הדרך לטהר ולישר מעשיו, על פי הנרמז ממצוות העומר וממצוות מילה / הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

תמונת הזמנת הרב חיים יעקב ברזניץ הי"ד

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גורר מצוה וכו'.

איתא במדרש (ויקרא רבה כח,ו) רבי יוחנן אמר לעולם אל תהיה מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הדא הוא דכתיב "ונתתי לך ולזרעך אחריך", על מנת "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה מצות העומר.

וקשה לכאורה איך גורם מצות העומר לירש את הארץ, ועוד האיך מרומז זה כאן הלא לא מצינו שהעומר נקרא "ברית" אלא תורה ומילה מצינו שנקרא "ברית". עוד איתא במדרש (שם א), "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הדא הוא דכתיב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" וכו', בכל עמלו אינו מועיל אבל בעמלה של תורה מועיל. אמר רבי יודן "תחת השמש" אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו. עיין שם. וצריך להבין מהו השייכות של זה למצות העומר.

אבל העניין אפשר לומר דידוע מספרים הקדושים שבפסח מקריבים עומר מאכל שעורים מאכל בהמה, ובשבועות מביאין מאכל חיטים מאכל אדם, והוא על פי הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה" וגו', והיינו כשעשה האדם חשבון הנפש בפסח כמה חייב לה' יתברך שהוציאנו מארץ מצרים ועשה עמנו כל כך חסדים טובים ומתעורר לתקן הליכותיו ולעשות תשובה, עדיין המצות והתורה שלומד אינם בשלימות כל כך כיוון שאינו מקיימם כראוי לאדם יציר כפיו של הקב"ה שעשה ועושה ויעשה עמנו כל כך חסדים טובים, על כן מה שמקריבין לה' יתברך הם רק דומין כשעורים מאכל בהמה, ואחר כך מתחיל לספור ספירת העומר לזכך ולטהר ולישר מעשיו עד שבא זמן קבלת התורה שאז כבר מעשיו מתוקנים מקריבין חיטים מאכל אדם.

ועוד אפשר לומר טעם אחר דהנה בעת שעושה תשובה לא די לו אם יתחיל מכאן ולהבא לקיים המצוות וילמוד תורתו הקדושה אלא צריך להתחיל לזכך החומריות והבהמיות והמגושמקייט שיש לו, ולפרוש קצת אף מדברים המותרים בבחינת קדש עצמך במותר לך, ואז בהכנה זו יהיה מוכשר לקבל התורה הקדושה בהתרוממות הנפש. וזה בעיקר על ידי שמקדים להקריב במסירת נפש ענייניו המגושמים והבהמיות שנאחזין בו. והיינו ענין הקרבת העומר שעורים מאכל בהמה, שמקריב בחינת החומריות והבהמיות שלו להקב"ה ומקדש את עצמו  להתורה הקדושה הנקרא "ברית", שבלא זה אי אפשר. וכן היה באברהם אבינו שזכה לארץ ישראל בזכות "את בריתי תשמור" היינו התורה הקדושה, ואיך הגיע לזכות לזה הוא דווקא על ידי הקרבת בחינת העומר, שהפריש את עצמו מחומריות ובהמיות שלו. ואם תאמר איך אפשר להאדם להתחזק לבוא למדה זו לקדש את עצמו במותר לו ולפרוש ממותרות, הוא על ידי שיתבונן מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, אלא עיקר היתרון הוא במה שהוא למעלה מן השמש, עמלה של תורה, שירגיש התרוממות הנפש על ידי דביקותו בתורה לה' יתברך והבן.

וזה הוי רץ למצוה קלה, והיינו בחינת הקרבת העומר שנקרא "מצוה קלה", שכן אמר רבי יוחנן לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך כנ"ל, שעל ידי שיזכה להיות בורח מן העבירה דהיינו תאוות הבהמיות והמגושמקייט יברח גם מעבירות חמורות, ועל ידי זה יזכה לקבל ולקיים התורה והמצוות באופן מאוד נעלה כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ושכר מצוה מצוה. והבן.

(קול יעקב, פרשת עקב)

רמזי מילה שבשמירתו מסייעו לסור מרע ועשה טוב

הנה אמרו חז"ל (בשבת דף ק"ל) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה עדיין עושין אותה בשמחה, כדכתיב "שש אנכי על אמרתך". עד כאן לשונו. וכתבו על זה בתוספות שם וזה לשונם, וכן אמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", דהיינו ביום השמיני דמילה, כמנין ה"ג מל. עד כאן לשונו. וצריך בירור למה נרמז מצות מילה בשמיני באופן זה, הגם כי ה"ג בגימטרייה ח' אבל למה נחלק לשתי אותיות אלו ובאופן זה דייקא, דהיינו ה"ג, הלא דבר הוא.

ואמרתי בזה כעת בדרך מוסר ורמז, והוא על פי מה שהביא בילקוט ראובני (פרשת תזריע) וזה לשונו, "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה סוד "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", "מלח" מל ח'. עד כאן לשונו. ונראה לי הדל לרמז בזה דהנה כתב רבינו בחיי (פרשת ויקרא) כי המלח יש בו כח המים כי בא מן המים ונמס במים, וגם כח האש כאמרו חז"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי עיין שם, ונרמז בזה ב' בחינות, בחינת חסדים בחינת מים, ובחינת הדין והגבורה בחינת אש. עיין שם.

