על במותיך ישראל – חלק ד: גם בימי מלחמת הקיום של ישראל בגלות יש סכנה בבניין בית רוחני חדש / הרב אברהם דובער שפירא הי"ד
כדבר הזה קרה בימי גלותנו לרבים, אשר אמרו לבנות במות חדשות בישראל. מהם שהיתה כוונתם לשם שמים, מהם שהיתה מחשבתם לכל הפחות שלא לשם סתירה אלא לשם בנין ותיקון, אבל סוף סוף נהפכו לנו לרועץ, לפי שלא כוונו את השעה, כי חויבנו חובת גלות וגלינו למקום המים הרעים ושתו התלמידים הבאים אחריהם במשורת שכלם ומתו ושם שמים נתחלל. כי בהיותנו בגולה מדולדלים ומטורפים, דויים וסחופים, עת מלחמה היא לנו, מלחמת קיומנו הקשה, שעת חירום הוא לנו ולתורתנו, אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה. דעת התורה הולכת ומתמעטת, הולכת ומתנוונה, וברק מנעמי החיים מושכים את בנינו לדרכים אחרים, ולכן לא עת בנות במות חדשות אפילו אם בכושר יסודתן, כי אם לחזק בדקי חומתנו הישנה, לעמוד על נפשנו ולהציל שארית חמדתנו וקיומנו בדרך הכבושה מאבותינו, אשר בה הלכנו ולא נכשלנו ובה נלך בטח גם בעתיד ולא נכשל. אבל כל בנין חדש אפילו במחשבה רצויה בנקל אפשר שיהפך לנו לסתירה, והרבה הרבה צריכים בוניו להיות מתונים בו ולחקרו בחקירה ודרישת מרובה מכל צד לבל יהפך לנו לרועץ. ועל כגון זה אמרו: "חכמים הזהרו".
זה דורות אחדים אנו שומעים כתות ידועות, צעירים ושטעם צעירים בהם, קובלים על זקני הכמינו כי הצטמצמו יותר מדי בד' אמות של הלכה, סגרו דלתיים וברית, אטמו חלון ואשנב בפני כל רוח חדש הנושב בעולם ומתאמץ להתפרץ גם לתוך אהלי יעקב; הקיפו את עצמם חומת בצורה ויעשו משמרת למשמרת בפני כל תקון חדש, בפני השכלת דור החדש, ולעומת כל רעיון וכתה חדשים יוצאים חוצץ ביחס שלילי. הקובלים האלה הלכו הלוך ועז עד שבעיתים האחרונות פרצו כל גבולי הנמוס ויחלו להשליך שקוצים על כל זקני חכמינו וכל נושאי דגל התורה והדת, לעפר בעפר לעומתם ולטפל עליהם כל דבה נמבזה, להוריד ערכם ולבזותם בעיני הדור הצעיר ולשים עליהם אשמה כי את נפש עמנו המה קובעים.
האומנם כצעקה הבאה נעשה? האומנם זקני חכמינו מורדי־אור הנמו? האומנם שונאים המה את החכמה? האומנם לא יחפצו בכל תיקון והכשר בישראל? האומנם אהבתם לעמם פחותה מזו של הקובלים ומחפשי־תקונים?
לא מינה ולא מקצתה!
מעולם לא התנגדו חכמינו ז"ל להכניס דברים טובים ויפים מן החוץ לכרם בית ישראל, רק כל זמן שהם ומכניסיהן עמדו בגבול היהדות והתאימו לרוח התורה והמצות, כמו שאמרו ז"ל (מגילת ט:) "יפת אלקים ליפת" – יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ואמרו עוד (סנהדרין ל"ט:) "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכו' כמתוקנין בהם לא עשיתם". מעולם עסקו חכמינו הגדולים בכל חכמות ומדעים חילוניים, עסקו וגם עשו בהם חיל ויעשום לרקחות וטבחות לתורה, ואם בזמנים שונים התנגדו גדולי אומתנו להשכנתם בתוך בית ישראל על ידי אנשים וכתות ידועים לא להחכמה וההשכלה כשהן לעצמן התנגדו אלא למשכיניהן או לבחירת הזמן, שלא היתה, לדעתם, השעה ראויה לכך. דעתם הרחבה והעמוקה, אהבתם העזה לעמם ודתם עד כדי מסירת נפש ממש, אשר חדדה ופיתחה בהם גם את החוש הטבעי להרגיש כל סכנה הצפויה גם מרחוק לקיום הדת והאומה, הן הן שנתנו להם הכח לראות ולחוש את העתידות של זרמים וכתות ידועים יותר מאחרים, הן הן שהכשירום לעמוד על המצפה לבית ישראל לשמור את עצמותו וקיומו, הן הן שגרמו התנגדותם לפרקים גם למעשים כאלה שאין בהם כל פגם בהוה. יש שהתנגדותם כוונה לא למול ההשכלה האמיתית אלא להקליפה החיצונה שבה הלבישוה ידים לא־אמונות, שקשר פנימי אין לה עם התוך עצמו, להסרח העודף אשר טפלו עליה מהרהורי לבם הם ולא רוחה הפנימי; יש שהתנגדותם כוונה אך ורק נגד אישיותם של המתעסקים והמתקנים, אשר נתנו ידים לחשוש שמהם ומהמונם תצא תקלה תחת תקנה וסתירה תחת בנין, והלב החם והדואג לקדשי האומה חש ומרגיש ויודע אם לעקל אם לעקלקלות; ויש שהכל