קטגוריה: אגדה

לאמאז.

היום הרת עולם כו' אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמנו כו' אם כעבדים עינינו לך תלויות כו'.

יש לשאול האם כעבדים אין אנו צריכים רחמנות שירחם עלינו, וכי אם עבדים אנחנו לא יספיקו הרחמים ממקור הרחמים. אמנם הביאור הוא פשוט כי בן אם יחטא נגד אביו יכול הוא לבקש על נפשו מאביו גם בעת שאביו מלא רוגז, כי בוודאי יתמלא רחמים וימלא בקשת בנו. כי כן הוא בטבע האב לרחם על בנו ומקדים רחמים לרוגז. אבל עבד אם יחטא נגד אדונו בל יהון לבקש חנינה מאדונו, אך בעת שידע כי אדונו הוא מלא רצון וכטוב לבו. ולכן אנו אומרים אם כבנים אנו מבקשים תיכף רחמים גם בזמן הדין רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים שאי אפשר לנו לבקש עתה בעת הדין עינינו לך תלויות עד שתחננו שיהיה עת חנינה, אז תרחם עלינו. והבן.

ובזה נבין מה שהורגלנו לבקש 'אלהא דמאיר ענני' (והעירו בזה בקובץ חוברת ג' סי' ל"ה) ומקורו בגמרא (עבודה זרה דף י"ח) והורגלנו לכנות את רבי מאיר בשם 'בעל הנס'. ולא שאר התנאים שהורגלו בנסים, כמו רבי חנינא בן דוסא וכדומה, דהנה בקדושין (דף ל"ו) איתא רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים, לזאת בזמן שאחד חס ושלום בעת צרה ומבקש מה' יתברך שירחם עליו תיכף כי אי אפשר לו להמתין, מזכיר את רבי מאיר, דלשיטת רבי מאיר אנו מיד בבחינת בנים ומבקש כבן את אביו שימהר ישועתו וירחם עליו כרחם אב על בנו.

בשיטת רבי מאיר יש להבין איך אמר בין כך ובין כך קרוים בנים, והא מקרא מלא הוא (בסוף פרשת בהר) "כי לי בני ישראל עבדים", ומזה דרשינן (במסכת בבא בתרא דף י') בזמן שאין עושים רצונו של מקום קרויין עבדים. עיין שם. ונראה על פי הגמרא בבבא בתרא (דף קכ"ז ב') אמר רבי יוחנן אמר 'בני הוא' וחזר ואמר 'עבדי הוא' אינו נאמן (במאי דאמר 'עבדי'), אמר 'עבדי הוא' וחזר ואמר 'בני הוא' נאמן (במאי דאמר 'בני') 'דמשמש לי כעבדא' קאמר (בנו הוא והאי דקאמר עבד לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאלו הוא עבדו). וכן נפסק בחושן משפט סי' רע"ט. ולפי זה נאמר כאן דבפרשת בהר נאמר "כי לי בני ישראל עבדים" ואחרי זה בפרשת ראה כתיב "בנים אתם", הרי זה כאומר 'עבדי' וחזר ואמר 'בני', דקיימא לן שהוא בן, ומה שקרא אותנו 'עבדים' הכוונה שמשבח אותנו שמשמשים אותו יותר מדאי כעבדים אבל באמת אנחנו בנים. והגם כי לפי כללי הש"ס רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, אבל בפלוגתא זו אזלי לשיטתם וישאר הדין כרבי מאיר, דהנה המפרשים עמדו על כפל הלשון 'כי לי בני ישראל עבדים" 'עבדי הם', עיין שם באור החיים.

גם יש להבין הסמיכות "לא תעשו לכם פסל", עיין שם ברש"י ואבן עזרא. ובארתי שהתורה הקדושה רמזה לנו כי מה שקרא הקב"ה לבני ישראל 'עבדים' לא שהמה באמת עבדים, רק 'עבדי הם' שבאמת המה בנים רק עבדי המשמשים אותי כעבדים ורק אותי לבדי לעבוד ולא לאחרים. וזהו הסמיכות "לא תעשו לכם פסל" והבן. ועיין בספרא שם "עבדי הם אשר הוצאתי" על תנאי שלא ישתעבדו בהם. "אני ד'" מה תלמוד לומר, שכל המשתעבד בהם למטה כאלו משתעבד בהם למעלה, ומבואר בדברנו. והנה זאת היא רק אליבא דרבנן דדרשו סמוכין בכל התורה, אבל לרבי יהודי דלא דרוש סמוכין רק במשנה תורה (כדאיתא בריש יבמות) וגם סבירא ליה דברה תורה בלשון בני אדם (עיין במסכת עבודה זרה דף כ"ז), ולשיטתו יפורש "כי לי בני ישראל עבדים" כפשוטו, "עבדי הם" דברה תורה כלשון בני אדם. ונשאר סתירת הפסוקים מפרשת בהר לפרשת ראה שנאמר "בנים אתם לה' א-להכם", והוכרח לחלק דדווקא בזמן שנוהגים מנהג בנים נקראים 'בנים'. ורבי מאיר לשיטתו דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם (עיין מסכת ראש השנה דף ח'), ושפיר יפרש "עבדים' עבדי, כי רק לי משמשים כעבדים, ולעולם הם בחינת 'בנים'. ונמצא לפי זה כי דעת רבי יהודה בזה הוא נגד דעת רבי יוסי דסבירא ליה (במסכת עבודה זרה שם) דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, וקיימא לן בעירובין דף מ"ו דרבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי וכן בעניין סמוכים רבים הם החולקים על רבי יהודה וסבירא ליה דדרשינן סמוכים בכל התורה, והלכה כרבים. וממילא הלכה כרבי מאיר דבין כך ובין כך קרוים 'בנים' (ועיין בהתורה והמצוה פרשת ראה דביאר בספרי על הכתוב "שיחת לו לא בניו", משמע דרבי יהודה הורה לרבי מאיר בזה), ואם כן להלכה אנו 'בנים' למקום וכרחם אב על בנים ירחם עלינו ויושעינו במהרה בימינו אמן.

יצחק דובער בהרד"י ז"ל גרינבערג חופ"ק הנ"ל.

(דרשה לשבת תשובה, קובץ דרושים וחידושים, חוברת שישית, חלק ב, סי' ד, ורשה, תרפ"ז)

---

הרב יצחק דובער גרינברג אב"ד לומאז (פלך שעדליץ), היה בנו דוד יהונתן גרינברג, ובן בנו של הרב אברהם מנוברהדוק.

הרב יצחק דובער היה חתנו של הגאון הצדיק אב"ד טיקטין ושעדליץ ("דער שעדליצר רב"), הרב שמעון דוב אנאליק, מחבר הספרים "אורח משפט" ו"אמרי רש"ד"..

תשובה ממנו הובאה בכליל תפארת עמו' רסט (יצא לאור כרוך בסוף ספר "ברכת משה", הרב משה נחום ירושלמינסקי, מכון ירושלים, תשס"ט).

חיבורו "אבל כבד" ובו הספד על חותנו, יצא לאור בתחילת הספר "אמרי רש"ד" על התורה, נביאים וכתובים, חלק ב (ורשה, תרע"ב).

בשבט תרפ"ב הביא הרב יצחק דובער עותק של הספר "אמרי רש"ד" כמתנה לרב צבי יהודה הכהן קוק, לרגל נישואיו.

דרשה ממנו לשבת תשובה הובאה בקובץ דרושים (ורשה, תרפ"ז).

בספר חסידות וארץ ישראל, נמנה הרב יצחק דובער ברשימת הרבנים שתמכו באגודת ישראל.

מתוך דף עד שכתב בצלאל זלמנס, עולה שהרב נישא בזיווג שני עם מרת מלכה לאה (אחותו של כותב דף העד) בתם של ר' נפתלי הרץ וחנה מרים זלמנס, עוד נכתב שם הרב יצחק דובער גרינברג מלומז שבפלך שדלץ נספה בהיותו כבן שישים יחד עם רעייתו. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 22

בסוף הש"ס דנדה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות. ועיין שם בתוספות שכתבו דמייתי ליה כדי לסיים בטוב ובתחילת הש"ס מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה. האגדה הראשונה בש"ס ברכות דף ג' שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי וכו' משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. האגדה האחרונה בש"ס דנדה דף ע' ע"ב מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה, מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו וכו'. בברכות דף ה' לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה וכו'. ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו'. ואם לאו יזכור יום המיתה. ובאבות פרק ג' עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

הנה כבר כתב היערות דבש בחלק א' בדרוש הראשון דשלשה הם סוגי העבירות. רובן של העבירות סיבתן בחסרון ידיעה להבחין אם היא עבירה ועד כמה מגיע הפגם למעלה והתרופה לזה הוא לימוד התורה שידע האדם המעשה אשר יעשה ואשר ימנע מלעשות. סוג השני כולל העבירות שמקורן היא הגיאות אשר נגדה גם לימוד התורה לא יועיל מחמת שלפעמים יגבה לבו של הלומד בתורה בחשבו שהוא גדול ומורם מעם, ומועילה לזה קריאת שמע, קבלת מלכות שמים ודביקות האדם בבוראו בחושבו שעומד לפני מלך גדול הוא טהור ומשרתיו טהורים ואיך יתגאה קרוץ מחומר. סוג השלישי, הסיבה היא חמדה ששכיחה גם בבעלי החכמה כדמצינו בגדול החכמים שהיה גדול בתורה ודבק בד' ומצותיו ונתקלקל בחמדה וזה מפני שהחכמה נמצאת בבעלי מזג חם שמוליד גם חמדה ונגדה מועילה זכירת יום המיתה בזוכרו שהולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ולהבל דמה וכל חמדתו כאין. וזה הוא הטעם מה שהש"ס מזכיר כל השלשה האמצעים לנצח את היצר הרע ולא רק את זכירת יום המיתה יען כל אחד הוא נגד אחד מסוג העבירות.

ולדעתי נראה דהנה מצות התורה הן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה כי זה כל האדם ותפקידו בחיים הוא לעבד נטיותיו ויתקן נפשו בעולם הזה במדה שיסור מרע לעבור על שס"ה לא תעשה ויעשה הטוב לקיים רמ"ח מצוות עשה. הנטייה לעבירה באה מצד מזג החם שמתהווה בהאדם מרוב אכילה ושתיה, ותפנוקי מעדנים ותענגים גופניים כמו שאמר הכתוב "וישמן ישורן ויבעט", שבועט במצות ד' ועושה הרע ואין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ובזוהר הקדוש  תרומה קנ"ד ע"ב דהא יצר הרע לא אישתכח אלא מגו מיכלא ומישתא, הדא הוא דכתיב "פן אשבע וכחשתי", דמגו מיכלא ומישתא יצר הרע מתעבי במעוי דבר נש. וביטול מצות עשה בא מפאת הקרירות והעצלות והעדר הערנות לפעול כך שבעל מזג החם הוא פועל ועושה, והעצל הוא רשלן ושלילי. ולכן מי שהוא בטבעו חם המזג יתעורר לעבור עבירה אבל לא יתעצל לקיים גם מצוה ומי שהוא בטבעו קר לא ימהר לעשות עבירה אבל גם יבטל מצוה עשה. וזהו החלב והדם שבאדם, שהדם הנוזל בגידיו וורידיו של הגוף הוא מקור הפעילות, והחלב שמצטבר בהגוף הוא סיבת העצלות. ומחויב האדם להשתמש לצורך ה'סור מרע' בבחינת החלב, ולצורך ה'עשה טוב' בבחינת הדם. ואם משנה הערכין הוא חוטא בחלבו ודמו. ולתקן חטא זה הקריבו קרבן, להקריב החלב והדם. ואחר התענית מתפללים "יהי רצון שיהיה מיעוט חלבי ודמי" וכו', נגד החטא בחלב ודם. והוא שנרמז גם בהפסוק "וישמן ישורן ויבעט שמנת עבית כשית", שבמזגם החם מרוב טובה בעטו ועברו עבירה, ומרוב החלב כמו שפרש רש"י "עבית כשית", היינו שנתכסה בחלב, באו לידי עצלות שלא לקיים מצוות עשה. והוא הנרמז במאמר חז"ל חולין דף מ"ג שני עורות יש לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ואם נתחלפו טריפה, כי להוושט שמרמז על האכילה והשתיה יש הגנה של שני עורות, שלא יחטא אדום סמל הדם ויתעורר לעשות הטוב ולא הלבן בחינת החלב היינו שיתעצל לעשות עבירה. ואדום ירמוז לחטא, "אם יהיו חטאיכם כשנים". והלבן ירמוז להמצוה בחינת חסד, "כשלג ילבינו". והחיצון קודם לפנימי. ואמר שקודם יסור מרע, ואח"כ יעשה טוב. ואם נתחלפו ובכח הדם עשה עבירה וע"י החלב התעצל לקיים מצוה, הרי זה טריפה. ונודע מחלוקת הפוסקים בזה דלשיטת הרשב"א שניהם לבנים או אדומים, כשר. והמהרש"ל סבירא ליה דשניהם אדומים טריפה, ושניהם לבנים כשר. ושיטת הרא"ש היא דשניהם לבנים גם כן טריפה, דאם האדם בפעולותיו עובר עבירות ומקיים גם מצוות עשה, הוא בבחינת שניהם אדומים. ואם מתעצל ואינו עושה רע וגם לא טוב, הוא בבחינת שניהם לבנים. הרשב"א מקיל דאפילו שניהם אדומים כשר, כמו שאמרו חז"ל אם עשית חבילות עבירות, עשה כנגדן חבילות מצות, והטוב יבטל הרע. ומכל שכן שניהם לבנים דהוא בשב ואל תעשה עדיף, דאינו עושה טוב וגם לא הרע. והמהרש"ל סבירא ליה  דרק שניהם לבנים כשר, אבל שניהם אדומים טריפה, כמו שאמר הכתוב "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי", ומי שעושה הרע לא יועיל הטוב, כטובל ושרץ בידו. והרא"ש החמיר דבין שניהם לבנים או אדומים טריפה, דהאדם צריך דווקא לסור מרע ולעשות טוב.

