קטגוריה: אבות ובנים

"הנסתרות לה' א-להינו" (דברים כט,כח). בענין גודל החיוב לחנך בניו על פי התורה והיראה, שמעתי לומר על פי מה דאמרינן בש"ס (שבת קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ושמעתי לבאר, שהנה יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית מט,ג) "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", הרי שבן נקרא "כח", וצריך כל אדם לראות שיהיו כל בניו יראים ושלמים. וזו הכוונה, העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, דהיינו שכל בניו המה יראי ה', אז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

ובחתם סופר פירש את הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". דהיינו, אין מופת חותם לאדם לדעת אם הוא ירא ה' באמת, רק אם מגדל בניו לתורה ועבודה. וזו הכוונה, "הנסתרות לה' א-להינו", דהיינו, שהקב"ה יודע מחשבות אדם וכל הנסתרות, והוא יודע מיהו ירא ה' באמת. "והנגלות לנו" שהוא ירא ה', "ולבנינו" לעשות את כל דברי התורה הזאת. דהיינו, כשמגדל בניו לתורה ועבודה זו ראיה נאמנה מוכחת שהוא ירא ה', שאם לא כן, לא היה מגדל את בניו לתורה ועבודה.

ובזה ביאר הרמב"ן את המקרא (בראשית יח,יז-יט) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו'. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'. ובזה אמרתי לפרש את הפסוק (שם ו,ט) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וגו'. שהכוונה, שמתולדותיו של נח מוכח שנח איש צדיק תמים היה. ולפי זה שמעתי מגיסי, הרב הגאון מורינו ורבינו הרב זלמן ליב שפיץ ז"ל, לבאר מאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ש"תוכו כברו" היינו, שהתוך של האב הוא כברו, כבנו ("בר" בארמית הוא בן), שמכח הבן מוכחת מעלת האב, שכשהבן הולך בדרך טובים מחמת חינוך האב, אות היא לו שתוכו של האב הוא בשלימות הראויה.

וזה יש לרמז במאמר חז"ל (בבא מציעא צ"ז:) מטבע של אברהם אבינו עליו השלום היה זקן וזקנה בצד אחד ובחות ובתולה מצד השני. דהיינו, שהבחור והבתולה שבצד זה מעידים על הזקן והזקנה, ואז הוא תפארת לזקן ולזקנה.

(הובא בספרו של אחיו הרב משה סופר הי"ד "יד סופר", פרשת ואתחנן).

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז,יח-כ). יש לפרש, שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט.) כל הגזול את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. ובעני כתיב (משלי כב,כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב" וגו', וממילא על ידי שופטים שמקיימים "צדק צדק תרדוף", ואין אחד עובר לא בגזל עשיר ולא בגזל עני, "למען תחיה", ומדה טובה מרובה בשכרו זוכים לאריכת ימים.

(יד סופר, פרשת שופטים).

"עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו,יד). ברש"י והוא ממתניתין (מעשר שני ח,יב) שמחתי ושימחתי בו. יש לפרש, כמה פעמים נותנין צדקה או מפני המצוה, או מפני ההכרח, או מפני היראה שלא יענש, ובפרט תרומה ומעשר שאם לא יתן חייב מיתה על הגזל באכלו אותו, וכדומה. אבל יש ששמח מאוד אם רואה שהמקבל ממנו שמח במתנתו ומקובל אצלו אז הוא הנותן שמח מאוד בזה. וזה יש לפרש הכוונה "שמחתי ושימחתי בו", שמחתי במה ששימחתי אחרים. והנה זה נגד טבע בני אדם כדרכם בחסרון ממונם עצבים והוא שמח בזה, לכן מתפללין "השקיפה" וכו', ובמדרש כל השקפה לרעה רק השקפה זו לטובה, בזכות המעשרות מהפך לטובה, בזכות שעשיתי נגד טבעי להיות עצב בזה ואני שמח כן תעשה שתהפוך השקפה מרעה לטוב לנו, אמן.

(יד סופר, פרשת כי תבוא)

---

הרב שמואל חיים סופר הי"ד, בנו של רבי שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלוי (אגר, הונגריה) ושל הרבנית אסתר מלכה ע"ה, כיהן כרב בקהילת זאגרב-אגראם (יגוסלביה). הרב שמואל חיים ואחיו הרב משה הי"ד אב"ד ערלוי הוציאו לאור את מהדורא תליתאי של ספרו של החתם סופר "תורת משה" על התורה (תרע"ג-תרע"ד). דבריו ומכתבים אליו הובאו במספר ספרים (ובהם "התעוררות תשובה" מאת אביו, "יד סופר" מאת אחיו, שו"ת "דברי סופר" (סי' ז) מאת אחיינו, שו"ת "בית ישראל" (לנדא) א סי' קס"א, "רבי שמעון חסידא", ועוד).

לאחר פטירת אמו כתב את המכתב הבא, (המודפס בספר "הדרת קודש", מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד, גרוסוורדיין תרצ"א, עמ' 70).:

ב"ה יום ג' תצא ה' אלול תרצ"א לפ"ק אגראם יצ"ו.

בימי הרחמים, יכתב לאורך ימים; ובחודש הסליחות יחתם לשובע שמחות; כובד אהובי מחו' וידיד נפשי הרה"ג וכו', נרו יאיר ויזרח, יציץ ופרח, נסי"ע. מאז אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים האסון הנורא, כי לקח ה' מאתנו, את אמינו הצדקת מ' אסתר מלכה ע"ה (בת הגאון המפורסם מו"ה זלמן שפיטצער זלה"ה מוויען) וכו'. ואח"כ קמנו מהתפלש בעפר לא הייתי בקו הבריאות, ולכן איחרתי עד עתה, וכו' וכו'. ובעיקר הדברים מה לי להוסיף הלא הכל גלוי וידוע לפניו, הכי קרא שמו צפנת פענח, שכל מילי דטמרין ליה גלייה. ואזכיר רק מה ששמעתי זה כבר מכבוד אאמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמעון סופר שליט"א (האבדק"ק ערלויא יצ"ו) בהא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח) כל הרואה את המת ואינו מלוהו חרף עושהו. ואם הלואהו עליו הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" (ועיין פירוש רשי"י ובמהרש"א). והביאור, כי כל חסד שעושים אינו מלוה לה' כי מקוה לתשלום מאדם שישלם לו חטיבה מול חטיבה. אבל מה שעושים למתים הוא רק על בטחון כי ה' ישלם פעולתו ושכרו מאתו. וזהו שאמר "מלוה ה' חונן דל", שהמחונן את המת הנקרא "דל" הוא מלוה לה', כי החונן לי אפילו לעני שבעניים יוכל לצפות שיצטרך פעם אחת לטובתו. ונכון. ומצאתי אחר כך הדבר בכתב סופר (אמור). ומה נעמו דבריו שם למה דרשו חז"ל זה על מלוה המת, הלא הקוברו ומלבישו הוא טורח יותר מללוותו? אלא דהנה הש"ס סנהדרין מ"ו מסופק אם קבורה יקרא דחיי או דשיכבא, או משום דחיי שלא יראהו מוסרח (ועיין בפירוש רש"י וחידושי הר"ן שם ביאר הדבר). ומסיק הש"ס משום ביזיוני דחיי. עיין שם. ולפי זה קבורה והלבשת מתים אינו חסד של אמת, דהא ביזיון הוא לחיי אם לא יעשו לו ככה, אבל המלוה את המת לפי כבודו כדאמרו חז"ל במגלה שיעור המלווים לפי תורתו זה אינו משום כבוד החיים רק כבוד המת. ולכם אמרו חז"ל רק על המלווה את המת "מלוה ה'" כי אין לו לחי שום טובת עצמו רק לטובת המת. ודברי פי חכם חן (ועיין עוד בפרשת בהר מה שאמר על מאמר חז"ל מה הוא קובר מתים ומנחם אבלים אף אתה וכו'). ואסיים מעיין הפתיחה וכו'. הקב"ה ימהר לקבץ פזורינו, ומן הגלות המר יוציאנו, ויאמר "די" לצרתינו, ייחיש לגאלינו גאולת עולמים בקרב הימים. אמר כן יהי רצון, ידידו מחו' הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכתיבה וחתימה טובה,

