קטגוריה: חינוך

מקום שיפול העץ שם יהא פירותיו (עבודה זרה ל"א).

אם אנו רואים עץ יפה-ענף נחמד למראה ופריו יתן בעתו וטוב למאכל ולא ימיש מעשות פרי, צריכים אנו להתבונן על המקום שנטוע בו וגדל העץ הטוב הזה. אם הוא מקום זרע וגזע העץ ושורשו פתוח אלי מים זכים וטהורים, נובעים ומפכים יוצאים ובאים סביבות מטעו, זה המקום גרם להעץ לתת כוחו וליחו להאריך דליותיו, להרחיב פארותיו ולשלוח שורשיו ולהוציא פרי ברכה המשמחים אלקים ואנשים.

האדם הוא כמו עץ השדה. אם אנו רואים איש מצוין בתורה וחכמה ובמדות טובות וישרות, עלינו לשום עין ולהביט אל מקבת בור נוקרו ומקור מחצבתו. אם האיש הזה נולד, נתגדל ונתחנך על ברכי אבות ישרים, פאר מקדשים, רמי המעלה והיחס, הנה המדות הטובות וכל מילי מעליותא שמצטיין בהן, מוטבעות ומושרשות בו משחר טל ילדותו, וכה נתחנך עד שבא בימים, ואחר כך הולך הוא בעצמו ומשתלם בדרך התורה והאמונה ועושה פרי ברכה, עד שמשריש את הנטיעים הטובים והפוריים האלה בזרעו אחיו מדור דור.

ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא", אם נאמר 'תמר' למה נאמר 'ארז', ואם נאמר 'ארז' למה נאמר 'תמר'? אילו נאמר 'תמר' ולא נאמר 'ארז', הייתי אומר, מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף, לכך נאמר 'ארז'. אילו נאמר 'ארז' ולא נאמר 'תמר', הייתי אומר, מה ארז אין עושה פרות, אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות, לכך נאמר 'תמר' ונאמר 'ארז' (מסכת תענית כה: ובבא בתרא פא:).

הצדיק שמגודל מנעוריו בבית אבותיו גדולי התורה ויראה ומושפע מחכמתם ויראתם משחר טל ילדותו, דומה הוא:
א. לארז בלבנון (מקום מכובד מלא ארזים גבוהים ואדירים), שהוא מתקיים באישותו במראיתו וצביונו, אף הצדיק שהוא נטוע מנעוריו בן "ארזי הלבנון אדירי התורה" ושתול על פלגי מי החכמה והדעת, עומד ומתקיים בצביונו ואישותו ועושה פרי ברכה.
ב. דומה לתמר בקיום מינו – שהם בניו הדומים לו בתורה וחכמה, שהשפיע ואצל מהוד חכמתו ויראתו גם על הבאים אחריו.
והולך הכתוב ומבאר: מה שהצדיק דומה לארז בלבנון, שהוא מתקיים באישותו משום "שתולים בבית ד' ", שהצדיק שתול מנעוריו בבית ד', מלא תורה ויראת שמים (וכמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלקים"). ונגד מה שכתוב "כתמר יפרח", שמשאיר אחריו בנים כיוצא בו, משום "בחצרות אלקינו" שהיו תמיד בחצרות אלקים על כן "יפריחו", שזוכה הצדיק להעמיד דור ישרים וזרע ברך ד' (ומה שאמר תחלה "בית" ואחר כך "חצר", הוא על דרך המליצה, שהדורות מתמעטים והולכים במעלות התורה והיראה, על כן הדור הראשון דומה במדרגת 'בית', והדור השני והשלישי במדרגת 'חצר' שממנה באים להבית). ואחר כך מסיים "עוד ינובון בשיבה", שהתורה נותנת כוח ומוספת חיים ללומדיה ונוצריה על פי מסורת אבות מאחד לשני עד שזוכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות. וכמו שבאה דרשתם ז"ל (סוף קדושין) על הפסוק "שהתורה עומדת להם בילדותם ונותנת אחרית ותקוה בעת זקנותם. בילדותם מה הוא אומר "וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותם מהו אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". עיין שם.

ועל פי דברינו אלה יתבאר מאמר הגמרא (בבא מציעא פה.) "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מהם עד עולם, שנאמר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך' וגו' 'מעתה ועד עולם', מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה" עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא נגד המשנה דאבות (פרק ב משנה י"ב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וכן דברי הגמרא (נדרים פא.) "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים מבני תלמידי חכמים, אמר רבי יוחנן שלא יאמרו תורה ירושה היא להם", וכו', עיין שם.
אלא כוונת חז"ל היא פשוטה, דכל מי שהוא תלמיד חכם, כל תקוותו היא לראות גם את בנו כאחד הגדולים בתורה ויראה, ועל כן מחנכהו משחר טל ילדותו בדרך התורה והאמונה ומשגיח עליו תמיד בעינא פקיחא עד היותו בתור אדם המעלה, וזה נעשה לבנו כדבר טבעי ללכת בדרך זו שהלכו אבותיו. וכמו כן מושרש בליבו החנוך הטוב, עד שגם הוא מחנך את בנו (שהוא דור שלישי) בדרך התורה והיראה כמו הוא עצמו מושפע מאבותיו; וההרכבה הזאת הולכת ונמשכת בהשפעה גדולה ומרובה בלי הפסק וחוזר חלילה בדורות הבאים, וממילא נעשה "שהתורה מחזרת על אכסניא שלה"; וזהו שאמרו "מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בתו תלמיד חכם" ששלשה דורות זה אחר זה השתדלו להשריש מאחד להשני את התורה והאמונה, עד שנעשה זאת להם כדבר טבעי מלידה ומבטן, אז משום חזקה כזאת (שבתלתא זימני הוא חזקא לכולי עלמא) הנה התורה לא תפסוק מהם עד עולם. ודברי חז"ל אינם בתור הבטחה גמורה, אך בתור עצה טובה לעשות חיזוק בשמירת התורה "שתהא מחזרת על אכסניא שלה" דווקא באופן זה.  

ועל כן מצינו כתובות (סב: ובבא בתרא נט:) שקרא רמי בר חמא עליה דרב הושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (שראו זה את זה, כפירוש התוספות שם) את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", דבתלתא זימני (שלשה דורות הרואים זה את זה) הוא חזקה טובה לקיום התורה גם לדורות הבאים אחריהם, משום שנעשה להם כדבר טבעי ונמסר מאבות לבנים ולא במהרה ינתק, כי באופן זה "התורה מחזרת על אכסניא שלה" כמבואר.

ובזה תתבאר דרשתם ז"ל על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" וגו', כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני כו' (קדושין ל'.), שהכוונה גם כן כנ"ל, דאחרי ששלשה דורות זה אחר זה מלמדים ומשפיעים את דברי התורה איש מפי איש על פי קבלה ומסורת אבות, דומה כאילו קבלוה מהר סיני עצמה, ומכאן ואילך שוב אינה פוסקת מהם, כי נעשה להם כדבר טבעי.

ודברי חז"ל אלה יש להעמיס במה שאמר משה רבנו לישראל: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דחשיב גם כן שלשה דורות הרואים זה את זה (כפירוש התוספות הנ"ל), להורות לנו שקבלת התורה על פי מסורת אבות הבאה כדבר טבעי ומושרש בלב לומדיה, היא בשלשה דורות רצופים, ואז תקווה טובה שאינה פוסקת גם מדורות הבאים, משום שהתורה מחזרת על אכסניא שלה.

וזה פירוש הכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רצה לומר שהתורה תהיה לקהלת יעקב, כמו ירושה ונחלה שמורישים האבות לבנים, כך כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו על פי חנוך והדרכה טובה וישרה, שבזה ישריש את התורה והאמונה בלב בניהם עד שנעשה זה לדבר טבעי, ואז הבנים האלה יחנכו גם את בניהם אחריהם, וחוזר חלילה מדור לדור, ממש כמו 'ירושה' ונחלה ההולכת ובאה מאבות לבנים. וניחא גם הלשון שאמר פה 'מורשה' (לשון מפעיל) ולא 'ירושה'? משום דהתורה איננה כמו 'ירושה' דעלמא הבאה ממילא מאבות לבנים (ועיין שם בפירוש הכוה"ק מה שכתב בדיוק הלשון), אך 'מורשה' (לשון מפעיל, כמו "המוריש לבניו" וכדומה לאלו הלשונות הנמצאים בש"ס), שצריכים האבות להשתדל מצדם הרבה להוריד את התורה לבניהם מדור דור, ואז תהיה מורשה לקהלת יעקב ולא תפסוק לעולם.

(מחזה אברהם, התחלת פרק א: דור ישרים)

---

הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב"ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה.

בנו, הרב ד"ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב"ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ"ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים.

בשנת תרס"ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו "זכרון הלל", ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. ‏

בשנת תר"ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר "קונטרס תשובה כהלכה", הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה.

בשנת תרע"ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו"ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר.

בשנת תרע"ד הוציא לאור בווילנה את ספרו "מחזה אברהם" ובו הספד על אביו.

בשנת תרפ"ז כתב הסכמה לספר "ברית אליהו" מאת הרב קלמן אליהו אב"ד צ'נסטחוב.

בשנת תרפ"ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו "דרשות לבר מצוה", הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית.‏ מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ"ה.

בשנת תרפ"ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי"ד, הרב מאיר באסין הי"ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי"ד, הרב זאב סגל הי"ד, הרב שמעון טאפ הי"ד, הרב שמואל פריד הי"ד, הרב משה קרליץ הי"ד,  לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא.

בסביבות שנת תרע"ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו "דרשות פאר אלע".

בשנת תרצ"א (1930) כתב הסכמה לספר "חיי עולם נטע" מאת הרב נתן נטע אולבסקי.

בתאריך ב' בניסן תרצ"ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון "דאס ווארט" את המאמר "הרה"ג ר' רפאל יצחקין ז"ל", לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו.

בשנת תרצ"ג כתב הקדמה לספר "ישועות שמשון" מאת הרב ישעיהו שמשון ש"ס.

בספר "דורשי ציון בפועל", נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי.

מחבר "חנוך המדות", שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר "שלחן ערוך לילדים" (ניו יורק, תרפ"ז).

הוא ערך את הספר "מוצל מאש" (וילנה תרצ"א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: "במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם".

הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד"ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ"א בסיון תש"א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש"ג).

בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב"ם הכותב "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה).

בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש"ב: "אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב"ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!".

הרב מנחם מנדל ניספה בשואה בגיא ההריגה בפונאר. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 9

עוד דבר חשוב ונחוץ, אנו יכולים וצריכים ללמוד מהנשים הצדקניות.

זו שאלה דיאלקטית, שהרבה יתמהו מדוע אני מביא אותה בספר שמיועד ונכתב עבור יהודים ונשים יראי שמים. אולם למרות שאני יודע טוב מאד שהעבירות החמורות והנוראיות, שבעונשם המבול מחה את העולם, לא ימצאו את חס ושלום יהודים יראי שמים, אולם אני חושש מהעתיד. כי מי בכלל העלה על דעתו לפני 30-40 שנה, שיום יבוא, שבחורה יראת שמים תתלבש בצורה כה מחפירה ומופקרת וזולה, כמו שלבשו אז שחקנים ואנשי דלא מעלי. ולדאבוננו הגדול, אנו שקועים כה עמוק, עד שבכנסיה נוזפים בבנות הגויים, "האם אינכם מתביישות להתלבש כמו הבנות היהודיות?". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ווי לכזאת שפל, ווי לכזאת חרפה! הקב"ה ירחם וישוב אלינו, ויביא במהרה את הגואל, כי מי יודע מה הגלות עוד תביא עלינו.