ונראה לי לרמז זה בתיבת "מלח" כי "מלח" במילוי כזה מ"ם למ"ד חי"ת האותיות שניות הן "מים" בחינת החסד והרחמים, והסופי תיבות הוא "מדת" בחינת הדין והגבורה שנותן קצבה ומדה לכל דבר כידוע כל זה מספרים הקדושים. ונרמז עוד בענין המלח, דיש לו שני פעולות. האחד שמתקן המאכל שיהיה טוב לאכול כידוע מאמר חז"ל ביצה כל קדירה צריכה מלח ודו"ק. ותכלית השנייה שמשמר המאכל שלא יתקלקל. והנה ב' בחינות אלו נצרך לכל אדם שרוצה לבוא אל שער המלך להיות דבוק במלכו של עולם בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה תכלית בריאתו בעולם הזה דהיינו ראשית שצריך האדם שמירה יתירה עד מאד שלא יקלקל חס ושלום חלק נשמתו חלק אלקי ממעל שבא אל האדם בטהרה, כמו שאנו אומרים "אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא", וצריך האדם לשמור אותה כל ימי חייו שלא ילכלך אותה בלכלוכי עונות ולא יפסיד מה שקיבל, הגם שהוא עבודה גדולה. ובאמת לא די לאדם בזה שלא יקלקל, כי תכלית ביאתו היא שיתקן נשמתו ויגביה אותה למעלה למעלה על ידי תורה ומצות בבחינת מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. כמו שהביא באגרא דפרקא אות כט שאמר הבעל שם טוב ז"ל על הרב הקדוש רבי יצחק מדראביטש ז"ל שנתן לו הקב"ה נשמה קטנה עד מאוד והוא הגביה את נשמתו למעלת נשמת רשב"י. עיין שם.

ואם יחשוב האדם הלא הוא קרוץ מחומר ואיך אפשר שיזכה לכל זה מאחר שמיד בבואו לעולם הזה מסובב מיד בתאוות ותענוגי עולם הזה שעל ידם מתגבר היצר הרע עד מאוד, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביא את האדם לידי עבירות שונות ומשונות, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך וכו'. אבל האמת הוא כי הבורא יתברך שמו אשר בראנו לכבודו הוא ידע את יצרנו וזכור כי עפר אנחנו, ועל כן בשביל זה עצמו ציווה אותנו להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו, דהיינו שנתן לנו מצות מילה, ביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומזה נעשה הכנה וכח ההתגברות לכללות ב' הבחינות הנ"ל. ראשית שמירה שלא יקלקל מה שניתן לו ולא עוד אלא שיזכה גם לתקנו ולגדלו ולחנכו ולחכמו מיום השמיני והלאה ירצה דמו ויהי ה' אלקיו עמו. על כן מל ח' הם תיבת "מלח", שיש בו ב' כוחות הנ"ל שלא יתקלקל ועוד שייתן טעם טוב בדבר ודו"ק היטב.

אפשר לרמז בזה כי מל ח', ח' פעמים "מל" בגימטריה "תקון" עם האותיות, והבן. ואיך בקיום מצות מילה נעשה הכנה לב' בחינות הנ"ל שלא להפסיד מה שישי לו וגם לתקנו בכל מה דאפשר, אפשר לומר דהנה בחינה האחת שלא יקלקל מובן על פי מה שכתב רבינו הרמב"ם ז"ל בטעם מצות מילה להחליש כח התאוה, וידוע לנו כבר כי כל התאוות נכללות בתאוה הלזו וכשנחלש כח התאווה הזה נחלשו עמו כל התאוות שבעולם ויש בזה להאריך בדברי מוסר. ודוק. ובחנה השנייה שעוד יתקן ויעלה הוא על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק "התהלך לפני והיה תמים" הנאמר במילה, כי על ידי מצות מילה נעשה תמים (נדרים ע"א:). ויש להסביר הענין כיוון שמצווה זו לא מש מאתנו לעולם ממילא הוא תמיד מלובש במצות אות ברית קודש, וכבר אמרו חז"ל מצוה גוררת מצוה, וזוכה על ידי זה לתיקון נפשו האמיתי. ודו"ק.

ראיתי להעיר עוד בתיבת "מלח" – מל חי', דהנה אותה ה' מרמז על הקדושה, ואות ח' על הטומאה, כמבואר בשל"ה הקדוש שחמץ ומצה מרמזין על הרע והטוב, והחילוק שביניהם הוא רק באות ח' וה'. על כן כל עבודותינו לבטל בחינת הח' מאתנו ולעשות ממנו בחינת ה'. וזה בחינת מל ח', דהיינו למול בחינת הרע מלבינו להיות תמיד רק קשור ודבוק להקדושה. והני נחזי אנן החילוק שבין הה' לח' בחשבון הוא מנין שלשה, לרמז שאם האדם פוגם בעין ולב ועל ידי כך במעשה, כמו שאמרו חז"ל עין רואה ולב חומד וכל המעשה גומרין, עיין רש"י סוף פרשת שלח. על ידי שלשה דברים הנ"ל מתהפך נפשו הטהורה מבחינת ה' לבחינת ח'. ומי שזהיר ומשמר עצמו שלא יבוא לידי חטא בשלשה דברים הנ"ל והוא על ידי שמקיים דברי חז"ל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אז מל ח' ונתבטל אות ח' מתיבת "מלח" ונעשה מח' אות ה' שהם אותיות "מלה". ודו"ק.