הק' שמואל חיים סופר

הרב שמואל חיים סופר נספה באושוויץ עם רבים מבני משפחתו הרחבה ובני קהילת ערלוי, בכ"א בסיוון תש"ד. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 95

הכל בשליש ותיכן בזרת, ירום קרנך לכבוד ולתפארת, לאהובי בני יקירי רחימי מחמד נפשי הרב הגדול החריף ועמקן קולע אל השערה ידיו רב לו בבקיאות הפלא ופלא צדיק ותמים פ"ה עה"י כשו"ת מו"ה מנשה קרויס נ"י ויזרח עם כל מרבית ביתך הי"ו.

את מכתבך היקר חדושי התורה קבלתי על נכון, ושמחתי מאוד בדברי תורתך ומקוים בי בעזרת ה' יתברך הפסוק משלמה המלך עליו השלום 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. והנה אחווה לך מאבא מארי הרב הגאון הקדוש זצוק"ל הפשט של הגמרא בברכות דף ד' עמוד א' וזה לשונו, תנא לא 'מפי בושת' שמו אלא 'איש בושת' שמו, ולמה נקרא שמו 'מפי בושת' שהיה מבייש פני דוד בהלכה. ופירש רש"י, מפיבשת, בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והיה אומר לו 'טעית'. עד כאן. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר רבי יוחנן לא 'כלאב' שמו אלא 'דניאל' שמו, ולמה נקרא שמו 'כלאב' שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה. ופירש רש"י ז"ל, לפיכך, בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב. עד כאן לשונו. וכו' שהיה מכלים פני מפיבשת, כלאב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות. עד כאן לשונו. ועליו אמר שלמה בחכמתו 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', ואומר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר'. עד כאן הגמרא. לכאורה קושיא גלויה לכל, ועליו אמר שלמה בחכמתו, אם החכם מכל האדם, ובדיוק הגמרא 'בחכמתו' היה נראה אם המלך שלמה לא היה אומר דברי החכמה הלזו לא הייתי יודע ומבין זאת, מי זה האדם אשר לא ישמח לבו אם בנו הוא חכם, ומהי חכמתו של שלמה המלך במה שאמר 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', הלא זה דבר פשוט אשר כל איש יבין בלא חכמת שלמה. ועוד מהו 'ואומר'. אבל נבאר היטב דברי חכמינו ז"ל וחידותם וחכמת שלמה. ידוע כי דוד מלך ישראל היה צדיק וקודש אלקי חסיד ועניו, ובכל זאת היה נרדף ונלחם מהשונאים, אף צדקו שעומדת לעד מכחישים אותו, ואמר 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה', אף שראו צדקתו וענוותנותו, כי היה בביתו רבי, והיה מכניע ומקטין עצמו שאמר לו טעות וקיבל ממנו כמו מרבו, והוא היה מלך ישראל. מכל מקום אמרו שזהו אינו אמת אתו רק להראות צדקתו וענוותנותו בפני העם, אבל אין תוכו כברו ואיכה יוכל להוכיח האמת, בגדוליו. שהבנים אשר מגדל, אם רואים בביתו שאיננו צדיק כמו שמראה עצמו בפני העם, זהו עושה רושם שיוצאים מן השיטה. מה שאין כן אם הגידולים רואים את אביהם בביתו צדיק יותר ממה שמראה עצמו להעם, אז נעשה התעוררות גדולה בין הבנים ומשתדלים בכל כוחם לילך בדרך אביהם, בדרך היראה, ונעשים גדולים בתורה וביראת שמים, וזה הוכחה שאביו היה באמת צדיק תמים. וזה הפשט של הגמרא, 'ולמה נקרא שמו מפיבשת, שהיה מבייש פני דוד בהלכה', שאמר לו 'טעית' והוא מקטין עצמו  ומקבל ממנו כמו תלמיד מרבו, הגם שהוא מלך ישראל. ושונאיו הרואים צדקתו וענוותנותו אמרו שהוא רק להראות לפני העם שהוא צדיק ועניו. על זה אמר רבי יוחנן לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב, שהיה מכלים פני מפיבשת רבו בהלכה, להראות לכל שהוא באמת צדיק תוכו כברו ומגדל בניו לתורה ועבודה, כמו כלאב. וזהו הוכחה רבה שאמת היה עמו. ועכשיו נבין חכמתו של שלמה המלך שאמר 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. מהו 'גם אני', אלא לא לבד שאשמח אם בני חכם, כי זהו חוזר גם כן על עצמו, כי מזה הוכחה כי באמת הייתי צדיק ולא בעורמה חס ושלום להראות לעם צדקתו, כי כמו לפני העם, היה בביתו יותר ויותר צדיק וקדוש, ולכן 'ישמח לבי גם אני'. וזהו הפשט ואומר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר', דהיינו המחרפים אותי וחשדוני שאינני באמת שומר אמונים, עכשיו שרואים בני כלאב שהוא תלמיד חכם גדול המכלים את פני מפיבשת רבו, מודים לי שאמת וצדק היא אתי.

(שתילי זיתים, עמ' קסו).

---

הגאון רבי שמעון קרויס הי"ד נולד בסרדאהלי לאביו הרב יעקב קאפל ולאמו זעמעלא, בל"ג בעומר שנת תרכ"ג (1863). בילדותו למד בהתמדה לילות כימים, וגדל בתורה ובעבודת ה'. גם בחלומותיו עסק בדברי תורה. את חיבורו הראשון, חיבור נפלא על הלכות פסח, כתב בגיל 17. נשא לאשה את מרת שרל בת רבי מנשה געלב מוועלקא-פילא, בשנת תרמ"ט. נולדו להם ששה ילדים: הרב משה אליעזר (תרנ"א-תשל"א), מנשה (תרנ"ג-תשל"ז), נפתלי חיים (תרנ"ה-תשל"ט), שבע הי"ד (תרנ"ז-תש"ד), גיטל הי"ד (תרנ"ח-תש"ד) וצבי יהודה (תרס"ג-תשנ"ו).

