מעניין חינוך הבנים – חלק ד: מוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים / הרב יהושע קפלן הי”ד

חיוב האב האבות להתאמץ בכל כוחם בחינוך בניהם לתורה

וגם זאת שהרבה אנשים מורין היתר לנפשם שאומרים, מה יש להם לעשות עם הבנים שנוהגין שלא כשורה ואינם שומרים כראוי התורה והמצוות, והלא כמה פעמים אמר לו שלא יעשה דברים מכוערים כאלה. ואינו שומע לו ומסלק את נפשו ממנו וסובר שיוצא בזה. אך האמת שאינו יוצא עדיין באלו הדברים. וכנראה בחוש העין שאילו חס שלום יחלה בנו במחלה גדולה וציוה הרופא שיקח רפואה, אך הרפואה יש לה טעם מר, ועל כן אינו רוצה הבן החולה ליקח הרפואה המרה. ובתוך כך נכנס איש אחד לבקר את בנו החולה ורואה שבנו הוא חולה מסוכן מאד ואצל החולה עומד הרפואה, ושואל האיש להאב מדוע לא יתן לבנו החולה הגדול את הרפואה. וענה לו האב שמה יעשה עם בנו החולה שאין רוצה ליקח את הרפואה המרה ואמר לו כמה פעמים שיקח הרפואה ואינו שומע לו. בטח יענה לו האיש, הוי אב שוטה ופתי, הידעת שבנך הוא חולה מסוכן וכל ימי חיו תלוי רק אם יקח הרפואה, ואם לא יקח הרפואה בוודאי ימות חס ושלום. ואתה חושב שאתה יוצא בזה שאתה אמרת לבנך איזה פעמים שיקח הרפואה, על כרחך מוכרח אתה ליתן לו מהר חיש את הרפואה, אם באונס אם ברצון, בכל תחבולות שבעולם ולא תחוס כעת על בנך שאין רוצה ליקח הרפואה. כי הוא אינו יודע מצבו הרע. כמו כן בעניינינו. ידוע שעיקר חיותו של איש הישראלי הוא רק בעת אשר הולך על דרך התורה כמו שאנו אומרים בברכת קריאת שמע בכל יום, כי הם חיינו ואורך ימינו כו’. ועיין במסכת ברכות (דף ס”א ע”א) שכשם שאי אפשר לדג לחיות בלא מים כך אי אפשר לאדם הישראלי לחיות בלא תורה, ורשעים בחייהם קרויים מתים חס ושלום. וכמו שביארנו לעיל שעיקר זכיית חיי עולם הנצחי אינו אלא על ידי שמירת התורה והמצות. ואם כן הבן שאינו הולך בדרך התורה והמצות הוא חולה גדול רחמנא ליצלן בחיי הנפשי. כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים מ”א רפאה נפשי כי חטאתי לך. אך הבן מחמת שנשרש בחטא אינו מרגיש במחלתו העצומה, כמאמר חז”ל במסכת יומא (דף ל”ט ע”ב) על פסוק ונטמתם בם תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם.

ואם כן היתכן שהאב יוצא בזה במה שאמר לבנו איזה פעמים שעושה דבר זה שלא כשורה ודי בזה שיניח את בנו שילך בשרירות לבו הרע וילך לאבדון ויכרית את נפשו מארץ החיים חיי הנצחיי. כי הלא ידוע שאפיו אם אדם רואה חברו שאינו בנו שעושה דבר שלא כל דרך התורה מצוה עליו מהתורה להוכיח אפילו עד מאה פעמים, עיין במסכת בבא מציעא (דף ל”א ע”א). וקל וחומר לבנו שמצוה עליו מהתורה ללמדו ולחנכו על דרך התורה. בוודאי אינו יוצא ידי חובתו במה שאמר לו איזה פעמים כך צריך לחפש עצות ותחבולות, לא ינוח ולא ישקוט עד שיפריש את בנו מדרכו הרע, פעם במקל חובלים ופעם במקל נועם ובשבט מוסר, כמו שעושה כל תחבולות שבעולם בעד חיי גופו הזמני של בנו ללאות תאוותו ורצונו משתדל יום ולילה בכל כחו לא ינוח ולא ישקוט, כן ידאג בעד חיי נפשו הנצחיי יום ולילה עד כמה שידו מדעת. וגם זאת שבזמן הזה ביותר יקר וחביב לפי ה’ יתברך מי שמדריך את בניו על דרך התורה. עיין בספרי שערי הקודש סימן א’. ואיתא בתנא דבי אליהו ש”טוב אחד בצער ממאה שלא בצער”.

ועיין בהצל”ח מהגאון נודע ביהודה על דרשותיו שמאריך מענין שמוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים מיהושע בן יהוצדק הכהן גדול שלא מיחה בבניו שסרו מדרך התורה שאמר לו המלאך על זה (בזכריה ג’) הסירו הבגדים הצואים מעליו כו’. פירוש כי העבירות מכונים בשם בגדים צואים לזאת כל בעל נפש ירחיק את בנו כמטחווי קשת מחברת מריעים האלו שנתחדשו בזה הזמן, וכן כתבו ספרים הקדושים שנכון לכל בעל נפש להרגיל את בניו מנעוריהם בעוד שידו תקיפה עליהם במדות טובות וישרות. היינו שלא להוציא מפיהם שבועות שוא ושקר ודברי כזב וליצנות וקללות ולשון הרע. כי ההרגל נעשה לאדם טבע. עיין בספר של”ה בשער האותיות אות ד’ מעשה בחסיד אחר שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משני בדבורו, מחמת גדל כח ההרגל. מה שאין כן אם הנער נשרש מנערותו במדות רעות ונשחתות ולדבר דברים האסורים וכיוצא, צריך אחר כך יגיעה רבה ועצומת לשנות לטוב מדותיו הרעות, כי מה אשר נצרך להאדם הגדול יגיעה רבה ועמל גדול, נקל להשריש בטבע הקטן על נקלה, אשר יהיה אחר כך על ידי זה מוכרח להתנהג במדות הטובות כל ימי חלדו מחמת כח ההרגל.

וזה לשון ספר אור צדיקים מהגאון המקובל מאיר פאפירש ז”ל מזה. וצריכים האב והאם להתפלל לה’ יתברך שיתן להילד לב נכון בתורה ובמצות ולא ימנעו ממנו המוסר, שנאמר חושך שבטו שונא בנו. ולא יאמרו עדין הוא רך בשנים כי מן ההרגל נעשה טבע, וגם כ’ יזקין לא יסור ממנו. וירגילוהו לברך הברכות בקול רם ולברך ברכת הנהנים תחלה וסוף. וירחיקוהו משבועות וקללות מכעס ושקר וכיוצא בהן אדרבה ירגילוהו במדת הבושה ושתיקה ולדבר באמת וענוה. והחיוב יותר על האם מטעם שהן פנויות ומצויות תמיד בבית ותהיה אכזריות עליו במקום הצורך ולא תהיה רחמניות ביותר. ובדרך רמז אמרו דורשי רשומות, נשים רחמניות בשלו ילדיהן בגיהנם. ואם בנו הוא הגון מציל את האב והאם מדינה של גיהנם. וכמה מעשים על זה בזוהר ובגמרא עכ”ל:

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 7

מעניין חינוך הבנים – חלק ג: בדורות הללו מוטל על האבות להתאמץ בכל כוחם בחינוך בניהם לתורה / הרב יהושע קפלן הי”ד

שמירת הרב על בנו לנוכח סכנות הדור

והנה באמת בזמן הזה בדורות האחרונים ביותר חוב קדוש מוטל על האבות שיתאמצו וישתדלו בכל מאמצי כחם ללמד את בניהם תורה. כי בדורות הראשונים שהיו אז אכשר דרא ולא נראה ולא נשמע בעולם כאלו החברות מריעים המסיתים והמדיחים את נערי בני ישראל מדרך הישרה לדרך ציה וצלמות בדעותיהם הכוזבות ונפסדות.  ואם כן אז אם אפילו לא היו הבנים בני לומדי תורה רק היו שולחים ידם למסחר או אם למדו עצמם איזה אומנות, מכל מקום היה לבם של האבות שוקט ובטוח שבניהם יקיימו כל התורה כל ימי חלדם ולא יעברו חס ושלום על התורה אפילו כקוצו של יוד. כי אז היו רובם ככולם אנשים פשוטים באין שום מרמה והיו תמימים ביראת ה’. והאמונה הטהורה היתה חזקה להם כעמוד של שיש והיו מכלים כל ימיהם בדרך התורה והמצוה. וזה הדרך היתה להם דרך כבושה שהחזיקו בה רבים וגם היו אלו הבנים מגדלים ומחנכים גם את בניהם אחריהם בדרך התורה והמצוה. וכן היה להם דור אחר דור. דור ישרים יברך והיה אז בדורות הראשונים לבם של האבות בריא כאולם שלא יפסקו מזרעם וזרע זרעם שלשלת היוחסין שלהם (כי כמו שהשלשלת נעשה מהרבה טבעות וכולם הטבעות אחוזים ומחוברים זה בזה, ואם נפסק אחד מהטבעות נתפרד על ידי זה כל השלשלת. כן הוא שלשלת היוחסין שבזמן שכל הדורות דור אחר דור הם בני מאמינים, שאבותיהם שהיו בימי קדם במדבר דור דעה קיימו וקבלו עליתם התורה מסיני. וגם הם נוהגים כמעשה אבותיהם שמקיימים כל התורה והמצוה הם נקראים שלשלת היוחסין. מה שאין כן אם נמצא ח”ו באחד מגזעו בדורות שלאחריו בן שאינו מבני מאמינים ואינו מקיים התורה והמצות, על ידי זה נפרד ונפסק ממנו ולאחריו השלשלת היוחסין).

