מתוך הקדמת שו”ת משמיע שלום לרב שלום ווידער הי”ד

מצבת זכרון לרב שלום ווידר הי"ד

הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים, מוה״ר שלום ווידער זצ״ל, הי״ד, אב״ד דקהל יראים נירעדהאז והגליל (בארשא הונגריה, תרכ”ה 1865 – אושוויץ, ט”ז בסיון תש”ד 1944).
למד בדטארקטאן-ברגסאז, ולאחר מכן אצל רבי יקותיאל טייטלבוים זצ”ל, בעל “ייטב לב”.

השיב מאות תשובות לגדולי הדור על שאלות הלכתיות שונות. ערב פרוץ המלחמה עמד להוציאן לאור, אך הדבר לא עלה בידו.
לאחר כינוס הרבנים בהונגריה בענין חוק הימום הבהמה, ערך הרב פסק דין מפורש בנידון, ותמציתו הועברה לממשלה.
מנירעדהאז הובל הרב לאושוויץ, שם נרצח.
לאחר החורבן אסף בנו, רבי שלמה דב ווידער, מתוך הריסות הגיטו שרידים מכתביו של אביו, והתייגע לאחות את הקרעים ולהעתיק עד כמה שאפשר והביאם לארה״ב. שם הוציאם לאור בספר “שו”ת משמיע שלום”, ניו יורק, תשל”א (1971).
התווספו עליהם מספר תשובות שהיו בידי תלמידיו וצאצאיו, שרידי הדור ההוא.

הספר מכיל כשלש מאות עמוד בפורמט גדול, הוא אוסף צ״ז תשובות לשאלות בארבע חלקי השו״ע. התשובות כולן כאחת בכל מקצועות התורה, מצטיינות בבהירות הרעיון, צחות השפה וחדירה לעומק הענינים. לפני הגאון המחבר הובאו שאלות בכל עניני סדרי החיים המתחדשים יום יום, ובין השאר, סוחרי מניות שאלו מה הדין לגבי שבת, חמץ בפסח, איסורי הנאה וכו׳. שאלה לגבי גזרת הימום הבהמות קודם שחיטה, כשרות אור החשמל למצוות, בעניין צורות עופות השונים, שאלות נכבדות בעניני נדה ומקואות, סם להפלת עובר בסיכון, בעניני חרם דרבנו גרשום, קידושין וגירושין אצל המתבוללים, דיני משפטים ודיני תורה, השגת גבול רבנות, הוצאת מעות רבי מאיר בעל הנס לטובת פדיון שבויים, כמה תשובות נכבדות באיסור והיתר, בדבר כותים וצדוקים ומלאכת חוה״מ, ועוד ועוד תשובות נכבדות העושות רושם עצום על כל רב ומורה בישראל.

בהקדמת הספר הובאו קורות חיי הרב הי”ד, ובהם הדברים הבאים:

פרשת חייו של רבינו זצ״ל מזהירה בזוהר הוד והדרת קודש, אם כאב״ד של קהלת נירעדהאז, אב ומנהיג נאמן לעדתו, ואם כראש ישיבה שהרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, להם הי׳ מסור בכל לבו ונפשו, ואם כפוסק שהורה הלכה לרבים בהיותו תל תלפיות ששאלו ממנו דבר תורה מקרוב ומרחוק, שאלות קלות כחמורות, ואם כלוחם מלחמת ד׳ העומד בפרץ ללא חת וליאות. ובכל זאת לא חשך מעמל נפשו לרשום את חידושיו בשבתו באהלה של תורה ואת תשובותיו בהלכה כפוסק ומשיב, או את דרשותיו שהשמיע בקול חוצב להבות אש. עשרות שנים רשם המחבר זצ״ל את חידושיו בכל מכמני התורה, כמבואר בס׳ חסידים סי׳ תק״ל דכל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו׳ עיין שם ובפירוש הרב חיד״א ז״ל. ובשו״ת מן השמים מרבינו יעקב ממרויש ז״ל מבעלי התוספות סי׳ ל״ב כותב, ששאל אם מותר לכתוב במועד דברי תורה, והשיבו לו, אוהב ד׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב (תהלים פ״ז ב׳), אוהב ד׳ שערים המצויינים בהלכה (ברכות ח׳ ע״א), בשמחדשים חידושים בהלכה וכו׳, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני מלך העליון, והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבדת כסף או שוד כסף התירה התורה לעשות מלאכה בחוה״מ, כ׳׳ש שיש לחוס על אבדת המרגליות היקרות ההן לכתבן ולחתמן למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם, ע״כ.

