ממלכת כהנים – פרק ה: לשאלת אחדות העמים / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

פסיפס שבטי ישראל

ומה נמלצו לחכי דברי התפלה הקצרה שאנו מתפללים בכל יום: “ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם וזכר לנו אהבת הקדמונים, אברהם יצחק וישראל עבדיך”. שלכאורה, אחרי שהוא מזכיר אחר כך את אהבת הקדמונים אברהם יצחק ויעקב, הרי יש לנו להבין איזו היא פקודת הישועה שאנו מבקשים עליה, כמראים באצבע, בייחוד, משמי שמי קדם? שמי קדם אינו כתיב כאן, כי אם משמי שמי קדם, כקדם על קדם גבוה. והרי יש לנו לבאר איזה הם השמים ושמי השמים היותר קדמונים והיותר עליונים? אולם לפי הרצאות דברינו, הכל אתי שפיר, שהנה אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיו, אינם אלא בחינת שמי קדם הראשונים, ושזכיותיהם מתיחסות תמיד אך אל ישראל בלבד. אבל ישנם עוד שמים יותר עליונים, הקודמים עוד בזמן גם להאבות, הלא הם זכיותיו של יציר כפיו הראשון של הקב”ה, שאף על פי שהוא כולל כבר אמנם את כל האנושית, הנה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם להנחיל לכל אחד את כחותיו המיוחדות, ממקור קדמונו של עולם בעשר החופות שעשה הקב”ה לאדם הראשון בגן עדן אחרי היצירה, הנה הציב כל כחות וגבולות העמים למספר בני ישראל, אשר מהם תזל הברכה לכל שדרות האנושיות כלן, שגם הם מצאו את כחם ובטויים באבני ארבעת הטורים המיוחדים בחשן האפוד של כהן גדול כאוצר נאמן מכבוד החופות שנעשה בשמי שמי קדם ליציר כפיו הראשון. ועל כן אנו מבקשים רבש”ע! פקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, שינערו לתחיה חדשה כחות החופות היקרות הקדמוניות האלה, כחות האבנים של אבני החשן הנפלאות!

הלא הם דברי הנביא (ישעי’ נד) “הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים”, שהספירים הטפוסיים הקדמונים, חופות גן העדן, ישובו אליך שנית, וכל הכחות התכונתיים של ישראל שנרדמו ונצטמקו בחורבן הארץ, במצטמק ויפה להם, ישובו לתחיה חדשה, להפליא את תשועת ה’ לעולמים ולהגדיל את קרן ישראל נגד כל הגוים. וכל האבנים השונות של המפלגות היסודיות שבאומה, יתלכדו לאחדים בחיי הלאום בתקומת ישראל החדשה. הספיר, שהוא אבנו של ישכר המורה על הכשרון המיוחד שיש לישכר בשדה העבודה המדעית הכללית הבנויה בייחוד על יסודות הטכניקה המוצקה בכל ענפי המחקר והחכמה, יחבב את הברקת זו, אבן לוי, שתעודתה היא העבודה הרוחנית של התורה ודעת אלהים בארץ. והברקת גם הוא ישיב כבוד להספיר. המשכילים לא יעבטו עוד את אורחותם נגד התורה, והתורה תדע להשיב חן גם לההשכלה הנאמנה.

“הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך”, שכל ההבדלות השונות של האבנים לתכונותיהן, לא תהיינה עוד ליסוד חכוכים וכלי זין לדקור איש את רעהו בריבי לשונות ורוכסי המפלגות בישראל. והוא כמו שהעירה תורה ואמרה “ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים”, כי אל החשן הכולל את יסודי ההבדלות לאבניהן, תתן את האורים שמאירים דבריהם לפייס את העם, ואת התומים שמחממים דבריהם, להפיץ רוח תם וחן וצניעות בין כל אישי האומה, ולהרביץ את כל האבנים השונות בפוך האור והתמימות. הגדולים לא יגביהו עוד שרדה על הקטנים, והקטנים לא יבעטו בגדולים.

והנה בנוגע לשאלת אחדות העמים, יש לראות לכאורה, מעין סתירה פסיכולוגית, בייחוד בעם ישראל. והוא, מצד אחד אנו רואים, כי אין לך עם השואף כל היום לאחדות העמים כעם ישראל זה, שבכל תפלותיו הוא שופך את נפשו למרום, כי הכל יתאחד לשם ה’, וכמו שאנו מתפללים “ובכן תן פחדך ה’ אלהינו על כל מעשיך וכו’ ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם”. שואף הוא, לכאורה, כי יעברו מעל הארץ כל התחומים הגזעיים, וכל הגבולים הלאומיים, שבדו להם בני אדם מלבם לרעתם ולהוותם, יוכחדו מעל פני כל הארץ וכלם יתאחדו זה עם זה כמשפחה אחת גדולה בני אב אחד. ומאידך גיסא, אנו רואים אותו עצמו עומד על דעתו ועל מהותו הרוחנית חזק מצור ואיתן מסלע. ואינו מוותר אפילו כמלוא נימא מתורתו ולאומיותו המיוחדת. ואם כן הרי יש לשאול, “מה דעלך סני לחברך לא תעביד”? ואם אתה בעצמך אינך נכון כלל לעשות מעשה כזה, להתבולל בקרב העמים הגדולים והמרובים ממך, אם כן האיך אפשר להגיש דרישות כאלה לעמים אחרים? ומי זה איפא מן העמים אשר יתרצה אמנם לוותר על גידולו הטבעי משרשו, ולעקור את התפתחותו הגזעית המיוחדה, מפני איזה עם אחר שהוא? ואם תובא אפילו מאה פעמים בשם צדקת ה”אללאומיות” החדשה המנסרת כעת בעולם, השומע יהיה לך?

