כל צדיק ואיש אמת כל מגמתו הוא רק על הבנים שיהיו עובדי ד' / הרב יוסף אריה פיש הי"ד
והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ.
ולכאורה הלא להלן נאמר כבר ושמתי פדת בין עמי ובין עמיך, ונכלל בזה כל הפסוק הזה, אם כן מה מרמז לנו התורה הקדושה בכתבה ענין זה עוד הפעם. וגם כל התורה הוא נצחיות אם כן באיזה אופן נוהג פסוק הנ"ל בכל זמן ואדם. וגם תיבת ביום ההוא וגם תיבת אשר עמי עומד עליה נראה קצת כמיותר, ובוודאי כל אות ותיבה הוא מוכרח שאין יתרת בתורה הקדושה, על כן צריכים להבין מה מרמז לנו תורה הקדושה בכל אותן תיבות, ואין מן הצורך לדקדק עוד.
ונראה לפרש בסיעתא דשמיא, כי ידוע מאמר חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי. ולכאורה האיך יוכל להיות חס וחלילה כולו חייב, כי לא אלמן ישראל הוא. ועוד אם חס וחלילה תהיה כולו חייב באיזה זכות תהיה הגאולה הלא נאמר בשובה ונחת תושעון, וכמבואר בש"ס סנהדרין דף צ"ו שרק בתשובת יגאלו, ופירוש שאז יהיה עולם הבירור, מי שהוא מאמין באמת בתורה הקדושה ובד' יתברך יהיה בכל לבו ונפשו דבק בתורה הקדושה ובמצוות ד' ומי שהוא פלגס ואין תוכו כברו יתגלה גם כן קלונו ברבים. ומאז פירשתי בגמרא ברכות דף ה' ע"ב במימרא שם, תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו' אלא סמוך למטתי. וצריך בירור סמיכות שני מאמרים אלו זה לזה וגם הלשון מצטער צריך בירור רב.
ואמרתי על פי מה שפירשו בספרים הקדושים דברי הש"ס כל העולם ניזן בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חריבין מערב שבת לרב שבת, היינו שבשביל שחנינא בני מסתפק את עצמו בקב חריבין ולא רצה לקבל שכרו ולהנות בעולם הזה על כן נשאר זכותו לעולם, שבאם היה חנינא לוקח חלקו מפירות חלק עבודתו בעולם הזה לעצמו, אזי לא היה נשאר לעולם שום זכות, על כן ר' חנינא הבין בעצמו כי לעצמו אינו מזיק הדחקות ואין לו מזה פיזור הנפש וטרדות הדעת לבטלו מעבודתו ותורתו, על כן היה לו טוב יותר להניח ההרחבה לאותן אנשים שאם יחסר להם חס וחלילה איזה ענין או בריאות או בפרנסה או שאר צער רחמנא ליצלן שהם נרדפים חס וחלילה משונאי ישראלים אינם יכולים לעסוק בתורה ובמצוות ולהתפלל במוח כדת בדעת צלולה, על כן זכותו לאותן אנשים.
ונקדים עוד מה שהובא בתולדות בשם עוללות אפרים על הפסוק לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, דמבואר הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, על כן זירז לנו הכתוב לבלתי סור מן המצוה ימין, שלא יחשוב שפעולת המצווה יגרום לו אריכות ימים כו', ולא לשמאל, שיגרום לו עשירות וכבוד, רק יעשה לשם פעלן.
