עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד’ / רבי ישראל שפירא הי”ד

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וכו׳

מלה ראיה משמשת על ראיה גשמית וראיה שכלית, ראיה גשמית מחייבת אחריה עשייה, שמסתכל בדבר כדי לדעת איך לעשות. וראיה רוחנית, ההסתכלות בעצמה היא תכלית הדבר, כי עיקר הכוונה היא השגת העניין בשכלו ודעתו. ובעניין קיום המצוות העיקר היא כוונת הלב, אחר כוונת הלב הן הדברים, והעשיה באה ממילא מההשתוקקות לקיים רצון ד׳ גם על ידי עשיה. וזהו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראה בראיה שכלית להתבונן היטב בעניין הברכה והקללה בטוב וברע. את הברכה אשר תשמעו וכו’, כי מיד שתבואו על ידי ההסתכלות בדרכי ד׳ להיות שומע בקול ד’ זה נחשב לברכה, כי זהו עיקר התכלית המכוון שיהיה האדם דבוק במחשבתו בד’ לעשות רצונו. והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו’, אבל הקללה אינה נחשבת מיד אחר שלא תשמעו לעשות את מצוות ד’, אך אחר אשר תסורו ועבדתם אלוהים אחרים וכו׳, כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצווה, שאין עיקר הקלקול בביטול העשייה, כי אם בעשיית הרע או בפריקת עול חס וחלילה. ובזה שאינו רודף אחר המצוות אין הקללה שורה עליו, לפיכך אינו מסתפק הכתוב במה שאמר והקללה אם לא תשמעו, כי אם מסיים וסרתם ועבדתם וכו׳, שזהו עיקר הקללה והרע, כמו שאמרו בירושלמי, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, שאף זה שאין עושה עוולה נקרא הולך בדרך ד’ :

את הברכה אשר תשמעו וכו’ והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו’,

יש לדקדק, שבברכה נאמר בקצור ובדרך כלל, ובקללה נאמר באריכות וסרתם ועבדתם וכו’ ואינו מסתפק באמרו אם לא תשמעו אל מצוות ד׳ אלוקיכם, כמו שכתוב בברכה. ועוד יש לדייק שבברכה כתיב אשר תשמעו, ובקללה כתיב אם לא תשמעו.

והנראה בזה שהפסוק מרמז לשני סוגי בני אדם שומרי התורה בפועל. ופירוש הפסוק כן הוא, את הברכה אשר תשמעו, כי עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד’, על ידי שרצונו לשמוע בקול ד׳ ולעשות רצונו ואינו מבדיל ובורר בעשיות שתהיינה נאותות לו כפי חשקו ורצונו, כי אם בענווה ובהכנעה לעשות רצון הבורא ברוך הוא. והקללה אם לא משמעו, אם עושה מצוות ד׳ ואין עיקר כוונתו השמיעה בקול ד’, כי אם להנאת עצמו להתפאר ולהתגאות. ובזה הוא נחשב כאילו סר מדרך­ ד’ לעבוד אלוהים אחרים, כי אינו עובד את ד׳ כי אם עובד את עצמו. וד’ יתברך יטהר לבנו משגיאות לעבדו בלבב שלם.

(בינת ישראל, פרשת ראה)

רבי ישראל מגרודז’יסק (תרל”ד, 1874 – אלול תש”ב, 1942), בן הרב חיים מאיר יחיאל שפירא זצ”ל. בין אחיו של הרב חיים מאיר שפירא, היו האדמו”ר מפיאסצ’נה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי”ד מחבר חובת התלמידים, הכשרת האברכים, אש קודש ועוד, והרב ישעיה שפירא זצ”ל.

הרב ישראל, התייתם בצעירותו וגדל תחת השגחתם של שני סביו, האדמו”רים רבי אלימלך שפירא מגרודז’יסק זצ”ל ורבי יצחק פרידמן מבוהוש זצ”ל. רבי ישראל מיזג בתוכו תכונות של שני בתי האדמו”רים: מלכות של ריז’ין ועממיות של קוז’ניץ.הוא היה ידוע כמלחין גדול, בעל חוש מוזיקלי וקול ערב, וחיבר ניגונים חסידיים רבים. רבי ישראל נישא לנחמה פייגא בת דודו רבי אשר מסטולין (השני). בשנת תרנ”ב, לאחר פטירת סביו, התמנה כאדמו”ר בעיירה גרודז’יסק, בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. החסידים נמשכו אליו בשל דברי תורתו, ניגוניו, אצילותו ויחד עם זאת פשטותו. לאחר עשרים שהנהיג האדמו”ר חצר בגרודז’יסק, במשך למעלה מעשרים שנה, עבר לוורשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנהיג שם את חצרו. הוא החל לסלול דרך חדשה בחסידות והעדיף את החינוך המאורגן על פני החדרים הפרטיים שכל מלמד פתח בעצמו.

את דברי תורתו כינסו החסידים לספרים “אמונת ישראל” (תרע”ז) ו”בינת ישראל” (תרצ”ח). בעלון בית יעקב (אדר א’ וב’ תשכ”ז) הופיע מאמרו “שורש ותכלית האמונה של עם ישראל”.

בתקופת השואה נטל חלק בהנהגת גטו ורשה והמשיך לנהוג בה אדמו”רות. ‏אף שחסידיו עמלו רבות להצילו והשיגו עבורו מסמכים, העדיף האדמו”ר שלא לעזוב את חסידיו ונשאר אתם בגטו וורשה.

נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה באלול תש”ב, 1942.

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ”ק אדמו”ר: “רבינו מה הוא אומר עכשו?” אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: “שמעו אחי ואחיותי, עם ה’, לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב”ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז”ל אמרו “ייתי ולא אחמיניה”, היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון ‘אני מאמין’ וכר’ עקיבא בשעתו תסתלקו ב ‘שמע ישראל’, ב ‘אחד’ ”
הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון “אני מאמין” ובקריאת “שמע ישראל” קידשו שם שמים ברבים. הי”ד ויהי זכרם ברוך

(מתוך הקדמת בן המחבר, ר’ אברהם אלימלך שפירא, למהדורה השניה של ספר “אמונת ישראל”, חלק שני, ירושלים תשכ”ח).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה, ועוד)

 

 

מספר הצפיות במאמר: 47

בין היתר יפת תואר לבין סורר ומורה / הרב דוד בודניק הי"ד
הקדמת לב אריה חלק שישי: מעלת הקונים ספרי הלכה והתומכים בלומדים / הרב דוב אריה קליג הי"ד

מאמרים דומים