושפיר מהדר אותנו בקרוב במהרה בימינו אמן.

ועוד תירוץ שלישי נראה לי בסיעתא דשמיא, דלא גירש אותנו הקב”ה כלל בבחינת איש שמגרש את אשתו, כי הוא לא גירש אתנו רק מביתו וארצו, אבל הוא בעצמו בא עמנו בגלותינו, כמו שנאמר “עמו אנכי בצרה”, והוי כאיש ואשה שעקרו דירתם ממקום למקום, ושניהם הולכים יחד, רק האיש מענש האשה שלא תשב במקום שהיתה נייח לה, אלא במקום דלא ניחא לה. ויש לומר זה רמז בקרא שאמר הקב”ה לישראל אנכי ארד עמך לגלותך, לכן אעלך מגלות זה וגם עלה מגלות אחר, דאין אתם ואני בסוג מחזיר גרושתו או סוטתו, שבכל מקום שאתם שם אנכי עמכם.

וזה הדרן עלך נחזור עליךרבונו של עולם ואתה תגאל אתנו בקרוב מכח פרק המגרש, דתנן שם דאם אמר המגרש “ואי את מותרת לכל אדם”, או אפילו “חוץ מפלוני” לא הוי גט, ובזה וסליקא לה מסכת גיטין, יסולק הקושיא שמקשין על המסכת גיטין, האיך הקב”ה שגירש אותנו והוא כהן והאיך מחזיר גרושתו דגם הקב”ה שייר בגיטא ואמר אי אתה מותר לשום אלקים אמרים אף אמר הגירישין, וממילא לא הוי הגט גט. וסליק לה מסכת גיטין עוד הפעם במה דתנן בריש המסכת המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ונבוכרנצר וטיטוס היו שלוחים שבאו ממדינת הים ממרחק, והם שינו בשליחותם, ולא אמרו בפנינו כתב וחתם הקב”ה לגרשם, ואם כן הגט לא הוי גט, אבל באמת קידושין הראשונים לא נפסקו מעולם, כי עמו אנכי בצרה, בא עמנו בגלותינו, לכן סידר תנא מסכת גיטין בתר סוטה, וקידושין בתר גיטין:

(מתוך הדרן עלך, לסיום מסכת גיטין)

הרב אברהם שטרן הי”ד נולד בפאפא בשנת תרמ”ד (1884) לאביו הרב יצחק יהודה. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יוסף מאיר טיגרמן, סייע לחותנו בניהול ישיבתו והיה דומ”ץ לצדו. היה תלמידם של הדיין מפאפא הרב משה יוסף הופמן, של אב”ד סעמיהאי הרב יהודה גרינפלד, של אב”ד אונסדרוף הרב שמואל רוזנברג, של אב”ד חוסט הרב משה גרינוולד, של ראב”ד פרסבורג הרב יהודה ליב פרידמן ושל ה”שבט סופר” בפרסבורג. משנת תר”ע היה דומ”ץ בנאוועזאמקי (ארשאק-אויואר, נייהייזל).

הרב אברהם שטרן הי”ד כתב ספרים רבים ובהם: גפי אש על הש”ס (תרפ”ד-תרפ”ח), כבוד שמים על התורה (תרפ”ז), מליצי אש – תולדות רבנים (תר”צ-תרצ”ח), מסדר חילוקים ושיטות על התלמוד (תרצ”ד-תרצ”ה) לספר זה צירף את הספר רב חסד מאת בנו הרב מרדכי שנפטר בצעירותו, כתבי אש – מכתבים בפלפול וסברא (תרפ”ו-תרצ”א), הדרן עליך – דרשות לסיומי המסכתות (תרצ”ו), מנחת אברהם – על תרי”ג מצות (תש”ב), כל בו הקטן (תש”ב), שלחן א”ש – על שו”ע או”ח (תש”ג).