ועקביא בן מהללאל שהביא כאן שלשה דברים אמר באבות דרבי נתן ארבעה דברים הולך למקום חושך וצלמות, ומה עתיד להיות רמה ותולעה. ולכן נאמר דבאמת לטהר את האדם מלעבור על לא תעשה ולהביאו לקיום מצוות עשה די שני דברים, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי בזכרו שהולך למקום חשך וצלמות ויהיה רימה ותולעה ימנע מלעבור על דברי תורה, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, עיין שם. וביודעו שעתיד ליתן דין וחשבון יעשה מצוות עשה, כמו שכתבו המפורשים, שהחשבון הוא על שלא קיים מצוות עשה. ולכן אמר "ואין אתה בא לידי עבירה ולא לידי חטא", שמבטא זה משמש לצין רק אם עובר על לא תעשה ופוגם בקדושה, זהו פגם וחסרון מלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים". ועבירה כוללת גם ביטול המצוות עשה שעובר על צווי ה' יתברך. והוא הנרצה במאמר חז"ל מה ראה אדם שחטא, ראה שתים ולא ראה בשלש. וכתבו המפורשים דמשום שלא בא מטיפה סרוחה וכו'. וידעתי נראה דמה שנאמר "ולא ראה בשלש", ולא "שלש", כמו "ראה שתים", היינו שלא הבין לראות בשלש שנכלל בהשתים, ולכן חטא. אלה הם גם דברי המדרש בחקתי הדא הוא דכתיב "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", אמר דוד בכל יום כשאני משכים אני מחשב למקום פלוני אני הולך ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש ולבית הכנסת, הדא הוא דכתיב "ואשיבה רגלי אל עדותיך", דהקב"ה נקרא מקומו של עולם, היינו שנזכר שעתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. ובית דירה היינו מקום הקבר, שכל אדם יבא שמה. ובזכרו שני דברים אלו, היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, מקום התורה, שדרכה היא פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ומבטלת היצר הרע, כמו שנאמר "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, ואין תענוג כתענוג התורה, וימנע מתענוגי העולם הזה ולא יעשה הרע. ולבית הכנסת, מקום עבודה זו תפלה להתדבק בד' ולעשות הטוב והמצווה. וזהו שאמרו חז"ל "ויקח קרח", לקח טלית שכולה תכלת ועמד לפני משה ואמר טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה. למה דווקא הלעיג במצוות ציצית, ואמרו חז"ל שקולה מצוות ציצית כנגד כל התורה כולה, וציצית עולה תרי"ג עם החוטין והקשרים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. והיינו משום דבציצית יש תכלת ולבן, ותכלת רמז לרקיע שמראו תכלת ומזכיר לאדם שעתיד ליתן דין וחשבון לפני אדון השמים, ולבן רומז על הלבנים שלובשין לאדם אחר מיתתו. ו"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" הינו שיזכור תמיד הבגדים הלבנים. ולכן ציווה הכתוב "וראיתם אתם וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם" ותסורו מהרע ותעשו הטוב. ולכן מצוות ציצית שקולה ככל התורה כולה, ולכן הלעיג בה קרח, שאמר אין תורה מן השמים. מכאן שהעצה היעוצה על ידי עקביא בן מהללאל להסתכל במה שעתיד לבוא. תכליתה, היא לעקור נטיותיו של האדם אחרי התשוקות הגופניות ולבטל יצרו ולמנעו מלעבור על מצוות לא תעשה ולהניעו לקיום המצוות עשה בכוח פעילותו. וכמו כן היא התעודה של השלש עצות שנזכרו בהש"ס הנ"ל, היינו על ידי עסק התורה לבטל התאוות החומריות ויצרו הרע של האדם לעשות הרע בעיני ד'. ועל ידי קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בברכות דף י"ג, ויתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים ולא יעצל לקיים מצוות עשה. ומחמת שעדיף העובד מאהבה מהעובד מתוך יראה ינסה קודם שני אמצעים אלה ויעבוד את ד' מאהבה, ואם לא יועילו, שגבר היצר הרע עליו, יזכיר לו יום המיתה והדין והחשבון שעתיד ליתן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ויסור מרע ויעשה טוב. והעצה של מלחמת הביטול וניצוח היצר הרע, נרמזת במאמרי חז"ל בראשית הש"ס ובסופו. המאמר האחרון מודיע להאדם בל יחשוב בדעתו אחרי עברו בים התלמוד לאמר שהרבה עניינים מיותרים ואין נצרכים בזמן הזה כמו זרעים, קדשים וטהרות, ולמה לצלול במים אדירים בים התלמוד ולדרוש בדברים שאין צורך בהם. לא כן הדבר, כי כל העסק בתורה הקדושה, אפילו בדברים שהם הילכתא למשיחא, לתועלת הוא להצילו מיצר הרע, שזה תכלית האדם בעוה"ז, בל ייפול ברשת החטא והעוון, ורק יבוא להשלימות ולחיי הנצח בעולם הבא. ואמרו "כל השונה הלכות בכל יום", אין חילוק באיזו הלכה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, בזה שינצח את היצר הרע ויסור מרע. וכשמסיים הש"ס מתחיל מראשיתו תיכף, כדרך שמתחילין בקריאת בראשית בשמחת תורה אחר סיום התורה, ואומרים "אדון עולם" אחר סיום התפלה. וזה הוא הסדר שאחר שעסק בתורה בתור עצה הראשונה לנצח את היצר הרע, ועוד לא נצחו. היינו "מאימתי", שעוד מפחד מפני היצר הרע. "קורין את שמע", והיא העצה השנייה. ואם גם אז לא נצחו, מרמזות לנו האות הראשונה של הש"ס מ' מ"מאימתי", והאות האחרונה של הש"ס ת' מהלכות את העצה השלישית, היינו זכירת יום המיתה.

ומעתה נבוא לכוונת אגדות הש"ס הראשונה והאחרונה שנזכרו לעיל, דהנה ימי חיי האדם נחלקים לשלשה זמנים: ימי העלייה, ימי העמידה וימי הירידה. ימי העליה הם נמשכים מעת היוולדו עד מלאת לו בערך עשרים שנה, אז צריך האדם להשלים נפשו בתורה וחכמה ומדות תרומיות ונעלות, יען האדם פרא יולד והמוח בראשו הוא גלמי וצריך לעבדו ולציירו ולסגלו להבין ולהשכיל, לרכוש לו זכרון וחריפות. וכיון שעל פי רוב בזמן הזה לא ימנעוהו דאגות וטרדות, צורכי גופו המה על כתפיהם של הוריו, הם דואגים להכין לו לחם חקו, יכול הוא להשתלם אז בתורה וחכמה. וכמו שאמרו חז"ל בקדושין "רחיים בצוארו ויעסוק בתורה". ורק בימי שחרותו, בעוד שלא הכניס צווארו בעול הרחיים ואינו טרוד בטרדות הפרנסה עבור ביתו זו אשתו ובניו, יכול לעסוק בתורה. וזהו מאמר האגדה שלש משמרות הוי הלילה, העולם הזה שדומה ללילה. משמרה ראשונה חמור נוער, כי נודע שהחמור הוא היותר סכל בין החיות, כמאמר חז"ל בבבא בתרא ע"ד "כל אבא חמרא", ופירש רש"י שוטה כחמור, כי החמור בעל מזג קר, כמאמר חז"ל חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה, והחכמה תשים קנה בלב בעלי חם המזג, ולכן משמרה הראשונה חמור נוער, אז צריך לנער הסכלות מעליו. וזהו האגדה בסוף הש"ס, מה יעשה האדם ויחכם, כי זה חובו הראשון של האדם. והתשובה היא, ירבה בישיבה, שיעסוק בהתמדה ובשקידה רבה בתורה וחכמה, ויגעתי ומצאתי תאמין. ימי העמידה הם בעת שהאדם מתחיל לשוט במצולות מלחמת החיים, יוצא לעולם הרחב עולם העשייה, כונן לו בית, נושא אשה ועוסק בעול הפרנסה עבור בני ביתו, לא ינוח ולא ישקוט אף רגע, גלי הזמן יטרדוהו, יומם וליל יבעתוהו, ומנוחה ידריכוהו, כמאמר נעים זמירות ישראל "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה", אז לא יוכל לעסוק בתורה, ורק אל הלחם ישא עיניו. ועל הזמן הזה אומרת האגדה, משמרה שניה כלבים צועקים, כנודע שהכלב הוא רעב תמיד, כמאמר המלך החכם "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה". ואמרו חז"ל לית עניא מכלבא. ובתקונין איתא צווחין ככלבין הב לנא מזונא", והאדם הוא אז צועק ככלב על המזונות והפרנסה. ומייעצת האגדה, מה יעשה האדם ויתעשר, ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה. וימי הירידה בסוף הלילה, אחרי עברו רוב שנותיו, אז על האדם לדאוג לעתידות בניו. ועל זה אמרה האגדה, משמרה שלשית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, שדאגתם של ההורים על בנין יסוד קיומי לבניהם אחריהם יונקת לשד עצמותם חלבם ודמם, ומתייעצים בלי הרף על הדרך הנכונה והאמצעים איך להקים דור אחרון ולהמשיך שלשלת הדורות במדות נעלות ונשגבות. והעצה לזו היא מה יעשה אדם ויהיו בני זכרים, כמו שאמרו חז"ל בקדושין, אשרי מי שבניו זכרים, שהבן הוא ממשיך קיומו והוא ירשו, כמאמר חז"ל כי מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה. והטוב לאדם שישאיר אחריו בנים צדיקים, והם ילכו אחר מיטתו, וכמו שאמר הכתוב "ויוסף ישית ידו על עיניך". והתשובה היא שבבחרותו ישא אשה ההוגנת ויקדש עצמו וכו', וירמוז גם כן שהנשמה נקראת "אשה", כמו שכתב הזוהר הקדוש, ובימי הירידה יטהר האדם את מחשבתו ומעשיו ויקדש עצמו בעבודת ד' תמידית. וזהו "ואשה מספרת עם בעלה". וינחיל בזה הטוב לבניו, וישאיר דור ישרים יבורך, בנים נאמנים לד' לעמו ולתורתו, לתועלתם הקיומית ותועלתו הנצחית. מעתה דברי האגדות מחוברים ומשולבים זה בזה כשלהבת בגחלת. וה' יתברך יזכני לעבדו בכל לב ונפש באהבה ושמחה ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן סלה.

(מנחת הקומץ, הקדמת המחבר).

---

הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי"ד, נולד בגליציה בשנת תרל"ו (1876) לאביו החסיד הגדול בתורה וביראת ה' רבי ברוך בנדיט. מצד אימו היה הרב קלונימוס קלמן צאצא של תלמיד הבעל שם טוב, רבי עוזיאל מייזליש מחבר "תפארת עוזיאל", "כרם שלמה", "עץ הדעת טוב" ו"מנורה הטהורה". בנוסף היה צאצא של המגיד מליזנסק. בהיותו כבן עשר התייתם מאביו, אמו שבה לבית הוריה בעיר רודניק והוא נשאר לגדול בבית אחי אביו, ר' אריה ליבוש צוקרמן, בעיר הובניב שבגאליציה. הוא למד בהתמדה יומם ולילה ש"ס ופוסקים, וכבר בגיל ארבע עשרה ידע בעל פה מאות דפי גמרא עם דברי הראשונים וכמה הלכות מכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נדד ללמוד בראדמישל, בישיבתו של הגאון רבי יחיאל מיכל כהנא שפירא, מחבר ספר "דעת נבונים". בגיל חמש עשרה החל לכתוב את חידושיו וקיבל את ברכת רבו. הוא הוסמך להוראה מאת הגאון מראווא רבי דוב בעריש הכהן ראפאפארט מחבר ספר "דרך המלך" על הרמב"ם. על אף היותו צעיר זכה לחיבה יתירה מאת האדמו"ר האמצעי מזעלזא, רבי יהושע רוקח.

בשנת תרס"א (1901) מונה לרבה של יאבלונוב (אז גאליציה, כיום אוקראינה), הרביץ תורה ברבים והתחבב על כל בני קהילתו. הוא נודע כפוסק מובהק ונשאל שאלות רבות בהלכה. בין השואלים היו גם גאונים וצדיקים מפורסמים רבים. תשובותיו יצאו לאור בשו"ת "מנחת הקומץ" (קאלאמיא, תרצ"ז 1937). בנוסף חיבר את כתבי היד הללו "מנחת הבוקר", "שו"ת מהר"ק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, "זרע ברוך", "אמרי ראש" פלפולים על סוגיות הש"ס ודרשות למועדים שונים. בנו הבכור היה הרב ברוך בנדיקט אב"ד טילאנעט שבביסארארביה, ששרד את השואה, היגר לארה"ב, עמד בראש בית המדרש "מנורה הטהורה" בקליוולנד ונפטר בלא ילדים בי"ט בתמוז תשכ"ב. שאר ילדיו של הרב קלונימוס קלמן, ובהם בנו הצעיר ר' עזיאל מרדכי, נספו.

כתביו קיבלו הסכמה מאת רבי יהושע הורוויץ מדזיקוב מחבר שו"ת עטרת ישועה. הספר "מנחת הקומץ" יצא לאור שוב בניו יורק בשנת תשכ"ז, בהוצאת קרוב משפחתו, רבי דובעריש ב"ר אהרן צוקרמן, עם הקדמה על תולדות המחבר. תולדותיו הובאו גם ב"אלה אזכרה", כרך ז.

בעקבות פרסום ספרו פנתה אליו ישיבת חכמי לובלין בהצעה נכבדה שיבוא לשמש שם כר"מ, אך הרב דחה הצעתם, מתוך מחויבותו לבני קהילתו. על כאבו הנורא על איבוד כתביו בימי מלחמת העולם הראשונה כתב: "לעולם לא אשכח להודות ולהלל לד' על הטוב אשר עשה עמי והחסד אשר גמל עלי בימי המלחמה האיומה בעת שנשארתי ערום מכל רכושי ביתי וספרי הרבים וכל מטלטלי נשרפו ונבוזו וממש רק במקלי הלכתי בגולה תוך גולה איך כל הכתבים שלי אשר כבר היו אז למדבה נשארו לי וזה היה חלקי מכל עמלי בם מצאתי נוחם לנפשי כי לכל יש תמורה אך לרעיוני האדם אר הנה הרה ועמל אין תמורה". לאחר תום המלחמה חזר לעירו ואשתו נפטרה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה יאבלונוב על ידי הקומוניסטים. בשנת תש"א (1941) המקום נכבש על ידי הגרמנים ובעלי בריתם, והיהודים נרדפו, נשדדו ונרצחו. הרב, רוב בני משפחתו וקהילתו גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונספו שם בתמוז תש"ב (1942). כיום לא נותרו צאצאים חיים לרב קלונימוס קלמן צוקרמן.

תשובה ממנו הודפסה בקובץ חידושי תורה "פרי תמרים", טו, טבת תשמ"ד, סי' של.

התמונה המובאת כאן הובאה האדיבות בית המכירות הפומביות Winners.

מספר הצפיות במאמר: 92

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר "יעיר אוזן", חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה' יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז"ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד"א ז"ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז"ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז"ל בשו"ת שלו (באורח חיים סימן ר"ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות "נגד שמא אבד שמא", ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'", ואם איננו עושה לה', האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.

ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", דהנה "מזבח" מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ"ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי"ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם "מזבח", הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא "מזבח", שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל' עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ללמוד תורה בהתנשאות, "אשר לא תכלה ערותך עליו", למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז"ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה' לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ"ז) אתחנן ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג' משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא "אתה" הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא "אתה". ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ"א י"א) דהגוף נקרא "בית", והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא "בית ה'", ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב "לא יהיה בך אל זר". וכן אפרש "להעביר גילולים מן הארץ", ד"הארץ" נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ"א עמוד ב'). וזה יש לומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", דתפלתי הוא מן ה', "שבתי" הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ"ל שיהיה בבית ה' בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק"ב) "תפלה לעני כי יעטף" על פי מה ששמעתי בשם ה"בני יששכר" לפרש "הגבל את ההר וקדשתו", דאם מגבילין אותיות "הר" יצא "קדוש", היינו סביב האותיות "הר", לקודם הה"א הוי אות ד' ואחר הה"א אות ו', קודם הרי"ש אות ק' ואחר הרי"ש אות שי"ן, וזהו "הגבל את ההר וקדשתו". ועל פי זה יש לומר "תפלה לעני כי יעטוף", שיוכל לעטוף אותיות "הר" לקדש עצמו בקדושת ה' יתברך. ויש לרמז כי "יעטוף" בגימטרייה "הר". וכן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". אמן סלה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו "תוספות יעקב" על הספר "יעיר אזן" לחיד"א)

דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט"א.
אבות פרק ד' "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר "כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל" וכו' מאת רצו בתיבת "את" ותיבת "גופו". ואפשר לומר על פי פירוש רש"י בסנהדרין מ"ד ע"ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו "אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'". נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ"ב עמוד ב' "את" לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד "את" התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, "גופו" מכובד על הבריות, אבל המחלל "את" התורה, "גופו" מחולל על הבריות כנ"ל ודו"ק.

(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ' סג)

מגילה ט"ז ע"ב, כי מרדכי היהודי כו' ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ' ע"א) דר' אבהו דרש באגדתא ור' חייא בר אבא בשמעתא, ובשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י"ד עמוד א) ובכתובות (י"ז ע"א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס"ה ע"ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו'. עיין רש"י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.

(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ' קמב)

---

הרב יעקב ליפפא אב"ד זאשרוב, התחתן ביום י"ז סיון תרפ"ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב"ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ' אב תרצ"א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר "זכרון יעקב" והערות "תוספות יעקב" על ספר "עין זוכר – יעיר אזן" לחיד"א, ועורך כתב העת "משכנות יעקב" (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ"ב-תרצ"ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .

בהקדמתו לספר "יעיר אזן" עם "תוספות יעקב", כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: "הרב הגה"צ מוהר"ר ישראל דוד רוקח שליט"א… מצאתי ביתו בית נאמן לה' ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה' פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ"ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו"ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל"ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת 'שפרינצא ע"ה בת מוה"ר ישראל דוד' אשר נקטפה בדמי ימי' בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי' לה נפש תאוה למצות ה' ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה' ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי' קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א"ס [=אמן סלה]".

הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 115

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביוצא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

---

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

 

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

 

מספר הצפיות במאמר: 135

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)

---

הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה.

הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רעייתו, עם בתם הינדא ועם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה). הרב ומשפחתו הונצחו על גבי מצבת הקבורה של בתו מרת מרים מנדלוביץ בהר הזיתים.

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.