בשנת תרנ"ה שימש אב"ד קארלבורג. בשנת תרנ"ו היה אב"ד בנאג' סנט-מיקלאש. בשנת תרע"ד היה רב בחברה ש"ס בקהילת סארווראש, ומשנת תרע"ה מילא את מקום אביו בקהילת אטש. ספרו "שתלי זיתים" יצא לאור בשנים תרצ"ח-תש"א. כרב צעיר המשיך ללמוד בהתמדה תורה לשמה, במגמה לברר את אמיתה של תורה ולברר את השיטות. לשואליו השיב בעל פה תשובות מפורטות, בבקיאות רבה בראשונים ובאחרונים. את פרנסתו מצא בדוחק כרב בקהילה קטנה. רבי יונתף שטייף, ראב"ד בודפסט, היה מתייעץ אתו בשאלות הלכתיות חמורות והשתעשע אתו בדברי תורה. הוא הקפיד ללכת בעצמו לקנות את העוף לשבת, ושימש בעצמו את העניים שבאו לסעוד בביתו. דעתו היתה מעורבת עם הבריות, וקיבל את כל האדם בסבר פנים יפות, תוך שמחשבותיו עסקו תמיד בסוגיות הש"ס והפוסקים.

במהלך השואה אבדו כמעט כל עותקי ספרו, ורוב כתבי היד של חידושיו. בנו, הרב משה אליעזר, הצליח להציל חלק מכתביו, ערך אותם והוציא אותם לאור בחלק הראשון של המהדורה השנייה של "שתלי זיתים" (לונדון, תשכ"ד). אחיו, הרב מנשה, המשיך והוציא לאור את הספר כולו בכרך אחד בשנת תשל"ד. הספר כולל גם את הערות הרב שמעון ואביו לחידושי הלכות של רבי יהונתן אייבשיץ וגאונים נוספים.

בשנת תש"ד נרצחו באושוויץ הרב שמעון, הרבנית שרל, ובנותיהם: שבע פרנקל –  עם שתים מבנותיה רחל וחנה, וגיטל הנדלסמן – עם כל שלשת ילדיה, יעקב קאפל, וורה וזעמעלא. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 148

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)

---

הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

מספר הצפיות במאמר: 142

אמרתי להקדים קצת דברי אגדה לכבוד מחזיקי התורה וחינוך הבנים לתלמוד תורה. במדרש רבה פרשת קדושים, כי תבואו אל ארץ ונטעתם כי עץ מאכל, הדא הוא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ותמוה, דמה שייכות זה הפסוק עץ חיים כו' לכאן.

והנראה דבש"ס תענית (ו' ע"א) אמרינן, כתיב כי ממנו תאכל כו' אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, הרי דתלמיד חכם נקרא עץ מאכל. ועל זה הזהירה תורה, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שיתאמצו להרבות זיו התורה הקדושה ולהרבות גבולה בתלמידי חכמים הגונים הנקראים עץ מאכל. אבל הלא לא כל אדם יוכל לזכות לתורה. יש שאין דעתו רחבה להשיג התורה או משאר מניעות. אבל כבר אמרו חז"ל, עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיהם לא נאמר אלא למחזיקים, הרי שהמחזיקים יש להם שכר כלומדי תורה, ויששכר וזבולון יוכיחו כידוע. ובפרט המגדל בניו לתלמוד תורה ויראת שמים שלא יהיו חס ושלום כעדת הפראים ההולכים בשרירות לבם, אז יגדל שכרו כתלמיד חכם ונקרא עץ מאכל. וזה כוונת המדרש שקשה לו במה שאמר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל, הרי לא כל אחד יוכל לבא למדרגה זו. לזה אמר ליישב הדא הוא דכתיב  עץ חיים היא למחזיקים בה, והמחזיק גם כן שכרו כלומד תורה. ואם כן יכול כל אחד לקיים בעצמו ונטעתם כל עץ מאכל.

ובזה יש לרמז בסוף עוקצין, מתניתין דכוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע כו', ואחר כך אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כו'. דלכאורה צריך להבין מה שיאטי' דמימרא דרבי יהושע בן לוי  לכאן, ומה הלשון לכל צדיק וצדיק.

אבל בא לרמז דלאו דווקא למי שהוא תלמיד חכם וצדיק זוכה לש"י עולמות, אלא המחזיק התורה ומגדל בניו לתלמוד תורה ומחזיק ידי תלמידים המיגעים בתורה לשיוכלו לעסוק בתורה, גם כן נוחל ש"י עולמות. ולזה אמר לכל צדיק וצדיק, היינו הן צדיק מעצמו הן על ידי החזקת אחרים. וזה יש ללמוד ממתניתין דכוורת דבורים דבש"ס בבא בתרא ס"ו אמרינן אמתניתין דכוורת מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין דבש ליער, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש כן. הרי דעל ידי שגלתה תורה דדבש בכוורת הוי כמחובר ותולש ממנה חייב, לכן אמרינן דכל הכוורת המחזיק הדבש הוי כמחובר וכקרקע לכמה דברים. ונלמד מזה דהדבר המחזיק החפץ הווי כגוף הדבר. ולכן אמר על זה רב יהושע בן לוי דממילא נלמד מזה דהוא הדין המחזיק התורה נחשב לצדיק ועתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן לתלמיד חכם הן למחזיקי התורה, לכל אחד  ש"י עולמות.

ובמדרש חזית בפסוק משכני אחריך נרוצה, אמר רבי מאיר בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרנה. אמרו לו אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים כו'. אמרו הרי בנינו ערבים, אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. להבין ענין ערבות הבנים על התורה, וכי בזה שיתפסו חס ושלום הבנים בעון אביהם יהיה ערבות. בכל מקום ערבות הערב מבטיח לשלם עבור הלווה כשלא ישלם הלווה, לא במה שיענישו חס ושלום להערב. ובש"ס מגילה כ"ז, ואת בית הגדול חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה. מאן דאמר תורה דכתיב ד' חפץ למעז צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ויש להבין מה הראיה דעל ידי שמגדלין בו תורה נקרא בית גדול.

והנראה דבאמת שיקיימו כל ישראל והגית בו יומם ולילה זה דבר שאי אפשר לגודל הטרדא, ואפילו לקבוע עתים לתורף גם כן  קשה, דרוב העם טרודים על המחיה ועל הכלכלה, ותורה מה תהא עליה. אבל הקב"ה ברוב רחמיו נתן לנו עצה על ידי שנגדל בנינו לתורה, אם כן כל טרדתו שנודד ללחם הווי כעוסק בתורה, כי תכלית טרדתו בשביל התורה, לגדל בניו לחנכם לתורה. וזה מרומז בפרשת קריאת שמע, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, דיש להבין שהפסיק באמצע בהא ד"ושננתם לבניך", דלכאורה כיון שהתחיל לדבר "והיו הדברים האלה גו' על לבבך", היה לו לכתוב "ודברת בם וכו'" אחר כך לומר "ושננתם לבניך". אבל הכוונה דכיוון שאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", גלוי לפני הקב"ה שזה אי אפשר לכל אדם לקיים מטרדת עולם הזה, לכן ברוב רחמיו נתן תיכף עצה לזה, "ושננתם לבניך". ועל ידי זה "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", דאפילו תהיה טרוד בדרך גם כן יהיה כדובר דברי תורה אחר שטרדתו לצורך מצווה לגדל בניו ללמדם תורה נחשב כלומד בעצמו. ואפילו כשמחזיק בנים אחרים גם כן כלומד בעצמו, כיששכר וזבולון. ובזה יבואר כונת הש"ס במגילה דמאן דאמר "שמגדליו בו תורה", לא תימא שלומדיו בעצמן, רק שמגדלין בנים לתורה, הווי גם כן גדול דנחשב כעוסק בעצמו בתורה, ועל זה הביא קרא "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", דמצדקת ד' שמזה שיגדלו התורה יהיו אותן המחזיקים לגדל התורה נאדרים בתורה כאלו עסקו בעצמם בתורה.

