דרשת רב-פורים של החסיד ר’ יוסקי מבראד / הרב חנוך העניך מאייער הי”ד

תמונת הרב חנוך העניך מאייער הי"ד

והנה מפני שידעתי שאגרתי זאת תגיע אליך ביום שמחת הפורים, על כן לקיים משלוח מנות איש לרעהו, אכתוב לך מילתא דבדחותא על דרך ההלצה ששמעתי בילדותי מפי החסיד ר’ יוסקי הנזכר, בעת עלותו הבמתה לדרוש בפורים, כי שנים רבות היה רב דפורים בעירנו. ואף שאמר דבריו בדרך בדחותא וגיחוך, חביבין עלי שיחת חולין של תלמידי חכמים ישישים חסידים מדור הישן זקנים שבאותו הדור ששימשו לפני בעלי רוח הקודש. פתח ואמר, הנה איתה בש”ס (בבא מציעא כ”ג:) בהני תלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו, ואחד מהם הוא בפוריא. והנה דברי רש”י ותוספות ז”ל דחוקים מאוד, כי היתכן שישאל צורבא מרבנן איש לרעהו דברים כאלה, וכל עין באמת וצדק יראה שהפירוש האמתיי והנכון הוא פירשו  של הרב מהרש”א ז”ל (שם) כי מילת בפוריא פה היינו בפורים, כאומרם ז”ל (מגילה ז:) חייב איניש לביסומי בפוריא. אך ביאור המאמר נראה לי דאיתא בירושלמי (פרק ח דשבת) ר’ יונה לא הוי שתי מפסחא לפסחא והוי חזיק רישיה עד עצרתא. ולכאורה יש להבין מדוע לא דחק ר’ יונה את עצמו לשתות גם בפורים כי הרי חייב איניש לבסומי בפוריא וכו’. אך ר’ יונה סובר דתלמיד חכם לא ישתה בפורים עד דלא ידע כי יוכל לבוא לבזיון התורה, אכן מפני שהוא יוהרא להחזיק עצמו לתלמיד חכם, על כן אמרו שאם מושיטין לו כוס יין לשמחת פורים מותר לשקר ולומר שכבר שתה די. וזהו שאמרו דעבידי רבנן דמשני במילייהו בפוריא.

עוד פתח פיו בדרך הלצה, ואמר על דרך הצחות, הנה כתוב (אסתר א,כ) ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא, דהנה באמת בדבר זה אם גם תלמיד חכם חייב לשתות עד דלא ידע וכו’, הוי בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי, דהנה כבר אמרנו שר’ יונה שהיה מהאמוראים הירושלמיים סובר שאין לתלמיד חכם לשתות בפורים משום כבוד התורה, דאם לא כן בוודאי היה שותה בפורים כמו שדחק לשתות בפסח. אבל שיטת הבבלי אינו כן, כדאמרינן דרבה, שהיה מגדולי האמוראים הבבלים שתה עד דלא ידע, ומי לנו תלמיד חכם גדול יותר מרבה. ועל כרחך דרבה לא סבר לה להא דר’ יונה, (והנה הרי”ף פסק כרבה, אמנם רבינו אפרים תלמידו השיג עליו כמו שכתב הר”ן. והעניין לדעתי כי ידוע פלוגתת הרי”ף והרמב”ם, דהרי”ף סובר שכל מקום דאיפלגו הירושלמי עם הבבלי אזלינן בתר דברי הבבלי, אבל הרמב”ם סובר דאזלינן בתר ש”ס דירושלמי, ואם כן הרי”ף לשיטתיה שפיר פסק כהך דרבה), אלא סבירא דגם תלמיד חכם מחוייב לשתות עד דלא ידע.

והנה איתא בגמרא (קידושין דף ל”ג:) דכבוד מלך שקול ככבוד התורה, ולפיכך שלחה ליה ושתי לאחשורוש אבא שתי ולא רווי, כי היא היתה סוברת דמלך אסור לו לוותר על כבודו ולשתות לרוויה אפילובשמחה היותר גדולה, אבל אחשורוש פסק כרבה, שגם איש מכובד מותר לעת מצוא לשתות עד דלא ידע, ולפיכך אחר שעשה משפט כתוב בושתי, יצא פתגם המלך בכל מדינות מלכותו כי רבה הוא, דאתיה כוותיה דרבה, וקיימא לן להלכה כרבה ולא כרבי יונה, כי כן עבד עובדא בנפשיה ומעשה רב, וכיון דמלך מותר לשתות אם כן גם תלמיד חכם מותר לשתות, כדמבואר בריש פרק שבועת העדות דכבוד מלך וכבוד התורה שווין וכו’ וכו’. עד כאן דבריו בדרך בדיחותא.