אבל לא כן בדורות האחרונים שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים אלו דרכים מקולקלות שהחזיקו בהם רבים לילך בהם בדרך עקלתון. ואם כן אם לא יתאמץ וישתדל האדם ללמד את בניו תורה, כמובן שיתחברו תכף ומיד לאלו החברות שהם מהסטרא אחרא. ועלול מאד שיעברו בניו על כמה מצות מהתורה. בפרט שאותן הבנים שלא נשרשו בקדושה בלי תפונה שלא יגדלו את בניהם אחריהם על דרך התורה. ונמצא שיהיו אחריו דור זרע מרעים ח”ו. והאב הראשון הוא הגרמא בנזיקין עיין מסכת סנהדרין (דף ל”ז) דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו וכמו בן לעדים זוממים. עיין שם. אם כן מצינו בחז”ל שבית דין שלמעלה מענישים גם כן את העדים שעל ידם הרגו בית דין של מטה את האדם מענישים גם על הדורות שלאחריו שעדיין לא נולדו כאילו הרגו אותם גם כן. ואם זהו בחיי הגשמי, קל וחומר בחיי הנצחיי. כידוע מספרים הקדושים שעל ידי שמירת התורה והמצות זוכה עבורם לחיי הנצחי, כמו שכתוב בפרשת אחרי ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, היינו בחיי עלמא (כמו שתרגם אונקלוס). וכן אנו אומרים בברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכינו. ואם כן על ידי שלא הדריך וחינך את בנו בדרך הישרה ונתק אותו בעודו באבו מכרם ה’ צבאות והכרית נפשו מחיי הנצחיי, וקל וחומר הבני בניו ודורות שלאחריו, בוודאי עלול שיעברו מתורת ה’ והגורם לזה מחמת שלא הושרש בלבם מימי ילדותן חומר האיסורים ועונשם הגדול והנורא. ובפרט מחמת שראו מאביהם שגם הם רפויים באמונת ה’ ותורתו הקדושה, ונמצא שיענשו למעלה האב הזקן, שהוא היה הגורם הראשון לזה, כנ”ל.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 5

מעניין חינוך הבנים – חלק ב: מגודל מעלת האב המחנך את בניו לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי”ד

מאמר הרב יהושע קפלן הי"ד

ובאמת נוכל להתבונן מהתודה הקדושה מגודל מעלת האב המחנך ומגדל את בניו על דרך התורה והאמונה ממה שנאמר אצל אברהם אבינו עליו השלום (בראשית י”ח) וה’ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וגו’ כי ידעתיו (פירש רש”י לשון חיבה, כמו מודע לאישה כו’) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ וגו’. והנה ידוע לכל מגודל מעלת צדקותיו של אברהם אבינו עליו השלום כי הלא הוא היה אחד אברהם אבינו שהכיר את בוראו ומסר נפשו על קדושת השם ועל אמונתו יתברך. כדאיתא במדרש שכתית ושיבר את צלמיו של אביו והשליכוהו לתוך כבשן האש וגם כמה נפשות הכניס תחת כנפי השכינה, כידוע מה שאמרו חז”ל על פסוק והנפש אשר עשו בחרן, אברהם היה מגייר את האנשים כו’. ונם מה שהיה עוסק בנפשו ומאודו במצות הכנסת אורחים ועוד כהנה ובראשם מה שניסהו ה’ בהעשרה נסיונות ועמד בכולם והכל היה בעבור אהבתו ויראתו של השם יתברך. ועל כל אלה בהגיע תור להודיען החיבה יתירה ולהראות לו אהבת ה’ יתברך אליו, נאמר שלא בעבור שעמד (בעמד) בהעשרה נסיונות וגם השליך את נפשו מנגד עבור קידוש השם ועוד גודל צדקותיו הנוראות, רק עיקר אהבת ה’ יתברך אליו הוא רק למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’, ללמדנו שזה שקול כנגד כולם.

וגם מבואר בחז”ל גודל מעלתו של מי שמנהל את בניו בדרכי ה’ על דרך התורה. עיין מסכת פסחים (דף קי”ג ע”א) אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן, הדר בארץ ישראל והמגדל את בניו לתלמוד תורה כו’. וכן מבואר שם להיפך שמי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה שהוא מנודה לשמים, חס ושלום. וזה לשון זוהר הקדוש פרשת פקודי אלין אתמנן לאכרזא בכל רקיעין לכל אינון דמעברין בנייהו מאורייתא וסלקין לון דלא ילעון בה כדין, נפקא כל הני ממנן ומכרזי ואמרי ווי לפלניא דקא אעבר ברית מאורייתא, ווי ליה דקא אתביר מעלמא דין ומעלמא דאתי וכו’ עד כאן לשונו. ועיין עוד במדרש הנעלם רות בפרק שני שמה, מאד גודל מעלת האב בעולם הבא אם הניח בן שעוסק בעולם הה בתורה ומעשים טובים שלא לבד שמצילו מדינה של גיהנם, אך עוד מעלה יתירה שעל ידי זה זוכה האב עבורו להיות בגן עדן בין מעלת הצדיקים. וכן הוא בתנא דבי אליהו זוטא פרק י”ז מעשה רב ברשע אחד שמת והיו דנין אותו למעלה בדינים קשים, אך הניח אשתו מעוברת בעולם הזה וילדה בן, ובהגיע תור שהיה הבן חמש שנים ואמר ברוך ה’ המבורך כו’ אז בזכות זה היו מעלין את האב הרשע מגיהנם. עיין שם.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 8

מעניין חינוך הבנים – חלק א: חיובם הגדול של האבות לחנך את בניהם לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי”ד

מצות חינוך הבנים

ידוע מה שאמר החכם מכל אדם במשלי חנוך לנער על פי דרכו וגו’, פירוש שחוב קדוש מוטל על האבות לחנוך את בניהם על דרך התורה והמצות, וכמו שכתוב גם כן כמה פעמים בתורה שמצוות עשה על כל אדם מישראל שילמוד את בנו תורה, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם וגו’ ושננתם לבניך וגו’.

והעיקר הוא לחנך ולנהל את בניו על ברכי התורה והאמונה מימי נעוריהם בעודם ברשותו כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים (קמ”ד) אשר בנינו בנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו’, פירוש שהבנים דומים לנטיעה של אילן כי האדם הוא העץ השדה, כידוע, שעיקר חוזק של האילן הוא השרש, שאם יש להאילן שרש חזק אז אם אפילו יבואו עליו אחר כך כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו. מה שאין כן אם אין לו שרש חזק אז עלול מאוד אם יבוא עליו איזה רוח הופכתו ועוקרתו על פניו. כן הוא האדם שהוא נמשל לעץ השדה, הכל תלוי אם יש לו שרש חזק והוא האמונה הטהורה שזהו יסוד ובסיס חזק למען שלא יעבור חס ושלום כל ימי חלדו על אחת מכל מצות ה’. ואפילו אם יבא עליו כל הרוחות סערות שבעולם, היינו אלו החברות פועלי און שנתחדשו הרבה בבני דור החדש הצעירים שחכמים המה להרע, שרובם כבולם הם מתגדלים ברשות עצמן הולכי שולל, בני בלי תרבות, פרעי מוסר ויש להם דעות כוזבות ונפסדות וכפירות, רחמנא ליצלן. יסודתם של אלו הם רק למען להדיח ולהסית את לב נערי בני ישראל מדרך ה’ ולהתרחק משרש גזע קדש מחצבתם ולבזות ולחלל את כל קדשי בני ישראל. ומצורף לזה שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים בהרבה בתי בני ישראל הספרים החיצונים המלאים קלות ראש ולצנות (והם דברים הממשיכין את הלב, בדאיתא במסכת פסחים (דף קי”ב) ומשכי לך בליצנותא. עיין שם).  ונכלל גם בהם באלו הספרים הטמאים הרבה מינות ואפיקורסות ושרי עגבים והתולים ותפלות. וידוע אשר אלו הרגילים לקרות בהם תמיד מטמאים את רעיונם בהדברים הנמאסים ונבזים ונאלחים ויבעירו בהם אש של היצר הרע. אך אם האדם יש לו יסוד חזק, היינו שנשרש וניטע בקדושה מימי ילדותו אף אם אחר כך יעברו עליו הרוחות רעות הנ”ל מכל מקום לא יזיזו אותו ממקומו, כמו שכתבו חז”ל ינקותא כלילא דורדא, כי כל מה שקנה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו.

