צדיקים נחתמים לאלתר לחיים ונקראים חיים במיתתם / הרב שמעון לנגסם הי”ד

מי מיים חיים במעין ליפתא

חגיגה דף ה’ [כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה, זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה, אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך… א”ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי. אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט. א”ל והכתיב “דור הולך ודור בא”. אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה.] א”ל סוף סוף שניה מאי עבדת. אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כו’.

בזה יש לפרש גמרא ראש השנה, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר כו’, והקשו דהא חזינן כמה צדיקים מתים, וכמה רשעים יחיו כי לא יחפוץ כמות המת, ומי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב.

אבל מה שאפשר לומר, בהקדם לפרש הפייט במוסף דיום א’ דראש השנה בזכרונות זכר החיים, עד כמה הם חיים, הן למות, אם לחיים, חי חי יזכור. דיש לפרש דהנה אמרו ז”ל צדיקים במיתתן נקראים חיים, ורשעים בחייהן נקראים מתים [באופן אחר יש לפרש צדיקים במיתתן נקראים חיים, לפי מה שפירשו הקרא תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות, על פי אמרם ז”ל דיזכור לו יום המיתה דאז יכול הגבר להיות חי, וזהו צדיקים במיתתן, על ידי שמזכיר יום המיתה נקראים חיים] אפשר לומר דהא שנותיו של אדם קצובין כמו שגזרו לו בשעה שנולד, ובזה יש הבדל בין צדיק לרשע, למשל אם נגזר על הצדיק שחיו יהיו מאה ועשרים שנה ושימות לאחר מאה ועשרים שנה, לא מזכירין ואומרים שימות לאחר מאה ועשרים שנה, רק מזכירין ואומרים שחיו יחיה ק”ך שנה. אבל לא תצא הרעה לומר שם מיתה לאחר ק”ך שנה, רק ממילא נשמע מכלל הן אתה שומע לאו. וזהו הפירוש צדיקים במיתתן, היינו הימים שקצובין למיתה לאחר ק”ך שנה נקראים חיים, עיקר הקריאה על שם ימי חייו שחיו יחיה ק”ך שנה, וידיעת מיתתן בא מכח קריאה דימי חייו כמה, דלאו בא מכלל הן. אבל רשעים בחייהן, היינו בשנותיהן הקצובות לחיות, עם כל זה נקראים מתים, עיקר הקריאה שלאחר ק”ך שנה בודאי ימות, ומכלל לאו אתה שומע הן.

והנפקא מינא מזה שלהצדיק יוכלו להוסיף שנות חיים על ימיו הקצובים, כיון דשם מיתה לא נזכר, אבל לרשע די שהוא חי שנותיו הקצובים לו, אבל להוסיף עוד חיים על ימי חייו הקצובים אי אפשר דכבר נקרא מת. וזהו פירוש הפייט, זכר החיים היינו הצדיקים הנקראים חיים, עד כמה הם חיים, הן חיים הן למות, אם לחיים חי חי יזכור. אבל לא יזכר שם מיתה . וזהו הפירוש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, היינו עד כמה יחיו, אבל שם מיתה לא יזכר, והנפקא מינא, כי הא דגמרא דידן, דאי איכא צורבא מרבנן מוסיפנא ליה.

וזהו פירוש הקרא ויוסיפו לך שנות חיים, היינו שנות חיים שהיה צריך אדם אחר לחיות, פירוש עיין יבמות דף נ’ תוספות ד”ה משלו שכתבו דניחא אפילו לרבי עקיבא דאין זה תוספות כיון שננזרו לשום אדם. עיין שם. וזה פירוש ויוסיפו לך, דקשה הא אין מוסיפין לרבי עקיבא, והתירוץ שנות חיים, שנים שכבר נגרו אבל רשעים נכתבים מכו’ וכיון דכבר נכחב שם מיתה ואחר ימי שני חייו הקצובין שוב אי אפשר להוסיף לו שנות חיים. לפי זה לא קשיא מה שהקשו, דהא אם הגיע קיצו, וליכא שנות חיים מוכרח גם הצדיק, וכן הרשע אם עוד לא הגיע קיצו, והבן.