ומעתה יובן כוונת הגמרא הנ"ל, ידוע שהבנים מכונים בשם מטה, כדכתיב אצל יעקב אבינו זי"ע שהיתה מטתו שלימה, וזהו שאמר אבא בנימין, כל ימי הייתי מצטער, כר' חנינא בן דוסא הנ"ל שלקח הדחקות לעצמו כי היה בכחו הרב לסבול הכל שלא יטרוד אותו מעבדות ד', והניח זכות הרחבה שלו משכר פירות של מצוותיו לבניו, היינו שתהא תפלתו זכותו לפני מטתו, בעד הבנים שלא יחסר להם בגופניות בבריאות או בפרנסה שלא יטרוד אותם מעבדות ד' וגם שלא יזיק להם הרחבה והשפע, רק שתהא מטתו, היינו בניו בין צפון לדרום, שלא יחשבו בעבודתם ובתורתם לא צפון עשירות ולא דרום אריכות ימים ושנים טובים רק לשם ד' בין צפון לדרום לא צפון ולא דרום, כבחינת עוללת אפרים לבלתי סור מן המצות ימין ושמאל, וממילא יהיה להם הכל.
על כל פנים היוצא לנו מכל זה כי כל צדיק ואיש אמת כל מגמתו הוא רק על הבנים שיהיו עובדי ד' ומניח זכותו להם שבניקל יבא להם אף על פי שהוא מוכרח על זה לצמצם בצמצום גדול בפרנסתו במזונותיו אינו משגיח על זה ומצטער עצמו וסובל הכל כל ימיו רק שהבנים יעסקו בתורה ברחבה במנוחה בלי טירדה. ושמעתי בשם קדוש אחד מדבר למה הדבר דומה לחנות שיש לו תריסין שקורין אויסלאגע ומשם יכולין לידע מה שיש בחנות והאיך עומד החנות, כך הבנים הם אויסלאגע לאבותיהם, מי שאוהב ד' יתברך והתורה הקדושה עושה כל ההתפעלות במסירת נפש לשם ד' עם הבנים להניח אותן ללמוד מימי נעוריהם אצל מלמדים יראי ד' ולגדל אותם בדרכי החסידות, ואין חושב ואינו משגיח על עמלו ורכושו לפזר הכל רק לגדלם בתורה וביראה ובחסידות ואין לו חשבון הגופניות לעצמו שיהיה לו יניקה מהבנים או גופניות הבנים להניח אותם ללמוד בחכמת שלהם שיוכל לדרוש בלשון שלהם כדי שיקבל רבנות בנקל בעוונותינו הרבים קרדום לחפור בה…
היוצא לנו מכל זה מי שהוא באמת שפל ונמוך רוח ויודע שהוא גר בעולם הזה, הוא חושב תמיד רק לגדל בניו ובנותיו ובני בניו לתורה ועבודה לשם ד', ועל ידי הבנים יהיה לראיה על אבותיהם שאף הם מאמינים בני מאמינים באמת או שלבו בל עמו, כהנ"ל, שהבנים הם אויסלאגע מאבותיהם ובזה יהיה עולם הבירור מי שהוא ל-ד' או חס וחלילה להיפך, וזאת יהיה דור שכולו חייב או זכאי, על ידי הבנים יתגלה מי שהוא כולו חייב או כולו זכאי והחכמה בחוץ תרונה. וכאשר המליצו, חכם מה הוא, רצונו לומר, מה שהוא, אומר, נוכל להכיר על ידי אמירתו בעצמו ודרכו ומנהגו. וכמו כן ורשע מה הוא אומר, גם כן על דרך זה, להיפך חס וחלילה, הכל על ידי בנים, האיך הם מגדלים הבנים שלהם. וידוע שאני את דכא, שד' יתברך שוכן במקום שיש שפלות. וחס וחלילה להיפך אצל גאוה וגדלות.
וידוע שבעוונותינו הרבים כעת אין השם וכסא בשלימות, כי נתרחקו ו"ה מן י"ה וא' מכסא, וידוע מבחינת המהרש"א כי בחר ד', בציון א'ו'ה' למושב לו, אז יתוקן אותיות א'ו'ה' – א' לכס ויהיה כסא בשלימות, ו"ה לי"ה ויהיה השם בשלימות.