וזהו גם כן מה שכתוב חנוך לנער על פי דרכו נם כי יזקין לא יסור ממנה, בידוע שההרגל על כל דבר שלטון, ועיין בשל”ה בשער האותיות אות ד’, כתב בחסיד אחד שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת, והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משנה בדבורו. עיין שם. מה שאין כן אם האדם לא נשרש בקדושה ולא נתחנך מימי ילדותו ונערותו על דרך התורה והאמונה ולא נקבע בלבו חומר האיסורים והעונש הנורא על מי שיעבור חס ושלום על אחת מכל מצות ה’ וגודל השכר של מי שמקיים התורה והמצות. אם כן אם אחר כך בימי חלדו יעברו עליו אפילו איזה רוח קל מהרוחות רעות הנ”ל, בנקל שיעקור ויהפוך אותו ממקומו. כי האדם הוא עיר פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו וגדל והולך בדרך שובב לבו הרע. ועל ידי זה נעשה חס ושלום פורק עול וסר מדרך התורה והמצות, ועלול מאד שיעבור בהמשך הזמן מימי חייו גם על כמה עבירות חמורות מחמת תאוות לבו הנשחתה, כגון חילול שבת ואיסור נדה ושארי עריות שהם מחייבי כריתות, ונברת על ידי זה נפשו האומללה מארץ החיים מעולם הנצחי, כי אין לו מתג ורסן לכבוש את תאוותו מחמת שאין לו יסוד הבנין והוא האמונה הטהורה. וזהו הגרמא בניזקין, כי האמונה היא היסוד הבנין של דת היהדות והתורה והמצות, כדאיתא במסכת מכות (דף כ”ד ע”א) דרש רבי שמלאי תרי”ג מצות נאמרו לו למשה כו’ בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והקשו המפרשים וכי בא חבקוק לגרוע חס ושלום מהתרי”ג מצות שנאמרו לו למשה ולהעמידן רק על מצוה אחת. אך הפירוש הוא שבא חבקוק ליתן כלל גדול ובסיס חזק איך נוכל בנקל לקיים כל התרי”ג מצוה הוא רק על ידי האמונה, שאם יהיה להאדם האמונה שלימה בה’ יתברך אז עלול מאד לקיים על ידי זה התרי”ג מצות.  וזהו לשון “והעמידן” שהוא עמוד חזק ויסוד שהוא האמונה יתקיים על ידי זה כל הבנין, כל התורה, כמו שכתבו וצדיק באמונתו יחיה. ומשום הכי נאמר ונשנה כמה פעמים בהתורה שהחיוב להאבות לפרסם להבנים הנסים והנפלאות שעשה ה’ יתברך לישראל מימי קדם.  כמו שכתוב בפרשת בא ולמען תספר באזני בנך גו’ וידעתם כי אני ה’. וכן והגדת לבנך וגו’. היינו שעל ידי זה שיספר להבנים את גודל הנסים והנפלאות שעשה ה’ יתברך לישראל במצרים, על ידי זה יכירו וידעו הבנים אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישרש בקרב לבם האמונת ה’ והשגחתו יתברך. ועל ידי יסוד זה של האמונה הטהורה שיהיו להם להבנים ישמרו אחר כך כל התורה והמצות, כיון שיקבע ויכה שרש בקרב לבם שבידו של ה’ יתברך לענוש וליפרע מעוברי רצונו, וכן להיפך שישלם שכר טוב לעושי רצונו.

על כן כל מי אשר יראת אלקים נגע בלבבו ישרש ויקבע בקרב לב בניו מימי ילדותן האמונה השלמה בה’ יתברך. וישתדל ויתאמץ בכל תוקף עוז ואמצי כחו להרחיק את בניו במטחוי קשת מאלו החברת מריעים בלי תרבות ופורקי עול שגדלו על לא תורה ודרך ארץ ולא לאמונה גברו בארץ. עיין אבות דרבי נתן פרק ל’, רבי עקיבא אומר כל המדבק עצמו בעוברי עבדה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהם, וכן להרחיקם שלא יקראו כספרים החיצונים שהם ספרי רעל שמרעילים את לב צאן קדשים אשר תוכם רצוף מרירת פתנים ונכנס בתוכם כארס של נחש הקדמוני. רק לחנכם ולהרגילם לקרות בספרים הקדושים המעוררים לב ישראל לאביהם שבשמים וחוב קדוש מוטל על כל אדם מישראל שישתדל לקנות בביתו ספרים הנדפסים (בלשון לע”ז זשארגנאן) שיסודתם בהררי קדש להלהיב את לב בני ובנות ישראל לחיזוק האמונה והדת כגון ספר נדחי ישראל וגדר עולם ומעשה אלפס וכדומה. עיין באגרת הגר”א ז”ל המכונה בשם “עלים לתרופה” שכולו מלא מוסר השכל, שם הזהיר מאד לבני ביתו שיהיו רגילין תמיד לקרות בספרי מוסר הנדפסים בלשון לע”ז.

(מתוך מעיני הישועה)


הרב יהושע הכהן קפלן נולד בפאטשיצה בשנת תרל”ג (1873) לאביו הרב מאיר. הוא למד בבוברויסק ואח”כ בישיבת סלובודקה, שם נודע כ”מתמיד מבוברויסק” והוסמך לרבנות ע”י גדולי דורו. בשנת תרנ”ט (1899) עבר לישיבת וולוז’ין, שם המשיך בנישואיו בכולל האברכים “ברודסקי” לאחר שנשא לאשה את מרת ביילה [ציפורה רבקה] בת הרב יהודה פאלישץ, שנודע כלמדן ופיקח. לזוג נולדו ששה ילדים. בשנת תרע”ג (1913) מונה לתפקיד מורה הוראה בוורשה. משנת תרע”ט (1919) נבחר לכהן כרבה של קרוקי שבליטא, ואחר כך בסובינישוק ומשנת תרפ”ז (1927) כרבה של ווידולקה.

“צדיק תמים, צנוע ונחבא אל הכלים. השקיע עצמו בסוגיות עמוקות, בחידושים ובתירוץ דברי הרמב”ם” מתוך (ספר יזכור לקהילת ליטא).

הרב קפלן חיבר פירוש “שערי הקדש” על ספר “עבודת הקדש” של החיד”א (ב”ח, תרס”ז-תר”ע). בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את ספרו מעיני הישועה (מהדורה שניה יצאה לאור בשנת תרע”ג) הדן ב”הרבה דינים השכיחים ונחוצים מאד מדיני התורה הנצרך למעשה מידי יום ביומו ושבת בשבתו, אשר הרבה אנשים נכשלים בהם מחמת העלם דבר וחושבין שאין בהן שום סרך איסור. בשנת תרצ”ו (1936) הוציא לאור את ספרו שער יהושע. בתרצ”ט (1939) הוציא לאור את הספרים “שערי הווסתות” ו”לקוטי שושנים”.

הרב והרבנית וחלק מאנשי קהילתם נספו בשואה בוידוקלה ביום כ”ט בתמוז תש”א (24.7.1941), ע”פ עדות בנו ישראל, בדף העד המוצג באתר יד ושם, הם נהרגו ביריות בבור ליד תחנת הרכבת. יהודים נוספים מהעיירה נרצחו לאחר חודש בכ”ט באב (22.8.1941).

בנו של הרב יהושע קפלן, הרב מאיר, היה חבר בית הדין הרבני בתל אביב, חיבר את הספר “דברי מאיר”, “שערי מאיר”, מצות התוכחה ובסופו “מאור התוכחה”.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, ספר יזכור לקהילת ליטא, דף עד ביד ושם.

 

מספר הצפיות במאמר: 4

בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! / הרב ד”ר מרדכי בורר הי”ד

תמונת הרב מרדכי בורר הי"ד

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

“ושמרתם את בריתי”. ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה’ עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב”ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז”ל [שמו”ר לו,ג] “נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך”). ולא את אבותינו בלבד כרת ה’ את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה’ את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): “עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: “ואני זאת בריתי אותם, אמר ה’, רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!”. על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה’ והכשירים לשמע בקול ה’! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה’ אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה’ בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה’ ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה’ ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה’ וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה’, אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה” “והיה מחנך קדוש!” משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה’, על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה’ ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: “האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה’ את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה’ ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה’ את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה’ עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית’ ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה’ ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

“ממלכת כהנים וגוי קדוש” רצה ה’ לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה’ גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי “כהן” נאור באור ה’ והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה’, וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה’: ולא “גוי”, אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה’. כי אם “גוי קדוש”, שיהיה קדוש בכל רמ”ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה’ יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה’ את ישראל ל”זרע-אל” ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה’, המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה’ אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה’ כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה’ על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה’ הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר “כה תאמר לבית יעקב”, ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס”ט,  עמ’ קי-קיז, באדיבות מכון “זכרון מרדכי”)


רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ”ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה”שרידי אש” בבית המדרש לרבנים בברלין ע”ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח”כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי”ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון “יבנה” לבנות. בשנת תרפ”ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד”ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ”ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב”אגודת ישראל” בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב”ליל הבדולח” נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח’ בטבת תרצ”ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את “מכון זכרון מרדכי” העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס”ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של “יד ושם”  את הספר “למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר”.

(ירושתנו, שם, עמ’ קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע”י Sgbmzm).   

מספר הצפיות במאמר: 14

דרשה לשבועות, חלק 2: הספרות הפסולה הורסת את חינוך הבנות, את נאמנותן למשפחתן ולאמונתן ומובילה לטרגדיות / הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד

השפעת הספרות על החינוך

אחיות יקרות! כשעמדתם על הר סיני, הייתן אתן מסכימים בלב שלם לקבל עליכם עול התורה והמצוה. נראה אם גם היום מקיימים אתן את התורה? אם גם היום תמלאו את תפקידכן?

הנה הנשים הזקנות עוד נמצאים שומרת תורה ומצוה, הולכת בדרך אמותיהם. אבל הנשים הצעירות, ברובם עזבו את ד’, נזרו אחור, הלכו הרחק מן דרך עץ החיים. העלמות והבתולות, אם נתבונן בדרכם היטב, ואם נשאל אותם אם יודעים הם דבר מה מן תורה ומצוה, ישיבו תשובה, לא! לא!

נתבונן מעט במצבכם בכלל ובפרט, ברוח ובגשם, נראה עד כמה משחיתים דרכם בכל אופן. הנה מאז ומקדם שפשטה מחלה המתדבקת היא ספרות הפסולה! מאז ומקדם שנוסד בכל עיר וכפר בית עקד הספרות הפסולה! מכל מפלגה שהיא, הן שנקרא על שם הציונים, הן שנקרא על שם הבונדאים, הן על שם פרץ [הוא פורץ גדר הצניעות], הן על שם שומרים… בכלל כולם כל בתי עקד הספרות הפסולה דרכם לילך ולהזיק וכל באיה לא ישובון מדרך הרע, וכל מדריך כף דגלו, באחד מבתים הללו, דורס ברגליו כל דבר קדוש, וכל דבר מצוה כצחוק בעיניו. בכלל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בכל התורה כולה וכל דבר מצוה נמאס אצלו. ואם לפעמים נמצא בין אנשים כאלה עושה איזהו מצוה, הם עושים הכל רק לפנים, מחמת שרוצים על ידי זה לצודד נפשות נקיות כי עוד הם לא כל כך זרים מן דרך המצוה ועל ידי זה לא יתרחקו מלבקר אותם! אבל באמת כל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בד’ ותורתו. ונודע לי היטב מהותם. וכל מי שאומר אשר יכולים להיות איש יהודי וגם לבקר את בתי עקד הללו, אין מכיר אותם, וטועה את עצמו בהם.