ע”פ האנציקלופדיה לחכמי הונגריה – הרב וחותנו נספו ביום כ”ו בסיון תש”ד (1944). במליצי אש עם קורות קהילת נייהייזל מופיע שנספה בכ”ג סיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 141

מתוך שבט מישור לפרשת תרומה, ומענייני פורים שם/ הרב מאיר ליב פרייא הי”ד, רבה של שוראן

תמונת הרב מאיר יהודה פריי הי"ד

פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו’ וכן תעשו. דרשו חז”ל וכן תעשו לדורות (שבועות ט”ו) –  אמרו רז”ל הרגיל בנר הוויין לי’ בנים ת”ח (שבת כ”ג) וכן אמרו דרחים רבנן הוויין לי’ בנין רבנן (שם). הטעם שאינו זוכה שהוא עצמו יהי’ ת”ח הוא משום דלאו כל אדם מסוגל לזה וגם צריך לשקוד מנעוריו על דלתות ביהמ”ד לקרות ולשנות ללמוד ולשמש ת”ח, לפיכך שכרו שיולדו לו בנים שיהיו מוכשרים להכתר בכתרה של תורה וגם יתגדלו על ברכי ת”ח, וברא כרעא דאבוה. וכמו כן אפשר לומר אם הצבור עושים מקדש לד’ ומתקנים מעון להשראת שכינתו ראוי שמתן שכרן יהי’ מדה כנגד מדה שהם בעצמם יהיו מקדש ד’ ותשרה עליהם השכינה. אך לאו כל אדם ראוי לכך, כמשחז”ל אין הקב”ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו (נדרים ל”ח), וקודם יצירתו כבר נגזר מה יהי׳, כדאמרו מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ואומר לפניו רבש”ע טיפה זו מה תהא עלי’ גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני (נדה ט”ז), על כן, שכרן שיזכו לזרע קדש ממולאים בכל מעלות הנ”ל ותשרה עליהם השכינה. ולפי”ז י”ל ד”וכן תעשו” אינו ציווי, כי אם הבטחה על דבר השכר. ופירושו אם תעשו לי מקדש ושכנתי בתוככם, שכרכם יהי’ “וכן תעשו”, שתחזרו ותעשו כן (כמו שדרשו מן וי”ו ד”ויתן לך” ויחזור ויתן) ופירשו חז”ל לדורות, רצונם לומר, דורות הבאים יהיו קדושים כל כך שתשרה עליהם השכינה ויתקיים בהם היכל ד’ המה (ירמי’ ז’) – לפי דברינו יש לפרש “וירא משה את המלאכה והנה עשו אתה וגו’ ויברך אתם משה” (פקודי), פירש רש”י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם עכ”ל. חז”ל דרשו על פסוק “וחבל את מעשה ידיך” (קהלת ה’) איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו (שבת ל”ב). הרי דבנים קרויים מעשה ידיו של אדם. וזהו שברכם משה רבינו ואמר להם “יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם”, ירצה בבניכם שיהיו עצמן היכל ד’ מדה כנגד מדה, כמו שכתבתנו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ובן תעשו. יש לדקדק דהוא ליה למימר “ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וגו'”, ואחר כך יאמר “ושכנתי בתוכם”. ונראה לפרש עפ”י דברי המדרש “בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב”ה שיעשו לו משכן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'” (תנא דבי אליהו פי”ז). לשון “מיד” צריך בירור. ויש לפרש, כשצוה הקב”ה לעשות לו משכן, הגם שכבר קבלו ישראל את התורה, מכל מקום מחמת קוצר הזמן לא הי’ אפשר לסגל מצוות ומעשים טובים כל-כך כדי להשיג אותה מדרגה הדרושה להשראת השכינה. ואף על פי כן צוה הקב”ה לבנות לו משכן והשדה שכינתו בתוכם, כי הי’ גלוי וידוע לפניו שבמשך הזמן יגדלו ויתעצמו בעבודת ד’ ויקיימו כל הרמזים סודות וכוונות הכלולים בכלי המשכן ובתבניתם, עד שיהיו ראויים לשכון בתוכם. ומדתו של הקב”ה היא להמשיך טובות וחסדים לאדם בזכות מעשיו העתידים, כדמצינו ביציאת מצרים, שאמר הקב”ה למשה “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה” (שמות). פרש”י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו’ עתידין לקבל התורה על ההר הזה, עיין שם. וגם מדת הקב”ה לשלם מדה כנגד מדה, וכיון שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דין הוא להשרות שכינתו בתוכם קודם שיתעלו במדרגתם להיות ראויים לה, מדה כנגד מדה. ואתי שפיר דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהקדימו נעשה לנשמע, מיד אמר הקב”ה שיעשו לו משכן, ירצה לא המתין עד שיתעלו בקדש להיות ראויים להשראת שכינתו אלא מיד צוה לעשות לו משכן, קודם שישיגו המעלה הנדרשת שנאמר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, אף על פי שאינם ראויים עדיין לכך. והטעם, לפי “ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו”, הכוונה כעין מה שאמרו המפרשים: כל מה שתרמזנה תבנית המשכן ותבנית כל כליו, כן יעשו לעתיד בפועל. ולכן הנני משרה שכינתי מעתה ביניהם.