מספר הצפיות במאמר: 339

"כה תאמרון לאדוני לעשו וגו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה". ופירש רש"י דבר אחר גרתי ואף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. במסכת עבודה זרה (דף ג ע"ב) איתא אמר רב יהודה אמר שמואל מה דכתיב "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו", למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. עד כאן. והקושיא מפורסמת הרי כמה וכמה בני אדם שפורשין מתורה ומצות וחיים ומאריכים ימים ושנים. גם יש להבין הלשון שפורשין מדברי תורה. פרישה זו מה הוא, דמשמע שהיה דבוק בתורה ופירש ממנה, כדאמרינן איזה מעות לא יוכל לתקון זה תלמיד חכם דפירש מדברי תורה, וקשה הרי בוודאי לא עדיף מי שלא היה דבוק בה כל עיקר. והוא ליה למימר שאינו עוסק בתורה. ואומנם הדבר יובן עם מה שאמר הבכור שור בראש השנה (דף יא) בהא דג' ספרים נפתחים, וזה לשונו, בפיוט יום ב' דראש השנה בסילוק דשברים איתא ג' ספרים מנוקדים וכו'. אומנם יש לפרש מנוקדים ממש קאמר, על פי מה שתירצתי על הקושיא המפורסמת במפרשים איך אמר דרשעים נכתבים לאלתר למיתה, הא קא חזינא כמה רשעים מאריכים ימים ושנים ברעתם עד זקנה ושיבה וכו'. וביארתי דידוע שיש לכל אחד נפש רוח ונשמה, ואף על פי שיש עוד תי' יתירה [צ"ל: חיה יחידה] אין זה כי אם לנביאים וכו'. ואם הוא צדיק אלו ג' משתמרים בקרבו ואינם זזים ממנו, אבל כשחוטא גורם לסור ממנו נשמה, ואם חוטא יותר, גורם לסור ממנו בחינת רוח, ונשאר בו רק בחינת נפש ונמשל כבהמות נדמה. וכל זה נקרא "מיתה", כשסר ממנו הבחינה הנזכרת, דמה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא. והיינו דאמרינן "נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה", פירוש שיפרד ממנו נשמתו או אחר כך רוח עד הגיע שגם נפשו יסור ממנו וימות ממש. ולכן אף שרואים הרשעים חיים וקיימים, מת הוא, והיינו דאמרינן "הרשעים בחייהם קרויים מתים".  ואכתי צריך ביאור מה שאמר "ימחו מספר, זה ספרן של רשעים", דמשמע במחיקה סגי, ומה שאמר "נכתבים ונחתמים למיתה" פירשו בו דהמחיקה היינו הכתיבה למיתה,  ואם כן איך נדע במחיקת שמו אם לנשמה אם לרוח או לנפש וכו'. אבל ידוע בספרי המקובלים שיש בתורה אותיות ותגין ונקודות, והאותיות הם רומזים לנפש, והתגין לרוח והנקודות לנשמה. וידוע שיש ששים רבוא אותיות לתורה וישראל ששים רבוא (והרמז ישראל, ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אותיות לתורה'), לכל אחד יש אחיזה באות אחת, והוא חיות שלו ושמו משולב בו. וכן כתוב בספר של מעלה כל אחד אות שלו ותגו ונקודתו, נגד נפש רוח ונשמה שלו. ולכן סבירא ליה בשנגזר עליו שיסור ממנו נשמה, מוחקין מספר הנקודה שלו. וכשנגזר שיסור ממנו הרוח, מוחקין גם התג. וכשנגזר שימות מכל וכל בצאת נפשו, מוחקין הכל. ושפיר ייסד הפייטן שלשה ספרים מנוקדים, והוא הדין לתגין, אלא דחדא מנייהו נקט לפי החרוז שלו. עד כאן לשונו הזהב. ומעתה יובן הא דש"ס עבודה זרה הנ"ל, כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים, והיינו דכל אחד מישראל יש לו אחיזה בדברי תורה באות שלו והוא חיותו ושמו משולב בו כנ"ל, וכשחוטא וגורם על ידי זה לפי גודל חטאו לסור ממנו נשמתו או רוחו ועל ידי זה נמחק התג או הנקודה שלו כנ"ל, והוא מיתתו שנפרש מן התורה ואין לו אחיזה בדברי תורה. ואם כן שפיר דייק "כשפורשין מדברי תורה", שנפרש ונפרד האחיזה בתורה, אם בנשמתו, אם ברוחו,ולפעמים גם בנפשו, הרי זה מיתתן ומיד מתים.

ובזה יובן כוונת הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום". דקשה קושיית הש"ס, וכי אפשר לדבוק בהקב"ה. ואומנם הנה אמרו, קב"ה, אורייתא וישראל חד הוא. ואינו מובן לכאורה. ואומנם הנה ידוע דכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה,ועל זה אמרו שהתורה הוא כלי אומנותו של הקב"ה, שצפה בתורה וברא העולם, והיינו בשמותיו של הקב"ה. וכבר מבואר דכל אדם מישראל יש לו אות שלו בתורה, ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא ישראל. ואם כן אתי שפיר דהקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא.  דהתורה היא שמותיו של הקב"ה ושמותיהם של ישראל, דכל אחד מישראל אות שלו בתורה ושמו משולב בו כנ"ל. ובזה יובן איך האות בתורה הוא חיות שלו, והיינו על ידי שיש לו אחיזה ודביקה בשמו של הקב"ה והקב"ה מחיה את כולם. וכשנפרד מהאות שלו בתורה, ממילא אין לו אחיזה ודביקה בשמו של הקב"ה, מיד הוא מת. וזה שאמרינן בכמה דוכתי דע"י החטא פוגם בשמו של הקב"ה, באותיות התורה, המה שמותיו יתברך כנ"ל. ואינו מובן לפי פשוטו. ובזה יובן היטב דכשאדם חוטא , הרי פוגם באות שלו שבתורה וגורם למחיקת התג או הנקודה, אם כן הוא פוגם בשמו של הקב"ה, באותיות התורה, המה שמותיו יתברך כנ"ל. וגורם לפגום ולפסול הספר תורה של מעלה. וזה ושכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", היינו שיש לכם אחיזה ודביקה בתורה, שהוא שמותיו של הקב"ה, אז "חיים כלכם היום", דזהו החיות שלכם. מה שאין כן כשנפרד ונפרש מהתורה, דאז אין לו דביקה בהקב"ה, פסקי' לחיותי', וזהו מיתה, וכאמור.

והנה על פי האמור יש לבאר הא דתהלים (א) "כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דמקשה הש"ס דתחילה אמר "תורת ה'" ואחר כך "ובתורתו". וגם הכפל למה. והנה בעבודה זרה (דף יט) אמרינן אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, שנאמר "בתורת ה' חפצו". ונראה לי הכוונה בזה דאנו רואים בבני אדם שזה יש לו חשק ביותר ללמוד מסכת זו ועניין זה וכדומה. וזה יש לו חשק ביותר למסכת אחרת ועניין אחר. ונראה לי דזה בא לפי שורש נשמתו, לפי האות שנפשו ורוחו ונשמתו דבוקה בו. ומשום הכי להתורה ששייך לאות זה יש לאדם חשק ביתר שאר ויתר עז. וכן הוא לעניין קיום המצוות, כמו שכתבו הספרי מוסר שמצינו שאחד יש לו חשק יותר למצווה זו וזהיר בה טובא. ואחד למצווה אחרת, וכדאיתא בגמרא "אביך במה הוי זהיר טפי", והיינו גם כן מטעם הנ"ל דהוא על פי שורש נשמתו ששייך למצווה זו. והיינו גם כן כנ"ל דלפי האות שיש לו בתורה, והוא נפשו ורוחו ונשמתו ממילא להמצווה השייך לאות זה יש לו חשק ורצון ביותר. וכן הוא בדברי תורה. ובזה ביארתי הא דפ"ק דנדרים (דף ח) האומר אשכים ואשנה פרק זה, מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. ופריך והא מושבע ועומד הוא מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. עיין שם. וקשה טובא ניהו, דכתיב "ושננתם", וכתיב "והגית בו יומם ולילה", מכל מקום הרי אינו מושבע ועומד ללמוד דווקא פרק זה או מסכתא זו, ויכול ללמוד פרקים ומסכתות אחרות. ואומנם להנ"ל ניחא, דכיוון שאמר אשכים ואשנה פרק זה ומסכתא זו, אם כן יש לו חשק לזה והוא משורש נשמתו, ואם כן אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, וממילא הוי מושבע ועומד לזה. וזהו שאמר כי אם בתורת ד' חפצו, והיינו כדרשת חז"לדאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. ועל זה קאמר טעמא מה, משום "ובתורתו יהגה", והיינו מפני שזה הוא תורתו ששורש נפשו ורוחו ונשמתו דבוקים בחלק זה שבתורה, והוא תורתו, ואתי שפיר. 

ועל פי דברי הבכור שור הנ"ל יתבאר ג"כ הא דאמרינן בשבת (דף קנא) ובסנהדרין (דף צח) "ומוראכם וחתכם יהיה" וגו', כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. ואיתא כמי התם דאמר רמי בר אבא, אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". ופירש רש"י כדרמי בר אבא דנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה. ולדברי הת"ש הנ"ל הפירוש כנ"ל, דרמי בר אבא ילין נמי דרשה שלו מהא דכתיב "ומוראכם וחתכם" כל זמן שאדם חי. ד"חחכם", לשון חיות הוא, דכל זמן שהוא חי אימתו מוטלת על הבריות, אפילו על ארי. והא דחזינן דארי נופל על האדם כדפריך הש"ס שם, על זה קאמר כדרמי בר אבא נדמה לו כבהמה, כדכתיב "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". והיינו דאדם השלם שלא פגע באות שלו שבתורה, שזהו חיותו כנ"ל, מוראו מוטלת על הבריות, אפילו על ארי, כדכתיב "מוראכם וחתכם", כל זמן שהוא חי ממש, שיש לו אחיזה במקור חיותו. ואמנם כשחוטא, דניטל ממנו רוחו ונשמתו, אף שעדיין נפשו בתוכו, וחי היינו דחי כבהמה ו"נמשל כבהמות נדמו", וכנ"ל, ואם כן שוב לא מקרי "חי", ואין אימתו מוטלת על הבריות, דסר ממנו צלם האלקים ואדם בל ילין ביקרו ונמשל כבהמה ואין החיה יראה מפניו, דפניו פני בהמה, דנפסק חיותו שהיה דבוק בתורה ובקב"ה, ואין לו תואר אדם, ותוארו כתואר פני בהמה.

וקרוב לזה מבואר בבעל עקידה פרשת נח בפסוק הנ"ל "ומוראכם וחתכם", כי האדם הנברא בצלם אלקים בשמרו תורת אלקיו בקרבו, שומר בזה תמינתו וצלמו ולא יחליפם ולא ימיר אותם בתבנית שור אוכל עשב. ואז נכנעים ונרתעים כוחות גופו לפניו וסרים למשמעתו וכל אשר תאמר הנפש המדברת אליהם יישמעו בקולה. ולעומת זה גם כל הנבראים וכוחותיהם, מדומם וצומח וחי, קשורים ליעקב חבל נחלתו, משתחווים למרחוק ויאמרו 'הננו עבדים לאדונינו'. והאדם השלם הזה נוטה טבעי היצורים אל כל אשר יחפוץ. ומצד זה נאמר לו לאדם "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ". וזה העניין הוא טבעי אל שומר התורה מסגולת צורתו וצלמו צלם אלקים. אולם בהתפשט האדם מעצמו לבוש התורה וקיום מצוותיה, אז עוז פניו ישונא, ותעבור צורת בעל החיים על פניו. אדם הלז ביקרו בל ילין, נמשל כבהמות נדמה, ותמונתו וצלמו אז תבנית כל בהמה אשר בארץ. והיה כל מוצאו מהחיים הדורסים יהרגהו. עד כאן תורף דבריו ז"ל, עיין שם באריכות. והן הן דברי רמי בר אבא הנ"ל, ולפי מה שנתבאר זהו נלמוד מדרשת הש"ס הנ"ל "ומוראכם וחתכם", כל זמן שהוא חי, אבל כשמת מיתת רוח ונשמה כנ"ל נמשל כבהמה. וזהו שאמר גם כן הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". הכוונה בהיות צלם אלקים על פניו, יען שלא פגם בשום חטא ועוון וקיים כל התורה ומצוותיה, וקוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא, מ"ה ייראו ממך. וכן איתא בברכות (דף ז ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם". ופריך, איני, והאמר רבי יצחק, אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנאמר "יחולו דרכיו בכל עת" וכו'. ואי בעית אימא הא והא ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא, הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור, דאמר רב הונא מה דכתיב "למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו", וכי רשע בולע צדיק, והא כתיב "ה' לא יעזבנו בידו", וכתיב "לא יאונה לצדיק כל און". אלא "צדיק ממנו" בולע, צדק גמור אינו בולע. הרי דצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשעים אפילו השעה משחקת להם, מפני שכולם נופלים לפניו.

והנה יעקב אבינו עליו השלום היה ירא מעשו הרשע ושלח אליו שלוחים מפני רוב ענוותנותו שלא היה מחזיק עצמו לצדיק גמור, והוי סבירא ליה כיוון דעשו הוי רשע שהשעה משחקת לו, ואם כן "יחילו דרכיו בכל עת", והיה ירא ממנו שלא יבלענו, דצדיק שאינו גמור בולע. ואמנם לעשו שלח לאמור "כה תאמרו לאדוני לעשו וגו' עם לבן גרתי" ואף על פי כן תרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ואם כן כיוון ששמרתי כל התרי"ג מצות, אם כן הוי צדיק גמור, ואינו ירא מרשע אפילו שהשעה משחקת לו. ושלח לו כן כדי לייראו. ואמנם באמת לא החזיק את עצמו לצדיק גמור. ומשום הכי אמר "כי ירא אנכי אותו" וגו'. ואמר "וירא יעקב מאד וגו' קטונתי מכל החסדים וגו'", ופירש רש"י שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא. והיינו שירא שאינו צדיק גמור. ואמנם הנה כל זה אילו היה עשו בא להתגרות ביעקב. אבל אם עשו לא בא כלל להתגרות ביעקב, ואדרבא יעקב היה מתגרה בעשו, ושלח אליו "עם לבן גרתי ותרי"ג מצית שמרתי" ואיני ירא ממך. אם כן הקושיא ממה נפשך על יעקב. אם החזיק עצמו לצדיק גמור, כאשר שלח אליו, וצדיק גמור מותר להתגרות ברשע אף שהשעה משחקת לו, אם כן [לא] היה לו לירא ממנו, ולמה ירא יעקב מאד ויצר לו. ואמר "כי ירא אנכי אותו". ואם לא היה מחזיק את עצמו לצדיק גמור, אם כן למה התגרה בו, דצדיק שאינו גמור אסור לו להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו, ולמה שלח אליו כנ"ל, כיוון דעשו לדרכו היה מהלך. ובזה יובן דברי המדרש, וזה לשונו, "וישלח יעקב מלאכים לפניו", רבי יהודה בר סימון פתח "מעין נרפש ומקור משחת" וגו', אמר ר יהודה בר סימון, כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. וכמעין נרפס וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב". רב הונא פתח, "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו". שמואל בר נחמן אמר, משל לארכי ליסטים שהיה ישן וכו' עבר חד ושרי מעיר ליה וכו' קם ושרי מקפח ביה וגו'. כך אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו., וכו'. עיין שם. ועיין בידי משה שכתב דהאי שחזר ואמר "וכמעין נרפס וכמקור משחת צדיק ממיט עצמו לפני רשע", הוא דבר אחר. עיין שם. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דהמדרש אמר דהקב"ה מאשימו ליעקב ממה נפשך כנ"ל. ותחילה אמר כשם שאי אפשר למעין להרפס כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. ואמנם זהו בצדיק גמור כנ"ל. אבל בצדיק שאינו גמור, אז הוי להיפך. "כמעין נרפס וכמקור משחת צדיק ממיט עצמו לפני רשע", היינו צדיק שאינו גמור. אמר לו הקב"ה, לדרכו היה מהלך וכו', והיינו ממה נפשך, אם החזקת עצמך לצדיק גמור, אם כן אי אפשר למוט לפני רשע, ולא הי לך לירא ממנו. ואם לא החזקת עצמך לצדיק גמור, אם כן לא היה לך להתגרות בו, דהוא לדרכו היה מהלך, ולמה שלחת אליו. ואתי שפיר.

(דורש טוב, דרוש טז)

---

הרב מיכאל זאב זבדסקי (זאוואדסקי) הי"ד נולד לאביו ר' אהרן יחיאל ולאמו שיינדל לבית רוזנטל. הוא הוסמך להוראה מאת הרב יואב יהושע זבדסקי רבה של קינצק, והיה מקורב ל"אמרי אמת". הוא היה למדן מופלג, חריף ובקי, דרשן מוכשר, מתון ואהוב לבריות, אב"ד פראשוביץ' ואחר כך רב בעיירה בוסקו-זדרוי שבמחוז קילצה פולין. נשא לאשה את מרת מרים לבית פיינר.