הייתם אתם נאמנים לד’ ולתורתו, בנים נאמנים לאביהם ואמם, ואחר כך כשהייתם לאיש הייתם נאמנים לבעליהן, ואחר כך כשהולדתם בנים הייתם נאמנים לפרי בטנכם. בכלל הייתם חזקים ושלימים בגוף לא סבלתם על מחלת נערוועז שהוא מחלת משוגעת. חייכם היו לכם ערב ונעים וטוב, ובעתות הפנויות הייתם מהלכים ומטיילים עם ידידותיכם העלמות, ומבלים הזמן במנוחה ועונג. ובעת שבאתם חזרה לביתכם הייתם בטוב לב ודבורכם בנחת עם כל בני הבית. וקודם השינה הייתם קוראים קראת שמע, ובבקר הייתם זהירים בנטילת ידים שחרית, נטילת ידים לסעודה, ברכת המזון וברכת השחר. ובכלל כל התנהגתכם היה בנחת ועונג ברוח ובגשם. והוא מפני שעם בחורים לא היה לכם מגע ומשא, את ספרות הפסולה לא היה  כלל לנגד עיניכם, לזאת היו חייכם ערב וטוב, שלא היה לכם שום דבר שימאס את חייכם.

אבל עתה בזמן הרע הזה שאתם מבקרים את בית עקד הספרות הפסולה מכל מין שהוא וכל כך ספר פסול טמון בידכם כל היום וכל הלילה בעתות הפנויות מן מלאכה בשכיבה ובקימה, ואין אתם יודעים מן שום דבר שבקדושה, מי ידבר מן נטילת ידים שחרית, מי ידבר מן ברכת המזון, מי ידבר מן תפילה, מי ידבר מן שמירת שבת קודש. מי גרם לה זאת, מי חייב בזה, הספר הפסול אשר אינה מסיחה דעתה ממנו, בו קוראת כל דבר מינות, בו קוראת אשר הם צוחקים מן כל דבר מצוה, בו קוראת כל דבר ניאוף, לזאת אין ביכולת שגם אצלה הקוראת בו מבלי שתדרוס ברגליה כל דבר קדוש וכל דבר מצוה נמאס בעיניה. אחר כך שבאת חזרה מן בקירת בית עקד הספרות הפסולה שהיתה בחבורת בחורים ובתולות, ואחר הטיול בשעות המאוחרות בלילה עם חבורת בחורים, האב חשוב בעיניה כבהמה, האם כמשוגעת, כל האנשים הנמצאים בבית ככלום נחשבים בעיניה. ואחר כך כאשר נהיית לאיש המזומן לה אחר הנשואין עולה בדעתה הלוואי לא היית מכיר אותו והלוואי היתה מתה קודם הנשואין, כי מצאה אחר נאה ממנו. ואחר כך כשהולדתם בנים, אתם שונאים אותם. לפעמים עוזבים את הבנים ואת הבעל ונוסעת עם איש אחר שמצא חן בעיניה למדינה אחרת. לפעמים לוקחים הבנים ומניחים על הפקר. ובכלל מרגישים את עצמיכם חולים על הראש וסובלת על מחלת נערוועז, ואין אתם מקבלים נחת מן חייכם. והכל מי גרם לזה, מי חייב בזה, בית עקד ספרות הפסולה ומשם יצאה כל הרעה. כי לפעמים נמצא שם בחבורה בחור אחד ונושא חן בעיניה להנשא לו, אבל הוא אינו רוצה בה, הולך עמה ומטייל עמה, אבל ליקח אותה לאשה אינו רוצה. עד כמה מר גורלה וכמה גומר ענין רע כזה, או שתטבע בנהר או שתפיל את עצמה מן בית חומה גדול מן מדריגה השלישית. אבל קודם שנגמר בלבה לעשות מעשה להאביד את עצמה לדעת עד כמה מר לה ועד כמה נמאס חייה, ואם שמה בבית העקד נמצא בחור אחד ונושאת חן בעיניו ואם גם הוא מסכים לזה, אך הוא נגד רצון אביה ואמה, כי אין זה לפי כבודם שיהיה חתנם איש ריק ופוחז, ואז עד כמה רע ומר לה מאד כי נגמר בדעתה לגנוב מעות מבית הוריה ובאישון לילה לברוח מבית אביה. ועוד שלא נגמר מעשיה, כמה ראשה כבד עליה, ואין שום חידוש שסבלת על מחלת נעדוועז. ואם שמה נמצא בחור שרוצה לישא אותה, אבל היא אינה מתרצית בו ובכל פסיעה ופסיעה הוא הולך אחריה ומביט אחריה, ובמה גומר ענין רע כזה עד שמאבד אותה מן העולם על ידי תרועת חץ או שהורג אותה באופן אחר. וטרם שנגמר מעשה ההוא עד כמה מואס בחייו וחייו אינם חיים. אך עוד יותר נחלה המכה אם יקרה שעלמה אחת נושאת חן בעיני שני בחורים וכל אחד רוצה לישא אותה לאשה, אז לא יכולו לשית עצה בנפשם ורע להם מאד. ואין להם עצה רק או שבחור אחד הורג את חבירו, או ששלשתם הרגו זה את זה, או שאחד הורג אותה… אבל עצה אחרת אין להם. מה מאד אז גורלם רע ומר, ואין שום פלא אם היא מואסת בחייה ובכל יום מקללת את עצמה למה נבראת לחיות חיים רעים כזה.

ומי גרם בכל הטראגעדיעס הללו, ומי חייב בזה ומי הוא המלאך המות שלה – הוא בית עקד הספרות הפסולה. נשבר חייה לעולם, נפסק חוט של מנוחה מחיים שלה, מואסת בחייה, לעולם טוב מיתתה מן החיים. אבל מה טוב היה הגודל של העלמה מאז ומקדם, שלא בקרה בית עקד הספרות הפסולה ושלא היתה לה שום התחברות עם בחורים וספר פסול לא בא לידה! כי הייתה יודעת מן חיים, חיים של מנוחה, חיים של בריאת הגוף כי היה ערב לה!

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 38

דרשה לשבועות, חלק 1: כל קיום התורה תלוי באשה ובחינוך שנותנת לדור הצעיר / הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד

דרשה לשבועות

דרוש א’ שאמרתי ביום ראשון דחג השבועות שנת תרפ”ו לפני כל קהל ועדה בבית הכנסת דפה קהילת קראסנאשילץ, על דבר חינוך הבנות.

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ד' וגו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט,ג).

כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו האנשים (מכילתא שם).

וצריך ביאור למה לא אמר ד’ מתחילה להאנשים, ואחר כך לנשים, רק אמר מתחילה להנשים ואחר כך להאנשים?

הורה בזה כי כל קיום התורה תלוי רק בהאשה, אם האשה ברצונה לקבל את התורה. ואם האשה מקבלת התורה יהיה קיום להתורה, אבל אם אין האשה מקבלת התורה לא יועיל במה שהאנשים יקבלו את התורה. כי קבלת התורה האיש בלא אשה לא יהיה קיום התורה לעד. והטעם כי האשה היא עקרת הבית. האשה מגדלת ומחנכת את הילדים מקטנותם, ואם האשה אין רוצית לקבל את התורה, ממילא גם ילדי המגדלת לא יהיו שומרי תורה ומצוה בלי שום ספק. ויסוד כל אומה הוא בחינוך הצעיר. והנה גורל כל עם וגורל דתו תלוי אך ורק על חינוך בניו, על חינוך הדור הצעיר אשר הוא עתיד ליקח את מקומו.

המביט בעין פקוחה על חיי העמים, עליתם וירידתם, הוא רואה לפניו חזיונות שבמשך עת קצרה עולה איזה עם מעלה מעלה, באושר פנימי בחכמה ודעת, ובמשך עת קצרה כמו לפתע פתאום הוא יורד מטה מטה. והסבה לזה שהכל תלוי בה, איך השגיחו הדורות הקודמים על חינוך דוד יבוא. אם השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא ימלא תפקידו בחיי עמו ודתו כראוי וישתדל לאושר העם ולהצלחתו. אך אם הדורות הקודמים לא השגיחו על החינוך כראוי, אז הדור הבא יהרוס כל פרי העמל של הדורות הקודמים, והעם יחל לרדת מטה מטה.

לכן אצל אומה הישראלית, החינוך הוא יסוד מוסד להעם בכלל, אשר עליו נבנה קיום התורה, כי מבלעדי החינוך הטוב, הוא כבונה ארמון על אדמת חול ולא העמיק לבנות יסודו, אשר רוח קל יהפכנו על פניו ולא יהיה עוד זכר ממנו. כי חיות האומה הישראלית הוא רק תלוי בחינוך הבנים. אם חינוך הדור הצעיר נתחנך על דגל התורה ומסורה, אז נהיה בטוחים כי הדור הבא יהיה שומרי תורה ומצוה. אך אם חס וחלילה הדור הבא נתחנך ברוח חדש, הרחק מדרך התורה, אז קיום האומה הישראלית, שקיומה היא התורה, יורד אחורנית. כמו שאמרו רבותינו ז”ל בירושלמי פרק עשירי דסנהדרין, אמר אחז, אם אין גדים אין תישים, אם אין תישים אין צאן. כך אם אין קטנים אין גדולים, אם אין גדולים אין חכמים, אם אין חכמים אין נביאים, אם אין נביאים אין רוח הקודש. עיין שם. אחז הבין היטב כי לחתור במחתרת להתגנב בכרם ד’ לחבול אותו הוא רק באופן אם הדור הצעיר יסורו מדרך התורה בעודם קטנים, אז בטח כאשר יגדלו הנערים יהיו כקוצים בכרם ד’, ולאט לאט ירד מצב הרוח של העם מטה מטה. לזה אמר, אם אין קטנים אין גדולים כו’, כי העיקר קיום התורה תלוי רק בקטנים.