ובזה יבואר המדרש חזית הנ"ל, שמה שאמר הקב"ה תנו לי ערבים שתשמרו התורה ועל כך אמרו אבותינו יהיו ערבים, שזכותם יגן עליהם לשמור התורה, והקב"ה לא הספיק בזה עד שאמרו בנינו יהיו ערבים, שעל ידי הבנים יוכלו לקיים ולשמור התורה אפילו כשהם יהיו טרודים. ובזה נתרצה הקב"ה, ועל זה נאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"…

ה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לגדל בנינו וצאצי צאצאינו השי"ת לתורה ויראת שמים, ואז יתרומם קרן ישראל ונוושע בישועה כללית בזכות התורה אמן.

(מתוך פתיחת המחבר לספר צור יעקב)

---

הרב אברהם יעקב הורביץ (הורוויץ) נולד בבוסק (אז גליציה, כיום אוקריאנה) לאביו הרב שמואל הלוי בשנת תרכ"ד (1864) שהיה קודם לכן ראב"ד בברודי, נכד הגאון ר' טודרוס זונדל הלוי מבוסקא, נצר מגזע השל"ה הקדוש. בטרם הגיעו לגיל שלוש התייתם מאביו, ואימו דאגה לחינוכו. מגיל צעיר החל ללמוד בין הבחורים בבית המדרש, בהתמדה מופלאה, בניגון ובקול רם. אחר כך עזב את ביתו והלך למוד תורה בבוסק אצל רבי זלקא וינריב. לאחר נישואיו לביתו של ר' מרדכי אריה שליט מסאסוב, עבר לסאסוב והתמסר כולו ללימוד התורה יומם ולילה, ורשם את חידושי תורתו. הוא נמנה על חסידי בלז, והתחבב מאוד על בן האדמו"ר שהזמינו לביתו לשאת ולתת עמו בהלכה. הוא הוסמך להוראה מאת רבי שלום מרדכי מבערזאן ומרבי יעקב ווידנפלד אב"ד הרומלוב. בחודש אב תרמ"ז, השתוללה שריפה בסאסוב שכילתה את ספריו המרובים ואת קונטרסי חידושיו. בשנת תרמ"ט (1889) התקבל לרב בעיר פרוביז'ינה. שמו התפרסם כגדול בתורה והרבה תלמידי חכמים החלו פונים אליו בשאלות הלכתיות ותלמודיות. חלק קטן מתשובותיו יצא לאור כספר שו"ת צור יעקב על ארבעת חלקי השולחן ערוך, ב"כ (בילגורייא, תרצ"ב). אחרי פטירת הרב מאיר שפירא, נתמנה לראש ישיבה ב"ישיבת חכמי לובלין".

בנו הרב מרדכי אריה הלוי הורוביץ, מחבר ספר "בשם מרדכי" היה אב"ד מאלד-באנילא בבוקובינה, ולאחר שניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל וישב על התורה ועבודת ה' בתל אביב עד לפטירתו בשנת תשכ"ח (1968). הוא ליקט מאמרים, מכתבים והסכמות של שכתב אביו, רבי אברהם יעקב הלוי הורוביץ הי"ד, והם יצאו לאור לאחר פטירתו בספר "קול יעקב" (ירושלים, תשס"ה. בסוף הספר "בשם מרדכי").

על תולדות הרב אברהם יעקב הורוביץ בימי השואה, כתב בנו במאמר, שיצא לאור בספר "אלה אזכרה", א, עמ' 34-39:

בקיץ תש"ב הצליח להימלט בנס מידי הרשעים והגיע ברגל לפרובוזנה. אותו זמן כבר היו הרבה קהילות ישראל במזרח גאליציה חרבות ושוממות, על כן היתה גדולה חרדתם של יהודי המקום לקראת הבאות. נתקיים בהם בבוקר תאמר מי יתן ערב וגו'. אף בהיכנסו לדירתו של הרב הורביץ מצא את אנשי הבית סובלים מחסור ואחוזי פחד, עד שרק מאוחר בלילה מוצאים מרגוע לנפשם. אך מה השתומם עת ראו עיניו באמצע הלילה את הרב יורד מעל מיטתו ויושב לכתוב חידושי תורה למרות רעבון לבו וחולשת כוחו.

בראשית ימי המלחמה עם מנוסת היהודים מגאליציה המערבית למזרחית, נתגלגלו ובאו לפרובוז'נה כמה משפחות של פליטים. כאשר ממשלת רוסיה העבירתם לאחר מכן לסיביר. היה הרב מחזקם ומעודדם ואף ממציא להם חבילות מזון, כל עוד היתה אפשרות לכך. אולם כעבור איזה זמן פקד הרעב את נווהו, ומתומך הפך לנתמך. הרב מבילגורי אחיו של הרבי מבלז ישב אז בפרמישלאן, ובשמעו כי הרב דפרובוז'נה רעב ללחם שלח לו מצרכי מזון. באשרו בתודה את קבלת החבילה העיר הרב הורביץ שאם כי מקבל הוא באהבה את הסבל והיסורים, הרי מיצר לבו וכואב על למה יאמרו הגויים וכו'.

כל ימיו היה מרביץ תורה ברבים וזכה להעמיד תלמידים הרבה, ביניהם גדולי תורה. אף בשנת תרע"ד, עת באה עירו תחת הכיבוש הרוסי, לא הופרע להמשיך בהחזקת הישיבה, שהוציאה מתוכה תלמידי חכמים ובעלי הוראות.

באלול תש"ב נקרא רבי אברהם יעקב הורביץ לישיבה של מעלה, שבע ימים ורוגז, ונספד כהלכה על ידי חתניו ועל ידי תלמידו רבה של הוסיאטין. מיד אחרי פטירתו החרימו הרשעים את כל ספריו, ובתוכם כתבי היד של שאלות ותשובות למאות וכן חיבוריו בהלכה ואגדה והעבירום לגרמניה. ומקץ שבועיים הועברו בני משפחתו, חתניו, בנותיו ונכדיו למחנה ההשמדה שבבלזיץ.

הרב אברהם יעקב נפטר בט"ו באלול תש"ב (28.8.1942) בימי הזעם, ונקבר בפרוביז'נה.