מחבר ספר "מתנה טובה" על מסכת שבת (פיעטרקוב, תרס"ח), דרשות "דורש טוב" (פיעטרקוב, תר"ע), "זבחי צדק" על מסכת זבחים ופסקי הרמב"ם (פיעטרקוב, תרפ"ט-תרצ"ג), "עין משפט" על שו"ע חושן המשפט (תרע"ד-תרצ"ח) ו"אורח לחיים" על שו"ע אורח חיים (לובלין, תרצ"ט). ספריו זכו להסכמות מגדולי הרבנים והאדמו"רים בדורו.

בספטמבר 1939 נכבשה בוסקו-זדרוי בידי הגרמנים. הם החרימו את חנויות היהודים, הורו להקים בה יודנרט מרכזי ליישובי הסביבה, והחלו לשלוח יהודים לעבודות כפייה. באפריל 1941 הוקם בעיירה גטו פתוח, והיהודים חוייבו לשאת על זרועם מגן דוד כחול על סרט לבן. באוקטובר 1942 גורשו יהודי בוסקו-זדרוי לפינצ'וב הנצאת במרחק של חמש שעות הליכה. משם גורשו לינדז'יוב ועברו סלקציה. הצעירים נשלחו למחנות עבודה באיזור קילצה, ושאר היהודים גורשו להשמדה בטרבלינקה. ככל הנראה נספה הרב עם בני קהילתו בשנת 1942, בהיותו כבן 70, כפי שכתבו שנים מנכדיו ב"דפי עד" המופיעים במאגר "יד ושם".

תצוגה מקדימה(נפתח בטאב חדש)

מספר הצפיות במאמר: 215

תניא רבי יוסי הגלילי אומר, צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי. רשעים יצר הרע שופטן, שנאמר נאום פשע לרשע בקלב לבי אין פחד אלקים לנגד עיניו. בינונים, זה וזה שופטן, שנאמר יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. והנה לפי פשוטו יש לפרש מה דקאמר צדיקים יצר טוב שופטן, דהיינו שיצרם מסור בידם, אל כל אשר יחפוץ יטנו, כמו שאמרו במדרש רבה (בראשית פרשה ס"ז) הצדיקים לבם ברשותם, כמו שכתוב, וחנה היא מדברה על לבה. ועל, פירוש שהיא היתה עליונה על לבה ומושלה עליו. ומנינו בגמרא סנהדרין (דף ח ע"ב) דדיבר, הוא לשון מנהיג, דאמר דבר אחד לדור. וכן עוד פסוקים שמביא שם שהצדיקים לבם ברשותם, פירוש שהמה המושלים על הלב לעשות כרצון ה' יתברך, בלי שיהא להלב שליטה עליהם להטותם מדרך הטוב והרצוי, ועל זה מייתי כאן שפיר הקרא, שנאמר ולבי חלל בקרבי, דהיינו שיצרם מסור בידם כאלו היה חלל בקרבם. וברשעים הוא להיפך, כמו שכתוב שם המדרש, הרשעים הם ברשות לבם, דהיינו אף אם לפעמים היה רוצה לעשות איזה דבר טוב, יצרם הרע אין מניח להם, כיון שכבר המה משוקעים כל כך בהטומאה ומסורים בידו, זולת ע"י עמל ועבודה רבה, יכולין לצאת לחירות מתחת אדונים קשים כאלו. ועל כן מייתי שם ראיה מהכתובים, שנאמר ויאמר עשו בלבו, דהיינו שעשו היה ברשות לבו. ויאמר המן בלבו ועל כן מייתי כאן הקרא של נאום פשע לרשע בקרב לבי, דהיינו, שהפשע הוא היצר רע אומר לרשע כזה, אשר היצר אומר עליו בקרב לבי, אשר הוא נתון בלבו, כנ"ל, דהרשעים הם ברשות לבם, ומה אומר היצר לרשע כזה: אין פחד אלקים לנגד עיניו, דהיינו, שלא יהיה פחד ומורא אלקים לנגד עיניו, רק שיעשה כל מה שלבו חפץ. ובינונים זה וזה שופטן, שנאמר יעמוד להושיע משופטי נפשו.

ומה שקאמר יעמוד לימין אביון, היא על דרך מה שמצינו (שם ס"א ע"א) בגמרא, שני כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה. ומסתברא, דטובה לימינו, שנאמר לב חכם לימינו. ועל כן אמר כאן, יעמוד לימין אביון, שיתגבר הימין על השמאל שלו, ובל יתן למוט רגלו, שיפול בשחת רשת היצר הרע.

והנה מצינו שם עוד בגמרא, אמר רב, יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה, שנאמר, לפתח חטאת רובץ. והנה מה שמשל את היצר הרע לזבוב, יש לומר הטעם מפני שזבוב היא בגימטריה ח"ט, כמו שאמרו שאגוז הוא בגימטריא ח"ט, ועל כן אין לאכלם בראש השנה. והטעם התם הוא מפני שישראל נמשלו לכמה דברים, לגפן ולתאנה ולרימון ולתפוח ועוד לכמה דברים, ויש מדרגות הרבה בישראל, דאם הם באופן כך ובמדריגה כזאת אזי נמשלים לדבר כזה, ואם הם במדרגה אחרת אזי נמשלו לדבר אחר. ולאגוז נמשלו כשהם במדריגה קטנה מאוד, כמו שכתוב בחגיגה (דף ט"ו ע"ב) מה דכתיב אל גנת אגוז ירדתי, לומר מה אגוז זה אף שמלוכלך בטיט וצואה, אין מה שבתוכה נמאס, אף תלמיד חכם שסרח אין תורתו נמאסת. ועל כן מרמז זה על ישראל כשהם במדרגה קטנה ופחותה אף שמלוכלכים בעברות, אין מה שבתוכם נמאס, כמו שכתוב השוכן אתם בתוך טומאותם, כי הפנימיות שלהם הוא טוב, רק מלבוש החיצון נתלכלך, אבל פנימיותם קדוש. ועל כן אין לאכול מטעם זה אגוז בראש השנה, כי מרמז על מדרגת ישראל הפחותה כשהם מלוכלכים בחטא ומטונפים בעוונות ואין להזכיר זה בראש השנה, וכן כאן זבוב שהוא בגימטריה ח"ט, הוא היצר הרע, יושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ו"זבובי מות" קאי על החטא, שהוא הגורם ומביא מות לעולם, כמו שכתוב בגמרא שבת (דף נ"ה) אין מיתה בלי חטא ואין יסורין בלא עון. ועל כן אמר על החטא, שמכונה בשם זבובי מות יבאיש, כי מציגו במסכת עבודה זרה (כ' ע"ב) ממנה מת, ממנה מסריח. עיין שם.

ומצינו גם כן בעברה כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות, ועל כן שפיר קורהו להחטא בשם "זבובי מות יבאיש", שהוא הוא הגורם המות ותעל באשו. ומה שאמר אחר כך "יביע שמן רוקח", כי השמן רוקח הוא רפואה להחטא, כמו שכתוב בגמרא מנחות (דף פ"ה ע"ב) כל מקום שהשמן זית מצוי שם חכמה מצויה. ועל כן אמר כי השמן רוקח, היא התורה אשר היא מרקחת בדוקה וסם תם, הוא רפואה בדוקה להחטא, כי יביע דעת ומלמדת לאדם בינה ועצה טובה איך להינצל מן החטא, כמו שכתוב בקדושין (דף ל' ע"ב) בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. ועל כן אמר יביע שמן רוקח, כי השמן רוקח הוא יביע דעת ומלמד לאדם השכל ותבונה איך להינצל מהיצר הרע. ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה. והכל עולה בקנה אחד. כי רב אומר שיושב בין שני מפתחי הלב, כי ימינו מטה לכף זכות להטותו לתחיה, והשמאל נוטה לצד היצר הרע, והוא יושב באמצע על הפרשה דרכים. כי ג' חללים יש להלב כמפורש ביורה דעה סימן מ', והוא יושב בחלל האמצעי. ושמואל אומר כמין חטה הוא דומה, כי בחטה יש סדק באמצע, וצד אחד בכאן וצד אחד בכאן, והוא באמצע. זכה האדם מגביר הימין על השמאל, ונהפך הקטגור לסנגור, לא זכה נמשך גם צד הימין אחריו, כנ"ל.

ועל זה יש לרמוז מה שמצינו בפרק שירה, כי זבוב בשעה שאין ישראל עוסקים בתורה אומר "קול אומר קרא ואומר מה אקרא כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה". כי למה אומר הזבוב שירה שלו דווקא בשעה שאין ישראל עוסקים בתורה, רק מפני שהזבוב רמז להחטא כנ"ל, כי מפני שאין להחטא שליטה בשעה שישראל עוסקים בתורה, כי בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, כמו שכתוב בקדושין (דף ל' ע"ב) על כן אומר דווקא זה בשעה שאין ישראל עוסקים בתורה.

נהדר להמאמר אשר התחלנו בו, כי צדיקים יצר טוב שופטן ורשעים יצר הרע שופטן. ושמעתי בשם אדוני אבי זקני הקדוש מרן ר"פ זצוקללה"ה, כי פירושו כך הוא, כי הצדיק שרוצה לעבוד את השם עבודה תמה, עבודה שלימה, אז כל מצוה שעושה שופטו היצר טוב, ואומר לו כי עדיין לא עשה המצווה בשלימות הראוי, ולמחר מתחכם הצדיק ועושה המצווה ביתר שאת ויתר עז בשלימות יותר, ועדיין אומר לו היצר טוב כי עדיין לא הגיע להשלימות הגמור. וכן כל ימיו נדמה לו כי עדיין לא קיים התורה והמצווה כראוי וכנכון בשלימות הגמור. ואצל הרשעים הוא בהיפך, כי כל עברה שעושה ורוצה למטעם טעמא דאיסורא, אומר לו היצר הרע, כי עדיין לא יצא ידי חובתו בהעבירה הזאת, ועדיין לא השביע יצרו הרע. וכן הוא כל ימיו שופט היצר הטוב להצדיק והיצר הרע להרשע.

(מתוך רביד יוסף, חלק שני, על מסכת ברכות)

---

הרב אהרן יוסף ב"ר ברוך טמפלר, נולד בבריגל בערך בשנת תר"ל (1870). מחבר ספר רביד יוסף, חלק א, על התורה, "והוא פירוש מקראי קודש בדרך פשט וקצת בדרך דרש עם פלפלת כל שהוא", ורביד יוסף, חלק ב, "על איזה אגדות הש"ס ואיזו שו"ת עם קצת פלפולים" (תרצ"ב). נשא את מרת אסתר לאה, בתו של רבי דוד שאול גולדברג אב"ד רזפניק, ומילא את מקומו במשך כחמישים שנה, לפחות משנת תרנ"ו. בשנותיו האחרונות נחלש וסבל בראשו, וכתב מכתב בשנת תרפ"ט למנהלי כולל גאליציה בירושלים שיתפללו במקומות הקדושים לרפואתו ולרפואת זוגתו. נספה בשנת ת"ש (1940), והיארצייט שלו נקבע לא' תשרי. ויש הסוברים שנפטר בתחילה המלחמה.

מקורות: חכמי גליציה ח"ג עמ' 172-175, הוספה להוצאה חוזרת של הספר רביד יוסף, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 97

חגיגה דף ה' [כי הא דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה, זיל אייתי לי מרים מגדלא שיער נשייא. אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי. אמר ליה, אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך… א"ל רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי. אמר ליה ולא כתיב ויש נספה בלא משפט. א"ל והכתיב "דור הולך ודור בא". אמר דרעינא להו אנא עד דמלו להו לדרא והדר משלימנא ליה לדומה.] א"ל סוף סוף שניה מאי עבדת. אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא ליה כו'.

בזה יש לפרש גמרא ראש השנה, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים ורשעים לאלתר כו', והקשו דהא חזינן כמה צדיקים מתים, וכמה רשעים יחיו כי לא יחפוץ כמות המת, ומי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב.

אבל מה שאפשר לומר, בהקדם לפרש הפייט במוסף דיום א' דראש השנה בזכרונות זכר החיים, עד כמה הם חיים, הן למות, אם לחיים, חי חי יזכור. דיש לפרש דהנה אמרו ז"ל צדיקים במיתתן נקראים חיים, ורשעים בחייהן נקראים מתים [באופן אחר יש לפרש צדיקים במיתתן נקראים חיים, לפי מה שפירשו הקרא תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות, על פי אמרם ז"ל דיזכור לו יום המיתה דאז יכול הגבר להיות חי, וזהו צדיקים במיתתן, על ידי שמזכיר יום המיתה נקראים חיים] אפשר לומר דהא שנותיו של אדם קצובין כמו שגזרו לו בשעה שנולד, ובזה יש הבדל בין צדיק לרשע, למשל אם נגזר על הצדיק שחיו יהיו מאה ועשרים שנה ושימות לאחר מאה ועשרים שנה, לא מזכירין ואומרים שימות לאחר מאה ועשרים שנה, רק מזכירין ואומרים שחיו יחיה ק"ך שנה. אבל לא תצא הרעה לומר שם מיתה לאחר ק"ך שנה, רק ממילא נשמע מכלל הן אתה שומע לאו. וזהו הפירוש צדיקים במיתתן, היינו הימים שקצובין למיתה לאחר ק"ך שנה נקראים חיים, עיקר הקריאה על שם ימי חייו שחיו יחיה ק"ך שנה, וידיעת מיתתן בא מכח קריאה דימי חייו כמה, דלאו בא מכלל הן. אבל רשעים בחייהן, היינו בשנותיהן הקצובות לחיות, עם כל זה נקראים מתים, עיקר הקריאה שלאחר ק"ך שנה בודאי ימות, ומכלל לאו אתה שומע הן.

והנפקא מינא מזה שלהצדיק יוכלו להוסיף שנות חיים על ימיו הקצובים, כיון דשם מיתה לא נזכר, אבל לרשע די שהוא חי שנותיו הקצובים לו, אבל להוסיף עוד חיים על ימי חייו הקצובים אי אפשר דכבר נקרא מת. וזהו פירוש הפייט, זכר החיים היינו הצדיקים הנקראים חיים, עד כמה הם חיים, הן חיים הן למות, אם לחיים חי חי יזכור. אבל לא יזכר שם מיתה . וזהו הפירוש צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, היינו עד כמה יחיו, אבל שם מיתה לא יזכר, והנפקא מינא, כי הא דגמרא דידן, דאי איכא צורבא מרבנן מוסיפנא ליה.

וזהו פירוש הקרא ויוסיפו לך שנות חיים, היינו שנות חיים שהיה צריך אדם אחר לחיות, פירוש עיין יבמות דף נ' תוספות ד"ה משלו שכתבו דניחא אפילו לרבי עקיבא דאין זה תוספות כיון שננזרו לשום אדם. עיין שם. וזה פירוש ויוסיפו לך, דקשה הא אין מוסיפין לרבי עקיבא, והתירוץ שנות חיים, שנים שכבר נגרו אבל רשעים נכתבים מכו' וכיון דכבר נכחב שם מיתה ואחר ימי שני חייו הקצובין שוב אי אפשר להוסיף לו שנות חיים. לפי זה לא קשיא מה שהקשו, דהא אם הגיע קיצו, וליכא שנות חיים מוכרח גם הצדיק, וכן הרשע אם עוד לא הגיע קיצו, והבן.

(מתוך "קונטרס שמן למאור", פתיחת לספר שלמי רגלים)

---

הרב שמעון לנגסם (לאנגסאם), נולד במעליץ שבגליציה, לאביו הרב פסח בסביבות שנת תר"כ (1860).

ראב"ד ומורה הוראה בקהילת מעליץ במשך שנים רבות, גאון ישיש, סיני ועוקר הרים בחריפותו פטיש החזק, שנודע בפקחותו לפתור בעיות מסובכות. חיבר את ספר שלמי רגלים על מסכת חגיגה ובסופו שו"ת הר המריה (תרס"ד), ספר שו"ת מהרש"ל (תר"ע), ספר שו"ת קריה הנאמנה חלק א (תרפ"ה) וחלק ב (תרצ"א). כמו כן מופיע מאמר ממנו בכתבי עת תורניים, ובהם: בבית ועד לחכמים (ט"ו תשרי תרפ"ד, ט"ו חשון תרפ"ד, ובט"ו באב תרפ"ד), דברי נעם סימן ז (תרפ"ה, חוברת א, שנה א).

חותנו, הרב לייבלי ווענגער, היה היה חתנו של הרב משה מאיר, הדיין במעליץ. 