וכן הבין המן הרשע כאמרם ז”ל במדרש אסתר בשעה שנחתמו האגרת ונתנו ביד המן כו’ פגע במרדכי, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר, ורץ מרדכי אחריהם כו’, שאל לאחד מהם פסוק לי פסיקיך כו’, כיון ששמע מרדכי כך, שחק והיה שמח בשמחה גדולה. אמר לו המן מה הוא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקת הללו כו’, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. עיין שם. וצריך בירור מה איכפת ליה לאותו רשע בחיי אלו התינוקת. אך זהו שאמרנו כי הרשע המן היה מחפש איך לכלות העם הישראלי ברוח, ואז יהיה יכול לכלותם גם בגשם. וזאת ידע המן הרשע כי בעוד אשר עם ישראל יהיו דבוקים בו יתברך שמו לא ישלוט בהם שום אומה ולשון בעולם. לזאת עשו משתה להחטיא את הדור הצעיר שיעשו כרצונם, ועשו על המשתה כאשר לבבם חפץ ואז היה בטוח כי אם דור הצעיר עזבו את ד’, ממילא לא יהיה קיום להתורה. ועל ידי זה יהיה לו שליטה בהעם הישראלי בגוף. אך מרדכי כאשר הבין הכל עשה בצדקתו חדרים ויסד בכל עיר ועיר מלמדים שילמדו בתנוקות של בית רבן, ובכח של התנוקות של בית רבן שעוד לא טעמו טעם חטא יתקיים האומה הישראלית. כי כאשר יתחנכו עתה ברוח התורה והמסורה ואז כשיתגדלו יהיו בנים נאמנים לד’ ולתורתו. וזהו שהראה מרדכי הצדיק להמן הרשע את הבנים הקטנים, כי בכחם ינצח המלחמה עמו, כי הם יהיו עבדים נאמנים לד’. אם כי הנערים הגדולים אבדו האמונה הישראלית ברוחם, אך הם שמחים בהילדים הקטנים תנוקות של בית רבן, והם יהיו כלי זיין לנצח המלחמה. כי בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו. לזה כעס שלא היה יודע מן כלי זיין של מרדכי הצדיק, ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקת. היינו, שגם הכלי זיין של מרדכי יכלה כרגע על ידי שיבטל את החדרים והמלמדים וכל מי שיעסוק בתורה ידקור בחרב, לזה יהיה בכח לנצח את האומה הישראלית.

הכלל, כי עיקר קיום הרוח הישראלי תלוי בחינוך הדור הצעיר. והנה האשה היא עקרת הבית, ואם היא שומרת תורה ומצוה אז גם הבנים הנולדים מחנכה ברוח הטהור ובדרך התורה והמסורה. מה שאין כן אם היא, העקרת הבית, אינה מתנהגת על פי התורה וכל דבר מצוה לבוז הוא בעיניה וכל דבר קדוש דורסת ברגליה, ממילא הבנים הנולדים מחנכה ומגדלה בדרך הרע זה והם בנים מחבלים כרם ד’ וכקוצים בהעם הישראלי. ועל ידי בנים כאלו יורד מצב הרוח מטה מטה.

לזה בשעת מתן תורה אמר ד’ אל משה מתחילה תדבר עם הנשים אם הם יקבלו התורה, אם הם יתרצו לקבל עליהם עול מצוה, ואז אם יסכימו על זה, תוכל לדבר אחר כך עם האנשים. כי אז תהיה בטוח שיהיה קיום להיהדות לעד. אבל אם הנשים לא יסכימו לקבל עליהם עול מצוה, אין לך לדבר עם האנשים, מפני שעיקר קיום היהדות הוא רק בהעקרת הבית:

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א)

 

הרב יצחק יוסף זילברברג הי”ד נולד בסביבות שנת תר”ס (1900) לאביו הרב מיכאל משה יהודה מלודז בן הרב הגאון המפורסם רבי חיים יעקב נפתלי וויערשובר זצ”ל. הרב יצחק יוסף זילברברג היה רב ואב”ד של פיענטשנאוו (פינטשנוב), וואסאווי (וונסוב) וקראסנאשילץ.

נשא לאשה את מרת רבקה בת הגאון הרב מאיר דן פלוצקי זצ”ל אב”ד דוואהרש ואוסטרוב, מחבר הספרים כלי חמדה, חמדת ישראל, שאלו שלום ירושלים ועוד.

בשנת תרפ”ב (1922) נפטר בנו בכורו הילד אברהם בנימין אלעזר ע”ה.

בשנת תר”ץ (1930) נשלח הרב זילברברג מטעם הקהילה לארצות הברית כדי לאסוף כספים להקמת חברת גמילות חסדים. בעקבות הצלחת שליחותו נוסדה בקראסנאשילץ חברת גמילות חסדים בשם “חברת משה יוסף”.

בצעירותו הוציא לאור את ספרו “ויען יוסף” (תרע”ז), ואחר כך את ספריו עצי זית, עצי זית חלק שני, ועצי זית – קונטרס אורות מאופל (תרפ”ג-תרפ”ט) ושו”ת עלהו רענן (תרצ”ו). בפתיחת הספר עלהו רענן, מובאים גם חידושי בנו, הרב ישכר ישראל מרדכי.

כמו כן כתב את הספרים שנשארו בכתב יד (וחבל על דאבדין): יד יוסף על הרמב”ם, עדות ביהוסף על ד’ פרשיות ומועדים, חנוכה ופורים, עצי יוסף על כל התורה, זכרון יצחק על סוגיות הש”ס, עלהו רענן חלק ב, זכרון יוסף – הגהות וחדושים על שו”ת תרומת הדשן, יד יצחק על יורה דעה, שיח יצחק על אורח חיים.

שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נשא הרב ישעיה גליקזאהן, נכדו של הגר”ח הלוי מבריסק, את בתו של הרב יצחק יוסף הי”ד.

הרב נספה בשואה בנאשלסק (פלך פולטוסק, פולין) בתש”ב (1942).

מקורות: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, הקדמות ספרי הרב ועוד.

הערה: לעיון בשיטת המהר”ל להקדמת האמירה לנשים לפני ההגדה לגברים – ראה תפארת ישראל פרק כח.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 28

כל ימי חייו של אדם הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו / הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי”ד

צעדים ראשונים

אם בחקותי תלכו וגו’. המדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

ולא אאריך בדקדוקים כי ראיתי דרשת רבים בזה, כל אחד לפי דרכו, ואין אחד מהן יתרץ את הלשון רגלי מוליכים אותי דהוה ליה למימר הלכתי, או הולך, ומן הסתם שאדם הולך ברגליו. שוב מצאתי באור החיים הקדוש שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכין אותו מעצמןם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, עיין שם. ועלה על מחשבתי לפרש בעזרת ה’ יתברך, כי האדם, כל ימי חייו הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו, וימים וזמן הזה לפני בואו בגדר איש, המה יסוד לימים הבאים, כי אם ילמוד בבית אביו ואמו דרך הטוב והישר, ואצל רבו דרך התורה והיראה בימי בחרותו, אז אם גם אחר כך יבוא וידור בין בני אדם אשר לא ילכו בדרך השם, ולא ישמעו לעצת חכמים וסופרים, הוא לא ילמוד מהם את הדרך הרע הזה, כי בכל עת ובכל רגע יחשוב בלבו את ימים הקדמונים אשר עברו חלפו עליו, בעת אשר שמע מוסר אביו ועשה תורת אמו, עת אשר עמד לפני רבו הדומה למלאך ה’, וראה אותו בבואו אל הקודש, בעבודת ד’ ולימוד תורתו הקדושה ומחשבות כאלה יריחו לו כאגודת פרחים שונים ויישאף מהם תענוג הרוחני ויגברו את תענוגי הגופנויות ולא ילך אחריהם.

והנה דוד המלך עליו השלום בימי ילדותו היה בבית אביו היה כשושנה בין החוחים, ולא היה בין בני אדם בתוך הבאים, והתבודד עצמו בשדות וכרמים לעבוד את בוראו ברוך הוא. אבל בעת אשר נעשה מלך על ישראל מרחוק ומקרוב באו מלכים ומלכות לבית המלך וראה אותם ודיבר אתם עמם, והיתה התנהגותם זר לו, כי ככל יום ויום עלה על דעתו ימי ילדותו, עתים אשר עסק בעבודת השם ברוך הוא, לא הלך אחריהם רק אחר ימי בחרותו, לא למד מהם ולא עשה כמעשיהם, כי ככל יום ויום הביט לאחוריו לימים הקדמונים. וזהו שאמר הכתוב בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, מחמת ההכרח היה חושב כן, כי גם המה מלכים אחרים אשר באו תחת צל קורתו עשו כן. אבל לא יכלו לפתותו, כי רגליו, פירוש, דוגמת הרגל, כפי שכל גוף האדם הולך אחר הרגלים – כן ימי חייו של אדם הולכין אחר ימי בחרותו. ולכן אמר שימי בחרותו הוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

וזהו טעם אומרו חקתי, לשון רבים, רצונו לומר בבוקר ובערב, שאם ילך בדרך התורה בבקר, רצונו לומר בימי ילדותו, זה יגרום שילך בה גם בערב, בעת זקנתו:

 (בן יוסף, פרשת בחקותי)

הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי”ד ב”ר חיים יהודה, מסאמוש-אויוואר (גערלא, הונגריה, כיום רומניה), היה תלמידו של הגאון רבי יחזקאל בענט זצ”ל אב”ד וואראהל.