ונפרש כעת משנה זה בהשלשה דברים שמבטלין כח היצר הרע, דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו', דהנה אמרו חז"ל בסוטה אמר ריש לקיש אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דהנה אי אפשר לו לאדם לבוא לידי עבירה כל זמן שהוא בדעתו השלימה, כי אז כששוקל בדעת השלימה הנאה העבירה, שכר העבירה כנגד הפסידה בעונש מרובה בעולם הזה ולעולם הבא בוודאי לא יעשה העבירה. נמצא דעיקר השמירה לאדם בכל דרכיו ובכל מעשיו הוא להיות מתבונן תחילה מה שהוא רוצה לעשות שיהיה אז בדעתו השלימה. נמצא בחינת "דע" הוא היסוד שהכל תלוי בו, ועל זה אמר שלמה המלה עליו השלום "דע את אלקי אביך" וכו'. וזה גם כן הבחינה של "בכל דרכיך דעהו" ןדן"ק. והוא בחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" שעל ידי זה יקיים "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", דעל ידי שויתי ה' על ידי זה חיים כלכם, דלא יבוא לידי עבירה הנקרא "מיתה" ודוק.

והנה לזכות לזה שיהיה נשמתו זך ומזוכך תלוי הרבה במחשבת האב והאם בעת יצירתו, כמבואר זה בספרים הקדושים ובראשם בזוהר הקדוש, על כן מזהיר לנו התנא "דע מאין באת", דהיינו בעת יצירתו של אדם צריך ליזהר שלא יהיה כפרד אין הבן, כמו שהאריכו על פסוק זה בזוהר הקדוש, אלא צריך להיות אז בבחינת "דע", לעשות מעשיהו בהשכל ודעת, ובבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". ואפילו אם כבר זכה לנשמה יקרה וטהורה ע"י שאבותיו קיימו בחינת "דע" ביצירתו, צריך האדם להוסיף דעת על זה כל ימי חיותו על האדמה עד שובו לעפרו להיות תמיד בבחינת "דע" ובחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד" בכל ענין וענין שיבוא לידו, ויבין וישכיל בדעתו אם יעשה הדבר או יפרוש ממנו. וזה גם "דע… ולאן אתה הולך" בכל המאורעות כל ימי חייו, וזה תכלית כל האדם.

אבל יש עוד יסוד שהתנא מזהיר שיהיה האדם בזה בבחינת "דע" והוא מה שידוע לנו מתחבולות היצר הרע שלפעמים האדם שנברא מן האדמה שוכח כל זה והולך אחר יצרו כשור לטבח, וידע האדם כי אוי לו ואוי לנפשו שמחליף עולם נצחי, עולם הבא, בשביל עולם עובר, העולם הזה. ותענוג תמידי מחליף בתענוג לפי שעה, ומביאו זה אחר כך לידי יאוש חס ושלום. על כן צריך האדם לידע גם כן כי עדיין יש תקווה לו ואם ישוב הקב"ה מקבלו, כי הוא אב רחמן שידו פשוטה לקבל שבים. והענין הזה הוא חיוב גדול לידע, דדרך היצר הרע הוא לעכב את האדם מתשובה בטענה שמרד כל כך באדונו ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, אין לו עוד תקנה לשוב, כי הגיהנם יכלה ועוונותיו לא יכלו. וכדומה מטענת היצר הרע.

על כן בעת שנותן לבו לשוב אליו יתברך שמו צריך גם כן להאמין כי "שויתי ה' לנגדי תמיד", היינו ה' מדת הרחמים שהוא מקבל תשובת עמו ישראל ברחמים. וזה "דע" גם כן לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שרחמיו על כל מעשיו. ועל ידי שיהיה לו לזכרון בין עיניו "שויתי ה' לנגדי תמיד", זה שלשה רגלים בבחינת "דע", ינצל מכל העבירות. ובזה נכלל בין בחינת סור מרע, ובין בחינת ועשה טוב, על כן שלשה פעמים "דע" בגימטרייה "רכב", על כן הצדיקים נקראין "רכב". וזה כוחו של "מלח" שגימטרייה ג' הוויות הנ"ל ששומר את האדם שלא יתקלקל, וגם שיתקן נשמתו להיות טוב ושיבטל בחינת הח' בחינת הרע להביאו אל הקדושה לבחינת אות ה', נמצא זוכה לתקן בחינת הח' ולהעלותו להחינת אות ה' המרמז על הקדושה. וזה סוד שנעשה אז מאות ח' ג"ה בגימטרייה ח', ונעשה מרע טוב גמור. ומקור והכנה לכל זה נעשה על ידי קיום מצות מילה שניתנה לח' בבחינת מל ח', על כן נרמז מצות מילה שהוא ביום הח' על ידי ב' אותיות הנ"ל ה"ג ביום ה'ג'-מל את יצחק. והבן.


הרב חיים יעקב ברזניץ, נולד בסביבות שנת תר"ע (1910) לאביו רבי יצחק אב"ד סענץ. [השם "חיים" נוסף לו לאחר שחלה]. בילדותו התייתם מאביו. היה תלמידו של הרב אברהם איינהארן מסערדאהעלי, ובהמשך היה תלמיד הרב יהושע בוקסבוים הי"ד מגאלאנטא, שהעיד עליו "כי הוא תלמיד חכם מופלג ויראתו מאוד נעלה, ומתנהג גם כעת בדרכי חסידות והוא בעל מעלות ומדות נכבדות חזון יקר בזמנינו ומצא חן בעיני כל מכיריו ולומד עם בעלי הבתים דקהילת קודש סענץ יע"א ומאוד מפליגים בשבחו… והוא אחד ומיוחד בתלמידי החביבים". בנוסף להיותו למדן ובקי בהרבה ממקצועות התורה, בנגלה ובנסתר, נודע במידותיו התרומיות, ביראתו ובדבקותו בה'. הוא היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות, דיבר בנחת, בסבלנות, בכנות ובהבנה. תפילותיו היו בהשתפכות הנפש ובדמעות. הוא היה קם לתיקון חצות, אותה אמר בבכי ואנחה, והמשיך ללמוד בהתמדה עד לבוקר.

