פתיחה למס' ברכות ולקשר תחלת הש"ס עם סיום הש"ס / הרב מרדכי ניסן קרול הי"ד
פתיחה למס' ברכות ולקשר תחלת הש"ס עם סיום הש"ס, אשר דרשתי במקהלות בין צעירי שלומי אמוני ישראל על סיום הש"ס וזה החלי בעז"ה. בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל נתן טעם למה פתח רבנו הקדוש במסכת ברכות והתחיל בק"ש עיי"ש ועי' במפרשים ג"כ שנתנו טעמים בזה,
ולי הדל נראה ג"כ לתת טעם לזה דהנה איתא בגמ' ב"מ פ"ה ע"א אמר ר"י אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליי ויגידה על מה אבדה הארץ. דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, אמרו נביאים ולא פרשוהו, עד שהקב"ה בעצמו פירשו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אר"י שלא ברכו בתורה תחלה. ע"כ.
מבואר מזה דעיקר חורבן ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. והנה הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה כתב וזה לשונו: וכן הי' הדבר תמיד עד רבנו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים והפירושים וכו' וחיבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא נשכח עכ"ל, ומקורו מגיטין דף ס' עי"ש, מפורש ויוצא אשר הוכרח לרבנו הקדוש לכתוב תורה שבע"פ מפני שלאחר החורבן, שמלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וירא פן ח"ו תשתכח התורה מישראל, והותר לכתוב משום עת לעשות כו'. ולכן הקדים רבנו הקדוש במסכת ברכות לרמז לנו כי מה שגרם לו לכתוב המשניות מפני שנחרב הבית ונתגברו הצרות בעולם, ר"ל, וזה היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. ולתקן זה החטא שיתקרב הגאולה ושיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, הקדים בברכות שנהיה נזהרין בברכת התורה. ולכן הקדים בברכות שהוא הקדמה להתורה.
והנה באבודרהם כתב וזה לשונו: והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כולם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו, כדאמרינן בפרק כיצד מברכין, שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, ופסוק שמע יש בו הזכרת השם ומלכות. וגם כן הוא נחשב כמו מלכות, כדאיתא בראש השנה, והרי הוא חשיב כברכה. עכ"ל. מוכח מזה דברכות המצות הוא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך יקבל עליו עול מצות, וק"ש עצמה חשיבה ברכה משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים, ולכן אתי שפיר שהקדים בק"ש מפני שרמז בזה הטעם של כל ברכות המצות שהוא קבלת עול מלכות שמים. ומאחר שנחרב הבית מפני שלא ברכו בתורה תחלה, היינו שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה, ולתקן זאת הקדים בברכות ובק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים.
ועי' בתוי"ט בהקדמה שהביא מן הבה"ג שהקדים בתחילת הלכותיו נכתב ברכת התורה מלה מלה מכח הגמרא הנ"ל, שלא ברכו בתורה תחילה, עיין שם. והוא הוא הטעם של רבנו הקדוש שהקדים ברכות תחלה, לרמז ברכות התורה לפני כל הלכותיו. והטעם של הברכות הוא כמו ק"ש, שהוא קבלת עול מלכות שמים תחלה. (ועפ"י האבודרהם הנ"ל נראה לתרץ מה דמבואר בשו"ע אה"ע סי' ל"ד סעיף א', כל המקדש אשה בין על ידי עצמו כו' מברך, הגה ויש אומרים דאחר מברך ע"כ, ועי' בב"ש ס"ק ב' הטעם שאין החתן מברך שלא לבייש מי שאינו יודע לברך, עיין שם. ועפ"י הנ"ל נראה לי הטעם שאין החתן מברך דהא איתא במשנה ברכות דחתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה משום דאין יכול לקבל עליו עול מלכות שמים דטרוד, וכיון דברכת המצוה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, ולכן אין החתן רשאי לברך, ואף דבזה"ז חייב בק"ש, משום דבלאו הכי אינו יכול לכוין כל כך, היינו רק בק"ש דאין יכול להוציא אחרים, כמבואר באבודרהם הנ"ל ופרמ"ג באו"ח סי' ס"ב בא"א ס"ק ב', ולכן אם לא יאמר בעצמו ק"ש יבטל לגמרי, ולכן תקנו היום בזה"ז שיאמר ק"ש, מה שאין כן בברכת אירוסין שיכולין להוציאו, מוטב שיברך אחר ולא החתן, שטרוד כנ"ל, והשתא אתי שפיר שהטור כתב שהחתן בעצמו מברך, והרמ"א כ' שמנהג היום שהמסדר מברך, מפני דבימים קדמונים דהאירוסין היו לפני הנישואין זמן הרבה, ולכן בשעת האירוסין לא היה טרוד ושפיר מברך החתן בעצמו, מה שאין כן בזה"ז דהאירוסין והנישואין בזמן אחד ביחד לכן אין החתן מברך, ואתי שפיר),
ובזה נראה לחבר תחלת המסכתא עם סוף המסכתא שסיים אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם כו' ומסיים ה' יברך את עמו בשלום. כי מפני שני טעמים נחרב הבית, מפני שלא ברכו בתורה תחלה ומפני שנאת חנם, ומה שהקדים בברכות לקרב הגאולה, ומפני שזה לבד אינו מספיק ועוד צריך לתקן החטא של שנאת חנם, ולכן מסיים בשלום. ועפ"י הקדמה זו יש לקשר עם סוף הש"ס שמסיים בסוף מסכת נדה תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. ע"כ.