מקורות: אהלי שם, אלה אזכרה, בשם מרדכי, קול יעקב, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 324

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי"ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ"ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד' יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז"ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך (תהלים נ"ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י"ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז"ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב' אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד' שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד' יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד'. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ"ל ושפתים ישק.
ב' אופני בטחון הנ"ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד' ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב' שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף שבטח בד' כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות "אשרי הגבר אשר" נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד' שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב' שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא"ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד' למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש"י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד' לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז"ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד' להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ"ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז"ל במה שאמרו (יבמות ס"ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה') דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד' נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ"ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד' אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 95

וגם זאת שהרבה אנשים מורין היתר לנפשם שאומרים, מה יש להם לעשות עם הבנים שנוהגין שלא כשורה ואינם שומרים כראוי התורה והמצוות, והלא כמה פעמים אמר לו שלא יעשה דברים מכוערים כאלה. ואינו שומע לו ומסלק את נפשו ממנו וסובר שיוצא בזה. אך האמת שאינו יוצא עדיין באלו הדברים. וכנראה בחוש העין שאילו חס שלום יחלה בנו במחלה גדולה וציוה הרופא שיקח רפואה, אך הרפואה יש לה טעם מר, ועל כן אינו רוצה הבן החולה ליקח הרפואה המרה. ובתוך כך נכנס איש אחד לבקר את בנו החולה ורואה שבנו הוא חולה מסוכן מאד ואצל החולה עומד הרפואה, ושואל האיש להאב מדוע לא יתן לבנו החולה הגדול את הרפואה. וענה לו האב שמה יעשה עם בנו החולה שאין רוצה ליקח את הרפואה המרה ואמר לו כמה פעמים שיקח הרפואה ואינו שומע לו. בטח יענה לו האיש, הוי אב שוטה ופתי, הידעת שבנך הוא חולה מסוכן וכל ימי חיו תלוי רק אם יקח הרפואה, ואם לא יקח הרפואה בוודאי ימות חס ושלום. ואתה חושב שאתה יוצא בזה שאתה אמרת לבנך איזה פעמים שיקח הרפואה, על כרחך מוכרח אתה ליתן לו מהר חיש את הרפואה, אם באונס אם ברצון, בכל תחבולות שבעולם ולא תחוס כעת על בנך שאין רוצה ליקח הרפואה. כי הוא אינו יודע מצבו הרע. כמו כן בעניינינו. ידוע שעיקר חיותו של איש הישראלי הוא רק בעת אשר הולך על דרך התורה כמו שאנו אומרים בברכת קריאת שמע בכל יום, כי הם חיינו ואורך ימינו כו'. ועיין במסכת ברכות (דף ס"א ע"א) שכשם שאי אפשר לדג לחיות בלא מים כך אי אפשר לאדם הישראלי לחיות בלא תורה, ורשעים בחייהם קרויים מתים חס ושלום. וכמו שביארנו לעיל שעיקר זכיית חיי עולם הנצחי אינו אלא על ידי שמירת התורה והמצות. ואם כן הבן שאינו הולך בדרך התורה והמצות הוא חולה גדול רחמנא ליצלן בחיי הנפשי. כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים מ"א רפאה נפשי כי חטאתי לך. אך הבן מחמת שנשרש בחטא אינו מרגיש במחלתו העצומה, כמאמר חז"ל במסכת יומא (דף ל"ט ע"ב) על פסוק ונטמתם בם תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם.

ואם כן היתכן שהאב יוצא בזה במה שאמר לבנו איזה פעמים שעושה דבר זה שלא כשורה ודי בזה שיניח את בנו שילך בשרירות לבו הרע וילך לאבדון ויכרית את נפשו מארץ החיים חיי הנצחיי. כי הלא ידוע שאפיו אם אדם רואה חברו שאינו בנו שעושה דבר שלא כל דרך התורה מצוה עליו מהתורה להוכיח אפילו עד מאה פעמים, עיין במסכת בבא מציעא (דף ל"א ע"א). וקל וחומר לבנו שמצוה עליו מהתורה ללמדו ולחנכו על דרך התורה. בוודאי אינו יוצא ידי חובתו במה שאמר לו איזה פעמים כך צריך לחפש עצות ותחבולות, לא ינוח ולא ישקוט עד שיפריש את בנו מדרכו הרע, פעם במקל חובלים ופעם במקל נועם ובשבט מוסר, כמו שעושה כל תחבולות שבעולם בעד חיי גופו הזמני של בנו ללאות תאוותו ורצונו משתדל יום ולילה בכל כחו לא ינוח ולא ישקוט, כן ידאג בעד חיי נפשו הנצחיי יום ולילה עד כמה שידו מדעת. וגם זאת שבזמן הזה ביותר יקר וחביב לפי ה' יתברך מי שמדריך את בניו על דרך התורה. עיין בספרי שערי הקודש סימן א'. ואיתא בתנא דבי אליהו ש"טוב אחד בצער ממאה שלא בצער".

ועיין בהצל"ח מהגאון נודע ביהודה על דרשותיו שמאריך מענין שמוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים מיהושע בן יהוצדק הכהן גדול שלא מיחה בבניו שסרו מדרך התורה שאמר לו המלאך על זה (בזכריה ג') הסירו הבגדים הצואים מעליו כו'. פירוש כי העבירות מכונים בשם בגדים צואים לזאת כל בעל נפש ירחיק את בנו כמטחווי קשת מחברת מריעים האלו שנתחדשו בזה הזמן, וכן כתבו ספרים הקדושים שנכון לכל בעל נפש להרגיל את בניו מנעוריהם בעוד שידו תקיפה עליהם במדות טובות וישרות. היינו שלא להוציא מפיהם שבועות שוא ושקר ודברי כזב וליצנות וקללות ולשון הרע. כי ההרגל נעשה לאדם טבע. עיין בספר של"ה בשער האותיות אות ד' מעשה בחסיד אחר שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משני בדבורו, מחמת גדל כח ההרגל. מה שאין כן אם הנער נשרש מנערותו במדות רעות ונשחתות ולדבר דברים האסורים וכיוצא, צריך אחר כך יגיעה רבה ועצומת לשנות לטוב מדותיו הרעות, כי מה אשר נצרך להאדם הגדול יגיעה רבה ועמל גדול, נקל להשריש בטבע הקטן על נקלה, אשר יהיה אחר כך על ידי זה מוכרח להתנהג במדות הטובות כל ימי חלדו מחמת כח ההרגל.

וזה לשון ספר אור צדיקים מהגאון המקובל מאיר פאפירש ז"ל מזה. וצריכים האב והאם להתפלל לה' יתברך שיתן להילד לב נכון בתורה ובמצות ולא ימנעו ממנו המוסר, שנאמר חושך שבטו שונא בנו. ולא יאמרו עדין הוא רך בשנים כי מן ההרגל נעשה טבע, וגם כ' יזקין לא יסור ממנו. וירגילוהו לברך הברכות בקול רם ולברך ברכת הנהנים תחלה וסוף. וירחיקוהו משבועות וקללות מכעס ושקר וכיוצא בהן אדרבה ירגילוהו במדת הבושה ושתיקה ולדבר באמת וענוה. והחיוב יותר על האם מטעם שהן פנויות ומצויות תמיד בבית ותהיה אכזריות עליו במקום הצורך ולא תהיה רחמניות ביותר. ובדרך רמז אמרו דורשי רשומות, נשים רחמניות בשלו ילדיהן בגיהנם. ואם בנו הוא הגון מציל את האב והאם מדינה של גיהנם. וכמה מעשים על זה בזוהר ובגמרא עכ"ל:

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 55

והנה באמת בזמן הזה בדורות האחרונים ביותר חוב קדוש מוטל על האבות שיתאמצו וישתדלו בכל מאמצי כחם ללמד את בניהם תורה. כי בדורות הראשונים שהיו אז אכשר דרא ולא נראה ולא נשמע בעולם כאלו החברות מריעים המסיתים והמדיחים את נערי בני ישראל מדרך הישרה לדרך ציה וצלמות בדעותיהם הכוזבות ונפסדות.  ואם כן אז אם אפילו לא היו הבנים בני לומדי תורה רק היו שולחים ידם למסחר או אם למדו עצמם איזה אומנות, מכל מקום היה לבם של האבות שוקט ובטוח שבניהם יקיימו כל התורה כל ימי חלדם ולא יעברו חס ושלום על התורה אפילו כקוצו של יוד. כי אז היו רובם ככולם אנשים פשוטים באין שום מרמה והיו תמימים ביראת ה'. והאמונה הטהורה היתה חזקה להם כעמוד של שיש והיו מכלים כל ימיהם בדרך התורה והמצוה. וזה הדרך היתה להם דרך כבושה שהחזיקו בה רבים וגם היו אלו הבנים מגדלים ומחנכים גם את בניהם אחריהם בדרך התורה והמצוה. וכן היה להם דור אחר דור. דור ישרים יברך והיה אז בדורות הראשונים לבם של האבות בריא כאולם שלא יפסקו מזרעם וזרע זרעם שלשלת היוחסין שלהם (כי כמו שהשלשלת נעשה מהרבה טבעות וכולם הטבעות אחוזים ומחוברים זה בזה, ואם נפסק אחד מהטבעות נתפרד על ידי זה כל השלשלת. כן הוא שלשלת היוחסין שבזמן שכל הדורות דור אחר דור הם בני מאמינים, שאבותיהם שהיו בימי קדם במדבר דור דעה קיימו וקבלו עליתם התורה מסיני. וגם הם נוהגים כמעשה אבותיהם שמקיימים כל התורה והמצוה הם נקראים שלשלת היוחסין. מה שאין כן אם נמצא ח"ו באחד מגזעו בדורות שלאחריו בן שאינו מבני מאמינים ואינו מקיים התורה והמצות, על ידי זה נפרד ונפסק ממנו ולאחריו השלשלת היוחסין).

אבל לא כן בדורות האחרונים שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים אלו דרכים מקולקלות שהחזיקו בהם רבים לילך בהם בדרך עקלתון. ואם כן אם לא יתאמץ וישתדל האדם ללמד את בניו תורה, כמובן שיתחברו תכף ומיד לאלו החברות שהם מהסטרא אחרא. ועלול מאד שיעברו בניו על כמה מצות מהתורה. בפרט שאותן הבנים שלא נשרשו בקדושה בלי תפונה שלא יגדלו את בניהם אחריהם על דרך התורה. ונמצא שיהיו אחריו דור זרע מרעים ח"ו. והאב הראשון הוא הגרמא בנזיקין עיין מסכת סנהדרין (דף ל"ז) דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו וכמו בן לעדים זוממים. עיין שם. אם כן מצינו בחז"ל שבית דין שלמעלה מענישים גם כן את העדים שעל ידם הרגו בית דין של מטה את האדם מענישים גם על הדורות שלאחריו שעדיין לא נולדו כאילו הרגו אותם גם כן. ואם זהו בחיי הגשמי, קל וחומר בחיי הנצחיי. כידוע מספרים הקדושים שעל ידי שמירת התורה והמצות זוכה עבורם לחיי הנצחי, כמו שכתוב בפרשת אחרי ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, היינו בחיי עלמא (כמו שתרגם אונקלוס). וכן אנו אומרים בברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכינו. ואם כן על ידי שלא הדריך וחינך את בנו בדרך הישרה ונתק אותו בעודו באבו מכרם ה' צבאות והכרית נפשו מחיי הנצחיי, וקל וחומר הבני בניו ודורות שלאחריו, בוודאי עלול שיעברו מתורת ה' והגורם לזה מחמת שלא הושרש בלבם מימי ילדותן חומר האיסורים ועונשם הגדול והנורא. ובפרט מחמת שראו מאביהם שגם הם רפויים באמונת ה' ותורתו הקדושה, ונמצא שיענשו למעלה האב הזקן, שהוא היה הגורם הראשון לזה, כנ"ל.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 67

ובאמת נוכל להתבונן מהתודה הקדושה מגודל מעלת האב המחנך ומגדל את בניו על דרך התורה והאמונה ממה שנאמר אצל אברהם אבינו עליו השלום (בראשית י"ח) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וגו' כי ידעתיו (פירש רש"י לשון חיבה, כמו מודע לאישה כו') למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'. והנה ידוע לכל מגודל מעלת צדקותיו של אברהם אבינו עליו השלום כי הלא הוא היה אחד אברהם אבינו שהכיר את בוראו ומסר נפשו על קדושת השם ועל אמונתו יתברך. כדאיתא במדרש שכתית ושיבר את צלמיו של אביו והשליכוהו לתוך כבשן האש וגם כמה נפשות הכניס תחת כנפי השכינה, כידוע מה שאמרו חז"ל על פסוק והנפש אשר עשו בחרן, אברהם היה מגייר את האנשים כו'. ונם מה שהיה עוסק בנפשו ומאודו במצות הכנסת אורחים ועוד כהנה ובראשם מה שניסהו ה' בהעשרה נסיונות ועמד בכולם והכל היה בעבור אהבתו ויראתו של השם יתברך. ועל כל אלה בהגיע תור להודיען החיבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' יתברך אליו, נאמר שלא בעבור שעמד (בעמד) בהעשרה נסיונות וגם השליך את נפשו מנגד עבור קידוש השם ועוד גודל צדקותיו הנוראות, רק עיקר אהבת ה' יתברך אליו הוא רק למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', ללמדנו שזה שקול כנגד כולם.

וגם מבואר בחז"ל גודל מעלתו של מי שמנהל את בניו בדרכי ה' על דרך התורה. עיין מסכת פסחים (דף קי"ג ע"א) אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן, הדר בארץ ישראל והמגדל את בניו לתלמוד תורה כו'. וכן מבואר שם להיפך שמי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה שהוא מנודה לשמים, חס ושלום. וזה לשון זוהר הקדוש פרשת פקודי אלין אתמנן לאכרזא בכל רקיעין לכל אינון דמעברין בנייהו מאורייתא וסלקין לון דלא ילעון בה כדין, נפקא כל הני ממנן ומכרזי ואמרי ווי לפלניא דקא אעבר ברית מאורייתא, ווי ליה דקא אתביר מעלמא דין ומעלמא דאתי וכו' עד כאן לשונו. ועיין עוד במדרש הנעלם רות בפרק שני שמה, מאד גודל מעלת האב בעולם הבא אם הניח בן שעוסק בעולם הה בתורה ומעשים טובים שלא לבד שמצילו מדינה של גיהנם, אך עוד מעלה יתירה שעל ידי זה זוכה האב עבורו להיות בגן עדן בין מעלת הצדיקים. וכן הוא בתנא דבי אליהו זוטא פרק י"ז מעשה רב ברשע אחד שמת והיו דנין אותו למעלה בדינים קשים, אך הניח אשתו מעוברת בעולם הזה וילדה בן, ובהגיע תור שהיה הבן חמש שנים ואמר ברוך ה' המבורך כו' אז בזכות זה היו מעלין את האב הרשע מגיהנם. עיין שם.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 71

דרוש חינוך הבנים

רב בתר צלותיה אמר הכי שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של פרנסה חיים של חלוץ עצמות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים שאין בהם בושה וכלימה כו'. (ברכות טז.)