בהדרכת רבו נשלח הרב חיים יעקב לחצרו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא, בעל "מנחת אלעזר", ממונקאטש ולמד ממנו את דרכי החסידות ואת דרך חידושיו.

בשנת תרצ"ג נשא לאשה את מרת בריינדל בת הרב שלמה ברוך פראגר הי"ד אב"ד פטרוביסלה. בנו של הרב הגאון ר' יעקב סג"ל פראגר, אב"ד אדה, בעל שו"ת "שאילת יעקב", חתן "מהר"ם שיק" ותלמיד ה"כתב סופר". לכבודה של הכלה, לכבוד התורה – כלת משה ולכבוד השכינה הקדושה – הכלה העליונה, חיבר אז הרב חיים יעקב את החיבור "קישוטי כלה" על מסכת כלה.

בנוסף לכך, חיבר את ספר "קול יעקב" על פרקי אבות ואת "כוכב מיעקב" חידושים בחסידות על דרך החיד"א (ברוקלין, תשס"א), את הספר "מימי הדעת" על הלכות נדה ומקוואות, "פרי יעקב" על הלכות טריפות, "תולעת יעקב" על הלכות תולעים, "טל חיים" על מלאכות שבת ואמירה לגוי, "פרחי חיים" על סוגיות הש"ס, "אמת ליעקב" על התורה, "בית יעקב" על שבתות ומועדים, "ליעקב אמת" על תהלים, דרשות "חיים וברכה", "חרדת חיים" שו"ת מימי השואה, "מגיד דבריו ליעקב "על תרי"ג מצות, "מגורי יעקב" רמזים ופרפראות ו"סמוכים לעד" על סמיכות סוף התורה לתחילתה. חידושים מתורתו הובאו גם בקונטרס "ילקוט הבשם על עניני נישואין" (ברוקלין, תשס"ג). רוב חיבוריו אבדו בשואה, ורק מעטים מכתביו שרדו בדרך נס על ידי גיסו, הרבי יונה וויטריאל.

לאחר נישואיו המשיך בלימוד התורה בפטרוביסלה, ונהג לחלק בסתר כסף לנזקקים בנדיבות. הוא מונה לדיין בעיר, ולימד בציבור פרקי אבות, בשילוב דברי מוסר ותוכחה, ודברי חיזוק לתשובה ולאהבת ה', לאמונה ולביטחון.

בשנת תש"ד עם כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, קרא הרב לציבור להתחזק ולבטוח בה', תוך שהוא מעורר את הרבים לתשובה ולתיקון המעשים. כשנלקח לעבודות כפייה בשבת – עשה את מלאכתו בשינוי. לאחר הפסח גורש עם משפחתו לגיטו בעיר סעגעדין, שם ילדה אשתו הרבנית בריינדל זמן קצר לפני שהחלו משלוחים מהגטו לאושוויץ. ברית המילה של התינוק, יוסף משה, נערך במסירות נפש במסתור במקווה. היולדת ובנה התינוק לאשפוז לבית חולים, בעוד שהרב, בנו יצחק ובנותיו בילא ורחל, גורשו לאושוויץ. עם הגיעם למחנה נערכה סלקציה, בה נשלחו שלשת הילדים לשמאל, להשמדה, והרב עמד להישלח לימין. על פי עדות של מי שנכח שם, הרב ביקש שלא להיפרד מילדיו בטענה שהוא דואג לחינוכם, ונשלח יחד איתם להשמדה, בי"א בסיון תש"ד. הי"ד.

כעבור זמן קצר נדרשה גם הרבנית להיכנס עם בנה התינוק לרכבת המסע שנסעה לאושוויץ. הקרונות האחוריים יועדו לצעירים המוכשרים לעבודה, בעוד הזקנים, הנשים והילדים הוכנסו לקרונות הקדמיים. ברגע האחרון שלח אותה אחד הממונים, עם בנה בידה, לקרון האחורי. באמצע המסע הופרדו קרונות הרכבת: רוב הקרונות הגיעו לאושוויץ והקרונות האחרונים הגיעו לווינה. הרבנית הצליחה להחזיק מעמד במחנה העבודה, על אף עבודת הפרך והתנאים הנוראיים, ועל אף שחלתה במחלה אנושה. בסוף פסח תש"ה עברה דרכם רכבת שנסעה לשוויץ, והרבנית הצליחה לעלות על הרכבת עם בנה. לאחר המלחמה נסעה לארה"ב, ובשנת תש"ז נישאה לרבי מסטראפקוב, רבי מנחם מנדל הלברשטאם. לאחר פטירתו נישאה לרבי לוי יצחק גרינוואלד אב"ד קהילת צעהלים. בנה, שגדל בתורה ויראה, הוא הרב יוסף משה גרינוואלד אב"ד קהילת  ערוגת הבשם צעהלים.

 

מספר הצפיות במאמר: 99

מוסר השכל ממצות ספירת העומר, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד / הרב מרדכי בריסק הי"ד

הרב הי"ד

פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ"ד, בס"ד.

