ממלכת כהנים – פרק ג: נכאים / הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד

אולם כל זה, רבותי, כשהשנים הולכות כתיקונן, בשעה שהקב"ה מנהיג את עולמו במידת הרחמים, ולפי שאין להשיב את גזירת המוות, והאדם מוכרח ללכת לבית עולמו, אז אפשר להם לעשות כמעשה יעקב אבינו עליו השלום, לקרוא אל הבנים, לאספם סביב מיטתו, ולצוות אותם בצוואות שכיב מרע, האיך להקיף את המיטה בנשאם אותו לבית עולמו. אבל מה נאמר לשעת הזעם בשעה שהקב"ה זעם את עולמו, בקראו תחלה את הבנים אל החרב, אם כן מי יקיף ומי ילווה את מיטת האב הזקן?

והנה בילקוט יהושע, על הפסוק לכו ונשובה אל ה', כי הוא טרף וירפאנו. למה הדבר דומה, למי שעלתה לו מכה וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפאת הוא מחזיר אחרי רופאים ולא היה מוצא לה רפואה, אמרו לו לך אצל רופא ראשון שקרע לך את המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה והוא מרפא, אני הוא שהצתי אש בציון, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותיי, ואני הוא המרפא, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם. עד כאן.

והנה כשם שהסבא הבדיל בין האחים, כך באה כל התורה בהבדלותיה היא, להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הנשגב והנקלה, להבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין ישראל לעמים. והנה אללי לי, כי מכל ההבדלות האלה עשינו תערובת דייסא אחת. התורה הבדילה בין ישראל לעמים והנה אנחנו מתערבים בגוים ולמדים ממעשיהם. התורה הבדילה בין הקודש ובין החול, ואצלנו אין כל קודש בעולם כלל, כי הכל הוא אצלם חול. התורה הבדילה בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואצלנו מחללים את השבת במלאכות אסורות. חדלו כל ההבדלות אצלנו, על כן איפא אמר הקב"ה, בני! אתם לא הבדלתם, אני אני אבדיל לכם, אבל הבדלה נוראה וקשה מאד, הלא הוא ההבדל בין האש ובין המים, "מי באש ומי במים" "מי בחרב ומי במגפה" וכו'. הנה הבדלה כזו של כל מיני מיתות הביא הקב"ה בעולמו, ומי שאינו רוצה בזה יבא וימחה. על כן אך אחת עלינו לעשות לשוב אל עצתו של הנביא, לילך אל הרופא הראשון שקרעה את המכה, ולשוב שוב אל קדושת ההבדלות.

ובזה אפשר לראות את דברי הפייטן בסליחות; "דגלי עם פדויי בזרוע חשוף, הצל מנגף ואל יהיה לשסוף. תענה קריאתנו למעשי ידיך תכסוף, עננו כמו שענית לאבותינו על ים סוף". והוא על פי עובדא שקרה כעת במערכות המלחמה, איש יהודי עמד על דוכנו בין המורים, ויהי כאשר הרבה לעבוד ביריותיו ושר הגדוד בא להחליפו באחר, ויהי אך הוא יצא מן החפירה, והחיל החדש לקח את מקומו, יצא כדור מעבר האויב, והחיל החדש נפל ארצה ומת. אחר כך נודע שהחץ שהגיע ממחנה האויב היה של יהודי, ולמען שיהודי לא יהרוג יהודי, סבב הקב"ה כי החיל היהודי הקודם, מצרה נחלץ, ואחר בא תחתיו. ועל כן אנו מתפללים גם היום ריבונו של עולם! בשעה שאתה שופט את העולם בדם ואש ותמרות עשן, תראה איפא להציל את הדגלים, הישראליים, שהם מעשי ידיך המיוחדים, שחותמך הגדול טבוע עליהם, בצווך עוד מאז על תורת הדגלים לתעודתם ובשעה שהממלכות נלחמות אשה ברעותה, ובשניהן ישנן יהודים עומדים במערכות המלחמה, עליך לראות כי יהודי לא יהרוג יהודי, והדגל העברי לא יהיה לשיסוף. יחי נא הדגל העברי גם בימים הקשים האלה! יתקיים נא בו, "יפול מצדך אלף, ורבבה מימינך, אליך לא יגש"!

עוד זאת עלינו להודיע, אם כל הייסורים האלה, ריבונו של עולם, הם חבלי לידה של חיים חדשים. "כמו "אשה בצריה", שייסוריה ממלאות אותה תקווה לחיים חדשים, כי אז אנו יכולים עוד לסבול את היסורין באהבה, אבל אם חלילה הרינו, חלנו ילדנו רוח, אם כן כל הניתוחים הקשים הללו למה? הן באו בנים עד משבר וכח ללדה אין, אסי לכאבין דתקוף עלן עד דלא נהוי גמירא בשביה.

ואם קשה הוא ערפו של אדם, קשה מצור ומחלמיש, פטישי ברזל לא יכפפהו ודם ואש לא ירככהו. הנה עוד הרבה צריכים לעבור על האדם עוד עד אשר יטהר ועד אשר יצורף, ואתה ברחמיך הרבים הלא "אתה יודע יצרם כי הם בשר ודם". ועל כן לשוועת נכאים, אל תעלם אזנך!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

מספר הצפיות במאמר: 119

הדפס