ובנתיבות עולם ממהר"ל מפראג ז"ל כתב לפרש זה המאמר בנתיב התורה בפ"א, וז"ל: בארו בזה המעלה העליונה שיש להתורה, ובפרט מי ששונה הלכות, כי מי שמחשב כי עיקר הלימוד לאדם בחכמה שישיג בנמצאים ובגלגלים ובמלאכים, ולא נתנה מדרגה זאת לתורה לנזיקין ולטומאה ולטהרות, דבר זה הוא מכשלה גדולה. עכ"ל, עיי"ש.
וביאור דבריו נראה כי אם לומד התורה ואינו לומד הלכות, מראה כי אינו לומד התורה לשמה, רק או לעשות עטרה להתגדל בה או קרדום לחפור, ולא משום שהקב"ה נתן לנו את תורתו וצוה אותנו ללמוד וללמד ולעסוק בה לשמה, רק כוונתו לדעת חכמות הגלגלים ותכונה ולהשתמש בשמות המלאכים וכדומה, כמו שלומד שאר חכמות חיצונות כך לומד התורה להיות בקי בחכמות הטבע וכדומה, ודבר זה באמת מכשלה גדולה. אך אם לומד הלכות התורה, מורה שלומד לשמה לשמור ולעשות ולמען ידע מה יעשה ומה לא יעשה, ולכן הוא בן עוה"ב.
ועל פי זה יש לפרש על עזבם את תורתי ולא הלכו בה, היינו שלא למדו הלכות, רק חכמות התורה לדעת חכמות הטבע ולהשתמש בה, ולא לשמה. וזה הפירוש על עזבם את תורתי, ולא כתוב על עזבם התורה, אך הפירוש כי באמת למדו התורה, אך לא לשמי, מפני שהוא תורתי וציויתי אותם ללמוד, רק לדעת חכמות הטבע ודומיהן. וזה הפירוש על שעזבו תורתי, הלשמה עזבו. וזה מרומז במה שפירש הקב"ה שלא ברכו בתורה תחילה. בהקדם מה ששמעתי בשם החת"ס ז"ל לפרש הגמרא בברכות י"ג ע"ב אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. ע"כ. והמאמר הלז תמוה לומר על רבי שלא אמר ק"ש רק בדרך אגב בעת שהעביר ידיו על עיניו אז היה אומר ק"ש. ואמר על זה, דהנה איתא מצות בטלות לעתיד לבוא, וקשה שהתורה נצחיות ולא יתבטל ולא יתחלף זאת התורה בשום דבר, וביאר בזה בשם הרמב״ן ז"ל כי הנה תיבת מצוה יורה שאין מובן לו הטעם ולולא הציוי לא היינו עושין הדבר, כמו דאיתא מצות לאו ליהנות נתנו, וכתב רש"י ז"ל לעול על צואריהן נתנו, ומדוע מצוה הוא עול. אך המשל בזה כי מי שהוא רעב או צמא למים, ואוכל ושותה, אין נחשב אצלו לעול, כי מבין שאין לו תרופה להפיק רעבונו וצמאונו רק ע"י אכילה ושתיה. ואולם אם עושה דבר בלי ידיעת טעם הדבר, רק מפני גזירה המלך, נחשב לו לעול, ולכן כיון שהוא מצוה מוכח כי לולא הציוי לא היה עושה הדבר, אם כן בעל כורחו אין מובן אליו טעם הדבר שיכריחו לעשות בלי הציוי, ולכן צריך הצווי, ואיתא במדרש דלעתיד יתגלו טעמי התורה, ויעשה כל אחד המצות בהכרח, כמו שמבין שאם הוא רעב צריך לאכול כך ישכילו כולם ויבינו שאין שום אפשרות וחיות כעולם מבלי עשיות המצות. וזה הפירוש מצות בטלות לעתיד, שהציוי תתבטל, שיעשו המצות בהבנת הטעם בלי שום עול. והנה הצדיקים הגדולים כמו רבי להם נתגלו טעמי התורה כמו שיהי׳ לעתיד, וזה הקשה רב לרבי חייא כאשר יש מצות עשה