אולם באמת ישראל קדושים, עובדתית היהודים הם עם קדוש, (השוכחים את עצמם קצת עקב הגלות). אם היינו תיכף בהתחלה מוחים, ועושים מהומה וזועקים 'געוואלד' כאשר המודרניזציה ובגדי ההפקרות התחילו, לא היינו מגיעים לכך. בעקבות כך, אנו צריכים לחפש את המכשול האחרון ולהזהיר עליו טרם יהיה מאוחר מדי חלילה.

האמא צריכה ללמד את ביתה, כשהיא כבר גדלה והיא צריכה לדעת את זה, שהנשים הצדקניות במצרים לא עשו כלום כדי ללהרוס, חס ושלום, את הברכה להביא כל כך הרבה ילדים, כמו שהקב"ה נתן להם.  להיפך, כמו שמובא בגמרא ובמדרש, שאפילו אז, כאשר הנשים צדקניות היו צריכות לעבוד קשה ולגדל את ילדיהן לבד, כי בעליהן סבלו את העבודה הקשה, ולא היו להם עוזרות ושמרטפיות או נוחיות אחרת שהטכנולוגיה מספקת לנו כיום, וסביר להניח שאת לחמם היום יומי היו צריכות לעמול להשיג ולייצר בעצמן. ובכל זאת, לא הייתה אפילו אחת מביניהן, כמובא בזוהר הקדוש, שרצתה למנוע את הברכה של הבאת ילדים לעולם.

צריכים אנו לעשות חשבון נפש, אנו החיים בשגשוג, איך יכולים אנו להעז ולעשות עבירה גדולה כזו, רחמנא ליצלן, שבגללה אנו לא רק מפסידים את העולם הבא, אלא גם מחטיאים את הבעל והילדים.

כאלו וכאלו שיחות ודיבורים, שיהיו לאמא עם בתה הגדולה, (כמובן שעל ההורים להיות זהירים מאד במה שמדברים בסביבת הילדים, ולהשגיח מאד שהילדים לא ישמעו, ייראו או ייקראו דברים שלא מותאמים לגילם. רק כל דבר בזמנו). לא כמו שלצערנו הרב שומעים, שישנם אימהות הסוברות שלא מן הראוי לדבר עם בנותיהם אודות החובות של אמא יהודית. וכאשר מגיע הזמן הן נותנות להן ספרון, שיקראו אותו, אבל לא מסבירים להן בעל פה דבר, בעקבות חשש מזויף של צניעות. ובעקבות כך, לדאבוננו התדרדרו כל כך עד שבנות ואימהות מסוימות, ממשפחות בני תורה, לא יודעים לפרוש בטהרה, והם לא יודעים איך לעשות נכון את הבדיקה. ומדובר בהלכות כאלו שעבירה עליהן כרוכה באיסור כרת, ומביאות גם על בעליהם איסור כרת, רחמנא ליצלן, והיכן נמצאת האשמה? בצניעות המזויפת! בהרגשת הבושה של האימא, הסבורה שלא מתאים לדבר עם בתה, ולהסביר לה.

והאם מובן יותר זה שהולכות עם ברכיים חשופות, עם צוואר וחזה חשופים? כמובן, כי זה מה שהיצר הרע דורש, העבודה זרה, המודרניזציה?…

אבל אל תחשבו אחי ואחיותיי הנאיביים, שבמציאות, הילדים שלכם יהיו מוגנים מכאלו השפעות, לא!, אני מחנך, ואני מדבר מניסיון. יהודים אהובים שלי, אל תהיו קלי דעת בביקורת על ילדיכם. תעקבו אחרי השיחות שלהם, תופתעו מסגנון השיחה שמנהלים ילדים בני 13-14, במיוחד בערים שבהן הם רואים את הפריצות לנגד עיניהם, והם גדלים במשך השנים ביחד עם הריקנות. וכי מה ימנע מהם מלהיגרר לשיח כזה? זה ניתן יכול לעשות רק על ידי הפיקוח של ההורים. אבל היכן הוא הפיקוח? מדהים עד כמה חלש כיום הפיקוח של ההורים על ילדיהם. הרבה פעמים יכולנו לחסוך המון טעויות גדולות, הגורמות אחר כך לעוגמת נפש רבה להורים, לצער ליגון ולאנחה, אם ההורים היו מפקחים יותר והיו מונעים מבנותיהם ספרים לא טובים, או חברות לא מהוגנות. זה קרה גם להורים טובים, אפילו במשפחות בהן האב הוא בן תורה, שהבת לא רצתה לגזור את השיער ולחבוש פאה. רק לאחר מאמץ רב, לאחר שהאימא בכתה והאבא איים, ולאחר תחנונים רבים, הבת הסכימה לבקשתם. ולפעמים היה כבר מדי מאוחר, ולא יכלו לפעול אצל הבת בשום אופן. דברים דומים וטראגיים יותר שומעים מעוד בתים טובים ושלמים. וכל זה הגיע מחברה לא ראויה, או מספר שהיה 'בלתי מזיק', שההורים היו צריכים לאסור מלכתחילה.

(אמירה לבת יעקב, פרק ד, בתרגום חופשי מיידיש)

אתר 'תורתך לא שכחתי' מודה לחבר, החפץ בעילום שמו, אשר התנדב לתרגם את פרק מתוך הספר 'אמירה לבת יעקב' מיידיש, זכות הלימוד באתר יעמוד לו ולכל בית ישראל.

---

הרב בנימין ברגר הי"ד – "ר' בנימין בעלעלדער' – נולד בשנת 1865 לאביו הגביר הצדיק ר' זלמן, מנכבדי קהילת בלד (מחוז שופרון), שפיזר הון רב לצדקה ולגמילות חסדים. משפחתו הייתה משפחה אשכנזית מובהקת. כשחזר לביתו בפעם הראשונה אחרי ביקור בבאבוב קנה שטריימל ולבשו במשר כל השבוע אחרי דין ודברים ממושך עם בני משפחתו התפשרו ביניהם שרק בשבת יחבוש את השטריימל לראשו.

הרב בנימין היה תלמידו של הגאון בעל "ערוגות הבושם" בעיר קליינווארדיין ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, אב"ד ויזניצא ובאבוב. הוא ישב בחצר הרבי על התורה והעבודה במשך שמונה שנים. בתום לימודיו אמר לו האדמו"ר שיהיה מרביץ תורה. לאחר פטירת האדמו"ר היה מקושר לבנו האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא, ובמסירות נפש שמר על זקנו ועל פיאותיו, למרות שהוראות הצבא אסרו זאת. בתום המלחמה, חזר למשפחתו והודיע להם על החלטתו להפסיק את עיסוקו במסחר ולהתמקד בהרבצת תורה: "הן הייתי ארבע שנים במלחמה ושכבתי בבורות במדינת איטליה הטמונים באדמה כדי להינצל מכדורי האויב". הכדורים פגעו בחיילים ששכבו בבורות מימינו ומשמאלו אך הוא ניצל בחסדי ה' יתברך, מפגיעת הכדורים. "אבל המקום היחיד שפגע בו הכדור הוא בחנות שלי, כי מעתה ואילך אין רצוני להיכנס לחנות ורצוני רק להרביץ תורה לתלמידים".

הוא כיהן כמורה, מחנך אשר ייסד, ניהל ועמד בראש ישיבה עם מאה בחורים, בני שלוש עשרה עד שמונה עשרה, בעיירת מולדתו, בלד. הישיבה התנהלה בנוסח אויבערלאנד. אשתו ניהלה בית מסחר גדול לעצים וחומרי בניין שממנו מימן את פרנסתם של תלמידיו הרבים בבית מדרשו. הוא יזם את הקמתה של חברת "מהדירי הש"ס" בעיירה והיה פעיל בחברת "מחזיקי הדת" המחוזי.

בגודל ענוותנותו של הרב בנימין, הוא מעולם לא הרשה לתלמידיו לקרוא לו "רבי" רק "ר' בנימין". אחד מתלמידיו, ר' דוד הויער מקרעסטיר, סיפר כי בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לעיירה בלד ברכבת. כשירד מקרון הרכבת, פגש יהודי עם זקן לבן ששאל אותו לאן רצונו ללכת. הוא ענה שרוצה ללכת לישיבת רבי בנימין. היהודי המבוגר הרים את חבילתו הכבדה של דוד הצעיר והלך אתו לתוך העיירה בעודו נושא את החבילה. הוא הכניס את הבחור לבית ואמר לו "כאן גר ר' בנימין". היה זה ר' בנימין עצמו, שדאג לכל צרכי תלמידיו.

לעת זקנתו ירד מנכסיו והצטער צער רב שאין לו יכולת להמשיך ולהחזיק את הישיבה. בסביבות שנת תרצ"ג (1933) עבר לנייפשט הסמוכה לבודפסט, שם ספקו לו דירה ופרנסה ר' עמרם גשטטנר ובניו, ר' כלב ור' אליעזר דוד, כך שיוכל להמשיך ולהרביץ תורה לתלמידיו. הישיבה התקיימה שם למעלה מעשר שנים, עד להשמדת הקהילה בשנת תש"ד (1944).

מחבר הספר "אמירה לבת יעקב" על אודות חינוך בנות ישראל (בודפסט, תרפ"ד, מהדורה שניה יצאה לאור על ידי תלמידיו בברוקלין, תש"ל), בו התריע על לימוד חכמות זרות לבנות, באופן המביא לנטישת דרכי הצניעות והיהדות.

אפרים, בחור שעמד לצדו ברגעיו האחרונים במחנה ההשמדה אושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד, מסר בעדותו: "בעומדו על יד הקרמטוריום סמוך מאוד לתאי הגזים, מוקף בחסידיו ובמעריציו, אינו פוסק מלמלמל פסוקי ייחוד וכולו שלהבת לקדש שמו הגדול בסילודין. לפתע, מראה בידו על הבחור אפרים ומרמז לו: סור ממני, כלך מכאן מהר. לפלא היה הדבר, מה לו לצדיק ולבחור הלז? מה פשר הקפדתו עליו? כשהעיר לו אחד ממקורביו על זה, השיב לו: אני מתכוון לקיים מצוות קידוש ה' כמו כל מצווה, שצריכה להיות בשלימות ובשמחה ופניו העצובות של אפרים מבלבלות ועלולות לפגום בשמחת המצווה ובשלמותה, לכן רציתי שיסור מעל פני". (אנציקלופדיה שמע ישראל, ב, עמו' 204).

הרב היה כבן שמונים כשנרצח על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 6

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)

---

הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.

מספר הצפיות במאמר: 18

חינוך לאומי-מסורתי לבנותינו

בימים אלה בשעה שמתחבטת קהילתנו בשאלת חינוכם של 200 תלמידים הלומדים בבתי הספר הזרים, עליה לתת את דעתה גם על עוד מספר גדול של בנות המשוללות כל חינוך כללי ולאומי. בשעה שמשקיעים מאמצים רבים כדי למצוא דרכים לפתרון שאלת חינוך הבנים. יש לשים לב גם לפתרון חינוך הבנות.