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במעליץ כ-3,500 יהודים, והם היוו כמחצית מאוכלוסייתה. העיירה נכבשה ע"י הגרמנים ב- 8.9.1939 והם החלו בחטיפת יהודים לעבודת כפייה. יותר ממאה וחמישים יהודים, בעיקר בעלי זקנים, נתפסו ע"י הגרמנים ב-13.9.1939 שהכניסו אותם לבית הכנסת ולמקווה, ואז העלו אותם באש. בשנת 1941 רוכזו יהודי העיירה בגטו, והובאו לשם פליטים יהודים מיישובי הסביבה. ב 9.3.1942 נכנסו אנשי ס"ס ומשטרה גרמנית לגטו, פרצו לבתים ביריות וציוו על היהודים להיאסף בכיכר. רבים נרצחו בבתיהם ובדרך לכיכר. לאחר סלקציה שולחו כ-750 יהודים למחנה העבודה בפוסטקוב. כ-4,000 בני אדם הנותרים, נשלחו ברגל לשדה התעופה בברדחוב, כאשר הנחשלים נורו בדרך. לאחר ארבעה ימים נערכה סלקציה, וכ-500 בני אדם, בעיקר זקנים, חולים, נשים וילדים, נרצחו ביער הסמוך, וקבוצת צעירים נלקחה למחנה עבודה בפוסטקוב, וכ-3,000 הנותרים שולחו ליישובים באזור לובלין.

הרב שמעון לנגסם הי"ד נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942).

מקורות: ספרי הרב לאנגסאם, חכמי גליציה חלק ג עמ' 589-590, "עטרת יהושע" עמ' 30, מעליצער יידן, אנציקלופדיה של גטאות, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 177

בגמרא סוף מכות ברבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא שהיו מהלכין בדרך כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להם לכך אני משחק דכתיב (ישעיה ח), ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגליכם ציון שדה תחרש וגו', בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בישון הזה אמרו לו, עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו. עד כאן לשון הגמרא.

והדברים מאוד תמוהים, איך היה ר' עקיבא מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, הלא האמונה בביאת הגואל היא מעיקרי אמונתנו. איך אפשר שלא להאמין בה. וגם תמוה מה זה שאמר כיון שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. ונראה לכאורה שמיד שמתקיימת נבואתו של אוריה מיד מתקיימת גם כן נבואתו של זכריה, והרי כבר עברו אלפי שנים מאז נתקימה כבר נבואתו של אוריה, ונבואת זכריה לא נתקיימה עדיין, והכתוב אומר ואעידה לי עדים נאמנים, דמשמע שאינם עדות מיוחדת אלא שני עדים הבאים לבית דין ביחד. וגם מה שבכו שלשת רועי ישראל הגדולים למראה שועל שיצא מבית קדשי הקדשים הוא תמוה מאוד, כי אחרי שהמקום חרב מה זה לא אם שועל עובר שם, ופשיטא שלא שועל בלבד הלך שם אלא גם כל בהמה וחיה. ואם מראה עינם עוררם לבכות על חורבן שריפת בית אלקינו, זה אפשר להיות רק באנשים קטנים ופשוטים שאינם מבינים מעצמם ערך האבדה, וצריכים מראה עינים לעוררם להבין ערך האבדה, אבל אי אפשר לומר כזאת על גדולי ישראל אלה, שהבינו גם בבתיהם ובלא שום מראה עינים ערך אבדת בית אלקינו בכל היקפו, כאילו ראו בעיניהם ממש, ולמה בכו דוקא כעת בראותם בעיני בשר שועל יוצא מבית קדש הקדשים.

ואשר אחזה לי בביאור דבריהם הקדושים, כי בית המקדש היה נשמת האומה הישראלית וכל חייהם בין הרוחניים ובין החומריים היו תלוים בקיום בית המקדש, כי הוא הצנור שדרך בו שלח ה' את ההשפעה הגשמית לישראל כפי שאמר המלך שלמה בשעת חנוכת הבית (מלכים א ח,לה) בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וגו' וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וגו' וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וגו' וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ וגו'. ומברכות הכהן הגדול ביום הכפורים מבית קדשי הקדשים, היתה השנה מתברכת לישראל, וכל שכן שבית המקדש היה הצינור המשפיע חיים רוחניים וקדושה וטהרה לישראל, כמו שאמר המלך שלמה, כי תורם את הדרך הטובה אשר ילכו בה וגו'. וכדכתיב גם בישעיה ב', והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה' בית אלקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותי וגו'. ובגמרא (בבא בתרא ד,א) גבי בבא בן בוטא אסביה עצה להורדוס לבנות בית המקדש משום שהרג לחכמי ישראל וכבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם, שהוא הבית המקדש. ובגמרא אמרו דתמיד של שחר מכפר על עבירות היום ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות הלילה. ויש שמהפכים הגירסא, דתמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום, משום שהוקשה להם איך יכפר תמיד של שחר על עבירות היום קודם שחטא, והרי זה כמו שהיה בכהן ראש הקתולים ברומא שהיה נותן בעד בצע כסף שטר מחילה למפרע על כל העבירות שיחטא במשך חצי שנה או במשך שנה, לפי ערך הכסף שנתנו לו, אשר חלילה וחלילה להיות כן אצלנו. אבל כבר כתב בספר העקידה שהגירסא הראשונה היא העיקרית, אלא שתמיד של שחר היה משפיע קדושה על אנשי ירושלים שלא יחטאו כלל כל היום, ותמיד הערב היה משפיע קדושה שלא יחטאו כל הלילה.

ובגמרא נדרים דף ל"ט איתא שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם. וכוונתם בזה לומר שאי אפשר כלל קיום אומה הישראלית בלא בית המקדש, שממנו תוצאות חיים לכל האומה. וכיון שכל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל והתורה וישראל ותורתו אי אפשר בלא בית המקדש, אם כן כשברא הקב"ה את העולם כבר היה במחשבתו בנין בית המקדש.

ועל פי הדברים האלה היה בית המקדש החוט האחד המאגד ומקשר כל בית ישראל בינם לבין אביהם שבשמים, כי כולם היו צריכים למטר ולפרנסה והיו פונים לבית המקדש שיתן להם ה' פרנסתם, כמו שאמר שלמה, וכיון שהיו באים לבית המקדש היה כבר משפיע עליהם קדושה וטהרה להיות עם קדוש לה' אלקיו, אלא שאף על פי שנעשו יראי אלקים אבל עדיין היו צריכים לדעת מעשי ה' ומצוותיו ואיך לקיימם, שהרי אי אפשר לעם כולו להיות גדולי תורה וביחוד היו צריכים ידיעה בהנהגתם בין אדם לחבירו במשא ומתן ובכל עסקו עם הבריות ואיזו היא הדרך הטובה שיברור לו האדם, אבל לזה היתה כבר פעולת הכהן הגדול גדולה על העם, כי בהיותו כמלאך אלקים בכל הנהגותיו, והיה הן שלו ולאו שלו צדק וכל מעשיו לשם שמים, ואהב את כל אדם כנפשו, ממנו ראו כל העם ולמדו לעשות כמעשיו של איש אלקים זה. וכיון שהיה אחד העם בא אל השוק לעשות איזה משא ומתן, היה נזכר מיד איך הכהן הגדול עושה, והיה עושה כמוהו. ומעשי הכהן הגדול, היו תורה חיה לעיני כל ישראל, שלא לרמות את הבריות ושלא לשנוא את הבריות ושלא ידבר שקר ורכילות ולהיזהר מהוצאת דיבה, ולהיזהר בכבוד כל אדם ושיהיה כבור חבירו חביב עליו כשלו, וכל שכן שלא יתכבד בקלון חבירו.

וכיון שחרב הבית ובטל הכהן הגדול וראו שאי אפשר לעם ישראל להתקיים בלא בית המקדש ובלא כהן גדול, ראו חכמינו זכרונם לברכה לתקן לעם ישראל בגולה ובכל מקום שיהיה, בתי כנסיות ובתי מדרש שיהיו להם במקום בית המקדש והתפלות במקום הקרבנות שהיו מקריבין בבית המקדש, כי תפלות כנגד תמידין תיקנום, וכמו תמיד של שחר היה משפיע קדושה על איש ישראל שלא יחטא כל היום, אף האיש הבא לבית הכנסת ומתפלל תפלת השחר בכוונת הלב בטוח הוא שלא יחטא כל היום. וכן כשמתפלל בערב תפלת מנחה ומעריב בטהרת הלב, בטוח הוא שלא יחטא כל הלילה, כמו בתמיד של בין הערבים. ובמקום הכהן הגדול יהיה הרב שבכל עיר ועיר ובכל דור ודור שממנו ילמדו לעשות כמעשיו הטובים וכנהגתו הישרה, שהיא כולה לשם שמים, והיה להם בית הכנסת ובית המדרש למקדש מעט, והרב לכהן גדול ומקום הרב הוא כמו בית קדשי הקדשים, ובזה יש תקוה לעם ישראל בגולת להתקיים.

וכן היה באמת עד ימינו אלה שהרבנים בכל הדורות היו ממלאים מקום הכהן הגדול בהנהגתם הטהורה, והתכבדו על כל העם שידעו שאין כוונת רבם אלא לשם שמים ולטובתם, וממנו למדו לעשות כמעשיו הטובים, שהיו דוברי אמת בלבבם כרב ספרא, ולא דיברו אחד בפה ואחד בלב ולא התנהגו לעולם בערמה ומרמת שועלים חלילה, והיו צדיקים באמת ואהבו לומדי תורה וכל אדם, ואשרי דורם שהיו להם רבנים כאלה. אבל בימינו האחרונים כבר נמצאים רבנים ומנהיגים מתי מספר בישראל שאוחזים מעשי שועלים בידיהם, שכל מעשיהם רק לטובת כיסם ועצמם. אלא שעדיין לא אלמן ישראל, תהלה ה' מרבנים גדולים בתורה ויראה ובכל מדה טובה, והם באמת עתה מעוז היהדות בדורנו הפרוץ. אבל התמעטות לומדי התורה בזמננו והתרבות פוחזים וריקים השונאים את התורה ולומדיה, נותנות מקום לירא, שיתרבו רבנים ומנהיגים ריקים מתורה ויראה, הלובשים אדרת שער רק למען כחש, וכל מזמתם רק בצע כסף ושונאים כל אדם בכלל ורבנים ולומדי תורה בפרט, ומהם יראו צאן מרעיתם למאס את התורה ולומדיה, וסוף היהדות בסכנה.

וזאת היתה כוונת רבותינו ז"ל בראותם שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, שהיו מהלכים בדרך, כלומר שחשבו חשבונות של כלל ישראל בדרכו הארוכה בגולה, וראו שאין עצה אחרת לקיום ישראל רק לעשות לו בגולה בכל מקום ישיבתו בית המקדש עם כהן גדול. אבל כשהגיעו להר הבית הזה שהקימו להם בגלותם, ראו שבאחרית הימים תתמעט התורה תמעט דעת אלקים והאמת תהיה נעדרת, והעומדים בראש כל עדה, יהיו אנשים שאין האמת ואהבת ה' ועמו נר לרגלם כלל, ורק בערמה ומרמת שועלים תאחז ידם, ואז המצב של היהדות כולה בסכנה יותר מאילו לא היו כל מנהגים בישראל, כי אז לא היו להם ממי ללמוד טוב אבל גם לעשות רע לא היו יודעים, תחת אשר עתה יש להם ללמוד לעשות רע, ולפיכך התחילו בוכים ואמרו המקום שנאמר בו והזר הקרב יומת, כלומר דבעינן כהן גדול קדוש וטהור בכדי ללמוד ממנו לעשות טוב ועכשו אנשים שועלים הלכו בו, שזה גרוע ומזיק יותר להיהדות מאיש זר שאינו לא כהן גדול ואינו שועל לכל הפחות. וזהו שהשיב להם ר' עקיבא לכך אני משחק, כלומר לכך גופה שאתם אומרים שבמצב כזה אי אפשר להיהדות להתקיים עוד, וכיוון שאנו יודעים בטח שהיהדות לא תתבטל לעולם אם כן מוכרח הדבר, שבהגיע היהדות למצב כזה שאי אפשר לה להמשיך קיומה עוד, אז יבוא משיח, שהרי אם לא יבא תבטל היהדות וזה הלא הבטיחנו הקב"ה שלא תבטל.

ותשובת ר' עקיבא הבטוחה, והודאית, תוכל לתת תקוה שלמה בלב כל הכואבים על מראה הדור הפרוץ הזה, ורואים סכנה להתורה והיהדות במעשה הדור המופקר הזה אשר פרק מעליו עול מלכותא דרקיע ועול מלכותא דארעא וניתק מעליו כל המוסרות האנושיות, שאך פחד שווא הוא, ואדרבה אם באמת יש כעת סכנה להיהדות, אז התקוה משחקת לפנינו שיבוא המלך המשיח. וכמו שאמר ר' עקיבא לכך אני משחק, כי כשתתקיים נבואת אוריה ציון שדה תחרש, כלומר שציון של ישראל יעשה הפקר לכל בור וריק, כשדה שהיא הפקר לכל הרוצה לעבור בה ולדרוך עליה, אז תתקיים מיד גם נבואת זכריה, וכמו שאמר גם ר' אליעזר בסוף מסכת סוטה, בעקבות משיחא חוצפא יסגא כו' וחכמות סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת. כלומר סימן גדול הוא לנו לביאת המשיח, החוצפא שיסגא והאמת שתהיה נעדרה. ואין כוננת ר' אליעזר לומר שקודם ביאת המשיח מוכרח להיות חוצפה ושקר, כי כבר אפשר שיבוא משיח בדור שכולו זכאי, אלא כלומר כשתהיה חוצפה הרבה והאמת נעדרת, אז מוכרח משיח לבוא, מפני שכבר אי אפשר להיהדות להתקיים עוד במצב כזה, וכתשובת ר' עקיבא הנ"ל. וזהו שאמרו בגמרא (סנהדרין צ"ח,א) שאין בן דור בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. ולכאורה אינו מובן אם אפשר לו לבוא בדור שכולו חייב, אמאי לא יבוא בדור שמחצה חייב ומחצה זכאי. אלא זוהי כוונתם, כי בדור שכולו זכאי ראויים ישראל לביאת המשיח על פי הדין, אבל בדור שכולו חייב מוכרח הוא לבוא מפני סכנת קיומה של האומה הישראלית והיהדות. אבל שמחצה זכאי ומחצה חייב, עדיין אינם זכאים לביאת המשיח כיון שמחצה חייב, והיהדות אינה בסכנה משום שיש עדיין מחצה זכאי, שלא יניחו להיהדות להבטל, ולפיכך אפשר לו שלא יבוא בדור כזה של מחצה על מחצה.

(דברי רד"ך, דרוש ג, נחמת רבי עקיבא)

---

הרב הגאון ראובן דוד בורשטיין, מחבר ספר "דברי רד"ך" (ורשה, תרפ"ז), מתלמידי רבי יצחק יעקב רבינוביץ מפוניבז ורבי חיים הלוי סולבייצ'יק ומחשובי הרבנים בליטא, היה רב בלובשוב שבמחוז פינסק ואב"ד בקמניץ דליטא שבמחוז בריסק. מלבד גאונותו בהלכה, היה בקי במקרא, בדקדוק הלשון ובאגדה והיה דרשן מופלא. היה בעל מידות של תלמידי חכמים נקיי הדעת וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות וברוח טובה. בפתח ספרו מזכיר שכתב ספר נוסף "שו"ת זכרון יהושע" על ארבעת חלקי השולחן ערוך, אך נמנע מלהוציאו לאור בשל הוצאות הדפוס. וחבל על דאבדין. זכה להערצה רבה מאת גדולי דורו. הרב בורשטיין נרצח בשואה.
אחיו רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, הרב מטבריג, היה ר"מ בישיבת סלובודקה בהיותו בן 18, גורש במלחמת העולם הראשונה לרוסיה והעביר שיעורים בלשון הקודש בישיבה שנוסדה בעיר באגאראדסק. עלה בסוף ימיו לארץ ישראל וכיהן כראש ישיבת מרכז הרב במקביל למרן הראי"ה קוק זצ"ל, עד לפטירתו בשנת תרפ"ו. בפתיחת הספר "דברי רד"ך" כתב אחיו דברים לזכרו.

אביהם הרב יהושע הכהן בלומנטהל היה רב בעיר לאזדיי ובעיר מארימפאלי ור"מ וראב"ד בביאליסטוק, ובסוף ימיו רב בקמניץ דליטא.