דרוש לסיום שולחן ערוך אורח חיים

שו”ע או”ח בסופו כתב המחבר דביום י”ד וט”ו שבאדר ראשון אסור בהספד ובתענית, ויש אומרים דמותר. וכתב על זה הרמ”א: והמנהג כסברא ראשונה ויש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה כי”ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו) עכ”ל.

קשה לאיזה צורך מביא הרמ”א פסוק הנ”ל “וטוב לב משתה תמיד”. עיין בשע”ת מה שכתב ליישב. לפי עניות דעתי נראה דמביאו לראי׳ לשיטת היש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה, הנה ק”ז בעל חתם סופר זי”ע בשו”ת או”ח סי׳ ריח כתב טעם לאיסור הספד ותענית בי”ד וט”ו שבאדר ראשון, דלכאורה קשה אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאסרו בהספד ובתענית. ומתרץ לפי שיטת הרמב”ן דלעשות זכר לנס פורים הוא דאורייתא, מקל וחומר דרבי יהושע בן קורחה, מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד). אבל איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן. ובמילי דאורייתא מחוייבין לעשות מיד באדר א’ משום אין מעבירין וזריזין מקדימין, על כן תקנו לאסרו לכל הפחות בהספד ובתענית. אכל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך אין מעבירין וזריזין מקדימין, וטוב לקבוע ביום המובחר באדר ב’ משום מסמך גאולה לגאולה עכ”ד.

לפי זה יש לומר דיש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה סבירא  ליה דלא יתכן להיות זכרון לנס אלא דבר שאינו רגיל והווה, כגון ריבוי משתה ושמחה. אבל איסור תענית, כיון דרגיל שלא להתענות כל ימות השנה, זולת צומות הקבועים, אם כן אף אם לא יתענה בפורים, ליכא בזה היכר וזכרון. והוא הדין הספד, כיון דאינו רגיל בו כולי שתא לא הוי מניעתו זכרון לנס. נהי דכל השנה מותר בהספד ובתענית ובפורים אף אם ירצה אסור, מכל מקום סוף סוף לפניו ולאחריו לא שכיחי ותדירי, ממילא אין במניעתן ואיסורן זכר בולט ומוחש.

ומטעם זה סבירא ליה דתקנו להרבות במשחה ושמחה, דבר שאינו רגיל בו, וזה הוי שפיר זכר לנס –  הנה אין כוונת הקרא “וטוב לב משתה תמיד” שיאכל וישתה תמיד בלי הפסק. וכי אדם כזה שהוא זולל וסובא “טוב לב” מקרי, אתמהה. אלא הכוונה שטוב לב אינו מתענה אלא סועד בכל יום סעודות הראויות לו ומלת “תמיד” הוראתו כמו “עולת תמיד” (במדבר כח), ואינו אלא מיום ליום (פירוש רש”י ריש פרשת תצוה). ומדשבח ליה הקרא להאי וקרי לי “טוב לב” שמע מינא דראוי לעשות ולהרגיל עצמו כן. ויש ראיה מזה למה שאמרנו דאדם רגיל שלא להתענות. ואתי שפיר דברי השולחן ערוך דכתב דירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, וטעמייהו כמו שכתבנו, דאין יוצאים ידי חובת עשיית זכר ע”י איסור תענית מאחר שרגיל שלא להתענות. והוא הדין הספד. וראי׳ דאין רגילין להתענות מדכתיב “וטוב לב משתה תמיד”.