חינוך הבנות צריך לענין אותנו כמו הבנים ואולי יותר מהם. אף אחד לא יתעלם מהתפקיד החשוב שממלאת האם בחוג משפחתה וביחוד בחינוך הבנים. קשרי הבנים עם אמותיהם הם חזקים ומתמידים. הבנים מתחנכים ברוחה של האם וברגשותיה. יחד עם החובה המוטלת על נבחרי קהילתנו בייסוד מוסדות חינוך, על האגודות הלאומיות ליסד בכל פרברי העיר אגודות של בנות כדי להדריכן בדרך הישרה והצנועה ולטעת בהן חינוך לאומי. פעולה זו היא צורך השעה. בציבורנו מתרחשים גלויים מעציבים בקרב הבנות, הסוטות מהדרך הישרה, והנתונות לפתויי הרחוב באווירת הבטחות מזהירות, הדומות לאותם הוורדים היפים הנובלים חיש מהר או כמו הקצף של מי סבון. לצערנו התרחשו בשנה זו בקהילתנו 11 המרות דת בקרב הבנות, ונפוצות שמועות של מקרים חדשים. אמנם, הסיבה העיקרית של ההמרות האלו היא הדלות. אני בטוח שאפשר להתגבר על הפיתויים האלה אם תקבלנה בנותינו חינוך יהודי ומסורתי ותחיינה באווירה ספוגה של לאומיות צרופה.

אנו מקבלים בסיפוק רב את הידיעה על ההתחלות שנעשו ביסודן של אגודות של בנות שמטרתן לחנכן ברוח הלאומית והמסורת ואנו מאחלים להן מקרב לב התקדמות והצלה.

(הרב חיים רפאל חביב, שנתון 'ישראל', שאלוניקי תרצ"א. הודפס בספר 'שאלוניקי – עיר ואם בישראל', עמו' 81)

---

הרב חיים חביב נולד בשנת תרמ"ב (1882) בסלוניקי למשפחה מיוחסת שאבותיה הגיע מספרד בעקבות הגירוש. אביו, הרב רפאל, היה דיין בבית הדין של הקהילה. ממשפחתו נודעו במשך הדורות רבנים חשובים ובהם רבי לוי בן חביב מחבר שו"ת מהרלב"ח, ובנו רבי יעקב מחבר ספר "עין יעקב" על אגדות הש"ס.

לאחר שסיים את לימודיו בתלמוד תורה, בה למד גם מתמטיקה, הנהלת חשבונות ושפות, למד תורה אצל הרב חננאל הכהן ן' ארדוט והרב שלמה ציון בבית המדרש לרבנים "בית יוסף".

הרב נשא לאשה את מרת חנה בת ר' גבריאל אלמושנינו. חותנו תמך בו כלכלית, הקים עבורו ישיבה פרטית סמוך לדירתו ורכש למענו ספרייה שהכילה יותר מ-3000 ספרים וכתבי יד נדירים. בספרייה נמצאו ספרים יקרי ערך מדפוסים ראשונים שנרכשו מספריית הרב הראשי בסלוניקי, הרב מאיר נחמיאס.

הרב חביב התמסר ללימוד תורה, לחינוך ולפעילות ענפה של גמילות חסד. לפרנסתו עבד כמנהל הקדש חיימוג'ו (חיים) קוב'ו ובהנהלת חשבונותיהם של חברות שונות לחינוך ולצדקה. הוא שימש בוחן בבתי הספר היסודיים של הקהילה ובישיבות "בית יוסף" ו"אור החיים", ובחן את משגיחי הכשרות, את החזנים בבית הכנסת ואת תלמידי החכמים שנשלחו לשמש כרבנים, שוחטים, משגיחים ומוהלים בקהילות הבלקן. הוא נהג לשלוח דרשנים בשבתות ובחגים לבתי הכנסת הפזורים ברחבי סלוניקי. הוא נשא ונתן בהלכה במכתבים עם רבנים חשובים ביוון ובחו"ל, וניהל בוררויות בסכסוכים משפחתיים ומסחריים קשים. הוא סייע להיסטוריון יוסף נחמה בעריכת מחקרים היסטוריים על קהילת סלוניקי.

בשנת תרפ"ה (1925) נבחר הרב חיים חביב לממלא מקום הרב הראשי בעיר סלוניקי, וזכה להערכה רבה מכלל הציבור בעיר בשל אהבתו את הבריות, יושרו ומידותיו הנעלות. בהיותו הרב הראשי בפועל נהג לרשום ביומנו מידי יום דיווח בעברית על כל פעולותיו המשרדיות ועל עניינים ציבוריים חשובים.

"הוא היה בקי באופן יוצא מן הכלל בספרות התלמודית, אציל נפש, צדק, שגילה מסירות רבה לטובת הזולת. הוא שימש, לציבור כולו, דוגמא ליושר ולמידות טובות והוסיף כבוד למשרתו הרשמית" (חיים א' טולידנו, זכרון שלוניקי, ב, עמו' 462).

בשנת תרצ"ב (1932) בחר ועד הקהילה בסלוניקי בד"ר צבי הירש הנרי קורץ, יליד גליציה שכיהן כרב בברלין, לכהן כרב הראשי בעיר, בשל רצונם ברב ראשי
"מודרני" בעל תואר אקדמי, והרב חביב היה באופן רשמי ממלא מקומו. אך גם אחר כך המשיך הרב חביב לטפל עם דייני העיר בענייני גיטין וחליצות, ורבים מיהודי סלוניקי עדיין החשיבו את הרב חביב כרב הראשי לכל דבר.

משנת תר"ץ והלאה, בשל התרופפות אורח החיים המסורתי והקשרים המשפחתיים, ובשל התערות רבה בין יהודים לגויים בבתי הספר, באוניברסיטאות
ובמועדונים, התגברו נישואי התערובת. בשנת 1940 הפסיקה הממשלה את הנישואין האזרחיים בעיריות ודרשה את קיומם רק על ידי כהני הדת, והדבר גרר את המרת דתן של נערות יהודיות שביקשו להינשא לבחורים גויים.

הרב חביב תמך בפעילות הציונית בקרב יהודי יוון, ועודד תרומה למגביות הקרן הקיימת לישראל. הוא עמד בקשרים עם רבני ארץ ישראל, ובפרט עם הרבנים יעקב מאיר ובן-ציון מאיר חי עוזיאל שכיהנו כרבנים בסלוניקי. מכתבים בודדים שכתב לאישים בארץ ישראל שמורים כיום בארכיונים בספריה הלאומית, בארכיון במכון יצחק בן צבי ובארכיונים נוספים, ובהם ארכיון גנזי המכון שע"י ישיבת "שובי נפשי" בירושלים. מאמרים נוספים מפרי עטו יצאו לאור בירחון "ישראל" בסלוניקי. תשובה ממנו הודפסה בשנת תרצ"ה בשו"ת "משפטי כהן" מאת הרב מסעוד הכהן.

בעקבות עליית היטלר לשלטון נאם הרב על האסון של יהודי גרמניה וציין כי "ההיטלריזם הינו פשיטת רגל של התרבות האנושית". לאחר כיבוש יוון בידי
הגרמנים נכלא הרב בגיטו "הברון הירש" בסלוניקי. ספרייתו הענפה שהוחבאה בבית הקהילה, התגלתה על ידי הגרמנים, נבזזה והועלתה באש. בשריפה הושמדו גם כתבי יד רבים שכתב הרב חביב ובהם גם ספר שו"ת ודרושים שכתב במשך ארבעים שנה. על מנת לשבור את רוחם של היהודים בגטו, השפילו הנאצים את הרב, עינו אותו, ביזו אותו והטילו עליו עבודות מפרכות. הם הכריחו אותו להשתתף בוויכוחים תיאולוגיים, גילחו את זקנו לעיני המון רב מתושבי הגטו וציוו עליו לטאטא את הרחובות. על אף שהוצע לו לנסות ולמלט את עצמו ומשפחתו, התעקש הרב ללכת בראש הקהילה למשלוחים לאושוויץ. הרב, אשתו ובתם מטילדה גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ, ושם נרצחו בשנת תש"ג (1943). כן נרצחו הרוב המוחלט של יהודי סלוניקי. הי"ד.

בנו רפאל חלה בדלקת ריאות ונפטר בגטו. ילדיו גבריאל ואסתר עלו לארץ ישראל לפני השואה.

פועלי נמל חיפה יוצאי סלוניקי הקימו על שמו בית כנסת בחיפה, ובקרית היובל בירושלים נקרא רחוב על שמו.

 

מספר הצפיות במאמר: 42

כתבתי זה בין שני הפסחים, יהי רצון שהארמון יבנה על תלה במהרה ובקרוב קודם פסח שני ונזכה ונעשה הקרבן פסח שני בבית המקדש במהרה בימינו אמן (ועיין במנחת חינוך מצוה ש"פ ומה שמביא מהירושלמי. יעויין שם).

קראשנוב ג' לסדר "לרצונכם תזבחוהו' טו"ב למסב"י שנת תרח"ץ לפ"ק.
מנחם מענדיל זעלטענרייך בלאאמו"ר הרה"ג וכו' מו"ה יוסף שליט"א.

ואגב אורחא הנני להביא כאן דבר נחמד מה ששמעתי מפי קודשו של אבי אמי מורי ורבי הגאון האמתי הצדיק האבד"ק טשעטשעוויץ זצ"ל בעל המכתבים, לפרש נוסח ברכת התורה שאנו מברכין "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך וכו'". והנה לכאורה קשה מה המשל יש זה לזה, משום 'והערב נא את דברי תורתך בפינו'. משום הכי 'נזכה אנחנו וצאצאנו יודעי תורתך' וגו', וכי הא בהא תליא, משום דערב עלינו דברי תורה לכן יהיו צאצאנו יודעי תורתך, אומנם אתי שפיר דהנה אמרינן בגמרא מפני מה תלמידי חכמים אין מצויים שיהיו בניהם תלמידי חכמים מפני שאין מברכים בתורה תחלה. עד כאן. ואם כן נמצא שאם מברכין בתורה תחלה אז גם בניהם תלמידי חכמים. והנה כבר אמרתי בשם הראשונים ז"ל שכל דבר שאדם נהנה ממנו וערבה עליו על זה הוא מברך, אם כן זה נוסח הברכה 'והערב נא' וכו' 'דברי תורתך בפינו' שיהיה ערוב ומתוק בפינו, וכיוון שיהיה ערוב ומתוק אז ממילא נברך עליה, וכיוון שנברך עליה, אז ממילא נהיה גם אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, כי תלמיד חכם המברך ברכת התורה מצויין גם בניו תלמידי חכמים, כי אז מהדרה התורה על האכסניא שלה.

ובדרך צחות אמרתי לפרש בזה מאמר הכתוב 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', ואמרו חז"ל אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה', והוא דבר הצריך ביאור. ויש לפרש בס"ד שהיה קשה להגמרא איך שייך לומר גבי תורה 'מורשה' לשון 'ירושה', הלא אמרו חז"ל שהתורה אינה בירושה לך. אמנם לפי מה שביארנו לעיל שהמברך ברכת התורה אז מצויין בניו תלמידי חכמים, כי התורה מחזרת על אכסניא שלה, אם כן על ידי הברכה שפיר היא התורה בירושה. והנה אמרינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואם כן התורה היא ככלה הצריכה ברכה, וזהו שאמרו רז"ל אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורשה', כלומר לא תוכל לקרות התורה 'מורשה', שהתורה היא בירושה, אלא אם אתה קורא 'מאורשה' על ידי הברכה. עד כאן שמעתי ודברי פי חכם חן.

הנ"ל.

