רמזי פרה אדומה / הרב שרגא פייש פולק הי”ד

פרה אדומה

ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א’ מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות “נדמו”. הלשון “נדמו” זר. ופירש הוא ז”ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק “נדמה”, כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות “נדמו” מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק “נדמו” עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד’) כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק “נדמו” עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק “נדמו עמי”.

ויקחו אליך פרה אדומה וגו’. עיין רש”י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ”ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל”א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב”ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז”ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה’ כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו’, במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש”י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.

ועוד יש לומר על הנ”ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז”ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז”ל במסכת ברכות דף ה’ על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ”ב כאשר קרא ה’ לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע “במת” בנפש האדם וגו’, כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע “במת” בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו”ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה’ שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.

(תשבי על פרשיות התורה, פרשת חקת)

הרב שרגא פייש הי”ד נולד בשנת תרכ”א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).

תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר”ם שיק וה”שבט סופר”. היה חתן הרב שלמה קליין אב”ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס”א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ”ז (1927) פרסם את ספרו “ספר תשבי על פרשיות התורה”. צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו “עת ספוד” ו”דרשות מהרש”ק”. בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ”ה (או בכ”א) בתמוז תש”ד.

מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.

מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ”ב) מעמוד 116. “ספר תשבי” יצא בשנת תשנ”ז ע”י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.

מספר הצפיות במאמר: 33

ההבדל בין שאלות הבן חכם והבן הרשע / הרב שמואל יוסף וולר הי"ד
בדיקת חמץ ושאלת הבן הרשע / הרב אברהם ריינהלד הי"ד

מאמרים דומים