בראש השנה ת"ש, נכנס הצבא הגרמני לקמניץ-דליטא, ושהה שם שמונה ימים, עד לכניסת הצבא האדום. קמניץ-דליטא צורפה לרפובליקה הסובייטית הביילורוסית. בניין הישיבה הגדולה הוחרם והפך להיות מועדון ובית-קולנוע. בתחילת מבצע "ברברוסה" נכבשה העיירה ע"י הצבא הגרמני שהחל מיד בחטיפת יהודים, בהתעללויות בהן ובשוד רכושם. כעבור מספר ימים נרצחו 100 צעירים יהודים שהואשמו בקומוניסזם. היהודים חויבו לשאת טלאי צהוב, לשלם זהב ככופר, להקים יודנראט וכח שיטור. בסוף שנת 1941 גורשו כשליש מיהודי קמניץ-דליטא לגטו פרוז'נה. ובתחילת 02.1943 הם נשלחו לאושוויץ. בעלי מקצוע ובני משפחותיהם שהושארו בקמניץ הועברו לגטו שהוקם ב- 1.1.1942, אליו הועברו יהודים מהמושבות החקלאיות בסביבה. היהודים חיו בגטו בתנאי צפיפות וברעב, עד שהועברו ב9.11.1942 בעגלות לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

ראה: אתר מרכז מורשת יהדות פולין, וראה אודות הרב ראובן דוד בורשטיין ב"מאמר מרדכי" מאת הרב מרדכי שוואב, ובמאמרו של הרב יהודה גרשוני בספר הזכרון לקהילות קמניץ דליטא זסטביה והקולוניות, תל אביב 1970, עמ' 50-54.

מספר הצפיות במאמר: 178

דרוש חינוך הבנים

רב בתר צלותיה אמר הכי שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של פרנסה חיים של חלוץ עצמות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים שאין בהם בושה וכלימה כו'. (ברכות טז.)

וצריכים להבין מה זה נקרא חיים ארוכים, כי אם לו יחיה אלף שנים גם כן בעת פרידתו מן עולם המה אצלו כעת קצרה, כי כאשר אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, תיבת היום הוא מיותר.

והעניין כי פעם אחת היה בעיר חכם גדול, ובעת זקנתו כאשר נטה למות אמר, שדומה לו עתה כאילו רק נכנס בפתח אחד ויצא בפתח שני, וכאילו לא נתעכב בזה העולם רק יום אחד, וכאילו היום נולד והיום מת, ולכן אמר באבות היום קצר וכו', כלומר כל חיי האדם הם רק כיום אחד, ואף אותו יום יחידי הוא יום קצר ולא יום ארוך. וכן אמר משה רבינו עליו השלום ביום מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, כאילו היום נולדתי והיום אני מת. כי כל הימים שעברו כבר אינם רק זה היום שאני חי. וכבר אמר חכם אחד העבר אין – העתיד עדיין – וההווה כהרף עין. פירש העבר, השנים שעברו מחייו, אין – הם כבר הלכו ואינם בעולם, והעתיד עדיין עוד לא בא כעת וההווה רק כהרף עין, וכל ימי חייו רק רגע אחת, זה הוא ההווה. כי רגע העבר אין, ורגע העתיד עדיין, רק נשאר הרגע של ההווה.

ונחזור לענייננו, כי מקודם מבקש שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום כו', אחר כך אצל יראת שמים מבקש חיים שיש בהם יראת שמים. מה זה שאמר בהם?  ועל חיים ארוכים הם מתפללים ותתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של פרנסה, על זה הם מתפללים ותתן לנו, רק על יראת שמים מתפללים חיים שיש בהם יראת שמים?

אך ראיתי בסיעתא דשמיא לפרש על פי גמרא בבא בתרא דף קט"ז, דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, וישכב דוד. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמר בו מיתה. ואם כן אם הניח בן כמותו, בנים שהולכים בתורת ה', כי אז לא מתו האב והאם, ודוד מלך ישראל חי וקים. או כמו שאמרו חז"ל, יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, שהניח שנים עשר שבטי יה, אף הוא בחיים. ואם כן באופן זה נקרא חיים ארוכים, כי יעקב אבינו ודור מלך ישראל הם חיים וקיימים זה כל השנים. וממילא אם האב והאם מדריכים את בניהם שילכו בדרך התורה והמצווה כי אז נקרא חיים של שלום, שיש שם שלום בית, כי האב והבן ילכו בדרך אחד, בדרך אמת, האב ילך בדרך התורה וגם הבנים ילכו בדרך הזה, אז שלום בבית.

אבל אם האב ילך בדרך ה' ובניו יפנו עורף ויעשו בהיפוך, אז בוודאי יש קטטות ומריבות בין ההורים והילדים והשלום בית נשבר.

וזה שהתפלל רב בתר צלותיה אמר הכי, שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום, שיהיה שלום בית, חיים של טובה חיים של פרנסה, כמאמר חז"ל כד משלם שערה מכדה אתי תגריה.

ובאיזה אופן יכול להיות חיים ארוכים חיים שיש בהם – אצל בני ובנותי – חיים של יראת שמים ויראת חטא. אם בני ובנותי ילכו בדרך הישר, כי אז גם במיתת  אב ואם לא נקראו מתים, רק שכיבה, וישכב דוד, וזה נקרא חיים ארוכים, וגם יהיה חיים של שלום בעת שבניו ילכו בדרך האב.

(מגדל דוד, הרב דוד אריה אייזיקוביץ הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 165

ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר (ישעיהו מב) מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים. ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו רבי ישמעאל בן אלישע (גיטין נח ע"א).

כל העובר על מאמר זה משתומם, מה חכמה נשגבה ראה בתינוק, הלא לא אמר מעצמו דבר, רק השלים את סוף הפסוק, וכי כזו חכמה גדולה היא. ועוד, מה משמעות לתיאורו של התינוק, כ"יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים", איזה צדקות וסימני טהרה ראה בזה. אדרבה, לכאורה היה לו לשפוט שהוא מסלסל בשערו, ואין זה מן המדות הנעלות שידבק בהן האדם.

הנה אדם המושלך לכלא רוחו נמוכה ודעתו קצרה, מבלה ימיו בעצב ותוגה, שמלתו בלה ופניו זועפים, דאגה וייאוש רשומים עליהם, אין דעתו פנויה לסדר ולנקות בגדיו ולסלסל בשערו. אך לא כן נהג תינוק זה, ביטחון מלא את כל חדרי לבבו, בטוח היה בה' ובישועתו. והראיה על כך שהקפיד על בגדיו וסדר שערו כאילו היה חופשי. זאת ספרו לרבי יהושע, בבית האסורים מצוי תינוק שיש בו דעת גדולה, ומנהג כאחד הצדיקים ואנשי המעלה, אף בבית האסורים אינו נופל ברוחו אלא מצפה לישועת ה' קרובה, אינו זועק וצועק מרה כשאר האסירים, אלא מנענע ראשו לכל גלי הצרות שבאים עליו, ומקבלם בשמחה ורצון טוב. לכן הלך רבי יהושע ועמד על פתח בית האסורים לנסותו ולתהות על קנקנו, לידע מהיכן שואב הוא את כח הביטחון המופלא.

שאל אותו שתי שאלות, דרך העולם שלאחר אסון מתעוררים מחלוקת בעם עד כדי קטטה ומריבה, דהעם נהיה כיתות כיתות. כל כת תולה את קולר האסון בחברתה, באומרם: אתם במעשיכם הקלוקלים הבאתם להתרחשות האסון, בשל מעללכם באה עלינו כל החרדה הזו. שאלו רבי יהושע, אמור נא לי "מי נתן למשיסה יעקב" – איזה כת גרמה והביאה כל הרעה הזו על עמנו. ועוד שאלה שאלו, אמת שעוונות וחטאי ישראל גרמו כל החורבן הנורא, אבל מדוע נענשו בעונש כבד כל כך, מדוע נענשו בכפלי כפליים, וכי לא די באבדן ארצם ומולדתם, לא מספיק שזרים ועבדים משלו בהם, "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" – למה נענשו גם שבזזו גוים חילם ולקחו מחמדיהם וממונם.

על שתי שאלות אלו השיב התינוק בחכמה, הרים אצבעותיו והראה בהם על עצמו ועל רבי יהושע, ואמר: אתה שואל מי נתן למשיסה יעקב, איזו כת גרמה שנתרחקנו מארצנו. כולנו, כל אחד מישראל חטא נגד אלקים, כולנו אשמים, אין פה אשמה על כת אחת בלבד. ועל השאלה השניה השיב: אתה שואל מדוע אבדו הונם, נמס רכושם, נבזז כל רכושם, אומר לך ואגלה את אזנך למה שנאמר בכתוב, הם לא ידעו ולא הכירו תכלית הממון, לא השתמשו בו כפי רצון הקב"ה שנתנו להם. הממון ניתן להם מידו הרחבה על מנת לילך בדרכיו ולדבקה בו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. יודע אתה מה אפשר לעשות בממון, להשביע רעבים, להלביש ערומים, לרפאות שבורי לב, לגרש מבתי מרודים את צל היגון והצער. והמה לא כן עשו, בזבזו ממונם לצורך עצמם – להנאת גפם, את צער הזולת ודאגותיו לא חשו. "ולא אבו בדרכיו הלוך" – לא הלכו בדרכיו של הקב"ה, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. ומאחר שהממון לא מילא את תעודתו ולא השתמשו בו לתכליתו, ניטל מהם, בא עליהם העונש מידה במידה, ישראל ניתן למשיסה ויעקב לבוזזים. ויען שידע התינוק שמאת ה' בא עליהם העונש ולא מקרה היה כאן, לכן בטח בישועתו, שאף אם הסתיר פניו עדי רגע, יתעוררו רחמיו ויראה להם פנים שוחקות ויצמיח ישועה, ינטלם וינשאם מתוך המצוקה ויצילם ויביאם חזרה לארצם.

 (מתוך "בשביל ארבעה דברים המאורות לוקין", דרשת שבת תשובה תש"א, מאת הרב משה אשר אקשטיין הי"ד)

---

בשנת תש"א, דרש רבי משה אשר אקשטיין, את דרשת שבת תשובה לפני צאן מרעיתו, אשר חלקה מובא כאן למעלה.

הימים היו ימים קשים ונוראים, הגזרות הלכו ותכפו והמצור הלך והתהדק. כפי שאומר הרב בדרשה זו: "עת צרה באה ליעקב, עת צרה שלא עברה עלינו מאז חורבן בית מקדשנו ואבדן ארצנו. ימי שואה ומשואה, צרה ומצוקה. ימי ענן וערפל אינם נדירים. נמצאים הם לרוב בסדר הדורות של עם ישראל, הלא הם כתובים בדם ודמע בספר תולדותיו. ובכל זאת, משבר שכזה, מהפכה ושערוריה שכאלו, המרעישים ומפחידים אותנו כהיום הזה, לא נמצא דוגמתם בקורות ימי עמנו… האש השחורה של שנאת ישראל התפשטה כמעט על פני כל תבל, שנאה המונעת מאתנו לעסוק במסחר, לרכוש שדה וקנין, להשיג ולמלאות כל משרה ופקידות… השמים מעל לראשינו מכוסים בעבים, חשך עולמנו, כבה שמשנו והכוכבים אספו נגהם. מעיינות הפרנסה יבשו וקרננו שחה לעפר, לעג וקלס חלקנו, בוז וקלון גורלנו… חושך ועלטה פורשין את כנפיהן המאפילות על עם ישראל… ענני צער ויגון שוכנים עלינו… גזירה חדשה באה, לסמן את היהודים…".
בדרשה זו, שהיא ככל הנראה האחרונה שדרש הרב, הוא מבקש לערוך חשבון נפש אישי וציבורי ולהבין על מה באה עלינו הצרה הזו, "מדוע עשה ה' ככה לישראל עם סגולתו? מה זה ועל מה זה הגיע עת צרה שכזו, באו מים עד נפש?".
הרב עורך בדרשתו סקירה היסטורית-מוסרית מתוך הכרה ש"כובד העיתים וחובת הזמן, הלא שבת תשובה היום, מכריחים אותנו להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, להראות לעין כל את שורש החולי ומקורו, הן כאמור רק בדרך האמת הצרופה ותהיה כואבת ככל שתהיה, נוכל לאבחן נכונה את המחלה ולהציע דרכי טיפול וריפוי נכונים ומתאימים…. חובה עלינו לומר את האמת, תהא כואבת ככל שתהיה. ואף אם תצרוב בלבבות ותעכיר את רוחנו, לא נמנע מלאומרה ללא כחל ושרק, שכן האמת שורשה מר, אך פריה מתוק ועסיסי".
הרב מבקש לעורר את הציבור לתקן את דרכיו ולא להסתפק בהטלת האשמה על המצב על זולתם. הוא קורא לחזור וללכת בדרכי אבותינו שהיו צדיקים וישרים, יראי ה' באמת, ולא רק למראית עין. בקריאתו הוא מבקש לחזק את האמונה ואת הדבקות בדת אבותינו, שנזנחו בעקבות טשטוש הגבולות בין ישראל לעמים ובעקבות הרדיפה המוגזמת אחר רווחה כלכלית ורמת חיים גבוהה ורוויה מותרות. עלינו לחזור לתורת אמת שנזנחה בעבור תרבות נוכריה קלוקלת. עלינו לחזור למלא את ייעודנו לזרוע בכל העולם את זרעי האמונה, להעיד כי ה' אחד ושמו אחד ולהעיד כי משה אמת ותורתו אמת. עלינו לראות את האמת ולפקוח אוזניים לשמוע את דבר ה' הקורא לנו לפרסם את גדולתו בעמים, תוך נתינת דוגמה אישית לחיים מוסריים של זהירות בקיום דבר ה', בחינוך הבנים ברוח ישראל סבא, בשמירת השבת והמועדים וכבודם בזהירות יתירה, בהקפדה על כשרות הבית בהכשר גמור ובהקפדה על טהרת המשפחה בכל הגדרים הסייגים, וכן בהוצאת הממון המופקד בידינו לצורכי גמילות חסד וחיזוק התורה והחינוך.

סוף הדרשה אבדה בשואה.

בסיום מאמר זה, אבקש להודות לנכדי הרב, ילדי בתו היחידה, ששימרו תורה זו והוציאו אותה לאור בשנת תש"ן, לקראת יום השנה של סבם, בב' באייר. וכן להודות על כך שספרו לי על קיומה של החוברת ושלחו לי עותק ממנה.

מספר הצפיות במאמר: 735

הראה הקב״ה למשה קשר של תפלין

וראית את אחורי וכו' מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפלין, יש לאמר בזה ע״פ מה דמבואר שם בגמרא, תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהם, אשריך ישראל מי כעמך ישראל ומי גוי גדול וכו', והנה התפילין של כביכול עם הפרשות שלהם הלא המה נצחיים אף באין ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שאמר רבי מאיר בנים אתם להשם וכו׳ בין עושים רצונו ובין אין עושים רצונו, גם רבי סובר דיום הכיפורים מכפר אפילו באין עושים תשובה, ועוד הרבה מקומות נמצאו בדברי חז"ל המראים לנו זאת על נכון, והנה בזה נתקשה משה וביקש להודיעו דרכיו באמרו "הודיעני נא את דרכיך״ ונתן לו בזה שהראה לו הקשר של תפילין. הכוונה שגילה לו את הסוד ההתקשרות שבין כביכול עם ישראל להיות לו "להעם הנצחי" אפילו באין עושים רצונו.