(מתוך 'דברי מנחם' שיצאו לאור עם הספר 'ילקוט הפלאות')

---

הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד – נולד בשנת תרנ"ג לאביו הרב יוסף זלטנרייך הי"ד (בן רבי לייבוש ונכד הגאון רבי יוסיל חריף מזאברוב) ולאמו מרת שרה בת הרב יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן-טשעטשעוויטץ בעל ה'מכתבים', בנם של הצדיק רבי נתן פייטל אב"ד ור"מ ה' מאדע ושל הרבנית צלאווא בת הגאון רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד טשנגער בעל ה'מנוחת אשר' על סוגיות הש"ס.  

הרב מנחם מנדל נשא לאשה את מרת פייגא, בת הרב משה הלברשטאם מקרשאנוב (מצאצאי האדמו"רים מצאנז, ומטשרנוביל ומליובאוויטש.

הרב מנחם מנדל היה רב בעיר קשנוב שבגליציה. הוא סייע לידידו, הרב חיים פוטרניק הי"ד במימון הדפסת הספר 'ילקוט הפלאות'. הספר יצא לאור בצירוף קונטרס 'דברי מנחם', הכולל מעט מחידושיו של הרב זלטנרייך. הרב פוטרניק הסביר בספרו כי החליט לצרף לספרו את חידושיו של הרב זלטנרייך "להראות אות ידידות לידיד נפשי  עוז הרי הוא הרב הגדול החריף ובקי טובא וכו' וכו' כ"ש מוהר"ר מנחם מענדיל זעלטענרייך שליט"א". 

חידושי אגדה מפי הרב משה ווייס אב"ד לאאפש וזבאראב שרשם הרב זלטנרייך יצאו לאור בספר 'עמודי אש לבית יוסף', מדור אגדה, צמח אש.

תשובה מאת הרב אריה ליבוש הלוי איש הורוויץ אב"ד סטאניסלאב הועברה על ידי הרב זלטנרייך לפרסום ב'כתר תורה', שנה ז חוברת א, טבת-אדר תרצ"ז, סי' ג.

הרב מנחם מנדל ורעייתו נהרגו באושוויץ על קידוש השם, ביום י"ד באדר א' תש"ג (1943). הי"ד.

הוריו נהרג באושוויץ עקה"ש בשנת תש"ב (1941).

אחיו, הרב אשר אנשל יצחק אב"ד וואדאויטץ שבגליציה ורעייתו הרבנית שפרה בת הצדיק מיעדלאווא – נספו בפודגורזע קראקא בז' באדר ב' תש"ג. כן נספו ילדיהם: [באחד מהמקורות נכתב שנספו ביום ד' באדר ב' תש"ג].
א. הרב אלכסנדר סנדר – עם רעייתו הרבנית רעכיל ובתם הילדה ראצא.
ב. הרב נתן אהרן אב"ד דאבשיץ – עם רעייתו הרבנית מרים, ובנם חיים מתתיהו. שנספו בסיון תש"ג בלבוב.
ג. הרב יהושע ברוך – עם אשתו הרבנית פריידא, בתם הילדה ובנם הבחור דוד מאיר.

חתניו של הרב זלטנרייך, הרב שלמה טננבוים והרב דוד הכהן קאהן מטורונטו יזמו בשנת תשל"א הוצאה מחודשת של ספר 'ילקוט הפלאות' עם קונטרס 'דברי מנחם', לאחר שרוב הטפסים של המהדורה הראשונה אבדו בשואה. בפתח דבר למהדורה השנייה כתב אחיינו של הרב מנחם מנדל, כי דודו והרב פוטרניק "היו נאהבים ונעימים בחייהם, לכן גם במותם על קה"ש לא נפרדו, ומשנה לא זזה ממקומה [= לשוב להדפיס את חיבוריהם ביחד], ויעלו לאחדים כאחד לחדש אורם כבראשונה, וימליצו טוב בג"מ עבור בניהם ומשפחתם להוושע בתוך כלל ישראל תשועת עולמים".

דבר תורה מאת הרב יוסף זלטנרייך הופיע בקונטרס התורני "אגם מים" (סימן ז), שיצא לאור בסיגט בשנת תר"ס (1900). 

תמונת החותמת של הרב מנחם מנדל זלטנרייך מובאת באדיבות Rarity Auction House.

מספר הצפיות במאמר: 44

שמעתי מפי ידיד נפשי הרב הגאון רבי יעקב צבי קויפמאן שליט"א נכד הגאון הצדיק בעל "ליקוטי מהרי"ח" ז"ל, דיין דקהילת קודש מארגארעטן שהיה פה במרחץ, שהיה אומר בפסוק (במדבר יד,מא) "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח". דהנה בשנים שלפנינו ש'דאקטאר' ו'אדוואקאט' [=רופא ועורך דין] עוד היה חידוש, והיו נמצאים רבים מבני עמנו בעוונותינו הרבים שפנו עורף לתורה ולא גידלו בניהם על דרכי התורה והיראה, מפני שהצלחה זמנית היתה מטרת חייהם, ולא השגיחו כלל על שנפלו מכלל היהדות ונעשו רשעים גמורים, עם כל זה יש קצת התנצלות על דרכם הרע, שהוכו בסנוורים והקדימו הצלחה זמנית מפני הצלחה אמיתית, והחליפו עולם קיים מפני עולם עובר, אבל על כל פנים עולם הזה בידם.

אם כי באמת אין בזה שום התנצלות, כי באמת כדאי לסבול כל הצרות בעולם הזה מפני חיי עולם הבא ומפני קדושת התורה ומצוותיה, ושלא לנתק חבל הכסף של קדושת עם אלקי אברהם והשתלשלות של אבותינו הקדושים דור אחר דור עד דורו של משיח, עד שיוחזר לנו ארץ הקדושה ותחיית המתים. ועיין רש"י קדושים [ויקרא יט,לא] על פסוק "אני ה אלקיכם", דעו מה אתם מחליפים במי. ודברי רבינו רש"י הללו הוא כלל על כל מפעלי אדם הישראל שרוצה לעשות בחייו, צריך לשקול בפלס שלא להחליף דברי אלקים חיים עם דברי העולם שהם קטני השיווי נגד שיווי התורה ומצוותיה.

אבל על כל פנים אם אדם מקטני ההשגחה מחליף הצלחה זמנית בהצלחה עולמית, יש לו קצת התנצלות שאין לו הכרה והשגחה מלהשיג ערך אמיתי מהצלחה הרוחנית, והוא הוכה בסנוורים לעזור עיניו עם הצלחות המדומים. כאשר דרכי לפרש פסוקי תהלים (קטו,יז) "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה", הכוונה בזה, דדוד המלך עליו השלום אמר דהצדיק רואה בכל ענייני העולם את פלאות השם וגדולתו, ובכל מקום ומקום שנותן עיניו רואה נפלאות תמים דעים והשגחתו, ומהלל ומשבח את הקב"ה עבור חסדיו וטובו שמטיב עם העולם. אבל רק מי שהוא מבחינת חי, שחי נפשו בקרבו ורואה נפלאות ועזר השם בכל דבר ודבר, זה הסיבה שבכל רגע ורגע יהלל יה. אבל מי שהוא בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח א), שמת הרוחניות בקרבו וחייו רק הוא חיי בהמיות, זה לא יכול להלל ה' יתברך ואינו יודע כלל להלל ולשבח את הבורא כל העולמים. וזה שאמר "לא המתים יהללו יה", מי שהוא יבין לא יניח עצמו מלרמות בדמיונו של היצר הרע, ויכיר להבדיל האמת מהשקר ויבחון האמת.

ואמר עוד "ולא כל יורדי דומה", הכוונה בזה שעיקר כוחו של היצר הרע הוא לתאר את העולם בעיני האדם לדבר גדול וערך רב מאד, כמו שאמר הכתוב גבי חוה (בראשית ג,ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", הרי דכל עיקר כוחו להדמות העולם לדבר ערך גדול ושיווי גדול. אבל באמת מי שהוא יבין לא יניח עצמו מלרמות בדמיונו של היצר הרע, ויכיר להבדיל האמת מהשקר ויבחון האמת. וזה שאמר דוד "ולא כל יורדי דומה", היינו מי שירדו ברשת היצר הרע לילך אחר דמיונו הכוזבים. ובזה אפשר לפרש גם כן מאמר חז"ל (סנהדרין צד, א) מלאך הממונה על בית הקברות "דומה" שמו, דידוע שמה שאמרו חז"ל (ברכות לג, א) אין הערוד ממית אלא החטא ממית, דהיינו על ידי שהלכו אחר הדמיון שלו והחטיאו נפשם, על ידי כך מתו, וזה עיקר כוח הממית שלהם, דומה, וקל להבין. אבל אנחנו שיודעים להבהיל דמיונו של היצר הרע ולהכיר האמת ואנו רואים גדולת השם ונפלאות בכל דבר ודבר מהעולם הזה, ועל כן "נברך יה מעתה ועד עולם הללויה". והבן.

ונחזור להנ"ל, דעל כל פנים מי שאינו יכול להגביר שכלו ולהכיר האמת, שאין בדמיונות של היצר הרע כלום ונופל ברשתו, יש לו על כל פנים קצת התנצלות שראה הצלחת העולם והלך אחריו, אבל בזמנינו שאנו רואין שאין בה'שטודירען' [=בהשכלה] שום ממש, והרבה רופאים ו'אדוואקאטן' [=עורכי דין] שאין להם מזונות ואין להם שום הצלחה בזה, ואף על פי כן עודם נותנים בניהם ל'גימנאזיום' [=גימנסיה], ואין בזה רק לעבור פי ה'. וזה שאמר הכתוב "למה זה אתה עוברים את פי ה' והיא לא תצלח", ואינכם מוצאים בו שום הצלחה אפילו הצלחה זמנית, ולא הוי בו כי אם לעבור פי ה', והוא רחום יכפר עון. ודו"ק.

(מכת"י הגאון הגדול ר' ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בעמח"ס שו"ת משנה שכיר)

(קונטרס זכרון מנחם, עמו' צב-צד)

"הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" (אבות פרק א, משנה א). שמעתי מהרב הגאון רבי יעקב צבי קויפמאן נ"י ביאור במשנת חסידים "הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", ואמר דהכוונה כך, דהנה חוב קדוש מוטל על כל אב הישראלי לגדל בניו על ברכי התורה, לתנו למלמד ואחר כך לשלחו בישיבה. אבל רבים אומרים אילו ידעתי כי יש בו כל הכישרונות הראוי להיות נעשה תלמיד חכם אז באמת הייתי משלחו בישיבה והייתי מגדלו בתורה, אבל אם אין בו הכישרונות לזה למה אגע לריק לאבד ימיו ועתו בכדי, טוב יהיה שאגדלו לסוחר ולבעל מלאכה שיהיה לו איזה אומנות, שלא יהיה קרח מכאן וקרח מכאן. ועל כן יושבים לדין על בניהם אם ראוי לתורה או לאומנות, אם ראוי לתורה נותנים לתורה ואם אינו ראוי לתורה נותנים אותו לאומנות. אבל הרבה פעמים הטו את הדין בזה, כי כמה ילדים שהיו מוכנים להיות בני תורה ותלמידי חכמים גדולים, אבל מפאת שאביהם הטו את הדין בזה ודנו את בניהם לבלי סגולה להיות בן תורה, גזלו אותו מן התורה שלא כדין. וגם הניסיון הראה כמה פעמים בילד שלא ידעו ולא חשבו עליו שיהיה תלמיד חכם ונעשה תלמיד חכם גדול. ועל כן מורה לנו התנא הקדוש ו"הוו מתונים בדין", היינו בדין זה אם ראוי הוא להיות תלמיד חכם או לא, הוו מתונים ואל תפסקו מהר שאינו ראוי להיות נעשה תלמיד חכם, רק "והעמידו תלמידים הרבה", שלחו בניכם לישיבה והחזיקו אותו אצל לימוד התורה. ותראה שאף שעלה לך במחשבה שאינו מסוגל לתורה, תראה שעד כמה הצליח בתורה ונעשה תלמיד חכם.

