דוד – נעים זמירות ישראל / הרב יצחק אייזיק אליעזר הירשוביץ הי"ד
בכל יצירות הרוח, אשר יצרה האנושיות, בכל הדורות, אין דוגמא לשירי דוד, יען כי כולם יצירי רוח ודמיון האדם המה, ודוד המשורר האלקי – "רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו".
לפני המשורר הזה נגלו כל תעלומות סתרי עולם; השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ההרים והגבעות נגלו לפניו. דברים שכסם עתיק־יומין מעין כל חי, לפניו היו גלויים וידועים. הוא הקשיב רב קשב לשירת כל בריה ובריה וכל כח וכח, אשר ישיר לה' והד קולם נשמע בנפשו פנימה וישתפכו לשירה אחת נוראה ונפלאה מאין כמוה. וכאשר נגלו לפניו כל סודות הבריאה, כן נגלו לפניו כל תעלומות התולדה. כל עבר ישראל עם גבורותיו ונפלאותיו, וכל עתידותיו הגדולים והנוראים, כל עבר הגויים עם כל עלילותיהם ומזימותיהם, כל גבורותיהם והבליהם, ועתידות כל העולם כלה – ראה באספקלריא מאירה. הוא ראה את עמו נושא אור האמת והאמונה, הצדק והחסד בין הגויים ולוחם מלחמת עולם, בכל פינות עולם, בעד כל האידיאלים היותר נכבדים, אשר להאנושיות. אך הוא ראה וידע, כי ישראל הוא נשמת חיי העולם כלו, והיא היצירה היותר נפלאה, שיצאה מתחת ידי היוצר ב"ה. אך הוא ידע והכיר את גודל עם ישראל, אשר להבות לא יוכלו לו, נהרות לא ישטפוהו וכל הרוחות שבעולם לא ינצחוהו ואשר אלפי שנים יעברו ויעבירו לפניו גויים ומלכים, כבני מרון. על ידי מזמוריו ושיריו כבש את דרך ה' לפני עמו ישראל, ועל ידם היה למלך הרוחות והלבבות. לא רק לעמו, כי אם לכל האנושיות כלה, עד עולם. ויפה אמר המשורר האנגלי בירון: "דוד המשורר מכהה אורו של דוד המלך, כאשר תכהה החמה אורה של לבנה".
ולא רק לשעתו מלך דוד על רוחות בני אדם, כי אם לדורות עולם. וזה כשלשת אלפי שנה דבריו חיים וקיימים, נוצצים ומאירים, ולא רק בקרב ישראל, אשר יחיה תחת השפעת שירי דוד, עד אשר לא תעבר עליו תפלה או סעודה, מבלי הזכיר את שמו, ולא יעבר עליו יום מבלי שיר את שירי עזו, כי אם לכל העמים והמדינות מסוף העולם ועד סופו, בכל קצוי ארץ וים רחוקים, היה ספר תהלים למגדל המאיר לכל עובדי ארחות ים החיים, ובני אדם מכל המינים, הלשונות והצבעים, ימצאו בו הארה באור ה' ותנחומות־אל עם טהרת הלב והמחשבה, התקדשות החיים פה עלי אדמות, ונשיאת עין לעתיד הרחוק והוודאי, תכלית תקוות כל האנושיות.
ולכן יאמר עליו בצדק: "דוד מלך ישראל חי וקיים"!
(עם עולם)
—
הרב יצחק אייזיק אליעזר הירשוביץ הי"ד היה אחד מגדולי התורה והיראה המצויינים בדור הקודם, שהקדיש עצמו כליל לחינוך תורני של בני הדור.
נולד בד' בכסלו תרל"א,1871, כבן זקונים לאביו הרבני אריה לייב ז"ל ולאמו מרת ליבא דבורה ע"ה, בעיר החוף הלטבית ליבאו על גבול פרוסיה המזרחית. מגיל ילדות הצטיין יצחק אייזיק אליעזר ביראת שמים תמימה ובכשרונות ברוכים. ששת אחיו ואחיותיו הגדולים הושפעו מנחשולי ה"ההשכלה" שהגיעו לעירם, היו לאנשי מסחר מצליחים אך לא המשיכו במסורת בית אבא. ההורים הדואגים לא חסכו מאמץ ושלחו את יצחק אייזיק אליעזר ללמוד בבית הספר החרדי בליבאו, בנוסח "תורה עם דרך ארץ" בהנהלת הרב משה צבי גרינברג ז"ל.
בשלהי תרמ"ה, כאשר מלאו לו 15 שנה, עבר לישיבת טלז, ועשה חיל בתורתו, בשקידה וביגיעה עצומה. ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל בחר בו כחתן לבתו מרת חנה קירל רחל ע"ה, ושלח אותו ללמוד לזמן מה בישיבת וואלוז'ין. בשל סגירת הישיבה עבר ללמוד בעיירה באקשט הסמוכה לוואלוז'ין שם חזר 9 פעמים על מסכת יבמות בעיון נמרץ וחידש בה חידושים נפלאים, ולאחר שובו לטלז התקיימה החתונה בח' בכסלו תרנ"א. בשנים הבאות היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך לשקוד על התורה והיראה בעליית ביתו בהצנע לכת. עם הזמן יצא התקבצו סביבו קבוצה מבחורי הישיבה הגדולה, כדי ללמוד מפיו תורה ומוסר. בהמשך השמיע שיעורים ושיחות מוסר בישיבה והעמיד תלמידים הרבה.