א.

דבר אל בני ישראל וגו' והאבתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).

ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו' אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך", משה אמר (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר (קהלת יא,ט) "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'". כיון שאמר שם "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.

ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) "שבע שבתות תמימות תהינה" (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.

רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו"ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.

ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי"ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד"ה ויאמר ה') שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.

ויש לפרש בזה מאמרם ז"ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש"א ז"ל (מהרש"א חידושי אגדות מכות כג,ב ד"ה תרי"ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו' ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה'. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.

ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו' כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.

המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב"ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.

ב.

ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ"ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.

ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב"ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ"ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה' ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו' (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב"ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה' כל ימי חיינו.

ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י"ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי"ם, דהיינו החמישים יום. והבן.

ג.

אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב"ה, ענשו הקב"ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב"ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.

וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו', והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב"ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב"ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.

אמנם, הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד"ה ולזה וד"ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו' (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו'.

ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו"ק בדברי תורה, היינו שהקב"ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו"ז ז"ל (אורח חיים סימן מז ס"ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב"ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו"ת רמ"א תשובה ה).

ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.

ד.

אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז"ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.

ויש לכוון בזה מאמרם ז"ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.

וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,

אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.

וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס"ק בתורה לשמה וכו', ולא עו"ד אלא שכל העולם וכו'. דייק לומר כל העוס"ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו

בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב"ם ז"ל. ולא עו"ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב"ם ז"ל הנ"ל.

(מתוך ספר דרשות מהר"ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ' ל-לג)


תמונת חותמת הרב מרדכי בריסק הי"דהגאון רבי מרדכי ב"ר יהושע בריסק, המהר"ם בריסק (תרמ"ו – י"א בסיוון תש"ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ"ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ'בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.

בתרס"ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב"ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע"א (1911) מונה מהר"ם בריסק לדיין ומו"צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע"ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.

חיבר את הספרים שו"ת מהר"ם בריסק ד' חלקים, דרשות מהר"ם בריסק, דרושי מהר"ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש"ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש"ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות.

בשנת תש"ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י"א בסיוון תש"ד עם רעייתו ורבים מילדיו.

לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב' עמ' 73, עולמי ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 302

בענין צירוף קטן למנין בשעת הדחק, בעקבות גיוס ממושך של כמעט כל הגברים למלחמה / הרב יוסף צבי היילפרין האלפערט הי"ד

צירוף קטן למניין בשעת הדחק

שלום וישע רב לכבוד הרבני המופלג מו"ה זאב מאשקאוויטש (נ"י) ע"ה, מישוב פענטאש.

שאלתו שאנשי הישוב רובם ככולם יצאו למלחמה ולא נשארו רק ט' אנשים גדולים, האם יש להתפלל בעשרה ע"י צירוף קטן.

דין זה נפתח לרבותינו הראשונים ז"ל, ומקור הדין הוא בשולחן ערוך אורח חיים (סימן נ"ה סעיף ד'), ומרן הגאון הקדוש מסיגיט זצוקלה"ה בשו"ת אבני צדק חלק אורח חיים (סימן ז') כתב דבמחצית השקל אורח חיים (סימן נ"ה סעיף קטן ד') הביא מהאליה רבה שם (בסעיף קטן ה') ומשו"ת שב יעקב (סימן ו') שהעלו להלכה דאין לצרף אפילו אוחז ספר תורה בידו, אפילו בשעת הדחק, ושכן הוא בהג"ה מעשה רוקח שם, ובספר מגן גבורים שם (ס"ק ב') שכן עיקר. עד כאן דבריו. ומה אני להכריע…

ובעיקר הדין אף על פי שרוב הפוסקים החמירו ואפילו אוחז ספר תורה בידו, והלום ראיתי בשו"ת לבושי מרדכי חלק א' אורח חיים (סימן כ') שדעתו גם כן שיש למשוך ידו מלצרף קטן, וכמו כן נדפס שו"ת פני מבין חלק אורח חיים ושם (בסימן כ"ד) כתב שמעולם לא הניח לעשות כן, מכל מקום נראה לי, דהיינו דווקא באקראי שלא היה רוב פעמים עשרה בני ישראל גדולים, אבל בכי האי גוונא שאינו מזדמן אפילו בפעם אחת שיהיו עשרה גדולים והוה שעת הדחק גמור, אפשר דיש לסמוך על מה שכתב בעטרת זקנים שם, דאם יאחז הקטן ספר תורה בידו מותר, וכמו שהביא הבית יוסף שם בשם האורחות חיים שכתב וזה לשונו: והרב כתב נראה שעושין סניף מקטן אחד בשעת הדחק כמו אם אין בעיר מנין. עד כאן לשונו. וכן הוא בב"ח על הטור שם, דדווקא בחומש שלנו אין לצרף…   ואפשר דגם בדעת הרמ"א יש לכוון כן, שכתב שם (סעיף ד') מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק… וטעם הנוהגין כן דכיוון דאיכא כמה רבוותא דמחמירין, על כן עשו הכרעה לסמוך על המקילין היכא דאיכא שעת הדחק ואוחז חומש בידו, ומעתה לפי מה שכתב הב"ח אורח חיים (סימן נ"ה) דאפילו המקילין בחומש בעינן שיהיה נכתב בגלילה כספר תורה כנ"ל, אם כן גם רמ"א שהקיל על ידי חומש בעי שיהיה כתוב בגלילה כספר תורה אבל לא בחומשין שלנו…

