טהרת בנות ישראל / הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי”ד

תמונת הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד

לקראת שבת פרשת תזריע מצורע, בה מובא מצוות טהרת בנות ישראל, מובאים כאן דרשות הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי”ד בעניין, עם הקדמה על תפקיד הדרשה וחשיבותה:

עת לעשות לד׳

ישנן דרשות שלא נועדו לחדש חדושים, להביע הגיוני לב סתם או ליישב איזה מדרש פליאה, אלא נדרשו לצורך השעה, כשיש הכרח לחזק את בדק בית ישראל ולעמוד בפרץ, כגון: לשמור על טהרת המשפחה; לכבות את דלקת חלול השבת שבערה בכל פנות הבית (כסגירת החניות בזמן) או להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, לעוררן לתחית התורה ולתמוך ביד בחורי ישראל לומדי תורה ועוד כהנה. ובכגון דא אמרו חכמינו ז״ל ״עת לעשות לד׳ הפרו תורתך״, אם תדרוש תהי׳ הדרשה מכוונת כלפי העם והמליצות והפלפולים יהיו כעין טפל.- או ״הפרו תורתך עת לעשות לד׳״, כלומר: כעת שהשעה צריכה לכך, שתטיף לעם על חזוק היהדות – אל יהא הטפל כעיקר בעיניך, ולא יהיו החדושים והדרושים אלא כאמצעי למטרה הגבוהה והנעלה. והנה אעתיק בכאן תמצית הרעיונות וקטעי הדרשות שהבעתי בכמה וכמה בתי כנסיות בורשה. אבל לא אעתיק את הדרושים בפרוטרוט-כאמור למעלה ״הפרו תורתיך״… וכל רב או מטיף אם יבא לידו אחד מהדברים המובאים ילביש את הרעיון במאמרים כרצונו…

ה. על תקון מקואות מודרניות וכשרות ועל טהרת בנות ישראל.

עומדים אנו עכשו ומצפים בחרדת קדש לבוא הימים הנוראים. החזן יתחיל במהרה באמירת פיוטים וסליחות המעוררים אותנו לחפש דרכינו, עוד מעט ומפי כל אחד תשתפך התפלה: ״הנשמה לך והגוף פעלך – חוסה על עמלך; הנשמה לך והגוף שלך – ד׳ עשה למען שמך״. אבל נחפשה דברינו ונחקרה, האמת בפינו ש״הגוף שלך״? היכל נוכל ליחס את גופינו המזוהמים שלא טבלו במי המקוה אל ד׳? ״כטומאת נדה היתה לפני״ צווה הנביא, מה נדה זו, שגדולה טומאתה שהיא אב הטומאה – מכל מקום תפסו בה קדושין-הוא יהא-בהויתה יהא – וענין הקדש חל עליה – אף אנו, כנסת ישראל, צריכים היינו, למרות גופינו הטמאים טומאות חמורות וקלות, להתיחס אל הקב״ה, יען כי ״הנשמה לך״ וקדושה אלקית מסתתרת בגופינו שאינה פוקעת מהם ומתנוצצת בקרבנו לעתים. אבל גדולה מעלתה של נדה עלינו, שרצונה ותשוקתה לטהר את עצמה תמיד ואין טומאתה אלא זמנית ולזאת לא נפקו הימנה קדושי הבעל וגופה בקדושיה עומד. אבל אנו, שכמה וכמה שנים לא עלתה לנו לחשוב מחשבת טהרה, שגופינו לא טבלו במקוה כשרה ובנינו אינם בקיאים בטומאה וטהרה ובנותינו אפשר לקרא להן ״בנות ישראל (לא כותים) נדות מעריסתן״ – איככה נוכל להעיז ולהגיד: ״הגוף שלך״?  איככה נוכל להעיז ולבקש: ״טהרנו-כמה שכתוב: כי ביום הזה יכפר עליכם ויטהר אתכם וכו׳״ – בעת שאין אנו מעלים על דעתנו לתקן את עצמינו ולהטהר מן הטומאות הבוקעות ועולות מגופינו, כל שכן לטהר את נשמותינו. הלב דואב למראה ההרס הפורע בישראל. שמדי שנה בשנה נוספים עלינו כמה וכמה ילדים שאמותיהם לא טבלו בנדתם. עון זה הוא בכלל עברות שבין אדם לחברו, שהאם חוטאת לבנה הקטן, שאינו נמצא עדיין ברשותו בקטנותו, שיטהר את עצמו מטומאת נדתה. מקובל בידינו מפי האגדה, כי ״בכ״ה באלול נברא העולם וכו׳״ (פרקי דרבי אלעזר) ולא נברא העולם בזוהמתו זו שאנו רואים היום, אלא בטהרה וזך ולא הספיקו עוד בני אדם לקלקל את הבריאה. גם כל שיח הלזה טרם יצמח והיה אור גדול שולט בעולם. ״ראה שאין העולם כדאי ־ וגנזו לעתיד לבוא״. ובכל שנה ושנה בחדש אלול עומדים אנו לפני שנה חדשה, לפני תחלת הבריאה, לפני ״היום הרת עולם״, שכל היצירה צריכה להוולד מחדש בקדושה ובטהרה, מבלי שתשתרש בה הרעה והטומאה. ולא לחנם מבקשים אנו מהקב״ה שיגן עלינו מפני רוחות הטומאה. לבל נטבע בתהום הזוהמא, שיחדש אותנו כיצורים חדשים בעולם החדש, העומד עדיין בטהרתו, ושנוכל להגיד בפה מלא: ״הנשמה לך והגוף שלך, שהגוף שלך כמו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל.