(מתוך “קונטרס שמן למאור”, פתיחת לספר שלמי רגלים)


הרב שמעון לנגסם (לאנגסאם), נולד במעליץ שבגליציה, לאביו הרב פסח בסביבות שנת תר”כ (1860).

ראב”ד ומורה הוראה בקהילת מעליץ במשך שנים רבות, גאון ישיש, סיני ועוקר הרים בחריפותו פטיש החזק, שנודע בפקחותו לפתור בעיות מסובכות. חיבר את ספר שלמי רגלים על מסכת חגיגה ובסופו שו”ת הר המריה (תרס”ד), ספר שו”ת מהרש”ל (תר”ע), ספר שו”ת קריה הנאמנה חלק א (תרפ”ה) וחלק ב (תרצ”א). כמו כן מופיע מאמר ממנו בכתבי עת תורניים, ובהם: בבית ועד לחכמים (ט”ו תשרי תרפ”ד, ט”ו חשון תרפ”ד, ובט”ו באב תרפ”ד), דברי נעם סימן ז (תרפ”ה, חוברת א, שנה א).

חותנו, הרב לייבלי ווענגער, היה היה חתנו של הרב משה מאיר, הדיין במעליץ. 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במעליץ כ-3,500 יהודים, והם היוו כמחצית מאוכלוסייתה. העיירה נכבשה ע”י הגרמנים ב- 8.9.1939 והם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. יותר ממאה וחמישים יהודים, בעיקר בעלי זקנים, נתפסו ע”י הגרמנים ב-13.9.1939 שהכניסו אותם לבית הכנסת ולמקווה, ואז העלו אותם באש. בשנת 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו, והובאו לשם פליטים יהודים מיישובי הסביבה. ב 9.3.1942 נכנסו אנשי ס”ס ומשטרה גרמנית לגטו, פרצו לבתים ביריות וציוו על היהודים להיאסף בכיכר. רבים נרצחו בבתיהם ובדרך לכיכר. לאחר סלקציה שולחו כ-750 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כ-4,000 בני אדם הנותרים, נשלחו ברגל לשדה התעופה בברדחוב, כאשר הנחשלים נורו בדרך. לאחר ארבעה ימים נערכה סלקציה, וכ-500 בני אדם, בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים, נרצחו ביער הסמוך, וקבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה בפוסטקוב, וכ-3,000 הנותרים שולחו ליישובים באזור לובלין.

הרב שמעון לנגסם הי”ד נספה בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

מקורות: ספרי הרב לאנגסאם, חכמי גליציה חלק ג עמ’ 589-590, “עטרת יהושע” עמ’ 30, מעליצער יידןאנציקלופדיה של גטאותועוד.

מספר הצפיות במאמר: 7

נחמת רבי עקיבא אל מול סכנת המנהיגים הריקים מתורה והערמומיים כשועלים / הרב ראובן דוד הכהן בורשטיין הי”ד

תמונת הרב ראובן דוד בורשטיין הי"ד

בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור’ אלעזר בן עזריה ור’ יהושע ור’ עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור’ עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו’, בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.

והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר’ עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.

ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה’ את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו’ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו’ וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו’ וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו’. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו’. וכדכתיב גם בישעיה ב’, והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה’ בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו’. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.

ובגמרא נדרים דף ל”ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב”ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.

ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה’ פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה’ אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה’ ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.

וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.

וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה’ מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.

וזאת היתה כוונת רבותינו ז”ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה’ ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר’ עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב”ה שלא תבטל.

ותשובת ר’ עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר’ עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר’ אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו’ וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר’ אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר’ עקיבא הנ”ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ”ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.

(דברי רד”ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)


הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר “דברי רד”ך” (ורשה, תרפ”ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיי הלוי סולבייצ’יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב”ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף “שו”ת זכרון יהושע” על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר”מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי”ה קוק זצ”ל, עד לפטירתו בשנת תרפ”ו. בפתיחת הספר “דברי רד”ך” כתב אחיו דברים לזכרו.

אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור”מ וראב”ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.

בראש השנה ת”ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע “ברברוסה” נכבשה העיירה ע”י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז’נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב”מאמר מרדכי” מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ’ 50-54.  