לפי דברנו, יש לנעץ ולחבר סוף שולחן ערוך לתחילתו, שויתי ד׳ לנגדי תמיד. דאיתא בש”ס, אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי’ (תענית יא). והטעם דעל ידי התענית יוחלש כחו וקממעט במלאכת שמים. אלא יהנה כדי צרכו כדי שיהי׳ בריא וחזק לסבול עול תורה ויפה שעה אחת בעסק התורה ליתב בתעניתא כולי יומא. ומסתבר דזה לא שייך רק במי שעוסק בתורה לשמה, אמרו שכל העולם כולו כדאי הוא לו (אבות פ”ו), אבל מי שעוסק שלא לשמה, שעל זה אמרו נח לו שלא נברא (ברכות יז), בודאי אין קפידא אם יושב בתענית, ואף אם ממעט על ידי זה בעסק התורה, לא איכפת לן. ואפשר שישיבתו בתענית חשוב יותר מלימודו שלא לשמה. הנה ההתעסקות בתורה נקרא הטבת לב, כמו שכתוב גבי בועז “וייטב לבו” (רות ג’), פרש”י עסק בתורה עיין שם. ממילא מי שעוסק בתורה נקרא “טוב לב”, והיינו דקאמר “וטוב לב”, רצונו לומר, מי שעוסק בתורה, משתה תמיד, לא ישב בתענית אלא יסעוד בכל יום ויום כדי צרכו, כמו שאמרנו, אך בתנאי שיקיים בלימודו “שויתי ד’ לנגדי תמיד”, שכוונת לימודו תהי׳ לשם שמים, ורק אז “משתה תמיד”.

ויהי רצון שנזכה להטיב לבנו בעסק לשם שמים לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת הקודש, באהבה אנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון.

———–

העיירה ‘שוראני’ או בשמה היהודי ‘שוראן’ (‘נאדי-שוראן’), נמצאת במדינת סלובקיה במחוז פרשבורג – ברטיסלבה בה התגוררו לפני השואה האיומה קהילה יהודית קטנה ופורחת שכללה כ-150 משפחות, רובן אורתודוקסיות המקפידות על שמירת תורה ומצוות, שנהנו משלווה יחסית ומחיי רווחה כלכליים.

ברבנות העיירה כיהן, החל משנת תרס”ז, הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד (שנולד בתרל”ח לאביו, רבי יצחק צבי פרייא זצ”ל חתן ה”כתב סופר”), שהקים בעיר ישיבה שנודעה כאחת מהישיבות המפורסמות והגדולות בהונגריה ובצכוסלובקיה, ובימיה הטובים למדו בה כ- 300 תלמידים מכל רחבי המדינה וחוצה לה. מי שניווט בחכמה וביד רמה את יהדותה של הקהילה ואתגריה בצוק העיתים, היה ה’מרא דאתרא’ רב העיר, אב”ד הקהילה וראש הישיבה ומייסדה בעיירה – הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד.

בהסכמת הרב שמעון סופר הי”ד אב”ד קהילת ערלוי, לספר “שבט מישור”, הוא כותב על בן אחותו, הרב מאיר יהודה ב”ר יצחק צבי פרייא אב”ד שוראן: “הרב הגאון הצדיק המפורסם כערוגת הבשם חריף ובקי בכל חדרי תורה איש אשכולות וכו’ וכו׳… כבר מפורסם בגדולת תורתו וצדקתו ואשר זכה להרביץ תורה ויראה בישיבה גדולה תלמידים למאות“.

המרא דאתרא, היה מגדולי השואפים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה בכמיהה יהודית בת דורות. לשם כך, השקיע הרב עמל והשתדלות רבה, עד שבשנת תרצ”ח (1938) הרבה לפני שהתקדרו שמיהם של הונגריה וצ’כוסלובקיה, השיג סרטיפיקט עלייה לארץ הקודש ונערך לפרידה מבני קהילתו האהובה.