וצריכים להבין מה זה נקרא חיים ארוכים, כי אם לו יחיה אלף שנים גם כן בעת פרידתו מן עולם המה אצלו כעת קצרה, כי כאשר אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, תיבת היום הוא מיותר.

והעניין כי פעם אחת היה בעיר חכם גדול, ובעת זקנתו כאשר נטה למות אמר, שדומה לו עתה כאילו רק נכנס בפתח אחד ויצא בפתח שני, וכאילו לא נתעכב בזה העולם רק יום אחד, וכאילו היום נולד והיום מת, ולכן אמר באבות היום קצר וכו', כלומר כל חיי האדם הם רק כיום אחד, ואף אותו יום יחידי הוא יום קצר ולא יום ארוך. וכן אמר משה רבינו עליו השלום ביום מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, כאילו היום נולדתי והיום אני מת. כי כל הימים שעברו כבר אינם רק זה היום שאני חי. וכבר אמר חכם אחד העבר אין – העתיד עדיין – וההווה כהרף עין. פירש העבר, השנים שעברו מחייו, אין – הם כבר הלכו ואינם בעולם, והעתיד עדיין עוד לא בא כעת וההווה רק כהרף עין, וכל ימי חייו רק רגע אחת, זה הוא ההווה. כי רגע העבר אין, ורגע העתיד עדיין, רק נשאר הרגע של ההווה.

ונחזור לענייננו, כי מקודם מבקש שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום כו', אחר כך אצל יראת שמים מבקש חיים שיש בהם יראת שמים. מה זה שאמר בהם?  ועל חיים ארוכים הם מתפללים ותתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של פרנסה, על זה הם מתפללים ותתן לנו, רק על יראת שמים מתפללים חיים שיש בהם יראת שמים?

אך ראיתי בסיעתא דשמיא לפרש על פי גמרא בבא בתרא דף קט"ז, דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, וישכב דוד. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמר בו מיתה. ואם כן אם הניח בן כמותו, בנים שהולכים בתורת ה', כי אז לא מתו האב והאם, ודוד מלך ישראל חי וקים. או כמו שאמרו חז"ל, יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, שהניח שנים עשר שבטי יה, אף הוא בחיים. ואם כן באופן זה נקרא חיים ארוכים, כי יעקב אבינו ודור מלך ישראל הם חיים וקיימים זה כל השנים. וממילא אם האב והאם מדריכים את בניהם שילכו בדרך התורה והמצווה כי אז נקרא חיים של שלום, שיש שם שלום בית, כי האב והבן ילכו בדרך אחד, בדרך אמת, האב ילך בדרך התורה וגם הבנים ילכו בדרך הזה, אז שלום בבית.

אבל אם האב ילך בדרך ה' ובניו יפנו עורף ויעשו בהיפוך, אז בוודאי יש קטטות ומריבות בין ההורים והילדים והשלום בית נשבר.

וזה שהתפלל רב בתר צלותיה אמר הכי, שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום, שיהיה שלום בית, חיים של טובה חיים של פרנסה, כמאמר חז"ל כד משלם שערה מכדה אתי תגריה.

ובאיזה אופן יכול להיות חיים ארוכים חיים שיש בהם – אצל בני ובנותי – חיים של יראת שמים ויראת חטא. אם בני ובנותי ילכו בדרך הישר, כי אז גם במיתת  אב ואם לא נקראו מתים, רק שכיבה, וישכב דוד, וזה נקרא חיים ארוכים, וגם יהיה חיים של שלום בעת שבניו ילכו בדרך האב.

(מגדל דוד, הרב דוד אריה אייזיקוביץ הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 165

אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה, על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (סוף מסכת גיטין).

המאמר הזה מתבאר על ידי הרמז שמרמזת מצות מחצית השקל שמחויב כל איש מישראל ליתן בכל שנה בין דל בין עשיר, שמקורה ממה שציווה הקב"ה למשה, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו', שאף על פי שמשטחיות הכתוב נראה שרק בשעה שעוברים על הפקודים מחויבים ליתן מחצית השקל, אבל אם נחדור להבין מעט הצפון בטעם המצוה הזאת הכתוב בצדה נראה, שהיא מצוה הנוהגת תמיד ובכל דור ודור.

הכתוב מבאר לנו: שאימתי יוכל עם בני ישראל להיות בטוח להיות עם חי וקיים לעד בצביונו המיוחד בכל חליפות התקופות והזמנים, ולעמוד כצור איתן נגד כל המקרים והפגעים שיעברו עליו, ולא להינגף בצורי מכשול שיפגוש על דרכו. אם כל העם כולו יהיה חדור ברעיון זה, שרק זה שמביא שכלו, כישרונותיו, ועמלו, קרבן על מזבח האומה וקדשיה, וגם נכון הוא תמיד להקריב חלבו ודמו לצורך קיומם, יכול לבא במפקד העם הזה ולהקרא בשם ישראל. ולכן אם מביאים במפקד את אישי האומה, מחויבים כל הפקודים להביא איזה קרבן לצורך האומה וקדשיה, להורות בזה שהרעיון הזה תקוע עמוק בלבם, ונכונים הם למסור גם נפשם ומאדם בעד עמם וקדשיו אם השעה תהיה צריכה לכך. ולרשם בנפשם הרעיון הזה, נותן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו, היינו חלק קטן מזה שבא לו בעמל נפשו, לצרכי האומה, והשווה בזה הדל והעשיר – מלבד הטעמים האחרים – לרמז בזה כי המחצית השקל הנתון הוא רק כפר נפש, משמש הוא רק לאות ולסימן כי מעמיד הוא הנותן נפשו לשרות האומה, והנפשות הלא שוות הנה אצל הדל ואצל העשיר.

והדבר מובן מעצמו שטיפוח וטפול תמידי דרוש, לעשות את הרעיון הזה קנין נפשי אצל אישי האומה, ולכן על כרחך שהמצווה נוהגת היא תמיד ולא רק בשעת מפקד העם. והשפעת המצווה הזאת נכרת היא במדה מרובה מאד אצל עמנו. עדה היא ההיסטוריה הארוכה של רבי רבבות מבני עמנו שמסרו נפשם על קדושת ד'.

וזהו סוד שיח חז"ל במגילה י"ג, דאמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, שרק השפעת המצווה הזאת הנוהגת תמיד בכל שנה, טפחה הרעיון של מסירת נפש של כל אחד מישראל בעד כלל האומה. ורק תחת השפעתה מסרה אסתר נפשה להצלת האומה ולא הועילו שקלי המן ששקל לאחשורש לאבדם.