מספר הצפיות במאמר: 11

כל המיצר לישראל נעשה ראש / הרב דוד הרשקוביץ הי”ד

לע"נ חללי משפחת הרשקוביץ הי"ד

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק”ד ע”ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד’ להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ”ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא “ראש” ו”לי”, הם כשומרים לפרי הל’ והי’ הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם “לי”, ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל“ראש”. ונמצא התיבת “לי” הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א’ צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב”ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב”לי”, בתיבת “לי”. וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד’ פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה”לי” השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת”ר ל”י בגימטריה ת”ש, תרום קרנינו, ה”לי”, הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י’ ע”ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב”ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ”ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס”ז ע”ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י”ז י”ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע”א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב”ב (י ע”ב) אמר ר’ אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו’ ע”א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת “ישראל” נעשה מתיבה הזאת ראש, רא”ש רק כח הפנימי. אבל לא ח”ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק”ג ע”ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר”ם ואם תשפיל הר”ם אז נשאר יש”ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק”ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו”ה דוד הערשקאוויטש הי”ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס”ו)


הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי”ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי”ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי”ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש”ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב”ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי”ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב”ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס”ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג’ בסיון תש”ד.

מספר הצפיות במאמר: 30

חיים שיש בהם, בבני ובבנותי, יראת שמים ויראת חטא / הרב דוד אייזיקוביץ הי”ד

אבות ובנים

דרוש חינוך הבנים

רב בתר צלותיה אמר הכי שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של פרנסה חיים של חלוץ עצמות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים שאין בהם בושה וכלימה כו’. (ברכות טז.)

וצריכים להבין מה זה נקרא חיים ארוכים, כי אם לו יחיה אלף שנים גם כן בעת פרידתו מן עולם המה אצלו כעת קצרה, כי כאשר אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, תיבת היום הוא מיותר.

והעניין כי פעם אחת היה בעיר חכם גדול, ובעת זקנתו כאשר נטה למות אמר, שדומה לו עתה כאילו רק נכנס בפתח אחד ויצא בפתח שני, וכאילו לא נתעכב בזה העולם רק יום אחד, וכאילו היום נולד והיום מת, ולכן אמר באבות היום קצר וכו’, כלומר כל חיי האדם הם רק כיום אחד, ואף אותו יום יחידי הוא יום קצר ולא יום ארוך. וכן אמר משה רבינו עליו השלום ביום מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, כאילו היום נולדתי והיום אני מת. כי כל הימים שעברו כבר אינם רק זה היום שאני חי. וכבר אמר חכם אחד העבר אין – העתיד עדיין – וההווה כהרף עין. פירש העבר, השנים שעברו מחייו, אין – הם כבר הלכו ואינם בעולם, והעתיד עדיין עוד לא בא כעת וההווה רק כהרף עין, וכל ימי חייו רק רגע אחת, זה הוא ההווה. כי רגע העבר אין, ורגע העתיד עדיין, רק נשאר הרגע של ההווה.

ונחזור לענייננו, כי מקודם מבקש שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום כו’, אחר כך אצל יראת שמים מבקש חיים שיש בהם יראת שמים. מה זה שאמר בהם?  ועל חיים ארוכים הם מתפללים ותתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של פרנסה, על זה הם מתפללים ותתן לנו, רק על יראת שמים מתפללים חיים שיש בהם יראת שמים?

אך ראיתי בסיעתא דשמיא לפרש על פי גמרא בבא בתרא דף קט”ז, דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, וישכב דוד. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמר בו מיתה. ואם כן אם הניח בן כמותו, בנים שהולכים בתורת ה’, כי אז לא מתו האב והאם, ודוד מלך ישראל חי וקים. או כמו שאמרו חז”ל, יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, שהניח שנים עשר שבטי יה, אף הוא בחיים. ואם כן באופן זה נקרא חיים ארוכים, כי יעקב אבינו ודור מלך ישראל הם חיים וקיימים זה כל השנים. וממילא אם האב והאם מדריכים את בניהם שילכו בדרך התורה והמצווה כי אז נקרא חיים של שלום, שיש שם שלום בית, כי האב והבן ילכו בדרך אחד, בדרך אמת, האב ילך בדרך התורה וגם הבנים ילכו בדרך הזה, אז שלום בבית.