בזמן מלחמת העולם הראשונה גלה לעיר איוך (נאדי עניעד) ושהה שם כשמונה שנים. אחר כך שרת בקודש כשנתים בעיר בלאי (באלאזש פאלווא) וקבל סיוע מכלכלת משפחתו מאנשי הקהילה בשעת דוחקו. בהמשך עבר לגהעארגה (סנט דשזארדזש) שם כיהן כש”ץ ומורה.

בשנת תרפ”ו (1926) הוציא לאור את ספרו “בן יוסף” על חמישה חומשי תורה בדברי אגדה. בהקדמת הספר כותב מחבר “והנה סהדי במרומים שלא עלתה על דעתי מעולם ולא קויתי להשיג תועלת ממון או כבוד מכתיבת ספרי זה, לא להתהדר במלאכתי ולעשות לי שם בארץ, או קורדום לחתוך בו, כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה’, להגדיל תורה ולהאדירה. וכמעט בכל אותו ואות היה ברעיוני שמו של הקב”ה… אם יזכני הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שאחד מעמינו יקרא וילמוד מאלה הדברים רק פעם אחת בשנה, אולי אבנה גם אנכי מזה… ועתה אתה בני, צמד לבבי מחמד נפשי חלקי מכל עמלי, ספרי זה אשר נחמד לי מכל הון שבעולם, לך ודפוק על דלתי אחינו בית ישראל שיקחוך הביתה, אמור להם שאם ידברו אתך עמך, תיכף יתנוצצו בעיניהם חוטי משי, אשר מהם עשיתי לך בגד וטלית נאה, בנקודי כסף וזהב, והניצנים עם פרחי שושנים אשר נטעתי סביבותיך יתנו ריח נעים, אשר ימלא בתי בני ישראל על כל גדותיהם, שאין ריח שבעולם דמיון לזאת הריח, אשר עבודה אנו מקבלין השפע מקדושה עליונה השופעת בחסד ה’ יתברך על עמו ישראל בעת עסקינו בתורתו הקדושה”.

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש”ד (1944).

מקורות: בן יוסף, חכמי הונגריה עמוד 565.

מספר הצפיות במאמר: 24

עבודת החינוך של עמנו בשעה זו / הרב טוביה הורביץ הי”ד, אבד”ק סאנוק

תמונת הרב טוביה הורביץ הי"ד

אין כל ספק כי שאלת חנוך הדור הצעיר היא שאלת כל השאלות בשעה זו. החנוך הוא המפתח אל שערי העתיד של עם ישראל והכל תלוי בזה לאיזו יד ימסר המפתח הזה. או יותר נכון, מי יתגבר ויכבוש את המפתח הזה.

רגילים אנחנו להבין תחת המושג חנוך – רק בתי־הספר, שבהם מתלמדים “תינוקות של בית רבן” והנוער ההולך ומתבגר, אבל באמת החנוך הוא מושג יותר מקיף ויותר כולל מבתי הלמוד האלה. כאשר נסתכל בעינא פקיחא על השתלשלותם של דברי ימי העמים והלאומים, ובתוכם בדברי ימי ישראל, תתגלה לפנינו העובדא, כי כל ההיסטוריא היא בית חנוך גדול של המין האנושי ובמשך אלפי שנות ההיסטוריא התרבותית של האנושית נתהוו חליפות ותמורות שונות בעמדתו של עמנו, עם ישראל, בין העמים.

בראשית דברי ימי התרבות האנושית מופיעה לפנינו היהדות בתור יוצרת ומחוללת של התרבות ועם ישראל בתור מורה דרך בשביל העמים, בתור הפדגוג של המין האנושי. ועמי התרבות האחרים מופיעים לפנינו כעין תלמידי היהדות.

נצני התרבות האנושית נראו עוד בעולם בעת יסוד בית מדרשו של שם ועבר. משם יצאה הוראה בדרכי חיי המוסר לעמי הקדם. אבל תורה שלמה לא היתה לאנושיות. רק קטעים מדרכי חיי המוסר. במעמד הר סיני זיכה הקב”ה את ישראל בתורה השלמה, תורת אמת, האמונה הטהורה, ושלשלת המסורה הקדושה עם כל פרטי דרכי החיים של האדם, בתרי”ג מצוות הכתובות שנאמרו בפירושן, בכלליותיהן, פרטותיהן ודקדוקיהן בסיני. שם נעשה עם ישראל עם סגולה, שסגולתו הראשית היא להעשות פדגוג מוסרי בשביל ההמון האנושי, להיות למופת לכל העמים.

לשם כך הבדיל הקב”ה את ישראל משאר העמים הבדלה מוחלטת כדי שיתעמקו בהשתלמות עצמית, שהיא התנאי הראשי בשביל ההשפעה על אחרים. “אם אין דעת הבדלה מנין” אמרו חז”ל. כן, אם אין הבדלה אין דעת ברורה, כי בלי הבדלה “אור וחושך משמשים בערבוביא” הבדלת עם ישראל הוא הצעד הראשון להשתלמותה העצמית של האומה, קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים.

במעמד הר סיני נוצר החומר הכללי של כל החכמות והתרביות של האנושיות “עד סוף כל הדורות”, שם נוסד בית־הספר הגדול המכונה היסטוריא תרבותית. לעם ישראל נמסרה שם הוראת דרכו מהר חורב ל”אחרית הימים” – המטרה התכליתית של היצירה, “כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני”, כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

במשך אלפי השנים מ”קבלת התורה” עד היום הזה עבר עם ישראל דרך חליפות שונות וסבל עליות וירידות, ירידות ועליות, “גלגל הוא שחוזר בעולם”. בעוד היות ישראל שורה בטח על אדמתו הוריד יצר העם את ישראל ממדרגת מורה למדרגת תלמיד העמים נמוכי התרבות ובעלי אמונות טפלות. יען כי עזבו את ההשתלמות העצמית ולא היו עוד למופת לעמים אחרים בגובהם המוסרי ממילא נהפכו העמים הללו, התלמידים, להיות מורי דרך לעם העברי, אשר ב”ילדי הכרים ישפיקו”. וטרגיקה זו נתהוותה על ידי עזיבת ההשתלמות העצמית. רעיון זה מוצא לו ביטוי בפסוק “שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי”. וכה עלו וירדו בני ישראל במדרגות והחליפו את עמדתם עשרת מונים, פעם ברום המעלה של מורה דרך ופדגוג, ופעם בתור תלמיד ותיק של תרביות עמי הנכר ולפעמים בתור מחקה פשוט של כל מעשה העמים נמוכי התרבות. “ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם”.

בשנות הגלות התהפך הגלגל הזה גם כן פעמים תכופות. עליה בבבל וירידה במצרים. עליה בספרד וירידה באשכנז וכו’. במשך שנות הגלות למדו שוב העמים עמי התרבות את רוב חכמתם מעם ישראל, אבל בתקופות האחרונות ירד שוב עם ישראל ונעשה תלמיד ותיק לעמי אירופה ותרביותיהם – בתוצאות ירידה זו עדים אנחנו לכל הטרגדיה שבגורלנו הנהפך הזה. האנטישמיות, השנאה והמשטמה סובבות אותנו – וירידתנו בעיני כל העמים הגיעה עד לנקודה הכי עמוקה.

ואם רוצים אנחנו בשעה זו להפוך את הגלגל, לקבל שוב את האופי האורגינלי שלנו, שיתהפך להיות שוב מה שהננו בעצם מהותנו ולאשר נבחרנו מבין האומות – לזה דרוש בראש וראשון לשוב ל”השתלמות העצמית”. לקבוע מחדש את התחומין בין ישראל לעמים. ולא נחכה עד שהעמים יעמידו גבולים ויבנו חומות ברזל בינינו וביניהם, רק אנחנו בעצמנו נחדש התחומין ההיסטוריים, התהומין הרוחניים בין ישראל לעמים. הבדלה זו, שהיא כל כך אלמנטרית וטבעית כהבדלת אור וחושך: “המבדיל בין אור לחושך – בין ישראל לעמים”. ואחרי השמירה על טשטוש הגבולים נגיע לעבודת ההשתלמות העצמית של האומה. ועבודה זו היא עבודת החינוך של עמנו בשעה זו.

בהצלחת עבודת החינוך שלנו תלוי הדבר, לחנך את הדור הצעיר ליהודים מופתיים אשר לא רק שישתלמו בעצמם, רק יהיו למופת לעמים אחרים, ועל ידי זה יתהפך שוב הגלגל ההיסטורי אחורנית והתלמידים יהיו שוב למורי דרך, ואנחנו נחזור למלא את התפקיד הפדגוגי שלנו בהיסטוריא, להיות ל”אור גויים”. השיבה אל החינוך המקורי, חינוך הבנים והבנות, לצוות לבנים ולבנות לשמור מצוות ד’ לעשות צדקה ומשפט – זו היא התשובה הכי עיקרית. וזוהי סמיכת הפרשיות בסוף מלאכי “זכרו תורת משה עבדי, חקים ומשפטים אשר צויתי בחורב, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד’ הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים – על אבותם.