לקבל עול מלכות שמים בכל יום, ורבי יודע טעמי המצות ולא נחשב אצלו לעול ואיך יקיים המצוה הלז, וזה הפירוש בגמ׳ לא חזינא ליה לרבי דמקבל עול מלכות שמים, היינו לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, היינו שיוכל לקיים מצוה הזו, ועל זה אמר לו רבי חייא, בשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו מסתיר עיניו שלא להביט כל כך במראות הגדולים, כעניין ויסתר משה פניו, ויורד ממדרגותיו, ואז יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים, וחוזר ע"י קבלת עול מלכות שמים למדרגותיו. ע"כ דפח"ח.
היוצא לנו מזה דמה שמברכין על המצות אשר קדשנו במצותיו וציונו, היינו רק אם עושה המצוה בלי שום טעם רק בדרך ציוי שהש"י ציוה לנו לעשות המצות, שייך לברך וציונו, שאין עושה המצוה רק בדרך ציוי ולא זולתו. לא כן אם לומד התורה לא מצד הציוי רק מפני שרוצה ללמוד חכמות הטבע, אין שייך לומר וציונו שאין לומד בשביל הציוי, ולכך לא ברכו בתורה תחלה שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים בדרך ציוי כנ"ל. ולא למדו התורה רק עפ"י הבנתם בעצמם, שהיו רוצים להיות חכמים בחכמות הטבע.
ושוב ראיתי כי הן הן הדברים הנאמרים בר"ן נדרים ד' פ"א ע"א וז"ל ומצאתי במגילת סתרים של הר' יונה ז"ל דקרא הכא דיקי דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשוטה, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי וקל היה וקל לפרש, אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהיה ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוין למי שאמרם. עכ"ל.
ותודה לה' יתברך שהנחני בדרך אמת ואנכי הרחבתי הביאור, ומעתה היטב נקשר תחלת הש"ס עם סוף הש"ס, כי רבינו הקדוש התחיל להזהיר אותנו ללמוד התורה לשמה ולברך עליה מקודם ולקבל עליו עול מלכות שמים, ועל זה מסיים גם כן שישנה הלכות בכל יום, שזה יהיה מורה כי לומד התורה לשמה ויברך עליה, ובזה תתקרב הגאולה ויבנה ביהמ"ק בב"א.
(מתוך הספר תורת אהרן)
—-
הרב מרדכי ניסן קרול הי"ד היה מפורסם בעולם הרבני, כלמדן גדול ופיקח, כמתמיד עצום, ומעל הכל כבעל נפש אצילה.
אביו, ר' אהרן, היה דיין בלודז' וחסיד גור. הרב מרדכי ניסן הוסמך להוראה על ידי הרב אליהו חיים מייזל, רבה של לודז'. הוא שהה תקופה ברוסיה כדי ללמוד את השפה הרוסית, על מנת שיוכל להיות רב מוכר מטעם השלטונות. ובשנת תרע"ה (1915) נבחר כחבר בוועד הרבנים בלודז' והיה מורה הוראה בעיר. נספה במהלך השואה בגטו לודז'.
תולדותיו הובאו בספרים:
אלה אזכרה, חלק חמישי. בעריכת יצחק לוין, תשכ"ג.
מעבר למילים (במקור בצרפתית), אוטוביוגרפיה משפחתית על ידי נכדתו תרז מלאכי-קרול.
בגיא צלמוות, פינגולד, חלק א' עמוד יח
מספר הצפיות במאמר: 309