אבל אם האב ילך בדרך ה’ ובניו יפנו עורף ויעשו בהיפוך, אז בוודאי יש קטטות ומריבות בין ההורים והילדים והשלום בית נשבר.

וזה שהתפלל רב בתר צלותיה אמר הכי, שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום, שיהיה שלום בית, חיים של טובה חיים של פרנסה, כמאמר חז”ל כד משלם שערה מכדה אתי תגריה.

ובאיזה אופן יכול להיות חיים ארוכים חיים שיש בהם – אצל בני ובנותי – חיים של יראת שמים ויראת חטא. אם בני ובנותי ילכו בדרך הישר, כי אז גם במיתת  אב ואם לא נקראו מתים, רק שכיבה, וישכב דוד, וזה נקרא חיים ארוכים, וגם יהיה חיים של שלום בעת שבניו ילכו בדרך האב.

(מגדל דוד, הרב דוד אריה אייזיקוביץ הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 22

תשובת התינוק מבית האסורים בכרך גדול שברומי לשאלה “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” / הרב משה אשר אקשטיין הי”ד

המאורות לוקין

ת”ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה’ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע”א).

כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ”יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים”, איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.

הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה’ ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה’ קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.

שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי “מי נתן למשיסה יעקב” – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, “מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים” – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.

על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב”ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. “ולא אבו בדרכיו הלוך” – לא הלכו בדרכיו של הקב”ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו’. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה’ בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.

 (מתוך “בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין”, דרשת שבת תשובה תש”א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי”ד)


בשנת תש”א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.

הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: “עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…”.
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, “מדוע עשה ה’ ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?“.
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש”כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי”.
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה’ באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה’ אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה’ הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה’, בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.

סוף הדרשה אבדה בשואה.

בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש”ן, לקראת יום השנה של סבם, בב’ באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.

מספר הצפיות במאמר: 21

מספר הערות לאגדתות מסכת ברכות / הרב ראובן יהודה נייפעלד הי”ד

תמונת הרב ראובן יהודה נייפעלד הי"ד

הראה הקב״ה למשה קשר של תפלין

וראית את אחורי וכו’ מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפלין, יש לאמר בזה ע״פ מה דמבואר שם בגמרא, תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהם, אשריך ישראל מי כעמך ישראל ומי גוי גדול וכו’, והנה התפילין של כביכול עם הפרשות שלהם הלא המה נצחיים אף באין ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שאמר רבי מאיר בנים אתם להשם וכו׳ בין עושים רצונו ובין אין עושים רצונו, גם רבי סובר דיום הכיפורים מכפר אפילו באין עושים תשובה, ועוד הרבה מקומות נמצאו בדברי חז”ל המראים לנו זאת על נכון, והנה בזה נתקשה משה וביקש להודיעו דרכיו באמרו “הודיעני נא את דרכיך״ ונתן לו בזה שהראה לו הקשר של תפילין. הכוונה שגילה לו את הסוד ההתקשרות שבין כביכול עם ישראל להיות לו “להעם הנצחי” אפילו באין עושים רצונו.

ובדרכנו זה הלא נבין ג״כ מאמר חז״ל המובא שם, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר “ויסתר משה פניו” זכה לקלסתר פנים, בשכר “מהביט אל האלקים״ זכה ל”תמונת השם יביט״. והנה ידוע מאמר חז״ל בשבת, אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמו ״הבט נא השמימה וספור את הכוכבים” – מלמד שהגביהו הקב”ה למעלה מן הכוכבים, ואמר לו הבט נא, ובזה נבין כוונת חז״ל, כי אדון הנביאים כאשר ראה מראות השם בסנה ושמע קול האלקים הקורא אנכי אלקי אביך, לא היה יכול להבין, איך נהי׳ כדבר הזה שאדון הבריאה יצטרך ליצור כפיו, והיה ירא מהביט בעינו השכלי אל האלקות, היינו להביט מלמעלה למטה, שהקב״ה יצטרך לבריאה שפלה כמותו, ובשכר זה וכה אח״כ ״לתמונת השם יביט׳׳ הפירוש “מלמעלה למטה״ כביכול, כי הקב״ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, כמו שנאמר. ותגזר אומר ויקום לך:

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ”נ ואח׳׳כ יתפלל

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ”נ ואח׳׳כ יתפלל, ונראה בזה הכוונה בדרך מוסר ע״פ מה שאמרו היצר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו, כי לב חכם מימין ולב כסיל משמאל, והנה אצל הכסיל יש להיצר דרך פשוט ללכת אחרי עינו ולבבו לחפשי, ודין וחשבון אין לפניו מכל אשר יעשה, אולם אצל החכם אם יסיתהו לעשות עבירה לא יאבה ולא ישמע לו, לכן הוא חורד לצד הימין ומראה לו כי אין זה עבירה אלא מצוה, כמו לרדוף אחרי חבירו אם הוא מן מפלגה אחרת ולקיים בו ובערת הרע מקרבך, אשר לדאבון לבנו נהייתה עתה כמעט למלחמת מצוה. לכן מוכרח היצר לישב בין שני מפתחי הלב, והנה חז״ל אמרו “ולעבדו בכל לבבכם״ הכוונה בשני מפתחי הלב. ואין עבודה אלא תפלה כמבואר כי איזה עבודה שבלב הוי אומר זה תפלה, ובזה מה נמרצו דברי חז״ל הנ״ל לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכנ״ס ואח”כ יתפלל,  וכוונתם לאמר בזה, דאפילו שבאם דרכו של האדם להטות את מהלכו בארץ החיים רק דרך פתח אחד מצד הימין או מצד שמאל, אבל קודם התפלה הוא מחויב לצמצם את מחשבותיו ולאחד את שני פתחי הלב לפני קונו בעת יעמוד בביהכנ״ס ואח”כ יתפלל:

מעשה ברבן גמליאל

במשנה ומעשה בר״ג שישא אשה וקרא, ומביא בשם ספר תפארת שלמה שר”ג לא נשתנה ולא נתפעל גם בעת שמחתו ונשואין שלו להיות טרוד בשמחה כדרך כל אדם, וכן רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, שגם בעת רעה לא נתעצב ברב האבלות יע״ש.  והנה הדברים האלה מקורם הראשון הוא אצל אהרן הכהן כמו שפירש״י על הפסוק “וידום אהרן”  וכמו שמבואר במדרש (פ׳ אמור), “מגודל היראה שנתירא אהרן לפני הקב״ה זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת,

והכוונה בזה נראה לי, היינו מגודל יראת הרוממות שהיתה לו, לא עשתה עליו מיתת בניו שום רושם באמונתו שכן צריך להיות,  וזה הוא הפירוש של ״וידום אהרן” היינו שנעשה ״כאבן דומם”, מבלי שום התפעלות של אבלות עליו, וע”כ זכה לפרוש את עצמו מטומאת המת, ומן המקדש לא יצא, להראות גלוי לכל כי הכהנים העומדים על משמרת הקודש קדושתם בכל הזמנים שוים ואינם נתפעלים מפגעי הזמן, וממילא מובן מה שדרש משה ממנו מדוע לא אכלתם החטאת במקום הקודש, בחשבו כי עשה זאת מחמת אנינות ואבלות, אולם אהרן השיב לו תשובה נוצחת, כי הן אמת שהצרה הזאת לא עשתה עליו שום רושם של אבלות, אבל מה שנוגע לענין הדין של התורה מחויב הוא לקיים כמו מצוה אחרת, דהנה כבר אמרו חז”ל חמשה חטאות ראובן יהודה נייפעלדהמתות, ואחת מהן היא חטאת שלא נתכפרו בעליו, ואינה נאכלת, והנה כאשר הקריבו את החטאת חשב אהרן למשפט שכבר נתכפרו על החטא של העגל, אבל לא כאשר חשב, כן היה, כמו שכתוב ובאהרן התאנף השם מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים אך תפלתו של משה עליו עשתה מחצה, ומתו נדב ואביהו כמו שמבואר בגמרא, נמצא באופן זה כי לא נתכפרו בחטאתם, והוה חטאות שמתו בעליו וגם חטאות שלא נתכפרו בעליו, לכן השיב לו, “הן היום הקריבו את חטאתם”, והוה צריך להיות כפרה על העגל, ולבסוף, “ותקראנה אותי כאלה”, מזה אני רואה כי לא נתכפרו בהחטאת כלל, “ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם”, הלא ע״פ הדין אסור לי ולבני לאכול את החטאת משום דהוה חטאת שמתו בעליו ושלא נתכפרו בעליו, ונכון.