וכבר מלתי אמורה שאין בידינו להכריע אחר שגדולי האחרונים נטו להחמיר, אולם בנידון דידן שהמלחמה נמשכת זמן רב בעוונותינו הרבים, ומי יודע עד כמה זמן תמשך ויש לחוש שיתבטל המניין אצליכם מכל וכל, אפשר הסומך על דעת המקילין כשאוחז הקטן ספר תורה בידו, לא הפסיד. ושוב ראיתי במפתחות לספר שו"ת פני מבין שם, וכתב שם מר בריה בהגהותיו, וזה לשונו: עיין בשו"ת מהרש"ם חלק ג' (סימן קס"ב) שכתב, דאף לדעת המקילין כיוון שאין בידן חומשים בגלילה אין להקל רק אם אוחז ספר תורה בידו, וכן הוא תשובת מהר"ם החדשות (סימן תפ"ט). עד כאן לשונו. והנה אין בידינו שו"ת מהרש"ם הנ"ל, אולם כפי הנראה דעתו מכוונת לדעתי הנמוכה, דבחומשים בגלילה מותר בשעת הדחק. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(צרי לנפש יפה, סימן ב')


הרב יוסף צבי היילפרין-האלפערט אב"ד שאמקוט שברומניה, היה אחד הרבנים המפורסמים ברומניה בתקופת הפריחה של יהדות טרנסילווניה והמשיך שושלת יוחסי ארוכה של גאונים וצדיקים מני דורות רבים. אביו, בן הרב בן-ציון האלפערט היה רבה של קהילת נאנאש (הידוננש) שבהונגריה.

הרב יוסף צבי נולד בשנת תרמ"ה (1885) בנאנאש. עד גיל שלוש עשרה הוא למד תורה ויראת שמים מסבו, רב העיר, מחבר "אפסי ארץ". עם פטירת סבו, מונה אביו לרב בנאנאש ולרבו המובהק של בנו, יוסף צבי, שהתעלה יום ליום בבקיאותו בש"ס ובמפרשים, בפלפול ובחידושי תורה הלכה למעשה, בשקידה ובחריצות נפלאים. בהמשך נודע כתלמיד חכם ועילוי בישיבת רבי יהודה גרינפלד. אחר כך עבר ללמוד בישיבת עמוד ההוראה הרב מרדכי ליב וינקלר בקהילת מאד, מחבר שו"ת "לבושי מרדכי". הרב יוסף צבי נסמך מרבו זה, מהרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלשויא ומהרב משה גינז מקערעסטיר.

בגיל 19 נשא לאשה את הרבנית מרת שיינדל הי"ד בת הרב אהרן צבי קלר רבה של מאראש-וואשארהעלי ושאמקוט. אחרי הנישואין המשיך הרב יוסף צבי לשקוד לילות כימים על התורה והעבודה בבית חמיו, ושם יסד ישיבה לתלמידים מבקשי תורה. הרב היה מחסידי בית סיגעט, ובעצת הגאון מחבר "עצי חיים" מסיגט הוא התמנה לדומ"ץ בקהילת שאמקוט משנת תרס"ו (1906). בשנת תרפ"ח (1928), לאחר פטירת חמיו, מילא הרב יוסף צבי את מקומו כרבה של שאמקוט. הוא היה אהוב על הבריות וחיבר באותה תקופה חידושים בכל מקצועות התורה. רבו כתביו אבדו, ורק מעטים שרדו. ספרו "צרי לנפש יפה" עם "מעט צרי", יצא לאור ע"י בנו בשנת תשל"ט. בהקדמת הספר כותב הבן המוציא לאור: "ומה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי אחרי כל כך הרבה הרפתקאות וגלגולים זכיתי סוף סוף לברך על המוגמר  ולהשלים הוצאת הספר שרובו ככולו אודים מוצלים משריפת החורבן, שעוללו צוררי היהודי הנאצים ימ"ש, והגיעו לידינו בהשגחה פרטית מופלאה מידי ערלים, שמצאו את הכתבים בעיר מגורי אבא זצוק"ל, עלים בלים כמעט קרוב למחיקה, טשטוש ואבדון. ושמחתי עליהם כמוצא שלל רב".

בספר אמרי חיים הביא בשמו של הרב יוסף צבי הי"ד, דבר תורה לפרשת אמור. בשנת תרס"ה הופיעו חידושים ממנו בנטעי בחורים (עמ' כה ועמ' 27).

בשנת תרס"ו פרסם בתל תלפיות מאמר בסוגית שמא יעבירנו והובאו שם עוד דברים ממנו. דרשה לפרשת תצווה, שהביא בשם אביו, פורסם בדבר בעתו (תרע"א). חמישה מאמרים שלו הובאו בבית ועד לחכמים (תרפ"ב: ל"ז, ס"ו, קכ"ה. תרפ"ג: רנ"ב. תרפ"ח: ל"ח). מאמרים נוספים ממנו פורסמו בלקט ששנ"ה בשנת תרצ"ו (סימן נא וסימן פ), בשנת תרצ"ח (סימן סז וסימן פג), בשנת תרצ"ט (סימן לז) ובשנת ת"ש (סימן כג וסימן לד).

בשו"ת לחם שלמה יו"ד סימן צט, מופיע תשובה אליו מהרב שלמה זלמן ארנרייך הי"ד. בשו"ת קרן לדוד סימן סה, מופיע תשובה אליו מהרב אליעזר דוד גרינוולד.

בחודש סיון תש"ד, הובל הרב עם בני משפחתו ועדתו, לאושוויץ. יום הזיכרון נקבע לי"א בסיון. הי"ד.