(בין ישראל לעמים, הרב טוביה הורביץ הי”ד, דרכינו, אדר ב’ תרצ”ה)

מספר הצפיות במאמר: 32

הייחס המעשי הנכון ללימודים כלליים בארץ ישראל בתקופתנו / הרב יוסף צבי קרלבך הי”ד

תמונת יוסף צבי קרליבך הי"ד
מאהבת הקיצור, הבאתי להלן רק מקטעים מאמצע מאמר חשוב זה, מאת הרב ד”ר יוסף צבי קרליבך הי”ד, שהתפרסם בספר “מכתבי ירושלים” (עמ’ 96-99). הדברים במקורם, ארוכים ומפורטים יותר, ומומלץ לכל המעוניין לגשת למקור ולראות את הדברים בשלמותם.

היחס בין החינוך הדתי לחינוך הכללי השתנה מאז המאה החולפת. תחילה סונוורו היהודים שהיו רחוקים מן התרבות הכללית, על ידי האור הזר, החדש והשופע שזרח עליהם לפתע בתקופת האמאניציפציה. ברם, כעבור זמן מה העמידו את ההשכלה הכללית במקום הראוי לה לצד התורה. בית הספר הכללי לא היה עוד בבחינת “הגולל הסותם על קבר הדת”, והדת לא היתה המתחרה הקנאית של המדעים הכללים. על ידי כך חדל למעשה הנימוק ל”איסור” [של לימוד מקצועות כלליים בבית ספר] להוות גורם משכנע.

כמו כן התערער היסוד השני להתנגדות רבנים לבתי הספר , והוא מתייחס להתפתחות שחלה כאן בשנים האחרונות. תהיה זו כמעט איוולת לטעון היום, שכל התושבים היהודים בירושלים חיים למען לימוד תורה וקיום מצוות בלבד. המטייל בירושלים ברחובות ירושלים ובסמטאותיה, וסופר את החנויות, את הדוכנים, את בתי המלאכה, את האולפנים, את בתי החרושת, את בתי המרקחת ואת הבנקים המעידים על פעילות ויצירה בששת ימי החול, ידע להעריך את מספרם הרב של נוטשי סיסמת רבי נהוראי: “מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה” (קידושין פב,א). דומני שאפילו אחד מתוך חמישה מיהודי ירושלים אינו רואה את מקצועו בלימוד תורה. על פי רוב אלה הזקנים ההופכים את ימי החול לשבתות, והדוחים כל עיסוק במלאכת העולם הזה מפני ספר תהלים ודף גמרא; קשישים אלו הגיעו לגבורות ומבקשים לסיים את חייהם בשלוות קודש ולא במירוץ אחר מלחמת הקיום. ולעומתם הצעירים, שסיימו זה עתה את מסלול לימודיהם בבתי המדרש או במוסדות החינוך, שואלים את עצמם את השאלה הרצינית, כמו כל אחד מאתנו: מניין אשיג לחם לפרנסתי ולפרנסת אנשי ביתי?

גם בארץ ישראל למדו להבין שכדור הארץ מסתובב ואינו עומד במקומו. הארץ התעוררה מבדידותה המרוחקת ומן השלווה המתבוננת שלה, ונסחפה בזרם המאבק על אמצעי הקיום. מרצון או שלא מרצון למדו גם כאן על כוחה השליט של המציאות, שאין בנמצא חומה סינית המגינה על החיים בארץ הקודש וכי אין שולטים כאן חוקים שונים מחוקי העולם. כבר האמורא אביי ניבא שחלק הארי של האנושות לא יצליח לעולם להתקיים מלימוד התורה בלבד. איני יכול לא לצטט את הפרק הנפלא במסכת ברכות (לה,ב) במלואו:

“תנו רבנן: ‘ואספת דגנך’ מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך”, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ‘ואספת דגנך’, נהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר’ ישמעאל. רבי שמעון בר יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום -מלאכתן נעשית ע”י אחרים, שנאמר:  ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע”י עצמן, שנאמר: ‘ואספת דגנך’… אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן”.

רבי שמעון בר יוחאי מחולל נצחונות עד עצם היום הזה. עקרונותיו נשמרים עד ימינו ונשארים בעלי תוקף. במירון, מקום קבורתו המפורסם, במרחק רכיבה של שעה וחצי בערך מצפת, התיישב עתה מניין תלמידי ישיבה על מנת “ללמוד” באתר קדוש זה. ערבים מביאים להם מידי יום ביומו מזון מן העיר. שם יושבים האברכים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות ללא הפרעה, רכונים על הכרכים עבי הכרס של התלמוד. כפעם בפעם יגיע לשם מבקר המבקש להתפלל ולשטוח את תפילתו החרישית ליד הקבר. רק פעם אחת בשנה, בל”ג בעומר, באים אלפים מצפת ומסביבותיה לחגוג את יום פטירת רבם הדגול, בשמחה ובכבוד, ושוב ישוב השקט אל כנו. מכל האירועים המתרחשים בעולם הגדול, לא נשמע ולא נודע דבר במירון. תושביה מתהלכים ברחובות פומבדיתא ונהרדעא ומשוחחים עם רב אשי ורבינא. המבקר בצפת צופה בגעגועים אל עבר הכיפה הלבנה מעל קבר האיש הקדוש. הידיעה שהודות לתרומתו שלו יושבים שם אברכים השקועים בדברי רבי שמעון בר יוחאי, מרגיעה אותו. קשה לחשוב על כבוד גדול יותר לזכרו.

עם זאת, רק כאשר קבוצת נבחרים קטנה מתייחדת במקום ובודד ושקט, הצדק הוא אכן עם רבי שמעון בר יוחאי. אך כאשר גדל מספרם – עקרונותיו אינם בני ביצוע. העובדה הפשוטה שיושבים עכשיו בין שלושים לארבעים אלף יהודים בירושלים, מדברת בעד עצמה. פשוט לא ייתכן למצוא קבוצה של שלושים אלף אנשים בעלי נכונות כה רבה לוויתורים, בעלי שלוות נפש כה עמוקה, ודחף מועט כל כך לעבודה, כדי להשתקע בעולם הרוח, רחוקים מכל העסקים ומוכנים ומזומנים להתקיים בצנעא מתרומות הזולת המספקות להם לצורכי החיים הנחוצים ביותר.

בקרב מספר כה גדול של בני אדם לא יהי רבים המסוגלים ומוכשרים ללימוד מעמיק דיו, כדי להרגיש את הסיפוק ושביעות הרצון מעיסוק בלימוד התורה בלבד. ובנוסף לכך, ה”חלוקה” פיגרה אחר הגידול שחל במספר הזקוקים לפרנסה. החלק המגיע לכל אחד מצטמצם יותר ויותר, ועקב מצוקת הקיום גדל, מאונס או מרצון, מספר התרים אחר אפשרויות פרנסה, במסחר ובמלאכה. אפילו לוא היתה ארץ ישראל נשארת מוגנת כמו בעבר מפני כל השפעה מבחוץ, השינויי החברתי צריך היה שיתחולל מבפנים; דהיינו, תמיד תישמר החלוקה בין זבולון לבין יששכר, בין החלק האחד העוסק בפרנסה לבין החלק השני העוסק בלימוד. והראיה – הרעיון הראשון להקמת יישוב והביצוע של ייסוד פתח תקווה, לפני עשרים ותשע שנים, מקורו בירושלים עצמה…

דומני שאין להצטער על השינוי שחל במבנה הכלכלי. אדרבה, עלינו לברך על כך. לפי ניסיוני, כבוד היהודי האמיתי וגבורת בני ישראל הממשית לא צמחו על יסודות הישוב הישן. באווירה כזאת איש אינו חש שהוא נמצא בירושלים, עיר הקודש, במלוא מובן המילה. יפי היהדות ותפארתה, כבוד התורה, לא התבטאו שם. כיצד פירש רש”י את פרק התלמוד שציטטנו? (ברכות לה,ב) הדבר קשור לעיסוק בדברי תורה “שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה”: “אם אין דרך ארץ אין תורה, אם אין קמח אין תורה!” (אבות ג,יז). לכך חייב להסכים כל אדם, שלא בא לדון על ארץ ישראל באופן ערטילאי, אלא מתכוון לקיים בעצמו ויחד עם בני ביתו את מצוות ישוב ארץ ישראל, האוהב את רעהו כמותו, ולא יטיל על הזולת דבר, שלדעתו ימיט אסון על עצמו ועל בני ביתו.

 

מספר הצפיות במאמר: 65

מאמר בעניין החינוך / הרב ירחמיאל שולמן הי”ד

תמונת הרב ירחמיאל שולמן הי"ד
התפרסם ב"אור המוסר" - חוברת טו, שנה יא - עמ' נח, תל אביב תרצ"ג

א. ואהיה אצלו אמון. אמון פדגוג כמו שכתוב כאשר ישא האומן את היונק (מדרש רבה). הנה התורה נקראת “תורת חסד”, “תורת אמת” כמ”ש ותורתך אמת “תורת משפט”, אין טוב אלא תורה, אין מנוחה אלא תורה, אין כבוד אלא תורה, מכל מקום לפני הבורא יתברך נקראת אמון ואהיה אצלו אמון. בעיניו חשובה התורה כאומן פדגוג. היינו שהעיקר מהתורה שהאדם יסדר את חייו על פי התורה בכל ענייניו. ויהיה מחונך מהתורה, שיהא ניכר עליו חינוך התורה בכל פרטי חייו בכל המקצועים.

ולזה נתנה התורה להאדם ולזה נבראת התורה אלפי שנה קודם שנברא העולם. הבורא עולם הכין וברא את החינוך טרם שברא את העולם אלפים שנה.