וכן מצינו אצל יחזקי׳ המלך בעת שצר סנחרב על ירושלים והרעה הגיעה עד מרום קצה לא נתפעל כלל מזה. עד שאפילו בעת שלח לו השם עזרתו מקודש וראה במפלתו הנוראה של סנחרב לא מצא לנחוץ לפניו לאמור שירה, ומה שאמרו בגמרא “גנאי הוא לחזקי׳ שלא אמר שירה”,  נוכל לפרש שכוונתם הוא להיפוך, דאיתא במדרש (פ׳ בשלח) על הפסוק אז ישיר משה, למה באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב”ה שנאמר ומאז באתי אל פרעה הרע להעם הזה, בלשון שסרחתי בו באותו הלשון אני אתקן ואקלס אותך, יע”ש באריכות.

מובן מזה כי מחמת הצער של ישראל נתפעל משה וקרא תגר, לכן כאשר ראה הנס היה מתקן ג”כ ע”י התפעלות בזה שאמר שירה, אבל יחזקי׳ הצדיק כבר היה לו ממי ללמוד, מאדון הנביאים ולא נתפעל כלל בעת הצרה, לכן גנאי היה לו אח”כ לאמור שירה, כי לא סרח מתחילה וממילא לא הי׳ צריך אח”כ לתקן בשירה, והי׳ עומד בצדקו ובאמונתו השלמה בהשם כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ואף בעת שלא היה לו ע״פ דרך הטבע שום מקום להנצל מחרבו של סנחרב, בכל זאת לא נתפעל מזה כלל ועסק בתורה, כמו שדרשו חז״ל על הפסוק “וחובל עול מפני שמן”, וראיות נכונות על הפירוש הנוכחי יש לי מכמה מאמרי חז”ל, ומכללם מן המאמר חז״ל המובא במדרש הנ״ל, הה”ד נופת תטופנה שפתותיך כלה,  אך אין העת האספם פה:

———–

הגאון רבי ראובן יהודה נייפעלד הי”ד רבה של נוידבור, מגדולי חסידי אלכסנדר, רבה של קהילת נובידבור, נולד בעיר וענגרוב בשנת תרכ״ט, לאביו רבי אברהם שהיה סוחר נעלים אמיד ממשפחה מיוחסת מקראקא. אביו השקיע רבות בחינוך בניו וזכה לראותם גדלים לתפארת, עד שנהרג בעיר ביאלאסטאק בעברו דרך שם בעת הפאגרום.

עוד בימי עלומיו בלט הנער ראובן יהודה והפליא את רואיו בתכונותיו, בחריפותו ובמרצו הכביר. התמדתו היתה לשם דבר, ועוד בצעירותו קנה לו שם כאחד הגאונים.

רבותיו המובהקים היו: הרה״ג ר׳ יהודא ליב המו״צ האבד״ק מאקאביד, והגאון ר׳ יחזקאל זצ״ל האבד״ק ווענגראווא, והדיין המפורסם ר׳ פתחיה הערונבלאס המו”צ דק״ק ווארשא, ואח”כ למד בישיבת הרה״ג ר׳ ישראל יצחק הכהן ז”ל אבד״ק פאוואנזיק, שהיה תלמיד מובהק של הגאון בעל ״חידושי הרי״מ״ זצ״ל. בגיל צעיר נסמך להוראה מהגאון ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, מהגאוןר׳ אליהו חיים מייזל רבה של לאדז, מהרה״ג ר׳ ירחמיאל אבד״ק לוקעווא, ומהגאון ר׳ שמואל זייגוויל קלעפפיש רבה של ווארשא, ומהרה״ג הישיש ר׳ יוסף לעווינשטיין אברד”ק סעראצק. בשנת תרנ״ד נתקבל לרב בעיר ראצונז פלך פלאצק, ובשנת תרס״ד בעיר נובידבור.