מקורות: ספר "צרי לנפש יפה" ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 192

עניין הדלקת נרות חנוכה על פתח חצירו מבחוץ / אבן שלמה מאת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

במדרש "הדודאים נתנו ריח – זהו ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמצותה על הפתח"…

וראיתי לפרש דאיתא במדרש על וישב ראובן אל הבור והיכן היה ששב? משקו ותעניתו.

ויש להבין למה עזבו באמצע ההצלה והלך לשקו ותעניתו אך יש לומר דמבואר בספר הקדוש בני. יששכר כי כל איש בטרם  שרוצה לעשות איזה מצוה או דבר טוב לפני הקב"ה, יעשה קודם תשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'". וכל מצות ומע"ט שהאדם עושה בלא תשובה על חטאיו חומסין הקליפות את המצות ומע"ט ומוסיפים בהם כח וחיות חס וחלילה. ולכן עצה היעוצה – לעשות חשובה – ובזה מציל שלא יחטפו הס"א את המצוה שעושה..

והנה אמרתי ליתן טעם למצות חז"ל להדליק על הפתח של חצירו מבחוץ על פי מה דאיתא בשבת ל"א דכל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפחחות הפנימיות ולא החיצונות ופירש"י דיראת שמים הוא פתח החיצון ע"ש. וכן מבואר בזוהר הקדוש ליראה הוא השער והפתח לכנוס לקדושה. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". וחז"ל דרשו "בראשית ברא אלקים – בשביל יראה שנקרא  ראשית, שנאמר ראשית חכמה יראת ה'". ואני רמזתי דלכן סופי תיבות של בראשית ברא אלקים הוא אמת וזה ראש דברך אמת, כמבואר בספרים הקדושים אבל הוא במם סתומה ת' א' ם'. ונראה עפ"י הידוע דיראת שמים בגימטריה אלף ואחד ומם סתומה הוא מספר שש מאות, ואם כן סופי תיבות של "בראשית ברא אלקים" הוא מספר "יראת שמים" להורות שזהו הראשית העיקר וקודם לתורה, שמיד כשנכנס לתורה צריך שיוקדם לו יראת שמים והוא פתח החיצון והבן.

[הג"ה. ובזה אמרתי לפרש בפרשת בחקותי: "אם בחקותי תלכו וגו'", דרש"י כתב בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וז"ש בין אם בחקותי תלכו בלמוד התורה ובין ואת מצותי תשמרו בעת קיום המצוות העיקר הוא והראשית ועשיתם אתם, רצונו לומר יראת שמים דתיבת א'ת'ם' מספרו "יראת שמים", והבן].

והנה נר חנוכה מורה על אור התורה ועי' בבני יששכר באריכות ואנו מקיימין מצות נר חנוכה המורה לאור התורה למען נלמד ונייגע בה. תמיד שתאיר עינינו לכן המצוה הוא להדליק בפתח החיצון להורות כי צריכין להקדים יראת שמים לתורה ולהכנס בפתח החיצון המורה על יראת שמים והבן. וכל שכן לפי דברי הבני יששכר הנ"ל נחוץ מאוד להקדים יראת שמים לתורה כי בלי זה נופלת התורה  לומד לידי ס"א ח"ו כנ"ל ע"כ מצות נר חנוכה על פתח החיצון דאז נתקיים אצלו התורה שלומד לפי שהקדים יראת שמים.

וזה לשון המדרש: "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל  את יוסף ונשמע ממנו שצריך לעשות תשובה טרם עשיית המצוה, ולכן "על פתחינו כל מגדים" מצות נר חנוכה על הפתח וכנ"ל.

(אבן שלמה, בראשית)


על הרב שלמה זלמן אהרנרייך ניתן לקרוא באתר זכור:

ר' שלמה זלמן אהרנרייך משימלוי – הונגריה (טרנסילבניה) 
רב, ראש ישיבה ומגדולי הדור בהונגריה

נולד: בשנת תרכ"ג.
נספה: י"א סיון תש"ד, באושוויץ.

הרב שלמה זלמן נולד בתרכ"ג בעיירה סובראנץ שבמחוז אונג בהונגריה לאביו, ר' חיים לייב. אמו הינדל רייזל הייתה בתו הבכורה של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל "קול אריה". הרב שלמה זלמן התחנך בבית סבו הגדול במשך כ- 20 שנה. כבר בגיל 10 נודע כעילוי, ובגיל 14 כתב קונטרסים של חידושי תורה שמצאו חן בעיני סבו בעל "קול אריה". ראה את עצמו כתלמיד החת"ם סופר, כי למד אצל סבו-רבו שהיה תלמיד החת"ם סופר. לאחר נישואיו הציעו לו לשמש ברבנות, אך הוא סירב וניסה את כחו במסחר בחנות בעיירה סיקס. במשך 3 שנים ניהל את החנות, ותוך כדי כך למד תורה ואף חידש חידושי תורה. חלק מבאי החנות ניצלו את העובדה הזאת ועד מהרה נתרבו הגניבות מהחנות והעסקים לא הצליחו, עד שהרב נאלץ, בכל זאת, לקבל עליו תפקיד רוחני. בשנת תרנ"ד התמנה לרב אב"ד בהיושטשאבא שבמחוז בורשוד בסמוך למישקולץ, שם הוא פתח גם ישיבה ועמד בראשה 5 שנים.
בקיץ תרנ"ט התמנה לרב ואב"ד בעיר שימלוי. הוא העביר לכאן חלק מתלמידיו, ופתח ישיבה של תלמידים מצטיינים. קרוב למאה תלמידים למדו בישיבה, וזו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר בהונגריה הגדולה. הרב עמד בראש הישיבה כ- 45 שנה. פעילותו החינוכית התייחסה גם לגיל הצעיר. הוא ייסד ת"ת בו למדו מאות תלמידים. את הקהילה הוא הנהיג ביד רמה. התקין תקנות חשובות, בין השאר התנגד להוצאת כספים על מותרות, חיזק את גדרי הצניעות בחתונות ועשה רבות בנושא הכשרות. הוא לא נשא פנים לאיש, ומדי פעם היה מוכיח בשער. יחד עם זאת דעתו הייתה מעורבת עם הבריות, והסביר פנים לכל אדם. בצד גאונותו בתורה הצטיין הרש"ז בשקידתו יוצאת הדופן בתורה. נוסף לשיעוריו הרבים שינן משניות רבות בעל פה, ונהג לחזור כל יום על תרי"ג מצוות סמוך לברכת התורה. את דרך לימודו אפיינו העמקות והדיוק, ולכך חינך את תלמידיו הרבים.