ואמר עוד "ועשו סייג לתורה", הכוונה בזה שאף אם הצדק אתך שאינו מסוגל להיות נעשה תלמיד חכם, עם כל זה לא תנתק אותו מהתורה ולא תמנע מלשלוח אותו בישיבה. כי אף אם בעצמו לא יעלה בידו שיהיה נעשה תלמיד חכם, כי באמת חסרים אצלו הכישרונות הנדרשים אצל תלמיד חכם, עם כל זה אם יתגדל בסביבת התורה יתמלא באהבת התורה ולומדיה ויאסוף יראת שמים, עד שבעת שיתגדל ויהיה לאיש אז יחזק במעוז התורה. מה שאין כן אם תתנו לבעל מלאכה אז ילך לאיבוד לגמרי כאשר מעשים בכל יום יוכיחו, וזה שאמר התנא "ועשו סייג לתורה", רצה לומר אף אם לא יוכשר להיות בעצמו תלמיד חכם מכל מקום תעשה אותו סייג לתורה, להיות מהמחזיקים את התורה. עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

(מכת"י הגאון הגדול ר' ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בעמח"ס שו"ת משנה שכיר)

(קונטרס זכרון מנחם, עמו' תצא-תצב)

---

הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד דומ"ץ במרגרטין (מרגיטה, נולד בי"א בשבט תרס"א (1901) בעיר ברברשט, לאביו רבי מנחם מנדל ולאמו מרת מלכה בראנה, בתו של רבי ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב מחבר הספר 'ליקוטי מהרי"ח". בהיותו כבן שלוש התייתם מאביו, וגדל אצל סבו. הרב יעקב צבי למד בישיבת הרב אליעזר דוד גרינוולד, אב"ד אויבר-וישווה ומחבר הספר 'קרן לדוד'. תקופה קצרה למד אצל אב"ד אורשיווא, רבי יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר. אחר כך למד אצל רבי עקיבא סופר בישיבת פרסבורג, והיה מבחירי התלמידים שם. בשנת תרפ"ד (1924) נשא הרב יעקב צבי לאשה את הרבנית בריינדיל, בתו של רבי שמואל זלמן ויינברגר אב"ד מרגרטין מחבר "שארית מהרש"ז"..כעבור שנה נבחר הרב יעקב צבי לדיין ומורה הוראה במרגרטין והסביבה. הוא התפרסם כתלמיד חכם גדול ומומחה בענייני חושן המשפט, וניהל דיני תורה בסוגיות מורכבות. הוא היה מעורה בענייני הציבור והקהילה ותמך בעניים, באלמנות ויתומים. הוא הקים ישיבה של עשרות תלמידים ומידי יום מסר שם שיעורים והדריך את תלמידיו בדרכי התורה והיראה. הוא הסתופף בצילם של האדמו"רים מבעלז, ממונקאטש ומסאטמר. בשם מחלה הוא נאלץ ליסוע למרחצאות בפישטיאן שבסלוקיה, שם היה משוחח בדברי תורה עם הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, אב בית הדין שם.

בשנת תרצ"ב (1932) הוא הוציא לאור בסאטמר את המהדורה השנייה של החלק הראשון מספרו של סבו "ליקוטי מהרי"ח", והוסיף לספר הערות רבות, להם קרא "זכרון מנחם" על שם אביו. הספר זכה להסכמות חדשות מאת הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" והרב יוסף חיים זוננפלד. שניהם כתבו דברי שבח על המביא לדפוס, ובעל "לבושי מרדכי" אף שלח לו היתר הוראה.

על אף שקיבל הצעות מכמה קהילות לכהן כרבם, הוא דבר בקהילתו ונשאר לכהן בה כדומ"ץ.

חידושיו של הרב יעקב צבי קויפמן יצאו לאור בקונטרס "זכרון מנחם", ולקונטרס צורפו דברי תורת שנמסרו בשמו ונכתבו בכתב ידו של הרב טייכטל.

עם התגברות הצרות נשאל הרב על ידי גיסו מדוע אינו מנסה להגר לאמריקה, והשיב שאינו רוצה לעזוב מחשש לחינוך בנותיו, "שהרי איך תראה שבת קודש שם".

הרב והרבנית, ובנותיהם מאטיל לאה ומריה חנה, גורשו לאושוויץ. הרבנית והבנות נרצחו עקה"ש בג' בסיון תש"ד (1944). הרב הועבר למחנה מגדנבורג, ואחר כך גורש שוב להשמדה באושוויץ, שם נרצח עקה"ש בי"ז בתשרי, א' דחול המועד סוכות, תש"ה. הי"ד.

מכל צאצאיהם שרדה רק בתם יוטא, שנשאה לאחר תום מלחמת העולם לרב יצחק שמואל מארטאן. בתום המלחמה היא שבה לעיר מרגרטין ומצאה את הספר "ליקוטי מהרי"ח" עם הערות המחבר ועם הערות אביה, יחד עם מחברת הערות שהכין אביה לדפוס. כתבים אלו החלו לצאת לאור לאחר כשבעים שנה.

---

מספר הצפיות במאמר: 71

בשם ה' ובעזרתו ה' בה"ב כ"ב אייר למב"י תרצ"ו ראדזין

חיים וברכה למשמרת שלום לאנ"ש החסידים היקרים המסתפחים בנחלת ה' תותב"א בעיר תל אביב יבנה עירנו אמן.

אחרי דרישת שלומם הטוב למשמע שמעה נפשי וגם השגתי מכתבים מבשרים זה יותר משנה אשר תודה לא-ל עלה בידכם להתכנס ולשכור לכם "בית החסידים" מהודר להתפלל יחד. ובכן הנני עתה בזה לברך אתכם שתזכו לרומם את בית אלקינו ולהעמיד את כל חורבותינו ותתברכו משמי מעונים בשפע פרנסה וברכה ורב שלום עד בלי ירח ותשבו שקט ושאנן ואין מחריד. ועתה באתי לבקש ולעורר אתכם שתשימו לבבכם להחזיק בתורת ה' ולקבוע עתים לתורה, כל אחד ואחד כפי יכולתו. ואת כוונת הלב הן הן הדברים, שיהיו דברי התורה חביבים עליכם וזה יהיה כל מגמתכם. ותזכרו כי היגיעה בדברי עולם הזה הוא רק אמצעי להשיג על ידו התכלית. ועיקר התכלית הוא רק תורה ומעשים. ולכן תזהרו שלא תעשו חס ושלום מהעיקר טפל והטפל לעיקר. ובשגם כי השתדלות האדם בדברי העולם הזה הוא רק להעמיד כלי שיהיה מקום שישרה בו ברכת ה' יתברך, אמנם הפועל הוא ה' יתברך, כי הכל בידי שמים, ואם ה' לא יבנה בית וגו'. שאני בדברי תורה ומעשים טובים, זאת ניתן להאדם לעבדה ולשמרה במצות עשה ולא תעשה. ואם תבקשו את ה' יתברך ימצא לכם, ומצאת ולא יגעת אל תאמין. לכן אתם תתחזקו לעשות את כל המוטל עליכם ואז יגמור ה' יתברך בעד כל מפעלכם לטובה, ואז תצליחו את דרכיכם ותשכילו. והנה חכמינו ז"ל אמרו שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ובשגם כי היא חיזוק גדול כי איש את רעהו יזרזו ויעזורו, לכן תשתדלו לקבוע לכם שיעורין תמידין כסדרן בבית החסידים בכל יום ויום. וגם ההליכה לבית החסידים הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל ששכר הליכה בידו. ואפילו מי שהנהו מוטרד מאוד, על כל פנים יתאמץ להיות שני פעמים בשבוע בימות החול בה"בית החסידים" ולקבוע לעצמו שמה זמן ללימוד תורה הקדושה. ולהיות שהרבה מצות ישנם שאינם נהוגות אלא בארץ ישראל והמתיישבים שמה שלא הורגלו להם מנעוריהם קרובים להיכשל חס ושלום בהם ולשכוח בשעת מעשה, לכן לפי דעתי נכון לפניכם לקבוע לכם שיעור ללמוד דיני מצות התלויות בארץ כמו הלכות זרעים  והלכות תרומות ומעשרות ודמאי והלכות שמיטת קרקע לפי דברי רוב הפוסקים נוהג גם כן בזמן הזה בארץ ישראל מדאורייתא ואין לסמוך על שום היתר. וכל הדינים הללו נצרכים לכל איש ישראל ורבה המכשלה בזה עד עתה. ועוד מכולם ובפרט מבעלי היכולת שתתאמצו בכל יכולתכם להחזיק את ה"בית החסידים" ולשלם שכר דירה. ואפילו אותן שדרים מרחוק ואי אפשר להם בשום אופן לבוא להתפלל שמה בשבתות וימים טובים, אף על פי כן ישתתפו בתשלומי שכר דירה ויתר הוצאות ה"בית החסידים". וגם יתאמצו על כל פנים לפרקים לבוא לבית החסידים. ואבקש להודיעני רשמית מפורטת מכל המתפללים ומהנושאים בעול בבית החסידים. וה' יגן עליכם ויושיע וישוב את שבותנו ויקבץ נדחנו, ולא נוסיף לענות עוד. הנני הדורש שלום טובתכם בכל לב ונפש חפצה ומברך אתכם בברכת חיים ושלום ובכל הטוב, שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זלה"ה מראדזין.

(מכתב הרבי לחסידיו בתל-אביב, נדפס ב"תפארת ראדזין", חוב' 2, מנחם אב תשל"ב)

---

רבי שמואל שלמה לייינר, האדמו"ר החמישי בשושלת ראדזין, היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף אלעזר מראדזין בעל "תפארת יוסף". רבי שמואל שלמה נולד בי"ח בשבט תרס"ט ומנעוריו נודע כבעל זיכרון נפלא וכעילוי גדול, חריף ובקי בתורה ובחסידות. הוא נשא לאשה את שפרה מירל בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. לאחר נישואיו היו סמוך על שלחן חותנו במשך כשנה, והתמסר כולו לתורה ולעבודת ה'. לאחר מיתת אביו בשנת תרפ"ט, לאחר הפצרות החסידים, הוכתר רבי שמואל שלמה כממלא מקומו. בתחילת נשיאותו התגורר בבית אביו בוורשה, אך כעבור מספר שנים עבר לראדזין והפך אותה למרכזי תורני חסידי. הרבי הצעיר ונושא בעול הנהגת הציבור, והתגלה כרחמן וענוותן, ויחד עם זאת, כמנהיג תקיף בענייני היהדות. היו לרבי אלפי חסידים והוא היה מנהיג נערץ ומוכשר.