הרב הכין לדפוס כתבים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם כתבי יד של ספר ״שדה יהודא״ על גפ״ת ושו”ת, ״פרדס האגדה״ על דרוש, ״כרם יהודא” על אגדה ומאמרי חז”ל.

הרב נייפעלד התבלט משכמו ומעלה באישיותו הרב-גוונית, הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה. גאון אדיר בעל מח חריף, ובקיא מופלא, דרשן בחסד עליון אשר ריתק בדרשותיו קהל רב במשך שעות ארוכות, אך עיקר גדולתו ויחודו היה בכך שהוא לא הסתגר בד’ אמותיו בלבד, אלא היה מן הרבנים הלוחמים את מלחמת ה’ ברמה. הוא היה מראשי המדברים והלוחמים שהשיבו מלחמה שערה באומר ובמעש, במרץ כביר המשפוע באהבת ישראל אמיתית ולוהטת, ובכח השפעתו פעל רבות למנוע פגיעה במורשת ישראל בכל תחומי החיים הדתיים בפולין. ל מאות המאמרים שפירסם בעיתונות התקופה, הייתה השפעה עצומה על העם, וביחוד על הדור הצעיר. הוא היה בין מקימי “אגודת הרבנים” בתהליך מייגע וממושך. הוא  נסע לורשה עפ”י ציווי רבו ה”תפארת צבי” מאלכסנדר, שם שהא חודשים ארוכים ועסק בשדלנות, עד שבשנת תרע”ג הצליח להשיג את האישור משלטונות רוסייה לייסוד אגודת הרבים בפולין. הרב הרבה לעסוק בפדיון שבויים, דאג לחיילים יהודים ולאסירים שנאסרו ב”מבצר מאדלין”, המבצר הגדול שכלל בית כלא מרכזי. הוא היה בין גדולי המשיבים בין רבני פולין. אישיותו הנפלאה, גדולתו בתורה ובחכמה, ודרך ניהולו את ענייני העיר הקנו לו הערכה והערצה בלתי מסוייגת מצד אנשי העיר.

ואז פרצה המלחמה. יהודי נובידבור גורשו לורשה יחד עם רבם. שם התערבו עם שאר המוני הפליטים שזרמ לעיר הבירה מכל רחבי פולין. החיים בגיטו היו קשים מנשוא ומיום ליום הלך והתמעט מספרם של יוצאי העיר.

הרב, שבור בגופו אך איתן ברוחו, ריכז סביבו את שרידי יהודי נובידבור והפיח בהם תקווה וכח להמשיך. באחת האקציות נדרשו כולם ללכת אל ה״אומשלאג פלאץ״.הרב כבר לא היה מסוגל ללכת על רגליו, מקורביו הסיעו אותו על ריקשה. ומשם נשלחו כולם אל המשרפות.

הרב נייפעלד, שכל חייו היו מסכת אחת של קידוש השם ושל מסירות נפש, קידש גם במותו את השם. הי”ד.

חתימת הרב ראובן יהודה נייפלד הי"דמקורות:

אהלי שם, כרמנו, גליון ל, אדר תשנ”ו, כרמנו כה, אלול תשנ”ג.

וראה פנקס נובי-דבור עמ’ 119.

מספר הצפיות במאמר: 17

מאמר בשבח לימוד אגדות הש״ס / הרב מנחם זעמבה הי”ד

תמונת הרב מנחם זמבה הי"ד

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז”ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת”ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז”ל באבות דר’ נתן פרק כ”ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות,  לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה,  שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה. ואחז”ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו’. יש זוכה למיקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי’ במסכת סופרים פרק ט”ז, על הפסוק “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם” וגו’. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ”ה הגי’ בפסיקתא דר’ כהנא עיי”ש. ועי’ יבמות קי”ז ע”א כמים הפנים לפנים וכו’ ההוא בדברי תורה כתיב עיי”ש וברש”י ותבין.