חיבוריו: 
הרב היה מחבר פורה ביותר. הוא סידר והוציא לאור את חידושי סבו "קול אריה". בנוסף לכך התפרסם בהוצאת חידושי הראב"ן בתוספת ביאור משלו בשם "אבן שלמה". כמו כן הוציא לאור את ספרו של אחיו של המהר"ל מפראג "אגרת הטיול", והוסיף לו את ביאורו "טיול בפרדס".
חלק מספרו "שאלות ותשובות לחם שלמה" פורסם עוד בחייו, ולאחר השואה התפרסמו שאר החלקים וכן "אבני המקום" ועוד. בסך הכל חיבר כ- 130(!) חיבורים. הוא השתדל לכוון לאמיתה של תורה עד כדי כך שבגיל 40 דן לשרֵפה קונטרסים שכתב בילדותו, כי טען שאינם לאמיתה של תורה.

הרב וארץ ישראל: 
הרב היה אחד מהמתנגדים החריפים ביותר לציונות, ואפילו לאגודת ישראל. עם זאת חיבב מאוד את הארץ. הוא נסע פעמיים לביקור בארץ בשנים תרצ"א ותרצ"ה (ואת כל הדרך באניה ניצל ללימוד תורה). פעמיים בשנה דאג באופן אישי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל.

בתקופת השואה: 
בשנים הראשונות למלחמה המשיך לפרסם את חידושיו, ואף יצא כנגד הטוענים נגדו: בעת שאנחנו בצרה אין לו לרב מה לעשות אלא להדפיס ספרים?! הרב השיב להם בהקדמתו לספר "אגרת הטיול": "אדרבא, היא הנותנת! להראות את אחינו בני ישראל כי אנחנו בטוחים בהקב"ה שאל יעזבנו ואל יטשנו… ולמרות הצרות אנו משתעשעים בתורתנו הקדושה ומסייעים שייצאו לאור ספרים חדשים ספרי חכמה ודעת. בזה אנו מראים גודל אהבת התורה שבקרבנו וזכות אהבת התורה הקדושה תגן עלינו".
בתשובות באבן העזר יש הד לבעיות שהתעוררו בעת המלחמה. הוא מתייחס לנושא של העגונות ומסתייג מהיתר גורף: "דעתי בלאו הכי שלא להתיר שום עיגונא עתה בלתי אם תמתין י"ב חודש אחר שקיטת המלחמה כי שמענו וראינו כמה פעמים שהעידו מהקומנדו (=הצלב האדום) שמת ונקבר, ובא לביתו חי!". הדברים נכתבו בפ' וישב תש"ד, בסוף 1943.
בקיץ תש"ד (1944) הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי, ששררו בו תנאים נוראים ביותר ביחס לשאר הגטאות. בכל זאת המשיך הרב שלמה זלמן לכתוב את חידושי תורתו. בקונטרס האחרון שלו כתב: "גמרתי קונטרס זה ביום ה' לסדר מצורע, שנת תש"ד שהיא עת צרה ליעקב וממנה יוושע…". כתב היד שרד אצל אחד הגויים בשימלוי עד לאחר המלחמה, ויצא לאור בתשכ"ו במסגרת "ספר המאור" עם פירוש "מאורות שלמה" להרש"ז אהרנרייך. בגטו הציעו לו להימלט לרומניה, אך הוא השיב שזו הזדמנות שלא כל דור זוכה לה – לקיים מצוות קידוש ה', על כן הוא מעדיף להישאר עם צאן מרעיתו. נוסף על כל הייסורים שעברו עליו בגטו, נחתה עליו גם מכה נוספת, קשה ביותר. שישה כרכים של ספרו "אם לבינה" על פרקי אבות – חיבור שהיה חביב עליו במיוחד – נשרפו לנגד עיניו בגטו על ידי סרדיוט הונגרי.
לאחר חג השבועות תש"ד נלקח הרב ברכבת לאושוויץ. במהלך הנסיעה עודד את בני קהילתו לקבל עול מלכות שמיים באהבה, וכשירדו מן הרכבת באושוויץ אמר לתלמידו חיים צ'נגרי: "ר' חיים, אנו הולכים בשמחה לקדש את שמו יתברך". בי"א בסיוון תש"ד עלה הרב על המוקד.

(ראה תולדותיו גם בהכוכב, תשי"ב)

מספר הצפיות במאמר: 269