בפורים שנת תרס"ו, 1906, נבחר לרב בטלסן, שבלטביה, שם החל את תור הזהב של יצירתו התורנית-ספרותית. במטרה להילחם בהשקפות הזמן המודרניות פרי השפעת תנועת ה"השכלה" ולהשריש בקרב המן העם את השקפות התורה, כתב יצירות בתחום המחשבה הישראלית, ושקד על טיפוח הספרות והעיתונות החרדית, כשהוא מוותר לשם כך על הפצת חידושי תורתו והגיגיו בדרוש ובאגדה. עשרות מאמריו התפרסמו בביטאונים "יגדיל תורה", "המודיע", "נחלת צבי", "דרכנו" ועוד. הוא חיבר את הספרים: "כרם בית ישראל – פרקים בתורת הבית היהודי" (וורשה תר"ס, בשפה הגרמנית), "מיטב היגיון – פרקים במחשבת היהדות לפי כתבי רש"ר הירש" (תרע"ג), "הליכות עם עולם – דברי ימי ישראל" (קובנה, תרפ"ט), אשר היו נפוצים בקרב קהילות יהודים במזרח אירופה ובמערבה. הוא הביא לדפוס, יחד עם גיסו, את "שאלות ותשובות אליעזר" מאת חותנו.
בימי מלחמת העולם הראשונה גורש על ידי השלטונות הצאריים למינסק, שברוסיה הלבנה, ונדד בערים שונות ברוסיה. בין היתר שהה בסמולביץ, שברוסיה הלבנה, ולימד תורה עם הרב אלחנן וסרמן הי"ד ב"ישיבת ענף חפץ חיים", בפני חלק מתלמידי ישיבת ראדין שעברו לשם. חלק מהתלמידים עברו לעיר הסמוכה איהומן, ולמדו שם במשך כחמש שנים, עד לגמר מלחמת העולם הראשונה. בתרפ"א, לאחר שהרב וסרמן נאלץ לעזוב, נשא הרב הירשוביץ לבדו בעול קיום שתי הישיבות, בסמילוביץ ובאיהומן.
בתחילת ימי השלטון הסובייטי ברוסיה סבל ייסורי נפש קשים מרדיפות היהודים וגזירות הדת שהובילו לחורבן התורה. הוא טרח בגופו ודאג להבריח את תלמידיו מתחומי רוסיה בחזרה לפולין ולליטא, ורק לאחר שהצליח להעביר משם את כל תלמידיו עזב את המקום עם משפחתו ואחרי תלאות מרובות הגיע בתרפ"ב לסלובודקה. הוא דחה מספר הצעות לכהן במשרות רבניות חשובות, ושאף להמשיך בהרבצת תורה. תוך זמן קצר נתמנה למנהל הישיבה לצעירים "אור ישראל" ע"פ בקשת ה"סבא" מסלובודקה. אחר כך היה המנהל הרוחני של בית המדרש למורים חרדים "יבנה, בטלז.
בתרפ"ו, 1926, נתקבל לרב בווירבולין-וירשבולוב, שבליטא ופעל בה עד לסוף ימיו. באותה שנה הוציא לאור את מסתו של הרש"ר הירש "דער אידישער שבת" בתרגום עברי.
הוא היה פעיל מאוד באגודת ישראל ובאגודת הרבנים דליטא להרמת קרן התורה בכל המדינה. בד' בכסלו תש"א, עם הגיעו לגיל שבעים, ערך צוואה ארוכה ובה הוא מסכם את חשבון הנפש האישי והכלל ישראלי, תוך התייחסות למאורעות תקופתו. הצוואה הודפסה בסוף הספר "מיטב הגיון" (הוצאת "נצח" 1967).
כשכבשו הגרמנים את ליטא בקיץ תש"א, ברח לקלם וניסה, יחד עם רבנים חשובים נוספים, למצוא שם מקלט בבית ה"תלמוד תורה", שם. ביחד עם עוד תשעה רבנים עבר לעיירה אוזנבנט, שם נטבחו, יחד עם יהודים רבים, על קידוש השם ביום ו' באב תש"א. עצמות ההרוגים הועברו לאחר 15 שנה לקבר אחים בבית העלמין בוילנה. לרב יצחק אייזיק אליעזר היו ששה בנים ושלוש בנות. בנו, הרב יהודה ליבר הירשוביץ, היה השריד היחיד שנותר בחיים מכל בני משפחתו.
מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת כרם בית ישראל (מהדורה עברית 1977), הקדמת מיטב הגיון (הוצאת "נצח", בני ברק, 1967).
תולדותיו ומאמרים ממנו הובאו גם בקובץ התורני "מוריה", שנה לא, כסלו תשע"ב, גליון ט-י (שסט-שע), עמו' קצז-רא.
מספר הצפיות במאמר: 189