הוא ייסד בראדזין את ישיבת "סוד ישרים" בפולין בה למדו כ-300 בחורים. הרבי הסביר את הצורך בייסוד הישיבה בנימוק כי בזמן הבעל שם טוב היה העולם מלא תורה ויראת שמים והיה צורך בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. בימינו, יש צורך לחזק את עמוד התורה מחדש, בלי לגרוע כהוא זה מההתעמקות בפנימיות התורה ובאהבת ישראל. "סוד ישרים" כולל את שני הדברים יחד: סוד הקיום שלנו הוא בתורה, וסוד התורה. "ישרים דרכי ד"' שהם עמוד החסידות. הרבי עמד על הצורך לייסד ישיבה המספקת תזונה וחדרי שינה לתלמידים, בנימוק כי אם בחור ישיבה יאלץ לאכול "ימים" אצל בעלי בתים ולא יהיה לו חדר שינה מסודר, יגרום הדבר לביזיון התורה ולבזבוז זמן ולא תהיה לבחור הרחבת הדעת הדרושה ללימוד התורה. הרבי עבד במסירות נפש יומם ולילה להקים את הישיבה, ואחר כך להשגיח ולפקח עליה. באגרת שכתב לרגל יסוד הישיבה בשנת תרצ"ו הטעים כי "בכל חפצינו נרצה לקרב את כל הבא לקרב את עצמו וללמוד תורה, אשר זאת היא תוחלתנו שנוכל לפתוח את שערי התורה לפני הצמאים לדבר ה' להגדיל תורה ולהאדירה". הוא לא הסתפק בישיבה אחת אלא יזם רשת של ישיבות קטנות, שיהוו מכינה לישיבה הגדולה בראדזין ונדד ברחבי פולין על מנת לייסד רשת ישיבות, תלמודי תורה ובתי ספר של "בית יעקב".

הרבי הפיץ בין חסידיו את מסורת הפקת התכלת מה"חלזון" שגילה סבו הגאון האדמו"ר רבי גרשון הניך מראדזין מחבר "סדרי טהרה", והקפיד לעסוק בעצמו בצביעת התכלת.

מתוך חשש לשלום תלמידיו סגר את ישיבתו שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לאחר פלישת הנאצים לפולין, דאג הרבי לסייע לפליטים יהודים שהגיעו לראדזין והפך את חדרי הישיבה למקלט להמוני פליטים נודדים. הרבי קרא לחסידיו למכור את מטלטליהם על מנת לסייע בהאכלת הרעבים. על פי עדותו של אברך ששרד את השואה, ציווה עליו הרבי בשבת למהר ולחטוב עצים כדי לחמם מים לחולים. כשהאברך היסס לרגע, זרק הרבי מעליו את המעיל והשטריימל, לקח במהירות את הגרזן, חטב עצים הדליק אש, והגיש תה חם לחולים.

בהמשך ברחו הרבי וקבוצה מחסידיו מראדזין לגטו בעיר וולאדובה. הרבי הזהיר את יושבי הגטו מתוכנית השמדת היהודים, וקרא להם שלא לשתף פעולה עם היודנרט ולא להרשם ברשימות שערכו הגרמנים. הרבי תמך במאבק פעיל נגד הנאצים וקרא לחסידיו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים. הוא ביקש לארגן חמישים איש מחסידיו שיפתחו במרד, ישרפו את הגטו, יברחו ליער, יתחמשו וילחמו בנאצים, אך התוכנית לא יצאה לפועל.

נעשו מספר ניסיונות להציל את הרבי ולהבריח אותו, אך הוא סירב לעבור לצד הסובייטי, ואמר שחובה עליו להישאר עם שאר אחיו היהודים הלכודים בצרה ובסכנה בשטח הכיבוש הגרמני, על מנת לעשות למענם ככל יכולתו. בדבר מאמצי רבי חיים עוזר להציל את האדמו"ר מראדזין ראה אגרות ר' חיים עוזר, א, אגרת רעח, עמ' רצט.

ישנם מספר גרסאות שונות על נסיבות הרצחו של הרבי .

על פי גירסת העיתון "ידיעות" (עיתון מחתרתי של "דרור", 2 ביוני 42), על פי ר' שלמה זלמן שרגאי (הצפה, א' בסיון תש"ו) ועל פי מה שפורסם בעיתון היידי "אונזר וועג" שיצא לאור בפריז עבור שארית הפליטה, על מנת להציל את הרבי, הלך גבאי הרבי (או יהודי אחר) ללא ידיעת האדמו"ר, התחזה לרבי, הסגיר את עצמו למפקדת הגסטפו ונורה למוות. אחר כך נתפס הרבי (או הסגיר עצמו לאחר שטבל במקווה והתעטף בטלית עם תכלת), נעצר, עונה ונרצח. יש לציין כי סיפור זה הוכחש על ידי עדים ששהו עם הרבי בגטו וולאדובה עד סמוך להרצחו.
על פי גרסה העיתון "פורוורטס", לאחר שהגרמנים עינו את האדמו"ר, הם ריכזו את כל בני הקהילה ותלו את האדמו"ר לנגד עיניהם. כעבור שלושה ימים חירפו כמה צעירים את נפשם, הורידו את גופתו והביאו אותו לקבר ישראל.
על פי גרסת שורדי גטו וולאדובה, משנודע לרבי על מחנה ההשמדה "סוביבור" הסמוכה לוולאדובה, הכריז הרבי על שלשה ימי צום. הדבר נודע לנאצים והם מיהרו לעצור אותו, ולאחר כמה ימים, בכ"ט באייר תש"ב, הם רצחו את הרבי. הרב יוסף צבי אפשטיין, ששרד את השואה, ועדים נוספים, אישרו שיום מותו של הרבי היה בערב ר"ח סיון תש"ב. הרב אפשטיין הוסיף כתב "לו שמעו לעצתו של הרבי, היו נשארים בחיים עוד אלפי יהודים". (לפי עדות יחיאל זרינהויז ב"ספר ולודאבה" עמו' 591, הרבי נרצח ביום ב' של שבועות, ז' בסיוון, בעת קריאת הברכות בברית שערך במקום סמוך אחיו ליאון גרינהויז לבנו משה).

אשת הרבי וכל ילדיהם, יוטא הדסה, חוה בלימה, ברכה רחל ומרדכי אלעזר נספו גם הם בשואה (במספר מקורות צויין שהיו לרבי ששה ילדים וכולם נספו). גיסו של הרבי מראדזין, רבי אברהם ישכר אנגלהרד, אב"ד סוסנוביץ וראש רשת הישיבות של ראדזין בפולין, ברח ליערות עם חסידים אחדים, חבר לפרטיזנים ושרד את השואה. לאחר המלחמה היגר רבי אברהם ישכר לארה"ב ובשנת תשי"ד הוכתר לאדמו"ר מראדזין, עלה לארץ ישראל וכיהן בה כרב וכאדמו"ר.

המשורר יצחק קצנלסון הי"ד כתב פואמה מפורסמת "שיר על הרבי מארדזין", בו הוא מונה את מעלותיו הרבות של הרבי, אך אינו מתייחסד לתמיכתו במרד.

תולדות הרבי הובאו בקובץ "שבת התאחדות דחסידי ראדזין", בחוקותי תשע"ה, הוצאת מכון "תפארת ראדזין", בני ברק, עמו' כח-נט. מידע על תולדות ישיבת "סוד ישרים" הובא בספר "בסוד ישרים ועדה" (בני ברק, תשנ"ז).

הרבי הספיק להדפיס את החלק השלישי של ספר "בית יעקב" על ספר ויקרא מאת אבי סבו, את מסכת "מקוואות" מתוך "סדרי טהרה", ואת ספרו של אביו "תפארת יוסף" (ורשה תרצ"ה). הוא הכין לדפוס את הספר "פרי עץ חיים" מזקנו ה"ארחות חיים". חלק נוסף מ"סדרי טהרה", שהיה מסודר לדפוס אבד עם כתבים רבים נוספים בימי השואה. מכתביו של הרבי מראדזין נותרו רק שאריות מועטות ובהם האגרת, המבואת למעלה, אותה כתב הרבי ל"בית החסידים דראדזין" בתל אביב. ערכה של אגרת זו בעיני חסידי ראדזין לא יסולא בפז, והאדמו"ר רבי אברהם יצחק הקריא אותה בהתוועדות והגדיר אותה בתוך "צוואה" של רבי שמואל שלמה הי"ד.

מלבד אגרת זו שרדו לפליטה שני מכתבים שכתב הרבי אודות ישיבתו "סוד ישרים", וכן מספר הסכמות. באחד ממכתבים אלו כתב לחסידיו: "הנני אשר, אם ירצה ה', תיכף אחר חג הפסח הבא עלינו לטובה נפתח את הישיבה, והאמצעים להחזקת הישיבה; הוסכם אצלינו ראשית כל לקבוע קופסאות בבית כל אחד ואחד מאנ"ש יחיו, וחוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד שיקבל עליו בלי נדר ליתן שמה נדבתו מידי יום ביומו, הנדיבים כנדבת לבכם והעשירים כברכת ה' עליכם. ותדעו כי במה שתחסרו ממונכם להחזקת לומדי התורה, הנכם מתמכין דאורייתא וכו'… ואפילו מי שאין ידו משגת יוכל להמנות בדבר מצווה רבה הלזו שיקבל עליו, בלי נדר ליתן בכל יום נדבתו אפילו נתינה הכי מועטת, אך שיהיה חוק בקביעות מידי יום ביומו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וצדקה ילבש כשריון מגן מכל פגעי הזמן".

בהסכמה ארוכה שכתב הרבי מראדזין לספרו של הרב דוד יצחק מרגליות "קנאת סופרים", מאריך הרבי בחובת השעה לחנך את הדור הצעיר תוך שמירה על משמרת הקודש, וכך כתב:

בשם ה' ובעזרתו. הנה כבר נודע ומפורסם לשם ולתהילה מפעלות החברה המפוארה הנקראת בשם "אהבת תורה ויראת שמים" שנתייסדה זה כי"ב שנה על ידי הגבר אשר הקים עולה של תורה, ה"ה כבוד הרבני המופלג בתורה ומלא יראת ה', רב פעלים ולא מחזיק טיבותא לנפשיה מוהר"ר ר' דוד יצחק שיחי' בהרבני מוהר"ר ר' מענדיל ז"ל מרגליות, ועל ידי בנו האברך הנעלה והמופלג בתורה וירא את ה' מנעוריו כש"ת כמוהר"ר ר' דניאל שיחי', אשר נשאם לבם לקרב לב בחורי בני ישראל לאביהם שבשמים, אותם הבחורים שמחמת אורך וכובד הגלות בעווה"ר הוכרחו בכדי לפרנס את עצמם, או גם לשלוח טרף לבית הוריהם, לשלוח ידם במסחר או במלאכה חוץ מד' אמות של הלכה.

ועם אלו ישתדלו ללמדם דעת ויראת ה' ולעוררם מתרדמת הזמן, ולחזק אותם לקבוע עתים לתלמוד תורה בחבורה בכל עת אשר תמצא ידם להשתחרר מעט מטרדות הזמן בבוקר ובערב ובפרט בשבתות וימים טובים, ולמשוך אותם בחבלי אדם בעבותות אהבת השם יתברך ותורתו, ללמוד וללמד על מנת לעשות ולנטוע בקרבם מידות ישרות תפארת לעושיה ותפארת להם מן האדם.