וזאת אפשר כוונת הפסוק הנ"ל, והפליתי, אברר בבירור גמור ביום ההו"א בעת שיהיה תיקון אותיות הוא, כמאמר חז"ל בדור שכולו זכאי או חייב, אזי אברר מי שהוא מכלל זכאי או חס וחלילה להיפך את ארץ הארציות ג'ש'ן', מי שהוא בבחינת גר שפל נמוך בעצמו ראשי תיבות גשן אשר כל הכח שלנו עומד על ג' אותיות הנ"ל ג'ש'ן' גר בעצמו בעולם הזה שפל רוח ונמכות רוח כי זה גורם לקיים כל המצוות ולגדל בניו ובני בניו על ברכי התורה לבלתי היות שם ערב כי יהיה על ידי גידול הבנים בירור גמור מי שהוא באמת לד' וחס וחלילה להיפך, למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ, שאין אני שוכן רק במי שמשפיל עצמו כעפר כמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום ואנכי עפר ואפר, ועל ידי אותן האנשים יהיה הגאולה במהרה דידן, והכל נכון בעזרת ד'.
—
הרב יוסף אריה לייב פיש הי"ד, נולד בסביבות שנת תרל"ה (1875) לאביו הרב צבי אלימלך ולאמו מרת מרים במאסיף, שבמרמרוש, רומניה. הוריו "היו יראים ושלימים ומסרו נפשם שסבלו צער ודחקות רחמנא ליצלן עד למאד וכל מגמתם היתה לגדל בניהם לתורה ועבודה, והיו מגזע קודש נכדים לגאונים וקדושים מעמידי עולם. יעמוד לנו זכותם בכל עת לטוב אמן" (מתוך ההקדמה לספר דברי יוסף). עוד משחר ילדותו שקד על תורתו, על אף יתמות ועוני. הוא היה מתלמידי הקדושת יום טוב מסיגעט זצ"ל, ולמד יחד עם בן רבו בעל עצי חיים זצ"ל. וכך כתב רבו:
הן בא אלי ידידי תלמידי ה"ה הרב החריף ובקי מו"ה יוסף אריה פיש מק"ק מ' לאפאש ודרש אותי לכתוב כתר הורמנא והוא ביודעי ומכירי היטב מאז שלמד בית מדרשי והוא חביב בעיני מאד כי תמיד הטה שכמו לסבול עול תורה ביגיעה רבה יומם ולילה ות"ל מצא כדי מדתו וגם אחד חתונתו השתעשעתי עמו בהרבה סוגיות ופוסקים וראיתי כי ידיו רב לו בש"ס ופוסקים ויוס"ף הוא איש מצליח בתורה ורבץ כאריה יודע לאמן ידו בפילפול וסברה ישרה קולע על השערה. אקוה להשי"ת כי יעלה מעלה מעלה, על כן ידי תיכון עמו להעיד כי מסתמא ידון ידון יורה יורה כהוגן וכשורה וכדי הוא לאותו איצטלא להושיבו על כסא ההוראה באחד מערי ישראל ומצווה להחזיקו ולחזק הני ברכי דרבנן כי יברכו עליו ברכת הנהנין. הלא כה דברי הכותב לכבוד התורה ולומדיה ובא על החתום היום יום ג' נשא את ראש כבני ישראל דהאי שתא תרנ"ז לפ"ק סיגעט חנני' יו"ט ליפא.
לאחר חתונתו עם מרת פיגא בת הרב יוזפא יואל קליין מלאפאש התקבל הרב יוסף אריה לרב ומו"צ בשאמשאן והסביבה. מחמת רוב דוחק הפרנסה, עומס העבודה ותלאות שונות ומשונות, הספיק לכתוב רק חלק קטן מחידושי התורה שהתכוון לכתוב.
הרב פרסם את ספרו "דברי יוסף" על התורה בשנת תש"ב.
הרב נספה בשואה בשנת תש"ד (1944), ככל הנראה באושוויץ.
(מקורות: הקדמת הספר דברי יוסף, דף עד ותיעוד ביד ושם).
מספר הצפיות במאמר: 127