ולכן מצינו אבותינו הקדושים שכל יסודותם וכל לימודם היה החינוך, ידעו להוקיר את החינוך. מצינו בתורה “ותמת דבורה מינקת רבקה ותקבר תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות”. והנה המפרשים תמהו על זה. (עיין ברש”י וברמב”ן) למה נכתב זאת בתורה ולמה בכה כ”כ על המינקת הזקנה. ורש”י פירש שנתבשר גם ממיתת רבקה. אבל עדיין קשה למה לא כתבה התורה מחייה כלום ורק ממיתתה. מה מלמדנו בזה? ושנית קשה למה בכה על יצחק אביו ולא קרא המקום על הבכי אלא כתיב ויקברו אותו עשו ויעקב בניו. וכן במיתת אברהם כתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו. וכאן במיתת מינקת אמו קרא המקום על שם המאורע. כ”כ היה המקרה הזה חקוק אצלו בלבו. וגם בכה עליה. איזה שייכת היא ליעקב. הלא אותיות שבתורה ספורות הנהו אפילו התגין ספורים. ואפילו התנא במשנה משמט אות משום לישנא קלילא. ואמר חב המזיק ולא חייב המזיק. אולם לפי דברנו התורה מלמדת אותנו דבר גדול. עד כמה היה יקר ענין החינוך אצל יעקב אבינו ע”ה. עד שעל העדרה של המחנכת אמו עשה עליו רושם עז וחזק כל כך והרגיש האבידה הגדולה על שקבע על זה המאורע שם מיוחד “אלון בכות”, כלומר על זה צריכין לבכות ולבכות. כי פה נטמנה מחנכת אמו שהשפיעה עליה ולמדה אותה דרכי החיים. וכמ”ש התרגום יונתן פדגוגתא דרבקה. כ”כ היה יקר אצלו החינוך. וכ”כ היה בוכה ונאנק על העדר המחנך. ועל אברהם ויצחק ע”ה אין התורה צריכה לפרסמה כי זה מובן מאליו.

וכן מצינו באברהם אבינו “וירק את חניכיו” ועיין פירוש רש”י ז”ל שם, הנה לא כתיב נעריו ועבדיו אלא “חניכיו”, היינו אף על פי שאברהם אבינו עליו השלום היה הפילוסוף הגדול שהכיר את בוראו ובן ג׳ שנה, ובוודאי לימד דעת את העם באמונה והכרת הבורא, מכל מקום קראם התורה חניכיו. מפני שעיקר עבודתו היה לחנכם על פי ההכרה הזאת, מה שהכיר ועשה בעצמו, זאת חינך את אחרים. וכן מצינו עליו “ויתן אל הנער”, ופירשו חז”ל לחנכו במצוות. לא רק בטעאריע של הטבה, כי אם בפראקטיקע. וכן בכל דבר ודבר, כמו שהתנהג בעצמו ובחיי הפרישות והסתפקות חינך גם לתלמידיו בדרך זה. ולכן גם עתה להלחם במסירת נפש בעד מי שנפרד ממנו והזיק אותי כל כך שריחק נבואה מהבית. לא לקח כי אם מחונכיו, ולדעת חז”ל לא היה זה אלא אליעזר לבד. הרי שהעיקר היה אצל אברהם אבינו ע”ה אלא החינוך.

ב. וכן מצינו במרדכי ויהי אומן את הדסה. לא כתיב ויהי מגדל את הדסה. אלא “אומן” היינו שחנכה בחיי השלימות. וכל הנסיונות שעמדה בהם בבית אחשורש שלא הגידה את עמה ואת מולדתה אף על פי שהיתה מחזקת את מעמדה ומשמרתה על ידי זה שהיא מגזע מלכות, ממשפחת מלכים ואציליים, משפחת שאול המלך. ומפני מה לא הגידה אסתר, רק ברחה מן הכבוד ולא הועיל כל התחבולות שעשה אחשורש כדי שתגיד, מפני שמרדכי צווה עליה אשר לא תגיד כאשר היתה באמנה אתו, שכך חינך אותה מחנכה הגדול מרדכי הצדיק. היינו, ולא רק שגידל יתומה בביתו, אלא חינך אותה בתיקון המדות, בענוה ופרישות, עד כדי כך שתוכלה לעמוד בכל מיני נסיונות ולא תוותר מדרך השלימות אפילו כחוט השערה.

ולכן מצינו  התביעה בתורה “ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם”, ופירש הרמב”ן ז”ל אין להם אומן ומגדל, והמשכיל יבין. ואם כי קצר מאוד פירושו, אבל מפירוש רש”י ז”ל מבואר יותר. לא אמון בם אין גידולי ניכרת בהם. כי הורתים דרך טובה וסרו ממנה. אומן מלשון ויהי אמון (עהרציהונג) עכ”ל.

והנה הקושיא עצומה מאד, בכל הפרשה תבע אותם על עבירות חמורות. יקניאו בזרים בתועבות יכעסוהו יזבחו לשדים וגו’, והיינו עוון עבודה זרה, ולא נפסק עליהם עונש כזה. ועתה ענשו אותם בעונש חמור כזה “הסתרת פנים”, שהוא העונש הקשה מכל העונשים. וכמו שכתב הגר”א ז”ל שזה היה טענת קין “הן גרשת אותי מכל”, איני ירא מכל עונש וקללה אעפ”י שגרשת אותי מעל פני האדמה וקללת האדמה. אבל ו”מפניך אסתר”, זה גרוע לי מכל. וכן מצינו “כי באור פניך נתת לנו תורת חיים”, כל ההצלחות היא רק “בהארת פנים” וכל הקללות “בהסתרת פנים”, ואם כן עונש קשה כזה נגזר עליהם בעד מה? בעד בנים לא אומן בהם, שאין גידולי ניכר בהם. אתמהה!…

אלא הוא הדבר שאמרנו – שאין לך חטא ותביעה על האדם מהחטא שאינו מכיר את התורה לפדגוג. “אין להם אומן ומגדל”, זה תביעה נוראה ועצומה. והעונש הנורא של “הסתרת פנים” לא על עוון עבודה זרה, אלא על זה, מפני שאם אינו מכיר את התורה למחנך ואין לו מגדל ואומן ואינו ניכר בהם החינוך זה גרוע מכל, שאף על פי שאינו משוקע כל כך ברע אבל “אבד את הדרך” ותועה הוא בדרכי החיים, ולא יראה אור לעולם, ואין לו אחרית “אראה מה אחריתם”. אם הוא “לומד את התורה ואין התורה מלמדת אותו”, אם הוא לוקח מהתורה את החכמה, ההכרה, הידיעה, ולא את החיים, אינו יודע “מהות התורה”, “ואהיה אצלו אומן”, חסר לו הכל ואין לו אומן ומגדל, נכרת הוא מן החיים, חס וחלילה.

ג. ועד כמה תלוי בחינוך כל האדם מצינו בחז”ל (מד”ר ויצא). וילך ראובן בימי קציר חטים, זהו שאמר הכתוב “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה” יותן הארץ הזאת לעבדיך, עכ”ל. המדרש הזה אומר דרשוני. לפי קוצר דעתינו היינו מיחסים המדרש הזה למדרש פליאה. אבל חז”ל, חכמים ורופאי הנפשות המה, ראו הדברים ביחס לנפש האדם שלא היה על דעתינו. המה גילו לנו מסתרי ומצפוני הנפש של האדם. שיש יחס מה ששבט ראובן בחרו את עבר הירדן עם ראובן הקטן בן ד׳ שנים שהיה הולך בימי קציר חטים בין השדות לטייל, שהנטייה הזאת שמצינו אצל ראובן יותר מכל השבטים, שהלך בשדה אם כן היה לו איזה נטייה לארציות, לעבודת אדמה. אף על פי שנטייה דקה כזאת בטל במיעוטא, ולא מצינו בו שום שינוי בחייו משאר שבטים שהיה עוסק ועובד אדמתו יותר מהם. אלא כולם שבטי ה’ נתחנכו על ברכי אביהם שאמר להם דרך השלימות. מנטייה כזו נשארה ופעלה ועשתה רושם כל כך על יוצאי חלציו עד שתלו חז”ל מפני מה לא נתאוו כל השבטים לעבר הירדן ורק שבט ראובן, מפני נטייה זו שהיתה בראובן שהלך בימי קציר חטים. נעתקה להם מדור לדור בירושה.

“חנוך לנער עפ”י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”, היינו לא לבד שלא יסור הוא בעצמו כשיזקין, אלא גם כשיזקין ע”י נכדיו אחר כמה דורות, לא יסורו מהחינוך והגידול הזה שהיה בנער הראשון אביהם וזקנם. מבהיל הדבר ונורא מאד. כמה פועל החינוך לדור דורות, שכל השבט אח”כ היה עליהם טענה חזקה “לב כסיל לשמאלו” אלו שבט ראובן. ועוד כמה טענות עליהם. ואח”כ הגורל שלהם היה מר מכל השבטים, שגלו בראשונה על יד סנחריב. ומה גרם להם. לפי דעתנו היינו מיחסים לההווה שלהם. רכשו רכוש הרבה במלחמתם עם סיחון, והמקום מקום מקנה, לכן חיבבו את עבר הירדן. אבל מחז”ל גילו לנו אחרת. שהשורש נמשך מעת שהלך ראובן בימי קציר חטים. הטיול שטייל הילד ראובן בהיותו בן ארבע שנים גרם אח”כ ששבטו גלה ע”י סנחריב מארצם קודם לכל ישראל. וגרם שקראו להם כסיל. כל כך תלוי הכל בחינוך. וביותר בימי נערותו של אדם ידע שהתורה היא אומן ומגדל. ובזה יגיע לנתיב ההצלחה. סליק.

הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב”ר דוד שולמן הי”ד היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות “בית–יוסף” במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר’ אהרן ויינשטיין זצ”ל מחבר ספרי “דרכי אהרן”) ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה”צ רבי שמואל וויינטרויב זצ”ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם “פניני החכמה” ו”פניני השלמות“, שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.

(א. ספרן, מדף הספרים, בית יעקב, גיליון 61, סיון תשכ”ד, ירושלים).

 

מספר הצפיות במאמר: 13