ותודה לא-ל עבודתם עשתה פרי טוב ותועלת גדולה, הן לאותם שהיו מגודלים מנעוריהם לתלמוד תורה אשר חזקו את ידם להחזיק במעוז תורת ה' וחיילים להגביר מבלי הרף, והן לאותם אשר היו רחוקים וחדשים מקרוב באו לקרב את עצמם לתורה ויראת שמים, וחפץ ה' בידם הצליח. ורבים עתה בני חבורתם. ובכל יום ויום מתווספים ספסלי בי' מדרשא בלי עין הרע כן ירבו ובחצרות אלקינו יפריחו. והמה מצויינים בתורה ויראת שמים ובמידות ישרות ודרך ארץ, וכל רואיהם יכירם כי הם זרע ברך ה'. נמצאו ביניהם כבר הרבה תלמידים שהם מרביצי תורה ברבים, ובכל מקום בואם ישתדלו להעמיד חבורות כאלה, ללמוד וללמד ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ומי מגדולי התורה וצדיקי דורנו ראשי אלפי ישראל והרבנים עיני העדה, אשר ידוע להם מפעלם, יתנו עדיהם ויצדיקו להגיד ישרם בשער בת רבים, שנאמר בהם "כי טוב" ועוול לא נמצא בהם. כי לא כדרך המתחדשים בזמנינו הרי עמל, אשר זה דרכם כסל למו לשום מהלך נפשם אחרי מראה עיניהם וכל מגמתם לחבק חיק נכריה ובידי נכרים ישפיקו ובמעטפות הכוונה לשם שמים יתעטפו ולאחיזת עיניים יערבו קודש בחול וטהור בטמא על טהרת הקודש לפי דמיונם השווא, לא כן דרך החבורה הלזו, כי דרכם ישרה וברורה מבלי שום תערובות שמץ דופי ודבר זר, זולת לימוד התורה ויראת ה' לנטוע בלבם אהבת תורה ויראת שמים ודרך ארץ על פי התורה להיזהר בכבוד חברים ומורא רבם ולכבד את התורה ולומדיה.

ועתה עלה על לב האברך המופלג והמצויין וכו' כמוהר"ר דניאל שיחי' הנ"ל, לעמוס על שכם התלמידים שיחי' שכל אחד ואחד ילקט מהספרים הנמצאים אתו מגדולי ישראל וקדושיו, דברי הלכה ואגדה ודברי מוסר נוחי ההבנה השווים לכל נפש על סדר פרשיות התורה ולהדפיסם בשם אומרם בקונטרסים מיוחדים בשם "קנאת סופרים" אשר ירבה חכמה אצל התלמידים ויגדיל תשוקתם להתמיד בלימוד התורה הקדושה להגות בעיתותיהם הפנויות בספרים הקדושים לדעת חכמה ויראת ה', ולא יבלו זמנם לבטלה. וגם יהיה מצוי בידם קובץ מלוקט מדברים ערבים המושכים לבו של אדם מסודרים דבר על אופניו על סדר התורה, למען יתענגו בהם בשבתות וימים טובים, דבר בעתו מה טוב.

וקונטרס הראשון על סדר "בראשית" היה למראה עיני ועיינתי בו. והנה גוף המחברת אינו צריך להסכמה, כי כל דבריהם ממקום קדוש יהלכו, וכבר באו עליהם גדולי ישראל על החתום בהסכמותיהם. ובשגם כי מכיר אנכי את הרבני המופלג מוהר"ר ר' דוד יצחק שליט"א ובנו מוהר"ר דניאל שיחי' שהמה מופלגי תורה ויראת ה' וכל מעשיהם לשם שמים, וחזקת חברים להם שלא יוציאו מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

אך למען חזק ידי עושי מצווה, אף ידי תיכון להיות מהנטפלים עמהם לזרז את בני ישראל לתמוך את העושי מצווה ולהביא ברכה לתוך ביתם את החיבור הנ"ל ולומר לפעלא טבא יישר ותחזקנה ידיכם להגדיל תורה ולהאדירה. ובוודאי דבר זה יגרום לקרב את הגאולה בב"א, וכמאמרם ז"ל מלמד שהיה בידם מגילות שהיו משתעשעים בהם משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלם לפי שהיו נוחים בשבת. וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

וזכות התורה הקדושה תגן על לומדיה ותומכיה להיוושע בכל הטוב בגשמיות וברוחניות וה' יתברך ירחיב את גבולנו למען נוכל להגות בתורתו ולקיים מצוותיו בלי שום מניעה.

באתי על החתום אור ליום ד' פרשת חיי י"ט מרחשוון תרצ"ד פה ווארשא

שמואל שלמה ליינער בהרהגה"ק זללה"ה מראדזין

מספר הצפיות במאמר: 121

תא חזי, אחיך הקטן נעשה בר מצוה. עומד ומתבגר, מגיע לשנות הבחרות. מה יהיה אתו אחר כך, טרם ידוע לנו. הישאר בין כותלי בית המדרש או ילך לעסוק במסחר או במלאכה, ימים ידברו. אולם גם עתה, לפי שעה, הוא בחזקת סכנה. נחשולים רבים מים הכפירה וההפקרות קמים עליו. ואנחנו חייבים לטפל בו, לשמרו מפני המזיקים ולהדריכו בדרך ישרה.

מה הם האמצעים אשר נשתמש בם להטותו לדרך הישרה, דרך ארוכה וקצרה, דרך בטוחה שסללו לנו אבותינו, הוי אומר תורה ויראת שמים. מושג זה כולל ומקיף הכל ויוצר קומה שלימה, אם האופנים רצויים, שלמים ותכליתיים, וההשפעה עולה ממקומה, מכלי ראשון, נקיה ותמה.

והשואל ישאל, במאי נשתדל להכניס בו הרצון והחשק ללימוד תורה הקדושה ולעמלה של תורה? כיצד נלהיבו לעבודת ה' יתברך ולחביבות קיום מצוות התורה בגופו? ובאיזו אופנים נשפיע עליו שיחפוץ להתנהג בחייו הפרטיים במסורת אבות, בחיבת הקודש ומנהגי ישראל המקודשים ובאופן שיהיה שם שמים מתאהב על ידיו?

שאלה זו נשאלה בבתי כנסיות של הלומדים מפי הניסיון, וזה פתרונה: לא יועילו לזה, לא מאמרים נלהבים בעיתונים, לא דרשות חמות ונאות על האספות, ואף לא פקודות בהמכתבים מהמרכזים.

ברם אלו דברים, המאמרים, הדרשות והפקודות יש בהן משום ערך רב לעסקנים. לאלו שלעצמם הם מכירים תפקידיהם, שעליהם להשפיע ולעשות ב"ללמד", אלא שמתרשלים בעבודתם, או שוכחים ע"י טירדות את תפקידם, אז באים מיני התעמולה הנ"ל להזהיר הגדולים על הקטנים ומעוררים את העסקנים לעבודת הקודש. כדרך המשמש המעורר ל"סליחות" את אלו היודעים וחפשם לקום באשמורת, אלא ששינה תקפתם, ולקול השמש מתעוררים וקמים.

שונה לגמרי הוא אולם הדבר אצל הנער המתבגר. עיניו פקוחות לרווחה, לאזניו נכנסים הדים שונים. יצרו מתגבר עליו בכל יום, ואתה רוצה ללחום ביצרו בדרשות או נאומים או פקודות בלבד? אתה רוצה שדבריך יכנסו באזניו? ואיזו תמונה הנך מציג נגד עיניו? עליך המשפיע לזכור שהעיניים עקריים הם, ושורייקא דעינא באובנתא דלבא תליין, ולפעמים סרסורי דיצר הרע נינהו. ואיך יכנסו דבריך באזניו לשמוע אליך דבר שלם אם בעיניו יראה חצי דבר? מאתו תדרוש מאה אחוזים, ואצל אחיו קשיש ממנו תסתפק בחמשים או שלשים אחוז? אותו תלמוד כמה דברים האסורים, ואחיו הגדול ממנו בשנים נוהג בהם היתר, מבלי פוצה פה, מבלי מוחה, מבלי מבחין בין תכלת לקלא אילן?

ובכגון דא צריך זירוז.

אתה המשפיע טול מקודם קורה מבין עיניך ומעיני אחיך הקטן. יראה בך אחיך הקטן סמל השלמות, נאה דורש ונאה מקיים, ונגד האחים הגדולים הפורקים הא או דא בתוך המחנה, אל תתייחס בסבלנות יתירה, כי בדם אחיך הקטן זהו. ואם נמצאים אחים גדולים המקילים, ויש ללמוד עליהם זכות, בכל זאת חשב חשבונם של הקטנים שאינם יודעים עדיין להבחין בדבר, ודע שזהו הוראת שעה לציין על הגבולים בחוט הסיקרא בין דבר שלם לחצי דבר. למען יראה אחיך הקטן בעינו חבורה מצויינה בזהירות וזריזות, ותאפשר לו שישמיע לאזניו דברי ההדרכה והתעוררות שאתה מוצא מפיך.

תצא הדרכה רצויה באופנים הגונים, ותבוא על ידי צינורות טהורות ותשפיע בשלמות בסביבה תמה לתכלית הנרצה.

ועדיין אנו זקיקים לזירוז כדברי החינוך בסוף מצוה תצ"א (למנות שופטים ושוטרים) וזה לשונו: ואלו הממונים גם כן ראוי ליישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהן, פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מליבם כל תענוגיהם ועל זה ישיתו ליבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

(תלפיות, א, עמו' כז)

---

רבי משה אפרים מושקוביץ הי"ד, נולד בשנת תרס"ט (1909) לאביו רבי הרב יוסף מושקוביץ שכיהן כאדמו"ר באוסטריק והיה נכד רבי מאיר מפרעמישלאן. רבי משה אפרים היה אב"ד סוקוליקי, מעורכי כתב העת "תלפיות" (שתי חוברות שיצאו לאור בטרנוב בשנת תרצ"ח), ממנהיגי היהדות החרדית הצעירים, ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין וסופר מוכשר, מתלמידיו של הרב מאיר שפירא. לאחר פטירת רבו כתב עליו רבי משה אפרים:

גלוי וידוע הדבר ליודעי-חן שבין תלמידי מרן הגאון מהר"ם שפירא זצ"ל מלובלין. מרן זצ"ל – הרבה הרפתקאות עברו עליו, וכוס ישועות עם כוס תרעלה שתה גם יחד. יום ליום לא היה דומה, ושעה היתה שונה מחברתה. עליות וירידות ועליות אין מספר. אלא – ששר כל ימיו. בשעת חדווה, ביום שמח, זימר" "בך בטחו אבותינו". ובשעה קשה, עת סבל, רקד: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". השירה היתה לפי המאורע, אך – הגיב על כל בשירה.

בשנת תרצ"ב העלה הרב משה אפרים לפני הנהלת "צעירי אגודת ישראל" את ההצעה לקבוע לימוד ב"תנך יומי", בנוסף על "הדף היומי". הוא עורר את הצעירים ללמוד תנ"ך, וכתב כי "במאבק עם אם-הארצות, עם השטחיות ועם ההתרחקות מהיהדות – אסור להזניח את התנ"ך, שהוא מקור המים החיים של היהדות". הוא נהג לנדוד בין העיירות היהודיות בפולין וגליציה ולעורר את הנוער לשוב אל מקורות המוסר והחסידות, להעמיק את עולם הערכים ואת השלמות הרוחנית, ולהתרחק משטחיות ופוליטיקה נבובה. למטרה זו הוא גם פרסם מאות מאמרים בעיתונות האורתודוקסית, ובכ"ד מנחם אב תרצ"ז (1937)היה אחד משני המייסדים של פלג "הזריזים" עבור הבחורים התורניים בתנועת "צעירי אגודת ישראל". פעילות "הזריזים", קבלה את תמיכת נשיאות "אגודת חניכי ישיבת חכמי לובלין" ואת תמיכתם של רבים מגדולי הדור, ובהם: האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, רבי משה'ניו פרידמן מבויאן-קראקא, האדמו"ר מטשורטקוב, האדמו"ר מבויאן-לבוב, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, ועוד.