(יד חנוך, סוף סימן ד)

הישיש הנכבד ר’ יוסקי מבראד זצ”ל היה מסתופף בצל האדמו”ר ר’ שלום רוקח מבעלזא והיה בן בית אצל הרבי המפוסם איש פלאי ר’ מאיר מפרימישלאן זצ”ל.

הרב חנוך הניך נולד בעיירה סאסוב בג’ באלול תרמ”ד. הוא התייתם מאביו בגיל חמש וגדל בבית סבו, הרב שלמה מאייער. בהיותו בן 13 הוסמך ע”י רבי יצחק שמלקיס וע”י בעל “הרי בשמים”. בשנת תר”ס,1900, היה חתנו של קרובו‏ רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט (מרן הקדושת יום טוב זצ”ל) ונסמך על שולחן חותנו 4 שנים. היה אב”ד ק”ק סאסוב ושימש בבית הדין של סבו. בתרע”ט, עם פטירת סבו, בשנת תרע”ט 1919, היה לאדמו”ר.

בתרפ”ג,1923, נאלץ לברוח משהתגלה שהסתיר בבית מדרשו משתמטים מהצבא הפולני. הוא התיישב בכפר קרצקי והקים שם מרכז חסידי וישיבה. היו היה אב”ד ור”מ והיו לו חסידים רבים. הרב עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל אחר חתונתם. משנפטרה אשתו נשא את מרת ברכה בת רבי יצחק מאיר הגר מסטנביץ.

הרב היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש”ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז”ל, ספר הזוהר וכתבי האר”י  ז”ל ושאר ספרי המקובלים. הוא היה ידוע כבקי וידען נפלא בכל מכמני התורה; ש”ס בבלי וירושלמי, מדרשי חז”ל, ספר הזוהר וכתבי האר”י  ז”ל ושאר ספרי המקובלים. הרב היה מחדש נפלא בהלכה ובאגדה והיה מעלה כל דבריו על הכתב. הוא חיבר את הספר “הגהות עין חנוך” על מדרש רבה, רמב”ם, שולחן ערוך ועל ספר שם הגדולים. הוא כתב ביאור בהלכה ובאגדה על מסכתות רבות בש”ס וכן כתב עוד המון חידושי תורה, בכל המקצועות, שרובם הגדול אבדו בימי הזעם.

בקיץ תש”א,1941, הסתתר כי נכלל ברשימת המיועדים לגירוש לפולין, בהיותו נתין זר, ועבר לבנו רבי יואל שהיה אב”ד בעיר קירלהאז. בשנת תש”ב חלה רבי חנוך העניך והועבר לבית חולים בבודפשט, שם נפטר, במוצאי שבת ז’ בחשוון תש”ג, מיד לאחר שנטל ידיו וסיים את ההבדלה. אשתו השניה נספתה באושוויץ.

בנו, הרב יואל, הספיק להטמין בכלי בתוך הקרקע את כתבי אביו שהיו בידו, מספר ימים לפני שהובל עם משפחתו ועם קהילתו להשמדה באושוויץ. כתבים אלו, ובהם דפים נפרדים וקרועים ממחברות וקונטרסים, נותרו לפליטה ומהם הודפס הספר שו”ת יד חנוך על ארבעת חלקי השו”ע. כן הודפס ממעט כתביו שניצלו הספר “עיר חנוך” על התורה, דרשות ומועדים. וחבל על שאר כתביו דאבדין ולא משתכחין.

לאחר המלחמה, חזר הרב יואל עם פליטי החרב  לסטמר, וחיפש את ספרי אביו, בבית אחיו הגאון הצדיק ר’ יום טוב ליפא מאייער-טייטלבוים אב”ד סעמיהאלי וחתן דודו האדמו”ר מסטמר זי”ע, אך רוב רובם של הכתבים אבדו , כך שלא היה ניתן לקיים במלואה את צוואת אביהם הקדוש שביקש ממש לפני פטירתו שידפיסו את כתביו הרבים.

תולדות הרב הי”ד, מאת יוצאי חלציו ותלמידיו, הובאו בסוף הספר “יד חנוך”, וכן באנציקלופדיה ליהדות רומניה.

מספר הצפיות במאמר: 87

הסבר החתם סופר ל"פרשת הכסף" /הרב יששכר דוב פרידמן הי"ד
הטעם לתקנת משלוח מנות איש לרעהו / הרב חיים אפרים בליטי הי"ד

מאמרים דומים