דרך לתשובה במדות ודעות – פרק א / הרב דוד בודניק הי"ד
שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' (הושע יד), ואמרו חז"ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.
ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה', הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה', ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?
מצינן בגמרא (שבת פ"ב) מעשה בעכו"ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב"דעלך סני לחברך לא תעביד" אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה', כמו שדרשו חז"ל, עֵד ה'! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, "ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער"?
ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, "שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון" כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של "אמת הבנין", שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה", והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז"ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד "אמת הבנין" בידו…
ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן "באמת הבנין", היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו"ם, ומעין שני להכיר העכו"ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה" (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו "אמת הבנין". וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…
(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי"ד)
מספר הצפיות במאמר: 90