ו. לתמוך בכסף ליסוד מקואות מודרניות וכשרות

“מה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל”. (מסכת יומא). ״עברות, שבין אדם למלים יוהכ״פ מכפר: עברות, שבין אדם לחברו אין יוהכ״פ מכפר״. אבל יש עברות שבין אדם למקום ומכל מקום נקראות הן בין אדם לחברו. למשל: תפלה, שהיא נשמעת בצבור יותר מביחיד. אם יש עשרה מתפללין והקדים אחד ורץ לשוק ונתפרדו על ידי זה המנין או המזומן, לכאורה זוהי עברה בין אדם למקום, אבל לאמתו של דבר חטא הבורח מחבריו עברה, שבין אדם לחברו. אבל גדולה עוד עברה זו, בשעה שהיחיד מכשיל ברשעתו את הכלל ומעכב אותו, שיעמוד ברעתו ובטומאתו. כגון: מקוה, שיש בה מ׳ סאה מכוונות, וטבלו בה שנים או הרבה אגשים בבת אחת המה טהורים, ובזה אחר זה – הראשון טהור וכלם טמאים. צא וראה כמה גדול כח הטהרה, שמטהר את כולם בבת אחת. ואם נמצא רק אחד מהם, שהי׳ כועס על חברו וקפץ בראש – הרי נשארו כולם טמאים בגללו ואינם יכולים עוד להטהר בזה אחר זה. ״ומה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל״ – את כל ישראל כשהם יחד ולא כשעברה שבין אדם לחברו חוצצת ביניהם, שאין הקב״ה מטהר ואין יוה״כ מכפר. יחיד זה היה יכול להטהר ביחד עם הכלל, אבל ברשעתו לא זכר אלא את טובת עצמו ומנע טובה מן הכלל – ועל כנון זה אין לו כפרה. בנגוד לזה דרש רבי עקיבא אמנם ״חייך קודמין לחיי חברך – אבל לא נאמרו הדברים אלא בשעה, שאין יכולת ששניהם ינצלו, שעליו לבחור בין חיי עצמו לבין חיי חברו. אבל האנכיות שבאדם נוטה תמיד אחרי הדברים ״חייך קודמין לחיי חברך״ ומביאה אותו לידי הרגל שיחטא תמיד לחברו אפילו בשעה שיכול להטיב לו. אם יש צורך בכסף לבנין מקוה הצריכה לטהר את כולם בבת אחת אסור לו ליחיד להמנע ולהתחמק מהענין, ואף על פי שלכאורה אין זו אלא עברה שבין אדם למקום – אבל לתוכו של דבר זהו חטא לכלל, עבירה שבין אדם לחברו – ועל זו דרש רבי עקיבא ״שאין יום הכיפורים מרצה״.

(כל המצוה. הרב יחיאל מאיר בלומנפלד)

הרב יחיאל מאיר ב”ר יעקב שמואל בלומנפלד נולד בפולין בתרנ”ג, 1892. נסמך לרבנות ע”י הגאון ר’ שמואל עגל בעמח”ס “שות מהר”ש”. בימי מלחמת העולם הראשונה ברח לרוסיה, שם שימש ברבנות בערים שונות ובהם נאחיצ’וואן ורוסטוב, והיה מקורב לאדמו”ר מליובאוויץ. את זכרונותיו כתב הרב יחיאל מאיר בלומנפלד בחיבור בשם “מעט מזכרונותי“, שפורסם בתוך ספרו “כל המצוה, ספר על תרי”ג מצות ובאור להשקפת הרמב”ם בהלכותיו”. וכן כתב את הספר “גאולים” (מאמרים בדבר אופני בנינה של ארץ-ישראל בענינים תורניים ובשאלות הזמן. וורשה תרצ”ה). והסכמה לספר מאמר מרדכי. אחרי המלחמה חזר לוורשה, ושם השתתף בהקמת ישיבת “תומכי תמימים” של חב”ד. הרב בלומנפלד היה מסור בכל לבבו ונפשו לרעיון יישוב א”י והחזיק בדעה שיהודי פולין צריכים לעלות ברבבותיהם לארץ ישראל. היה פעיל בתנועת המזרחי, ובתרפ”ג, 1923, נתמנה לרב בבית המדרש לרבנים “תחכמוני” שנוסד על ידי המזרחי. בא’ בשבט תרח”ץ, נאם בכנס יבנה בשם “כנסת הרבנים המזרחיים”. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, והיה חבר במפעל “עזרת הרבנים” שהוקם ליד הקהילה היהודית שם. עבד ב”שופ” לנעליים, עם הרב פרומר מקוזי’גלוב, והאדמו”ר קלמן קלונימוס שפירא מפיאסצ’נה.  נספה בגטו ורשה ביום הכיפורים תש”ג, 1942. (ע”פ רבנים שנספו בשואה ועוד) הרב יחיאל מאיר פרסם את מאמריו גם בכתבי עת ובהם: המאסף התורני פלפולי עמק הלכה, בקובץ הרבני ירושלים שבעריכתו (חוברת א, חוברת ב-ג), בירחון סיני בעריכת הרב יהודה ליב הכהן פישמן (מיימון), יודישע שטימע (7.7.1939 ,23, עמ’ 3, מאמר “פיקוח נפש”) ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 30

ביאור סמיכות העניינים בתחילת פרשת קדושים / הרב חיים מנחם דוד הורוביץ הי"ד
למתי תזריע אורה של ישראל / רבי אליעזר פיש הי"ד

מאמרים דומים