מעבר להיותו רב בישראל, למדן ומתמיד, מחדש חידושי תורה, הוא היה סופר מוכשר. ביצירתו הספרותית תיאר את חיי החסידים, בהתרגשות ובהתלהבות, בדבקות ובהשתוקקות לעבודת ה', לשמחה של מצוה ולחיים תמימים וטהורים.

בשנת תרצ"ח החל לכהן כרבה של יאבוז'נה, ומילא את מקומו של הרב צבי הירשהורן הי"ד, שעבר לביאלה פודלאסקה. למרות העומס הרב בתפקידו כרב העיר ומחויבותו לישיבה שייסד שם, הוא הוסיף להשקיע רבות בתנועת "צעירי אגודת ישראל" להשתתף בוועידות התנועה ולפרסם מאמרים בביטאון התנועה.

כבר בשנת 1939 כתב מאמר ביידיש בו ראה בנאצים את התגלמותה של האנטישמיות של עמלק, וראה בשנאת ישראל את שנאת הרע לטוב.

עם הפלישה של הגרמנים ליאבוז'נה, ברח יחד עם רבים מקהילתו לגליציה המזרחית, הגיע לעיירה קושיצה והשקיע שם מאמצים רבים במסירות נפש לצורכי הצלה. בשנת 1942 חלה ואושפז בבית החולים המקומי, שם נרצח על ידי מרצחי האס אס, שירו בכל החולים היהודים.

מספר הצפיות במאמר: 49

חנוך לנער על פי דרכו

"חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי לג,מה). יש לבאר בפסוק מדוע לא נאמר "אוהב בנו מכהו", כמו שממשיך הפסוק "ואוהבו שחרו מוסר" ביחס לחינוך מילולי. יתכן שהביאור הוא, שכשצריך, יש להשתמש ב"שבט" ולהכות כדי לחנך את הנער, אך זהו אילוץ, אין זו פעולה המבטאת אהבה. אמנם, מי שאינו משתמש באילוץ זה בשעת הצורך, נקרא שונא בנו. יש להיזהר לא להכות כשאפשר להשתמש בדרך אחרת. המחנך בנו בדרך של מוסר בדברים רכים וקשים, הוא המחנך האומן – ועל זה נקט הפסוק בביטוי החיובי של אהבה. בהכאה יש להשתמש רק כשאין אפשרות אחרת.

כזה היה הגאון. הוא נחשב לאומן החינוך. בני הישיבה היו כבניו – רובם התראו עם משפחותיהם רק פעם בשנה, הישיבה הייתה ביתם והגאון היה להם כאב הן בצרכיהם הגשמיים והן הרוחניים. ההורים סמכו עליו שימלא באמונה את תפקידם הם – ויחנך את בניהם במידת הצורך. אמנם רוב תלמידיו היו ממשפחות טובות ולא נזקקו למוסרו כלל, אך היו גם תלמידים קשים, והיו מקרים בהם הגאון נאלץ להוכיחם כאשר לא התנהגו כפי ציפיותיו. ואז היה נוהג כעצת שלמה המלך, "הוכח לחכם ויאהבך", הוכח אותו ואמור לו שהוא חכם, ואז יקבל את תוכחתך. וכך היה מוכיח: "הנך רואה שנכשלת בטעותך, אילו התאמצת יותר היית מגיע להשיגם הראויים לך, כי יש לך ראש טוב".

ובכל זאת, פעם אחת ויחידה בתולדות הישיבה, סטר רבנו לתלמיד. היה זה באחד מערבי הקיץ החמים, הגאון כבר התכונן לצאת לבית המדרש לתפילת ערבית, כשעל פניו חלף במרוצה תלמיד. "לאן?" התעניין הגאון והבחור השיב "לתפילת מנחה", הגאון התפלא על השעה המאוחרת אך לא רצה לעכבו וזרזו, כאשר הגיע רבנו לבית המדרש פגש בבחור הנ"ל היוצא. רבנו השתומם מאד "כבר סיימת להתפלל?" הבחור הנהן בראשו והגאון גער בו בהתרגשות רבה: "הן לא יכולת בפרק הזמן הזה לסיים 'אשרי' וכל שכן את התפילה כולה" ואז, בדמעות בעיניו, הרים רבנו את ידו וסטר על לחיו של הבחור בהוסיפו: "אילו היה לי כח, הייתי מוסיף לך עוד כראוי לך, כיון שזו התחלתה של פריקת עול".

ביקורת עצמית

ראש הישיבה היה מעביר שיעורים גאוניים בבהירות רבה, כדי שיקל על כל התלמידים להבינם, אך לעיתים התעוררו בשעת השיעור שאלות חריפות בין התלמידים המבוגרים יותר והגאון שמח ליישר את ההדורים ולהשיב לשאלותיהם, למרות שאז הבחורים הצעירים נשארו מעט מחוץ למעגל. לבחורים הצעירים היתה יראת הכבוד ולא העזו להטריד את הגאון בשאלותיהם. כאשר נשאל שאלה קשה והיה צריך להתיגע כדי להשיב עליה, קרנו פניו מנחת, והשואל המאושר זכה לכבוד גדול בין חבריו. תלמיד אחד, שלא זכה מעולם לשאול את רבנו שאלה קשה, אזר אומץ באחד השיעורים, והחל לשאול שאלות סרק, משום כבודו השיב לו רבנו, אך הדבר נשנה פעמים רבות במהלך השיעור. אז פני אליו הגאון בעדינות ואמר לו: "בני, כאשר אדם רוצה להעביר ביקורת על השני, עליו לבקר תחילה את עצמו, האם הביקורת הזו אכן מתאימה, ורק אז להעבירה לזולת". ההערה עזרה.

לא תעשו עוול במשפט

בחור מבית עשיר הגיע לישיבה. אביו שמע את שמעה ושלתו ללמוד בה עם כל טוב העולם בידיו וארנק תפוח בכיסו. אמנם, מצבה הכספי של הישיבה לא היה מרנין בעת ההיא והיה צורך במזומנים לקיומה, אך הגאון, שראה כי מצבו של הבחור אינו מעודד, לא מן הבחינה הרוחנית ולא מן הבחינה הלימודית, החליט כי יוצמד לו בחור מבוגר ("חוזר בחור" – מושג מקובל בישיבה שבחורים ותיקים עזרו לחדשים וחזרו איתם על הלימודים) שילמד עמו וימלא את חסרונו. הרבי בקש בחור שיכניסו למשמעת חמורה, ומצא את שחיפש – בחור למדן המקפיד על קלה כחמורה. אך מיודענו העשיר לא היה מרוצה מהבחור שהצמידו לו – אשר מושגיו בעולם הזה היו רחוקים ממנו מאד,והוא שיגר מכתב לאביו שיבוא לקחתו הביתה. האב הגיע מיד ופנה אל ראש הישיבה בשטחו לפניו את תלונות בנו על הבחור הקפדן שהצמידו לו. הרבי הקשיב לו אך הצדיק את הבחור שלו. האב התעקש ושאל: "מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר עדין יותר ובעל מושגים

מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר, עדין יותר ובעל מושגים רחבים, כפי שהורגל מילדותו?" ורבנו ענה לו בשלווה: "בין כתלי הישיבה איני מבחין בין עני לעשיר, אלא בין טוב לרע. לי חשובה התקדמותו של הבחור בהתנהגות, בשמירת המצוות ובלימוד, ואין זה משנה היכן נולד – בבקתה עלובה או בארמון מלכים, אם סדרי ישיבתי אינם לרוחך – הנך רשאי לבחור לו ישיבה אחרת".

(מתוך כתבתו של ר' יוסף גוטמן בז'ידו אוישע, סיון תרפ"ח, מופיע בספר "רב כמלאך", עמ' מה-מז)

---

הסופר והעיתונאי ר' יוסף גוטמן הי"ד נולד בעירה טורנה ביום הכיפורים תרנ"א לאמו רחל ולאביו ר' יעקב שהיה מקורב לרבי יחזקאל הלברשטאם משיניווא. עוד בטרם שמלאו לו עשר, שלחו הוריו של יוסף את בנם ללמוד בעיירה מרוחקת, כי בעיירתם חויבו הילדים ללמוד בבתי הספר של הגויים. בין מלמדיו היה מורו ורבו הרב ישעיהו גרוס זצ"ל. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, בהיותו בן מצוות, התקבל לישיבת "אונסדורף" (סלובקיה) בראשות הרב הגאון רבי שמואל רוזנברג זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה והיה מתלמידיו החביבים. שם למד עד גיל עשרים ואחת. בהיותו בן 17 נפטר אביו, ולאחר שאחיו ואחיותיו הגדול התחתנו ועזבו את הבית, עזב את הישיבה על מנת לסייע בפרנסת אמו האלמנה. לאחר נישואיו למרת רבקה לבית קליין מאוהל, התגורר בעיירה טורנה, מקום הולדתו, והתפרנס ביושר מחנותו.

החל משנת תרפ"א החל ר' יוסף לכתוב כתבות ומאמרים רבים מחיי הישיבה וסיפורים בתחום היהדות, שיצאו לאור בכתב העת היהודי האורתודוקסי "ז'ידו אוישג". עיתון חרדי זה יצא לאור בבודפסט בשפה ההונגרית. חברו מימי הישיבה ר' יוסף גרוסברג, הוא שייסד את העיתון על מנת להיאבק ברוחות זרות שנשבו בבתי ישראל בהונגריה. ר' יוסף גוטמן ראה בזה שליחות בשעה גורלית, וכתב, לשם שמים, יצירות מגוונות ביותר להחדרת רוח ישראל סבא בקרב העם כולו ובפרט בקרב הנוער היהודי. את סיפוריו כתב בשבע שפות שונות אותן ידע על בוריין, והם התפרסמו בכתבי עת יהודים רבים של אותה תקופה, במדינות רבות.

כאשר התדרדר המצב בהונגריה נפגעה פרנסת היהודים ונשלל רישיון חנותו של ר' יוסף, ועם זאת סירב לעבור לעיר קאשוי לחפש בה את פרנסתו מחשש שהדבר עלול לפגום בחינוך שמונת ילדיו. עם הכיבוש הגרמני, כתב לבנו יעקב "אנו הולכים לקדש את השם. אתה תשרוד בעזהשי"ת. אל תשכח מקור מחצבתך, ותזכור תמיד ללכת בדרכי אבותיך". בדרכם האחרונה לאושוויץ אחזו ר' יוסף ואשתו בידי ילדיו הקטנים והלכו יחד. כשהגיעו לאושוויץ ב-22.05.1944 (כ"ט באייר תש"ד), הופרד מבנותיו בסלקציה ואמר להן: "לאן שההשגחה תביא אתכן, אל תשכחו את הדרך בה חונכתן".

בנו ושלשת בנותיו, יעקב חיה-ליבא, מרים ומלכה, שרדו את מוראות השואה והגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל.

מבחר של עשרים ושמונה מסיפוריו יצאו לאור בספר "להאיר מתוך חשכה" בירושלים תשנ"ט (1999). בשנת תשס"ב, יצא לאור הספר "רב כמלאך: זכרונות מחיי ישיבת אונסדורף וקברניטה הגאון ר' שמואל רוזנברג זצ"ל, שנכתבו בידי ר' יוסף גוטמן הי"ד תלמיד בישיבה".

מספר הצפיות במאמר: 210