ובדרכנו זה הלא נבין ג״כ מאמר חז״ל המובא שם, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים, בשכר "מהביט אל האלקים״ זכה ל"תמונת השם יביט״. והנה ידוע מאמר חז״ל בשבת, אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמו ״הבט נא השמימה וספור את הכוכבים" – מלמד שהגביהו הקב"ה למעלה מן הכוכבים, ואמר לו הבט נא, ובזה נבין כוונת חז״ל, כי אדון הנביאים כאשר ראה מראות השם בסנה ושמע קול האלקים הקורא אנכי אלקי אביך, לא היה יכול להבין, איך נהי׳ כדבר הזה שאדון הבריאה יצטרך ליצור כפיו, והיה ירא מהביט בעינו השכלי אל האלקות, היינו להביט מלמעלה למטה, שהקב״ה יצטרך לבריאה שפלה כמותו, ובשכר זה וכה אח״כ ״לתמונת השם יביט׳׳ הפירוש "מלמעלה למטה״ כביכול, כי הקב״ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, כמו שנאמר. ותגזר אומר ויקום לך:

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל, ונראה בזה הכוונה בדרך מוסר ע״פ מה שאמרו היצר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו, כי לב חכם מימין ולב כסיל משמאל, והנה אצל הכסיל יש להיצר דרך פשוט ללכת אחרי עינו ולבבו לחפשי, ודין וחשבון אין לפניו מכל אשר יעשה, אולם אצל החכם אם יסיתהו לעשות עבירה לא יאבה ולא ישמע לו, לכן הוא חורד לצד הימין ומראה לו כי אין זה עבירה אלא מצוה, כמו לרדוף אחרי חבירו אם הוא מן מפלגה אחרת ולקיים בו ובערת הרע מקרבך, אשר לדאבון לבנו נהייתה עתה כמעט למלחמת מצוה. לכן מוכרח היצר לישב בין שני מפתחי הלב, והנה חז״ל אמרו "ולעבדו בכל לבבכם״ הכוונה בשני מפתחי הלב. ואין עבודה אלא תפלה כמבואר כי איזה עבודה שבלב הוי אומר זה תפלה, ובזה מה נמרצו דברי חז״ל הנ״ל לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל,  וכוונתם לאמר בזה, דאפילו שבאם דרכו של האדם להטות את מהלכו בארץ החיים רק דרך פתח אחד מצד הימין או מצד שמאל, אבל קודם התפלה הוא מחויב לצמצם את מחשבותיו ולאחד את שני פתחי הלב לפני קונו בעת יעמוד בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל:

מעשה ברבן גמליאל

במשנה ומעשה בר״ג שישא אשה וקרא, ומביא בשם ספר תפארת שלמה שר"ג לא נשתנה ולא נתפעל גם בעת שמחתו ונשואין שלו להיות טרוד בשמחה כדרך כל אדם, וכן רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, שגם בעת רעה לא נתעצב ברב האבלות יע״ש.  והנה הדברים האלה מקורם הראשון הוא אצל אהרן הכהן כמו שפירש״י על הפסוק "וידום אהרן"  וכמו שמבואר במדרש (פ׳ אמור), "מגודל היראה שנתירא אהרן לפני הקב״ה זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת,

והכוונה בזה נראה לי, היינו מגודל יראת הרוממות שהיתה לו, לא עשתה עליו מיתת בניו שום רושם באמונתו שכן צריך להיות,  וזה הוא הפירוש של ״וידום אהרן" היינו שנעשה ״כאבן דומם", מבלי שום התפעלות של אבלות עליו, וע"כ זכה לפרוש את עצמו מטומאת המת, ומן המקדש לא יצא, להראות גלוי לכל כי הכהנים העומדים על משמרת הקודש קדושתם בכל הזמנים שוים ואינם נתפעלים מפגעי הזמן, וממילא מובן מה שדרש משה ממנו מדוע לא אכלתם החטאת במקום הקודש, בחשבו כי עשה זאת מחמת אנינות ואבלות, אולם אהרן השיב לו תשובה נוצחת, כי הן אמת שהצרה הזאת לא עשתה עליו שום רושם של אבלות, אבל מה שנוגע לענין הדין של התורה מחויב הוא לקיים כמו מצוה אחרת, דהנה כבר אמרו חז"ל חמשה חטאות המתות, ואחת מהן היא חטאת שלא נתכפרו בעליו, ואינה נאכלת, והנה כאשר הקריבו את החטאת חשב אהרן למשפט שכבר נתכפרו על החטא של העגל, אבל לא כאשר חשב, כן היה, כמו שכתוב ובאהרן התאנף השם מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים אך תפלתו של משה עליו עשתה מחצה, ומתו נדב ואביהו כמו שמבואר בגמרא, נמצא באופן זה כי לא נתכפרו בחטאתם, והוה חטאות שמתו בעליו וגם חטאות שלא נתכפרו בעליו, לכן השיב לו, "הן היום הקריבו את חטאתם", והוה צריך להיות כפרה על העגל, ולבסוף, "ותקראנה אותי כאלה", מזה אני רואה כי לא נתכפרו בהחטאת כלל, "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם", הלא ע״פ הדין אסור לי ולבני לאכול את החטאת משום דהוה חטאת שמתו בעליו ושלא נתכפרו בעליו, ונכון.

וכן מצינו אצל יחזקי׳ המלך בעת שצר סנחרב על ירושלים והרעה הגיעה עד מרום קצה לא נתפעל כלל מזה. עד שאפילו בעת שלח לו השם עזרתו מקודש וראה במפלתו הנוראה של סנחרב לא מצא לנחוץ לפניו לאמור שירה, ומה שאמרו בגמרא "גנאי הוא לחזקי׳ שלא אמר שירה",  נוכל לפרש שכוונתם הוא להיפוך, דאיתא במדרש (פ׳ בשלח) על הפסוק אז ישיר משה, למה באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב"ה שנאמר ומאז באתי אל פרעה הרע להעם הזה, בלשון שסרחתי בו באותו הלשון אני אתקן ואקלס אותך, יע"ש באריכות.

מובן מזה כי מחמת הצער של ישראל נתפעל משה וקרא תגר, לכן כאשר ראה הנס היה מתקן ג"כ ע"י התפעלות בזה שאמר שירה, אבל יחזקי׳ הצדיק כבר היה לו ממי ללמוד, מאדון הנביאים ולא נתפעל כלל בעת הצרה, לכן גנאי היה לו אח"כ לאמור שירה, כי לא סרח מתחילה וממילא לא הי׳ צריך אח"כ לתקן בשירה, והי׳ עומד בצדקו ובאמונתו השלמה בהשם כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ואף בעת שלא היה לו ע״פ דרך הטבע שום מקום להנצל מחרבו של סנחרב, בכל זאת לא נתפעל מזה כלל ועסק בתורה, כמו שדרשו חז״ל על הפסוק "וחובל עול מפני שמן", וראיות נכונות על הפירוש הנוכחי יש לי מכמה מאמרי חז"ל, ומכללם מן המאמר חז״ל המובא במדרש הנ״ל, הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה,  אך אין העת האספם פה:

———–

הגאון רבי ראובן יהודה נייפעלד הי"ד רבה של נובידבור, מגדולי חסידי אלכסנדר,, נולד בעיר וענגרוב בשנת תרכ״ט, לאביו רבי אברהם שהיה סוחר נעלים אמיד ממשפחה מיוחסת מקראקא. אביו השקיע רבות בחינוך בניו וזכה לראותם גדלים לתפארת, עד שנהרג בעיר ביאלאסטאק בעברו דרך שם בעת הפאגרום.

עוד בימי עלומיו בלט הנער ראובן יהודה והפליא את רואיו בתכונותיו, בחריפותו ובמרצו הכביר. התמדתו היתה לשם דבר, ועוד בצעירותו קנה לו שם כאחד הגאונים.

רבותיו המובהקים היו: הרה״ג ר׳ יהודא ליב המו״צ האבד״ק מאקאביד, והגאון ר׳ יחזקאל זצ״ל האבד״ק ווענגראווא, והדיין המפורסם ר׳ פתחיה הערונבלאס המו"צ דק״ק ווארשא, ואח"כ למד בישיבת הרה״ג ר׳ ישראל יצחק הכהן ז"ל אבד״ק פאוואנזיק, שהיה תלמיד מובהק של הגאון בעל ״חידושי הרי״מ״ זצ״ל. בגיל צעיר נסמך להוראה מהגאון ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, מהגאוןר׳ אליהו חיים מייזל רבה של לאדז, מהרה״ג ר׳ ירחמיאל אבד״ק לוקעווא, ומהגאון ר׳ שמואל זייגוויל קלעפפיש רבה של ווארשא, ומהרה״ג הישיש ר׳ יוסף לעווינשטיין אברד"ק סעראצק. בשנת תרנ״ד נתקבל לרב בעיר ראצונז פלך פלאצק, ובשנת תרס״ד בעיר נובידבור.

הרב הכין לדפוס כתבים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם כתבי יד של ספר ״שדה יהודא״ על גפ״ת ושו"ת, ״פרדס האגדה״ על דרוש, ״כרם יהודא" על אגדה ומאמרי חז"ל.

הרב נייפעלד התבלט משכמו ומעלה באישיותו הרב-גוונית, הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה. גאון אדיר בעל מח חריף, ובקיא מופלא, דרשן בחסד עליון אשר ריתק בדרשותיו קהל רב במשך שעות ארוכות, אך עיקר גדולתו ויחודו היה בכך שהוא לא הסתגר בד' אמותיו בלבד, אלא היה מן הרבנים הלוחמים את מלחמת ה' ברמה. הוא היה מראשי המדברים והלוחמים שהשיבו מלחמה שערה באומר ובמעש, במרץ כביר המשפוע באהבת ישראל אמיתית ולוהטת, ובכח השפעתו פעל רבות למנוע פגיעה במורשת ישראל בכל תחומי החיים הדתיים בפולין. למאות המאמרים שפירסם בעיתונות התקופה הייתה השפעה עצומה על העם, וביחוד על הדור הצעיר. הוא היה בין מקימי "אגודת הרבנים" בתהליך מייגע וממושך. הוא  נסע לורשה עפ"י ציווי רבו ה"תפארת צבי" מאלכסנדר, שם שהא חודשים ארוכים ועסק בשדלנות, עד שבשנת תרע"ג הצליח להשיג את האישור משלטונות רוסייה לייסוד אגודת הרבנים בפולין. הרב הרבה לעסוק בפדיון שבויים, דאג לחיילים יהודים ולאסירים שנאסרו ב"מבצר מאדלין", המבצר הגדול שכלל בית כלא מרכזי. הוא היה בין גדולי המשיבים בין רבני פולין. אישיותו הנפלאה, גדולתו בתורה ובחכמה, ודרך ניהולו את ענייני העיר הקנו לו הערכה והערצה בלתי מסוייגת מצד אנשי העיר.

ואז פרצה המלחמה. יהודי נובידבור גורשו לורשה יחד עם רבם. שם התערבו עם שאר המוני הפליטים שזרמ לעיר הבירה מכל רחבי פולין. החיים בגיטו היו קשים מנשוא ומיום ליום הלך והתמעט מספרם של יוצאי העיר.

הרב, שבור בגופו אך איתן ברוחו, ריכז סביבו את שרידי יהודי נובידבור והפיח בהם תקווה וכח להמשיך. באחת האקציות נדרשו כולם ללכת אל ה״אומשלאג פלאץ״.הרב כבר לא היה מסוגל ללכת על רגליו, מקורביו הסיעו אותו על ריקשה. ומשם נשלחו כולם אל המשרפות.

הרב נייפעלד, שכל חייו היו מסכת אחת של קידוש השם ושל מסירות נפש, קידש גם במותו את השם. הי"ד.

מקורות:

אהלי שם, כרמנו, גליון ל, אדר תשנ"ו, כרמנו כה, אלול תשנ"ג.

וראה פנקס נובי-דבור עמ' 119.

מספר הצפיות במאמר: 145

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז"ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת"ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז"ל באבות דר' נתן פרק כ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה. ואחז"ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו'. יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי' במסכת סופרים פרק ט"ז, על הפסוק "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" וגו'. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ"ה הגי' בפסיקתא דר' כהנא עיי"ש. ועי' יבמות קי"ז ע"א כמים הפנים לפנים וכו' ההוא בדברי תורה כתיב עיי"ש וברש"י ותבין.

וכבר רמזו ז"ל במדרש וישלח בפסוק "ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש" מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי"ש. ומכוון לדבריהם ז"ל במק"א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו "ודם ענב תשתה חמר" אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י"ד וכל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע"ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע"ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז"ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז"ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק "ויאכילך את המן" וגו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' אלו מדרש הלכות ואגדות עיי"ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא. כלומר להכיר את הקב"ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה' (תמיד ל"ב) ואכ"מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ"ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג"א באו"ח סי' נ' ס"ק ב' דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי"ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב"ם פ"ג מחגיגה, גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע"כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה "גרך" דקרא דנאמר בהקהל, באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי' באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : "גרך" אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל"ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי"ש. והנה אי' במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת"ל אשר תשים לפניהם, עיי"ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי"ש.

אבל לדברי הרב ז"ל בשו"ע הלכות תלמוד תורה סי' ל"ד דבתורה שבכתב גם ע"ה מקיים מצות לימוד, עיי"ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז"ל מהך דכתב הר"י מיגאש בשו"ת סי' צ"ג דתורה שבע"פ אינה מטמאה את הידים. ובשו"ת משאת בנימין סי' ק' הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע"פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע"כ הבדל יש בין תורה שבע"פ לשבכתב. דבתורה שבע"פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע"כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס' מגילה ח' במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי"ש. וה"ה בתורה שבע"פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת"ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע"פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע"פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין. אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגרים שאינם מכירין, פי' הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ"ל, בעינן עכ"פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה. ואכ"מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ"מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז"ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב"ן ז"ל על התורה דביאר הכתוב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול"ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ"ל. האיר לנו הרמב"ן ז"ל, עיקר שם "תורה" היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע"י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי' ברכות ח' וקדושין מ"ט ע"ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי"ש ותבין ואכ"מ.

והגם כי אחז"ל בחגיגה י"א ע"ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מיסודי התורה הי"א, עיי"ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ"ל. אולם כבר הרי ביארו התוס' בשס ר"ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע"ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי' ברש"י קדושין ע"א, וברש"י ע"ז י"ז, ובפי' הראב"ד ז"ל לספר יצירה פרק א', ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"א סי' ר"ב. ועי' בזוה"ק תרומה ד' ק"ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז"ל ואכמ"ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי"ז מי"ד "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה" וכו'. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ"ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב"ם דהשמיט משנה זו ואכמ"ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי"ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ"פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ"פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ"פ ולא פורים. אמנם ביום הד' והה' חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב"ם והרע"ב, לכן יוהכ"פ דהוא מן התורה, ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע"כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד"ק.

ונראה דכיון ז"ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק"מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי' דנפק"מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש"י ז"ל בפסחים נ"ח ע"ב דגם בשעה שקידשו ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ"ה בר"ה ב'. עיי"ש. ואי' בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי"ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ"י המדרש פר' חוקת "מי יתן טהור מטמא לא אחד" מרדכי משמעי, עיי"ש. גילו לנו חז"ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ"פ אי' בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ"פ לישראל. ופי' בסה"ק דהוא כולו במקום טהור, של אחד, ע"ד שאחז"ל בקדושין מ' ע"ב, צדיקין נמשלין בעוה"ז שכולו עומד במקום טהרה וכו'. על כן ביוהכ"פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ"ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ"פ הוא רק בימים שאין בהם טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע"י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז"ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם. עיי"ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב' ע"א חל להיות בשני וכו'. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ"ו דמגילה ה"ב אמר ר' ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי"ש. וזה מכוון כדברי הזוה"ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז' – הובא גם בחידושי הגרמ"ז. ועיין בתורה שלמה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה שלמה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

---

ב"רבנים שנספו בשואה", מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ"ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ"ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש"ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה,

פרטים נוספים מתולדותיו של הרב זמבה מובאים כאן מתוך המאמר "וחסיד בכל מעשיו: הגות חסידית במשנתו של הרב מנחם זמבה":