מן השמים רצו ככל הנראה אחרת, תכנית המסע לא יצאה לפועל בשל מחלתה החריפה של רעייתו הרבנית מירל לבית ערנפעלד ע”ה, ממנה לא קמה עוד. בימי הצרה והצוקה לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו, ונלקח עם בני עדתו למחנה המוות אושוויץ. שם נספה הרב מאיר ליב פריי עקה”ש ביום כ”ו סיון תש”ד.

בהקדמת הרב פריי לספרו “שבט מישור”, שיצא לאור בשנת תש”ג, כותב הרב מאיר ליב את תולדות משפחתו, ועומד על צרות תקופתו:

כל בית ישראל הנתונים, בעוונותינו הרבים, בצרה ובשבי’ שירחם ד’ עלינו בקרוב, כמ”ש ב עתה אחישנה, (ישעי’ ס׳) לולי דרשת חז”ל (סנהדרין צ”ח), נראה לפרש, כי בעונותינו הרבים בשנת ה’ אלפים תרצ”ג התחילה תקופה של גזרות קשות לאחינו בני ישראל היושבים במדינת אשכנז, ומשם נתפשטו לשאר ארצות. ונלאה העט לכתוב אפילו מקצת דמקצת התלאות והרדיפות אשר מצאתנו ומוצאים אותנו תמיד. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ומזמן החורבן לא היתה עת צרה כזו ליעקב. ואנחנו בנ”י מאמינים שיד ד’ עשתה זאת לייסרנו על חטאתינו כי הרבינו לפשוע אנחנו ואבותינו. אכן כל מה שעושה הקב”ה בעולמו יש לו כך וכך תכליתות, וצרות הללו מלבד תכלית הנ”ל, יש להן עוד תכלית, והיא לעורר בקרבנו החפץ והתשוקה להגאל מגלות החל הזה ולשוב לאה”ק. כי כל זמן שהשנים כתיקונן רק בני עליי’ השתוקקו לה, אבל רובא דרובא אמרו עוד חזון למועד. על כן באה עלינו הצרה הזאת, והפליא ד’ את מכותינו, כדי שעיני הכל תהיינה נשואות לביאת משיח. ובאמת בצוק העתים הללו, גם ההדיוטים וקלי הדעת מרוצים לעזוב בית והון ומוכנים לעלות לארץ הקודש. הנה אם בני ישראל משתוקקים באמת להגאל גאולת עולם, אז פקוד יפקוד ד’ אותם, כמו שאמר הנביא בשם ד’ בעתה, פירוש, אם בני ישראל אמור יאמרו בעתה, ר”ל כי עת לחננה כי בא מועד, אז אחישנה, אחיש פדות לעמי ואגאלם גאולה שלמה ואוליכם קוממיות לארצם ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן…

כן דברי עבד לעבדי ד׳ המצפה בכליון עינים לישועת ד׳ כהרף עין ולגאולה קרובה במהרה. דידן פה קהילת קודש שוראן ז׳ אדר ראשון תש”ג לפ”ק.

(מקורות: מכתב הרב אברהם רובינשטיין, מזכיר מועצת חכמי התורה, הספר “שבט מישור”, “אוצרות הסופר” תשרי תשס”ו, ועוד).

מקורות לעיון נוסף:

הסכמתו לספר “שבט סופר” מאת חותנו הרב ישעיה ערנפעלד

עניינא דחנוכה, מתוך הקובץ “ספר שערי אורה”, תרצ”א

תשובה מהרב פריי שהודפסה בקובץ המעיין, גיליון 1

מצבת זכרון לקדושי משפחתו אשר עלו על משרפות אושוויץ הי”ד, מתוך הספר שארית יהודה

“קול קורא אל מערכות ישראל”, קריאה לאסיפה של אגודת ישראל, בחתימת הרב פריי, תמוז תרפ”ג

מכתב, מתוך “האהל, קובץ תורני” תשל”ג

שבט מישור – חוברת א

שבט מישור – חוברת ב

שבט מישור – חלק א

שבט מישור – חלק ב

שבט מישור – חוברת ג-ד

 

מספר הצפיות במאמר: 52