וכך היו מסודרים אצל רבינו פנקסים שלמים מלאים הרבה מאות תשובות לגדולי התורה שבזמנו ולסתם תלמידי חסמים שפנו אליו בשאלותיהם המסובכות, וכן הרבה חידושים וביאורי סוגיות בענינים שונים, ודברי אגדה נעימים לחיך, ועמד להוציאם לאור להגדיל תורה ולהאדירה.

אולם לשברנו הגדול לא יצא אל הפועל זממו הטוב של רבינו זצ״ל, כי אז פרצה מלחמת העולם האחרונה וסערה איומה פקדה את קהילת ישראל בגלות אירופה, באו ימי עברה וזעם, סבל ותלאות ויסורים קשים ונוראים. אללי שכך עלתה לנו. קהלות שלמות, בתוכן קדושי עליון, מאורי הדור, גאונים וצדיקים, ראשי אלפי ישראל עם תינוקות של בית רבן, זקן ונער ועולל הובלו בידי חיות טורפות לעקדת הגדולה והנוראה. השואה האיומה לא פסחה על קהילת נירעדהאז, המרצחים השפלים הגיעו שערי׳, הרסו את מעונותי׳ ורמסו כל קודש וכל יקר. במסירות נפש קיבל עליו רבינו זצ״ל את היסורים הקשים, רוחו האיתנה לא נשברה, הנה עולת בעיני רוחנו איך הוא מבלה את ימיו האחרונים ועושה את דרכו האחרונה ביחד עם הגהצה״ק ר׳ שלום אליעזר האלברשטאם מראצפערט זצוק״ל, בנו של הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זי״ע, איך במצב איום זה נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו, עמוקי שרעפים ממתיקים סוד ברשפי אש קודש, בבחינת הוד שבגבורה, עד הגיעו למקום העקדה באוישוויץ, שם קידש שם שמים ונשמתו הקדושה והטהורה עלתה בסערה השמימה בט״ז סיון תש״ד. נירעדהאז היהודית היתה לבז ולמרמס, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, בתי מקדש מעט, נחרבו, וקול התורה אשר נשמע שם שנים רבות נשתתק. ירושתו הרוחנית הגדולה של רבינו הי״ד שנשארה בכתב, נעזבה בביתו המיותם, כמעט כל כתביו המרובים במקצועות שונים בתורה נעלמו ואינם בידינו הגוילין נשרפו וגם האותיות פרחו מאתנו לדאבון לבינו. אולם כיורשי רבינו הי״ד אמרנו לעצמנו כי לא נצא ח״ו ידי חובתנו אם לא נעשה כל מאמץ כדי ללקט לכל הפחות את המעט מזעיר הניתן ללקט כדי להציג יד ושם לתורתו.

נכון מה שמבארים בזמננו כותבי ההקדמות לספרי קדושי החורבן האחרון שמטרתם בהוצאת הספרים לאור כדי שיהיו דובבות שפתותיהם של המחברים הי״ד, ומביאים דברי חז״ל (יבמות צ״ו ע״ב ובכמה מקומות בש״ס בבלי וירושלמי ומדרשים), אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים ס״א ה׳) וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב״ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוהי׳ז שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק וכו׳ מאי קראה, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שה״ש ז׳ י׳) ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר.