ולכן הוקצעו השקלים שבכל שנה רק לצורך קרבנות הצבור, לפי שגם המזבח והקרבת הקרבנות אחת מהתעודות שלהם היא לעורר על הרעיון הזה כי כל איש מישראל מחויב להרים תרומה מהונו, מאונו, מבינתו ומכל מה שחננו ד', קרבן בעד אלקיו תורתו עמו וארצו, ואין שום אדם מבני ישראל פטור מלהקריב איזה קרבן לד' תמיד על ידי פעולה טובה להרבות כבוד ד' ותורתו, שהרי אף מהעני שבישראל לא מנע הקב"ה היכולת מהקריב קרבן לד', והחשיב עשירית האיפה קמח סולת מנחת העני כמו שור פר שמקריב העשיר. להורות נתן בזה, כי לא נמנע הוא אף מאיש הדיוט משולל כישרונות מיוחדים וגם עני, להביא קרבן על מזבח דתו ועמו.

ואיזה קרבן יכול איש כזה להביא? הקרבן היחידי שאיש כזה יכול להביא, הוא, לחנך בנים נאמנים לד' ולתורתו, נוחים לבריות והולכים בדרך טובה. מנחת עני זאת חשובה היא הרבה מאד. אבל התנאי הראשי לחנוך טוב, הוא שהאב והאם יחיו בשלום ואהבה ויכבדו זה את זה. ובמקום שבין האב והאם, שוררות שנאה מחלוקת וקטטות אי אפשר שיתחנכו בנים טובים. נמצא מי שבוגד באשת נעוריו, שמטבע האדם לאהוב אותה ולכבדה, שעליה אמרו חז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, אם גם עם אשתו זאת אינו יכול לחיות בשלום, והמריבות והקטטות ביניהם מגיעות כל כך עד לידי גירושין בלי סבה חשובה שמרשית לגרש, מאיש כזה אין שום תקוה למזבח האומה שיהנה ממנו אף במשהו. איש שאיננו מוותר מקפריזיותיו נגד אשת נעוריו, איננו מסוגל להביא אף הקרבן היותר קטן לטובת אחרים. ואף מנחת העני שמביאים רוב בני אדם על ידי חייהם השקטים והישרים משולל הוא מזבח האומה מאיש כזה, כי גם הבנים המגודלים בבית כזה המלא מריבות וקטטות בין אביהם לאמם, משחתם בהם מום בם, ואם משפיעים על סביבתם היא רק לרעה להרעיל ולהשחית גם אחרים, וכי לא יפה אמר רבי אלעזר שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.

(כוכבי אור, סימן כ)

—

 הרב מאיר אבוביץ זצ"ל נולד בשנת תרל"ה (או תרל"ו) בשניאדובה לאביו הרב ישעיה זצ"ל. מכל שמונת ילדי המשפחה, נותר רק מאיר, כבן יחיד. הוא למד בכמה ישיבות ובעיקר וולוזין וראדון, והיה מפורסם כמתמיד עצום. לאחר שידוכיו המשיך ללמוד עוד תשע שנים, כשאשתו מאפשרת לו להיות פנוי לעסוק בתורה בהיותה מנהלת חנות בעירם קינישין שליד ביליסטוק. הרב הוסמך להוראה בידי משה דנישובסקי אב"ד סלבודקה, הירש רבינוביץ אב"ד קובנה, ומלכיאל טננבוים, אב"ד לומז'ה.

הרב היה בתחילה רבה של העיירה דליטץ' שברוסיה הלבנה, ואחר כך רבה של לובטש עד לחורבנה של העיר במלחמת העולם הראשונה. עבר עם פליטי עירו לנובהרדוק ונשא על כתפיו את עומס הקהילה, בהעדר רב מקומי שם. העיר עברה מספר פעמים ידיים בין שלטון האדומים והפולנים, וכל חילוף שלטון הביא לנגישות וגזירות על התושבים. הרב היה עסוק וטרוד בהשתדלות אצל שליטי העיר והצבא לבטל גזירות ציבוריות ולהציל יחידים מעלילות ומאסרי שווא וסכנות מוות, ופעמים רבות סיכן את חייו לשם כך. הרב אף נאסר ונכלא עם אנשי בליעל שיכורים, בעקבות השתדלותו לשחרר לראש השנה וליום כיפור את היהודים שנתפסו לעבודות כפייה בידי האדומים. לאחר התייצבות השלטון מונה הרב להיות אחראי על חלוקת עזרה לכל נזקקי מחוז נובהרודוק, תוך שהוא נזהר לרשום חשבון מפורט על כל פרוטה שעברה תחת ידו וכשהוא מסרב לקבל עזרה לשיקום דירתו, כפי שהוצא לשאר התושבים, על מנת שלא יחשדו בו שנהנה מכספי ציבור.

למרות טרדותיו הרבות, המשיך לשקוד על תורתו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.

בתרע"ט, 1919, השתתף באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, שהתקיימה בווילנה, ובוועידות שונות של התנועה שהתקיימו בפולין בין שתי מלחמות העולם. היה מן הרבנים שאחרי הוועידות הגליליות של המזרחי שהתקיימו בלובלין ובביאליסטוק בתר"פ ותרפ"א (1920, 1921) חתמו על קול קורא להצטרפות אל המזרחי. היה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל. בנובהרדוק פעל למען החינוך הדתי הלאומי וייסד ישיבה קטנה בשביל ילדי העיר והסביבה, שבו הוא ראה משקל נגד לבתי הספר היהודיים החילוניים שנוסדו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרב השתתף באסיפות רבנים ואסיפות ועד הישיבות להחזקת ישיבתו.

כבר בשנים הראשונות לרבנותו עסק בהדפסת ספריו: ספר פני מאיר – ביאורים לתלמוד ירושלמי מסכתות שבת ועירובין , זכרון ישעיה – דרשות לביאור מקראות ומאמרי חז"ל (תרע"ב) וכוכבי אור – דרשות וביאורים באגדות חז"ל והדרנים על הש"ס (תרפ"ח). שאר פירושו על הירושלמי היה מוכן בכתב יד, ואבד בשואה. בסוף קובץ שיעורים חלק ב מובאים מכתביו.

ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.

הרב נפטר בז' בטבת תש"א, ונקבר בנובהרדוק.

בכ"ח בסיוון תש"א, יום לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נסוג הצבא האדום מהעיר ביום ח' בתמוז תש"א (3.7.1941) נכנס הצבא הגרמני לעיר והחל מיד בהגבלות על היהודים וברצח הדרגתי.

בנו הרב ישעיה יעקב ורעייתו מאריאשע נרצחו יחד עם ילדיהם רבקה, בלומה, העניע ובינימין. הי"ד.

בתו, הרבנית שאשקע אשת הרב יצחק וייס זצ"ל, נספתה עם בתם היחידה יענטע, הי"ד.

בתו, הרבנית מנוחה אשת הרב אליעזר גולוביצנר נספתה עם בתם אסתר'קע ביום י"ט בכסלו תש"א בריגא. הרב אליעזר גווע ברעה במחנה ריכוז בגרמניה. הי"ד.

מכל בני משפחתו שרדה רק ביתו פיגא רחל אשת הרב אלעזר שמחה בנו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בת הרב לספר פני מאיר בהוצאת בעלה)

מקור לעיון נוסף:  ספר לובץ' ודלטיץ'  מעמוד 99 מדפי האתר

מספר הצפיות במאמר: 221