אולם כאשר חזה נביא האומות בלעם את “הדגלים” במדבר נחה עליו רוח ה’. ידע אמנם הנביא הזה, עד כמה קשה הוא להביא את שאלת אחדות העמים לידי פתרון רצוי, ידע כי עוד הרבה תקופות תעבורנה עד אשר בטרם יקום חזון ה’ למלאת את הארץ כמים לים מכסים, הנה יריקו עוד העמים חרב זה לקראת זה והארץ תמלא דמים כמים לים מכסים. וכנביא וכחוקר עמד גם הוא על שאלת האפשרות של שלום העמים כלם, שהאנושית החולה מנוגעת עליה כל היום. אולם כאשר ראה את ישראל שוכן לשבטיו במדבר, אז קרא בעליצות נפש “מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל”!, כי אכן כל הבדלת הכחות לדגליהם שראה במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מציינים לא רק את אופן אחדות השבטים לחטיבה אחת, כי אם גם את אופן אחדות העמים לאחרית הימים. והוא כי אכן עמים שונים, גזעים נבדלים, דגלים מיוחדים, זהו חזיון טבעי המוכרח לשרוד בעולם, אבל כל התאמצותנו צריכה להיות להביא רק אפשרות עולמית למצוא את עדשת הזכוכית אשר תוכל לשמש “מרכז עליון”, מרכז כל המרכזים, אשר ישמש לגם עמים לקרוא את כלם לשם האחדות התרבותית הדרושה. והיסוד היותר ראשון והיותר נאמן לזה, מצא הפעם בלעם, הוא דווקא הפרדתם הרוחנית היסודית של צבא הגוים כלם, ההתפתחות לכמה תכונות וההתפוצצות לכמה ניצצות.

“מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל”, מי יכול לערוך את כחותיו המבדילות של יעקב ש”כעפר” הוא מציין את הריבוי המרובב של כחות וסגולות שונות. ומי יכול לערוך את כחותיו המורבעים והמופראים זה מזה בהמון תכונות מאליפות זו מזו, ועם כל זה איזו אחדות שוררת ביניהם? ודוקא התבדלותו של שבט לוי, להבדילו בקדש הקדשים לכהונה ולויה, עמד לו להיות למרכז רוחני כללי לכל העם!

“יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים”! מדליו אלה של הפרדת בני אדם לתכונותיהם ולדגליהם, יזל מים, בכל מקום, וזרעו, מקור יצירתו המהותית והרוחנית יבא תוך “מים רבים” אחדים, אלו אומות העולם, שגם הם יקבלו את שלהם על פי צנרות ההשפעה של ישראל. ועל כן גם בדידותו והתבדלוהו המיוחדת ש ל ישראל, “הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב”, כל זה עושה אותו “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו”, שהוא יזכה להיות ראש הצורים למרות אלפי ההבדלות השוררות בעולם העמים, ובין כל “הגבעות” העולמיים האומרים להתנשא תמיד זה על גב זה בעולם הממלכות והמדינות, הנה נשור בזה את ישראל, עומד על גביהן בראש הגבעות כלם, עומד ומחזיק את דגל “המרכז העליון” בידו, דגל המרכז לכל צבא העמים כלם, ואז יוכחו כלם כי אין צורך כלל לעשות מכל העמים כלם “עוד אחד” כאשר יאמרו רבים מבעלי “האללאומיות” החדשה. אין צורך כלל לבטל את כל ההבדלות הגזעיות והלאומיות והרוחניות שקמו ונהיו במשך דברי ימי עולם. ילך נא כל אחד מן העמים איש בשם אלהיו, בשם צבא הכחות והסגולות שרכש לו על דברי תולדותיו, כל עם על ארצו וכל מדינה על עמה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואנחנו, כממלכת כהנים וגוי קדוש “בשם ה’ אלהינו נלך לעולם ועד!” להביא ישע חיים וברכה לכל התבל כלה, במועד הבירור והלבון לכל כחות האדם כלם, והצירוף העליון לכל הממלכות תביא את תערוכת העמים הגדולה לידי הסתדרות עולמית חדשה ונאמנה, בהר ה’ בבית אלהי יעקב, בהיות ביתו בית תפלה, לכל העמים!

 

(מתוך מאמר ארבעה עשר, תועפת ראם, חלק ב מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 30

עבודת החינוך של עמנו בשעה זו / הרב טוביה הורביץ הי"ד, אבד"ק סאנוק
ממלכת כהנים - פרק ג: נכאים / הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד

מאמרים דומים