מבלי להאריך בענין זה שכבר דשו בו רבים, ברצוני להוסיף הערה חדשה שהיא דבר בעתו בתקופה שלנו שלאחר חורבן אירופה. עפ״י מהרש״א מהדורא בתרא ביבמות שם על המאמר הנ״ל שכותב: נראה דזו היתה כוונת יעקב במה שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז ל״ה), עפ״י מ״ש רש״י שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, א״כ נצטער כמו שנצטער דוד וביקש שיאמרו שמועה מפיו, ואמר עכשיו שנטרף יוסף מן העולם אם כן לא יהי׳ מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול כאבל שאסור לו לדבר מדכתיב (ויקרא י״ג מ״ה) ועל שפם יעטה (במו״ק ט״ו ע״א ״שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו״) כך לא יהיו שפתותי מדברות. ובזה מיושב שגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה, וזה שאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך (בראשית מ״ו ל׳) אמר עכשיו שעודך חי אם כן יהי׳ מי שיאמר שמועה מפי ואמותה בפעם הזאת אבל אח״כ בקבר אהי׳ כאילו חי, עכ״ל.

ובדרך זה נלפענ״ד מה שאנו מברכים אשר נתן לנו תורת אמת, שהיא תורה שבכתב, בחינת תפארת, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהיא תורה שבע״פ, חכמה תתאה, כמבואר בסידור יעב״ץ ז״ל, שכותב שם עוד שבברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו, שבתחילה נקראת תורת ד׳ ואחר שלמד נקראת תורתו (ע״ז י״ט ע״א), וזה נטע בתוכנו, להקרא על שמנו, ע״כ. ולפי הנ״ל אפשר לומר שע״י שאנו לומדים תורה שבע״פ שנקראת חיי עולם כנ״ל ומחדשים חידושים שייאמרו בשמנו, יהיו שפתותינו דובבות בקבר וממילא נחי׳ חיי עולם, ושפיר אנו מברכים וחיי עולם נטע בתוכנו.

על יסוד הדברים האלה נלפענ״ד שבתקופתנו האיומה שהתלמידים נרצחו ביחד עם רבותיהם הי״ד, ולא יוכלו לומר דברי תורה מפי רבותיהם, הרי מצב זה דומה ממש לאותו של יעקב כשחשב שטרף טורף יוסף כדלעיל במהרש״א, ע״כ ברור שצריך בודאי ובודאי לפרסם את תורותיהם של הקדושים לקיים אגורה באהלך עולמים שיהיו שפתותיהם דובבות ע״י ספריהם…העולה מכל זה שבימינו שלנו שלא זכינו שקדושינו היקרים הי״ד יבאו לקבר ישראל, עלינו לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות להוציא לאור ולהפיץ את דברי תורותיהם כדי ששפתותיהם תהיינה דובבות בעולם הבא. וזה אחד הטעמים שקראנו את שם הספר משמיע שלום, כי הספר משמיע את רבינו שלום הי״ד ששפתותיו תהיינה דובבות בעוה״ב. וכמו שביקש דוד המלך ע״ה, יהיו לרצון אמרי פי (תהלים י״ט ט״ז) שייכתבו לדורות ויוחקו לדורות (מדרש שם), כנלפענ״ד, וד׳ ית״ש ינחני במעגלי צדק למען שמו, אמן.

(מקורות: אתר זכור, אתר jewish heritage משם לקוחה התמונה שבעמוד זה שצולמה בבית העלמין בנירצ’האזה, הקדמות לספר משמיע שלום, סופרים וספרים – המאור: כסלו טבת תשל”ב).

 

מספר הצפיות במאמר: 65

מקור לסעודת הח"ק בל"ג בעומר / הרב יצחק וייס הי"ד
חיים של עושר וכבוד / הרב שמעון רוזובסקי הי"ד

מאמרים דומים