הרב ר' מנחם נולד בשנת תרמ"ד (1884)[!]. אביו ר' אברהם[!] ז"ל.[1] היה למדן וחסיד מופלג בעיר פראגה, פרוור לעיר הבירה ווארשא, ועל שמה קראוהו ר' מנחם פראגר. עוד בילדותו נתפרסם לעילוי מצוין, בעל כשרון נפלא, בעל זכרון אדיר ובעל תפיסה מהירה. כדרך הבחורים בני החסידים בימים ההם למד בבית מדרש בחבורה של לומדים אצל תלמידי חכמים מובהקים.[2] ככה נתגדל בפולניה דור של ת"ח גדולים בתורה וגאונים מצוינים. בעודנו צעיר לימים לקח אותו אחד מבעלי הבתים העשירים בפראגה לחתן לבתו היחידה.[3] כעשרים שנה גר ביחד עם חותנו, ובמשך הזמן, כשלא היה עליו עול פרנסה ועול רבנות, התמסר כולו לתורה ולעבודת השם, הגה יומם ולילה בלימוד התורה בעיון, בשני התלמודים ובספרי הראשונים והאחרונים. כמדומני שלא הניח מקום בתורה שלא התעמק בו והעלה בו חדושים יקרים, בסדרי זרעים וטהרות כמו במועד נשים ונזיקין. ביחוד הצטין בסדר קדשים, שחבה יתרה היתה נודעת לו ממנו. במשך עשרים שנה עסק במיצוי הנפש ובהתמדה נפלאה בלימוד התורה ונעשה לגדול הדור […] ארון מלא של כתבי יד היה לו בביתו. עשרות חיבורים גדולים בכל מקצועות התורה, בענינים שלא דרך בהם אדם, חיבר. כמעין הנובע היה בכל מקום שהיו שואלים אותו מיד היה משיב בדברים מחודדים ומתובלים. ובעונג רב היה מדבר בחידושי תורה. רגיל היה על לשונו מאמר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש, כי כל בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה חשובים. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו לראשון, שו"ת "זרע אברהם", ותיכף הכירו גדולי הדור שאור גדול עולה בשמי ווארשא. בשנת תר"פ כשהתחלנו להוציא את הירחון "דגל התורה" היה חבר המערכת והשתתף בעריכת כל חוברת, ושני הקונטרסים האחרונים סידר בעצמו בהיותי אני באמריקה. בכל קונטרס הוסיף חידושים בשם "אוצר הספרא". כן הדפיס ספר "גור אריה יהודה" מבנו העלוי שנקטף בדמי ימיו. רובו הם חדושיו. בכל הספרים האלה הראה את גדלו כאחד מענקי התורה. וכל זה כטפה מן הים כנגד מה שנשאר באמתחתו. היה לו בכת"י חיבור גדול באיכות ובכמות בשם "מחזה למלך" פירוש על כל הרמב"ם, וחיבורים על שני התלמודים, על השולחן ערוך, והמון תשובות בכל מקצועות התורה, וספר "מנחם ירושלים" על סדר קדשים, ועוד,[4] […] ורק עוד מלים אחדות על צדקתו ועסקנותו בצרכי צבור. קנאי ולוחם מלחמת ה' היה, ומעולם לא נסוג אחור. נואם מצוין היה ודבריו היוצאים מפיו חצבו כלהבות אש. השפעה כבירה היתה לו על הדור הצעיר. אחד מעמודי "אגודת ישראל" ממועצת גדולי התורה היה. דרשותיו השאירו רושם כביר על שומעיו, ותמיד היו מלאי ענין ותוכן. אף על פי שנחשב היה לקיצוני ידע איך לקרב רחוקים ואפילו מתנגדיו התיחסו אליו בכבוד מדעתם כי כל מחשבותיו היו לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, וכי באמונה ובתמימות היה עושה את מלאכת הקודש שלו. ביתו בווארשא היה אכסניא לתורה, בית ועד לחכמים.[5] גדולי התורה וחכמיה שהגיעו מחוץ לעיר, היו באים לביתו לשמוע תורה מפיו. בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה היו פונים אליו מכל קצוי ארץ בשאלות חמורות והוא השיב לכל השואלים דבר ה' כפוסק אחרון. בתור אחד מהרבנים בעיר הבירה ווארשא הוטלו עליו צרכי צבור רבים מן המדינה כולה ונעשה לאישיות המרכזית בעולם הרבני.

חסיד ומהמקורבים הראשונים להאדמו"ר מגור שליט"א היה ונסע אליו לעתים קרובות. הוא עסק הרבה בספרי יראה וחסידות וגם במקצוע זה היה גאון ומלא וגדוש בידיעות. שגורים היו בפיו כל ספרי החסידות ותענוג נפלא היה לשמוע את שיחותיו שהיו בהם הרבה דברי תורה חכמה ויראת שמים. בעצמו כתב וחידש הרבה גם במקצוע הדרוש והאגדה. תשוקה עזה היתה לו לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. וזמן מה לפני המלחמה פנה אלי שאשתדל עבורו. עשיתי כרצונו ועלה בידי לסדר ועד שקיבל על עצמו לפרנסו. שלחתי לו רשיון-עליה וכרטיס-אניה, אך באותו הזמן שהשיג את מכתבי קבל כתב רבנות בתור רב ומו"צ בווארשא ומוכרח היה לדחות את נסיעתו לא"י. מן השמים לא נסתייע הדבר ת.נ.צ.ב.ה. מנחם מ. כשר.

הרב כשר לא כלל במאמרו זה את קורותיו של הרב זמבה בשואה, שכן הם לא היו ידועים לו בזמנו, ולכן נשלים אותם ממקורות נוספים.

לאחר שנכנסו הגרמנים לוורשה, הם התפרצו לבתי הרבנים, שדדו אותם ועינו אותם. מלאחר שלא מצאו כסף ותכשיטים בבית הרב זמבה, הם היכו אותו קשות ולקחו אותו מביתו, וכשחזר מוכה ופצוע, נפל למשכב לזמן רב.[6] בסוף שנת 1939 ותחילת 1940 לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה, לא קיבלו משכורת ולשכת הרבנות נשארה סגורה. אך כל רב המשיך להיות מרכז הדת בסביבתו וכתובת לעצה, עידוד ועזרה, ודירתו הייתה מרכז לחיים יהודיים.[7] אף שהגרמנים אסרו על תפילה בציבור בתואנה של סכנת הידבקות, המשיכו להתקיים בגטו מניינים חשאיים, ובהם מניין קבוע בדירתו של הרב זמבה.[8] בתקופה זו המשיך הרב זמבה להיפגש ולעמול בתלמוד יחד עם רבנים נוספים.[9] הוא הוסיף לעסוק בתורה ולכתוב את חידושיו ואת פסקיו.[10] הוא נמנה על המייסדים והפעילים של קרן 'עזרת תורה' [המכונה גם 'עזרת הרבנים'], שנועדה לתמוך בישיבות שקמו בגטו ורשה ובתלמידי החכמים שסבלו מחסור ונרדפו.[11] בערב יום-כיפור שנת ת"ש, פרסמו רבני ורשה קריאה כתובה בסטנציל לעורר את יהודי העיר לערבות ההדדית: "יחסוך כל אחד מפיתו וימסור לרעב […] ולהיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם".[12] הרב זמבה אף פסק שיש לכפות על עשירים בגטו לתת צדקה להצלת העניים.[13] רק בסוף שנת 1940, הוכרו הרבנים כאחראים על ספרי רשומות של לידות, חתונות ותעודות פטירה, וכל אחד מהרבנים היה אחראי על ניהול הרישום באזור שלו. בינואר 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בשטח הגטו וכל רב קיבל רחובות אחדים שהיה מוסמך עליהם לגבי שאלות בעניינים רישום ובעניינים נוספים, ואז החל לקבל משכורת מהקהילה.[14]

בימי האקציות בוורשה, בקיץ 1942, הגיעו לגטו שמועות מפי הבורחים הראשונים מטרבלינקה. גם מלובלין הגיעו ידיעות שתיארו את מחנה המוות מידאנק. בעקבות כך כונסה אספה, בה נכחו אישי ציבור ורבנים חשובים בהשתתפות הרב זמבה.[15] בתקופה זו כתב חיבור ארוך על מצוות קידוש השם, ובראש חידושיו הזכיר את אשתו, שנלקחה ממנו וגורשה לטרבלינקה יחד עם בתם הצעירה רחל.[16]

מספר רעיונות ויוזמות לסייע ולהציל את הרב זמבה לא צלחו.[17] לאחר המלחמה התפרסמו כתבות על כך שהרב זמבה, הרב שמשון שטוקהאמר והרב דוד שפירא דחו הצעה להבריח אותם מגטו ורשה ולהסתיר אותם במקום בטוח, והעדיפו להישאר עם קהילתם בעת צרתה.[18] הרב זמבה נהרג במהלך המרד, ברחוב, בעברו מבית לבית בימיו האחרונים של הגטו, בי"ט בניסן תש"ג (24.04.1943), והובא לקבורה בחצר בית ברחוב קופיצקה 4 בגטו.[19] הוא לא השאיר אחריו צאצאים וכתביו הרבים אבדו,[20] אך שמועות בדבר הצלתו והצלת נכדיו עוד המשיכו להופיע.[21] ידיעה על נפילתו פורסמה בעיתון 'קול ישראל' בח' בתשרי תש"ד.[22]

בשנת 1958 הועלה ארונו לארץ והוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים בהלוויה המונית. באותו היום, מליאת הכנסת עמדה דום לכבודו, וחבר הכנסת מרדכי נורוק תיאר בנאומו בכנסת את הרב זמבה כ"סמל של וארשה" וכמי שפסק לראשונה להתכונן למרד נגד הנאצים ועמד לימין הלוחמים עד לנפילתו.[23] לעומת זאת, באותה תקופה, עיתון אגודת ישראל פרסם מאמרי הערכה רבים לאישיותו של הרב זמבה בלא להזכיר את חלקו במרד ואת פסק ההלכה הקשור בו. בהספדים עליו נמנעו חברי מועצת גדולי התורה להזכיר את יחסו למרד, ואף על מצבתו אין זכר לפסק ההלכה שלו.[24]

[1] תאריך הלידה של הרב זמבה הוא י"ג באלול תרמ"ג, ושם אביו היה ר' אלעזר זמבה. כך תוקן בדברי הרב כשר, כפי שהובאו בתוך פלדמן, במשנת הגאון עמ' רב. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רנו-רנז, שכתב שר' אברהם היה סבו של ר' מנחם ולא אביו. כשהיה מנחם בן תשע נפטר אביו, ר' אלעזר, ומנחם עבר לגור אצל סבו, שלמדו גמרא, מפרשים ופוסקים, בשיטתם העיונית והחסידית של אדמו"רי קוצק וסוכוטשוב. הסב גם דאג לחינוכו החסידי ולקח אותו עמו בנסיעותיו אל ה"שפת אמת".

[2] על הסיבות לכך שלא נשלח ללמוד בישיבות ליטא, ראה פלינקר, "רבני וארשה", בתוך גרינבוים (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, א, עמודה 304; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 16-14.

[3] בשנת תר"פ (1919) נפטר חותנו, ר' חיים ישעיה צדרבוים, ור' מנחם לקח על עצמו את ניהול חנות הברזל של חותנו המנוח ודחה הצעות לכהן ברבנות. הסבר להחלטתו זו מובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג; וראה שמחה אלברג [עלברג], אמרי שמחה: אוסף מאמרים, רעיונות והגיונות, פרקי מחשבה ביאורים והבהרות בדברי חכז"ל, ב, (ניו יורק, תשנ"ג), עמ' רנה, שציין שדווקא השנים בהן ניהל את חנות הברזל לפרנסתו היו שנותיו המאושרות, בהן הגיע מעמדו התורני לשיאו, כגאון למדן בעל הבנה עמוקה, המוכר בכל פולין ומעבר לגבולותיה, ומוערך גם בעיני עולם התורה הליטאי. וראה שמעון פירסט, עיר הגולה, א, (ברוקלין, תשכ"ו), עמ' תעג: בעת הכנסיה הגדולה הראשונה היה לו חנות, וממנו התפרנס בדוחק, ולמד שם כמעט כל היום, ומובן שלא הצליח במסחרו, כי מוחו לא היה מסוגל למסחר, כי כל מחשבותיו היו לחדש חידושי תורה.

[4] הרב זמבה הספיק להוציא לאור את הספרים: זרע אברהם (בילגורייא, תר"פ), תוצאות חיים (ורשה, תרפ"א), גור אריה יהודה (ורשה, תרפ"ח). אך עוד בחייו, יצא שמעו של הרב זמבה כמחבר כתבי יד רבים של ספרים נוספים. גם בנייר המסמכים הרשמי של הרב זמבה משנת תרפ"ו (1929) היה כתוב: הרב מנחם זעמבא ווארשא-פראגא […] מח"ס: שו"ת זרע אברהם, שו"ת הרמ"ז, תוצאות חיים, אוצר הספרא, מנחם ירושלים על הלכות ארץ-ישראל, מנחם ירושלים על הירושלמי, בית מנחם על ד"ח הש"ע, ספר הזמנים ועוד. ראה לדוגמה, הסכמת הרב זמבה, בתוך יצחק אלימלך הכהן זינגער, זכרון אלימלך: חידושים נפלאים בהלכה ואגדה, (ברוקלין, תשנ"ז), עמ' 4. וכן בכותרת הנייר הרשמי שלו במכתבו בתוך דוד אברהם מנדלבוים, ישיבת חכמי לובלין: הישיבה ומייסדה מהר"ם שפירא זצ"ל, ב, (בני ברק, תשנ"ד), עמ' טו. וראה כותרת מעל להסכמתו, בתוך יהודה אריה ליב בלכרוביץ, זקני מחנה יהודה: לתורה ולתעודה, הלכה ואגדה, (ורשה, תרצ"ט), דף ה עמ' ב: הסכמת הגאון האדיר המפורסם בעולם, פאר הדור, חו"פ מרביץ תורה בישראל ומעמיד תלמידים הרבה כש"ת הרב רבי מנחם זעמבא שליט"א מחבר ספרים יקרים – תפארת קהל עדת ישראל רב בוורשא הבירה יצ"ו.

[5] ישנן מספר עדויות של תלמידיו המפרטים את השעות בהן לימדם, הן בתקופת היותו עוסק במסחר ברזל לאחר פטירת חותנו והן בהיותו עוסק בצורכי הציבור וברבנות ורשה. לדוגמה, ראה שמחה אלברג [עלברג], עיני העדה: אוסף מאמרים ופרקי חיים של גדולי אדמו"רים ראשי ישיבות ורבנים מדור העבר, (ניו יורק, תשנ"ו), עמ' ז. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג-רסד.

[6] 'פליטי ישראל ברחבי העולם', הצפה, 29.10.1943, עמ' 4.

[7] הלל זיידמן, 'יומן גיטו ווארשה: כיצד חי ונפל הגאון הגדול ר' מנחם זמבה בגיטו-ווארשה', הבקר, 27.09.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2.

[8] אסתר פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, (ירושלים, תשס"ב 2002), עמ' 350.

[9] שם, עמ' 111-110.

[10] הלל זיידמן, יומן גטו ווארשה, (ניו יורק, תשי"ז), עמ' 101-100.

[11] הלל זיידמן, 'חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמאן', שערים, 26.07.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 94.

[12] ל. ביין, 'ששת ימי המעשה', הצפה, 16.09.1945, עמ' 2.

[13] סורסקי, "תולדות רבינו זצ"ל-הי"ד", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד; יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד: נדה, (תשע"ב), עמ' קסא.

[14] הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בווארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; בתוך פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 129, מובאת מפת האזורים הרבניים בגטו ורשה ורשימת הרבנים האחראים כל אחד לאזור מוגדר בגטו.

[15] פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 43-42.

[16] סורסקי, "תולדות הגרמ"ז", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד-רפו; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 93-92.

[17] 'פעולה להצלת לומדי ישיבת לובלין', הצפה, 17.11.1939, עמ' 3; 'ששים רבנים פליטים בווארשה', הצפה, 21.07.1941, עמ' 4; 'מכתב מורשה שנתקבל במערכת "הפרדס"', שמואל אהרן הלוי פרדס (עורך), הפרדס, 07.1941, שנה טו חוברת ד, עמ' 12-11; פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 60; שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 168-164, 199; אברהם חיים אלי' וויסמאנדל, איש חמודות: תולדות וקורות חייו של […] מרן חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל, ([ניו יורק], תשס"ח 2007), עמ' קמב-קמד; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96-95.

[18] ק. שבתאי, 'שלשה שנתקדשו בתוך עמם', הצפה, 31.01.1947, עמ' 5; 'רבה האחרון של ווארשה', המשקיף, 10.12.1948, עמ' 4; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96; 'סימן השאלה האדום', הצפה 04.10.1963 עמ' 4; 'ר' מנחם זמבא ז"ל', דבר, 11.07.1958, עמ' 4; 'ישראל והשואה בשולי הספר "השואה והמרי"', דבר, 19.06.1953, עמ' 3.

[19] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 110-109; 'הרב זמבה הי"ד הובא למנוחות', חרות, 19.06.1958, עמ' 4.

[20] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, 113-111.

[21] 'נכדיו של הרב זמבה הוברחו מגיטו וארשה וייתכן שנשבו בין זרים', מעריב, 02.05.1971, עמ' 20; 'דרישת שלום מהגולה', המשקיף, 30.04.43, עמ' 5; 'מה גורלו של הרב זמבה מווארשה?', הצפה, 07.09.1943, עמ' 1.

[22] 'מעשי הזועה בפולניה', קול ישראל, 07.10.1943, הובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפ"ה.

[23] דברי הכנסת, תשי"ח, הכנסת השלישית, ישיבה 477, עמ' 2119-2118, הובא באתר הכנסת, 23.09.2018, http://fs.knesset.gov.il//3/Plenum/3_ptm_251504.pdf.

[24] שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 108; על פרשנות השואה ומשמעותה לנוכח תפיסות תיאולוגיות באגודת ישראל, ראה שם, עמ' 85-82.

מספר הצפיות במאמר: 532