טוב וישר אלא שאין הדור והשעה ראויים לכך, כי לא ראי עם יושב בארצו ושוקט על שמריו כראי עם גולה, ממושך וממורט. ישנם דברים כשרים שאינם פוגעים בדת בעצמותם, ואפשר היה להם להעשות גם על טהרת הקודש אילו ישבנו בארצנו והמקדש על מכונו וסנהדרין בלשכת הגזית. וכשאנו גולים ומדולדלים, ותורתנו וקיומנו מסוערים מכל עבר וצד ועומדים בנס, אנו צריכים לברוח מפניהם כברוח מפני הארי. כשאנו בגולה שפלים ונבזים אנו זקוקים לשמירה יתרה בכדי להחזיק מעמד, וכל צעד מסופק מסכן את קיומנו וקיום תורתנו בלבותנו. מטבע האנושי ומנוהג שבעולם שהעשיר, התקיף, הגבור ובעל־כח משמשים סמל השלימות והאושר בעיני הנדכאים והחלשים אשר תכו לרגליהם ואת מעשיהם יחקו בכל אות נפש, וישאפו אליהם כעבד ישאף צל. ובהיות עמנו כאלפים שנה העם היותר מדוכה ומעונה, היותר בזוי ושפוי, היותר מושפל בתבל, היה טבע הענינים מחייב שישאף בכל כחו לחקות את דרכי הגוים שכניו, העשירים, הגבורים, התקיפים המכובדים, שטוב הארץ בידם, ללמוד מעשיהם ולהתאות להתבולל במו אלא שכל זמן שאור תורתנו שמור בלבנו ובעוז האמונה נתחזק, הננו אמיצי כח־הרוח ומלאי גאון לאומי כי בנו בחר ה' לעם סגולה מכל העמים. הם נותנים לנו כח ועוז לשחוק למנעמי תבל ואשרה, לברק החיים וההצלחה הזמנית, ולהחליף עולם עובר בעולם קים. הם הם יאמצונו להחזיק מעמד לבלי נשאוף אל משכנות העמים, והם הם משמשים תריס בפני קסם החיים וההתבוללות ובם נתבצר, כמו שאמרו רז"ל (דברים רבה פרשה א): "רב לכם סב את ההר פנו לכם צפונה" — מהו "פנו לכם צפונה"? אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה, שנאמר: "יצפון לישרים תושיה". ולכן הננו רואים שדור המתרפין מתורה וקטן־אמונת בנקל הוא נופל גם ברשת ההתבוללות והטמיעה, בוש במחצבתו ומתכחש ללאומו, לפי שמכיון שנשמט הבסיס מתחת רגליו, כבה הפנס המאיר מלפני עיניו ונפל התריס מידו, מיד הוא חש ריקות משעממת בלבו ושפלות מדכאת בנפשו ואין בו כח ואיל לעמוד בפני המיון חפץ החיים וחפץ החקוי והתדמות אל התקיפים המאושרים והטמיעה בתוכם. מה שלא אפשר בעם שוקט על שמריו ויושב בשלוה על אדמתו. ולכן בימי חשכת גלותנו, בעת רעה ומסוכנת כזאת הננו זקוקים לשמירה יתרה לעשות משמרת למשמרת, גדר לגדר, ולהשמר מכל צעד־מדחה אשר יוכל לחולל איזה פרץ במבצרנו הרוחני, ו"לך לך — אמרינן — נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב". ואין תרחך לומר שבשעה שהאמונה רפויה ורוח פרצים ישוב במתנה, עלינו להשמר ביתר עוז לבלי לקרוע חלון כזה שדרך בו אפשר לעלות פרצים ולעבור גבול, ו"בשעת המפזרים — לזרים חילם — כנס… "
…
כמובן אין זו אומרת שאנו צריכים לפנות עורף לכל העולם, אלא שבכל מעשינו צריכה למשול לכל לראש המגמה העיקרית לשמור מכל משמר את קיום תורתנו, אמונתנו ולאומנו; בכל צעדינו צריכים אנו להיות מתונים וזהירים מאד לבל יבולע על ידם בהוה ובעתיד לקניני העבר שלנו, אשר עליהם הורגנו כל היום ורבבות קרבנות הקרבנו על מזבחם! צריכים אנו להיות זכורים מה שאמרו ז"ל (ילקוט תתצא): "לא תתגודדו – ולא תשימו קרחה"; לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם". באין אוטודיטט מוסכם לכל העם, באין מרכז רשמי ומקובל על כל הכתות ו"חלוקין אלו על אלו", כל צעד אי־נזהר מסוכן ביותר וכל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, מקצץ בנטיעות ועוקר שרשים, ומדחיק ללכת עד מקום שמשם לא ישוב עוד, ובית ישראל נקרע לקרעים ונעשה, חס וחלילה, קרחה…
מי ששמו אחד הוא יגדור פרצות עמו לשימנו עם אחד , יטנו שכם אחד ולב אחד לשם ה' אחד, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" והיה לבית ישראל רועה אחד במהרה בימינו
(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)
הערה: ישנם מספר דפים ממאמר זה שלא הובאו כאן, וניתן לראותם ע"י עיון במקור ממנו נלקח המאמר.
מספר הצפיות במאמר: 73