וכבר רמזו ז”ל במדרש וישלח בפסוק “ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש” מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי”ש. ומכוון לדבריהם ז”ל במק”א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו “ודם ענב תשתה חמר” אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י”ד וכל משען מים,  אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע”ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע”ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז”ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז”ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק “ויאכילך את המן” וגו’ כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם וגו’ אלו מדרש הלכות ואגדות עיי”ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא.  כלומר להכיר את הקב”ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה’ (תמיד ל”ב) ואכ”מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ”ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג”א באו”ח סי’ נ’ ס”ק ב’ דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי”ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב”ם פ”ג מחגיגה,  גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע”כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול  כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה “גרך” דקרא דנאמר בהקהל,  באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי’ באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : “גרך”  אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל”ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי”ש. והנה אי’ במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת”ל אשר תשים לפניהם, עיי”ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי”ש.

אבל לדברי הרב ז”ל בשו”ע הלכות תלמוד תורה סי’ ל”ד דבתורה שבכתב גם ע”ה מקיים מצות לימוד, עיי”ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז”ל מהך דכתב הר”י מיגאש בשו”ת סי’ צ”ג דתורה שבע”פ אינה מטמאה את הידים. ובשו”ת משאת בנימין סי’ ק’ הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע”פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע”כ הבדל יש בין תורה שבע”פ לשבכתב.  דבתורה שבע”פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע”כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס’ מגילה ח’ במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי”ש. וה”ה בתורה שבע”פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת”ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע”פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע”פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין.  אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב”ם ז”ל הנ”ל דגרים שאינם מכירין,  פי’ הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ”ל, בעינן עכ”פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה.  ואכ”מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ”מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז”ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב”ן ז”ל על התורה דביאר הכתוב “ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם”, וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול”ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ”ל. האיר לנו הרמב”ן ז”ל, עיקר שם “תורה” היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע”י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי’ ברכות ח’ וקדושין מ”ט ע”ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי”ש ותבין ואכ”מ.

והגם כי אחז”ל בחגיגה י”א ע”ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מיסודי התורה הי”א, עיי”ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ”ל. אולם כבר הרי ביארו התוס’ בשס ר”ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע”ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי’ ברש”י קדושין ע”א, וברש”י ע”ז י”ז,  ובפי’ הראב”ד ז”ל לספר יצירה פרק א’, ועי’ בשו”ת הרשב”א ז”ל ח”א סי’ ר”ב. ועי’ בזוה”ק תרומה ד’ ק”ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז”ל ואכמ”ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי”ז מי”ד “ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה” וכו’. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ”ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב”ם דהשמיט משנה זו ואכמ”ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי”ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ”פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ”פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ”פ ולא פורים. אמנם ביום הד’ והה’ חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב”ם והרע”ב, לכן יוהכ”פ דהוא מן התורה,  ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע”כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד”ק.

ונראה דכיון ז”ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק”מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי’ דנפק”מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש”י ז”ל בפסחים נ”ח ע”ב דגם בשעה שקידשו ע”פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ”ה בר”ה ב’. עיי”ש. ואי’ בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי”ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ”י המדרש פר’ חוקת “מי יתן טהור מטמא לא אחד” מרדכי משמעי, עיי”ש. גילו לנו חז”ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ”פ אי’ בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ”פ לישראל. ופי’ בסה”ק דהוא כולו במקום טהור,  של אחד, ע”ד שאחז”ל בקדושין מ’ ע”ב, צדיקין נמשלין בעוה”ז שכולו עומד במקום טהרה וכו’. על כן ביוהכ”פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ”ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ”פ הוא רק בימים שאין בהם  טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע”י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז”ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב”ה כנגד כל באי עולם. עיי”ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב’ ע”א חל להיות בשני וכו’. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ”ו דמגילה ה”ב אמר ר’ ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי”ש. וזה מכוון כדברי הזוה”ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז’ – הובא גם בחידושי הגרמ”ז. ועיין בתורה שלימה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה תמימה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

—————

תולדותיו

ב”רבנים שנספו בשואה”, מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ”ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ”ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש”ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה, ובראש חודש תמוז תשי”ח, 1958, הובאו לקבורה בירושלים.

תולדותיו הובאו במקורות רבים נוספים, ובהם: תולדות הגרמ”ז – מאת אהרן סורסקיחבדפדי”ה, אנציקלופדיה יהודית דעת,  ויקיפדיה, זכור, אתר כולל פולין, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 298).

 

מספר הצפיות במאמר: 74